קופנגן - חופש מהחיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קופנגן - חופש מהחיים

קופנגן - חופש מהחיים

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

הסיפור הזה הוא המענה שלי לכל הנשים שביקשו 'בואי נקבע לקפה ותספרי לי על השנה שלך בתאילנד'. וואללה איזה כיף לי לספר על שנת החופש שלקחתי לעצמי! אשכרה הלכתי לגור, עם הבעל ושני הבנים, בבונגלוס על חוף ים באי טרופי קטן, קו-פנגן, בדרום תאילנד. חייתי את החלום של הרבה. עשיתי משהו שמפנטזים עליו ולא מעיזים. האמת? זה לא היה החלום שלי כשעזבתי קריירה, מכרתי את הרכוש ויצאתי לדרך חדשה. האמת היא שזה הרגיש יותר כמו חלום רע בשבועות הראשונים על האי, בהם הייתי בדיכאון, בכיתי בניסיון להבין מה בא לי לעשות בחיים ומה ירגיש לי משמעותי. לקח זמן עד שהמציאות הקופנגנית שלי השתנתה לחוויה נהדרת של יוגה בבוקר, בערב מדיטציה, באמצע ים, ספרים, חברים, מסאג' תאילנדי ובננה רוטי. ועל הדרך, עם הזמן, גם אני השתנתי. יצאתי ממירוץ העכברים המערבי שחייתי בו ארבעים שנה וגיליתי שהזוגיות שלי השתנתה (ותודה לטנטרה), הגוף שלי השתנה (ותודה ליוגה), המשפחה שלי השתנתה (ותודה לחופש) וגם התודעה שלי השתנתה (ותודה למדיטציה וגם לסמים). אחרי שנה התגלתה בי מישהי אחרת ומה שהכי מתחשק לי לעשות זה לצעוק קחו חופש בחיים! 

פרק ראשון

פרק 1 - אנחנו אשכרה עושים את זה


People are strange: they are constantly angered by trivial things, but on a major matter like totally wasting their lives, they hardly seem to notice.

הנה אני, יושבת על ספסל המתכת במאחורה של המעבורת, בדרך מהיבשת לקו-פנגן. תאילנד. הלב פועם. חזק. חולצה קצרה, סנדלים. הקטמרן מרחפת במהירות על פני הגלים השקטים בדרך לאי טרופי קטן, גן עדן של חופים לבנים ועצי קוקוס, וזה שהים רגוע זה כבר חדשות טובות כי הכינו אותי שבים סוער ההפלגה בקטמרן היא הדבר הכי לא נעים שיש ואני מה זה רגישה למחלת ים. לפעמים אפילו בנסיעה רגילה באוטו אני מרגישה בחילה, אבל עכשיו זה ממש לא המצב ואני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר רגועה ולהנות מהרוח שמעיפה את השיער ואפילו גם קצת לחייך. בכל זאת, זה כבר המקטע הכמעט אחרון במסע הארוך והכבד שהתחיל שלשום בבית של סבא רמי בראשון לציון. עד הרגע הזה על המעבורת כבר עברנו שתי טיסות, קונקשן ארוך בהודו, נסיעת לילה במיניבוס פרטי מבנגקוק דרומה, לילה במלון דרכים, כמה שעות טובות באוטובוס תיירים דחוס. סחבנו מהאוטובוס אל המעבורת, ברציף עץ ארוך וצר, עשר מזוודות כבדות, גלשן, שני ארגזים ענקים וגם חד-אופן גדול כזה של קרקסנים. התאילנדים העמיסו את כל הציוד שלנו על המעבורת ופתחו עלינו עיניים ספק מתפלאות ספק צוחקות. כשיצאנו ככה מהבית - אלון בעלי, אני והבנים שלנו ערן ועידו - אמר לנו אלעד, חבר שכבר עבר כמה רילוקיישנים בחיים שלו, שאנחנו זזים כמו להקת רוק עם ערימות מטורפות של ציוד, רק בלי הרוק. ערימות הציוד שקלו למעלה מ 250 ק"ג והוסיפו ללחץ שלי לקראת הנסיעה. כל מה שיכולתי לראות זה את כל נקודות הכשל הפוטנציאליות לאורך המסע הבינלאומי שלנו וכמו תמיד הרצתי בראש לופים אינסופיים של חששות ותכנונים לכל אפשרות שעשויה לקרות. 

על המעבורת, עם הרוח, השמש והמנועים החזקים, הרגשתי שהנה, אוטוטו זה הסוף והרשתי לעצמי להתרגש לקראת הבית ששכרנו ושתכף נגלה איך באמת הוא נראה לעומת התמונות בפייסבוק. את כל ההכנות לקו-פנגן עשיתי מרחוק הודות לאלוהי האינטרנט. כרגיל לעצמי, סגרתי מראש חוזה שכירות לבית, רשמתי את הילדים לבתי ספר ודאגתי להעביר לאלון את האחריות לקנות רכב שחיכה לנו על הרציף. בפנוכו, ברגעים האחרונים האלו של הדרך, הייתה לי איזו תקווה סמוייה שאיך שנגיע לבית השכור, יסתיים המסע ונתחיל את חיינו החדשים. שזה יהיה הסוף של חודשים מלאים באירועים ועמוסים בפעילויות וברגשות שהשאירו אותי מותשת. ההחלטה להעביר את עצמנו לתאילנד, לעזוב קריירה, למכור את הדברים שלנו, להיפרד ולהתחיל מחדש, לא הייתה קלה ובאה עם תג מחיר נפשי גבוה. בימים האחרונים בישראל כל מה שהרגשתי היה שבא לי לבטל הכל, לא לעלות על הטיסה, להיכנס למיטה עם נטפליקס, להישאר בחיים המוכרים שלי, להפסיק עם רגשות האשמה מול אבא ואמא ששוב אני מתרחקת מהם, והזמזום הזה התגבר בתוכי מדקה לדקה 'למה זה בכלל טוב כל השיגעון הזה!? מה עבר לנו בראש שנעזוב?!' בשדה התעופה אמרתי לאלון בדמעות שאני ממש מחכה שיהיה לי כבר את הרגע הזה בקו-פנגן שבו אני ארגיש שכל הפחדים שלי היו אידיוטים ומיותרים ושברור שהחופש הגדול הזה הוא בדיוק מה שחסר לי בחיים. רציתי לעשות פאסט פורוורד ושכל המעבר הזה יהיה מאחורי.

ביום שלפני ההגעה לקו-פנגן, כשעוד היינו בדרכים ונחתנו בבנגקוק, אלון פרסם בפייסבוק פוסט על המסע שלנו ואני גיליתי שכשמשנים בפרופיל את מקום המגורים זה נחשב 'אירוע חיים'. האמת, צודק צוקרברג. החיים שלי ממש לא מרגישים לי אותו הדבר ואני מתה מפחד מהאירוע משנה חיים הזה. מאז שהחלטנו על המעבר ארבעה חודשים קודם לכן בפסח, אימצתי לעצמי משפט קבוע כזה שיצא ממני אוטומטית בכל פעם שמישהו שאל אותי מה אני הולכת לעשות בקו-פנגן: "בבוקר יוגה, בערב מדיטציה, באמצע ים, ספרים, מסאג' תאילנדי ובננה רוטי". לפעמים גיוונתי והוספתי גם ''ריקוד אקסטטי וקוקוס''. למרבית האנשים ששאלו, התגובה הזאת הייתה מספקת והמענה הקבוע היה ''וואו! איזה חלום". היו מעטים שבירכו אותי בברכות נאצה, היו אחרים שביקשו להכיר לי את הבן/בת זוג וקיוו שההשראה לממש חלום שכזה תעבור דרכי אליהם. היה גם אחד שאמר 'רק שלא תפגשי את אישתי ותתני לה רעיונות. אני לא בנוי לכאלה דברים'. קיבלתי המון תגובות שראו את חלום הפנסיה שלהם מתגשם ורק החברים הקרובים שלי הבינו את עומק השינוי המטורף שהכנסתי את עצמי אליו ונחשפו גם לבכי ולפחדים. מולם הרשתי לעצמי להתפרק. כאילו עכשיו ברצינות, מה אני פאקינג הולכת לעשות כשאקום בבוקר בקו-פנגן?!? מי אני אהיה אם לא אשת קריירה? העשייה שלי, המקצוע שלי, ההישגיות שלי והקריירה שלי - אלו הדברים שמגדירים אותי. איך בכלל אפשר לחיות בלי משימות, בלי יעדים, בלי מטרות? מה ייתן לי תחושת ערך, שאני חשובה, שאני משפיעה ומשמעותית, שצריכים אותי? 

אני בת 42 ואני האישה הכי מסודרת, יעילה ויצרנית שאתם יכולים לחשוב עליה. זאת הדרך היחידה שאני מכירה וככה אני רגילה לחיות את החיים שלי וזה עובד לי מצוין. אני חיה ונושמת ומתכננת את חיי לפי היומן ולפי רשימת to do list שהיא נבר אנדינג. הפריט הכי יקר ערך עבורי הוא היומן האישי שלי. יש לי יומן עבה כזה מנייר, מהסוג הישן עם דפים גדולים לכל יום בשבוע, שאני מסתובבת איתו קבוע בתיק כי היומן הדיגיטלי לא מספק את הצורך שלי בכמות פרטים ומידע. בכל יום מהבהבות לי על המסך עשרות תזכורות מהאאוטלוק לצד משימות מקוטלגות ולו"ז פגישות צפוף. כן, אני מהאנשים היותר עמוסים ולחוצים שיש ורוב מי שנמצא מסביבי בעבודה עסוק באותה המידה. אני לא מכירה משהו אחר. אני מתוכננת גם בחיים הפרטיים שלי, מהאנשים המחושבים האלו שמזמינים טיסות ומלונות לנסיעה לחו''ל שמונה חודשים מראש, שבודקים את המלונות ואת המסלולים ודואגים להזמין את האטרקציות הנכונות בדיוק בשעה הנכונה. תכנון מראש הרגיש לי מאז ומתמיד הדרך הנכונה להתכווננות, ליצירת חשק, ציפיה, סקרנות, ובטח כשמוסיפים לזה שזאת גם הדרך החכמה, החסכונית והיעילה ביותר שיש אז ברור שזה ה- number one choice עבורי. גם לתאילנד הבאתי איתי במזוודה יומן. קטן. עטוף בבד פרחוני צבעוני. קניתי אותו במיוחד, התלבטתי לגביו ממש. הוא סימל את הקושי שלי להיפרד מעצמי שאני מכירה. אני בכלל אצטרך אותו? אולי לא, אולי כן, באמת לא ידעתי אבל לא הייתי מסוגלת להתנתק לחלוטין מההרגל שלי לחיות לפי היומן ולהרגיש שאני שולטת בזמן. 

אני מאושרת לאללה מהיכולת התכנונית שלי. מבחינתי אין בה שום חסרונות. היא מדהימה, הביאה אותי רחוק ובזכותה הספקתי עוד ועוד ועוד והרבה יותר. יש סיכוי טוב שקראתם עלי באיזו כתבת פרופיל סגורה למנויים בלבד תחת כותרת משנה של 'המצליחנית התורנית: איך היא לעזאזל עושה את זה?'. כבר חמש-עשרה שנים שאני מתקדמת בפירמידה מקצועית ובונה קריירה בהתמדה וברצינות, משיגה וכובשת עוד תפקידים ועוד יכולות עם מטרות ברורות ומוגדרות קדימה. אני מציבה לעצמי דגלים ואוספת אותם. תמיד למדתי ועבדתי קשה, תמיד עשיתי בדיוק מה שצריך, מה שנחשב ומה שמוערך, תמיד התאמתי בול למסגרת. מהתיכון לצבא, מהקצונה לאוניברסיטה, טיול קצר אחרי צבא. תואר ראשון באוניברסיטה העברית בהצטיינות, תואר שני באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות, עבודה במשרד עורכי-דין, עוד עבודה כמנהלת בחברת תיירות גדולה, ובלי שום הפוגה כניסה למשרד נחשק ונחשב שבו אני מתקדמת כבר חמש עשרה שנה. בן זוג שעברתי לגור איתו בגיל עשרים, חתונה, שני ילדים, למעלה מעשרים שנות זוגיות צמודה, דירה עם משכנתא, הכנסה טובה. תפקידים שמעניינים אותי ונותנים לי תחושת סיפוק והגשמה, וגם ידיעה עמוקה שעושה לי נעים בבטן שאני מוערכת במקום העבודה שלי ושבונים עלי קדימה לשדרת הניהול הבכיר. עשיתי הכל בדיוק לפי הספר, כמו שלימדו אותי. השגתי כל מה שהייתי אמורה להשיג. אז למה אני לא מאושרת?

הקריירה שלי הובילה אותי להרבה נסיעות עבודה לחו''ל ובסוף גם לרילוקיישן אירופאי נוח לכמה שנים.  אני לא בטוחה מה קדם למה, האהבה לטיולים בעולם או התפקידים המקצועיים עם גיחות העבודה לחוץ-לארץ, אבל באיזשהו שלב גיליתי שאורח החיים הזה של מעברים ושינויים תפור עלי ועלינו ועושה לנו הרבה טוב. אני אוהבת את החיים שלי בתקופות, בפרקי זמן קצובים ומוגבלים בין נסיעת עבודה אחת לשנייה, תמיד מרגישה בתנועה. כל פעם מגיעה למקום חדש ויודעת שאני כאן רק לתקופה מוגבלת אז חבל לבזבז זמן. יש המון מה לראות, לעשות ולחוות בסביבה. התמחתי בתכנון הנסיעות והחופשות קדימה עד שנדיר היה למצוא ביומן שלי אפילו סופשבוע אחד פנוי למנוחה בבית. כל מי שסביבנו קלט שאני מקור ידע אולטימטיבי לטיולים ופעילויות לא רק בגלל הפעלתנות אלא גם בגלל שממני המידע תמיד יגיע מסודר באקסל מפורט עם לינקים. מסודרת, מתוכננת, יעילה ולא נחה לדקה - כבר אמרתי?  

שנה לפני המעבורת לקו-פנגן היה הקיץ האחרון לפני סיום הרילוקיישן באירופה והחזרה לישראל, וחופשת הקיץ הארוכה של הילדים הייתה מתואמת חודשים מראש בטבלה צבעונית עם פרטי הקייטנות, החופשה המשפחתית בבקתות הרים בהרי האלפים, הכנסים המקצועיים שיחייבו אותי לתת שעות ארוכות בעבודה, ושאר הסידורים שכל אמא צריכה לעשות כשאין התאמה בין העבודה במשרה מלאה לבין חופשת בתי הספר. הייתי עם הילדים בסופשבוע אצל אלעד ונועה בצרפת, שעתיים נסיעה מהבית, כששיחת טלפון עם חמותי שינתה את כל התמונה. לאה התמודדה עם מחלת הסרטן באופטימיות כבר כמה שנים ובשנה האחרונה הפכנו ללקוחות מעופפים קבועים בטיסות איזיג'ט לישראל, משתדלים להגיע לגיחות ביקור קצרות כמה שרק אפשר ולהיות איתה. ידענו ולא רצינו לדעת שהזמן מתקצר וניסינו לא להתחמק וכן לדבר. איתה לדבר על החיים שהיו וישנם, ביננו ועם הילדים לדבר גם על המוות. הייתי אחרי הקרואסון הצרפתי של שישי בבוקר עם נועה כשהתקשרתי ללאה לדרוש בשלומה. היא ורמי רק חזרו מטיול בשוויץ כמה ימים לפני ועוד לא הספקנו לדבר מאז. זה לא היה מה שהיא סיפרה על הרגליים הנפוחות שלה שמרגישות כמו שני עמודי בטון ואפילו לא התיאור של הביקור האחרון אצל הרופא, אלא הדרך שבה היא נשמה בכבדות ועצרה בין המילים בשביל להשלים משפט. היה ברור שהיא מתאמצת ומתקשה בנשימה ואיך שסגרתי את הטלפון ישר עלו לי הדמעות.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה, איך הלב שלי מאיץ מאפס למאה בתוך שנייה. עשור שנים קודם, צעדתי בבוקר למשרד ואבא התקשר לספר שגילו לאמא סרטן ושהיא מתחילה כימותרפיה. אני זוכרת אותי תקועה באמצע הרחוב, את דפיקות הלב, עומדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, לאן ללכת. והנה שוב אני קופאת במקום עם פעימות לב מואצות, מחזיקה את הטלפון הנייד באגרופים קפוצים, מנסה להרגיע את המחשבות. אלעד ונועה קלטו את השינוי. היה להם משפט אחד חכם שאיפס אותי בתוך סערת הרגשות שלי: ''Keep it simple". פשוט תעשי את הבחירה הכי פשוטה - כרטיסי טיסה לארץ עכשיו, בלי התלבטויות וחששות. כל הכנסים המקצועיים, המשלחות שבדרך, הקייטנות ששולמו, העבודה של אלון, הכל יחכה וידחה. ככה בדיוק קרה. יומיים מאוחר יותר נחתנו בישראל וביחד איתנו נחתו מאוסטרליה גם האחיות של אלון ובמהלך אותו חודש אוגוסט לוהט הכיל הבית הגדול של לאה ורמי את כולנו שהפכנו בתוך דקות למתפעלים מסורים של הוספיס ביתי מאולתר. 

לאה נפטרה עשרה ימים אחרי שהגענו. באחד מהערבים, כשהיא עוד הייתה איתנו, רחוצה ורגועה משמן קנאביס משובח, עמדנו אלון ואני מחובקים ליד מיטת הבית חולים שלה שהביאו לנו מיד-שרה ושמילאה את חדר האורחים בקומת הכניסה, והבטנו עליה בעיניים דומעות ואוהבות. מעבר לקיר, המטבח היה מלא חיים והכנות לקראת ארוחת הערב והילדים שלנו ראו טלוויזיה בחדר שינה מעל. ברגע חולף של צלילות ובגרון כואב שהתקשה אפילו ללחוש, לאה הציצה מתוך העמימות שליוותה אותה רוב הזמן באותו השבוע, זיהתה אותנו לרגע, חייכה ואמרה בקול: ''מותקים אתם''. יומיים אחר כך, בשישי בבוקר, היא נאבקה לנשום את נשימותיה האחרונות, ולאחריהן כבר לא הייתה עוד מי שתקרא לי ותציג אותי בתור ''הכלה שלי''. את ההספד שלי ללאה כתבתי עוד בטיסה לישראל, שבועיים קודם לכן, וביממה האחרונים שיתפתי אותה בכל פעם בחלקים ממנו, הזכרתי לשתינו זכרונות מעשרים וחמש שנות היכרות ובעיקר אמרתי לה מה שהיא כבר ידעה, שאני אוהבת אותה ושתמיד הרגשתי את האהבה שלה כלפי. המוות של לאה היה צפוי וגם הייתה בו תחושת הקלה על סיום הסבל, ועדיין הוא היה המוות המשמעותי הראשון שנפגשתי איתו בחיי והוא היה מטלטל עבורי ועוד יותר עבור אלון.

כשעליתי על המטוס בחזרה הביתה ונפרדתי ממנו ומהבנים שנשארו בארץ לשבועיים נוספים, חזרתי לשגרת עבודה שכבר לא הרגישה לי אותו הדבר. לא הפסקתי לחשוב 'החיים כל כך קצרים. עוד שנייה הם יגמרו'. 'על מה אני רוצה להוציא את האנרגיות שלי? איך אני רוצה לחיות את חיי? מה בא לי באמת לעשות?'. אלו היו מחשבות שהמשיכו לצוף ולעלות במיוחד כשהשבועות עברו ושנת הלימודים התחדשה ואנחנו כבר יכולנו להרגיש באופק את הסיום המתקרב של הרילוקיישן בעוד פחות משנה. רשימת המשימות כבר התחילה להתארך וכללה, מעבר לעבודה היומיומית, גם רישום הילדים לבתי ספר בישראל, מציאת דירה בארץ בשלט רחוק, מחשבות על תפקיד שיעניין אותי במשרד בארץ, ולי פשוט לא התחשק להתעסק בזה והרגשתי כבדות וחוסר אנרגיה. זאת הייתה תחושה חדשה עבורי, מאוד לא אופיינית.

מאז גיל שש עשרה ידעתי מה מעניין אותי ומה אני רוצה לעשות בחיים. הייתי אז בכיתה יא' בתיכון אמריקאי רגיל, בשבתון של אבא מהאוניברסיטה, והעברתי באנגלית מהוססת הרצאה על השואה באירופה ועל הקמת המדינה היהודית בעקבות מלחמת העולם השנייה. עד אז לא דיברתי הרבה בכיתה האמריקאית ובעיקר התבודדתי והרגשתי זרה וחלשה בבית ספר תיכון שבו היו למעלה מ-2000 תלמידים שכולם נראו לי אמריקאים דוברי אנגלית שוטפת מבטן ומלידה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ממש דיברתי בכיתה והתרגשתי נורא. בסיום המצגת שאל אותי אחד הילדים את השאלה הכי לא קשורה להרצאה ותהה אם בישראל אני רוכבת על גמל לבית הספר? מתוך ההפתעה הבנתי בבת אחת שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: אני רוצה לספר ולהסביר על המדינה שלי לאנשים שעוד לא מכירים אותה. משם ההתקדמות הייתה יחסית ברורה ועם האנגלית הטובה שחזרתי איתה לישראל גם היה לי די קל לממש את השאיפה שלי. והנה עכשיו, אני מוצאת את עצמי פתאום חסרת אנרגיה לחזור לישראל ולהמשיך בעבודה, וכל מה שעולה בי זאת תהיה 'האם הקריירה הזאת היא באמת מה שאני רוצה להמשיך לעשות בחיים? האם ההחלטה שקיבלתי בגיל שש עשרה עדיין רלוונטית ומתאימה למי שאני עכשיו? ביני לבין עצמי התחילה לבעבע מין הצקה בלתי פוסקת. זה לא שלא היה לי טוב, ובטח שלא היה לי רע, אבל היה בי ספק שהתעורר ולא נעלם. בהתחלה היה לי נוח להדחיק ולהמשיך הלאה בשגרת היומיום שהרי גם ככה החיים עמוסים, תמיד יש אינסוף עבודה ותמיד יש סידורים ותיאומים שלא משאירים דקה לנשום, אז באמת שקל לדחות ולא באמת יש זמן לחשוב על זה 'שלא טוב לי עכשיו'. היה לי נוח להאמין שבטח המחשבות האלו קיימות אצל כולם והנה כולם ממשיכים, יצרניים, פעלתניים, אז למה שאני אהיה שונה. אף פעם לא הייתי שונה, תמיד הייתי הכי במסגרת שיש, אז מה פתאום שאשתנה עכשיו ככה באמצע החיים. ואם כבר לעשות משהו אז להרים לעצמי שארגיש יותר טוב והכי קל זה לצאת לגיחת סופשבוע או ללכת לערב זוגי במסעדה. זה מה שעבד לי תמיד אבל איכשהו הפעם, יום  יומיים ושוב הגוש המציק חזר.

'חופש. אני רוצה חופש' זאת המחשבה שהתחילה לרוץ לי בראש. לא חופשה של שבוע-שבועיים שמצריכה תאומים ופרצופים מהבוסית, וערימה של משימות שצריך לנקות אותן מהשולחן לפני שיוצאים ואז ערימה עוד יותר גדולה של הודעות שהצטברו איך שחוזרים כך שתוך יום אני כבר שוכחת שבכלל הייתי בחופש. בעמוד הפייסבוק שלי פרסמה חברה שאלה "אם היה לכם המון זמן בקיץ הקרוב וללא מגבלת כסף, מה הייתם עושים?" ואני נבוכתי לגלות שאין לי מושג מה הייתי עושה במצב כזה ושמעולם לא התקרבתי אליו בכלל. תחושת קנאה עלתה בי 'גם אני רוצה שיהיה לי המון זמן חופשי' ותוך שנייה עלתה בי גם תחושת פחד 'מה אני אעשה כשיהיה לי המון זמן חופשי? כשאקום בבוקר ולא אהיה חייבת לעשות שום דבר?'. זה הרגיש לי גדול עלי, שאני לא אדע מאיפה להתחיל, אז שחררתי מהר את הרעיון המטורף הזה של 'המון זמן חופשי' והמשכתי בחיי הרגילים. לא העזתי להגיד כלום לאלון. הייתי בטוחה שהוא יגיב לרעיון של לקחת חופש ארוך ב-'אין סיכוי' ונמנעתי מלפתוח את הנושא מולו עד שיום אחד זה התפרץ ממני בלי כוונה בגירסה הכי קיצונית שיש: 'בוא נסגור ת'בית, נמכור ת'חפצים, נארוז מזוודות ונסע עם הילדים להסתובב בעולם'.

צדקתי. אלון באמת לא היה בעניין. אבל עכשיו כשזה כבר היה בחוץ, התחלנו בשרשרת שיחות מתמשכות, זורקים רעיון ונסוגים אחורנית, זורקים עוד אחד ושוב נסוגים. אני: 'בוא נצא לתרמילאות בדרום אמריקה, כמו בטיול אחרי הצבא'. אלון: 'לא רוצה לעבור ממקום למקום. אם כבר, אז למצוא מקום שנעים לנו ולהשתקע שם'. אני: 'אז בוא נסכים על 2-3 מדינות ונעבור ביניהן בקצב איטי'. אלון: 'בואי נבנה משהו חדש ביחד, משותף לשנינו. כל השנים את הובלת בקריירה וזאת הזדמנות ליצור משהו חדש ביחד'. אני רציתי חופש, אלון רצה אורח חיים חדש. בשלב הזה, הדבר היחידי שיכולנו להסכים עליו הוא שעדיף שכל החלטה לגבי העתיד המקצועי שלי תעשה רק אחרי שאצא מהמערכת, מהמשרד, מהמסגרת הקבועה של העבודה שלי, גם כי היה ברור לנו שאנחנו לא מסוגלים לראות מהמקום שבו אני נמצאת את כל האפשרויות וגם כי כבר הבנתי שאני צריכה 'לקפוץ מהצוק' ולצאת מאיזור הנוחות שלי בכדי שאוכל לחשוב אחרת. כל הרעיון הזה, שעכשיו גם אלון היה שותף לו, הרגיש פאקינג משוגע ומפחיד לאללה.   

רוב הזמן הרגשתי שאני הולכת נגד עצמי. שכל הרעיון הזה, המחשבה לעזוב ולנסוע ככה, עומדת בניגוד מוחלט לכל מה שסיפרתי לעצמי על עצמי במשך שנים. שאני אדם מתוכנן, מאורגן, אחראי. חשבתי לעצמי 'איזו אמא לוקחת את הילדים שלה ככה? מוציאה אותם מבית ספר, מרחיקה אותם מחברים ומשפחה? אמא לא אחראית'. נבהלתי מהמחשבה שאני לא יודעת מי אני אם אני לא עובדת ואין לי טייטל מפוצץ ומרשים שאנשים מכבדים ומעריכים. נבהלתי ממש מהרעיון שלראשונה בחיי אני לא אהיה בסטטוס של 'אישה עצמאית שמרוויחה את הכסף שלה' ואהיה תלוייה באלון ובחסכונות שלנו. והכי פחדתי והרגשתי אשמה כלפי ההורים שלי, מאיך אני הולכת לספר להם שאנחנו לא הולכים לחזור לארץ ושהציפייה שלהם שהנכדים יגורו לידם לא הולכת להתממש בקרוב. כמעט תשעה חודשים של הריון רגשי לקח לנו עד שהעזנו לספר וכל הזמן הזה הייתה לי מעין תחושה שאני חיה בהיחבא, שאני מסתירה משהו גדול שקורה. אבל עד שהוצאנו את זה מול ההורים, לא היינו סגורים על עצמנו. השיחה איתם גילתה לכולנו שאחרי מותה של לאה, כולנו הרגשנו אותו הדבר - שהחיים קצרים. התגובה התומכת של ההורים הפתיעה אותנו, אפשרה לנו לקבל את ההחלטה הסופית: אנחנו עוזבים ויוצאים לדרך חדשה. בארבעת החודשים שעמדו לפנינו בין פסח לקיץ, הודעתי למשרד שאני עוזבת ואלון ואני מצאנו פשרה שהספיקה לשנינו: אנחנו נתחיל מקו-פנגן , אי טרופי קטן בדרום תאילנד, לכמה חודשים ומשם כבר נתכנן מה הלאה. קו-פנגן נראה לנו התחלה טובה כי נתן לנו מענה לשלושת הדברים החשובים שסימנו לעצמנו: יש בו בית ספר בינלאומי בעלויות סבירות שנוכל לעמוד בהן כלכלית, יש בו קהילה בינלאומית של זרים ממדינות שונות כך שאנחנו נרגיש 'בבית', ועלויות המחייה בו זולות יחסית מה שיאפשר לנו לחיות תקופה מהחסכונות שלנו.

כשהתחלתי לשתף אנשים מסביבי שבקיץ, עם סיום התפקיד, אנחנו נעבור לגור באי תאילנדי, מצאתי שהיציאה מהארון נעימה ומחזקת אותי. אם עד אז סיפרתי לעצמי שאני יוצאת דופן ושלכולם ברורה דרכם בחיים ורק אני לוקחת את החיים לאקסטרים ועוזבת הכל, עכשיו התחלתי להבין שזה סוג של חלום עבור הרבה אנשים ואני בכלל לא ידעתי. זה בטח לא היה החלום שלי עד השנה האחרונה. הרגיש לי שאף אחד לא נותר אדיש לרעיון, שלכולם היה מה להגיד ולהתרגש מהמחשבה של חופש ארוך באי אקזוטי. באחד מאירועי הפרידה לפני סיום התפקיד, פנה אלי מישהו ששמע ממכר משותף שאני יוצאת לחופש, ואז קלטתי שהבחירה שלי משפיעה על אנשים במעגלים הרבה יותר רחבים ממה שאני בכלל מודעת. זה הרגיש טוב אבל גם הוסיף לחץ: כמה הרבה ציפיות היו לאנשים ממני ומהחופש שלי. שרק לא אאכזב.

הדבר שהעסיק אותי הכי הרבה בחודשים האחרונים שלפני המעבר היה מכירת החפצים שלנו. לא ידענו מתי ואם נחזור ולאן, אז החלטנו לאחסן בישראל כמות מצומצמת של ציוד אישי סנטימנטלי ואת כל השאר לשחרר, למכור, לתרום. הסתבר שהעיסוק בחפצים הוא לא פשוט בכלל והוא הפך להיות מקור מתמשך לריבים וויכוחים מתגברים ביני לבין אלון עד לרמה שאמרתי לו שעדיף שהוא יעזוב את הבית, ייקח לעצמו חודש טיול פרידה מאירופה בזמן שאני סוגרת את הדברים לבד ושנפגש כבר בישראל אחרי שכל זה ייגמר. הגענו לקיצון בגלל שאלון העדיף לא להתעסק בציוד שלנו בכלל ורק רצה שבשבוע האחרון לפני הטיסה נארוז את מה שאנחנו לוקחים איתנו ואת כל השאר פשוט נוריד לזבל ומי שירצה ייקח. אני לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על אופציה כזאת. גיליתי כמה אני קשורה רגשית לחפצים שלי, כמה קשה לי לשחרר וכמה חשוב לי שהם יעברו הלאה. מלוא האחריות על המכירות נפלה עלי ומדי יום הבית התפרק עוד קצת וכולנו הפכנו לסופר רגישים. די מהר הבנתי שאם אני רוצה לשרוד את התקופה הזאת אז עדיף שאתייחס לכל ענייני המכירות כהזדמנות להיפגש עם אנשים שבשגרת היומיום שלי אין סיכוי שאכיר אותם, וככה התחלתי להנות מהמפגשים האנושיים עם הקונים. יום אחד בבוקר הגיע גבר בן חמישים עם הבן שלו, תינוק בן שמונה חודשים, במנשא על הבטן. הוא בא לקנות את ציוד המגן המיושן לאופנוע השטח של אלון. ביום אחר הגיע שופט לשעבר מתורכיה ביחד עם אשתו והילד שלהם בן האחת- עשרה, פליטים שבקושי הצליחו לתקשר איתי באנגלית או צרפתית, ולקחו כלי מטבח בסיסיים ובגדים. הבאתי את ערן שלי לתת לילד שלהם חלק מהמשחקים והוא הסכים לתרום אותם במתנה. הגיעו נשים אפריקאיות לקחת בדים ווילונות ישנים. זוג צרפתי בשנות העשרים המוקדמות שלו קנה את מרבית הרהיטים שלנו בהתרגשות לקראת המעבר שלהם לגור ביחד בפעם הראשונה. השתדלתי לדבר עם כולם, לשמוע את הסיפור שלהם, חלקם שלחו לי אחר כך תמונות של הרהיטים שלי בביתם החדש. זה הפך להיות נעים יותר ואת החלק הקשה ביותר המשכתי לדחות עד שכבר לא הייתה לי ברירה.

הסתבר שהחפצים המאתגרים ביותר לשחרור עבורי היו הספרים וארון הבגדים. לוותר על הספרייה הגדולה שלנו הרגיש כמו לוותר על חלקים מהזהות שלי, מהחלומות שלי: ספרי הילדות שלי שהילדים לא יקראו כמו שחשבתי, מדף הספרים המקצועי שהסיכוי שאקרא אותו שוב אפסי אבל מה זה אומר עלי אם אוותר עליו, ערימות של ספרי קריאה שאגרתי ליד המיטה ועוד לא הספקתי לקרוא ואם לא עכשיו בחופש אז אימתי. בסוף נשברתי וארזתי כמה ארגזי ספרים לאיחסון וגם שילמתי עבור שני ארגזים כבדים שיצאו בדואר דרך הים לקו-פנגן. (ספוילר - עד שהם הגיעו, ארבעה חודשים מאוחר יותר, כבר הספקתי לקוות שהם יאבדו בדרך כי מצאתי לעצמי דברים הרבה יותר מעניינים לעשות מאשר לקרוא ספרים). גם שחרור הבגדים שלי התגלה כמשימה מאתגרת. ניסיתי ולא הצלחתי להתחבר לגישה של '36 פריטים בארון הבגדים' לא משנה כמה נשים היללו ושיבחו את הטרנד הזה בסרטוני יוטיוב. נעזרתי במארי קונדו שהביאה אותי לערום ערימות בגדים גדולות על המיטה עד שלא יכולתי להתחמק מההבנה שיש לי הרבה יותר מדי בגדים. היא גם עזרה לי לגלות שבגדים זה דבר שמעורר בי שמחה ושהמסירה שלהם מכאיבה לי ונתנה לי תירוץ מצויין לשמור את השמלות הטובות שלי באחסון. מיום ליום גילינו כמה הרבה חפצים אגרנו בבית, ולא הפסקנו לריב כי לאלון היה ברור שחייבים לשמור את כל צעצועי הספורט שלו ואילו את הנעליים שלי לזרוק, דבר שאני כמובן לא הסכמתי לו, ובכלל נכשלנו לעבור את הימים האלו ביחד. לי הייתה איזו מחשבה שאימצתי לעצמי לקראת המעבר 'שאני אמורה להיות מינימליסטית' אבל בפועל, כמה ששחררנו ונפרדנו מהחפצים שלנו לא הרגשנו הקלה. בסוף כל הארון הזה התסכם במחסן של 10 מ"ר עמוס ארזים וכמה מזוודות שיצאו איתנו למסע.

בחודש האחרון לפני הטיסה לתאילנד ביקרנו בישראל, קצת לטובת מינהלות והרבה בשביל מפגשי חברים ומשפחה. בין לבין, השתתפתי בסדנת יום אימפרוביזציה במשחק וחשבתי שזאת אחלה הזדמנות להיפרד מחברים. הנושאים לסדנא נבחרו באותו הבוקר על ידי המשתתפים ואני מצאתי את עצמי במפגש תחת הכותרת הפילוסופית משהו – 'מי אני?' - ועדיין חשבתי שזה הולך להיות משעשע וקליל. על הרצפה היו פזורות מסכות ותחפושות וכל אחד התבקש לקחת לעצמו מה שמרגיש לו נכון ולאמץ את הדימוי שמרגיש מתאים לאותו הרגע. זה כאילו היה הסימן עבורי להתחיל לבכות ולא להפסיק. מי אני? מהמשרד כבר נפרדתי בשבוע שלפני ועכשיו ניצלתי את ימי החופש האחרונים, ובבת אחת ההנחייה הזאת גרמה לי להרגיש תלושה מהחיים. 'מה אני אענה כשישאלו אותי בעוד שבוע במה אני עובדת?' המחשבה הזאת הורידה אותי עמוק לתוך ייאוש ופחד. ישבתי על הרצפה כשמסביבי ארבעה שנקלעו איתי לאותה הקבוצה, ובכיתי. מזל שהם היו שם מנסים ככל יכולתם לתמוך ולהבין. ניסיתי להסביר שאני רגילה להציג את עצמי קודם כל על בסיס התפקיד שלי, העבודה שלי 'ועכשיו מה? עכשיו אין לי עבודה, אין לי כלום. מה אני הולכת להגיד?' יצאתי מותשת, מחוקה. אלון פגש אותי בחוץ על המדרגות עדיין בוכייה וניחש אותי. באותו הרגע שבעצם היה כל אותו החודש, לא עזר לי שהוא או אף אחד אחר הזכירו שהכל בסדר, שאני זאת שבחרה לצאת לחופש, שאני ממש לא צריכה להתייחס לתקופה הזאת כמבאסת אלא להפך - לזכור שיש המון אפשרויות שעומדות בפני, אני הייתי שקועה עמוק בתוך בור הדיכאון שלי. 

קיבלתי המון עצות. 'תעשי רק מה שמעניין אותך ומושך אותך בלי שום מטרה' אמר לי גל 'כי את אף פעם לא יודעת מאיפה יגיע הניצוץ הבא. אל תתכנני את התוצאה קדימה אלא רק תעשי צעד ראשון בלי לתכנן מראש את התוצאה ותני לדברים להתגלגל מעצמם'. 'המפגשים עם האנשים יובילו אותך' כיוון אותי מיכאל. 'תשני את הפחד לסקרנות' הציעה מיכל 'איזה כיף זה להיות סקרנית לגבי מה שהולך לקרות'. אחלה עצות ולפעמים הן עזרו לקצת, עד שהפחדים גברו שוב. היה קל לאנשים לראות את ההחלטה שלנו כצעד אמיץ אבל אני ממש לא ידעתי אם יהיה הפי אנדינג לחופש הזה וגם כמה זמן הוא בכלל יימשך. ויותר מזה, כמה זמן ייקח לי לצאת מהדיכאון שנפל עלי. הכי פחדתי שאולי אחרי כל שינוי-החיים המטורף הזה אני אמצא את עצמי מתנהגת בדיוק אותו הדבר, מרגישה אותו הדבר, ושאגלה שכל המהלך הזה היה חסר משמעות.  

בדרך לשדה התעופה, בשיירה עמוסה של שלוש מכוניות, אלכס הנהג שמע שאנחנו נוסעים לתאילנד ותיאר לי שכשמגיעים למקום חדש, במיוחד כזה שהאקלים בו שונה, אז לוקח לגוף 21 ימים עד שהוא מתרגל ומתאים את עצמו. לגוף יש תמיד התנגדות לשינויים ואם הוא כל כך מתנגד עד שנהיה חולה, אז תוסיפי לעצמך לפחות עוד שבוע לתקופת ההסתגלות הראשונית ותעלי ל 28 ימים. אחרי תקופת ההסתגלות הפיזית, תגיע תקופת התבוננות של חודש שבה בעיקר כדאי שתביני מה יש במקום ומה אין, מי נגד מי. אל תעשי כלום, רק תתבונני. ובשלב השלישי של המעבר תהיה תקופת התבססות שבה תוכלי להבין איך מה שיש לך יכול משתלב במה שקיים במקום. 'וואללה' אמרתי לו 'זה נשמע מאוד דומה לנוהג של 'מאה ימים של חסד' שהתכוונתי לתת לעצמי, אבל אף פעם לא חשבתי לפרק את זה ככה לגורמים. זה דווקא עושה לי סדר בראש'. זו הייתה שיחת מונית קצרה שעשתה הרבה הבדל. המראנו מישראל לתאילנד בראשון לספטמבר עם תחושה שביחד עם כל הילדים שמתחילים כיתה א' באותו היום, גם אנחנו מתחילים את בית הספר של החיים שלנו וממש רציתי להאמין שזה יהיה בית ספר כיפי. 

עוד על הספר

קופנגן - חופש מהחיים תמרה ז.

פרק 1 - אנחנו אשכרה עושים את זה


People are strange: they are constantly angered by trivial things, but on a major matter like totally wasting their lives, they hardly seem to notice.

הנה אני, יושבת על ספסל המתכת במאחורה של המעבורת, בדרך מהיבשת לקו-פנגן. תאילנד. הלב פועם. חזק. חולצה קצרה, סנדלים. הקטמרן מרחפת במהירות על פני הגלים השקטים בדרך לאי טרופי קטן, גן עדן של חופים לבנים ועצי קוקוס, וזה שהים רגוע זה כבר חדשות טובות כי הכינו אותי שבים סוער ההפלגה בקטמרן היא הדבר הכי לא נעים שיש ואני מה זה רגישה למחלת ים. לפעמים אפילו בנסיעה רגילה באוטו אני מרגישה בחילה, אבל עכשיו זה ממש לא המצב ואני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר רגועה ולהנות מהרוח שמעיפה את השיער ואפילו גם קצת לחייך. בכל זאת, זה כבר המקטע הכמעט אחרון במסע הארוך והכבד שהתחיל שלשום בבית של סבא רמי בראשון לציון. עד הרגע הזה על המעבורת כבר עברנו שתי טיסות, קונקשן ארוך בהודו, נסיעת לילה במיניבוס פרטי מבנגקוק דרומה, לילה במלון דרכים, כמה שעות טובות באוטובוס תיירים דחוס. סחבנו מהאוטובוס אל המעבורת, ברציף עץ ארוך וצר, עשר מזוודות כבדות, גלשן, שני ארגזים ענקים וגם חד-אופן גדול כזה של קרקסנים. התאילנדים העמיסו את כל הציוד שלנו על המעבורת ופתחו עלינו עיניים ספק מתפלאות ספק צוחקות. כשיצאנו ככה מהבית - אלון בעלי, אני והבנים שלנו ערן ועידו - אמר לנו אלעד, חבר שכבר עבר כמה רילוקיישנים בחיים שלו, שאנחנו זזים כמו להקת רוק עם ערימות מטורפות של ציוד, רק בלי הרוק. ערימות הציוד שקלו למעלה מ 250 ק"ג והוסיפו ללחץ שלי לקראת הנסיעה. כל מה שיכולתי לראות זה את כל נקודות הכשל הפוטנציאליות לאורך המסע הבינלאומי שלנו וכמו תמיד הרצתי בראש לופים אינסופיים של חששות ותכנונים לכל אפשרות שעשויה לקרות. 

על המעבורת, עם הרוח, השמש והמנועים החזקים, הרגשתי שהנה, אוטוטו זה הסוף והרשתי לעצמי להתרגש לקראת הבית ששכרנו ושתכף נגלה איך באמת הוא נראה לעומת התמונות בפייסבוק. את כל ההכנות לקו-פנגן עשיתי מרחוק הודות לאלוהי האינטרנט. כרגיל לעצמי, סגרתי מראש חוזה שכירות לבית, רשמתי את הילדים לבתי ספר ודאגתי להעביר לאלון את האחריות לקנות רכב שחיכה לנו על הרציף. בפנוכו, ברגעים האחרונים האלו של הדרך, הייתה לי איזו תקווה סמוייה שאיך שנגיע לבית השכור, יסתיים המסע ונתחיל את חיינו החדשים. שזה יהיה הסוף של חודשים מלאים באירועים ועמוסים בפעילויות וברגשות שהשאירו אותי מותשת. ההחלטה להעביר את עצמנו לתאילנד, לעזוב קריירה, למכור את הדברים שלנו, להיפרד ולהתחיל מחדש, לא הייתה קלה ובאה עם תג מחיר נפשי גבוה. בימים האחרונים בישראל כל מה שהרגשתי היה שבא לי לבטל הכל, לא לעלות על הטיסה, להיכנס למיטה עם נטפליקס, להישאר בחיים המוכרים שלי, להפסיק עם רגשות האשמה מול אבא ואמא ששוב אני מתרחקת מהם, והזמזום הזה התגבר בתוכי מדקה לדקה 'למה זה בכלל טוב כל השיגעון הזה!? מה עבר לנו בראש שנעזוב?!' בשדה התעופה אמרתי לאלון בדמעות שאני ממש מחכה שיהיה לי כבר את הרגע הזה בקו-פנגן שבו אני ארגיש שכל הפחדים שלי היו אידיוטים ומיותרים ושברור שהחופש הגדול הזה הוא בדיוק מה שחסר לי בחיים. רציתי לעשות פאסט פורוורד ושכל המעבר הזה יהיה מאחורי.

ביום שלפני ההגעה לקו-פנגן, כשעוד היינו בדרכים ונחתנו בבנגקוק, אלון פרסם בפייסבוק פוסט על המסע שלנו ואני גיליתי שכשמשנים בפרופיל את מקום המגורים זה נחשב 'אירוע חיים'. האמת, צודק צוקרברג. החיים שלי ממש לא מרגישים לי אותו הדבר ואני מתה מפחד מהאירוע משנה חיים הזה. מאז שהחלטנו על המעבר ארבעה חודשים קודם לכן בפסח, אימצתי לעצמי משפט קבוע כזה שיצא ממני אוטומטית בכל פעם שמישהו שאל אותי מה אני הולכת לעשות בקו-פנגן: "בבוקר יוגה, בערב מדיטציה, באמצע ים, ספרים, מסאג' תאילנדי ובננה רוטי". לפעמים גיוונתי והוספתי גם ''ריקוד אקסטטי וקוקוס''. למרבית האנשים ששאלו, התגובה הזאת הייתה מספקת והמענה הקבוע היה ''וואו! איזה חלום". היו מעטים שבירכו אותי בברכות נאצה, היו אחרים שביקשו להכיר לי את הבן/בת זוג וקיוו שההשראה לממש חלום שכזה תעבור דרכי אליהם. היה גם אחד שאמר 'רק שלא תפגשי את אישתי ותתני לה רעיונות. אני לא בנוי לכאלה דברים'. קיבלתי המון תגובות שראו את חלום הפנסיה שלהם מתגשם ורק החברים הקרובים שלי הבינו את עומק השינוי המטורף שהכנסתי את עצמי אליו ונחשפו גם לבכי ולפחדים. מולם הרשתי לעצמי להתפרק. כאילו עכשיו ברצינות, מה אני פאקינג הולכת לעשות כשאקום בבוקר בקו-פנגן?!? מי אני אהיה אם לא אשת קריירה? העשייה שלי, המקצוע שלי, ההישגיות שלי והקריירה שלי - אלו הדברים שמגדירים אותי. איך בכלל אפשר לחיות בלי משימות, בלי יעדים, בלי מטרות? מה ייתן לי תחושת ערך, שאני חשובה, שאני משפיעה ומשמעותית, שצריכים אותי? 

אני בת 42 ואני האישה הכי מסודרת, יעילה ויצרנית שאתם יכולים לחשוב עליה. זאת הדרך היחידה שאני מכירה וככה אני רגילה לחיות את החיים שלי וזה עובד לי מצוין. אני חיה ונושמת ומתכננת את חיי לפי היומן ולפי רשימת to do list שהיא נבר אנדינג. הפריט הכי יקר ערך עבורי הוא היומן האישי שלי. יש לי יומן עבה כזה מנייר, מהסוג הישן עם דפים גדולים לכל יום בשבוע, שאני מסתובבת איתו קבוע בתיק כי היומן הדיגיטלי לא מספק את הצורך שלי בכמות פרטים ומידע. בכל יום מהבהבות לי על המסך עשרות תזכורות מהאאוטלוק לצד משימות מקוטלגות ולו"ז פגישות צפוף. כן, אני מהאנשים היותר עמוסים ולחוצים שיש ורוב מי שנמצא מסביבי בעבודה עסוק באותה המידה. אני לא מכירה משהו אחר. אני מתוכננת גם בחיים הפרטיים שלי, מהאנשים המחושבים האלו שמזמינים טיסות ומלונות לנסיעה לחו''ל שמונה חודשים מראש, שבודקים את המלונות ואת המסלולים ודואגים להזמין את האטרקציות הנכונות בדיוק בשעה הנכונה. תכנון מראש הרגיש לי מאז ומתמיד הדרך הנכונה להתכווננות, ליצירת חשק, ציפיה, סקרנות, ובטח כשמוסיפים לזה שזאת גם הדרך החכמה, החסכונית והיעילה ביותר שיש אז ברור שזה ה- number one choice עבורי. גם לתאילנד הבאתי איתי במזוודה יומן. קטן. עטוף בבד פרחוני צבעוני. קניתי אותו במיוחד, התלבטתי לגביו ממש. הוא סימל את הקושי שלי להיפרד מעצמי שאני מכירה. אני בכלל אצטרך אותו? אולי לא, אולי כן, באמת לא ידעתי אבל לא הייתי מסוגלת להתנתק לחלוטין מההרגל שלי לחיות לפי היומן ולהרגיש שאני שולטת בזמן. 

אני מאושרת לאללה מהיכולת התכנונית שלי. מבחינתי אין בה שום חסרונות. היא מדהימה, הביאה אותי רחוק ובזכותה הספקתי עוד ועוד ועוד והרבה יותר. יש סיכוי טוב שקראתם עלי באיזו כתבת פרופיל סגורה למנויים בלבד תחת כותרת משנה של 'המצליחנית התורנית: איך היא לעזאזל עושה את זה?'. כבר חמש-עשרה שנים שאני מתקדמת בפירמידה מקצועית ובונה קריירה בהתמדה וברצינות, משיגה וכובשת עוד תפקידים ועוד יכולות עם מטרות ברורות ומוגדרות קדימה. אני מציבה לעצמי דגלים ואוספת אותם. תמיד למדתי ועבדתי קשה, תמיד עשיתי בדיוק מה שצריך, מה שנחשב ומה שמוערך, תמיד התאמתי בול למסגרת. מהתיכון לצבא, מהקצונה לאוניברסיטה, טיול קצר אחרי צבא. תואר ראשון באוניברסיטה העברית בהצטיינות, תואר שני באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות, עבודה במשרד עורכי-דין, עוד עבודה כמנהלת בחברת תיירות גדולה, ובלי שום הפוגה כניסה למשרד נחשק ונחשב שבו אני מתקדמת כבר חמש עשרה שנה. בן זוג שעברתי לגור איתו בגיל עשרים, חתונה, שני ילדים, למעלה מעשרים שנות זוגיות צמודה, דירה עם משכנתא, הכנסה טובה. תפקידים שמעניינים אותי ונותנים לי תחושת סיפוק והגשמה, וגם ידיעה עמוקה שעושה לי נעים בבטן שאני מוערכת במקום העבודה שלי ושבונים עלי קדימה לשדרת הניהול הבכיר. עשיתי הכל בדיוק לפי הספר, כמו שלימדו אותי. השגתי כל מה שהייתי אמורה להשיג. אז למה אני לא מאושרת?

הקריירה שלי הובילה אותי להרבה נסיעות עבודה לחו''ל ובסוף גם לרילוקיישן אירופאי נוח לכמה שנים.  אני לא בטוחה מה קדם למה, האהבה לטיולים בעולם או התפקידים המקצועיים עם גיחות העבודה לחוץ-לארץ, אבל באיזשהו שלב גיליתי שאורח החיים הזה של מעברים ושינויים תפור עלי ועלינו ועושה לנו הרבה טוב. אני אוהבת את החיים שלי בתקופות, בפרקי זמן קצובים ומוגבלים בין נסיעת עבודה אחת לשנייה, תמיד מרגישה בתנועה. כל פעם מגיעה למקום חדש ויודעת שאני כאן רק לתקופה מוגבלת אז חבל לבזבז זמן. יש המון מה לראות, לעשות ולחוות בסביבה. התמחתי בתכנון הנסיעות והחופשות קדימה עד שנדיר היה למצוא ביומן שלי אפילו סופשבוע אחד פנוי למנוחה בבית. כל מי שסביבנו קלט שאני מקור ידע אולטימטיבי לטיולים ופעילויות לא רק בגלל הפעלתנות אלא גם בגלל שממני המידע תמיד יגיע מסודר באקסל מפורט עם לינקים. מסודרת, מתוכננת, יעילה ולא נחה לדקה - כבר אמרתי?  

שנה לפני המעבורת לקו-פנגן היה הקיץ האחרון לפני סיום הרילוקיישן באירופה והחזרה לישראל, וחופשת הקיץ הארוכה של הילדים הייתה מתואמת חודשים מראש בטבלה צבעונית עם פרטי הקייטנות, החופשה המשפחתית בבקתות הרים בהרי האלפים, הכנסים המקצועיים שיחייבו אותי לתת שעות ארוכות בעבודה, ושאר הסידורים שכל אמא צריכה לעשות כשאין התאמה בין העבודה במשרה מלאה לבין חופשת בתי הספר. הייתי עם הילדים בסופשבוע אצל אלעד ונועה בצרפת, שעתיים נסיעה מהבית, כששיחת טלפון עם חמותי שינתה את כל התמונה. לאה התמודדה עם מחלת הסרטן באופטימיות כבר כמה שנים ובשנה האחרונה הפכנו ללקוחות מעופפים קבועים בטיסות איזיג'ט לישראל, משתדלים להגיע לגיחות ביקור קצרות כמה שרק אפשר ולהיות איתה. ידענו ולא רצינו לדעת שהזמן מתקצר וניסינו לא להתחמק וכן לדבר. איתה לדבר על החיים שהיו וישנם, ביננו ועם הילדים לדבר גם על המוות. הייתי אחרי הקרואסון הצרפתי של שישי בבוקר עם נועה כשהתקשרתי ללאה לדרוש בשלומה. היא ורמי רק חזרו מטיול בשוויץ כמה ימים לפני ועוד לא הספקנו לדבר מאז. זה לא היה מה שהיא סיפרה על הרגליים הנפוחות שלה שמרגישות כמו שני עמודי בטון ואפילו לא התיאור של הביקור האחרון אצל הרופא, אלא הדרך שבה היא נשמה בכבדות ועצרה בין המילים בשביל להשלים משפט. היה ברור שהיא מתאמצת ומתקשה בנשימה ואיך שסגרתי את הטלפון ישר עלו לי הדמעות.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה, איך הלב שלי מאיץ מאפס למאה בתוך שנייה. עשור שנים קודם, צעדתי בבוקר למשרד ואבא התקשר לספר שגילו לאמא סרטן ושהיא מתחילה כימותרפיה. אני זוכרת אותי תקועה באמצע הרחוב, את דפיקות הלב, עומדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, לאן ללכת. והנה שוב אני קופאת במקום עם פעימות לב מואצות, מחזיקה את הטלפון הנייד באגרופים קפוצים, מנסה להרגיע את המחשבות. אלעד ונועה קלטו את השינוי. היה להם משפט אחד חכם שאיפס אותי בתוך סערת הרגשות שלי: ''Keep it simple". פשוט תעשי את הבחירה הכי פשוטה - כרטיסי טיסה לארץ עכשיו, בלי התלבטויות וחששות. כל הכנסים המקצועיים, המשלחות שבדרך, הקייטנות ששולמו, העבודה של אלון, הכל יחכה וידחה. ככה בדיוק קרה. יומיים מאוחר יותר נחתנו בישראל וביחד איתנו נחתו מאוסטרליה גם האחיות של אלון ובמהלך אותו חודש אוגוסט לוהט הכיל הבית הגדול של לאה ורמי את כולנו שהפכנו בתוך דקות למתפעלים מסורים של הוספיס ביתי מאולתר. 

לאה נפטרה עשרה ימים אחרי שהגענו. באחד מהערבים, כשהיא עוד הייתה איתנו, רחוצה ורגועה משמן קנאביס משובח, עמדנו אלון ואני מחובקים ליד מיטת הבית חולים שלה שהביאו לנו מיד-שרה ושמילאה את חדר האורחים בקומת הכניסה, והבטנו עליה בעיניים דומעות ואוהבות. מעבר לקיר, המטבח היה מלא חיים והכנות לקראת ארוחת הערב והילדים שלנו ראו טלוויזיה בחדר שינה מעל. ברגע חולף של צלילות ובגרון כואב שהתקשה אפילו ללחוש, לאה הציצה מתוך העמימות שליוותה אותה רוב הזמן באותו השבוע, זיהתה אותנו לרגע, חייכה ואמרה בקול: ''מותקים אתם''. יומיים אחר כך, בשישי בבוקר, היא נאבקה לנשום את נשימותיה האחרונות, ולאחריהן כבר לא הייתה עוד מי שתקרא לי ותציג אותי בתור ''הכלה שלי''. את ההספד שלי ללאה כתבתי עוד בטיסה לישראל, שבועיים קודם לכן, וביממה האחרונים שיתפתי אותה בכל פעם בחלקים ממנו, הזכרתי לשתינו זכרונות מעשרים וחמש שנות היכרות ובעיקר אמרתי לה מה שהיא כבר ידעה, שאני אוהבת אותה ושתמיד הרגשתי את האהבה שלה כלפי. המוות של לאה היה צפוי וגם הייתה בו תחושת הקלה על סיום הסבל, ועדיין הוא היה המוות המשמעותי הראשון שנפגשתי איתו בחיי והוא היה מטלטל עבורי ועוד יותר עבור אלון.

כשעליתי על המטוס בחזרה הביתה ונפרדתי ממנו ומהבנים שנשארו בארץ לשבועיים נוספים, חזרתי לשגרת עבודה שכבר לא הרגישה לי אותו הדבר. לא הפסקתי לחשוב 'החיים כל כך קצרים. עוד שנייה הם יגמרו'. 'על מה אני רוצה להוציא את האנרגיות שלי? איך אני רוצה לחיות את חיי? מה בא לי באמת לעשות?'. אלו היו מחשבות שהמשיכו לצוף ולעלות במיוחד כשהשבועות עברו ושנת הלימודים התחדשה ואנחנו כבר יכולנו להרגיש באופק את הסיום המתקרב של הרילוקיישן בעוד פחות משנה. רשימת המשימות כבר התחילה להתארך וכללה, מעבר לעבודה היומיומית, גם רישום הילדים לבתי ספר בישראל, מציאת דירה בארץ בשלט רחוק, מחשבות על תפקיד שיעניין אותי במשרד בארץ, ולי פשוט לא התחשק להתעסק בזה והרגשתי כבדות וחוסר אנרגיה. זאת הייתה תחושה חדשה עבורי, מאוד לא אופיינית.

מאז גיל שש עשרה ידעתי מה מעניין אותי ומה אני רוצה לעשות בחיים. הייתי אז בכיתה יא' בתיכון אמריקאי רגיל, בשבתון של אבא מהאוניברסיטה, והעברתי באנגלית מהוססת הרצאה על השואה באירופה ועל הקמת המדינה היהודית בעקבות מלחמת העולם השנייה. עד אז לא דיברתי הרבה בכיתה האמריקאית ובעיקר התבודדתי והרגשתי זרה וחלשה בבית ספר תיכון שבו היו למעלה מ-2000 תלמידים שכולם נראו לי אמריקאים דוברי אנגלית שוטפת מבטן ומלידה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ממש דיברתי בכיתה והתרגשתי נורא. בסיום המצגת שאל אותי אחד הילדים את השאלה הכי לא קשורה להרצאה ותהה אם בישראל אני רוכבת על גמל לבית הספר? מתוך ההפתעה הבנתי בבת אחת שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: אני רוצה לספר ולהסביר על המדינה שלי לאנשים שעוד לא מכירים אותה. משם ההתקדמות הייתה יחסית ברורה ועם האנגלית הטובה שחזרתי איתה לישראל גם היה לי די קל לממש את השאיפה שלי. והנה עכשיו, אני מוצאת את עצמי פתאום חסרת אנרגיה לחזור לישראל ולהמשיך בעבודה, וכל מה שעולה בי זאת תהיה 'האם הקריירה הזאת היא באמת מה שאני רוצה להמשיך לעשות בחיים? האם ההחלטה שקיבלתי בגיל שש עשרה עדיין רלוונטית ומתאימה למי שאני עכשיו? ביני לבין עצמי התחילה לבעבע מין הצקה בלתי פוסקת. זה לא שלא היה לי טוב, ובטח שלא היה לי רע, אבל היה בי ספק שהתעורר ולא נעלם. בהתחלה היה לי נוח להדחיק ולהמשיך הלאה בשגרת היומיום שהרי גם ככה החיים עמוסים, תמיד יש אינסוף עבודה ותמיד יש סידורים ותיאומים שלא משאירים דקה לנשום, אז באמת שקל לדחות ולא באמת יש זמן לחשוב על זה 'שלא טוב לי עכשיו'. היה לי נוח להאמין שבטח המחשבות האלו קיימות אצל כולם והנה כולם ממשיכים, יצרניים, פעלתניים, אז למה שאני אהיה שונה. אף פעם לא הייתי שונה, תמיד הייתי הכי במסגרת שיש, אז מה פתאום שאשתנה עכשיו ככה באמצע החיים. ואם כבר לעשות משהו אז להרים לעצמי שארגיש יותר טוב והכי קל זה לצאת לגיחת סופשבוע או ללכת לערב זוגי במסעדה. זה מה שעבד לי תמיד אבל איכשהו הפעם, יום  יומיים ושוב הגוש המציק חזר.

'חופש. אני רוצה חופש' זאת המחשבה שהתחילה לרוץ לי בראש. לא חופשה של שבוע-שבועיים שמצריכה תאומים ופרצופים מהבוסית, וערימה של משימות שצריך לנקות אותן מהשולחן לפני שיוצאים ואז ערימה עוד יותר גדולה של הודעות שהצטברו איך שחוזרים כך שתוך יום אני כבר שוכחת שבכלל הייתי בחופש. בעמוד הפייסבוק שלי פרסמה חברה שאלה "אם היה לכם המון זמן בקיץ הקרוב וללא מגבלת כסף, מה הייתם עושים?" ואני נבוכתי לגלות שאין לי מושג מה הייתי עושה במצב כזה ושמעולם לא התקרבתי אליו בכלל. תחושת קנאה עלתה בי 'גם אני רוצה שיהיה לי המון זמן חופשי' ותוך שנייה עלתה בי גם תחושת פחד 'מה אני אעשה כשיהיה לי המון זמן חופשי? כשאקום בבוקר ולא אהיה חייבת לעשות שום דבר?'. זה הרגיש לי גדול עלי, שאני לא אדע מאיפה להתחיל, אז שחררתי מהר את הרעיון המטורף הזה של 'המון זמן חופשי' והמשכתי בחיי הרגילים. לא העזתי להגיד כלום לאלון. הייתי בטוחה שהוא יגיב לרעיון של לקחת חופש ארוך ב-'אין סיכוי' ונמנעתי מלפתוח את הנושא מולו עד שיום אחד זה התפרץ ממני בלי כוונה בגירסה הכי קיצונית שיש: 'בוא נסגור ת'בית, נמכור ת'חפצים, נארוז מזוודות ונסע עם הילדים להסתובב בעולם'.

צדקתי. אלון באמת לא היה בעניין. אבל עכשיו כשזה כבר היה בחוץ, התחלנו בשרשרת שיחות מתמשכות, זורקים רעיון ונסוגים אחורנית, זורקים עוד אחד ושוב נסוגים. אני: 'בוא נצא לתרמילאות בדרום אמריקה, כמו בטיול אחרי הצבא'. אלון: 'לא רוצה לעבור ממקום למקום. אם כבר, אז למצוא מקום שנעים לנו ולהשתקע שם'. אני: 'אז בוא נסכים על 2-3 מדינות ונעבור ביניהן בקצב איטי'. אלון: 'בואי נבנה משהו חדש ביחד, משותף לשנינו. כל השנים את הובלת בקריירה וזאת הזדמנות ליצור משהו חדש ביחד'. אני רציתי חופש, אלון רצה אורח חיים חדש. בשלב הזה, הדבר היחידי שיכולנו להסכים עליו הוא שעדיף שכל החלטה לגבי העתיד המקצועי שלי תעשה רק אחרי שאצא מהמערכת, מהמשרד, מהמסגרת הקבועה של העבודה שלי, גם כי היה ברור לנו שאנחנו לא מסוגלים לראות מהמקום שבו אני נמצאת את כל האפשרויות וגם כי כבר הבנתי שאני צריכה 'לקפוץ מהצוק' ולצאת מאיזור הנוחות שלי בכדי שאוכל לחשוב אחרת. כל הרעיון הזה, שעכשיו גם אלון היה שותף לו, הרגיש פאקינג משוגע ומפחיד לאללה.   

רוב הזמן הרגשתי שאני הולכת נגד עצמי. שכל הרעיון הזה, המחשבה לעזוב ולנסוע ככה, עומדת בניגוד מוחלט לכל מה שסיפרתי לעצמי על עצמי במשך שנים. שאני אדם מתוכנן, מאורגן, אחראי. חשבתי לעצמי 'איזו אמא לוקחת את הילדים שלה ככה? מוציאה אותם מבית ספר, מרחיקה אותם מחברים ומשפחה? אמא לא אחראית'. נבהלתי מהמחשבה שאני לא יודעת מי אני אם אני לא עובדת ואין לי טייטל מפוצץ ומרשים שאנשים מכבדים ומעריכים. נבהלתי ממש מהרעיון שלראשונה בחיי אני לא אהיה בסטטוס של 'אישה עצמאית שמרוויחה את הכסף שלה' ואהיה תלוייה באלון ובחסכונות שלנו. והכי פחדתי והרגשתי אשמה כלפי ההורים שלי, מאיך אני הולכת לספר להם שאנחנו לא הולכים לחזור לארץ ושהציפייה שלהם שהנכדים יגורו לידם לא הולכת להתממש בקרוב. כמעט תשעה חודשים של הריון רגשי לקח לנו עד שהעזנו לספר וכל הזמן הזה הייתה לי מעין תחושה שאני חיה בהיחבא, שאני מסתירה משהו גדול שקורה. אבל עד שהוצאנו את זה מול ההורים, לא היינו סגורים על עצמנו. השיחה איתם גילתה לכולנו שאחרי מותה של לאה, כולנו הרגשנו אותו הדבר - שהחיים קצרים. התגובה התומכת של ההורים הפתיעה אותנו, אפשרה לנו לקבל את ההחלטה הסופית: אנחנו עוזבים ויוצאים לדרך חדשה. בארבעת החודשים שעמדו לפנינו בין פסח לקיץ, הודעתי למשרד שאני עוזבת ואלון ואני מצאנו פשרה שהספיקה לשנינו: אנחנו נתחיל מקו-פנגן , אי טרופי קטן בדרום תאילנד, לכמה חודשים ומשם כבר נתכנן מה הלאה. קו-פנגן נראה לנו התחלה טובה כי נתן לנו מענה לשלושת הדברים החשובים שסימנו לעצמנו: יש בו בית ספר בינלאומי בעלויות סבירות שנוכל לעמוד בהן כלכלית, יש בו קהילה בינלאומית של זרים ממדינות שונות כך שאנחנו נרגיש 'בבית', ועלויות המחייה בו זולות יחסית מה שיאפשר לנו לחיות תקופה מהחסכונות שלנו.

כשהתחלתי לשתף אנשים מסביבי שבקיץ, עם סיום התפקיד, אנחנו נעבור לגור באי תאילנדי, מצאתי שהיציאה מהארון נעימה ומחזקת אותי. אם עד אז סיפרתי לעצמי שאני יוצאת דופן ושלכולם ברורה דרכם בחיים ורק אני לוקחת את החיים לאקסטרים ועוזבת הכל, עכשיו התחלתי להבין שזה סוג של חלום עבור הרבה אנשים ואני בכלל לא ידעתי. זה בטח לא היה החלום שלי עד השנה האחרונה. הרגיש לי שאף אחד לא נותר אדיש לרעיון, שלכולם היה מה להגיד ולהתרגש מהמחשבה של חופש ארוך באי אקזוטי. באחד מאירועי הפרידה לפני סיום התפקיד, פנה אלי מישהו ששמע ממכר משותף שאני יוצאת לחופש, ואז קלטתי שהבחירה שלי משפיעה על אנשים במעגלים הרבה יותר רחבים ממה שאני בכלל מודעת. זה הרגיש טוב אבל גם הוסיף לחץ: כמה הרבה ציפיות היו לאנשים ממני ומהחופש שלי. שרק לא אאכזב.

הדבר שהעסיק אותי הכי הרבה בחודשים האחרונים שלפני המעבר היה מכירת החפצים שלנו. לא ידענו מתי ואם נחזור ולאן, אז החלטנו לאחסן בישראל כמות מצומצמת של ציוד אישי סנטימנטלי ואת כל השאר לשחרר, למכור, לתרום. הסתבר שהעיסוק בחפצים הוא לא פשוט בכלל והוא הפך להיות מקור מתמשך לריבים וויכוחים מתגברים ביני לבין אלון עד לרמה שאמרתי לו שעדיף שהוא יעזוב את הבית, ייקח לעצמו חודש טיול פרידה מאירופה בזמן שאני סוגרת את הדברים לבד ושנפגש כבר בישראל אחרי שכל זה ייגמר. הגענו לקיצון בגלל שאלון העדיף לא להתעסק בציוד שלנו בכלל ורק רצה שבשבוע האחרון לפני הטיסה נארוז את מה שאנחנו לוקחים איתנו ואת כל השאר פשוט נוריד לזבל ומי שירצה ייקח. אני לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על אופציה כזאת. גיליתי כמה אני קשורה רגשית לחפצים שלי, כמה קשה לי לשחרר וכמה חשוב לי שהם יעברו הלאה. מלוא האחריות על המכירות נפלה עלי ומדי יום הבית התפרק עוד קצת וכולנו הפכנו לסופר רגישים. די מהר הבנתי שאם אני רוצה לשרוד את התקופה הזאת אז עדיף שאתייחס לכל ענייני המכירות כהזדמנות להיפגש עם אנשים שבשגרת היומיום שלי אין סיכוי שאכיר אותם, וככה התחלתי להנות מהמפגשים האנושיים עם הקונים. יום אחד בבוקר הגיע גבר בן חמישים עם הבן שלו, תינוק בן שמונה חודשים, במנשא על הבטן. הוא בא לקנות את ציוד המגן המיושן לאופנוע השטח של אלון. ביום אחר הגיע שופט לשעבר מתורכיה ביחד עם אשתו והילד שלהם בן האחת- עשרה, פליטים שבקושי הצליחו לתקשר איתי באנגלית או צרפתית, ולקחו כלי מטבח בסיסיים ובגדים. הבאתי את ערן שלי לתת לילד שלהם חלק מהמשחקים והוא הסכים לתרום אותם במתנה. הגיעו נשים אפריקאיות לקחת בדים ווילונות ישנים. זוג צרפתי בשנות העשרים המוקדמות שלו קנה את מרבית הרהיטים שלנו בהתרגשות לקראת המעבר שלהם לגור ביחד בפעם הראשונה. השתדלתי לדבר עם כולם, לשמוע את הסיפור שלהם, חלקם שלחו לי אחר כך תמונות של הרהיטים שלי בביתם החדש. זה הפך להיות נעים יותר ואת החלק הקשה ביותר המשכתי לדחות עד שכבר לא הייתה לי ברירה.

הסתבר שהחפצים המאתגרים ביותר לשחרור עבורי היו הספרים וארון הבגדים. לוותר על הספרייה הגדולה שלנו הרגיש כמו לוותר על חלקים מהזהות שלי, מהחלומות שלי: ספרי הילדות שלי שהילדים לא יקראו כמו שחשבתי, מדף הספרים המקצועי שהסיכוי שאקרא אותו שוב אפסי אבל מה זה אומר עלי אם אוותר עליו, ערימות של ספרי קריאה שאגרתי ליד המיטה ועוד לא הספקתי לקרוא ואם לא עכשיו בחופש אז אימתי. בסוף נשברתי וארזתי כמה ארגזי ספרים לאיחסון וגם שילמתי עבור שני ארגזים כבדים שיצאו בדואר דרך הים לקו-פנגן. (ספוילר - עד שהם הגיעו, ארבעה חודשים מאוחר יותר, כבר הספקתי לקוות שהם יאבדו בדרך כי מצאתי לעצמי דברים הרבה יותר מעניינים לעשות מאשר לקרוא ספרים). גם שחרור הבגדים שלי התגלה כמשימה מאתגרת. ניסיתי ולא הצלחתי להתחבר לגישה של '36 פריטים בארון הבגדים' לא משנה כמה נשים היללו ושיבחו את הטרנד הזה בסרטוני יוטיוב. נעזרתי במארי קונדו שהביאה אותי לערום ערימות בגדים גדולות על המיטה עד שלא יכולתי להתחמק מההבנה שיש לי הרבה יותר מדי בגדים. היא גם עזרה לי לגלות שבגדים זה דבר שמעורר בי שמחה ושהמסירה שלהם מכאיבה לי ונתנה לי תירוץ מצויין לשמור את השמלות הטובות שלי באחסון. מיום ליום גילינו כמה הרבה חפצים אגרנו בבית, ולא הפסקנו לריב כי לאלון היה ברור שחייבים לשמור את כל צעצועי הספורט שלו ואילו את הנעליים שלי לזרוק, דבר שאני כמובן לא הסכמתי לו, ובכלל נכשלנו לעבור את הימים האלו ביחד. לי הייתה איזו מחשבה שאימצתי לעצמי לקראת המעבר 'שאני אמורה להיות מינימליסטית' אבל בפועל, כמה ששחררנו ונפרדנו מהחפצים שלנו לא הרגשנו הקלה. בסוף כל הארון הזה התסכם במחסן של 10 מ"ר עמוס ארזים וכמה מזוודות שיצאו איתנו למסע.

בחודש האחרון לפני הטיסה לתאילנד ביקרנו בישראל, קצת לטובת מינהלות והרבה בשביל מפגשי חברים ומשפחה. בין לבין, השתתפתי בסדנת יום אימפרוביזציה במשחק וחשבתי שזאת אחלה הזדמנות להיפרד מחברים. הנושאים לסדנא נבחרו באותו הבוקר על ידי המשתתפים ואני מצאתי את עצמי במפגש תחת הכותרת הפילוסופית משהו – 'מי אני?' - ועדיין חשבתי שזה הולך להיות משעשע וקליל. על הרצפה היו פזורות מסכות ותחפושות וכל אחד התבקש לקחת לעצמו מה שמרגיש לו נכון ולאמץ את הדימוי שמרגיש מתאים לאותו הרגע. זה כאילו היה הסימן עבורי להתחיל לבכות ולא להפסיק. מי אני? מהמשרד כבר נפרדתי בשבוע שלפני ועכשיו ניצלתי את ימי החופש האחרונים, ובבת אחת ההנחייה הזאת גרמה לי להרגיש תלושה מהחיים. 'מה אני אענה כשישאלו אותי בעוד שבוע במה אני עובדת?' המחשבה הזאת הורידה אותי עמוק לתוך ייאוש ופחד. ישבתי על הרצפה כשמסביבי ארבעה שנקלעו איתי לאותה הקבוצה, ובכיתי. מזל שהם היו שם מנסים ככל יכולתם לתמוך ולהבין. ניסיתי להסביר שאני רגילה להציג את עצמי קודם כל על בסיס התפקיד שלי, העבודה שלי 'ועכשיו מה? עכשיו אין לי עבודה, אין לי כלום. מה אני הולכת להגיד?' יצאתי מותשת, מחוקה. אלון פגש אותי בחוץ על המדרגות עדיין בוכייה וניחש אותי. באותו הרגע שבעצם היה כל אותו החודש, לא עזר לי שהוא או אף אחד אחר הזכירו שהכל בסדר, שאני זאת שבחרה לצאת לחופש, שאני ממש לא צריכה להתייחס לתקופה הזאת כמבאסת אלא להפך - לזכור שיש המון אפשרויות שעומדות בפני, אני הייתי שקועה עמוק בתוך בור הדיכאון שלי. 

קיבלתי המון עצות. 'תעשי רק מה שמעניין אותך ומושך אותך בלי שום מטרה' אמר לי גל 'כי את אף פעם לא יודעת מאיפה יגיע הניצוץ הבא. אל תתכנני את התוצאה קדימה אלא רק תעשי צעד ראשון בלי לתכנן מראש את התוצאה ותני לדברים להתגלגל מעצמם'. 'המפגשים עם האנשים יובילו אותך' כיוון אותי מיכאל. 'תשני את הפחד לסקרנות' הציעה מיכל 'איזה כיף זה להיות סקרנית לגבי מה שהולך לקרות'. אחלה עצות ולפעמים הן עזרו לקצת, עד שהפחדים גברו שוב. היה קל לאנשים לראות את ההחלטה שלנו כצעד אמיץ אבל אני ממש לא ידעתי אם יהיה הפי אנדינג לחופש הזה וגם כמה זמן הוא בכלל יימשך. ויותר מזה, כמה זמן ייקח לי לצאת מהדיכאון שנפל עלי. הכי פחדתי שאולי אחרי כל שינוי-החיים המטורף הזה אני אמצא את עצמי מתנהגת בדיוק אותו הדבר, מרגישה אותו הדבר, ושאגלה שכל המהלך הזה היה חסר משמעות.  

בדרך לשדה התעופה, בשיירה עמוסה של שלוש מכוניות, אלכס הנהג שמע שאנחנו נוסעים לתאילנד ותיאר לי שכשמגיעים למקום חדש, במיוחד כזה שהאקלים בו שונה, אז לוקח לגוף 21 ימים עד שהוא מתרגל ומתאים את עצמו. לגוף יש תמיד התנגדות לשינויים ואם הוא כל כך מתנגד עד שנהיה חולה, אז תוסיפי לעצמך לפחות עוד שבוע לתקופת ההסתגלות הראשונית ותעלי ל 28 ימים. אחרי תקופת ההסתגלות הפיזית, תגיע תקופת התבוננות של חודש שבה בעיקר כדאי שתביני מה יש במקום ומה אין, מי נגד מי. אל תעשי כלום, רק תתבונני. ובשלב השלישי של המעבר תהיה תקופת התבססות שבה תוכלי להבין איך מה שיש לך יכול משתלב במה שקיים במקום. 'וואללה' אמרתי לו 'זה נשמע מאוד דומה לנוהג של 'מאה ימים של חסד' שהתכוונתי לתת לעצמי, אבל אף פעם לא חשבתי לפרק את זה ככה לגורמים. זה דווקא עושה לי סדר בראש'. זו הייתה שיחת מונית קצרה שעשתה הרבה הבדל. המראנו מישראל לתאילנד בראשון לספטמבר עם תחושה שביחד עם כל הילדים שמתחילים כיתה א' באותו היום, גם אנחנו מתחילים את בית הספר של החיים שלנו וממש רציתי להאמין שזה יהיה בית ספר כיפי.