מלאך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלאך
הוספה למועדפים
5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הוא טעה. הוא נפל. ועכשיו המלאך מיכאל צריך להתרומם מזוהמת סמטאות תל אביב ולחזור למקומו הראוי, תחת כיסא הכבוד.
הוא אפילו לא יודע איך. כלוא בתוך גוף בשר ודם, הוא נאלץ לקבץ נדבות ולשרוד כהומלס ברחוב, כשמסביבו סמים, אלכוהול וטינופת אנושית. רק כשילדה קטנה נסחפת בגלים ומתחילה לטבוע, מתגלית לו הדרך לכפר על טעויותיו ולחזור לפמליה של מעלה: עליו להציל שבעה אנשים ממוות.
וכאן מתחילות הצרות האמיתיות שלו.
״מלאך״ הוא דרמה פסיכולוגית חברתית, מפתיעה ונוקבת שדבר לא חומק משיניה, החל מיחס החברה למוחלשים ולשקופים ועד לאופן שבו אנו תופסים את המציאות סביבנו.

פרק ראשון

א

הוא ידע איפה הוא נמצא, אך לא ידע להגיד כמה זמן שכב כך אחרי שנפל. הוא היה מקופל על הארץ, כבול בתוך גוף בשר ודם, מרגיש לראשונה את יניקת האוויר הממלא את הריאות, את הקלת הנשיפה, את מתיחת השרירים העוטפים את העצמות, את פקיקת המפרקים.

הוא לא ידע למה הגיע דווקא לכאן. הוא נזרק לארץ בלי שום הסברים. את הסיבה למצבו הבין היטב. לא היה צורך להסביר לו את חומרת הכישלון שלו. תוצאות הכישלון צרבו אותו כל אימת שחשב עליהן. אבל מה עליו לעשות עכשיו?

"היי, גבר, צריך אולי קצת חומר?"

מיכאל פקח את עיניו לחושך. זו הייתה שעת לילה והאוויר הצונן העביר רעד בגופו. אז גם בגלל זה בני האנוש רועדים לפעמים. הוא כבר ראה את התגובה הזו בעבר. אנשים היו רועדים לעתים כאשר נגלה אליהם, אבל זה קרה כשהופיע בדמותו האמיתית, לא בלבוש האנושי שעטף אותו כעת. הוא ידע מהו רעד של פחד ואימה. כעת למד את טעמו של קור, והתחושה הייתה חדשה עבורו.

מעליו עמד גבר צעיר עטוף במעיל עור שחור. על יד אחת היו לו שתי טבעות כסף עבות, ועל היד השנייה התנוססה צלקת בהירה שהתחילה בבסיס האגודל ונמשכה אל פנים השרוול.

"מה אתה אומר?" שאל הגבר, "יש לי חומר טוב, טהור. לא זבל מעורבב".

בדרך כלל היה יכול מיכאל לגייס בשנייה את הידיעה שלו ולהבין במה מדובר, אבל כעת היה ראשו מעורפל מהלם הנפילה, והוא לא הצליח לענות לגבר שחיכה לתשובה.

"יש לך בכלל כסף?"

מיכאל הניד בראשו לשלילה. אין לו כסף, והוא גם לא מעוניין שיהיה לו. הוא צפה בבני האנוש מספיק זמן כדי לדעת מה הכסף עושה להם. החדווה שבה השתעבדו לו הרתיעה אותו.

הגבר הצעיר חיכה עוד קצת, וכאשר נראה כי התייאש ממיכאל, פנה והלך משם אל עבר חבורת נערים שישבו ועישנו על מעקה אבן נמוך.

מיכאל התיישב והביט סביבו. כביש, פנסי רחוב, חנויות סגורות בתריסי מתכת, פיצוצייה עם אורות ניאון מהבהבים, תחנת אוטובוס, שלוש נשים בחצאיות מיני ובמגפיים גבוהים, שתיים מהן מעשנות סיגריה, השלישית מחבקת את עצמה כדי להתחמם. קולות צחוק, צעקות, קול התנפצות של זכוכית על בטון. בליל ריחות עקצץ באפו. משהו מעושן, משהו חמצמץ, משהו שמנוני. אפילו בשעת לילה מאוחרת שכזו היו המראות, הקולות והריחות דחוסים ועמוסים מדי עבורו.

הוא ייאלץ להתרגל לזה.

שני צעירים עצרו לידו, בחור ובחורה, שניהם במכנסי ג'ינס ובמעילים חמים. הם גררו עגלה. "משהו חם לשתות?" שאלה הבחורה בחיוך. היא שלפה מהעגלה תרמוס, מזגה ממנו משקה סמיך לתוך כוס נייר והושיטה אותה למיכאל.

הוא לפת את הכוס בשתי ידיו ושאף את האדים שהסתחררו ממנה. הריח היה מתוק, חזק ונעים יותר משאר הריחות מסביב. מיכאל קירב את אפו לכוס ושאף חזק יותר. החום והריח הנעים הקלו עליו מעט. הגוף האנושי הוא דבר שביר כל כך. כל דבר קטן גורם לאי־נוחות וכל מחווה זעירה מנחמת. הוא הביט בתוכן הכוס בתמיהה.

"שוקו", חייכה אליו הבחורה, "יש גם שמיכות אם אתה רוצה". היא שלפה מתחתית העגלה שמיכת צמר כחולה.

מיכאל לקח את השמיכה בתודה והתעטף בה. הוא היה לבוש בבגדים שלא ידע כיצד הגיעו אליו, אבל הם בהחלט לא היו מחממים מספיק במזג האוויר הקר. השמיכה והשוקו החם עזרו לו להרפות מעט את השרירים המתוחים, אך הוא עדיין הרגיש כאב עמום בחלל הבטן, כאילו משהו לופת אותו מבפנים.

הבחור, שעד עכשיו שתק, הוציא מהעגלה לחמנייה עטופה בניילון. "יש עם חביתה ויש עם נקניק. מה אתה אוהב?"

מיכאל הביט בשתי הלחמניות. רעב. הכאב הזה בבטן היה רעב. עוד תחושה אנושית שייאלץ להתרגל אליה. הוא בחר בחביתה. הוא ידע שעליו לאכול בשביל לקיים את הגוף הזה שעטף אותו, אבל עצם המחשבה על אכילת בשר העבירה בו חלחלה.

הוא הסיר את עטיפת הניילון והחל לאכול את הלחמנייה בנגיסות קטנות, איטיות. הכל היה חדש — ריח המזון, הטעמים המתערבבים בפיו, תחושת המרקמים השונים על הלשון. פנים גופו נדרך כולו לפעילות.

"איך קוראים לך?" שאלה הבחורה.

שריריו של מיכאל, שהחלו להתרפות, נמתחו באחת וחזרו למצבם הקפוץ. בני אנוש התייחסו בקלות ראש לשמותיהם ומסרו אותם לכל דורש ללא מחשבה, אבל מיכאל לא היה בן אנוש, והוא ידע את כוחם של שמות. שם הוא סוד, הוא פלא, הוא כוח. מי שיֵדע את שמך יוכל לשלוט בך.

הבחורה הבחינה כנראה בדריכותו של מיכאל. "אתה לא חייב להגיד לנו. אנחנו לא פקחים או משהו כזה, אנחנו רק רוצים לעזור". היא הושיטה לו עלון צבעוני שהודפס על נייר מבריק, "אלה הכתובות של הגגונים שלנו. אתה מוזמן לבוא אם אתה מחפש מקום חם ויבש לישון בו".

"אנחנו לא שואלים שאלות", מיהר הבחור להבטיח, "מי שרוצה מוזמן לבוא". והם התרחקו משם עם העגלה שלהם והתקדמו אל שלוש הבחורות שעמדו ליד תחנת האוטובוס. אחת מהן פנתה אליהם בצעקה ושאלה אם יש סנדוויץ' גם בשבילה כי היא מסוגלת לאכול ארבעה.

 

כשעה אחרי שסיים את כריך החביתה שלו החל לרדת גשם. בתוך שניות ספורות התרוקן הרחוב. בחורה אחת מתוך השלוש, זו שחיבקה את עצמה, עלתה על רכב לאחר משא ומתן קצר עם שני הגברים שישבו בו. שתי החברות שלה נעלמו לתוך אחת הסמטאות. חבורת הנערים נמלטה לתוך מבנה שדלתו מתקלפת. הצעיר בעל היד המצולקת שהציע לכולם חומר טוב לא נראה באזור. בעל הפיצוצייה נעל את דלת הזכוכית שלו מבפנים והגיף את התריסים.

מיכאל היה היחיד שנותר במקומו על המדרכה, שמיכת הצמר הכחולה שקיבל ספוגה כולה במים. הוא לא רץ לחפש מסתור. הוא לא ידע היכן ימצא כזה. הנחמה הגופנית שהעניקו לו הכריך והשוקו החם נעלמה, והכאב העמום חזר אל חלל הבטן. הקור לפת את עצמותיו.

בשקט של הלילה נפתחה הידיעה של מיכאל. המיית העיר הדהדה אליו מכל הכיוונים. באחד הבתים בכה תינוק, ואמא שלו דידתה אליו מתוך שינה, הרימה אותו והצמידה אל לבה עד שנרגע. בבית אחר שכב גבר על גבו ובהה בתקרה, תוהה מדוע גם הלילה האישה שלצדו מפנה לו את גבה. בבניין משרדים קרוב הכין לעצמו המאבטח ספל קפה שלישי למשמרת זו ועיסה ברך כואבת. לא רחוק משם חשבה בחורה צעירה בחצאית מיני ובמגפיים גבוהים שאולי היה עדיף להישאר בגשם ולא להצטרף לשני הבחורים ההם. מיכאל הרגיש את האנשים האלו, את מחשבותיהם, את נוכחותם האנושית. הוא היה מוקף בני אדם, אבל בודד לחלוטין.

לבסוף נרדם על המדרכה. כשהשכים בבוקר לקול הרחוב המתעורר לחיים היה גופו נוקשה וכאוב, ושתי נעליו היו חסרות.

הוא התרומם לאט מהמדרכה. לפני שנפל היו מחשבותיו נתונות למילוי תפקידיו ולביצוע השליחויות שהוטלו עליו. אבל כעת לא היו לו תפקידים או שליחויות לבצע, והדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו הוא הכריך שאכל אתמול. עליו למצוא כריך נוסף כזה אם ברצונו להרגיע את הרעב המציק. אבל עכשיו, בשעות היום, לא היה זכר לבחור ולבחורה עם עגלת ההפתעות שלהם. את העלון הצבעוני שהם נתנו לו הוא איבד במהלך הלילה. כנראה התעופף לו וטבע באיזו שלולית.

הוא הלך בלי לדעת לאן. הלך כדי להתחמם וכדי להזיז את השרירים הכואבים. את השמיכה הכחולה והרטובה השאיר על המדרכה. לא הייתה לו סיבה לקחת אותה.

העיר החלה להתעורר לקצב ההליכה שלו. אוטובוסים, מכוניות, רוכבי אופניים והולכי רגל הקיפו אותו מכל כיוון מבלי להביט בו. הולכים וחולפים, שקועים בתוך אוזניות ומכשירים אלקטרוניים אחרים. לכולם היה יעד ברור שהלכו אליו. לכולם היה תפקיד למלא, גם אם לא כולם אהבו את התפקיד שלהם. הם זזו מנקודה אחת לאחרת במסלול ברור ומכוון מטרה. מיכאל מצא את עצמו מקנא בתחושת המטרה הזו. הקנאה, ממש כמו תחושת גופו ובליל הריחות והצלילים, הייתה חדשה לו. וממש כמו לשאר הדברים, גם אליה לא רצה להתרגל.

זה לא שמלאכים חפים מקנאה, מתאווה או מכבוד. הרי גם אם לכל הרגשות הללו אין מקום בפמליה של מעלה, הם קיימים בארץ. וכשמלאכים יורדים להתהלך בארץ ולתור אותה הם חשופים לכל התחושות הללו. בני אדם חושבים שמלאכים הם יצורים זכים וטהורים שאינם יכולים להרע. זה לא נכון.

מלאכים יודעים גם לפגוע. לפעמים הם רוצים לפגוע. לפעמים הם אפילו נשלחים ממש לשם כך. אך מיכאל תמיד ראה את עצמו שונה. הוא היה מלאך של חסד, מלאך מעניק ומיטיב, לא מלאך של דין כמו גבריאל. גבריאל לא היסס להשאיר את יעקב צולע לכל החיים אחרי שנאבק בו לילה שלם רק בשביל למסור לו הודעה פשוטה. אבל עכשיו, בעודו לכוד בגוף אנושי, ללא כוחותיו וללא תוארו, היה מיכאל חשוף לרגשות האנושיים ממש כמו שהיה חשוף לקור ולרעב.

הוא חלף על פני מאפייה. עובד במכנסיים מפוספסים ובחולצה לבנה דחף עגלת מתכת מלאה לחמניות. מיכאל מצא את עצמו נמשך אל הריח המשכר של המאפים הטריים.

"שלא תחשוב על זה אפילו", זרק לעברו העובד כשהבחין בו עומד יחף ומוזנח מול פתח החנות.

מיכאל הביט ברגליו של העובד. הוא נעל כפכפי גומי צהובים עם סוליה עבה. הם נראו נוחים להפליא.

הוא הלך עד שרגליו התעייפו והחלו לכאוב. ההליכה בגרביים הלחים על המדרכות הקרות לא היטיבה עמו. הוא מצא ספסל ריק והתיישב עליו. היתרון היחיד של הכאב ברגליים היה שהוא השכיח ממנו מעט את הרעב.

כלב חום מטונף התקרב אליו ורחרח את כפות רגליו. הייתה לו פרווה מדובללת שחתיכות בוץ יבשות דבקו בה, וסביב צווארו נקשרה חתיכת בד ורודה כתחליף לקולר. הוא הביט במיכאל בעיניים שחורות וגדולות, ומיכאל הבחין שהוא היצור הראשון שהישיר אליו מבט מאז אתמול. הוא הושיט יד וליטף את ראשו של הכלב שהגיב למגע בשרבוב לשון נלהב.

"מה, סידני? מצאת לך חבר חדש?"

מיכאל הרים את ראשו. מאחורי הכלב התקדם גבר בשנות החמישים לחייו, או לפחות כך הוא נראה. היה לו זקן זיפי מאפיר, ומתחת לכובע הצמר שלו בצבצו מעט שערות לבנות. סוודר אדום עם הכיתוב "נחמיאס ציוד בניין" נמתח מעל לבטן העגולה שלו. הוא התקדם בצליעה קלה לעבר הספסל. מאחוריו גרר עגלת שוק ישנה ומשובצת שעליה היו תלויות שתי שקיות ניילון גדולות.

"נחמיאס ציוד בניין" התיישב בכבדות על הספסל שליד מיכאל, והכלב עזב מייד את מיכאל והתרפק לרגליו של בעל העגלה.

"מה אתה אומר, סידני? הוא מוצא חן בעיניך?" שאל האיש בבת צחוק והחווה בראשו לעבר מיכאל. הכלב ענה בנביחה שהקפיצה את מיכאל.

"אל תיבהל ממנו", הרגיע האיש, "הוא אומר שאתה מוצא חן בעיניו. ותדע לך, רוב האנשים, הם לא מוצאים חן בעיניו".

"אתה מבין מה הוא אומר?" שאל מיכאל.

"בטח שמבין. אני וסידני, כבר כמעט שנה אנחנו ביחד. אנחנו שותפים. הוא שומר עליי ואני שומר עליו. נכון, סידני?"

הכלב אישר בנביחה נוספת.

"מצאתי אותו זרוק ברחוב, כולו פצוע. איזה זבל הרביץ לו עם מוט ברזל, היית מאמין? איזה אנשים יש בעולם. כמעט הרג אותו. יכולתי לקחת אותו לאיזה מקלט, אבל הם היו מרדימים אותו שמה. תאמין לי", הוא הוסיף בקריצה, "זה מה שהם היו עושים לכולנו, אם הם היו יכולים. מרדימים אותנו כמו שהם מרדימים חתולי רחוב. מה קרה לנעליים שלך?"

"מישהו לקח לי אותן בלילה, כשישנתי".

בעל הכלב נענע בראשו כלא מאמין, "אנשים זבל, אני אומר לך. על אף אחד אי אפשר לסמוך. בגלל זה אני אוהב את סידני. עדיף כלבים מאנשים. כלב, אם אתה דואג לו, הוא תמיד יישאר נאמן לך. הא, סידני, אני צודק או לא?" הכלב נבח לאישור. "אבל אנשים", הוא המשיך, "הם יותר גרועים מחיות". הוא הושיט יד וליטף בחיבה את ראשו של הכלב שהתמסר למגע ברצון. "אתה חדש ברחוב, הא?"

מיכאל הנהן. הוא היה חדש ברחוב, בעיר, בעולם. הוא היה ישות עתיקה וקדומה יותר מכל האנושות, אבל כאן הוא היה חדש.

"רואים עליך", אמר החבר של סידני, "אתה תראה, אתמול גנבו ממך, מחר אתה תגנוב ממישהו אחר. ככה זה", הוא הניף את ידיו באוויר והנחית אותן בחבטה על ברכיו. "אין ברירה, צריך לשרוד. גם סידני גונב מדי פעם, כשהוא רעב. ככה הוא חטף את המכות מהחרא ההוא שהרביץ לו. הוא ניסה לגנוב אוכל מדוכן שווארמה. בגלל זה אני לוקח אותו בסוף היום לשוק הכרמל. מלא אוכל טוב הם זורקים שמה. לא צריך לגנוב, פשוט לקחת".

מיכאל שמר את המידע הזה בראשו. הוא לא התכוון לגנוב. איך יוכל להצדיק את עצמו כשיחזור אם יידרדר לתהומות שכאלו? המחשבה הזאת הובילה אותו מייד למחשבה נוספת, מפחידה הרבה יותר — האם אי פעם יחזור?

"את ה'ביגודית' בקינג ג'ורג' אתה מכיר?" שאל אותו בן שיחו. מיכאל לא הכיר. "ליד הגינה של הכלבים. אנשים הם לפעמים מביאים שמה שקיות של בגדים ומשאירים בחוץ. יש מכולה, אבל לפעמים אנשים פשוט מתעצלים לפתוח אותה, אז הם משאירים ליד. זה לא להאמין מה שאנשים זורקים. לך שמה, אולי תמצא נעליים טובות".

מיכאל לא היה צריך לשאול היכן נמצא רחוב קינג ג'ורג' או איך להגיע לשוק הכרמל בסוף היום. הידיעה שלו תעזור לו.

"אני קוראים אותי אלי. אנחנו אלי וסידני", אמר האיש אך לא הושיט יד ללחיצה. הוא המתין שמיכאל יגיד את שמו, אבל כשמיכאל לא הגיב, פשוט המשיך לדבר. נראה שכבר תקופה ארוכה לא היה מי שהקשיב לו. "את השם סידני זה אני נתתי לו. אני לא חושב שקודם היה לו שם. איפה זה סידני, אתה יודע?"

מיכאל הנהן. ודאי שהוא יודע היכן נמצאת סידני, אבל אלי לא המתין לתשובה.

"זה באוסטרליה. הבת שלי גרה שמה. נסעה לטייל ונשארה. הכירה גם בחור, קוראים אותו דיוויד. הם עשו את החתונה שמה, בגלל זה לא הייתי. מאיפה יש לי כסף לנסוע לאוסטרליה?" אלי נאנח, וסידני הניח את ראשו המדובלל והמטונף על רגליו של שותפו. אלי שתק כמה רגעים.

כשמיכאל הביט בו הוא ידע שמחשבותיו נודדות הרחק, עד לאוסטרליה, ואז שבות בחזרה אל בורקסים שנאפו הבוקר ובערב ייזרקו לאחד הפחים שבקצה שוק הכרמל. לבסוף התנער אלי ממחשבותיו, "אז אנחנו נלך לנו. מה אתה אומר, סידני?" הכלב נבח. אלי התרומם מהספסל, "לך ל'ביגודית' שמה בקינג ג'ורג', תמצא לך נעליים", אמר למיכאל וגרר אחריו את העגלה שלו. הכלב צעד בעקבותיו.

 

לבסוף הוא הגיע אל חוף הים. הרוח שם הייתה חזקה יותר, אבל רחש הגלים היה נסבל יותר מרעש המכוניות והצופרים שהלמו באוזניו במהלך היום. לפחות עכשיו, אחרי הביקור ב"ביגודית", היו לו נעליים, ממש כמו שאלי הבטיח. גרביים הוא לא מצא, ואת הגרביים הרטובים שלו זרק לאחד הפחים. הוא ייאלץ למצוא גרביים אחרים. מעולם לא חשב שיגיע למצב שבו יהיה מוטרד מגרביים.

השמש עמדה לשקוע, ורק אנשים מעטים הסתובבו על החוף. שני אנשים רצו לאורך המים, ובתוכם גולש אמיץ אחד שכנראה לא נרתע מהקור וניצל את הגלים של סוף היום. אבא צעיר ישב על מחצלת עם שני ילדיו — פעוט כבן שנתיים וילדה כבת ארבע, לבושה במעיל פרחוני. הם אכלו יחד פיצה, והאב ניסה כל הזמן למנוע מבנו הקטן לטמון את המשולש שלו בתוך החול.

מיכאל התיישב על החול ואסף אליו את ברכיו. איך הגיע למצב הזה? איך נפל כך? ומה יהא עליו עכשיו? מטטרון היה זה שזרק אותו לארץ והורה לו שלא לחזור עד שיתקן את שקלקל, אך מהו אותו תיקון מטטרון לא פירט, ומיכאל ייאלץ להבין את זה לבד, אם רק יוכל להפסיק לחשוב על אוכל ועל בגדים יבשים.

הוא הביט בילדה במעיל הפרחוני. היא סיימה לאכול והחלה לרוץ לעבר הגלים ולסגת כל אימת שהתקרבו אל החוף, משחקת איתם בתופסת. בכל פעם התקרבה קצת יותר אל המים עד שהגלים שטפו את מגפיה הוורודים, ורק אז נמלטה בחזרה אל החוף בקולות צחוק צווחניים וקראה, "לא תתפסו אותי!"

"תיזהרי, גאיה, שלא תירטבי. את תצטנני", קרא אליה האב, אבל הילדה הייתה שקועה במשחקה עם הגלים.

היא אפשרה לכל גל לתפוס אותה עוד קצת. נכנסה בכל פעם מעט עמוק יותר. האב היה עסוק עם התינוק ולא שם לב אל הילדה שרצה אל קו המים במהירות. לא שם לב לגל הגדול שהגיע ותפס אותה למרות קריאותיה — "לא תתפסו אותי". לא שם לב לכך שהיא נופלת ונסחפת עם המים. אבל מיכאל שם לב, וברגע שהמעיל הפרחוני והקטן הפך למערבולת צבעים שנסחפת במים, הוא זינק ושחה אל הילדה.

הוא לא חשב. לא על הקור ולא על הרעב הצובט. הוא פשוט עשה את מה שהיה טבוע בו מראשית יצירתו — הוא מילא שליחות שנקרא אליה. הוא הגיע אל הילדה, משה אותה מהמים ומשך אותה אל החוף, כשהיא רטובה, משתעלת ורועדת.

פתאום החוף, שהיה כמעט נטוש עד לאותו רגע, התמלא באנשים ששמעו את קריאותיו הנואשות של האב שראה את בתו רועדת ומפוחדת, שפתיה כחולות מהקור. מייד התחילו קריאות — "תזמינו אמבולנס", "תהפוך אותה על הצד", "תפשיטו אותה, היא תתקרר", "תלבישו אותה, היא תתקרר". ובתוך כל ההמולה לא הפסיק האב לחבק את הילדה המבוהלת ולמלמל, "היא כמעט הלכה לי... היא כמעט הלכה לי..."

האב הנסער רצה להודות לאיש שהציל את הילדה שלו, אבל מיכאל, שסביבת אנשים, על קולותיהם, רגשותיהם ומחשבותיהם, הכבידה עליו, כבר התרחק משם. הוא לא היה צריך להישאר כדי לדעת מה מתרחש. מישהו הזמין צוות של מד"א, והצוות בדק את הילדה וקבע שהיא בסדר. וכשהפרמדיק שאל מי האיש שהציל אותה, ענו לו שזה איזה בחור אחד שהסתובב כאן על החוף. אף אחד לא ראה אותו קודם. אף אחד לא ידע את שמו.

מיכאל התיישב על ספסל הרחק ממקום ההמולה ומאורות האמבולנס המהבהבים שטרדו את עיניו. שוב היה רטוב כולו. הנעליים, שרק לפני שעה שלף משקית ניילון ליד ה"ביגודית", היו ספוגות מים. הוא לא עצר להוריד אותן לפני שזינק אל הגלים, ולא הייתה לו שמיכת צמר כחולה להתעטף בה.

השמיים החלו להחשיך. פה ושם הופיעו כוכבים ראשונים. בשקט של הלילה הייתה נחמה, אך היה גם פחד. הלילה היה זמנם של המזיקים — יצורים נתעבים האורבים בחושך לבני האדם, אך לא רק להם. המזיקים עלולים לקחת הרבה יותר מזוג נעליים.

אילו היה יכול להופיע בדמותו האמיתית, לא היה חושש מהם, אך בתוך הגוף האנושי שלו, לא ידע מיכאל מה יוכל לעשות נגדם. אולי עדיף שלא יישן, למרות העייפות הגדולה שנפלה עליו. אולי עדיף שאת השינה ישמור לבוקר. כך יוכל לחמוק גם מההמולה שהחרישה את מוחו כל היום.

מוזיקה נשמעה ממסעדת הביסטרו־בר שעל הטיילת מאחוריו. צלילים נעימים, לא מחרישי אוזניים כמו אלו שעלו מחנויות שונות שחלף על פניהן קודם.

"רוצה לאכול משהו?"

מיכאל הרים את מבטו. גבר בחולצה שחורה עמד ליד הספסל. הוא החזיק בידו צלחת שנדף ממנה ריח מעורר תיאבון. מאז הכריך של אתמול לא אכל מיכאל כלום. לא היה לו כוח ללכת לשוק. הגבר עם הצלחת נראה בשנות השלושים לחייו. היו לו גבות שחורות ועבות, מצח גבוה, תספורת קצוצה שרמזה על תחילתה של התקרחות ולסת חזקה. אבל למרות המראה המאיים, במבט שלו היה משהו רך.

"ראיתי מה עשית", אמר הגבר והחווה בסנטרו לעבר החוף. "זה היה מעשה יפה". הוא הניח את הצלחת על הספסל ליד מיכאל והוסיף מזלג וסכין מהכיס האחורי של מכנסיו. "כשתסיים, תניח את הצלחת על אחד השולחנות בחוץ", הוא הצביע על המסעדה, והעיף מבט נוסף בבגדיו הרטובים של מיכאל. "אני אדליק את אחת מפטריות החימום. אתה יכול לשבת שם ולהתייבש", ובלי לחכות לתגובה הלך משם.

מיכאל הביט בגבו המתרחק. הייתה לו הליכה בטוחה, לא מהירה ולא הססנית. הליכה של אדם שהרגיש בנוח בגופו, שלא התעמת עם תחושותיו.

הגבר ניגש אל השולחן הפינתי ביותר במרפסת המסעדה שהייתה חשוכה ונטושה לגמרי. כל הסועדים העדיפו לשבת בפנים. הוא הדליק תנור חימום שהחל לזהור באור כתמתם, ונכנס פנימה בלי להביט לאחור.

מיכאל לקח איתו את הצלחת והסכו"ם והתיישב ליד השולחן. התנור חימם אותו והחל לייבש את בגדיו, והאוכל הרגיע את בטנו. הטעם היה עשיר וחזק יותר מהחביתה שאכל אתמול, ולרגע חשב מיכאל שפיו לא יוכל להכיל את מגוון הטעמים, אבל עד מהרה הייתה הצלחת ריקה.

אולי אלי וסידני טעו. אולי לא כל האנשים גרועים יותר מחיות.

מיכאל נתן לידיעה שלו להיפתח. הוא חיפש במחשבותיו את האב והילדה במעיל הפרחוני. הם היו עכשיו בבית. הילדה לבושה בפיג'מה חמה, אחרי אמבטיה וצלחת מרק. היא שכבה מכורבלת בין שני הוריה שהביטו בה באהבה, נזכרים להודות על המתנות שזכו בהן. האב הצעיר הביט באשתו. למרות חששותיו, היא לא כעסה עליו ולא האשימה אותו. הוא הושיט לה את ידו מעל לבתו הישנה, והיא לקחה אותה ולחצה בחיבה.

בבתים אחרים בבניין שידרו טלוויזיות את מהדורת החדשות. כתבת צעירה דיווחה לצופים בבית על תקרית שכמעט הסתיימה בטרגדיה. היא ראיינה את האב החרד, והוא סיפר, על רקע האמבולנס המהבהב, איך אלמוני זינק למים והציל את בתו מטביעה. "אני לא יודע מי זה", אמר האב, "אבל הוא מלאך. משמיים שלחו אותו אלינו". הכתבת סיימה את הדיווח בתהייה, "מעניין מיהו אותו מלאך מחוף הים", והחזירה את השידור לאולפן.

אולי היה זה האוכל המשביע, אולי חומו של התנור, אולי השקט שנמהל במוזיקה העדינה שעלתה מהמסעדה. משהו במיכאל נרגע. עכשיו הוא הבין למה נשלח לכאן ומה עליו לעשות כדי לכפר על כשליו ולחזור בחזרה.

אחרי הכל, הוא היה מלאך.

 

עוד על הספר

מלאך עינת א. שמשוני

א

הוא ידע איפה הוא נמצא, אך לא ידע להגיד כמה זמן שכב כך אחרי שנפל. הוא היה מקופל על הארץ, כבול בתוך גוף בשר ודם, מרגיש לראשונה את יניקת האוויר הממלא את הריאות, את הקלת הנשיפה, את מתיחת השרירים העוטפים את העצמות, את פקיקת המפרקים.

הוא לא ידע למה הגיע דווקא לכאן. הוא נזרק לארץ בלי שום הסברים. את הסיבה למצבו הבין היטב. לא היה צורך להסביר לו את חומרת הכישלון שלו. תוצאות הכישלון צרבו אותו כל אימת שחשב עליהן. אבל מה עליו לעשות עכשיו?

"היי, גבר, צריך אולי קצת חומר?"

מיכאל פקח את עיניו לחושך. זו הייתה שעת לילה והאוויר הצונן העביר רעד בגופו. אז גם בגלל זה בני האנוש רועדים לפעמים. הוא כבר ראה את התגובה הזו בעבר. אנשים היו רועדים לעתים כאשר נגלה אליהם, אבל זה קרה כשהופיע בדמותו האמיתית, לא בלבוש האנושי שעטף אותו כעת. הוא ידע מהו רעד של פחד ואימה. כעת למד את טעמו של קור, והתחושה הייתה חדשה עבורו.

מעליו עמד גבר צעיר עטוף במעיל עור שחור. על יד אחת היו לו שתי טבעות כסף עבות, ועל היד השנייה התנוססה צלקת בהירה שהתחילה בבסיס האגודל ונמשכה אל פנים השרוול.

"מה אתה אומר?" שאל הגבר, "יש לי חומר טוב, טהור. לא זבל מעורבב".

בדרך כלל היה יכול מיכאל לגייס בשנייה את הידיעה שלו ולהבין במה מדובר, אבל כעת היה ראשו מעורפל מהלם הנפילה, והוא לא הצליח לענות לגבר שחיכה לתשובה.

"יש לך בכלל כסף?"

מיכאל הניד בראשו לשלילה. אין לו כסף, והוא גם לא מעוניין שיהיה לו. הוא צפה בבני האנוש מספיק זמן כדי לדעת מה הכסף עושה להם. החדווה שבה השתעבדו לו הרתיעה אותו.

הגבר הצעיר חיכה עוד קצת, וכאשר נראה כי התייאש ממיכאל, פנה והלך משם אל עבר חבורת נערים שישבו ועישנו על מעקה אבן נמוך.

מיכאל התיישב והביט סביבו. כביש, פנסי רחוב, חנויות סגורות בתריסי מתכת, פיצוצייה עם אורות ניאון מהבהבים, תחנת אוטובוס, שלוש נשים בחצאיות מיני ובמגפיים גבוהים, שתיים מהן מעשנות סיגריה, השלישית מחבקת את עצמה כדי להתחמם. קולות צחוק, צעקות, קול התנפצות של זכוכית על בטון. בליל ריחות עקצץ באפו. משהו מעושן, משהו חמצמץ, משהו שמנוני. אפילו בשעת לילה מאוחרת שכזו היו המראות, הקולות והריחות דחוסים ועמוסים מדי עבורו.

הוא ייאלץ להתרגל לזה.

שני צעירים עצרו לידו, בחור ובחורה, שניהם במכנסי ג'ינס ובמעילים חמים. הם גררו עגלה. "משהו חם לשתות?" שאלה הבחורה בחיוך. היא שלפה מהעגלה תרמוס, מזגה ממנו משקה סמיך לתוך כוס נייר והושיטה אותה למיכאל.

הוא לפת את הכוס בשתי ידיו ושאף את האדים שהסתחררו ממנה. הריח היה מתוק, חזק ונעים יותר משאר הריחות מסביב. מיכאל קירב את אפו לכוס ושאף חזק יותר. החום והריח הנעים הקלו עליו מעט. הגוף האנושי הוא דבר שביר כל כך. כל דבר קטן גורם לאי־נוחות וכל מחווה זעירה מנחמת. הוא הביט בתוכן הכוס בתמיהה.

"שוקו", חייכה אליו הבחורה, "יש גם שמיכות אם אתה רוצה". היא שלפה מתחתית העגלה שמיכת צמר כחולה.

מיכאל לקח את השמיכה בתודה והתעטף בה. הוא היה לבוש בבגדים שלא ידע כיצד הגיעו אליו, אבל הם בהחלט לא היו מחממים מספיק במזג האוויר הקר. השמיכה והשוקו החם עזרו לו להרפות מעט את השרירים המתוחים, אך הוא עדיין הרגיש כאב עמום בחלל הבטן, כאילו משהו לופת אותו מבפנים.

הבחור, שעד עכשיו שתק, הוציא מהעגלה לחמנייה עטופה בניילון. "יש עם חביתה ויש עם נקניק. מה אתה אוהב?"

מיכאל הביט בשתי הלחמניות. רעב. הכאב הזה בבטן היה רעב. עוד תחושה אנושית שייאלץ להתרגל אליה. הוא בחר בחביתה. הוא ידע שעליו לאכול בשביל לקיים את הגוף הזה שעטף אותו, אבל עצם המחשבה על אכילת בשר העבירה בו חלחלה.

הוא הסיר את עטיפת הניילון והחל לאכול את הלחמנייה בנגיסות קטנות, איטיות. הכל היה חדש — ריח המזון, הטעמים המתערבבים בפיו, תחושת המרקמים השונים על הלשון. פנים גופו נדרך כולו לפעילות.

"איך קוראים לך?" שאלה הבחורה.

שריריו של מיכאל, שהחלו להתרפות, נמתחו באחת וחזרו למצבם הקפוץ. בני אנוש התייחסו בקלות ראש לשמותיהם ומסרו אותם לכל דורש ללא מחשבה, אבל מיכאל לא היה בן אנוש, והוא ידע את כוחם של שמות. שם הוא סוד, הוא פלא, הוא כוח. מי שיֵדע את שמך יוכל לשלוט בך.

הבחורה הבחינה כנראה בדריכותו של מיכאל. "אתה לא חייב להגיד לנו. אנחנו לא פקחים או משהו כזה, אנחנו רק רוצים לעזור". היא הושיטה לו עלון צבעוני שהודפס על נייר מבריק, "אלה הכתובות של הגגונים שלנו. אתה מוזמן לבוא אם אתה מחפש מקום חם ויבש לישון בו".

"אנחנו לא שואלים שאלות", מיהר הבחור להבטיח, "מי שרוצה מוזמן לבוא". והם התרחקו משם עם העגלה שלהם והתקדמו אל שלוש הבחורות שעמדו ליד תחנת האוטובוס. אחת מהן פנתה אליהם בצעקה ושאלה אם יש סנדוויץ' גם בשבילה כי היא מסוגלת לאכול ארבעה.

 

כשעה אחרי שסיים את כריך החביתה שלו החל לרדת גשם. בתוך שניות ספורות התרוקן הרחוב. בחורה אחת מתוך השלוש, זו שחיבקה את עצמה, עלתה על רכב לאחר משא ומתן קצר עם שני הגברים שישבו בו. שתי החברות שלה נעלמו לתוך אחת הסמטאות. חבורת הנערים נמלטה לתוך מבנה שדלתו מתקלפת. הצעיר בעל היד המצולקת שהציע לכולם חומר טוב לא נראה באזור. בעל הפיצוצייה נעל את דלת הזכוכית שלו מבפנים והגיף את התריסים.

מיכאל היה היחיד שנותר במקומו על המדרכה, שמיכת הצמר הכחולה שקיבל ספוגה כולה במים. הוא לא רץ לחפש מסתור. הוא לא ידע היכן ימצא כזה. הנחמה הגופנית שהעניקו לו הכריך והשוקו החם נעלמה, והכאב העמום חזר אל חלל הבטן. הקור לפת את עצמותיו.

בשקט של הלילה נפתחה הידיעה של מיכאל. המיית העיר הדהדה אליו מכל הכיוונים. באחד הבתים בכה תינוק, ואמא שלו דידתה אליו מתוך שינה, הרימה אותו והצמידה אל לבה עד שנרגע. בבית אחר שכב גבר על גבו ובהה בתקרה, תוהה מדוע גם הלילה האישה שלצדו מפנה לו את גבה. בבניין משרדים קרוב הכין לעצמו המאבטח ספל קפה שלישי למשמרת זו ועיסה ברך כואבת. לא רחוק משם חשבה בחורה צעירה בחצאית מיני ובמגפיים גבוהים שאולי היה עדיף להישאר בגשם ולא להצטרף לשני הבחורים ההם. מיכאל הרגיש את האנשים האלו, את מחשבותיהם, את נוכחותם האנושית. הוא היה מוקף בני אדם, אבל בודד לחלוטין.

לבסוף נרדם על המדרכה. כשהשכים בבוקר לקול הרחוב המתעורר לחיים היה גופו נוקשה וכאוב, ושתי נעליו היו חסרות.

הוא התרומם לאט מהמדרכה. לפני שנפל היו מחשבותיו נתונות למילוי תפקידיו ולביצוע השליחויות שהוטלו עליו. אבל כעת לא היו לו תפקידים או שליחויות לבצע, והדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו הוא הכריך שאכל אתמול. עליו למצוא כריך נוסף כזה אם ברצונו להרגיע את הרעב המציק. אבל עכשיו, בשעות היום, לא היה זכר לבחור ולבחורה עם עגלת ההפתעות שלהם. את העלון הצבעוני שהם נתנו לו הוא איבד במהלך הלילה. כנראה התעופף לו וטבע באיזו שלולית.

הוא הלך בלי לדעת לאן. הלך כדי להתחמם וכדי להזיז את השרירים הכואבים. את השמיכה הכחולה והרטובה השאיר על המדרכה. לא הייתה לו סיבה לקחת אותה.

העיר החלה להתעורר לקצב ההליכה שלו. אוטובוסים, מכוניות, רוכבי אופניים והולכי רגל הקיפו אותו מכל כיוון מבלי להביט בו. הולכים וחולפים, שקועים בתוך אוזניות ומכשירים אלקטרוניים אחרים. לכולם היה יעד ברור שהלכו אליו. לכולם היה תפקיד למלא, גם אם לא כולם אהבו את התפקיד שלהם. הם זזו מנקודה אחת לאחרת במסלול ברור ומכוון מטרה. מיכאל מצא את עצמו מקנא בתחושת המטרה הזו. הקנאה, ממש כמו תחושת גופו ובליל הריחות והצלילים, הייתה חדשה לו. וממש כמו לשאר הדברים, גם אליה לא רצה להתרגל.

זה לא שמלאכים חפים מקנאה, מתאווה או מכבוד. הרי גם אם לכל הרגשות הללו אין מקום בפמליה של מעלה, הם קיימים בארץ. וכשמלאכים יורדים להתהלך בארץ ולתור אותה הם חשופים לכל התחושות הללו. בני אדם חושבים שמלאכים הם יצורים זכים וטהורים שאינם יכולים להרע. זה לא נכון.

מלאכים יודעים גם לפגוע. לפעמים הם רוצים לפגוע. לפעמים הם אפילו נשלחים ממש לשם כך. אך מיכאל תמיד ראה את עצמו שונה. הוא היה מלאך של חסד, מלאך מעניק ומיטיב, לא מלאך של דין כמו גבריאל. גבריאל לא היסס להשאיר את יעקב צולע לכל החיים אחרי שנאבק בו לילה שלם רק בשביל למסור לו הודעה פשוטה. אבל עכשיו, בעודו לכוד בגוף אנושי, ללא כוחותיו וללא תוארו, היה מיכאל חשוף לרגשות האנושיים ממש כמו שהיה חשוף לקור ולרעב.

הוא חלף על פני מאפייה. עובד במכנסיים מפוספסים ובחולצה לבנה דחף עגלת מתכת מלאה לחמניות. מיכאל מצא את עצמו נמשך אל הריח המשכר של המאפים הטריים.

"שלא תחשוב על זה אפילו", זרק לעברו העובד כשהבחין בו עומד יחף ומוזנח מול פתח החנות.

מיכאל הביט ברגליו של העובד. הוא נעל כפכפי גומי צהובים עם סוליה עבה. הם נראו נוחים להפליא.

הוא הלך עד שרגליו התעייפו והחלו לכאוב. ההליכה בגרביים הלחים על המדרכות הקרות לא היטיבה עמו. הוא מצא ספסל ריק והתיישב עליו. היתרון היחיד של הכאב ברגליים היה שהוא השכיח ממנו מעט את הרעב.

כלב חום מטונף התקרב אליו ורחרח את כפות רגליו. הייתה לו פרווה מדובללת שחתיכות בוץ יבשות דבקו בה, וסביב צווארו נקשרה חתיכת בד ורודה כתחליף לקולר. הוא הביט במיכאל בעיניים שחורות וגדולות, ומיכאל הבחין שהוא היצור הראשון שהישיר אליו מבט מאז אתמול. הוא הושיט יד וליטף את ראשו של הכלב שהגיב למגע בשרבוב לשון נלהב.

"מה, סידני? מצאת לך חבר חדש?"

מיכאל הרים את ראשו. מאחורי הכלב התקדם גבר בשנות החמישים לחייו, או לפחות כך הוא נראה. היה לו זקן זיפי מאפיר, ומתחת לכובע הצמר שלו בצבצו מעט שערות לבנות. סוודר אדום עם הכיתוב "נחמיאס ציוד בניין" נמתח מעל לבטן העגולה שלו. הוא התקדם בצליעה קלה לעבר הספסל. מאחוריו גרר עגלת שוק ישנה ומשובצת שעליה היו תלויות שתי שקיות ניילון גדולות.

"נחמיאס ציוד בניין" התיישב בכבדות על הספסל שליד מיכאל, והכלב עזב מייד את מיכאל והתרפק לרגליו של בעל העגלה.

"מה אתה אומר, סידני? הוא מוצא חן בעיניך?" שאל האיש בבת צחוק והחווה בראשו לעבר מיכאל. הכלב ענה בנביחה שהקפיצה את מיכאל.

"אל תיבהל ממנו", הרגיע האיש, "הוא אומר שאתה מוצא חן בעיניו. ותדע לך, רוב האנשים, הם לא מוצאים חן בעיניו".

"אתה מבין מה הוא אומר?" שאל מיכאל.

"בטח שמבין. אני וסידני, כבר כמעט שנה אנחנו ביחד. אנחנו שותפים. הוא שומר עליי ואני שומר עליו. נכון, סידני?"

הכלב אישר בנביחה נוספת.

"מצאתי אותו זרוק ברחוב, כולו פצוע. איזה זבל הרביץ לו עם מוט ברזל, היית מאמין? איזה אנשים יש בעולם. כמעט הרג אותו. יכולתי לקחת אותו לאיזה מקלט, אבל הם היו מרדימים אותו שמה. תאמין לי", הוא הוסיף בקריצה, "זה מה שהם היו עושים לכולנו, אם הם היו יכולים. מרדימים אותנו כמו שהם מרדימים חתולי רחוב. מה קרה לנעליים שלך?"

"מישהו לקח לי אותן בלילה, כשישנתי".

בעל הכלב נענע בראשו כלא מאמין, "אנשים זבל, אני אומר לך. על אף אחד אי אפשר לסמוך. בגלל זה אני אוהב את סידני. עדיף כלבים מאנשים. כלב, אם אתה דואג לו, הוא תמיד יישאר נאמן לך. הא, סידני, אני צודק או לא?" הכלב נבח לאישור. "אבל אנשים", הוא המשיך, "הם יותר גרועים מחיות". הוא הושיט יד וליטף בחיבה את ראשו של הכלב שהתמסר למגע ברצון. "אתה חדש ברחוב, הא?"

מיכאל הנהן. הוא היה חדש ברחוב, בעיר, בעולם. הוא היה ישות עתיקה וקדומה יותר מכל האנושות, אבל כאן הוא היה חדש.

"רואים עליך", אמר החבר של סידני, "אתה תראה, אתמול גנבו ממך, מחר אתה תגנוב ממישהו אחר. ככה זה", הוא הניף את ידיו באוויר והנחית אותן בחבטה על ברכיו. "אין ברירה, צריך לשרוד. גם סידני גונב מדי פעם, כשהוא רעב. ככה הוא חטף את המכות מהחרא ההוא שהרביץ לו. הוא ניסה לגנוב אוכל מדוכן שווארמה. בגלל זה אני לוקח אותו בסוף היום לשוק הכרמל. מלא אוכל טוב הם זורקים שמה. לא צריך לגנוב, פשוט לקחת".

מיכאל שמר את המידע הזה בראשו. הוא לא התכוון לגנוב. איך יוכל להצדיק את עצמו כשיחזור אם יידרדר לתהומות שכאלו? המחשבה הזאת הובילה אותו מייד למחשבה נוספת, מפחידה הרבה יותר — האם אי פעם יחזור?

"את ה'ביגודית' בקינג ג'ורג' אתה מכיר?" שאל אותו בן שיחו. מיכאל לא הכיר. "ליד הגינה של הכלבים. אנשים הם לפעמים מביאים שמה שקיות של בגדים ומשאירים בחוץ. יש מכולה, אבל לפעמים אנשים פשוט מתעצלים לפתוח אותה, אז הם משאירים ליד. זה לא להאמין מה שאנשים זורקים. לך שמה, אולי תמצא נעליים טובות".

מיכאל לא היה צריך לשאול היכן נמצא רחוב קינג ג'ורג' או איך להגיע לשוק הכרמל בסוף היום. הידיעה שלו תעזור לו.

"אני קוראים אותי אלי. אנחנו אלי וסידני", אמר האיש אך לא הושיט יד ללחיצה. הוא המתין שמיכאל יגיד את שמו, אבל כשמיכאל לא הגיב, פשוט המשיך לדבר. נראה שכבר תקופה ארוכה לא היה מי שהקשיב לו. "את השם סידני זה אני נתתי לו. אני לא חושב שקודם היה לו שם. איפה זה סידני, אתה יודע?"

מיכאל הנהן. ודאי שהוא יודע היכן נמצאת סידני, אבל אלי לא המתין לתשובה.

"זה באוסטרליה. הבת שלי גרה שמה. נסעה לטייל ונשארה. הכירה גם בחור, קוראים אותו דיוויד. הם עשו את החתונה שמה, בגלל זה לא הייתי. מאיפה יש לי כסף לנסוע לאוסטרליה?" אלי נאנח, וסידני הניח את ראשו המדובלל והמטונף על רגליו של שותפו. אלי שתק כמה רגעים.

כשמיכאל הביט בו הוא ידע שמחשבותיו נודדות הרחק, עד לאוסטרליה, ואז שבות בחזרה אל בורקסים שנאפו הבוקר ובערב ייזרקו לאחד הפחים שבקצה שוק הכרמל. לבסוף התנער אלי ממחשבותיו, "אז אנחנו נלך לנו. מה אתה אומר, סידני?" הכלב נבח. אלי התרומם מהספסל, "לך ל'ביגודית' שמה בקינג ג'ורג', תמצא לך נעליים", אמר למיכאל וגרר אחריו את העגלה שלו. הכלב צעד בעקבותיו.

 

לבסוף הוא הגיע אל חוף הים. הרוח שם הייתה חזקה יותר, אבל רחש הגלים היה נסבל יותר מרעש המכוניות והצופרים שהלמו באוזניו במהלך היום. לפחות עכשיו, אחרי הביקור ב"ביגודית", היו לו נעליים, ממש כמו שאלי הבטיח. גרביים הוא לא מצא, ואת הגרביים הרטובים שלו זרק לאחד הפחים. הוא ייאלץ למצוא גרביים אחרים. מעולם לא חשב שיגיע למצב שבו יהיה מוטרד מגרביים.

השמש עמדה לשקוע, ורק אנשים מעטים הסתובבו על החוף. שני אנשים רצו לאורך המים, ובתוכם גולש אמיץ אחד שכנראה לא נרתע מהקור וניצל את הגלים של סוף היום. אבא צעיר ישב על מחצלת עם שני ילדיו — פעוט כבן שנתיים וילדה כבת ארבע, לבושה במעיל פרחוני. הם אכלו יחד פיצה, והאב ניסה כל הזמן למנוע מבנו הקטן לטמון את המשולש שלו בתוך החול.

מיכאל התיישב על החול ואסף אליו את ברכיו. איך הגיע למצב הזה? איך נפל כך? ומה יהא עליו עכשיו? מטטרון היה זה שזרק אותו לארץ והורה לו שלא לחזור עד שיתקן את שקלקל, אך מהו אותו תיקון מטטרון לא פירט, ומיכאל ייאלץ להבין את זה לבד, אם רק יוכל להפסיק לחשוב על אוכל ועל בגדים יבשים.

הוא הביט בילדה במעיל הפרחוני. היא סיימה לאכול והחלה לרוץ לעבר הגלים ולסגת כל אימת שהתקרבו אל החוף, משחקת איתם בתופסת. בכל פעם התקרבה קצת יותר אל המים עד שהגלים שטפו את מגפיה הוורודים, ורק אז נמלטה בחזרה אל החוף בקולות צחוק צווחניים וקראה, "לא תתפסו אותי!"

"תיזהרי, גאיה, שלא תירטבי. את תצטנני", קרא אליה האב, אבל הילדה הייתה שקועה במשחקה עם הגלים.

היא אפשרה לכל גל לתפוס אותה עוד קצת. נכנסה בכל פעם מעט עמוק יותר. האב היה עסוק עם התינוק ולא שם לב אל הילדה שרצה אל קו המים במהירות. לא שם לב לגל הגדול שהגיע ותפס אותה למרות קריאותיה — "לא תתפסו אותי". לא שם לב לכך שהיא נופלת ונסחפת עם המים. אבל מיכאל שם לב, וברגע שהמעיל הפרחוני והקטן הפך למערבולת צבעים שנסחפת במים, הוא זינק ושחה אל הילדה.

הוא לא חשב. לא על הקור ולא על הרעב הצובט. הוא פשוט עשה את מה שהיה טבוע בו מראשית יצירתו — הוא מילא שליחות שנקרא אליה. הוא הגיע אל הילדה, משה אותה מהמים ומשך אותה אל החוף, כשהיא רטובה, משתעלת ורועדת.

פתאום החוף, שהיה כמעט נטוש עד לאותו רגע, התמלא באנשים ששמעו את קריאותיו הנואשות של האב שראה את בתו רועדת ומפוחדת, שפתיה כחולות מהקור. מייד התחילו קריאות — "תזמינו אמבולנס", "תהפוך אותה על הצד", "תפשיטו אותה, היא תתקרר", "תלבישו אותה, היא תתקרר". ובתוך כל ההמולה לא הפסיק האב לחבק את הילדה המבוהלת ולמלמל, "היא כמעט הלכה לי... היא כמעט הלכה לי..."

האב הנסער רצה להודות לאיש שהציל את הילדה שלו, אבל מיכאל, שסביבת אנשים, על קולותיהם, רגשותיהם ומחשבותיהם, הכבידה עליו, כבר התרחק משם. הוא לא היה צריך להישאר כדי לדעת מה מתרחש. מישהו הזמין צוות של מד"א, והצוות בדק את הילדה וקבע שהיא בסדר. וכשהפרמדיק שאל מי האיש שהציל אותה, ענו לו שזה איזה בחור אחד שהסתובב כאן על החוף. אף אחד לא ראה אותו קודם. אף אחד לא ידע את שמו.

מיכאל התיישב על ספסל הרחק ממקום ההמולה ומאורות האמבולנס המהבהבים שטרדו את עיניו. שוב היה רטוב כולו. הנעליים, שרק לפני שעה שלף משקית ניילון ליד ה"ביגודית", היו ספוגות מים. הוא לא עצר להוריד אותן לפני שזינק אל הגלים, ולא הייתה לו שמיכת צמר כחולה להתעטף בה.

השמיים החלו להחשיך. פה ושם הופיעו כוכבים ראשונים. בשקט של הלילה הייתה נחמה, אך היה גם פחד. הלילה היה זמנם של המזיקים — יצורים נתעבים האורבים בחושך לבני האדם, אך לא רק להם. המזיקים עלולים לקחת הרבה יותר מזוג נעליים.

אילו היה יכול להופיע בדמותו האמיתית, לא היה חושש מהם, אך בתוך הגוף האנושי שלו, לא ידע מיכאל מה יוכל לעשות נגדם. אולי עדיף שלא יישן, למרות העייפות הגדולה שנפלה עליו. אולי עדיף שאת השינה ישמור לבוקר. כך יוכל לחמוק גם מההמולה שהחרישה את מוחו כל היום.

מוזיקה נשמעה ממסעדת הביסטרו־בר שעל הטיילת מאחוריו. צלילים נעימים, לא מחרישי אוזניים כמו אלו שעלו מחנויות שונות שחלף על פניהן קודם.

"רוצה לאכול משהו?"

מיכאל הרים את מבטו. גבר בחולצה שחורה עמד ליד הספסל. הוא החזיק בידו צלחת שנדף ממנה ריח מעורר תיאבון. מאז הכריך של אתמול לא אכל מיכאל כלום. לא היה לו כוח ללכת לשוק. הגבר עם הצלחת נראה בשנות השלושים לחייו. היו לו גבות שחורות ועבות, מצח גבוה, תספורת קצוצה שרמזה על תחילתה של התקרחות ולסת חזקה. אבל למרות המראה המאיים, במבט שלו היה משהו רך.

"ראיתי מה עשית", אמר הגבר והחווה בסנטרו לעבר החוף. "זה היה מעשה יפה". הוא הניח את הצלחת על הספסל ליד מיכאל והוסיף מזלג וסכין מהכיס האחורי של מכנסיו. "כשתסיים, תניח את הצלחת על אחד השולחנות בחוץ", הוא הצביע על המסעדה, והעיף מבט נוסף בבגדיו הרטובים של מיכאל. "אני אדליק את אחת מפטריות החימום. אתה יכול לשבת שם ולהתייבש", ובלי לחכות לתגובה הלך משם.

מיכאל הביט בגבו המתרחק. הייתה לו הליכה בטוחה, לא מהירה ולא הססנית. הליכה של אדם שהרגיש בנוח בגופו, שלא התעמת עם תחושותיו.

הגבר ניגש אל השולחן הפינתי ביותר במרפסת המסעדה שהייתה חשוכה ונטושה לגמרי. כל הסועדים העדיפו לשבת בפנים. הוא הדליק תנור חימום שהחל לזהור באור כתמתם, ונכנס פנימה בלי להביט לאחור.

מיכאל לקח איתו את הצלחת והסכו"ם והתיישב ליד השולחן. התנור חימם אותו והחל לייבש את בגדיו, והאוכל הרגיע את בטנו. הטעם היה עשיר וחזק יותר מהחביתה שאכל אתמול, ולרגע חשב מיכאל שפיו לא יוכל להכיל את מגוון הטעמים, אבל עד מהרה הייתה הצלחת ריקה.

אולי אלי וסידני טעו. אולי לא כל האנשים גרועים יותר מחיות.

מיכאל נתן לידיעה שלו להיפתח. הוא חיפש במחשבותיו את האב והילדה במעיל הפרחוני. הם היו עכשיו בבית. הילדה לבושה בפיג'מה חמה, אחרי אמבטיה וצלחת מרק. היא שכבה מכורבלת בין שני הוריה שהביטו בה באהבה, נזכרים להודות על המתנות שזכו בהן. האב הצעיר הביט באשתו. למרות חששותיו, היא לא כעסה עליו ולא האשימה אותו. הוא הושיט לה את ידו מעל לבתו הישנה, והיא לקחה אותה ולחצה בחיבה.

בבתים אחרים בבניין שידרו טלוויזיות את מהדורת החדשות. כתבת צעירה דיווחה לצופים בבית על תקרית שכמעט הסתיימה בטרגדיה. היא ראיינה את האב החרד, והוא סיפר, על רקע האמבולנס המהבהב, איך אלמוני זינק למים והציל את בתו מטביעה. "אני לא יודע מי זה", אמר האב, "אבל הוא מלאך. משמיים שלחו אותו אלינו". הכתבת סיימה את הדיווח בתהייה, "מעניין מיהו אותו מלאך מחוף הים", והחזירה את השידור לאולפן.

אולי היה זה האוכל המשביע, אולי חומו של התנור, אולי השקט שנמהל במוזיקה העדינה שעלתה מהמסעדה. משהו במיכאל נרגע. עכשיו הוא הבין למה נשלח לכאן ומה עליו לעשות כדי לכפר על כשליו ולחזור בחזרה.

אחרי הכל, הוא היה מלאך.