ג'וקר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'וקר
מכר
מאות
עותקים
ג'וקר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.3 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אזהרה – ספר זה מכיל תיאורים אפלים העלולים לגרום להפרעות שינה, יובש בפה, פעימות לב מוגברות והתמכרות קשה לכתיבה של הסופרות.

ג'וקר 01:08:11
תקראי את החוק הראשון – כל החוקים הם שלי ורק שלי. ואל תשקרי לי. לעולם.

הארלי קווין 01:09:41
ומה יקרה אם אשקר?

ג'וקר 01:10:32
את רואה את שמי? איך הוא היה מתייחס לשקר?

לאחר המוות המפתיע והמטלטל של חברתה הטובה ביותר, מירוסלבה נתקלת בשיחה וירטואלית מסקרנת. היא מחליטה להתחזות לחברתה וממשיכה להתכתב עם ג'וקר.
מירוסלבה נסחפת לעולם שבו הגבולות מיטשטשים, היצרים מתלהטים והתשוקות האפלות ביותר מתגשמות. מהו המחיר שיהיה עליה לשלם בעבור העונג והאם היא מוכנה לציית לחוקי המשחק שהוא מכתיב לה?

הארלי קווין 01:13:13
היי, ג'וקר. סליחה על האיחור. אנחנו משחקים היום?

'ג'וקר' הוא רומן פסיכולוגי ארוטי שנכתב בשיתוף פעולה בין שתי סופרות מצליחות. הוא זכה להצלחה אדירה מרגע יציאתו ושבר מוסכמות בעולם הספרות הארוטית. 
זהו סיפור אהבה... שונה מהמקובל.

קסנדרה סטרקוב, לקטורית: "הספר הזה הוא מסוג הספרים שלא עוזבים את הראש והלב עם סיום הקריאה. עזבו הכול ושבו לקרוא."
אוולין שור, מתרגמת: "הספר שובר גבולות, מטריף חושים ונשאר איתכן זמן רב אחרי קריאת העמוד האחרון."
אריאלה באום, מו"לית: "אין תגובה! הספר הזה הותיר אותי משתוקקת לעוד מהטירוף המתוק הממכר..."

אוליאנה סובולבה & ורוניקה אורלובה הן מאסטריות אמיתיות בכתיבת ספרות אפלה ומתעתעת. זהו ספרן הראשון המתורגם לעברית.
 

פרק ראשון

פרולוג


הארלי קווין 00:48:12

זו בדיחה? מה זה אומר?

ג'וקר 00:50:43

זה אומר שעשיתי שיעורי בית ואני מגשים את המשאלות שלך.

הארלי קווין 00:51:02

אבל למה בצורה כזאת?

ג'וקר 00:52:23

כי את אוהבת את זה. הרי זה מה שרצית, לא?

הארלי קווין 00:54:12

לא נראה לך שזה מעט מדי זמן לעבודה מקיפה כל כך? או שאתה מכיר אותי?

ג'וקר 00:55:08

זה בכלל לא משנה. אולי אני מכיר אותך, ואולי לא.

הארלי קווין 00:56:56

אם כך, זה ממש לא הוגן אם אתה יודע מי אני ואני בכלל לא יודעת מי אתה.

ג'וקר 00:57:21

ומי אמר שאני משחק בהגינות? אני – זה אני. את הרי רואה מי אני.

הארלי קווין 00:58:34

מצחיק מאוד!

ג'וקר 00:59:50

ביקשת הגשמת משאלות. אני כבר ממלא את התנאים שלך, ואת, לעומת זאת, בינתיים רק עוברת על החוקים שלי.

הארלי קווין 01:03:27

אבל לא הסברת את החוקים בכלל!

ג'וקר 01:05:19

אז ככה, חוק מספר שתיים – אל תשקרי לי! בכל מקרה אני אגלה שאת משקרת!

הארלי קווין 01:06:58

אמרת שהמשחק יכול להיות לא הוגן.

ג'וקר 01:08:11

תקראי את החוק הראשון – כל החוקים הם שלי ורק שלי. ואל תשקרי לי. לעולם.

הארלי קווין 01:09:41

ומה יקרה אם אשקר? (סמיילי צוחק)

ג'וקר 01:10:32

את רואה את שמי? איך הוא היה מתייחס לשקר?

הארלי קווין 01:13:13

...

ג'וקר 01:14:29

התשובה לא סיפקה אותך?

הארלי קווין 01:15:06

היא הפתיעה אותי, יותר נכון. אנחנו רק משחקים, ואתה – לא הוא.

ג'וקר 01:17:18

למה את כל כך בטוחה בזה? כאן, בצ'אט הזה, אני מי שאת רוצה שאהיה.

הארלי קווין 01:19:22

אני לא בטוחה שאוכל לשחק בזה.

ג'וקר 01:20:41

לא משנה במה את בטוחה, מה שמשנה זה מה את רוצה, ואת רצית אותי. לא ככה? תעני! רצית? תגידי: "כן! רציתי אותך, ג'וקר!"

הארלי קווין 01:22:03

כן. רציתי אותך.

ג'וקר 01:23:14

יש לי שם. תקראי לי בשמי.

הארלי קווין 01:25:07

הוא לא אמיתי. זה רק כינוי!

ג'וקר 01:26:00

בשבילך הוא אמיתי, וזה החוק השלישי! אני נותן לך הזדמנות אחת. אחרונה. את יכולה לסרב לשחק. ממש עכשיו. פשוט תתנתקי מהחשבון שלך.

הארלי קווין 01:45:09

רציתי אותך, ג'וקר... ואני רוצה לשחק.

ג'וקר 01:47:10

בחירה טובה.

אני מתבוננת במשך דקות ארוכות בהתכתבות הפרטית הזו שאינה שייכת לי... לאחר מכן מבטי נודד לעבר תמונתה של נינה במסגרת השחורה העומדת על שולחן העבודה. היא לבושה בשמלה הלבנה מטקס הסיום שלנו. היא כל כך צעירה, יפהפייה, בעלת תלתלים זהובים ארוכים, חיוך מאושר וגומות חן בלחייה. אני זוכרת אותה בדיוק כזאת, למרות הזמן הרב שחלף מאז, כי באותו היום עיצבתי את שערה בעצמי. וכהרף עין, החיזיון מתחלף בתמונות קודרות – נינה השוכבת בארון קבורה, מכוסה בסדין לבן עד פניה. מתה.

ובדיוק באותו הרגע מתקבלת הודעה.

את כאן, קטנה? אני רואה שאת אונליין. פספסת את זמן הפגישה שלנו. אני לא אוהב איחורים.

אני מסתובבת לעבר מסך הלפטופ. זה היה מפתיע ופתאומי מדי. בהתחלה אני נבהלת מהמחשבה שמישהו תפס אותי על חם, מחטטת בחשבון שלא שייך לי... ואז אני מבינה – ג'וקר לא יודע שנינה מתה. הוא כותב לה. כך שיש לי שתי אפשרויות: לענות לו... או להתנתק מייד.

אין לי מושג איך זה קורה אך ידי נמשכת למקלדת על דעת עצמה. אני מקלידה:

היי, ג'וקר. סליחה על האיחור. אנחנו משחקים היום?

אנחנו תמיד משחקים, ילדונת. גם כשאנחנו לא אונליין. אל תשכחי זאת.

פרק 1


ג'וקר

האקורדים החדים של מוזיקת הרוק הכבדה מתעוותים לקול שריקת הקומקום שמיידע על כך שהמים רתחו. אני פונה למטבח, מוציא כוס מהארון ופותח את המקרר בחיפוש אחר לימון. בן זונה! הוא שוב לא קנה לימונים. לעומת זאת, כמה שקיות חלב לקפה המסריח שלו הוא דווקא הכין מראש, אגואיסט מחורבן שכמותו.

אני זורק את המלאי שלו לפח אך קודם כול דואג לשפוך את כל החלב לכיור. אם הוא לא מבין כשמבקשים יפה אז שייחנק בבוקר מהקפה השחור שהוא לא סובל.

שריר הלחי פועם בכאב מהדחף לעשן. אני טופח על הכיסים ומפטיר קללה כשאני נזכר שלמרות הכול לא קניתי סיגריות. אצטרך ללכת לדראגסטור הקרוב. אני זורק את המעיל על כתפי, לוקח את האוזניות מהשולחן ומתחיל לסגור את הדלת כשצעדים מהירים בוקעים לפתע מהדירה ממול.

אני מגחך ומושך את הקפוצ'ון מעל עיניי. אני חולף על פני הדלת המתקלפת, מקיש בפרקי אצבעותיי על משטח העץ ולוחש בקול רם:

"ליזבטה איוונובנה, אתמול זקנה אחת מהבניין השכן הובהלה בדחיפות לבית החולים באמבולנס. אמרו שהיא לקתה בליבה בזמן שצפתה בסדרה האהובה עליה."

אני מרים את פרק כף ידי לעבר העינית ומציג את השעון, מדמיין את הקשישה הקטנה האומללה נצמדת לפינה:

"דרך אגב, הסדרה האהובה עלייך תשודר בעוד שלוש דקות."

אני כמעט פורץ בצחוק לשמע ההתנשפויות המבוהלות שלה, וכאות פרידה מקיש בקצות אצבעותיי את מארש האבל, יורד במדרגות ויוצא לחופשי מהצחנה המחניקה של הבניין.

אני מרכיב אוזניות, לוחץ על כפתור "נגן" ומתבונן בצללים שהירח משרטט בין העצים. לפעמים אני מרגיש שאם אכבה את המוזיקה אוכל לשמוע את הלחישות שלהם, ואני ממש לא צריך את החרא הזה. לכן זה תמיד רק מוזיקה, ולעזאזל עם צפירות הרכבים, חריקות הצמיגים וצעקותיהם של עוברי האורח השיכורים.

אני מרים את ראשי ומביט בשלט החוצות המוצב בצד הדרך ומואר בפנסי הרחוב. מוצגת בו ילדה קטנה שמחה ומחויכת המביטה בהערצה בגבר שלצידה. הוא אוחז בידיו דובון פרווה עטוף בסרט.

"לכל אחד אושר משלו. המטרה שלנו – אושר לכולם!" כמיטב המסורת של קמפיין בחירות למטומטמים. אפשר להגיד בבטחה שרבים ייפלו בפח של החיוך המזויף של הפוליטיקאי ושל התמימות גסת הרוח של הילדה הקטנה, שמושיטה את ידיה לעבר הצעצוע. אני, לעומת זאת, מביט אך ורק בצווארו של הדוב, הכרוך בסרט לבן. הדוק. הדוק כל כך עד שנראה שלדובי קשה לנשום, פיו האדום פתוח למחצה, כאילו הוא נאבק לשאוף, ועיני החרוזים השחורים שלו רושפות ובולטות. כולם רואים רק את החליפה היקרה של הגבר ואת צמותיה הקלועות בקפידה של הילדה, אך איש אינו רואה שהאושר הזה נחנק למוות באצבעותיו התפוחות של הפוליטיקאי.

"דמיטרי בלוזרוב – המועמד שלך!" טוען הסלוגן. אני מחייך בראש מורכן ומתרחק מהשלט. אה, כן. דמיטרי לזרביץ' בלוזרוב הוא בהחלט המועמד שלי. לא הראשון ברשימה, רחוק מכך, אך בהחלט העיקרי.

ליד הקיוסק, על לוח המודעות הבלוי, מתנוסס עדכון על אודות אירוע "ערב מנגינות". בתוכנייה מצוינים באך, בטהובן, מוצרט, ורדי וצ'ייקובסקי, ובלוזרוב עצמו עתיד לשאת דברי פתיחה. הוא עומד גאה ליד שתי יפהפיות, מוקף בתלמידי קונסרבטוריון מחוצ'קנים, ומחבק בבעלות את כתפיה של אחת מהן, בלונדינית יפהפייה עוצרת נשימה, והשנייה, שחורת שיער וירוקת עיניים, מחייכת בביישנות ישירות למצלמה. משפחה מושלמת שבה אפילו צווארון השמלה נדרש להיות מגוהץ לכדי שלמות.

"למה אתה מחכה? אתה מתכוון לקנות משהו או לא? אני תכף סוגרת את החלון – קר."

צעקתה של המוכרת קוטעת את מחשבותיי.

"סיגריות וינסטון. שלוש חפיסות. יש לך לימונים? תביאי לי אחד." אני מגביר את הווליום ומקשיב למילות השיר האהוב. אני לוקח את שקית הקניות, חולף על פני לוח המודעות ושואף בעונג מהסיגריה.

"אתה מקשיב למוזיקה הלא נכונה, דמיטרי לזרביץ'," אני מניד בראשי, "הלא נכונה."

אני זורק על השולחן את הקניות, האוזניות, הנייד ועיתון שהוצאתי מתא הדואר, ניגש להדליק את הגז ומניח עליו את הקומקום. אני מעשן סיגריה נוספת, מרגיש את הראש נמחץ מהשקט המהדהד בדירה, את הדופק הפועם ברקותיי מהדממה המעיקה. אני כמעט מת מהקלה כאשר לאחר שניות ספורות מהרמקולים מתחילה לרעום להקת מטאליקה.

מבטי נח על העיתון, שם צדה את עיני תמונה בשחור־לבן של בחורה בחליפה עסקית. היא מחייכת לעבר המצלמה, כמנסה לפתות.

מירוסלבה לזרבנה בלוזרובה. חתיכת שם. האריסטוקרטים המחורבנים האלה עם הטעמים ההזויים שלהם. מוכנים לעשות כל דבר כדי לבלוט באופן מיוחד.

הכלבה הזו הייתה יכולה להסתפק ביופייה המדהים, שאפילו העיתון העלוב באיכותו לא מצליח להרוס בתמונה המטושטשת והלא ברורה הזאת. למען האמת, אי אפשר לקרוא לה כלבה. טיפשה, חלולה ומתנשאת יהיה מדויק יותר. אחת כזו שההישג הכי גדול שלה הוא להיוולד במשפחה הנכונה. אין לה מספיק אופי כדי להיות ביצ'ית. יש לה מזל שכולם מרכינים ראש בפני שם משפחתה, פותחים עבורה את כל הדלתות ומפנים את המקומות הטובים ביותר. אני מתבונן בתמונה שלה ורואה את כל חייה, שנה אחר שנה. גן ילדים פרטי ובית ספר יוקרתי, לימודים במוסד האקדמי הנחשב ביותר במוסקבה ודירה ענקית במרכז העיר כמתנה לרגל סיום התואר, ליד חברים של המשפחה. תמיד שמים עליה עין. עצמאית לכאורה, ועם זאת היא לא יכולה לעשות שום צעד על דעת עצמה. חיים משעממים, צפויים ומלאי הצלחה מסנוורת. מישהו היה יכול לקנא בה... לכל הרוחות, כולם היו מקנאים בה. אולם, על כל דבר בחיים האלה צריך לשלם, וחתונה עם שק הכסף בעל הכרס שאביה ייעד לה זה בהחלט לא המחיר שיכסה את חובה של הציפור הזו, על כלוב הזהב שלה.

אני מניח את הכוס המלאה למחצה בכיור, שמישהו יתעצבן מחר כשיאחר ליום הראשון שלו בעבודה.

קצות אצבעותיי מעקצצות בציפייה. מחר אנחנו ניפגש, נסיכה קטנה, ואני אבדוק באופן אישי אם את חכמה כפי שמעידים עלייך כל הראיונות והכתבות האלה או שגם הם נקנו בכספה של משפחתך.

אני נכנס לחדר, נופל על הספה, מדליק את הטלוויזיה בשיא העוצמה ומחליש את המוזיקה שברמקולים. מעברו השני של הקיר דופקים וצועקים דבר מה אבל אני מתעלם. אף אחד מהעכברושים העלובים שגרים כאן בשכנות לא יעז להזמין את המשטרה, ובטח שלא להופיע בפתח הדלת שלי. כולם כבר ניסו. לא הם עצמם, כמובן, אלא הבעלים הקודמים של דירותיהם. והנוכחיים ממש לא רוצים להפוך לדיירים לשעבר. האמת היא שלאף אחד מהם אין מושג מה בדיוק קרה. אנשים תמיד מעדיפים שמועות. וככל שהשמועות האלה מזוהמות ומחלחלות יותר, כך עדיף. מי רוצה לשמוע את האמת המוזרה והגסה כמו אבן בלתי מלוטשת, כשאפשר לגלף בסכין השקרים כל עיטור מורכב ומסועף שרק אפשר לחשוב עליו?

אני מזפזפ בין הערוצים בהיסח דעת עד שאני נתקל בחדשות פלילים. זה דווקא מעניין! כנראה שוב דקרו, שדדו או אנסו מישהו. האפשרות האחרונה גורמת לתחושת דוחק באזור המפשעה. כמה זמן לא הייתה לי אישה? שבוע בערך? אני מרגיש שלא הזדיינתי חודש לפחות. היד נמשכת בעל כורחה לעבר הטלפון, שם ברשימת השיחות היוצאות, השיחה האחרונה אמורה להיות אל הבחורה שתפסתי במעבר התת־קרקעי. בדרך כלל אני מעדיף לא להתעסק עם "אזרחיות". הזונות מספיקות לי בהחלט. אני משלם, נהנה ושלום ולא להתראות עד הפעם הבאה! אבל הבחורה הזו עלתה לי זול יותר מזונה. היא הייתה זקוקה למקום לישון בו ואני הייתי זקוק למציצה, והפה שלה היה מיומן מספיק. אני מרחיק את היד. לא היום. מחר כבר נחגוג את האירוע החשוב בחיי חברנו, ונחגוג בגדול!

בטלוויזיה מראים שוטרים שמנים מתשאלים פרוצות הלבושות רק בבגדים תחתונים מזוהמים באמצע חדר שבו מוטלים מזרנים בכל מקום. הם עושים זאת בתיאטרליות מוגזמת המיועדת לעין המצלמות, ואז הכתבה מסתיימת ואחת אחרת מתחילה. אני מכבה את המוזיקה.

"היום התקיימה הלווייתה של נינה ולדימירובה בוגאטובה, בתו של טייקון הטלוויזיה ולדימיר אלכסייביץ' בוגאטוב. כזכור, הבחורה נרצחה בלילה שבין עשרים ושניים לעשרים ושלושה במאי, גופתה התגלתה ברכב שלה על ידי עוברי אורח אקראיים שיצאו לריצת בוקר בעשרים ושלושה במאי. לדברי הוריה של הנרצחת, בליל הרצח בתם השתתפה בחגיגת יום ההולדת של חבר באחד ממועדוני הלילה האקסקלוסיביים בעיר והייתה אמורה לחזור רק בשעות הבוקר. עם זאת, חבריה של הבחורה טוענים שבסביבות שתיים בלילה נינה ניגשה אליהם, היא נראתה מוטרדת ונפרדה מהם בחיפזון בטענה שהיא נוסעת משם עם חבר כלשהו שאף אחד מהם לא ראה. אחת ממצלמות האבטחה מחוץ למועדון תיעדה גבר גבוה במעיל כהה עם קפוצ'ון. הבחורה התיישבה איתו ברכב שלה והם נסעו. החוקרים לא הצליחו לראות את פניו של הגבר המסתורי.

"לדברי הפתולוגים, סיבת המוות היא דקירות סכין מרובות. צוות החקירה סבור שמדובר בשוד רגיל מכיוון שהרוצח לקח את המכשירים והתכשיטים היקרים של האישה הצעירה. זהותו של הפושע נותרת..."

כמה משעמם... אני שונא חדשות פלילים, טקסט חד־גוני וחסר מעוף שלעיתים מתובל בנימה שיפוטית או מתריעה של הקריינים. סיבת המוות... סיבת המוות הייתה טיפשות אינסופית של בחורה שנסעה השד יודע עם מי ולאן. קל מאוד לדבר על חברה בטוחה ועולם בטוח ללא רציחות, שודים, השפלות ואלימות כשיושבים במשרד סגור המוגן על ידי מאבטחים ומתבוננים החוצה מבעד לחלונות ממוגנים.

הרבה יותר פשוט לשאת נאומים חוצבי להבות על החברה המודרנית הטמאה והצמאה לדם כשאתה מוקף בשומרי ראש ולבוש באפוד מגן מהדגם החדיש ביותר.

מערכת החוק המחורבנת ללא ספק מעניקה לכולם תחושת ביטחון, אך ממש לא את הביטחון עצמו.

מצלמת כתב החדשות מתקדמת באיטיות על פניהם העגומות של האנשים המקיפים את ארון הקבורה הנטמן באדמה; בכייה המוקפד של האימא לתוך ממחטת האף מבד שחור ואלגנטי, הדמעות בעיני האב, שגם כל הונו הרב לא הצליח לשמור על בתו מכל רע, חברותיה, חבריה וקרוביה שבאו לחלוק לה כבוד אחרון.

אני מתקרב לעבר המסך כשאני רואה בחורה שברירית במטפחת שחורה על ראשה ודמעות על לחייה.

יגונה נראה כה כן, כה אמיתי, עד שממש אפשר לחוש אותו מבעד למסך. השמלה הפשוטה שלגופה מוצאת חן בעיניי, היא מדגישה את לובן צווארה הענוג. שערה השחור משתפל עד כתפיה, הרוח מבדרת אותו, פורעת את התסרוקת המוקפדת והורסת את חזות היפהפייה המושלמת מחלון הראווה. הדמעות שלה... אני מביט על זרמי הדמעות שעל לחייה ולא יכול שלא לחשוב על כך שהן מתאימות לה הרבה יותר מהחיוך המאושר בתמונה מהעיתון.

אומרים שגברים שונאים דמעות של נשים... האידיוטים פשוט לא יודעים לנצל את הכוח שמעניק להם הכאב הנשי. הכוח שבכל פעם אני משתוקק לעוד ועוד ממנו. חיוך הוא מסכה שכל אחד יכול לעטות. הרגשות האמיתיים מתפלשים בקרקעית העיניים, באותו המקום שבו חבוי הכאב. ומספיק להרגיש רק פעם אחת איך הוא פורץ החוצה דרך רעד הידיים או הטיפות הכסופות המתגנבות מהעיניים, מספיק לשמוע פעם אחת את יבבת חוסר הישע שלה, כדי להתאהב בו סופית וללא תקנה, בכאב הזה. לרצות לשלוט בו ללא גבולות, ללא רחם, לקול תחנוניה חסרי הנשימה.

אני מפעיל את הלפטופ והמוזיקה. קבצים נעולים. רשימת שמות עם תאריכי לידה ותמונות. מקצועות, כתובות, תחביבים ומשפחה, מאהבות ומאהבים, צילומים ותיעוד של תחומי העניין שלהם. במאה ה־21 קל כל כך לאסוף מידע על כל אחד, קל יותר מלחרבן. ותודה רבה לרשתות החברתיות על כך, ולאידיוטים התמימים שמעלים שם בקדחתנות ראויה לשבח את התמונות שלהם בניסיון להשיג כבוד, אמון, אהבה או טיפת תשומת לב מהסובבים.

הרצון החולני והלא ברור לזכות בהערכה מצד אנשים זרים לחלוטין. כל אחד מהמשתמשים הרשומים באתרים האלה הוא מטופל פוטנציאלי מושלם עבור כל פסיכיאטר. הבעיה היחידה היא שלפסיכיאטרים עצמם גם כן יש חשבון. הסטטוס של האדם מבוסס כעת לא על ההשכלה או על חשבון הבנק שלו אלא על מספר העוקבים וה"לייקים" שהוא מקבל.

אני רק צריך להיכנס לרשת ולהזין את שם המשתמש והסיסמה כדי להגיע בתוך שנייה לעמוד המבוקש. אני קופא מול התמונות, בוחן בעיון כל צילום, חורט בזיכרון כל פרט קטן: החל מכוס הקפה המהבילה על השולחן ועד ללוגו של חברת קוסמטיקה ידועה על המדף המרוחק, ואז מגדיל את התמונה כדי לרשום את ההערה בקובץ הנכון.

בתמונה הבאה מירוסלבה לזרבנה המחויכת לבושה שוב בחליפה מחויטת. הכיתוב: "התיק הראשון שלי... ניצחתי. יש!" אצבעות דקות לופתות תיקייה שחורה. טבעת מזהב לבן משובצת יהלום עדין נוצצת על אצבעה האמצעית. הבחורה הזאת לא אוהבת פלצנות. היא לא עונדת תכשיטים מיותרים בעבודה, ולמרות זאת היא מופיעה במחרוזת אבני ברקת יוקרתית במסיבה כלשהי. שום תמונות עם כלבלבים שדומים יותר לפגרי עכברושים או עם קוקטיילים צעקניים ואצבעות עמוסות בטבעות למכביר, בדומה לאגרופן.

תמונה קבוצתית עם חברות, שבה רק היא נראית אמיתית. בחורה אמיתית, לא עוד בובה עם שפתיים מנופחות ועיניים מצומצמות באופן מלאכותי. היא שוב מחייכת אך החיוך לא מגיע לעיניה. אין ספק שחותמת האבל מתאימה לך הרבה יותר, נסיכה.

אני צריך ליצור קובץ חדש, להקליד כמה שורות של המידע שכבר נאסף.

"בלוזרובה מירוסלבה לזרבנה."

שם קוד: "נסיכה"

תאריך לידה: 15 באוקטובר 1992.

שיער: כהה. עיניים: ירוקות. גובה: 168 ס"מ.

מבנה גוף: צנום.

מקום עבודה: משרד עו"ד בלוזרוב ושות'.

תפקיד: עורכת דין המתמחה בדיני מסחר וחוזים.

ותק: שנה אחת.

מקומות בילוי מועדפים:

מוזיקאי אהוב:

אני יודע עליה כל כך הרבה, ועדיין לא מספיק כדי להתקרב אליה. האמת היא שאני לא ממהר. יש מספיק זמן.

אני צריך לשמור את התמונות בקובץ שלה ולהזין לתוכו גם את המוזיקה האהובה עליה. "הרוק הנשי" כביכול, למרות שזה עדיף על פני היללות של מוזיקת הפופ המודרנית. השיר הראשון, "You Make me Wanna Die" של "The Pretty Reckless" כבר מתפוצץ לי בראש בקולה החושני להפליא של הסולנית.

מעולם לא האמנתי בגורל, נסיכה, תמיד הייתי בטוח שהאדם קובע את מקומו בעולם דרך מעשיו... אך מה זה, אם לא הגורל?

"קוסטיה... נו, בבקשה, קוסטייייייה..."

אני צוחק כשאני מרגיש את הידיים הדקיקות העוטפות את מותניי.

"קטנה, תעזבי אותי. אני אאחר בגללך."

"נו, אז מה!" אני מוכן להישבע שהיא משרבבת את שפתיה, "ואני מפחדת שאתה תאחר ליום ההולדת שלי!"

אני מסתובב אליה ומרים אותה באוויר, מתנשף בהפתעה כשהיא בועטת בברך שלי, לא חזק אך בכוונה. אני לוחש לה באוזן בעודי שואף לקרבי את ריח השמפו לילדים וסוכריות בטעם פירות, "טניה, אני מבטיח לחזור בזמן למסיבה שלך. אני עוזב רק ליומיים. אני לא יכול לבטל את האימונים."

"אבל אתה מבטיח שתחזור לסוף השבוע?" עיניה החומות הקטנות מצטמצמות ואצבעה הקטנה נתחבת לעבר אפי.

"כן, אני מבטיח, מבטיח. את מרוצה?"

אני מוריד אותה לרצפה ומביט בה בחיוך. היא מדלגת ממני והלאה.

אני חוזר כפי שהבטחתי, ביום ההולדת שלה. אני אוחז בבובת דובי ענקית בגודל שלה. אני חוזר, כדי להיות זה שיעצום את עיניה לנצח.

כשאני רואה את החושך בחלונות, אני בטוח שהפרחחית הקטנה שכנעה את ההורים לעשות לי הפתעה... או להעניש אותי. בכל זאת, אני מאחר בשעתיים. אני פותח את הדלת במפתח שלי וצועק בכל כוחי:

"טניה, קרצייה קטנה שלי! יום הולדת שמח!"

בהתחלה אני לא מבין מה זו הדממה הזו שאופפת את הבית.

"חבר'ה, די עם השטויות! טניה, תראי מה הבאתי לך! אתן לך את זה בתמורה לנשיקה!"

אני לוחץ על מתג האור אך הוא לא נדלק. ברור, הפיוז קפץ.

"טניה, עשר נשיקות וזה שלך. תסכימי לעסקה לפני שאשנה את דעתי."

אני מדליק את הפנס בטלפון והולך לעבר המטבח.

כמו ירייה מחרישת אוזניים בדממה מוחלטת. יבבה שקטה וארוכה שהופכת את הבטן. והכול נראה כמו סרט אימה – הרצפה המגואלת בסימני דם, כרי הספה המפוזרים בכל מקום, הכורסאות ההפוכות.

אני פורץ בריצה וקופא כמו ניצב מלח כדי לצרוח, ולקטוע בזעקתי את דממת המוות שהשתלטה על ביתי.

אני מתעורר שטוף זיעה ומפיל את המאפרה מהכיסא.

שוב החלום הזה. למרות שהתרגלתי אליו כל כך, ואהיה מופתע אם אעביר אפילו לילה אחד ללא הפגישה הזאת עם העבר.

יש אנשים הסבורים שביעותי לילה צריכים להיות מלווים ברוחות רפאים ומפלצות, אך בסיוט שלי יש רק בני אדם. קרובים ואהובים. אבל מתים. בכל לילה אותו הדבר: אני חוזר הביתה ורואה את משפחתי שנטבחה באכזריות. המשפחה שלי. שקט מחניק ותחושת אימה גורמים לרגליי לקרוס תחתיי. והנורא מכול – ילדת יום ההולדת עם כובע מסיבות, שותתת דם ומחרחרת את שמי. נראה לי שהיא הפכה למזרקת דם – עשר פגיעות סכין על כל גופה. כך היא באה אליי מאז: ילדה קטנה בבגדים מגואלים בדם וכובע נייר צבעוני וחגיגי שגלש לצד ראשה.

היא לא שרדה. לאמבולנס המחורבן לקח כל כך הרבה זמן להגיע, וטניה חיכתה וחיכתה עד שלא יכלה עוד – היא עצמה את עיניה שניות ספורות לפני שנשמעו צעקותיהם של השוטרים והרופאים.

אף אחד לא שמע אותי, אף על פי שאני לא יכול להגיד בוודאות שאמרתי משהו. פשוט הסתכלתי על אחותי המתה והבנתי שהם הגיעו מאוחר מדי. שמעתי כמו ממרחק את קולו העליז של הרופא אומר שאין לו מה לעשות פה וחשתי בדחף הגואה בי להתנפל עליו ולסגור את ידיי סביב צווארו.

הם יאשימו אותי בכול. הם יגידו שאני הרגתי את המשפחה שלי וישלחו אותי לבית משוגעים, ואחרי שלוש שנים, אחרי שהרופא המקומי יחתום על כל המסמכים – יעבירו אותי לכלא לשתים־עשרה שנה. החלאות האלה יקראו לטבח האיום של משפחתי במושג היבש "מעשה פלילי" ויקשרו אותו למספרי חוקים תואמים.

העדים השקרנים והמומחים שלהם יקשקשו על כך שדעתי נטרפה עליי לפתע, אך כמובן שזה לא מקל ולא מצדיק את האכזריות האיומה שבה בוצע "המעשה הפלילי" ואין ספק שאני זקוק לטיפול כפוי. שכן אחד יטען שלאחרונה הייתי "עצבני מאוד" ושבכלל אני טיפוס תוקפני שנוטה לאלימות. מאמן קבוצת הכדורגל יספר בעצבות מסוימת שלא הגעתי לאימוני השדה האחרונים. והבחורה שאיתה העברתי את היומיים ההם תכחיש שהזדיינה איתי כל אותו הזמן.

כולם דיברו, כל אחד אמר את מה שרצה להגיד אך אף אחד לא הקשיב למה שאני אמרתי. הם חרצו את גורלי עוד שם, בבית שלי, הרווי בצחנת מוות. ועכשיו תורי להוציא את הצדק לאור.

עוד על הספר

ג'וקר אוליאנה סובולבה, ורוניקה אורלובה

פרולוג


הארלי קווין 00:48:12

זו בדיחה? מה זה אומר?

ג'וקר 00:50:43

זה אומר שעשיתי שיעורי בית ואני מגשים את המשאלות שלך.

הארלי קווין 00:51:02

אבל למה בצורה כזאת?

ג'וקר 00:52:23

כי את אוהבת את זה. הרי זה מה שרצית, לא?

הארלי קווין 00:54:12

לא נראה לך שזה מעט מדי זמן לעבודה מקיפה כל כך? או שאתה מכיר אותי?

ג'וקר 00:55:08

זה בכלל לא משנה. אולי אני מכיר אותך, ואולי לא.

הארלי קווין 00:56:56

אם כך, זה ממש לא הוגן אם אתה יודע מי אני ואני בכלל לא יודעת מי אתה.

ג'וקר 00:57:21

ומי אמר שאני משחק בהגינות? אני – זה אני. את הרי רואה מי אני.

הארלי קווין 00:58:34

מצחיק מאוד!

ג'וקר 00:59:50

ביקשת הגשמת משאלות. אני כבר ממלא את התנאים שלך, ואת, לעומת זאת, בינתיים רק עוברת על החוקים שלי.

הארלי קווין 01:03:27

אבל לא הסברת את החוקים בכלל!

ג'וקר 01:05:19

אז ככה, חוק מספר שתיים – אל תשקרי לי! בכל מקרה אני אגלה שאת משקרת!

הארלי קווין 01:06:58

אמרת שהמשחק יכול להיות לא הוגן.

ג'וקר 01:08:11

תקראי את החוק הראשון – כל החוקים הם שלי ורק שלי. ואל תשקרי לי. לעולם.

הארלי קווין 01:09:41

ומה יקרה אם אשקר? (סמיילי צוחק)

ג'וקר 01:10:32

את רואה את שמי? איך הוא היה מתייחס לשקר?

הארלי קווין 01:13:13

...

ג'וקר 01:14:29

התשובה לא סיפקה אותך?

הארלי קווין 01:15:06

היא הפתיעה אותי, יותר נכון. אנחנו רק משחקים, ואתה – לא הוא.

ג'וקר 01:17:18

למה את כל כך בטוחה בזה? כאן, בצ'אט הזה, אני מי שאת רוצה שאהיה.

הארלי קווין 01:19:22

אני לא בטוחה שאוכל לשחק בזה.

ג'וקר 01:20:41

לא משנה במה את בטוחה, מה שמשנה זה מה את רוצה, ואת רצית אותי. לא ככה? תעני! רצית? תגידי: "כן! רציתי אותך, ג'וקר!"

הארלי קווין 01:22:03

כן. רציתי אותך.

ג'וקר 01:23:14

יש לי שם. תקראי לי בשמי.

הארלי קווין 01:25:07

הוא לא אמיתי. זה רק כינוי!

ג'וקר 01:26:00

בשבילך הוא אמיתי, וזה החוק השלישי! אני נותן לך הזדמנות אחת. אחרונה. את יכולה לסרב לשחק. ממש עכשיו. פשוט תתנתקי מהחשבון שלך.

הארלי קווין 01:45:09

רציתי אותך, ג'וקר... ואני רוצה לשחק.

ג'וקר 01:47:10

בחירה טובה.

אני מתבוננת במשך דקות ארוכות בהתכתבות הפרטית הזו שאינה שייכת לי... לאחר מכן מבטי נודד לעבר תמונתה של נינה במסגרת השחורה העומדת על שולחן העבודה. היא לבושה בשמלה הלבנה מטקס הסיום שלנו. היא כל כך צעירה, יפהפייה, בעלת תלתלים זהובים ארוכים, חיוך מאושר וגומות חן בלחייה. אני זוכרת אותה בדיוק כזאת, למרות הזמן הרב שחלף מאז, כי באותו היום עיצבתי את שערה בעצמי. וכהרף עין, החיזיון מתחלף בתמונות קודרות – נינה השוכבת בארון קבורה, מכוסה בסדין לבן עד פניה. מתה.

ובדיוק באותו הרגע מתקבלת הודעה.

את כאן, קטנה? אני רואה שאת אונליין. פספסת את זמן הפגישה שלנו. אני לא אוהב איחורים.

אני מסתובבת לעבר מסך הלפטופ. זה היה מפתיע ופתאומי מדי. בהתחלה אני נבהלת מהמחשבה שמישהו תפס אותי על חם, מחטטת בחשבון שלא שייך לי... ואז אני מבינה – ג'וקר לא יודע שנינה מתה. הוא כותב לה. כך שיש לי שתי אפשרויות: לענות לו... או להתנתק מייד.

אין לי מושג איך זה קורה אך ידי נמשכת למקלדת על דעת עצמה. אני מקלידה:

היי, ג'וקר. סליחה על האיחור. אנחנו משחקים היום?

אנחנו תמיד משחקים, ילדונת. גם כשאנחנו לא אונליין. אל תשכחי זאת.

פרק 1


ג'וקר

האקורדים החדים של מוזיקת הרוק הכבדה מתעוותים לקול שריקת הקומקום שמיידע על כך שהמים רתחו. אני פונה למטבח, מוציא כוס מהארון ופותח את המקרר בחיפוש אחר לימון. בן זונה! הוא שוב לא קנה לימונים. לעומת זאת, כמה שקיות חלב לקפה המסריח שלו הוא דווקא הכין מראש, אגואיסט מחורבן שכמותו.

אני זורק את המלאי שלו לפח אך קודם כול דואג לשפוך את כל החלב לכיור. אם הוא לא מבין כשמבקשים יפה אז שייחנק בבוקר מהקפה השחור שהוא לא סובל.

שריר הלחי פועם בכאב מהדחף לעשן. אני טופח על הכיסים ומפטיר קללה כשאני נזכר שלמרות הכול לא קניתי סיגריות. אצטרך ללכת לדראגסטור הקרוב. אני זורק את המעיל על כתפי, לוקח את האוזניות מהשולחן ומתחיל לסגור את הדלת כשצעדים מהירים בוקעים לפתע מהדירה ממול.

אני מגחך ומושך את הקפוצ'ון מעל עיניי. אני חולף על פני הדלת המתקלפת, מקיש בפרקי אצבעותיי על משטח העץ ולוחש בקול רם:

"ליזבטה איוונובנה, אתמול זקנה אחת מהבניין השכן הובהלה בדחיפות לבית החולים באמבולנס. אמרו שהיא לקתה בליבה בזמן שצפתה בסדרה האהובה עליה."

אני מרים את פרק כף ידי לעבר העינית ומציג את השעון, מדמיין את הקשישה הקטנה האומללה נצמדת לפינה:

"דרך אגב, הסדרה האהובה עלייך תשודר בעוד שלוש דקות."

אני כמעט פורץ בצחוק לשמע ההתנשפויות המבוהלות שלה, וכאות פרידה מקיש בקצות אצבעותיי את מארש האבל, יורד במדרגות ויוצא לחופשי מהצחנה המחניקה של הבניין.

אני מרכיב אוזניות, לוחץ על כפתור "נגן" ומתבונן בצללים שהירח משרטט בין העצים. לפעמים אני מרגיש שאם אכבה את המוזיקה אוכל לשמוע את הלחישות שלהם, ואני ממש לא צריך את החרא הזה. לכן זה תמיד רק מוזיקה, ולעזאזל עם צפירות הרכבים, חריקות הצמיגים וצעקותיהם של עוברי האורח השיכורים.

אני מרים את ראשי ומביט בשלט החוצות המוצב בצד הדרך ומואר בפנסי הרחוב. מוצגת בו ילדה קטנה שמחה ומחויכת המביטה בהערצה בגבר שלצידה. הוא אוחז בידיו דובון פרווה עטוף בסרט.

"לכל אחד אושר משלו. המטרה שלנו – אושר לכולם!" כמיטב המסורת של קמפיין בחירות למטומטמים. אפשר להגיד בבטחה שרבים ייפלו בפח של החיוך המזויף של הפוליטיקאי ושל התמימות גסת הרוח של הילדה הקטנה, שמושיטה את ידיה לעבר הצעצוע. אני, לעומת זאת, מביט אך ורק בצווארו של הדוב, הכרוך בסרט לבן. הדוק. הדוק כל כך עד שנראה שלדובי קשה לנשום, פיו האדום פתוח למחצה, כאילו הוא נאבק לשאוף, ועיני החרוזים השחורים שלו רושפות ובולטות. כולם רואים רק את החליפה היקרה של הגבר ואת צמותיה הקלועות בקפידה של הילדה, אך איש אינו רואה שהאושר הזה נחנק למוות באצבעותיו התפוחות של הפוליטיקאי.

"דמיטרי בלוזרוב – המועמד שלך!" טוען הסלוגן. אני מחייך בראש מורכן ומתרחק מהשלט. אה, כן. דמיטרי לזרביץ' בלוזרוב הוא בהחלט המועמד שלי. לא הראשון ברשימה, רחוק מכך, אך בהחלט העיקרי.

ליד הקיוסק, על לוח המודעות הבלוי, מתנוסס עדכון על אודות אירוע "ערב מנגינות". בתוכנייה מצוינים באך, בטהובן, מוצרט, ורדי וצ'ייקובסקי, ובלוזרוב עצמו עתיד לשאת דברי פתיחה. הוא עומד גאה ליד שתי יפהפיות, מוקף בתלמידי קונסרבטוריון מחוצ'קנים, ומחבק בבעלות את כתפיה של אחת מהן, בלונדינית יפהפייה עוצרת נשימה, והשנייה, שחורת שיער וירוקת עיניים, מחייכת בביישנות ישירות למצלמה. משפחה מושלמת שבה אפילו צווארון השמלה נדרש להיות מגוהץ לכדי שלמות.

"למה אתה מחכה? אתה מתכוון לקנות משהו או לא? אני תכף סוגרת את החלון – קר."

צעקתה של המוכרת קוטעת את מחשבותיי.

"סיגריות וינסטון. שלוש חפיסות. יש לך לימונים? תביאי לי אחד." אני מגביר את הווליום ומקשיב למילות השיר האהוב. אני לוקח את שקית הקניות, חולף על פני לוח המודעות ושואף בעונג מהסיגריה.

"אתה מקשיב למוזיקה הלא נכונה, דמיטרי לזרביץ'," אני מניד בראשי, "הלא נכונה."

אני זורק על השולחן את הקניות, האוזניות, הנייד ועיתון שהוצאתי מתא הדואר, ניגש להדליק את הגז ומניח עליו את הקומקום. אני מעשן סיגריה נוספת, מרגיש את הראש נמחץ מהשקט המהדהד בדירה, את הדופק הפועם ברקותיי מהדממה המעיקה. אני כמעט מת מהקלה כאשר לאחר שניות ספורות מהרמקולים מתחילה לרעום להקת מטאליקה.

מבטי נח על העיתון, שם צדה את עיני תמונה בשחור־לבן של בחורה בחליפה עסקית. היא מחייכת לעבר המצלמה, כמנסה לפתות.

מירוסלבה לזרבנה בלוזרובה. חתיכת שם. האריסטוקרטים המחורבנים האלה עם הטעמים ההזויים שלהם. מוכנים לעשות כל דבר כדי לבלוט באופן מיוחד.

הכלבה הזו הייתה יכולה להסתפק ביופייה המדהים, שאפילו העיתון העלוב באיכותו לא מצליח להרוס בתמונה המטושטשת והלא ברורה הזאת. למען האמת, אי אפשר לקרוא לה כלבה. טיפשה, חלולה ומתנשאת יהיה מדויק יותר. אחת כזו שההישג הכי גדול שלה הוא להיוולד במשפחה הנכונה. אין לה מספיק אופי כדי להיות ביצ'ית. יש לה מזל שכולם מרכינים ראש בפני שם משפחתה, פותחים עבורה את כל הדלתות ומפנים את המקומות הטובים ביותר. אני מתבונן בתמונה שלה ורואה את כל חייה, שנה אחר שנה. גן ילדים פרטי ובית ספר יוקרתי, לימודים במוסד האקדמי הנחשב ביותר במוסקבה ודירה ענקית במרכז העיר כמתנה לרגל סיום התואר, ליד חברים של המשפחה. תמיד שמים עליה עין. עצמאית לכאורה, ועם זאת היא לא יכולה לעשות שום צעד על דעת עצמה. חיים משעממים, צפויים ומלאי הצלחה מסנוורת. מישהו היה יכול לקנא בה... לכל הרוחות, כולם היו מקנאים בה. אולם, על כל דבר בחיים האלה צריך לשלם, וחתונה עם שק הכסף בעל הכרס שאביה ייעד לה זה בהחלט לא המחיר שיכסה את חובה של הציפור הזו, על כלוב הזהב שלה.

אני מניח את הכוס המלאה למחצה בכיור, שמישהו יתעצבן מחר כשיאחר ליום הראשון שלו בעבודה.

קצות אצבעותיי מעקצצות בציפייה. מחר אנחנו ניפגש, נסיכה קטנה, ואני אבדוק באופן אישי אם את חכמה כפי שמעידים עלייך כל הראיונות והכתבות האלה או שגם הם נקנו בכספה של משפחתך.

אני נכנס לחדר, נופל על הספה, מדליק את הטלוויזיה בשיא העוצמה ומחליש את המוזיקה שברמקולים. מעברו השני של הקיר דופקים וצועקים דבר מה אבל אני מתעלם. אף אחד מהעכברושים העלובים שגרים כאן בשכנות לא יעז להזמין את המשטרה, ובטח שלא להופיע בפתח הדלת שלי. כולם כבר ניסו. לא הם עצמם, כמובן, אלא הבעלים הקודמים של דירותיהם. והנוכחיים ממש לא רוצים להפוך לדיירים לשעבר. האמת היא שלאף אחד מהם אין מושג מה בדיוק קרה. אנשים תמיד מעדיפים שמועות. וככל שהשמועות האלה מזוהמות ומחלחלות יותר, כך עדיף. מי רוצה לשמוע את האמת המוזרה והגסה כמו אבן בלתי מלוטשת, כשאפשר לגלף בסכין השקרים כל עיטור מורכב ומסועף שרק אפשר לחשוב עליו?

אני מזפזפ בין הערוצים בהיסח דעת עד שאני נתקל בחדשות פלילים. זה דווקא מעניין! כנראה שוב דקרו, שדדו או אנסו מישהו. האפשרות האחרונה גורמת לתחושת דוחק באזור המפשעה. כמה זמן לא הייתה לי אישה? שבוע בערך? אני מרגיש שלא הזדיינתי חודש לפחות. היד נמשכת בעל כורחה לעבר הטלפון, שם ברשימת השיחות היוצאות, השיחה האחרונה אמורה להיות אל הבחורה שתפסתי במעבר התת־קרקעי. בדרך כלל אני מעדיף לא להתעסק עם "אזרחיות". הזונות מספיקות לי בהחלט. אני משלם, נהנה ושלום ולא להתראות עד הפעם הבאה! אבל הבחורה הזו עלתה לי זול יותר מזונה. היא הייתה זקוקה למקום לישון בו ואני הייתי זקוק למציצה, והפה שלה היה מיומן מספיק. אני מרחיק את היד. לא היום. מחר כבר נחגוג את האירוע החשוב בחיי חברנו, ונחגוג בגדול!

בטלוויזיה מראים שוטרים שמנים מתשאלים פרוצות הלבושות רק בבגדים תחתונים מזוהמים באמצע חדר שבו מוטלים מזרנים בכל מקום. הם עושים זאת בתיאטרליות מוגזמת המיועדת לעין המצלמות, ואז הכתבה מסתיימת ואחת אחרת מתחילה. אני מכבה את המוזיקה.

"היום התקיימה הלווייתה של נינה ולדימירובה בוגאטובה, בתו של טייקון הטלוויזיה ולדימיר אלכסייביץ' בוגאטוב. כזכור, הבחורה נרצחה בלילה שבין עשרים ושניים לעשרים ושלושה במאי, גופתה התגלתה ברכב שלה על ידי עוברי אורח אקראיים שיצאו לריצת בוקר בעשרים ושלושה במאי. לדברי הוריה של הנרצחת, בליל הרצח בתם השתתפה בחגיגת יום ההולדת של חבר באחד ממועדוני הלילה האקסקלוסיביים בעיר והייתה אמורה לחזור רק בשעות הבוקר. עם זאת, חבריה של הבחורה טוענים שבסביבות שתיים בלילה נינה ניגשה אליהם, היא נראתה מוטרדת ונפרדה מהם בחיפזון בטענה שהיא נוסעת משם עם חבר כלשהו שאף אחד מהם לא ראה. אחת ממצלמות האבטחה מחוץ למועדון תיעדה גבר גבוה במעיל כהה עם קפוצ'ון. הבחורה התיישבה איתו ברכב שלה והם נסעו. החוקרים לא הצליחו לראות את פניו של הגבר המסתורי.

"לדברי הפתולוגים, סיבת המוות היא דקירות סכין מרובות. צוות החקירה סבור שמדובר בשוד רגיל מכיוון שהרוצח לקח את המכשירים והתכשיטים היקרים של האישה הצעירה. זהותו של הפושע נותרת..."

כמה משעמם... אני שונא חדשות פלילים, טקסט חד־גוני וחסר מעוף שלעיתים מתובל בנימה שיפוטית או מתריעה של הקריינים. סיבת המוות... סיבת המוות הייתה טיפשות אינסופית של בחורה שנסעה השד יודע עם מי ולאן. קל מאוד לדבר על חברה בטוחה ועולם בטוח ללא רציחות, שודים, השפלות ואלימות כשיושבים במשרד סגור המוגן על ידי מאבטחים ומתבוננים החוצה מבעד לחלונות ממוגנים.

הרבה יותר פשוט לשאת נאומים חוצבי להבות על החברה המודרנית הטמאה והצמאה לדם כשאתה מוקף בשומרי ראש ולבוש באפוד מגן מהדגם החדיש ביותר.

מערכת החוק המחורבנת ללא ספק מעניקה לכולם תחושת ביטחון, אך ממש לא את הביטחון עצמו.

מצלמת כתב החדשות מתקדמת באיטיות על פניהם העגומות של האנשים המקיפים את ארון הקבורה הנטמן באדמה; בכייה המוקפד של האימא לתוך ממחטת האף מבד שחור ואלגנטי, הדמעות בעיני האב, שגם כל הונו הרב לא הצליח לשמור על בתו מכל רע, חברותיה, חבריה וקרוביה שבאו לחלוק לה כבוד אחרון.

אני מתקרב לעבר המסך כשאני רואה בחורה שברירית במטפחת שחורה על ראשה ודמעות על לחייה.

יגונה נראה כה כן, כה אמיתי, עד שממש אפשר לחוש אותו מבעד למסך. השמלה הפשוטה שלגופה מוצאת חן בעיניי, היא מדגישה את לובן צווארה הענוג. שערה השחור משתפל עד כתפיה, הרוח מבדרת אותו, פורעת את התסרוקת המוקפדת והורסת את חזות היפהפייה המושלמת מחלון הראווה. הדמעות שלה... אני מביט על זרמי הדמעות שעל לחייה ולא יכול שלא לחשוב על כך שהן מתאימות לה הרבה יותר מהחיוך המאושר בתמונה מהעיתון.

אומרים שגברים שונאים דמעות של נשים... האידיוטים פשוט לא יודעים לנצל את הכוח שמעניק להם הכאב הנשי. הכוח שבכל פעם אני משתוקק לעוד ועוד ממנו. חיוך הוא מסכה שכל אחד יכול לעטות. הרגשות האמיתיים מתפלשים בקרקעית העיניים, באותו המקום שבו חבוי הכאב. ומספיק להרגיש רק פעם אחת איך הוא פורץ החוצה דרך רעד הידיים או הטיפות הכסופות המתגנבות מהעיניים, מספיק לשמוע פעם אחת את יבבת חוסר הישע שלה, כדי להתאהב בו סופית וללא תקנה, בכאב הזה. לרצות לשלוט בו ללא גבולות, ללא רחם, לקול תחנוניה חסרי הנשימה.

אני מפעיל את הלפטופ והמוזיקה. קבצים נעולים. רשימת שמות עם תאריכי לידה ותמונות. מקצועות, כתובות, תחביבים ומשפחה, מאהבות ומאהבים, צילומים ותיעוד של תחומי העניין שלהם. במאה ה־21 קל כל כך לאסוף מידע על כל אחד, קל יותר מלחרבן. ותודה רבה לרשתות החברתיות על כך, ולאידיוטים התמימים שמעלים שם בקדחתנות ראויה לשבח את התמונות שלהם בניסיון להשיג כבוד, אמון, אהבה או טיפת תשומת לב מהסובבים.

הרצון החולני והלא ברור לזכות בהערכה מצד אנשים זרים לחלוטין. כל אחד מהמשתמשים הרשומים באתרים האלה הוא מטופל פוטנציאלי מושלם עבור כל פסיכיאטר. הבעיה היחידה היא שלפסיכיאטרים עצמם גם כן יש חשבון. הסטטוס של האדם מבוסס כעת לא על ההשכלה או על חשבון הבנק שלו אלא על מספר העוקבים וה"לייקים" שהוא מקבל.

אני רק צריך להיכנס לרשת ולהזין את שם המשתמש והסיסמה כדי להגיע בתוך שנייה לעמוד המבוקש. אני קופא מול התמונות, בוחן בעיון כל צילום, חורט בזיכרון כל פרט קטן: החל מכוס הקפה המהבילה על השולחן ועד ללוגו של חברת קוסמטיקה ידועה על המדף המרוחק, ואז מגדיל את התמונה כדי לרשום את ההערה בקובץ הנכון.

בתמונה הבאה מירוסלבה לזרבנה המחויכת לבושה שוב בחליפה מחויטת. הכיתוב: "התיק הראשון שלי... ניצחתי. יש!" אצבעות דקות לופתות תיקייה שחורה. טבעת מזהב לבן משובצת יהלום עדין נוצצת על אצבעה האמצעית. הבחורה הזאת לא אוהבת פלצנות. היא לא עונדת תכשיטים מיותרים בעבודה, ולמרות זאת היא מופיעה במחרוזת אבני ברקת יוקרתית במסיבה כלשהי. שום תמונות עם כלבלבים שדומים יותר לפגרי עכברושים או עם קוקטיילים צעקניים ואצבעות עמוסות בטבעות למכביר, בדומה לאגרופן.

תמונה קבוצתית עם חברות, שבה רק היא נראית אמיתית. בחורה אמיתית, לא עוד בובה עם שפתיים מנופחות ועיניים מצומצמות באופן מלאכותי. היא שוב מחייכת אך החיוך לא מגיע לעיניה. אין ספק שחותמת האבל מתאימה לך הרבה יותר, נסיכה.

אני צריך ליצור קובץ חדש, להקליד כמה שורות של המידע שכבר נאסף.

"בלוזרובה מירוסלבה לזרבנה."

שם קוד: "נסיכה"

תאריך לידה: 15 באוקטובר 1992.

שיער: כהה. עיניים: ירוקות. גובה: 168 ס"מ.

מבנה גוף: צנום.

מקום עבודה: משרד עו"ד בלוזרוב ושות'.

תפקיד: עורכת דין המתמחה בדיני מסחר וחוזים.

ותק: שנה אחת.

מקומות בילוי מועדפים:

מוזיקאי אהוב:

אני יודע עליה כל כך הרבה, ועדיין לא מספיק כדי להתקרב אליה. האמת היא שאני לא ממהר. יש מספיק זמן.

אני צריך לשמור את התמונות בקובץ שלה ולהזין לתוכו גם את המוזיקה האהובה עליה. "הרוק הנשי" כביכול, למרות שזה עדיף על פני היללות של מוזיקת הפופ המודרנית. השיר הראשון, "You Make me Wanna Die" של "The Pretty Reckless" כבר מתפוצץ לי בראש בקולה החושני להפליא של הסולנית.

מעולם לא האמנתי בגורל, נסיכה, תמיד הייתי בטוח שהאדם קובע את מקומו בעולם דרך מעשיו... אך מה זה, אם לא הגורל?

"קוסטיה... נו, בבקשה, קוסטייייייה..."

אני צוחק כשאני מרגיש את הידיים הדקיקות העוטפות את מותניי.

"קטנה, תעזבי אותי. אני אאחר בגללך."

"נו, אז מה!" אני מוכן להישבע שהיא משרבבת את שפתיה, "ואני מפחדת שאתה תאחר ליום ההולדת שלי!"

אני מסתובב אליה ומרים אותה באוויר, מתנשף בהפתעה כשהיא בועטת בברך שלי, לא חזק אך בכוונה. אני לוחש לה באוזן בעודי שואף לקרבי את ריח השמפו לילדים וסוכריות בטעם פירות, "טניה, אני מבטיח לחזור בזמן למסיבה שלך. אני עוזב רק ליומיים. אני לא יכול לבטל את האימונים."

"אבל אתה מבטיח שתחזור לסוף השבוע?" עיניה החומות הקטנות מצטמצמות ואצבעה הקטנה נתחבת לעבר אפי.

"כן, אני מבטיח, מבטיח. את מרוצה?"

אני מוריד אותה לרצפה ומביט בה בחיוך. היא מדלגת ממני והלאה.

אני חוזר כפי שהבטחתי, ביום ההולדת שלה. אני אוחז בבובת דובי ענקית בגודל שלה. אני חוזר, כדי להיות זה שיעצום את עיניה לנצח.

כשאני רואה את החושך בחלונות, אני בטוח שהפרחחית הקטנה שכנעה את ההורים לעשות לי הפתעה... או להעניש אותי. בכל זאת, אני מאחר בשעתיים. אני פותח את הדלת במפתח שלי וצועק בכל כוחי:

"טניה, קרצייה קטנה שלי! יום הולדת שמח!"

בהתחלה אני לא מבין מה זו הדממה הזו שאופפת את הבית.

"חבר'ה, די עם השטויות! טניה, תראי מה הבאתי לך! אתן לך את זה בתמורה לנשיקה!"

אני לוחץ על מתג האור אך הוא לא נדלק. ברור, הפיוז קפץ.

"טניה, עשר נשיקות וזה שלך. תסכימי לעסקה לפני שאשנה את דעתי."

אני מדליק את הפנס בטלפון והולך לעבר המטבח.

כמו ירייה מחרישת אוזניים בדממה מוחלטת. יבבה שקטה וארוכה שהופכת את הבטן. והכול נראה כמו סרט אימה – הרצפה המגואלת בסימני דם, כרי הספה המפוזרים בכל מקום, הכורסאות ההפוכות.

אני פורץ בריצה וקופא כמו ניצב מלח כדי לצרוח, ולקטוע בזעקתי את דממת המוות שהשתלטה על ביתי.

אני מתעורר שטוף זיעה ומפיל את המאפרה מהכיסא.

שוב החלום הזה. למרות שהתרגלתי אליו כל כך, ואהיה מופתע אם אעביר אפילו לילה אחד ללא הפגישה הזאת עם העבר.

יש אנשים הסבורים שביעותי לילה צריכים להיות מלווים ברוחות רפאים ומפלצות, אך בסיוט שלי יש רק בני אדם. קרובים ואהובים. אבל מתים. בכל לילה אותו הדבר: אני חוזר הביתה ורואה את משפחתי שנטבחה באכזריות. המשפחה שלי. שקט מחניק ותחושת אימה גורמים לרגליי לקרוס תחתיי. והנורא מכול – ילדת יום ההולדת עם כובע מסיבות, שותתת דם ומחרחרת את שמי. נראה לי שהיא הפכה למזרקת דם – עשר פגיעות סכין על כל גופה. כך היא באה אליי מאז: ילדה קטנה בבגדים מגואלים בדם וכובע נייר צבעוני וחגיגי שגלש לצד ראשה.

היא לא שרדה. לאמבולנס המחורבן לקח כל כך הרבה זמן להגיע, וטניה חיכתה וחיכתה עד שלא יכלה עוד – היא עצמה את עיניה שניות ספורות לפני שנשמעו צעקותיהם של השוטרים והרופאים.

אף אחד לא שמע אותי, אף על פי שאני לא יכול להגיד בוודאות שאמרתי משהו. פשוט הסתכלתי על אחותי המתה והבנתי שהם הגיעו מאוחר מדי. שמעתי כמו ממרחק את קולו העליז של הרופא אומר שאין לו מה לעשות פה וחשתי בדחף הגואה בי להתנפל עליו ולסגור את ידיי סביב צווארו.

הם יאשימו אותי בכול. הם יגידו שאני הרגתי את המשפחה שלי וישלחו אותי לבית משוגעים, ואחרי שלוש שנים, אחרי שהרופא המקומי יחתום על כל המסמכים – יעבירו אותי לכלא לשתים־עשרה שנה. החלאות האלה יקראו לטבח האיום של משפחתי במושג היבש "מעשה פלילי" ויקשרו אותו למספרי חוקים תואמים.

העדים השקרנים והמומחים שלהם יקשקשו על כך שדעתי נטרפה עליי לפתע, אך כמובן שזה לא מקל ולא מצדיק את האכזריות האיומה שבה בוצע "המעשה הפלילי" ואין ספק שאני זקוק לטיפול כפוי. שכן אחד יטען שלאחרונה הייתי "עצבני מאוד" ושבכלל אני טיפוס תוקפני שנוטה לאלימות. מאמן קבוצת הכדורגל יספר בעצבות מסוימת שלא הגעתי לאימוני השדה האחרונים. והבחורה שאיתה העברתי את היומיים ההם תכחיש שהזדיינה איתי כל אותו הזמן.

כולם דיברו, כל אחד אמר את מה שרצה להגיד אך אף אחד לא הקשיב למה שאני אמרתי. הם חרצו את גורלי עוד שם, בבית שלי, הרווי בצחנת מוות. ועכשיו תורי להוציא את הצדק לאור.