תגיד שאתה מצטער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תגיד שאתה מצטער
מכר
מאות
עותקים
תגיד שאתה מצטער
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תגיד שאתה מצטער

3.6 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: שירלי נצר שחר
  • הוצאה: מטאור
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 388 עמ' מודפסים

תקציר

שנתיים לאחר שאיבדה את בעלה בעירק, התובעת המחוזית לשעבר מורגן דיין חוזרת לעיירת הולדתה סקרלט פולס. שם, מוקפת בבני משפחתה, היא מקווה להשיב את חייה לשגרה ואף מקבלת הזדמנות לשקם את הקריירה המשפטית שזנחה. אבל אז השמרטפית שלה נרצחת וניק, הנער מהבית השכן ששיחק שחמט באורח קבע עם סבה ובילה זמן עם בנותיה, מואשם ברצח. 
קהילת סקרלט פולס מבקשת צדק, וחיצי הזעם מופנים כלפי מורגן שמסכימה לשמש הסנגורית של ניק בצעד שהיא עצמה לא מבינה עד סופו. על אף הביקורת שהיא זוכה לה והראיות הרבות שהצטברו נגד ניק, מורגן מתקשה להאמין שניק רצח את טסה ומבקשת מידידהּ משכבר הימים, לאנס קרוגר, בלש פרטי ושוטר לשעבר, עזרה בחקירת המקרה. מה שמורגן עדיין לא יודעת זה שהיא ניצבת בפני התמודדות עם התיק הכי אישי והכי קטלני שאי פעם התמודדה איתו, ושלאנס והיא עתידים לגלות סודות שיזעזעו את הקהילה כולה ויסכנו את חייהם.
תגיד שאתה מצטער מאת סופרת רבי המכר של 'וול סטריט ג'ורנל' מלינדה לי הוא מותחן מרתק שיתפוס אתכם מהדף הראשון, ועד לדף האחרון לא תפסיקו לנסות לנחש מי האשם! 

ספריה של לי זכו בפרסים רבים, תורגמו לשפות רבות ונמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים ברחבי העולם.
"עוד ספר מנצח מאת מלינדה לי! תגיד שאתה מצטער מציג את כישרונה של לי לכתיבת ספרי מתח המשלבים רומנטיקה ואקשן שיגרום לכם לכסוס ציפורניים." 
 לורה גריפין, סופרת רבי־מכר של 'ניו יורק טיימס'.

פרק ראשון

פרק 1

חשיכה.

טסה חששה ממנה מרבית חייה. ככל שיכלה לזכור, תמיד חששה להיכנס למיטה כשהלילה הגיע, בדקה מתחת למיטה ואת מנורת הלילה בדקה פעמיים. כאילו נורה בגודל של גפרור יכלה באיזה אופן לסלק את ביעותי הלילה שלה.

אבל הלילה התפללה ללילה שחור משחור, לכך שהירח יישאר מוסתר מאחורי העננים הנעים, לכך שהצללים יהפכו אותה לבלתי נראית.

האפלה שינתה כיוון. בראש סחרחר ובריאות זועקות היא רצה לעבר זרועות החשיכה. מה שפעם היה הפחד הגדול שלה יכול היה להיות ישועתה, הנס שלה. זה מה שהייתה צריכה אם רצתה להישאר חיה עד עלות השמש.

"טסה..." הקול צף ברחבי היער, "את לא יכולה להימלט."

איפה הוא?

ענפים ירוקי עד אחזו בזרועותיה ושרטו את פניה בזמן שצללה דרך היער כמו צבייה מפוחדת. ליבה פעם בקצב המטורף של חיה ניצודה. היא האטה וגופה מחה על השימוש המאומץ בשרירים שחלשים מחוסר שימוש. היא עברה על פני גדם עץ שרוף שענפיו הצביעו אל השמיים כמו יד חרוכה. היא התכופפה מאחורי אלון מתנשא וקליפת העץ שרטה את גבה בשעה שנצמדה לגזע העץ והאזינה.

לאן הוא הלך?

יתוש זמזם סביב פניה. מימין יכלה לשמוע את צלילי היער שהקיף את אגם סקרלט. שלוות הלילה חידדה את חושיה. צפרדעים קרקרו. חיה קטנה וקלת משקל חלפה בסבך השיחים בקרבת מקום. האוויר היה סמיך בניחוחות אורן, מי אגם ופחד.

לא בפעם הראשונה התפללה לכך שתהיה לה היכולת להתכווץ ולהיעלם לתוך מחילת ארנב.

ינשוף נחת על ענף גבוה. טסה נבהלה ואנחה נפלטה מבין שפתיה. היא כיסתה בידה את פיה הפעור. נוזל זלג מבין אצבעותיה וכשהסירה את ידה, היד הייתה מכוסה בדמעות ובדם. היא נגעה בזווית פיה, היכן שאגרופו קרע את שפתה. חלקים אחרים בפניה ובגופה כאבו ממעשיו בקרחת היער לפני שהצליחה לבעוט בחלציו. הוא שחרר אותה והיא ברחה בלי לדעת לאן.

הינשוף המריא, משק כנפיו האיטי שלח אותו לרחף מבעד לקרע בחופת היער. העננים נפרדו ואור הלבנה הבליח דרך הפתח שנוצר. לכמה רגעים העוף הדורס הטיל את צילו על רקע השמיים המצוירים ואז נעלם.

מחליקה מטה נגד גזע העץ, התיישבה על עקביה והצטנפה. למרות צינתו של ליל ספטמבר, ריאותיה להטו כאילו שאפה גז ובלעה להבה. היא התנשפה; הצליל הדהד באוזניה ונראה חזק מספיק להישמע לאורך קילומטר וחצי דרך העצים.

שקט!

הוא ישמע. היא לא הייתה בכושר והריצה המטורפת שלה אתגרה את ריאותיה. היא לא התרחקה כמעט. הוא חייב להיות קרוב.

"טסה..."

פעימות ליבה עמעמו את קולו. היא לא יכלה לומר מאיזה כיוון הגיע. היא הידקה את שפתיה זו לזו אך ריאותיה דרשו אוויר. אדום מסגר את ראייתה וסחרחורת עטפה אותה. כשפתחה את פיה, הקפידה לשמור על נשימות שטוחות, בתקווה ובתפילה שנשימותיה המחוספסות לא היו קולניות כמו שנשמעו כשהדהדו באוזניה.

דקות עברו.

כלום לא קרה.

אולי פנה לכיוון השני.

נשימותיה נרגעו ורגליה התחילו לרעוד מהישיבה המכווצת. היא בילתה במסיבות בקרחת היער פעמים רבות אך בחושך הכול נראה אותו דבר. היא איבדה את יכולת ההתמצאות.

היא העיפה מבט מעבר לגזע. כשישה מטרים קדימה אור הירח צייר שביל צללים כסוף. האם זו הדרך שהובילה אל הכביש הראשי? בעומק המעבר הצר שבתוך העלווה העצים הצטופפו ואפלה חנקה את היער. זיעה נטפה במורד עמוד השדרה שלה והצטברה בגבה התחתון, נספגת בחגורת הג'ינס שלה. היא צמצמה את עיניה ומיקדה את מבטה. איזו ברירה עמדה בפניה? היא לא יכלה להישאר שם לאורך זמן. הוא ידביק אותה, הוא יהרוג אותה. אך כדי לרוץ, היה עליה לצאת ממחבואה שמאחורי העץ.

היכן הוא?

לא משנה. עליה להמשיך לזוז. הוא עדיין לא תפס אותה, אך בקרוב יצליח. לא היה סיכוי שישחרר אותה עכשיו. למה בטחה בו? מפני שאמר שהוא אוהב אותה?

טיפשה.

הוא לא היה מסוגל לאהוב. היא ידעה זאת בראשה, אבל ליבה רצה להאמין. עכשיו האמת תגרום למותה.

בתחילתו של הערב שקלה לפסוע לאגם הקר ולשים קץ לאומללותה, אבל כעת, כשהמוות נשף בעורפה, האימה השתלטה. אינסטינקט ההישרדות שלה ניצח כל פחד בנוגע לעתידה.

אני לא רוצה למות.

המילים האחרונות שאמרה לסבים שלה היו מילות זעם. היא שיקרה להם. אם לא תינצל, הוויכוח יהיה הזיכרון האחרון שלהם ממנה. הם לא היו מושלמים, אבל הם אהבו אותה. כעת לא תהיה לה אפשרות לומר להם שהיא אוהבת אותם, שלא התכוונה לדברים שאמרה, שפעלה מתוך כעס על הבלגן שיצרה בחייה והוציאה את זה עליהם. לא תהיה לה הזדמנות לומר שהיא מצטערת.

היה עליה להימלט, לשרוד, לבקש סליחה על כך שפגעה בשני האנשים שאהבו אותה יותר מכול. היא נעמדה על כפות רגליה. שרירי ירכיה רעדו וראשה הסתחרר. במקום לרוץ לכיוון אקראי, בחרה ללכת דרך השביל. היא לא ידעה היכן הוא נמצא, לכן עדיף היה להרעיש כמה שפחות. אם היא לא ידעה היכן היא נמצאת, ייתכן שגם הוא לא ידע.

סבך השיחים דקר את רגליה החשופות בשעה שהאטה את ריצתה. העפר הדחוס מתחת לסניקרס שלה נראה לה מוכר. היא הקיפה את העיקול והאצה את צעדיה. זרד נשבר והיא נמלטה כארנבת. ענן כיסה את פני הירח, מטיל צל על הנתיב שלה. רגלה של טסה נתפסה במשהו והיא נפלה. כאב צלף בפיקת הברך שלה בשעה שפגעה בשורש עץ חשוף. כורעת על הידיים ועל הברכיים היא השתהתה, הסדירה את נשימתה ובלעה את האימה שחסמה את גרונה. דמעות שטפו את לחייה.

תמשיכי!

היא נעמדה ואילצה את רגליה הרועדות לנוע בזמן שדידתה במעלה השביל. כאשר הבחינה בעץ החרוך הבינה שפניה היו שוב אל קרחת היער. לכיוונו.

צליל העלים המתים הדהד, רועש כמו רעם הנשבר.

בבקשה, בבקשה, רק שלא יתפוס אותי.

דמעות סימאו את ראייתה. היא העבירה יד על פניה, שפשפה את עיניה ופרצה בריצה מהירה. צל יצא מאחורי גזע עץ עבה. היא נעצרה בחריקת סוליות נעליה השחוקות על גבי העפר ועצמותיה נרעדו בזמן שהרימה את מבטה אליו. הוא לא התנשף או הזיע, לא הפגין ולו רמז קל לקושי בנשימתו והיא ידעה. האמת הכתה בה כמו סטירה ישר לפרצוף.

היא עמדה למות.

חרדה נכרכה סביב צווארה והידקה את אחיזתה בה עד שהנשימה הייתה קשה כמעט כמו לשאוב אוויר דרך קשית.

"באמת חשבת שתוכלי להימלט?" הוא הניד בראשו.

היא הסתובבה ורצה כמו עיוורת, דוחפת את הענפים שנקרו בדרכה. היא לא יכלה לרוץ מהר יותר ממנו. היא הייתה עייפה והוא נראה רענן. נשימותיה נגררו פנימה והחוצה מריאותיה בהתנשפויות מחוספסות. מאחוריה, צעדיו היו מדודים ובטוחים.

היא פרצה מבין העצים והאגם זהר לפניה. בשולי המים הכהים כתם עבה של קני סוף נע עם הרוח. האדמה הייתה טובענית מתחת לרגליה בזמן שנבלעה בין הגבעולים העבים. מחשבה אחת שלטה במוחה:

הסתתרי!

הקרקע הרטובה אחזה בסוליות נעלי הסניקרס שלה ורעש המעיכה בגד בה. יד נורתה קדימה ואחזה בזרועה, מושכת אותה לעברו.

"לא!" היא משכה לאחור, מתיישבת על האדמה הרטובה. היא פתחה את פיה ושיחררה זעקה פראית.

"תסתמי!" הוא הכה אותה בתנועה מהירה ובטוחה ואגרופו התמזג עם הלסת שלה. היא מצמצה וקני הסוף מסביבה היטשטשו. היא צדקה לאורך כל הדרך. האפלה לא הייתה ידידתה, היא לא תושיע אותה. הייתה זו תהום שממנה לא תוכל לשוב. לעולם לא.

היה זה הסוף.

היא נפלה על האדמה הבוצית. מעל, קני סוף נעו על רקע שמי הלילה. ואז ראתה צל של דמות. משהו מתכתי נצנץ לאור הירח וכאב חתך אותה לחתיכות.

העולם התמסמס לתוך אפלה קרה ונוראית.

עוד על הספר

  • תרגום: שירלי נצר שחר
  • הוצאה: מטאור
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 388 עמ' מודפסים
תגיד שאתה מצטער מלינדה לי

פרק 1

חשיכה.

טסה חששה ממנה מרבית חייה. ככל שיכלה לזכור, תמיד חששה להיכנס למיטה כשהלילה הגיע, בדקה מתחת למיטה ואת מנורת הלילה בדקה פעמיים. כאילו נורה בגודל של גפרור יכלה באיזה אופן לסלק את ביעותי הלילה שלה.

אבל הלילה התפללה ללילה שחור משחור, לכך שהירח יישאר מוסתר מאחורי העננים הנעים, לכך שהצללים יהפכו אותה לבלתי נראית.

האפלה שינתה כיוון. בראש סחרחר ובריאות זועקות היא רצה לעבר זרועות החשיכה. מה שפעם היה הפחד הגדול שלה יכול היה להיות ישועתה, הנס שלה. זה מה שהייתה צריכה אם רצתה להישאר חיה עד עלות השמש.

"טסה..." הקול צף ברחבי היער, "את לא יכולה להימלט."

איפה הוא?

ענפים ירוקי עד אחזו בזרועותיה ושרטו את פניה בזמן שצללה דרך היער כמו צבייה מפוחדת. ליבה פעם בקצב המטורף של חיה ניצודה. היא האטה וגופה מחה על השימוש המאומץ בשרירים שחלשים מחוסר שימוש. היא עברה על פני גדם עץ שרוף שענפיו הצביעו אל השמיים כמו יד חרוכה. היא התכופפה מאחורי אלון מתנשא וקליפת העץ שרטה את גבה בשעה שנצמדה לגזע העץ והאזינה.

לאן הוא הלך?

יתוש זמזם סביב פניה. מימין יכלה לשמוע את צלילי היער שהקיף את אגם סקרלט. שלוות הלילה חידדה את חושיה. צפרדעים קרקרו. חיה קטנה וקלת משקל חלפה בסבך השיחים בקרבת מקום. האוויר היה סמיך בניחוחות אורן, מי אגם ופחד.

לא בפעם הראשונה התפללה לכך שתהיה לה היכולת להתכווץ ולהיעלם לתוך מחילת ארנב.

ינשוף נחת על ענף גבוה. טסה נבהלה ואנחה נפלטה מבין שפתיה. היא כיסתה בידה את פיה הפעור. נוזל זלג מבין אצבעותיה וכשהסירה את ידה, היד הייתה מכוסה בדמעות ובדם. היא נגעה בזווית פיה, היכן שאגרופו קרע את שפתה. חלקים אחרים בפניה ובגופה כאבו ממעשיו בקרחת היער לפני שהצליחה לבעוט בחלציו. הוא שחרר אותה והיא ברחה בלי לדעת לאן.

הינשוף המריא, משק כנפיו האיטי שלח אותו לרחף מבעד לקרע בחופת היער. העננים נפרדו ואור הלבנה הבליח דרך הפתח שנוצר. לכמה רגעים העוף הדורס הטיל את צילו על רקע השמיים המצוירים ואז נעלם.

מחליקה מטה נגד גזע העץ, התיישבה על עקביה והצטנפה. למרות צינתו של ליל ספטמבר, ריאותיה להטו כאילו שאפה גז ובלעה להבה. היא התנשפה; הצליל הדהד באוזניה ונראה חזק מספיק להישמע לאורך קילומטר וחצי דרך העצים.

שקט!

הוא ישמע. היא לא הייתה בכושר והריצה המטורפת שלה אתגרה את ריאותיה. היא לא התרחקה כמעט. הוא חייב להיות קרוב.

"טסה..."

פעימות ליבה עמעמו את קולו. היא לא יכלה לומר מאיזה כיוון הגיע. היא הידקה את שפתיה זו לזו אך ריאותיה דרשו אוויר. אדום מסגר את ראייתה וסחרחורת עטפה אותה. כשפתחה את פיה, הקפידה לשמור על נשימות שטוחות, בתקווה ובתפילה שנשימותיה המחוספסות לא היו קולניות כמו שנשמעו כשהדהדו באוזניה.

דקות עברו.

כלום לא קרה.

אולי פנה לכיוון השני.

נשימותיה נרגעו ורגליה התחילו לרעוד מהישיבה המכווצת. היא בילתה במסיבות בקרחת היער פעמים רבות אך בחושך הכול נראה אותו דבר. היא איבדה את יכולת ההתמצאות.

היא העיפה מבט מעבר לגזע. כשישה מטרים קדימה אור הירח צייר שביל צללים כסוף. האם זו הדרך שהובילה אל הכביש הראשי? בעומק המעבר הצר שבתוך העלווה העצים הצטופפו ואפלה חנקה את היער. זיעה נטפה במורד עמוד השדרה שלה והצטברה בגבה התחתון, נספגת בחגורת הג'ינס שלה. היא צמצמה את עיניה ומיקדה את מבטה. איזו ברירה עמדה בפניה? היא לא יכלה להישאר שם לאורך זמן. הוא ידביק אותה, הוא יהרוג אותה. אך כדי לרוץ, היה עליה לצאת ממחבואה שמאחורי העץ.

היכן הוא?

לא משנה. עליה להמשיך לזוז. הוא עדיין לא תפס אותה, אך בקרוב יצליח. לא היה סיכוי שישחרר אותה עכשיו. למה בטחה בו? מפני שאמר שהוא אוהב אותה?

טיפשה.

הוא לא היה מסוגל לאהוב. היא ידעה זאת בראשה, אבל ליבה רצה להאמין. עכשיו האמת תגרום למותה.

בתחילתו של הערב שקלה לפסוע לאגם הקר ולשים קץ לאומללותה, אבל כעת, כשהמוות נשף בעורפה, האימה השתלטה. אינסטינקט ההישרדות שלה ניצח כל פחד בנוגע לעתידה.

אני לא רוצה למות.

המילים האחרונות שאמרה לסבים שלה היו מילות זעם. היא שיקרה להם. אם לא תינצל, הוויכוח יהיה הזיכרון האחרון שלהם ממנה. הם לא היו מושלמים, אבל הם אהבו אותה. כעת לא תהיה לה אפשרות לומר להם שהיא אוהבת אותם, שלא התכוונה לדברים שאמרה, שפעלה מתוך כעס על הבלגן שיצרה בחייה והוציאה את זה עליהם. לא תהיה לה הזדמנות לומר שהיא מצטערת.

היה עליה להימלט, לשרוד, לבקש סליחה על כך שפגעה בשני האנשים שאהבו אותה יותר מכול. היא נעמדה על כפות רגליה. שרירי ירכיה רעדו וראשה הסתחרר. במקום לרוץ לכיוון אקראי, בחרה ללכת דרך השביל. היא לא ידעה היכן הוא נמצא, לכן עדיף היה להרעיש כמה שפחות. אם היא לא ידעה היכן היא נמצאת, ייתכן שגם הוא לא ידע.

סבך השיחים דקר את רגליה החשופות בשעה שהאטה את ריצתה. העפר הדחוס מתחת לסניקרס שלה נראה לה מוכר. היא הקיפה את העיקול והאצה את צעדיה. זרד נשבר והיא נמלטה כארנבת. ענן כיסה את פני הירח, מטיל צל על הנתיב שלה. רגלה של טסה נתפסה במשהו והיא נפלה. כאב צלף בפיקת הברך שלה בשעה שפגעה בשורש עץ חשוף. כורעת על הידיים ועל הברכיים היא השתהתה, הסדירה את נשימתה ובלעה את האימה שחסמה את גרונה. דמעות שטפו את לחייה.

תמשיכי!

היא נעמדה ואילצה את רגליה הרועדות לנוע בזמן שדידתה במעלה השביל. כאשר הבחינה בעץ החרוך הבינה שפניה היו שוב אל קרחת היער. לכיוונו.

צליל העלים המתים הדהד, רועש כמו רעם הנשבר.

בבקשה, בבקשה, רק שלא יתפוס אותי.

דמעות סימאו את ראייתה. היא העבירה יד על פניה, שפשפה את עיניה ופרצה בריצה מהירה. צל יצא מאחורי גזע עץ עבה. היא נעצרה בחריקת סוליות נעליה השחוקות על גבי העפר ועצמותיה נרעדו בזמן שהרימה את מבטה אליו. הוא לא התנשף או הזיע, לא הפגין ולו רמז קל לקושי בנשימתו והיא ידעה. האמת הכתה בה כמו סטירה ישר לפרצוף.

היא עמדה למות.

חרדה נכרכה סביב צווארה והידקה את אחיזתה בה עד שהנשימה הייתה קשה כמעט כמו לשאוב אוויר דרך קשית.

"באמת חשבת שתוכלי להימלט?" הוא הניד בראשו.

היא הסתובבה ורצה כמו עיוורת, דוחפת את הענפים שנקרו בדרכה. היא לא יכלה לרוץ מהר יותר ממנו. היא הייתה עייפה והוא נראה רענן. נשימותיה נגררו פנימה והחוצה מריאותיה בהתנשפויות מחוספסות. מאחוריה, צעדיו היו מדודים ובטוחים.

היא פרצה מבין העצים והאגם זהר לפניה. בשולי המים הכהים כתם עבה של קני סוף נע עם הרוח. האדמה הייתה טובענית מתחת לרגליה בזמן שנבלעה בין הגבעולים העבים. מחשבה אחת שלטה במוחה:

הסתתרי!

הקרקע הרטובה אחזה בסוליות נעלי הסניקרס שלה ורעש המעיכה בגד בה. יד נורתה קדימה ואחזה בזרועה, מושכת אותה לעברו.

"לא!" היא משכה לאחור, מתיישבת על האדמה הרטובה. היא פתחה את פיה ושיחררה זעקה פראית.

"תסתמי!" הוא הכה אותה בתנועה מהירה ובטוחה ואגרופו התמזג עם הלסת שלה. היא מצמצה וקני הסוף מסביבה היטשטשו. היא צדקה לאורך כל הדרך. האפלה לא הייתה ידידתה, היא לא תושיע אותה. הייתה זו תהום שממנה לא תוכל לשוב. לעולם לא.

היה זה הסוף.

היא נפלה על האדמה הבוצית. מעל, קני סוף נעו על רקע שמי הלילה. ואז ראתה צל של דמות. משהו מתכתי נצנץ לאור הירח וכאב חתך אותה לחתיכות.

העולם התמסמס לתוך אפלה קרה ונוראית.