סיגנל אדום

פרולוג. יום השנה החדשה

הרכבת נכנסת אל תחנת שטוקהולם סיטי והדלתות נפתחות בקול שאיבה. הוא יורד במהירות, נבלע בין הנוסעים היוצאים מהרציף. לפחות הפעם הרכבת הגיעה בזמן, אולי כי ביום השנה החדשה יש פחות נוסעים מהרגיל.

בטח כולם בבית, מתאוששים מלילה מרובה שתייה, הוא חושב כשהוא נעמד על גרם המדרגות הנעות הארוך, מסתתר מאחורי הגבים שלפניו.

הוא עצמו לא שתה אפילו טיפה. מה שגילה גרם לו להיות ממוקד כפי שלא היה זמן רב. המידע היה גלוי בפייסבוק. הכרטיס, זמן ההגעה, הכול.

הוא בודק בלוח הנסיעות לאן אמורה להגיע הרכבת של 12:45 מגוֹטֶנבּוֹרג, מאתר את רציף 10 בקומה העליונה ומוצא בית קפה ממול.

מושלם.

הוא מזמין קפה לאטֶה ומתיישב בשולחן הצופה אל הרציף.

לפי אחד משעוני התחנה הגדולים, נותרה עוד שעה.

הוא מביט אל המסילה ורואה רכבת אחרת שנכנסת באיטיות אל הרציף. שוב הוא מוצף התרגשות, בדיוק כמו בפעם שעברה, כמה קל היה להיכנע לכעס ולתת לזה לקרות.

מבטו עוקב אחר הנוסעים החולפים על פניו, מזוודות בידיהם, בדרכם לתחנות השונות. עיניהם פוגשות את עיניו ופונות ממנו הלאה, כאילו שכחו אותו שנייה אחרי שראו אותו. מצוין. איש לא יזכור אותו. כי הוא בו בזמן אחד וגם כולם, וככה זה היה תמיד.

סתם אחד.

אבל הם לא יודעים את מה שהוא יודע.

שיום הדין כבר כאן.

חלק 1
קים

חג המולד. שבוע קודם לכן

אולי הערב זה יקרה, חושב לעצמו פֶּדֶר רִידֶן בתחילת שידורה של עוד פרסומת קולנית. הוא מביט בכוס שבידו, מסחרר אותה ארוכות, כאילו הייתה כוס הוויסקי האחרונה בחייו. הוא בולע את המשקה ומעווה את פניו. בשלב הזה הוויסקי גרוע לכבד שלו לא פחות מציאניד.

בשנה האחרונה הוא פלרטט עם המחשבה לעיתים קרובות, אבל לא יותר מזה, ובמקום זאת, שתה כוסית נוספת. וכשהיה מתעורר למחרת בבוקר וראשו כבד כמו בטון, כעס על עצמו שלא העז.

אבל עכשיו אולי הגיע הרגע. חג המולד, החג האהוב על הבודדים והלא מוצלחים, גם אם הוא מעולם לא השתייך לקטגוריה השנייה. להפך, הייתה לו קריירה משגשגת והוא הפך את חברת הייעוץ שלו לאחת המובילות בתחום. אבל עברו שנים רבות מאז, ועל אף שהוא פנוי לעבודות כיועץ בכיר, לא פונים אליו לעיתים קרובות, הוא חושב במרירות.

בטלוויזיה מתחיל עוד סרט של חג המולד, ״שכחו אותי בבית״. אבל אפילו זה כבר לא מצחיק אותו. עכשיו הוא מעורר בו רק עצב. הילדים אהבו את הסרט כשהיו קטנים אבל הם כבר עזבו את הקן. יש להם חיים ומשפחות משלהם, הרחק ממנו ככל האפשר. האמת היא שאפילו בחגים הם כבר לא מתקשרים אליו. והם לא מעזים להזמין אותו מאז חג המולד ההוא, כשהשתכר ונרדם במיטת הקומתיים של לֵנָה. מהבושה הוא הבטיח לעצמו שיתעשת ולא ישתה שוב לעולם, אבל אט־אט שינתה ההבטחה צורה: הוא לעולם לא ייתן להם לראות אותו שותה. בשנה לאחר מכן היה פיכח כשביקר אצלם, והתחיל לשתות ברגע שהגיע הביתה.

לגימה נוספת מהוויסקי מדליקה להבה קטנה בבטנו של פּדר. על השולחן לפניו מונח העיתון מאתמול. העמוד הראשי מעוטר בתמונה שלו, צעיר בעשר שנים, ומעליה הכותרת:

״מתנת חג לכל הנוסעים: הכאוס ברכבות חוזר״.

לפני החג התקשרו אליו מהעיתון, התקשורת עוד עושה את זה מדי פעם. בכל זאת הוא היה גורם מרכזי בענף הרכבות והשבוע שלקראת חג המולד היה אחד הגרועים ביותר בשנים האחרונות. אחרי שכל המדינה עמדה מלכת החלו הרכבות להתמלא מחדש, ומיד חזרו העיכובים והתקלות במערכת האיתות, במסילות, בחשמל ובכבלים העיליים הרעועים. וכשהחורף היכה מוקדם מהצפוי הכול חזר למסלולו, כפי שהוכרז בכותרת שנונה אחרת.

אז הוא דיבר עם הכתבת, ובהשפעת האלכוהול אמר לה את מה שחשב. כן, הממשלה מינתה את החברה שלו לבדוק את היתכנות הסרת הפיקוח הציבורי מהמסילות. כן, הממצאים שהגיעו אליהם הכשירו את הקרקע להחלטה לחלק את חברת הרכבות הארצית SJ לשתי חֶברות נפרדות, כאשר השנייה הפכה למה שקראו ״חברת המסילות״. לא, רוב האנשים לא הבינו שנדרש שינוי. שנים רבות לא הייתה SJ רווחית בגלל העלויות הכבדות של תחזוק המסילות. לא נותרה ברירה אלא לפצל את המסילות מ-SJ ולפתוח אותן לחברות רכבות נוספות שיכסו את העלויות.

נקישות עמומות עולות מקוביות הקרח כשפּדר מגביה שוב את כוסו וגומע את הטיפות האחרונות. השעה כמעט שש, אבל הבקבוק מרוקן והוא מתחיל להרגיש את הגירוד המציק מתחת לעור. הוא מביט סביבו על הבית החמים, כאילו כדי לנצור את כל פרטיו בפעם האחרונה. הוא קם על רגליו המתנודדות והולך אל עבר המסדרון. ליד המראה הוא נעצר, לא מזהה את האיש הנשקף אליו. העור האפור, העיניים השקועות בחורים ההולכים ומשחירים. תמיד ראה עצמו כאיש בריא ודי נאה אבל כעת המציאות נועצת בו מבט חסר רחמים. בגיל חמישים ותשע הוא אדם המתקרב אל סופו. אם יעשה את זה הערב הוא בסך הכל יזרז את הבלתי נמנע.

פּדר מושיט יד אל מעילו ומתעטף בצעיף קשמיר. שלג כבד מתחיל לרדת כשהוא יוצא מהבית ונועל את הדלת. בצעדים נמהרים הוא נע דרך לֵרוּם, שחשכת הערב נפלה עליה. כולם נסעו מהעיר ומי שלא נסעו נשארו בבתיהם. הוא עבר לכאן כשכבר לא נותר דבר שישאיר אותו בשטוקהולם, והבחירה בעיר הזאת כתחנתו האחרונה התגלתה בדיעבד כצעד שיש בו צדק פואטי, או שאלה רק עיניו הציניות המפרשות כך את השתלשלות האירועים. תאונת רכבות קטלנית התרחשה כאן ב-1987. שתי רכבות נוסעים התנגשו זו בזו התנגשות חזיתית במהירות מאה קמ״ש. תשעה אנשים נהרגו ויותר ממאה ועשרים נפצעו.

הקור צובט את לחייו ופתיתי השלג המסתחררים נראים פנטסטיים עד כדי גיחוך, כאילו אלֵי מזג האוויר בכבודם ובעצמם מורידים אותם מן השמים.

אולי ככה זה אמור להיות, הוא חושב. רקע מושלם.

הוא רואה את הפאב הקטן במרחק בר השגה ומגביר את קצב הליכתו. קול צלצול נשמע כשהוא פותח את הדלת ורוקע ברגליו כדי להסיר את השלג ממגפיו. הוא רק רוצה להיכנס שוב אל החום. אל נווה המדבר.

רחם שאפשר להסתתר בו.

או מקום למות בו. אם רוצים.

2.

שלג מזוין, חושב אַנְדֶרְס אוּלְסוֹן כשהוא סוגר את רוכסן האוברול ויוצא אל החניון שבו חונות כארבעים מכוניות תחזוקה, כולן מכוסות שלג. הוא פותח אחת מהן, מוצא מברשת בכיס הדלת ומסיר בעזרתה את רוב השלג המכסה את השמשות לפני שהוא מתיישב במושב הנהג. במראה האחורית הוא רואה את שאר חברי הצוות נכנסים. הוא מסובב את מפתח ההתנעה, יוצא מאזור התעשייה ופונה אל התחנה המרכזית של גוטנבורג.

הם ארבעה במשמרת הלילה. וילי, המבוגר בטכנאים, דאג, בגילו של אנדרס עם רקע בתחום התעופה, ואלכסנדר, הצעיר ביותר, מתמחה. הוא עצמו מנהל הצוות בגוֹטָה־רֵיילס והאחראי על תחזוקת המסילות במקטע באורך חמישים קילומטרים מהעיר צפונה.

הוא נהנה מעבודתו, למרות שעות העבודה הלא שגרתיות. השכר טוב. עם התוספות עבור משמרות הלילה והכוננות, הוא יכול להגיע לחמשת אלפים מעבר לשכר הבסיס, והוא אוהב את הז'רגון העוקצני אך לבבי בין ״המאותת״, ״המחשמל״ ו״הרתך״. אבל כרגע עומד באוויר שקט מתוח כשאנדרס מנסה לראות מבעד לחושך ולשלג הסמיך היורד על השמשה הקדמית. הוא קרא שלסָאמים יש יותר ממאתיים מילים לשלג, ואף שלא זורמת בעורקיו ולו טיפת דם סאמי אחת, העבודה הפכה אותו למעין מומחה למזג אוויר. השלג הזה שניתך לפניו, יש שיקראו לו שלג אגדות, אבל עבורו זה שלג אבקתי, שנטייתו לכסות את המסילות ואת המָסוֹטים1 בשמיכות עבות, מסבכת מאוד את עבודתם.

תודה לאל, זאת המשמרת האחרונה שלו לפני החופשה הנחוצה לו כל כך. הרבה זמן חיכה לחג הזה, לקצת זמן עם הילד.

כעבור עשרים דקות הם ניצבים לפני לֵרוּם הלבנה השרויה בדממת לילה. אנדרס פונה אל תחנת הרכבת הקטנה ויוצא מהמכונית במהירות, הוא מודע לזמן המוגבל העומד לרשותם לתיקון רשימת התקלות הארוכה; בסך הכל קצת יותר מארבע שעות מצאת הרכבת האחרונה עד בואה של הרכבת הראשונה בבוקר.

אנדרס פותח את השער ונכנס אל שטח המסילות. בלוח הנסיעות שבטלפון שלו הוא רואה שהרכבת האחרונה לכיוון צפון אמורה לעבור בעוד כמה דקות. הוא רואה את מחזירי האור באוברול של אלכסנדר מתקרבים אל המסילה, וצועק לו שישמור מרחק. אנדרס היה מעין מנטור עבור הרכש החדש, בין היתר ממניעים אנוכיים, כי הוא לא סומך על כשירותם של הצעירים שחברות כוח האדם שולחות אליהם. פעמים רבות הם מגיעים מיד בתום הלימודים בבית הספר ואין להם מושג עד כמה העבודה הזאת עלולה להיות מסוכנת. בעבר היה איש צוות שתפקידו לעמוד על המשמר ולהתריע על בוא הרכבת, אבל היום, אחרי כמה תאונות טרגיות, הם חייבים לנתק את החשמל במקטע המסילה שהם עובדים עליו.

אנדרס שומע את קרקוש המסילות לפני שהוא רואה את הרכבת, האחרונה מגוטנבורג, מתקרבת אליהם במהירות בחושך. קול חריקה נשמע כשהגלגלים מתחככים בקרום הקרח שהתקשה על מסילת הברזל, ואנדרס עומד במקומו בנחת ומגביה את ידו כדי לסמן שהם שם. הוא מספיק להביט בנהג הקטר שמנופף בחזרה, והרכבת ממשיכה לדהור הלאה לכיוון צפון.

הוא מתקשר למרכז התפעול ומודיע שהם במקום, וברגע שהם מקבלים סימן שהשטח פנוי וילי מתרחק כמה מטרים קדימה, ומחבר למסילה מלחציים כדי לנתק את החשמל בעוד אנדרס מחבר את המלחציים שלו במרחק דומה בכיוון השני.

קרני האור הבוקעות מפנסי הראש של שאר חברי הצוות מרצדות על פני המסילה כשהם מתפזרים וניגשים לטפל בתקלות הדחופות ביותר. רכבת אחת יכולה לשאת עד עשרים טון שלג, והקרח והשלג הנופלים בין להב המסוט למסילה הקבועה גורמים לשחיקה מואצת של המסוטים. הקור חודר את הכפפות של אנדרס כשהוא מסיר את השלג מעל המסוט במברשת.

הוא שומע את וילי צועק מרחוק ומתיישר, וכשהוא מתקרב אליו, אנדרס רואה שעמיתו מצביע על סדק העובר דרך אחת המסילות. הסדק התגלה יום קודם לכן וגרם לכמה שעות עיכוב, ״בעיית איתות״, כפי שזה נקרא בתחום. צוות איתור התקלות הספיק לחבר את המסילה זמנית, כדי שתעמוד בעומס במשך היום, ועכשיו הצוות של אנדרס צריך לתקן את המסילה ולמנוע שימוט.

אם אנשים היו יודעים עד כמה מצב המסילות גרוע הם לא היו מעזים לנסוע ברכבת, חושב אנדרס כשהוא ווילי מורידים את התֶרמיט הכבד מהרציף. גילוי של תקלות חמורות יותר תלוי במערכת האיתות, שמתריעה ברגע שמתנתק הקשר בין רכיב כלשהו במסילה לשאר. אבל תקלות כמו סדקים במסילות הם מגלים בבדיקות השגרתיות שהם עצמם מבצעים בקרוניות התחזוקה.

אנדרס חובש את קסדת המגן, והלהבה ניתזת ומפזרת חום נעים כשהוא מפעיל את הרתֶכֶת. כבר זמן רב הוא מתוסכל מכך שהעבודה שלהם הפכה להטלאה תמידית, אף פעם אין להם זמן לטפל בתקלות ביסודיות. תקציב החברה דל והם צריכים לעבוד מהר, הם לא יכולים להתעכב על כל תקלה ברשימה. הם עושים את מה שנקוב בחוזה, לא פחות ולא יותר — זאת רוח התקופה, ה-just in time הקפיטליסטי — והמצב לא השתפר אחרי שהחברה נאלצה לפטר עשרה עובדים בשנה שעברה. אלה שעוד נותרה בהם מעט גאווה מקצועית מתקשים להשלים עם עבודת ההטלאה, כי הנוסעים הם שנפגעים ממנה. במקרה הטוב נוצרים עיכובים. במקרה הרע, תאונות רכבת.

כאב קל אוחז בבטנו. בשנה האחרונה היו לו בעיות חוזרות ונשנות בבטן והוא אפילו היה בחופשת מחלה, וברור לו שבין היתר, הבעיות קשורות בדאגה מתמדת. לעיתים קרובות אלה מחשבות על בנו, שנמצא בשטוקהולם במהלך השבוע. אבל זו גם הדאגה שהוא נושא בקרבו בענייני העבודה. הוא מרגיש שזאת רק שאלה של זמן עד שתתרחש תאונת רכבת רצינית.

אבל הוא יוודא שזה לא יקרה במשמרת שלו.

החום הנפלט מהרתכת נלחץ אל קסדת המגן שלו ואנדרס עוצר לרגע ומביט מעלה. במרחק של כחמישים מטרים ממנו הוא רואה שאלכסנדר ודאג סיימו לנקות את המסוט השני וממשיכים הלאה בחושך. מבעד לפתיתי השלג הוא מבחין בקווי מתאר של משהו כמה מטרים לפניהם.

צרור כלשהו המונח על המסילה.

ובצד המסילה מוטל צרור נוסף. העצמים נראים כמו שתי שקיות זבל.

אסור להשאיר אותן שם, חושב אנדרס, והוא צועק לאלכסנדר ומצביע על הצרורות. אלכסנדר מתקדם לשם כדי לסלק אותם מהמסילה, אבל עוד לפני שהשלים את מחצית הדרך הוא נעצר. ואז הוא מסתובב ומתחיל לנופף לאנדרס בתנועות חדות. פניו לבנות.

אנדרס שולח מבט תמה אל וילי ומתחיל להתקדם אל אלכסנדר. כעבור רגע הוא מחיש את צעדיו כי אלכסנדר נופל על ברכיו, כאילו כל כוחותיו נשמטו ממנו. הוא תופס את בטנו ומתחיל להקיא.

כשאנדרס מתקרב הוא רואה מה הוא הצרור.

אדם. או למעשה, חצי אדם.

חציו השני של הגוף מונח כעשרה מטרים משם.