שמחה

פרק 1
שמחה

החופש מאשמה

רוב המטופלים שלי יוצאים בהרגשה טובה מהפגישה איתי, חלקם אפילו חשים שמחה, אך הרגשות הטובים הללו מתפוגגים בדרך כלל במהירות. רגשות אלו נובעים מתחושת שחרור שחוו המטופלים במהלך הפגישה, מתחושת יציאה לחופשי ממתחים מגבילים, ומתחושה של חיוּת המלווה בהבנה עמוקה יותר של עצמם. התחושה הטובה אינה נמשכת זמן רב משום שפריצות הדרך האלה התרחשו בעזרתי, והמטופלים עדיין אינם מסוגלים לשמר את הפתיחות והשחרור שלהם בכוחות עצמם. עם זאת, כל התפרצות של רגש וכל שחרור של מתח הם צעד בדרך אל שיקום ה"עצמי", גם אם אין ביכולתו של המטופל להתמיד ולהכיל את ההישג לאורך זמן.

הישגים אלה זמניים גם משום שהמטופל, ככל שהוא מעמיק בחיפוש עצמי, הן פיזית והן נפשית, עלול לחוות זיכרונות ורגשות מפחידים מתקופה מוקדמת של ילדותו — רגשות שהודחקו עמוק כדי שיוכל לשרוד. אך חיפוש עצמי כזה מאפשר למטופל למצוא גם את האומץ הנדרש כדי להתמודד עם פחדיו ועם טראומות הילדות שלו באופן בוגר, ללא הכחשה וללא הדחקה. בכל אחד ואחת מאיתנו עמוק בפנים נמצא הילד התמים והחופשי שידע, שמתנת החיים האמיתית היא החדווה.

ילדים, באופן כללי, פתוחים לרגשות של שמחה. לעיתים הם אף קופצים מרוב שמחה, במלוא מובן המילה. בעלי חיים צעירים מתנהגים בצורה דומה — הם מנתרים, רצים, בועטים ומביעים את חדוותם ללא מעצורים. לעומת זאת, נדיר מאוד לראות אדם בוגר או מבוגר המתנהג כך. ריקוד הוא הפעילות שהכי מקרבת אותנו לכך, וזה מה שהופך את הריקוד לפעילות הטבעית ביותר באירועים משמחים. עם זאת, ילדים אינם צריכים סיבה מיוחדת כדי להרגיש שמחה. רק תנו להם להיות חופשיים בחברתם של ילדים אחרים, והם מייד יביעו את שמחתם במשחק. אני זוכר שבילדותי, כשהייתי בן ארבע או חמש, שיחקתי ברחוב עם ילדים נוספים, ולפתע החל לרדת שלג כבד. בראותנו את פתיתי השלג רקדנו בהתלהבות מסביב לעמוד תאורה, צחקנו ושרנו שירים על שלג. תמיד אזכור את החדווה שחוויתי באותו יום. ילדים מתנהגים כך גם כאשר הם מקבלים במתנה דבר שהשתוקקו לקבל — הם קופצים וצורחים משמחה. אנשים בוגרים מאופקים יותר מילדים בביטוי כל רגש שהוא, ובכך הם מגבילים גם את עוצמת רגשותיהם הטובים. בנוסף, הם עמוסים בדאגות ובמחשבות, ורגשות אשם פוקדים אותם תדיר, דבר המעמעם את ההתלהבות שלהם, כך שהם חווים שמחה אמיתית לעיתים נדירות למדי.

אני עצמי חוויתי שמחה כזו במספר הזדמנויות וללא סיבה מיוחדת. לפני זמן מה, כשצעדתי בדרך כפרית, הרגשתי פתאום התרוממות רוח בלתי רגילה. הדרך הייתה מוכרת לי, ולא היה בה כל ייחוד, אך כשהנחתי את רגליי על הקרקע, צעד אחד צעד, חשתי זרם עובר בגופי שהרגיש כאילו גבה בחמישה סנטימטרים. דבר מה השתחרר בתוכי, והרגשתי מלא חדווה. משהו מאותה הרגשה דבק בי מאז אותו יום, ואף שעברתי בחיי תקופות כואבות ומטרידות, אני מתהלך בתחושה טובה בגופי רוב הזמן. אני זוקף זאת לזכותם של שני דברים: הטיפול שהתחלתי בשנת 1942, והעבודה העצמית שבה אני מתמיד לאורך השנים. הטיפול עזר לי להתחבר לילד שבתוכי, שידע שמחה מסוימת בילדות, למרות שבאופן כללי לא הייתה מאושרת, וכן לשלב בחיי הבוגרים את אותן איכויות מתקופת הילדות, שהופכות את השמחה לאפשרית.

הילדות, בהנחה שהיא בריאה ונורמלית, מאופיינת בשתי איכויות המובילות לחדווה: חופש ותמימות. אין צורך להבהיר את חשיבותו של החופש לתחושת החדווה. קשה לדמיין אדם חווה שמחה אמיתית כאשר תנועתו מוגבלת על ידי כוח חיצוני. כשהייתי ילד, העונש הקשה ביותר שיכלה להטיל עליי אימי היה להשאיר אותי בבית, בזמן שילדים אחרים שיחקו בחוץ. אחת הסיבות שבגללן רציתי כבר לגדול הייתה כדי לזכות בחופש שלי.

כשהתבגרתי יצאתי לחופשי מכבלי ההורים. בתרבות שלנו חופש פירושו הזכות לרדוף אחר האושר והשמחה. לצערי, חופש חיצוני מעין זה אינו מספיק. האדם זקוק גם לחופש פנימי, כלומר החופש להביע את עצמו ואת רגשותיו בפתיחות. בדומה לרבים בתרבות שלנו, חופש כזה לא היה לי. למעשה, ההתנהגות שלנו נשלטת על ידי סופר־אגו שכולו אישורים ואיסורים, המתוגבר בכוח הענישה למי שמפר את המוסכמות. סופר־אגו זה הוא ההפנמה של ההורה ה"דיקטטור". הוא מתפקד בתת־המודע שלנו, ולכן איננו מודעים לכך שההגבלות שהוא משית על רגשותינו ופעולותינו, אין מקורן ברצוננו החופשי. אדם המדיח את הסופר־אגו ומשיב לעצמו את החופש להביע את עצמו, אינו הופך לאדם שאינו תרבותי. למעשה, זה מאפשר לו להיות אדם אחראי והגון בחברה, כלומר אדם מוסרי באמת. שהרי רק אדם חופשי יכול לכבד את הזכויות ואת החופש של אחרים.

עם זאת, עלינו להבין שהחיים בחברה תרבותית דורשים הגבלות מסוימות על הפרט ועל התנהגותו למען רווחת הכלל. כל חברה אנושית מגדירה מהי ההתנהגות המקובלת בה, אך ההגבלות חלות על מעשים ולא על רגשות. אדם עשוי להיתפס אשם אם הפר את חוקי ההתנהגות בחברה שבה הוא חי, אך הוא נשפט על כך שחרג מהנורמה, לא על שהרגיש או חשק בדבר מה. חברות תרבותיות המבוססות על כוח, הרחיבו את הגדרת האשמה והכלילו אותה גם על מחשבות ורצונות.

סיפור אדם וחוה מדגים היטב את השינוי שחל בחברה האנושית. ספר בראשית מתאר כיצד אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת ואיבדו את תמימותם ואת שמחתם. קודם לכך חיו בהרמוניה בגן עדן, כבעלי חיים בקרב חיות אחרות, ופעלו אף הם על פי האינסטינקטים של גופם. רק משאכלו את הפרי האסור ידעו להבדיל בין מותר לאסור, בין טוב לרע. עיניהם נפקחו והתברר להם כי הם עירומים. הם כיסו את עצמם כי התביישו. הם הסתתרו מאלוהים מפני שהרגישו אשמים. אין עוד בעל חיים המבחין בין מותר לאסור, חש בושה או מרגיש אשמה. אין עוד בעל חיים השופט את רגשותיו, את מחשבותיו ואת מעשיו. אין עוד בעל חיים השופט את עצמו. אין עוד בעל חיים שיכול להעלות על דעתו אם הוא טוב או רע. אין עוד בעל חיים שיש לו סופר־אגו או מודעות עצמית, אלא אם כן זהו כלב התלוי בבעליו, שבביתו הוא גר, ויחסי הגומלין ביניהם דומים לדינמיקה בין הורה לילד.

אנחנו מאלפים את הכלבים שלנו לתבנית התנהגותית מסוימת של "מותר" או "טוב", ומענישים או משפילים אותם כשהם אינם מצייתים. כלב שלא מציית, ייקרא לעיתים קרובות "כלב רע", ורוב הכלבים אכן לומדים להתנהג בצורה שמְרצה את בעליהם. חינוך ילד או כלב לדרך התנהגות נורמטיבית הכרחי להשתלבותם בחברה, ולרוב הם ירצו להתאים את עצמם למצופה מהם בתנאי שהדבר אינו מפר את תחושת השלמות שלהם. אך לעיתים קרובות מדי תחושת השלמות אכן נפגעת, מה שגורם להתנגדות מצד החיה או הילד, התנגדות שמובילה למאבק כוחות שבו אין להם יכולת לנצח. לבסוף, בלית ברירה, הם נכנעים לדרישות, ודבר זה בעצם שובר את רוחם. ניתן להבחין ברוחו השבורה של כלב מפוחד שעומד מול בעליו עם הזנב בין הרגליים, וניתן לראות זאת גם אצל ילד שעיניו כבויות, גופו נוקשה והתנהגותו כנועה. ילדים כאלה גדלים להיות מבוגרים נוירוטיים, אנשים שיודעים איך לנצח, אבל אינם יודעים איך להיות שמחים.

אנשים שמגיעים לטיפול, מצליחנים ככל שיהיו, הם אנשים שרוחם נשברה, והשמחה זרה להם. התסמינים המסוימים שהם מציגים כלפי חוץ מהווים ביטוי של מצוקתם האישית. יש ביניהם אלה שמצליחים להשתלב בחברה ולתפקד בה, ויש אחרים שנפשם שבורה עד כדי הידרדרות לחוסר תפקוד. טעות לחשוב שאם אדם אינו הולך לטיפול, או אינו רואה בו צורך, הוא אדם בריא.

בתחילת הטיפול שלי אצל וילהלם רייך חייתי באשליה שאני בסדר גמור, אך כעבור זמן קצר גיליתי שלמעשה אני אדם מפוחד, חסר ביטחון, ושבגופי שרר מתח פיזי. בספר קודם שכתבתי, "ביואנרגטיקה", התייחסתי לחלק מהחוויות שחוויתי בטיפול שזעזע אותי בהבנת מידת הנוירוזה שלי, אך דרכו גם מצאתי את היכולת לשקם את עצמי ואת האומץ ללכת בדרך שבה אני מאמין.

הדרך הזו היא ההתמסרות לגוף. מה שהיה עליי לוותר עליו זו ההזדהות עם האגו שלי לטובת ההזדהות עם גופי ועם תחושותיו. ברמת האגו, ראיתי עצמי כאדם מבריק, אינטליגנט ומוצלח. האמנתי שיש ביכולתי להשיג הרבה בחיים, אך לא ידעתי מה אני יכול להשיג. רציתי להיות מפורסם. הייתי מונע משאפתנות גדולה מאוד שקיבלתי מאימי, שרצתה שאפצה על חוסר השאפתנות של אבי. למזלי, אבי תמך בי מספיק, כך שנמנע ממנה לשלוט בי באופן מוחלט. ההתמסרות לגוף פירושה ויתור על דימוי האגו המנופח, שהסתיר ופיצה על רגשי נחיתות, בושה ואשמה. אם הייתי מקבל את הרגשות הללו, הייתי מרגיש השפלה נוראית — מה שבאופן לא מודע ניסיתי להימנע ממנו. ההתמסרות לגוף כוללת התמסרות למיניות, נושא שחשתי שהוא השורש לפחדיי העמוקים מדחייה ומהשפלה. ועדיין הדבר שמשך אותי לרייך ולטיפול שלו היה הרצון לחוות חדווה ואקסטזה במין.

ברמה המודעת לא היו לי רגשות אשם לגבי המיניות שלי. כאדם מודרני ומתוחכם תפסתי מיניות כדבר טבעי וחיובי, אך ברמה הגופנית הייתי מונע מתשוקה שלא מצאה סיפוק אמיתי. הייתי נרקיסיסט טיפוסי, שעל פניו נראה חופשי בהתנהגות המינית שלו, אך החופש היה חיצוני ולא פנימי. זה היה חופש לפעול, לא חופש להרגיש. התכחשתי לרגשות האשם הקשורים למיניות, אך לא הרשיתי לעצמי להתמסר לאף אישה, ולא אפשרתי לעונג מיני להציף אותי ולהשתלט עליי בזמן האקט המיני. כמו רוב האנשים בתרבות שלנו, האגן שלי היה נעול על ידי מתח שרירי כרוני ולא יכול היה לנוע בחופשיות ובספונטניות בשיאו של האקט המיני. במהלך הטיפול עם רייך, כשסוף סוף הצלחתי לשחרר את המתחים הללו, והאגן שלי החל לנוע בספונטניות ובהרמוניה עם הנשימה שלי, חשתי שמחה שניתן להשוות אותה להרגשה של שחרור מכלא.

מתח שרירי כרוני בחלקי הגוף השונים מייצג את הכלא שמונע ביטוי חופשי של הנשמה. ניתן להבחין במתחים אלו בשרירי הלסת, הצוואר, הכתפיים, החזה, הגב התחתון והעליון וכן ברגליים. הם מעידים על עצירת דחפים, שאותם אין האדם מעז לבטא בגלל פחד מעונש, מילולי או פיזי. האיום בדחייה או במניעת אהבה מצד הורה הוא בבחינת איום על חייו של ילד צעיר ולרוב מעורר פחד גדול יותר מאיום פיזי. ילד שחי בפחד הוא ילד לחוץ, חרד ומכווץ. זהו מצב כואב, והילד יקהה את חושיו כדי לא לחוש את הכאב או את הפחד. הקהיית הגוף מאלחשת את הכאב והפחד כיוון שהדחפים "המסוכנים" הפכו לכלואים, כך הישרדותו בעולם נראית מובטחת, אך ההדחקה הופכת לדרך חיים.1 העונג כפוף ליצר ההישרדות, והאגו שבמקור שירת את הגוף ואת כמיהתו לעונג, שולט עכשיו בגוף בשם "הביטחון". נוצר פיצול בין האגו לבין הגוף, אשר נשלט באמצעות חגורת מתח בבסיס הגולגולת ומנתק את הקשר האנרגטי בין הראש לגוף — בין מחשבות לתחושות.

אחד מתפקידיו של האגו הוא הבטחת ההישרדות בשם השימור העצמי. האגו דואג לכך בזכות יכולתו לכוון את האופן שבו הגוף מגיב למציאות החיצונית. באמצעות שליטתו בשרירים הרצוניים שלנו, הוא תופס פיקוד על כל תפקודי הגוף העלולים "להפריע" להישרדות. אך כמו הגנרל שהופך לדיקטטור, כשהוא מתמכר לטעמו של הכוח, האגו אינו מוכן לוותר על ההגמוניה שלו. אף שהסכנה כבר חלפה — שהילד חסר האונים הפך למבוגר עצמאי — האגו אינו מוכן לקבל את המציאות החדשה ולשחרר את שליטתו. כעת הוא הפך לסופר־אגו שחייב להיות בשליטה מפחד שאם ינטוש את עמדתו, התוצאה תהיה אנרכיה. מטופלים רבים שלי פחדו מהוריהם גם בבגרותם, ולעיתים הפחד היה גדול כל כך עד שחששו לדבר איתם בגילוי לב. פנים אל פנים מול הוריהם, הם התכווצו ככלב מפוחד. בעקבות הטיפול, כשאותם אנשים אזרו אומץ לדבר בחופשיות עם הוריהם, הם נדהמו לגלות שהאדם שאותו ראו כמאיים כל כך, כבר אינו המפלצת שממנה פחדו.

ההבדל בין האגו לסופר־אגו הוא שהאגו מסוגל לוותר על שליטה כשהמצב מאפשר זאת. אין הדבר כך כשמדובר בשליטה של הסופר־אגו. מעט מאוד אנשים יכולים באופן מודע לשחרר את הלסת הכואבת שלהם, את הצוואר התפוס או את שרירי הרגליים המתוחים. ברוב המקרים הם אפילו אינם מודעים למתח ולשליטה הלא מודעת שהוא מייצג. רבים מרגישים את הלחץ שבגופם בשל הכאב שהוא מייצר, אך אין להם מושג שהכאב מגיע כתוצאה מהאופן שבו הם פועלים או מהאופן שבו הם נושאים עצמם ואת גופם. חלק רואים בנוקשות שלהם סימן לחוזקה, הוכחה שהם יכולים לעמוד בקשיים, שלא יישברו תחת לחץ, שהם יכולים להתמודד עם אי־נוחות ואף עם ייסורים. אני מאמין שהפכנו לתרבות של שורדים, שכל כך פוחדים מחולי וממוות, עד שאיבדנו את היכולת לחיות כבני אדם חופשיים.

הפחד משחרור השליטה של האגו הוא הסיבה הבסיסית לסבל ולחוסר שביעות הרצון שלנו. למרות זאת, רוב האנשים אינם מודעים לכך שהם מפוחדים. כל שריר המתוח כרונית בגוף הוא שריר מפוחד, אחרת הוא לא היה מתנגד בצורה כה עיקשת לזרימה החופשית של הרגש והחיים. זהו גם שריר כועס שכן כעס הוא התגובה הטבעית לכליאה בכפייה ולמניעת חופש, וקיים גם עצב על אובדן הפוטנציאל להנאה ולעונג, כאלו הגורמים לדם לזרום, לגוף לרטוט ולגלי התרגשות להתפשט בכל הגוף. מצב זה של חיוּת הוא הבסיס הגופני של תחושת השמחה, כפי שיודעים זאת אנשים דתיים רבים — כמו השייקרים והדרווישים, שרוקדים עד אקסטזה.

שמחת החיים היא חוויה דתית. מבחינה דתית, היא קשורה להתמסרות לאלוהים ולקבלת חסדיו. בלב האמונה התנ"כית קיים הציווי: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".2 מילה נוספת בעברית המשמשת לתיאור שמחה היא "גיל". הפירוש המקורי של המילה הוא להסתובב במקום כאחוז דיבוק.3 מילה זו, שבה השתמשו בספר תהילים כדי לתאר את אלוהים, מציירת את האל כמסתחרר במקום בעונג אינסופי.

בברית החדשה אומר ישו למאמיניו: "אֶת אֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בַּעֲבוּר תִּשְׁכֹּן שִׂמְחָתִי בָּכֶם וְתִּהְיֶה שִׂמְחַתְכֶם שְׁלֵמָה".4 הנצרות מלמדת שלהיות בחיבור עם האלוהים, האב, פירושו לחוות שמחה.

זווית ראייה נוספת על שמחת החיים ניתנת לנו בשירו של פרידריך שילר, "האודה אל השמחה". בשיר מתוארת השמחה כעשויה אש שמימית ובכוחה לגרום לפֶרח לפרוח, להעלות את השמש אל הרקיע ולהפוך ספֶרות לסובבות עדי עד.5

הדימויים האלו רומזים כי ניתן לזהות את האלוהים שבשמיים עם הכוחות הקוסמיים שיוצרים את הכוכבים. מכל הכוכבים האלו השמש היא החשובה ביותר לטובת החיים על כדור הארץ. היא האש השמימית, הספֶרה הסובבת שמַפרה בקרניה את הארץ. כשהיא זורחת, היא מאירה ומחממת את כדור הארץ, היא מציתה את ריקוד החיים. יצורים חיים רבים מתמלאים בשמחה כאשר הם מתעוררים ליום שמשי ומואר. בני האדם רגישים במיוחד לאש השמימית הזו. אין פלא שהמצרים הקדמונים סגדו לשמש וראו בה את האלוהים.

המלומד החכם ההודי, רבינדרנת טאגור, מדבר גם הוא על השמחה במונחים של תהליכים טבעיים. "כפייה אינה הדרך אל האדם — אלא השמחה, והשמחה נמצאת בכל מקום. היא נמצאת בשטיח העשב הירוק שעל פני הארץ, בשלווה האינסופית הכחולה של השמיים, בשפע חסר המנוח של האביב, בהתנזרות השקטה של החורף, בבשר החי שמאייר את מסגרת גופנו, בצורתו המושלמת של האדם — אצילי וזקוף — בחיים ובשימוש בכל הכוחות שניתנו לנו... רק הוא מצא את האמת ויודע שהעולם כולו הוא יצירה של שמחת חיים."6

ובכל זאת, ניתן לשאול גם — ומה לגבי הצער? כולנו יודעים שיש צער בחיים. כולנו חווים אותו דרך אובדן של אדם יקר, דרך אובדן כוחותינו עקב חולי או תאונה, דרך אכזבות וניפוץ התקוות שלנו. בדיוק כפי שאין יום ללא לילה, ואין חיים ללא מוות, כך השמחה אינה יכולה להתקיים ללא צער. יש כאב בחיים בדיוק כשם שיש עונג, אך אנחנו יכולים לקבל את הכאב כל עוד אנחנו לא מתבוססים בו. אנחנו מסוגלים להתמודד עם האובדן בידיעה שלא נתאבל לנצח. אנחנו מקבלים את הלילה בידיעה שהשחר יעלה, ואנחנו יכולים להשלים עם הצער כשאנחנו יודעים שהשמחה שוב תפרוץ. אך השמחה יכולה לפרוץ רק כשרוחנו חופשייה. למרבה הצער, אנשים רבים נשברו במהלך חייהם, ועבורם השמחה אינה אפשרית עד שיחלימו.

איך איבד האדם את שמחת החיים? התנ"ך מציע כמה תובנות. מסופר בו על אדם וחוה שחיו בגן עדן. כמו כל החיות, הם היו שרויים בבורוּת מבורכת. בגן עדן היו שני עצים שפירותיהם אסורים למאכל — עץ החיים ועץ הדעת. הנחש ניסה לפתות את חוה לאכול מפרי עץ הדעת באומרו כי הוא טוב. חוה מחתה על כך ואמרה כי תמות אם תאכל ממנו. הנחש שכנע אותה כשאמר שלא תמות, אלא תהפוך לאלה, שכן היא תדע להבדיל בין "טוב" ל"רע". חוה אכלה מן הפרי האסור ושכנעה את אדם לעשות כן אף הוא. ברגע שעשו זאת, הם זכו במודעות.

הסיפור מתאר איך הופך האדם ליצור בעל מודעות עצמית. המודעות האסורה הייתה המודעות למיניות. כל החיות האחרות עירומות, אך אינן מרגישות בושה. כל החיות האחרות הן מיניות, אך אינן מודעות למיניות שלהן. המודעות העצמית הזו שוללת מהמיניות את הטבעיות והספונטניות שבה, ולמעשה, גוזלת מהאדם את תמימותו. אובדן התמימות מוביל לרגשות אשם, ואלו הורסים את שמחת החיים.

הסיפור המקראי אומנם אלגורי, אך הוא מתאר את החוויה של כל אדם בתהליך התִּרְבּוּת שלו. כל תינוק נולד תמים וחופשי, ועל כן הוא יכול לחוות שמחה. שמחה היא המצב הטבעי של כל ילד בריא, כשם שהוא טבעה של כל חיה צעירה, כפי שזה ברור לכל אדם שראה טליים מדלגים משמחה.

להרגיש את חיי הגוף
שמחה שייכת לקבוצת רגשות הגוף החיוביים. היא לא גישה מנטלית. אדם לא יכול פשוט "להחליט" להיות שמח. התחושות הגופניות החיוביות שלנו מתחילות בבסיס שניתן לקרוא לו "טוב". ההפך מזה הוא להרגיש "רע", וכך במקום להרגיש עוררות חיובית קיימת עוררות שלילית של פחד, ייאוש או אשמה. אם הפחד או הייאוש גדולים מדי, האדם ידחיק את כל רגשותיו, וגופו ייהפך לרדום וחסר חיים. כאשר מדחיקים רגשות, מאבדים את היכולת להרגיש — זהו דיכאון, מצב שלרוע המזל עלול להפוך לדרך חיים. לעומת זאת, כאשר התרגשות ועונג נובעים מהבסיס ה"טוב", אנחנו יודעים חדווה מהי. במקרה שבו החדווה עולה על גדותיה, היא הופכת לאקסטזה.

כאשר החיוּת של הגוף חזקה ומהדהדת רגש הוא בר שינוי כמו מזג אוויר. אנו יכולים לכעוס ברגע אחד ואז לאהוב ולבכות ברגע אחר. עצב יכול להשתנות לעונג בדיוק כשם שהשמש צצה רגע אחרי הגשם. שינויי מצב רוח אלו, בדיוק כמו שינויי מזג האוויר, אינם מפירים את האיזון הבסיסי של האדם. השינויים מתרחשים על פני השטח ואינם מפריעים לפעימות העמוקות המספקות לאדם תחושה של רווחה בחייו.

הדחקת רגשות היא תהליך הקהיה המצמצם את הפעימה הפנימית של הגוף, את חיוניותו, את רמת עוררותו. זו הסיבה שהדחקה של רגש אחד מדחיקה את כל הרגשות. אם אנחנו מדחיקים את הפחד שלנו, אנחנו מדחיקים את הכעס שלנו. הדחקה של כעס מובילה להדחקה של אהבה.

בני האדם לומדים בגיל צעיר שרגשות מסוימים הם "רעים", ורגשות אחרים הם "טובים". זה אף נאמר בעשרת הדיברות. לאהוב ולכבד את אביך ואימך זה טוב, לשנוא אותם זה רע. לחמוד את אשת רעך הוא חטא, אך אם היא אישה מושכת והגבר חיוני, תשוקה כזו היא טבעית לחלוטין.

חשוב לציין, עם זאת, שלהרגיש את הרגש זהו אינו החטא; זוהי הפעולה שנובעת מהרגש שהופכת את הדבר לעניין חברתי. עלינו לשלוט בהתנהגותנו לטובת ההרמוניה החברתית. "לא תגנוב" ו"לא תרצח" הם איסורים חשובים כשאנשים חיים בקבוצה גדולה או קטנה. בני אדם הם יצורים חברתיים, שהישרדותם תלויה בשיתוף הפעולה של הקבוצה. איסורים על התנהגות, שמטרתם להיטיב עם רווחת החברה, אינם בהכרח מזיקים לאינדיבידואל. איסורים על רגשות הם עניין אחר. מכיוון שרגשות הם החיים שבגופנו, לשפוט רגשות כ"טובים" או כ"רעים" זה כמו לשפוט את האדם, לא את מעשיו.

גינוי רגש כלשהו שקול לגינוי של החיים עצמם. הורים עושים זאת לעיתים קרובות, באומרם לילד שהוא "ילד רע" כשהוא מביע רגש כזה או אחר. זה במיוחד נכון לגבי תחושות ורגשות מיניים, אבל גם לגבי רגשות רבים אחרים. לרוב, הורים מביישים את ילדם על שהוא מרגיש פחד, מה שגורם לו להכחיש את הפחד שלו ולהתנהג באומץ. אך לא להרגיש את הפחד אין פירושו שהילד מרגיש אומץ — זה רק אומר שהוא לא מרגיש.

אף חיית פרא אינה מבדילה בין נכון ללא נכון, אינה חשה בושה או מרגישה אשמה. אף בעל חיים אינו שופט את רגשותיו או פעולותיו — או את עצמו. לאף בעל חיים שחי בטבע אין סופר־אגו או מודעות עצמית. בעלי החיים חופשיים מאיסורים פנימיים שנובעים מפחד.

רגש הוא תפיסה של תנועה פנימית. אם אין תנועה — אין רגש. לפיכך כשאנו מחזיקים את היד בצורה סטטית למשך מספר דקות, אנו מאבדים את התחושה בה, היא "נרדמת". אותו עיקרון נכון לגבי כל הרגשות. לדוגמה: כעס הוא גל של אנרגיה, המפעיל את השרירים שיבצעו את פעולת הכעס. גל זה הוא דחף, וכאשר הוא מגיע לתודעה הוא מייצר רגש.

תפיסה היא תופעה שקורית על פני השטח: דחף מוביל לרגש רק כאשר הוא מגיע לפני השטח של הגוף, הכולל גם את מערכת השרירים הרצונית.7 קיימות פעימות רבות בגוף שאינן גורמות לרגש כיוון שהן נשארות בפנים הגוף. כך למשל, לרוב איננו מרגישים את דופק הלב, כיוון שהוא אינו מגיע אל פני השטח. במקרה שקצב דפיקות הלב הופך לחזק מאוד, נרגיש את השפעתו מעל פני השטח של הגוף ונהפוך מודעים לליבנו.

כאשר דחף מגיע לשריר, השריר הופך מוכן לפעולה. אם זהו שריר רצוני, הפעולה היא תחת השפעתו של האגו, ונוכל להגביל או לשנות אותה באמצעות החלק המודע שלנו. חסימת הפעולה מייצרת מצב של מתח בשריר, שמצד אחד טעון אנרגטית ומוכן לפעולה, ומצד שני אינו פועל בגלל הוראות מגבילות מהראש. בשלב הזה אנו מודעים למתח, משמע שביכולתנו לשחרר אותו על ידי הסגת הדחף או הַתְמָרָה שלו, למשל באמצעות מתן אגרוף לשולחן במקום לפרצופו של אדם שהכעיס אותנו. אך במקרה שהפגיעה שגרמה לכעס ממשיכה והופכת למטרד, לא נוכל עוד להסיג את הדחף הכועס.

דבר דומה קורה בעימותים בין הורים לילדים משום שילדים אינם יכולים לברוח מהעוינות של הוריהם. וברוב המקרים, הילד לא יכול לפרוק את הדחף מבלי לעורר כעס ועוינות נוספים מצד ההורה. במצב כזה המתח הופך להיות כרוני ומכאיב. הקלה אפשרית רק על ידי הרדמת האזור, מה שהופך אותו לחסר תנועה עד כדי אובדן כל תחושה.

אנשים שהדחיקו את כעסם כלפי הוריהם עקב פחד, סובלים לרוב ממתח בשרירי הגב העליון. במקרים רבים הגב מקומר, בדומה לגבו של כלב או חתול המוכן לתקוף. ניתן לתאר אדם כזה ככועס מטבעו, אך האמת היא שהוא אינו מחובר לטבעו או לכעסו. הכעס קפוא והאדם רדום. אדם כזה עשוי להתפרץ בזעם עקב דבר פעוט, מבלי שידע שהוא פורק כעס עמוק שהודחק מזמן. לרוע המזל, התפרצות כזו אינה משחררת את המתח כיוון שהיא תגובה נפיצה ואינה ביטוי אמיתי של הכעס שמתחת לפני השטח.

מתח שרירי כרוני מעין זה נמצא בכל חלקי הגוף כסימן לדחפים חסומים ורגשות מודחקים. הלסת היא אזור עם מתח שרירי כרוני כה גדול עד שאצל חלק מהאנשים הוא הופך למחלת המפרק הלסתי־רקתי (Temporomandibular Joint Disease). הדחפים החסומים הם בכי ונשיכה. אדם נועל את הלסת כדי לשמר שליטה עצמית בתנאים שבהם הוא עלול להישבר ולבכות או לברוח בפחד. כאשר שליטה כזו מתרחשת במודע וניתן לשחרר אותה, היא משרתת את הישרדותו ואת רווחתו של האדם. לעומת זאת, מתח כרוני בלסת אינו ניתן לשחרור מרצון חוץ מאשר באופן רגעי, שכן הוא מייצג הרגל או דפוס התנהגות של נחישות.

כל מתח כרוני מייצג מגבלה על יכולתו של האדם לבטא את עצמו. רוב בני האדם בתרבות שלנו סובלים מרמה גבוהה של מתח כרוני במערכת השרירים — בצוואר, בחזה, בגב וברגליים — דבר הכובל אותם, מגביל את תנועותיהם ופוגע ביכולתם לבטא את עצמם באופן חופשי ומלא.

מתח שרירי כרוני הוא הצד הפיזי של אשמה, שכן היא מבטאת את הוראתו של האגו כנגד רגשות ופעולות מסוימות. מעטים הם הסובלים ממתחים כרוניים כאלה שאכן מרגישים את האשמה — מרבית האנשים אינם מודעים לרגשות אשם הנוכחים בהם וגם לא למקורותיהם. באופן ספציפי, אשמה היא הרגש של היעדר הזכות להיות חופשי, של לעשות מה שאני רוצה. באופן כללי, אשמה היא תחושה של חוסר נוחות בגוף, של הרגשה לא טובה.

כאשר אדם מרגיש לא טוב עם עצמו, המחשבה הבסיסית שלו היא "עשיתי משהו רע" או "עשיתי טעות". למשל, כשאדם משקר הוא מרגיש רע או אשם כי בגד באמת הפנימית שלו, ברגשות האמיתיים שלו. טבעי שירגיש רע לגבי השקר. אומנם יש אנשים שלא מרגישים רע כשהם משקרים, אך זה משום שאינם מרגישים. הם הדחיקו את הרגש. מצד שני, אדם לא יכול להרגיש רגשות אשם אם הוא מרגיש "טוב" או שמח. שני המצבים האלו — הרגשה טובה/שמחה לעומת הרגשה רעה/אשמה — הם בלעדיים ואינם מתקיימים בו זמנית.

ברוב המקרים הפרי האסור מעורר רגשות מעורבים. מצד אחד הוא טעים, וזו אחת הסיבות שהוא אסור. מצד שני, משום שהוא אסור על פי הסופר־אגו — החלק בתודעה שלנו שאימץ תכתיבים הוריים — איננו מסוגלים להתמסר לעונג שבו. זה מייצר טעם מר בפה, שמהווה את הליבה של רגש האשמה. מיניות היא כמובן הפרי האסור בחברה שלנו, וכמעט כל בני התרבות סובלים מרמה מסוימת של אשמה או בושה לגבי פנטזיות ורגשות מיניים.

אצל אנשים נרקיסיסטיים ישנם ניתוק והכחשה של רגשות באופן כללי, מה שמתבטא בכך שהם אומנם אינם חשים אשמה או בושה, אך הם גם אינם מסוגלים להרגיש אהבה.8 הם נראים חופשיים ומשוחררים בהתנהגותם המינית, אך החופש הזה חיצוני ולא פנימי — בהתנהגות ולא ברגשות. הפעילות המינית שלהם היא ביצוע ולא התמסרות לאהבה. עבורם, סקס הוא פעולה, לא חוויה של חדווה. ללא החופש הפנימי להרגיש באופן עמוק ולבטא רגשות באופן מלא, חדווה אינה יכולה להתקיים.

חופש פנימי מתבטא בנועם שבגוף, ברכוּת ובחיוּת שבו. הוא מתכתב עם החופש מאשמה, מבושה וממודעות עצמית. אלו סגולות הקיימות אצל כל בעלי החיים, אך נעדרות אצל רוב בני התרבות. זהו הביטוי הפיזי של תמימות, של התנהגות ספונטנית, כנה ונאמנה ל"עצמי".

לרוע המזל, לא ניתן להשיב תמימות שאבדה. אך האם מרגע שהפכנו מודעים למיניות ואנו יכולים להבחין בין טוב לרע, נחרץ גורלנו להיות חוטאים? האם אנחנו נידונים לחיות חיים של עורמה, מניפולציה והונאה עצמית? עלינו לזכור כי כל הדתות מטיפות לגאולה. איננו נידונים לחיים של גיהינום אף שנראה כי רבים האנשים שחייהם כאלה כבר עכשיו. הגאולה תמיד כוללת בתוכה התמסרות לאלוהים, ויתור על אנוכיות והתחייבות לחיים מוסריים. אך קל להגיד זאת וקשה לעשות. איבדנו את הקשר עם אלוהים כי איבדנו את הקשר עם האלוהים שבתוכנו — הרוח המסתחררת שמעניקה לנו חיים, המרכז הפועם של ה"עצמי" שלנו שמאיר אותנו מבפנים ומעניק משמעות לחיינו.

בספר זה אתאר את הסבל והייסורים שפקדו את מטופליי וגרמו להם לבוא לטיפול. חיבור עם האלוהים הפנימי שלנו הוא מטרת הטיפול. האלוהים הזה חי ב"עצמי" הטבעי שלנו, בגופנו שנברא בצלמו של האל. ה"עצמי" הטבעי הזה קבור עמוק תחת שכבות של מתחים שמייצגים את איסורי הסופר־אגו ואת הרגשות המודחקים שלנו. כדי להגיע אל ה"עצמי" הזה, על המטופל לצאת למסע בזמן אל שנותיו הראשונות. זה מסע כואב שכן הוא מעורר בנו זיכרונות כואבים ורגשות מודחקים. אך כשהדיכוי מוסר והדחקת הרגשות מתפוגגת, הגוף שיצר לנו האל מתמלא אט־אט שוב בחיים.

המסע לגילוי עצמי, המהווה את התהליך הטיפולי, אינו יכול להיעשות לבד. כמו דנטה בפואמה "הקומדיה האלוהית", הטייל במסע מתהלך אבוד ומבולבל. דנטה שאבד ביער, מתייסר בחיפושיו ומרגיש מאוים על ידי חיות הפרא, מבקש את עזרתה של ביאטריצ'ה, המדריכה שלו בגן עדן. זו שולחת לו את ורגיליוס, המשורר הרומאי, שידריך אותו בדרך העוברת בגיהינום, מקום הטומן בחובו סכנות רבות. ביכולתו של ורגיליוס ללוות את דנטה בדרך הקשה הזו, שכן הוא עבר אותה בעצמו זמן מה לפני כן. וכך בעזרתו של ורגיליוס דנטה עובר בשלום את דרך התופת והגיהינום ומגיע לגן עדן. גם בתהליך הטיפולי מורה הדרך הוא אדם שעבר את מסע הגילוי העצמי הזה דרך הגיהינום הפרטי שלו. כדי להיות מטפל אפקטיבי בטיפול אנליטי, המטפל חייב להיות אדם שעבר טיפול שלם, כזה שהסתיים בהתוודעות אמיתית שלו לעצמו.

עבור המטופל, הגיהינום הוא התת־מודע המודחק, העולם התת־קרקעי שבו קבורה אימת העבר — ייאוש, ייסורים ושיגעון. אם יסכים המטופל לרדת לעולם אפל זה, הוא יחווה את הכאב שבעברו המודחק, הוא יחיה מחדש את המאבקים שלא יכול היה להתמודד עימם אז, והוא יגלה את הכוח שחלם שיהיה ברשותו, אך לא האמין שזה אפשרי. תחילה, הכוח מגיע מההדרכה, מהתמיכה ומהעידוד של המטפל, אך הכוח הופך לכוחו של המטופל כאשר הוא מבין שאימתו היא פחדים מהילדות, שמבוגר יכול להתמודד איתם. הגיהינום קיים רק באפלה של הלילה והמוות. באור יום — משמע במודעות מלאה — לא רואים מפלצות אמיתיות. אימהות חורגות מרושעות מתגלות כאימהות כועסות שהפחידו את ילדיהן. רגשות שנחשבו בלתי מתקבלים על הדעת, מביישים ומסוכנים, מתגלים כתגובות טבעיות למצבים שאינם נורמליים. אט־אט המטופל תופס בחזרה בעלות על גופו ואיתה גם את הבעלות על נפשו ועל ה"עצמי" שלו.

ציינתי בעבר שתת־המודע הוא החלק בגוף שאיננו מרגישים בו.9 ישנם חלקים רבים בגוף שאין אנו מרגישים. אין לנו מודעות לתפקוד כלי הדם שלנו, העצבים, בלוטות האנדוקריניות, הכליות שלנו וכו'. ישנם פאקירים הודים שנראה כי הצליחו להביא את התודעה שלהם לרמה כה גבוהה, עד שהם יכולים לחוש באיברים הללו, אך אין זה המצב באופן רגיל. התודעה שלנו מדומה לקצה קרחון הבולט מעל לפני המים, אך היא כוללת גם מעט ממה שמוסתר מתחת לפני המים, שכן גם את החלק הזה ניתן בדרך כלל לראות.

אצל אנשים עם בעיות או קונפליקטים רגשיים ישנם אזורים בגוף, בטווח התודעה הרגיל, שהם אינם חשים בהם, כי מתח כרוני עוצר את תנועתם החופשית. מעצורים אומנם חוסמים דחפים מאיימים, אך הם גם מקהים את אותו אזור בגוף, דבר המתבטא באובדן אותו חלק מה"עצמי". אזורים אלו מייצגים אפוא קונפליקטים רגשיים שהודחקו אל התת־מודע. לדוגמה: רוב האנשים אינם חשים במתח בלסת שלהם, ואינם מודעים לכך שהוא מבטא הדחקה של הדחפים לבכות או לנשוך. הקונפליקטים האלה מבטאים את התת־מודע המודחק. הם מהווים את העולם התת־קרקעי שבו קבורים הרגשות שהאגו או החלק המודע שלנו רואה כמבישים, מסוכנים ובלתי מתקבלים על הדעת.

כמו הנשמות בגיהינום, גם הרגשות האלה מתים ברמה המודעת שלנו, אך הם חיים בעולם תת־קרקעי ומלא בייסורים. לעיתים ייסורים אלו צצים אל המודעות, אך מייד מודחקים שוב מכיוון שהם מהווים איום קיומי. אנו מצליחים לשרוד כשאנחנו חיים על פני השטח, במקום שבו אנו יכולים לשלוט ברגש ובהתנהגות שלנו, אך זה מחייב אותנו להקריב את הרגשות העמוקים יותר. חיים כאלה, על פי ערכיו של האגו, מייצגים קיום שטחי ונרקיסיסטי שבדרך כלל מוביל לדיכאון. לעומת זאת, חיים במעמקי הקיום עלולים להיות כואבים ומפחידים בהתחלה, אך עשויים גם להוביל לחדווה ולסיפוק אמיתיים אם בידינו האומץ לעבור את הגיהינום הפנימי ולהגיע לגן עדן.

הרגשות העמוקים שקברנו הם הרגשות של הילד שהיינו — הילד שהיה חופשי ותמים ושידע שמחה, עד שרוחו נשברה כי הוא אולץ להתבייש ולהרגיש אשם בדחפים הטבעיים שלו. הילד הזה עדיין חי בקרבנו, בליבנו, אבל איבדנו את הקשר איתו, ומכאן שאיבדנו את הקשר עם החלק הכי עמוק שלנו. כדי למצוא את עצמנו, כדי למצוא את הילד שקבור בנו, אנו חייבים לצלול לעומק הקיום שלנו, אל העלטה שבתת־מודע. עלינו להיות אמיצים אל מול הפחדים והסכנות שבמדרון הזה, ולשם כך עלינו לקבל את עזרתו של מדריך־מטפל שעבר גם הוא את המסע הזה כחלק מהגילוי העצמי שלו.

רעיונות אלו מקבילים לחשיבה המיתולוגית שבה מושווית הסרעפת לפני כדור הארץ. חצי הגוף שמעל לסרעפת מואר באור היום, וכל מה שתחתיה, מהבטן ומטה, נמצא בעלטה של הלילה ובתת־המודע. למחשבה המודעת שלנו יש שליטה מסוימת על החלק העליון של הגוף, אך מעט מאוד שליטה, אם בכלל, על החלק התחתון. החלק הזה כולל את תפקודי המיניות, ההפרשות והרבייה. הוא מחובר בקשר חזק לטבע החייתי שלנו, בעוד שהחלק העליון כפוף יותר להשפעות תרבותיות. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את העניין היא לומר שאנחנו אוכלים כמו בני אנוש ועושים את צרכינו כמו חיות. ואולי משום שהחלק התחתון של הגוף קשור יותר לטבע החייתי שלנו, הרי תפקודיו, בעיקר המיניות והתנועה, מסוגלים לייצר חוויות שהן מהנות מאוד, אפילו אקסטטיות.