לעולם לא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעולם לא
מכר
אלפי
עותקים
לעולם לא
מכר
אלפי
עותקים

לעולם לא

4.4 כוכבים (64 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 667 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 7 דק'

קן פולט

קן פולט (Ken Follett; 1949) הוא סופר בריטי. פולט כתב ספרי מתח ורומנים היסטוריים רבים שרובם היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות (בהן עברית) וחלקם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. ספריו ניחנים בעושר עלילתי ובפירוט היסטורי רב (לרוב קרוב למדי למציאות, או למידע ההיסטורי).

נשוי לברברה פולט, חברת הפרלמנט הבריטי בין 1997 ל-2010, ושרת התרבות והתיירות בממשלתו של גורדון בראון.

תקציר

פאולין גרין היא הנשיאה הראשונה של ארצות הברית. חוץ מאשר לנהל את המעצמה הגדולה בתבל, היא נאלצת לתמרן בין מתקפות של טרוריסטים באפריקה, מאבקים בין מעצמות, אתגרים בתוך משפחתה ויריב פוליטי שמכפיש את שמה לאורך כל הדרך. היא עושה את כל זה בזהירות ובמיומנות דיפלומטית, ותעשה כל שביכולתה כדי למנוע מלחמה מיותרת. אולם כאשר פעולה תוקפנית אחת במדבר סהרה הלוהט מתחילה לגלגל כדור שלג, סוכנת סי איי איי מוכשרת ובעל בריתה הצרפתי מנסים למצוא בצ'אד קצה חוט לאירועים בסין מנסה בכיר בממשל לפעול נגד שאיפות חסרות שחר של המשמרת הקומוניסטית הישנה בממשלה, ועוד ועוד מעצמות ומדינות נקלעות לרשת סבוכה של בריתות עד שאינם מסוגלות להתיר את קוריה. ברגע שכל המתרחש מתלכד לאירוע אחד שעלול להצית את העולם כולו,האם יש מישהו - אפילו בעל הכוונות הטובות ביותר והיכולות המשוכללות ביותר - שיוכל לעצור את הבלתי נמנע?

לעולם לא הוא מותחן יוצא דופן, עתיר גיבורות ונבלים, נביאי שקר ולוחמי עילית, פוליטיקאים עייפים ומהפכנים אופורטוניסטים. זהו ספר המכיל בחובו תובנות שנוגעות במציאות של ימינו אלה, ומוביל את הקוראים למחוזות שאי אפשר אפילו לדמיין.

פרק ראשון

פרולוג

במשך שנים רבות החזיק ג'יימס מדיסון בתואר הנשיא הנמוך ביותר שהיה אי־פעם לארצות הברית. גובהו היה 1.62 מטר. ואז הנשיאה גרין שברה את השיא שלו. גובהה של פאולין גרין היה 1.50 מטר. היא אהבה לציין שבבחירות שהיו אז מדיסון הביס את דווייט קלינטון, שגובהו היה 1.90 מטר.

בעבר דחתה פעמיים את ביקורה בארץ המנצ'קינים. בכל אחת משנות כהונתה נקבע לה ביקור, אך תמיד היה לה משהו חשוב יותר לעשות. בפעם הזו, הפעם השלישית, הרגישה שהיא חייבת לצאת לשם. זה היה בשנה השלישית לנשיאותה, בבוקר סתווי, ומזג האוויר היה נוח.

התרגול הזה היה חזרה על תרגיל "על יבש", שמטרתו להראות לבעלי תפקידים ציבוריים בכירים מה יהיה עליהם לעשות במצב חירום. היא העמידה פנים שארצות הברית מותקפת, ויצאה במהירות מהחדר הסגלגל אל המדשאה הדרומית של הבית הלבן.

מאחוריה מיהרו קומץ אנשי מפתח שרק לעיתים נדירות משו ממנה: היועץ שלה לביטחון לאומי, המזכיר הבכיר שלה, שני שומרי ראש מהשירות החשאי וקצין צבא צעיר שנשא תיק מכוסה עור שזכה לכינוי "הפוטבול הגרעיני" והכיל את כל מה שהייתה זקוקה לו כדי לפתוח במלחמה גרעינית.

המסוק שלה היה חֵלֶק מצי, וכל אחד מהמסוקים שהיא הייתה על סיפונו נקרא מרין 1. כמו תמיד, נחת במדים כחולים עמד דום בזמן שהנשיאה התקרבה ועלתה במדרגות בקלילות.

בפעם הראשונה שפאולין טסה במסוק, לפני כעשרים וחמש שנה, זו הייתה חוויה לא נוחה, היא נזכרה, בפנים המסוק הדחוס היו מושבי מתכת קשים, וכל כך הרבה רעש שלא היה אפשר לדבר. הפעם זה היה שונה. פנים המסוק היה כמו זה של מטוס סילון פרטי, עם מושבים נוחים, מרופדים בעור חום בהיר, מיזוג אוויר וחדר שירותים קטן.

גאס בלייק, היועץ לביטחון לאומי, ישב לידה. הוא היה גנרל בדימוס, איש גדול, אפרו־אמריקאי, בעל עור כהה ושיער אפור קצר. הוא הפיץ אווירה של כוח מרגיע. הוא היה בן חמישים וחמש, מבוגר מפאולין בחמש שנים. במערכת הבחירות לנשיאות הוא היה חבר חשוב בצוות שלה, וכעת היה חברהּ הקרוב ביותר בעבודה.

"תודה שאת עושה את זה," הוא אמר לה כשהמריאו. "אני יודע שלא רצית."

הוא צדק. היא התרעמה על הסחת הדעת והייתה חסרת סבלנות לסיים את זה כבר. "זו אחת מאותן מטלות שפשוט צריך למלא," היא אמרה.

זו הייתה טיסה קצרה. כשהמסוק הנמיך טוס היא בדקה את הופעתה במראת יד. התסרוקת הבלונדית הקצרה שלה הייתה מסודרת, ועל פניה היה איפור קל. היו לה עיניים חומות ויפות ששיקפו את החמלה שהיא חשה לעיתים קרובות, אף ששפתיה נחשקו לעיתים בקו ישר וגרמו לה להיראות נחושה ללא רַחֵם. היא סגרה את המראה בנקישה.

הם נחתו במתחם מחסנים בפרוור של מרילנד. שמו הרשמי היה "מתקן אחסון מס' 2 לעודפי ארכיון ממשלת ארצות הברית", אבל האנשים המעטים שידעו מה תפקידו האמיתי קראו לו "ארץ המנצ'קינים", על שם המקום שאליו הלכה דורותי במהלך הטורנדו ב'הקוסם מארץ עוץ'.

ארץ המנצ'קינים הייתה סוד. כולם ידעו על מתחם רייבן רוק בקולורדו, בונקר הגרעין התת־קרקעי שבו תכננו ראשי הצבא למצוא מקלט בזמן מלחמה גרעינית. זה היה מתקן אמיתי שעשוי להיות חשוב, אך לשם הנשיאה לא הגיעה. הרבה אנשים ידעו גם שמתחת לאגף המזרחי של הבית הלבן היה מרכז המבצעים הנשיאותי לשעת חירום, ששימש בעת משברים כמו המתקפה על מגדלי התאומים. עם זאת, הוא לא תוכנן לשימוש ארוך טווח בתקופה שלאחר אפוקליפסה.

בארץ המנצ'קינים מאה בני אדם יכלו לשרוד במשך שנה.

גנרל בשם וייטפילד פגש את הנשיאה. הוא היה שמנמן ובעל פנים עגולות, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, והפגין התנהגות חביבה והיעדר ניכר של תוקפנות צבאית. פאולין הייתה די בטוחה שאין לו שום עניין להרוג אויבים, שזה, בסופו של דבר, מה שחייל אמור לעשות. חוסר המלחמתיות שלו הייתה כנראה הסיבה לכך שהגיע לתפקיד הזה.

זה היה מתקן אחסון אמיתי, ותמרורים כיוונו את המשלוחים אל רציף טעינה. וייטפילד הוביל את החבורה דרך דלת צדדית קטנה, וזה היה המקום שבו השתנתה האווירה. הם עמדו לפני דלת כפולה מסיבית, שנראתה מתאימה לכניסה של כלא שמור היטב.

החדר מעברה של הדלת היה מחניק. הייתה לו תקרה נמוכה, והקירות שלו נראו קרובים יותר, כאילו היו בעובי של כמה מטרים. לאוויר היה ריח דחוס, כמו מבקבוק.

"החדר הזה, החסין בפני פיצוצים, קיים בעיקר כדי להגן על המעליות," אמר וייטפילד.

כשנכנסו למעלית איבדה פאולין במהירות את תחושת קוצר הרוח על כך שהיא משתתפת בתרגול שבקושי יש בו צורך. היא החלה להרגיש שזה משהו מבשר רעות.

וייטפילד אמר: "ברשותך, גברתי הנשיאה, אנחנו נרד עד למטה ואז נעלה בחזרה למעלה."

"בסדר גמור. תודה, גנרל."

בזמן שהמעלית עשתה את דרכה למטה, הוא אמר בגאווה: "גברתי, המתקן הזה מציע לך הגנה במאה אחוז במקרה שארצות הברית תסבול מאחד הדברים הבאים: מגפה; אסון טבע כמו פגיעה של מטאור גדול בכדור הארץ; מהומות ואי סדר אזרחי בקנה מידה גדול; פלישה של כוחות צבא קונבנציונליים; מתקפת סייבר או מלחמה גרעינית."

אם רשימת האסונות האלה הייתה אמורה לנסוך ביטחון בפאולין, היא לא השיגה את מטרתה. זה הזכיר לה שקץ הציוויליזציה אפשרי, ושהיא אולי תיאלץ למצוא מקלט בבור הזה באדמה, כדי שתוכל לנסות להציל שריד מהמין האנושי.

היא חשבה שאולי תעדיף למות על פני האדמה.

המעלית ירדה במהירות, ונראה שהיא עושה דרך ארוכה למטה. כשהיא נעצרה לבסוף אמר וייטפילד: ״במקרה של בעיה עם המעלית, יש גרם מדרגות.״

הצעירים שבחבורה צחקו לשמע ההערה השנונה כשדמיינו כמה מדרגות עשויות להיות. אבל פאולין זכרה כמה זמן לקח לאנשים לרדת במדרגות של מגדלי התאומים הבוערים, והיא אפילו לא העלתה חיוך על דל שפתיה. היא הבחינה שגם גאס לא חייך.

הקירות היו צבועים בירוק נינוח, לבן שמנת מפיג חרדה וורוד חיוור ומרגיע, אבל זה עדיין היה בונקר תת־קרקעי. התחושה המצמררת נשארה איתה גם כשהראו לה את הסוויטה הנשיאותית, את מגורי החיילים עם שורות המיטות ואת בית החולים, אולם הספורט, הקפטריה והסופרמרקט.

חדר המצב היה העתק של חדר המצב שבמרתף הבית הלבן. במרכזו ניצב שולחן ארוך ומצדדיו כיסאות לעוזרים. על הקירות היו מסכים גדולים. "אנחנו יכולים לספק כאן את כל המידע החזותי שאת מקבלת בבית הלבן, ובאותה מהירות," אמר וייטפילד. "אנחנו יכולים להסתכל על כל עיר בעולם על ידי פריצה למצלמות תנועה ומצלמות אבטחה. אנחנו קולטים נתוני מכ"ם צבאיים בזמן אמיתי. כמו שאת יודעת, לתצלומי לוויין לוקח כמה שעות להגיע לכדור הארץ, אבל אנחנו מקבלים אותם באותו הזמן שבו הפנטגון מקבל אותם. אנחנו מסוגלים לקלוט כל תחנת טלוויזיה, מה שעשוי להיות שימושי במקרים הנדירים שבהם סי־אן־אן או אל־ג'זירה מגיעות לסיפור לפני שירותי הביטחון. ויש לנו צוות של מתרגמים שיספקו כתוביות מיידיות למהדורות חדשות בשפות זרות."

בקומת המתקנים הייתה תחנת כוח עם מאגר סולֶר בגודל של אגם, מערכת חימום וקירור, ומכל מים של עשרים אלף קוב שהוזן על ידי מעיין תת־קרקעי. פאולין לא הייתה קלאוסטרופובית במיוחד, אך היא הרגישה מחנק מהמחשבה על כך שתהיה תקועה כאן בזמן שהעולם שבחוץ נחרב. היא החלה להיות מודעת לנשימה שלה.

כאילו קרא את מחשבותיה, וייטפילד אמר: "אספקת האוויר שלנו נכנסת מבחוץ דרך מערכת מסנני הדף, שבנוסף להיותם עמידים בפני נזקי פיצוץ, יכולים לתפוס מזהמים באוויר: כימיים, ביולוגיים או רדיואקטיביים."

יופי, חשבה פאולין, אבל מה עם מיליוני האנשים על פני האדמה שיישארו ללא כל הגנה?

בסיומו של הסיור אמר וייטפילד: "גברתי הנשיאה, מהמשרד שלך אמרו לנו שלא תרצי לאכול כאן ארוחת צהריים לפני שתעזבי, אבל הכנו לך משהו למקרה שתשני את דעתך."

זה תמיד קרה. כולם אהבו את הרעיון של לבלות שעה ומשהו בשיחה לא רשמית עם הנשיאה. היא חשה אהדה כואבת כלפי וייטפילד, התקוע מתחת לפני האדמה בתפקיד החשוב אך הבלתי נראה הזה, אבל נאלצה לדכא את הדחף הזה, כמו תמיד, ולדבוק בלוח הזמנים שלה.

רק לעיתים רחוקות בזבזה פאולין זמן באכילה עם אנשים שאינם בני משפחתה. היא קיימה פגישות שבהן הוחלף מידע והתקבלו החלטות, ואז המשיכה לפגישה הבאה. היא קיצצה במספר הסעודות הרשמיות שבהן נכחה במסגרת תפקידה הנשיאותי. "אני מנהיגת העולם החופשי," היא אמרה. "למה אני צריכה להעביר שלוש שעות בשיחה עם מלך בלגיה?"

ועכשיו היא אמרה: "זה מאוד נחמד מצידך, גנרל, אבל אני חייבת לחזור לבית הלבן."

בחזרה במסוק היא הידקה את חגורת הבטיחות שלה והוציאה מכיסה מכל פלסטיק בגודל של ארנק קטן. הוא נודע בכינוי "הביסקוויט". היה אפשר לפתוח אותו רק על ידי שבירת הפלסטיק. בתוכו היה כרטיס עם סדרה של אותיות ומספרים: הקוד לאישור מתקפה גרעינית. הנשיאה נאלצה לשאת איתה את ה"ביסקוויט" כל היום ולשמור אותו לצד מיטתה כל הלילה.

גאס ראה מה היא עושה ואמר: "תודה לאל שהמלחמה הקרה נגמרה."

היא אמרה: "המקום הנורא הזה הזכיר לי שאנחנו עדיין חיים על הקצה."

"אנחנו רק צריכים לוודא שאף פעם לא יהיה צורך להשתמש בו."

ועל פאולין, יותר מאשר על כל אדם אחר בעולם, הייתה מוטלת האחריות הזו. היו ימים שבהם הרגישה את המשא הזה על כתפיה. היום הוא היה כבד במיוחד.

היא אמרה: "אם אי־פעם אחזור לארץ המנצ'קינים, זה יהיה מפני שנכשלתי."

 

1

ממעוף הציפור, המכונית יכלה להיראות כמו חיפושית איטית המזדחלת על פני חוף אינסופי, כשהשמש מנצנצת על השריון השחור המבריק שלה. למעשה היא נסעה במהירות של חמישים קילומטרים לשעה, המהירות הבטוחה המקסימלית בכביש שהיו בו בורות וסדקים לא צפויים. אף אחד לא רצה תקר במדבר סהרה.

הכביש הוביל צפונה מנג'מנה, בירת צ'אד, דרך המדבר לעבר אגם צ'אד, נווה המדבר הגדול ביותר בסהרה. הנוף היה תמונה ארוכה ושטוחה של חול וסלעים וכמה שיחים מיובשים בצבע צהוב חיוור, ומקבץ אקראי של אבנים גדולות וקטנות, הכול באותו גוון חום־כתום, עגום כמו פני ירח.

המדבר נראה באופן מטריד כמו החלל החיצון, חשבה תמרה לוויט, והמכונית היא כמו ספינת טילים. אם משהו ישתבש בחליפת החלל שלה היא עלולה למות. ההשוואה הייתה דמיונית וגרמה לה לחייך. היא העיפה מבט לחלק האחורי של המכונית, שם היו שני בקבוקי פלסטיק גדולים ומרגיעים של מים, שבמצב חירום יספיקו לכולם עד שתגיע עזרה, כנראה.

המכונית הייתה אמריקנית. היא עוצבה לתנאי שטח קשים, גבוהה מעל פני הקרקע ובעלת הילוכים נמוכים. היו לה חלונות כהים, ואף על פי שתמרה הרכיבה משקפי שמש, האור בהק מכביש הבטון והכאיב לעיניה.

כל ארבעת נוסעי המכונית הרכיבו משקפי שמש. הנהג, עלי, היה תושב מקומי שנולד וגדל כאן בצ'אד. בעיר הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו, אבל היום הוא לבש גלבייה, וצעיף רפוי מכותנה היה מלופף סביב ראשו, ביגוד מסורתי שנועד לספק הגנה מפני השמש חסרת הרחמים.

במושב הקדמי ליד עלי ישב חייל אמריקאי, רב־טוראי פיטר אקרמן. הרובה שהחזיק באופן רפוי על ברכיו היה קרבין סטנדרטי קל משקל וקצוץ קנה של צבא ארצות הברית. הוא היה בן עשרים בערך, אחד מאותם צעירים השופעים חברותיות עליזה. בעיני תמרה, שהייתה כמעט בת שלושים, הוא נראה צעיר באופן מגוחך בשביל לשאת נשק קטלני. אך הוא לא סבל מחוסר ביטחון — אפילו הייתה לו החוצפה להציע לה פעם אחת לצאת איתו. "אתה מוצא חן בעיניי, פיט, אבל אתה צעיר מדי בשבילי," היא אמרה לו אז.

לצידה של תמרה במושב האחורי ישב טבּדאר "טאבּ" סדוּל, נספח במשלחת האיחוד האירופי בנג'מנה. שערו החום והמבריק של טאב היה ארוך בהתאם לאופנה, אך פרט לכך הוא נראה כמו מנהל עסקי לא בתפקיד, במכנסי חאקי ובחולצה מכופתרת בצבע תכלת, ששרווליה המופשלים חשפו את פרקי ידיו החומים.

היא הייתה מסופחת לשגרירות ארצות הברית בנג'מנה. היא לבשה את בגדי העבודה הרגילים שלה, שמלה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים, ושערה הכהה היה תחוב במטפחת ראש. זו הייתה תלבושת פרקטית שלא פגעה באיש, ובשל עיניה החומות ועורה בצבע הזית היא אפילו לא נראתה כמו זרה. בארץ בעלת אחוז פשיעה גבוה כמו צ'אד היה בטוח יותר לא לבלוט, במיוחד אם את אישה.

היא עקבה אחר מד המרחק. הם היו בנסיעה כבר כמה שעות, אבל כעת היו קרובים ליעדם. תמרה הייתה מתוחה לגבי הפגישה שהם עמדו לקיים. הרבה היה תלוי בפגישה הזו, כולל הקריירה שלה עצמה.

"סיפור הכיסוי שלנו הוא משימת בירור עובדות," היא אמרה. "אתה יודע הרבה על האגם?"

"מספיק, לדעתי," אמר טאב. "נהר הצ'ארי זורם ממרכז אפריקה לאורך אלף וארבע מאות קילומטרים ונעצר כאן. אגם צ'אד מקיים כמה מיליוני בני אדם בארבע מדינות: ניז'ר, ניגריה, קמרון וצ'אד. הם איכרים, מְגַדלי צאן ובקר ודייגים. הדג האהוב עליהם הוא נסיכת הנילוס, שעשוי להגיע לאורך של מטר ושמונים, ולמשקל של מאה ושמונים קילוגרם."

צרפתים שמדברים אנגלית תמיד נשמעים כאילו הם מנסים להכניס אותך למיטה, חשבה תמרה. אולי הם באמת תמיד מנסים. היא אמרה: "אני מניחה שהם לא מצליחים לתפוס הרבה נסיכות נילוס עכשיו כשהמים כל כך רדודים."

"את צודקת. האגם כיסה פעם עשרים ושישה אלף קילומטרים רבועים, אבל עכשיו הוא מכסה רק אלף ושלוש מאות בערך. רבים מהאנשים האלה על סף רעב."

"מה דעתך על התוכנית הסינית?"

"תעלה באורך של אלפיים וחמש מאות קילומטרים, שתזרים מים מנהר הקונגו? נשיא צ'אד מתלהב מזה. זה לא מפתיע. זה עשוי אפילו לקרות — הסינים עושים דברים מדהימים — אבל זה לא יהיה זול, וזה לא יהיה בקרוב."

הן הבוסים של תמרה בוושינגטון והן הבוסים של טאב בפריז התייחסו להשקעות של סין באפריקה באותה תערובת של הערצה מלאה ביראת כבוד וחוסר אמון עמוק. הסינים הוציאו מיליארדים והצליחו לעשות דברים, אבל מה הם באמת רצו?

תמרה ראתה מזווית עינה הבזק במרחק, קרן אור שמש על מים. "אנחנו מתקרבים לאגם?" היא שאלה את טאב. "או שזה היה חזיון תעתועים?"

"אנחנו כנראה קרובים," הוא אמר.

"שים לב לפנייה בצד שמאל," הוא אמר לעלי, והיא חזרה על זה בערבית. גם תמרה וגם טאב דיברו באופן שוטף ערבית וצרפתית, שתי השפות העיקריות של צ'אד.

"Le voilà", ענה עלי בצרפתית. הנה זה.

המכונית האטה כשהתקרבה לצומת שהיה מסומן רק בגל אבנים.

הם פנו מהכביש למסלול על פני חול חצצי. היו מקומות שבהם היה קשה להבחין בדרך בתוך המדבר שהקיף אותה, אבל עלי נראה בטוח בעצמו. תמרה ראתה במרחק טלאים של ירוק, מלוכלכים באובך חוֹם, כנראה עצים ושיחים שצמחו ליד המים.

תמרה ראתה לצד הדרך שלד של טנדר פז'ו ששבק חיים לפני זמן רב, גוף מחליד ללא גלגלים או חלונות. עד מהרה הופיעו סימנים נוספים למגורי אדם: גמל קשור לשיח, כלב מעורב עם עכברוש בפיו, ותפזורת של פחיות בירה, צמיגים שחוקים ופוליאתילן קרוע.

הם חלפו על פני חלקת ירק, שתילים בקווים ישרים ומסודרים שגבר עם מזלף עמד והשקה, ואז הם הגיעו לכפר, חמישים או שישים בתים פזורים באקראי, ללא רשת של רחובות. רוב בתי המגורים היו בקתות מסורתיות של חדר אחד, בעל קירות מעגליים מלִבְנֵי בוץ וגגות מחודדים גבוהים של עלי דקל. עלי נהג בקצב הליכה והשחיל את המכונית בין הבתים, כשהוא נזהר מלפגוע בילדים היחפים, בעיזים בעלות הקרניים ובמדורות הבישול שמחוץ לבתים.

הוא עצר את המכונית ואמר: "Nous sommes arrivés." הגענו.

תמרה אמרה: "פיט, אתה מוכן להניח את הקרבין על הרצפה? אנחנו רוצים להיראות כמו סטודנטים לאקולוגיה."

"בטח, גברת לוויט." הוא הניח את הרובה למרגלותיו והחביא את הקת תחת המושב.

טאב אמר: "זה היה פעם כפר דייגים משגשג, אבל תראו כמה המים רחוקים מפה עכשיו, לפחות קילומטר וחצי."

היישוב היה עני באופן קורע לב, המקום העני ביותר שתמרה ראתה מעודה. הוא גבל בחוף ארוך ושטוח שכנראה היה פעם מכוסה מים. טחנות רוח שפעם שאבו מים לשדות עמדו כעת רחוקות מהאגם, נטושות, וכנפיהן הסתובבו ללא תכלית. עדר כבשים כחושות ליחכו חלקת שיחים, וילדה קטנה עם מקל בידה השגיחה עליהן. תמרה ראתה את האגם מנצנץ במרחק. דקלי רפיה ושיחי מוֹשי צמחו על החוף הקרוב. איים קטנים ונמוכים ניקדו את האגם. תמרה ידעה שהאיים הגדולים יותר משמשים כמקומות מסתור לכנופיות הטרוריסטים שמטרידות את האוכלוסייה, גונבות מהתושבים את המעט שיש להם ומכות את כל מי שמנסה לעצור בעדן. אנשים שגם כך כבר היו מרוששים הפכו לחסרי כול לחלוטין.

טאב אמר: "מה האנשים האלה עושים באגם, את יודעת?"

כחצי תריסר נשים עמדו במים הרדודים ודלו מים בקערות, ותמרה ידעה את התשובה לשאלתו של טאב. "הן שולות מהמים אצות אכילות. אנחנו קוראים לאצה הזו ספירולינה, אבל הם קוראים לה דיהֶה. הן מסננות אותה ואחר כך מייבשות אותה בשמש."

"טעמת את זה?"

היא הנהנה. "יש לזה טעם איום, אבל נראה שזה מזין. אפשר לקנות את זה בחנויות טבע."

"לא שמעתי על זה אף פעם. זה לא נראה לי מסוג הדברים שימצאו חן בעיני צרפתים."

"אתה בטח יודע." תמרה פתחה את הדלת ויצאה מהמכונית. מחוץ למזגן של המכונית, האוויר הכה בה כמו בכבשן. היא משכה את הצעיף שלה קדימה על ראשה כדי להצל על פניה, ואז צילמה את החוף עם הטלפון שלה.

טאב יצא מהמכונית, חבש על ראשו כובע קש רחב שוליים ונעמד לצידה. הכובע לא התאים לו — למעשה הוא נראה קצת מצחיק — אבל לא נראה שאכפת לו. הוא היה לבוש יפה אך לא באופן גנדרני. זה מצא חן בעיניה.

שניהם סקרו את הכפר. בין הבתים היו חלקות מעובדות עם תעלות השקיה. המים ודאי מובאים לכאן ממרחק רב, חשבה תמרה, והייתה בטוחה, למרבה הדיכאון, שהנשים הן אלה שסוחבות אותם. איש בגלבייה עמד ומכר סיגריות, פטפט בחביבות עם הגברים ופלרטט קצת עם הנשים. תמרה זיהתה את החפיסה הלבנה עם ראש הספינקס המוזהב: זה היה סמלו של המותג המצרי שנקרא קליאופטרה, הסוג הנפוץ ביותר באפריקה. הסיגריות כנראה הוברחו או נגנבו. כמה אופנועים וקטנועים חנו מחוץ לבתים, וגם חיפושית פולקסווגן אחת ישנה מאוד. בארץ הזו האופנוע היה כלי התחבורה האישי הנפוץ ביותר. תמרה צילמה עוד תמונות.

הזיעה זלגה בצידי גופה מתחת לבגדים. היא מחתה את מצחה בקצה מטפחת הראש שלה. טאב שלף ממחטה אדומה עם נקודות לבנות וניגב את הזיעה מתחת לצווארון חולצתו המכופתרת.

"חצי מהבתים האלה לא מאוכלסים," אמר טאב.

תמרה הביטה מקרוב יותר וראתה שכמה מהבניינים ממש מתפוררים. היו חורים בגגות עלי הדקל וכמה מלבני הבוץ התפוררו.

"מספר עצום של אנשים עזב את האזור," אמר טאב. "אני מניח שכל אחד שהיה לו לאן ללכת עזב. אבל יש מיליונים שנשארו מאחור. המקום הזה הוא כולו אזור מוכה אסון."

"וזה לא רק פה, נכון?" אמרה תמרה. "התהליך הזה, התפשטות המדבר בקצה הדרומי של הסהרה, קורה לכל רוחבה של אפריקה, מהים האדום ועד האוקיינוס האטלנטי."

"בצרפתית אנחנו קוראים לאזור ההוא Le Sahel."

"אותה מילה גם באנגלית, The Sahel." היא העיפה מבט אחורה אל המכונית. המנוע שלה עדיין עבד. "אני מניחה שעלי ופיט מתכוונים להישאר באוטו הממוזג."

"אם יש להם שכל." טאב נראה מודאג. "אני לא רואה את האיש שלנו."

גם תמרה הייתה מודאגת. יכול להיות שהוא מת. אבל היא דיברה בטון רגוע. "ההוראות שקיבלנו הן שהוא ימצא אותנו. בינתיים אנחנו צריכים להמשיך לגלם את התפקיד, אז בוא נעוף מפה ונחקור קצת מסביב."

"מה?"

"בוא נלך לחקור קצת מסביב."

"אבל מה אמרת קודם? נעוף מפה?"

"מצטערת. זה ביטוי מהסלנג של שיקגו."

"יכול להיות שאני עכשיו הצרפתי היחיד שמכיר את הביטוי הזה." הוא גיחך. "אבל קודם אנחנו צריכים לעשות ביקור נימוסים אצל זקני הכפר."

"למה שלא תעשה את זה אתה? ממילא הם אף פעם לא מתייחסים לנשים."

"בטח."

טאב הלך, ותמרה הסתובבה במקום, השתדלה להישאר רגועה, צילמה עוד תמונות ודיברה עם אנשים בערבית. רוב האנשים עיבדו פיסה קטנה של אדמה צחיחה או שהיו להם כמה כבשים או פרה. אישה אחת התמחתה בתיקון רשתות דייגים, אבל רק מעט דייגים נותרו במקום. לאיש אחד היה כבשן והוא ייצר סירים, אבל לא להרבה אנשים היה כסף לקנות אותם. כולם היו פחות או יותר נואשים.

מבנה רעוע של ארבעה מוטות שהחזיקו רשת של זרדים שימש כמייבש בגדים. אישה צעירה תלתה עליו כביסה, וילד בן כשנתיים צפה בה. בגדיה היו בצבעי כתום וצהוב מלאי חיים, הצבעים האהובים על אנשי צ'אד. היא תלתה את הפריט האחרון, הניחה את הילד על מותנה, ואז דיברה אל תמרה בצרפתית זהירה של תלמידת בית ספר עם מבטא ערבי בולט והזמינה אותה להיכנס לביתה.

שמה של האישה היה קיאה, לבנה קראו נאג'י, והיא הייתה אלמנה, לדבריה. היא נראתה בערך בת עשרים. היא הייתה יפה להפליא, עם גבות שחורות, עצמות לחיים בולטות ואף ערבי מקושת, והמבט בעיניה הכהות הביע חוזק ונחישות. היא עשויה להיות מעניינת, חשבה תמרה.

היא נכנסה בעקבות קיאה דרך הפתח הנמוך והמקושת, והסירה את משקפי השמש שלה כשעברה מבוהק השמש אל תוך הצל העמוק. בפנים הייתה הבקתה חשוכה מעט, צפופה וריחנית. תמרה חשה בשטיח עבה מתחת לרגליה והריחה ריחות קינמון וכורכום. כשהתרגלו עיניה לחשכה, היא ראתה שולחנות נמוכים, כמה סלים לאחסון וכריות על הרצפה, אך שום דבר שנראה לה כמו ריהוט מערבי רגיל, שום כיסאות או ארונות. בצד אחד היו שני מזרני קש במקום מיטות וערימה מסודרת של שמיכות צמר עבות, בפסים בהירים באדום ובכחול, בשביל לילות המדבר הקרים.

רוב האמריקאים היו רואים בזה בית עני עד ייאוש, אבל תמרה ידעה שהוא לא רק נוח אלא גם קצת יותר אמיד מהממוצע. קיאה נראתה גאה כשהציעה לה בקבוק של בירה מקומית בשם גאלה שהתקררה בקערת מים. תמרה חשבה שיהיה מנומס לקבל את הכנסת האורחים שלה, ובכל מקרה היא הייתה צמאה.

תמונה של מרים הבתולה במסגרת זולה, שהייתה תלויה על הקיר, הצביעה על כך שקיאה נוצרייה, כמו ארבעים אחוז מאוכלוסיית צ'אד. תמרה אמרה: "למדת בבית ספר אצל הנזירות, אני מניחה. משם הצרפתית."

"כן."

"את מדברת צרפתית טוב מאוד." זה לא היה באמת נכון, אבל תמרה רצתה להיות נחמדה.

קיאה הזמינה אותה לשבת על השטיח. לפני שהתיישבה ניגשה תמרה לדלת והציצה החוצה בעצבנות, ואז הסתנוורה מהבוהק הפתאומי. היא הביטה לעבר המכונית. מוכר הסיגריות רכן אל חלון הנהג עם קופסת קרטון של סיגריות קליאופטרה בידו. היא ראתה את עלי מאחורי החלון, הצעיף מלופף סביב ראשו, מחווה באצבעותיו תנועת סילוק מלאת בוז. אין ספק שהוא לא רצה לקנות סיגריות זולות. ואז המוכר אמר משהו ששינה באופן דרמטי את גישתו של עלי. עלי קפץ מתוך המכונית בהבעה מתנצלת ופתח את הדלת האחורית. המוכר נכנס למכונית, ועלי סגר במהירות את הדלת.

אז זה הוא, חשבה תמרה. טוב, התחפושת בהחלט עובדת. הוא הצליח לשטות בי.

היא חשה הקלה. לפחות הוא עדיין בחיים.

היא הביטה סביב. אף אחד בכפר לא שם לב לכך שהמוכר נכנס למכונית. הוא היה מחוץ לטווח ראייה בזכות החלונות הכהים.

תמרה נדה בראשה בשביעות רצון וחזרה אל תוך ביתה של קיאה.

קיאה שאלה אותה: "זה נכון שלכל אישה לבנה יש שבע שמלות ומשרתת שמכבסת לה כל יום שמלה אחרת?"

תמרה החליטה לענות בערבית, כי ייתכן שהצרפתית של קיאה לא תהיה מספיק טובה. לאחר שחשבה רגע היא אמרה: "להרבה נשים אמריקאיות ואירופאיות יש הרבה בגדים. כמה בגדים בדיוק זה תלוי אם האישה עשירה או ענייה. שבע שמלות זה לא דבר חריג. לאישה ענייה יהיו רק שתיים או שלוש שמלות. לאישה עשירה יכולות להיות חמישים."

"ולכולן יש משרתות?"

"למשפחות עניות אין משרתות. לאישה עם עבודה משתלמת, כמו רופאה או עורכת דין, יש בדרך כלל מישהי שמנקה לה את הבית. למשפחות עשירות יש הרבה משרתות. למה את רוצה לדעת את כל זה?"

"אני חושבת לעבור לחיות בצרפת."

תמרה כבר ניחשה שזה המצב. "ספרי לי למה."

קיאה השתהתה לרגע וארגנה את מחשבותיה. היא הציעה לתמרה בשקט עוד בקבוק בירה. תמרה נענעה בראשה. היא רצתה להישאר ערנית.

קיאה אמרה: "בעלי, סלים, היה דייג עם סירה משלו. הוא היה יוצא עם עוד שלושה או ארבעה גברים, והם היו מתחלקים בשלל, אבל סלים היה לוקח חצי, כי זו הייתה הסירה שלו והוא ידע איפה אפשר למצוא דגים. זו הסיבה שהמצב שלנו היה יותר טוב מזה של השכנים שלנו." היא זקפה את ראשה בגאווה.

תמרה אמרה: "ומה קרה?"

"יום אחד הג'יהאדים באו לקחת את השלל של סלים. הוא היה צריך לתת להם אותו. אבל הוא תפס דג נסיכת הנילוס ולא הסכים לתת להם אותו. אז הם הרגו אותו ולקחו את הדג בכל מקרה." שלוותה של קיאה התערערה, ופניה האציליות התעוותו בצער. היא עצרה לרגע וניסתה לשלוט ברגשותיה. "החברים שלו הביאו לי את הגופה שלו."

תמרה הרגישה כעס, אך לא הייתה מופתעת. הג'יהאדים היו טרוריסטים אסלאמיסטיים, אך הם היו גם גנגסטרים פושעים. שני הדברים הלכו יחד. והם בחרו לתקוף דווקא את האנשים העניים ביותר בעולם. זה הכעיס אותה.

קיאה המשיכה: "לאחר שקברתי את בעלי שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות. אני לא יודעת להשיט סירה, אני לא יודעת למצוא דגים, וגם אם הייתי יודעת לעשות את שני הדברים האלה, הגברים לא היו מקבלים אותי בתור המנהיגה שלהם. אז מכרתי את הסירה." היא נראתה קשוחה לרגע. "היו אנשים שניסו להשיג את הסירה בפחות כסף ממה שהיא שווה, אבל לא הסכמתי לעשות איתם עסקים."

תמרה החלה לזהות בתוך קיאה גרעין של נחישות של ברזל.

כשהמשיכה בדבריה היה רמז לייאוש בקולה של קיאה, "אבל הכסף מהסירה לא יישאר לנצח."

תמרה ידעה שהמשפחה היא מוסד חשוב במדינה הזו. "מה עם הורייך?" היא שאלה.

"ההורים שלי מתו. האחים שלי עברו לסודן — הם עובדים שם במטע קפה. לסלים הייתה אחות, ובעלה אמר שאם אתן לו את הסירה בזול הוא תמיד ידאג לי ולנאג'י." היא משכה בכתפיה.

"את לא סמכת עליו," אמרה תמרה.

"לא רציתי למכור את הסירה שלי תמורת הבטחה."

היא נחושה ולא טיפשה, חשבה תמרה.

קיאה הוסיפה: "עכשיו המשפחה של בעלי שונאת אותי."

"אז את רוצה להגר לאירופה — באופן לא חוקי."

"אנשים עושים את זה כל הזמן," אמרה קיאה.

זה היה נכון. ככל שהמדבר התפשט דרומה, מאות אלפי בני אדם נואשים עזבו את הסאחל בחיפוש אחר עבודה, ורבים מהם יצאו למסע המסוכן לדרום אירופה.

"זה מסוכן," היא המשיכה, "אבל הכסף מהסירה יממן את הנסיעה."

הכסף לא היה הבעיה האמיתית. תמרה הרגישה בקולה של קיאה שהיא מפוחדת.

קיאה אמרה: "הרוב נוסעים לאיטליה. אני לא יודעת איטלקית, אבל שמעתי שברגע שמגיעים לאיטליה אפשר בקלות לעבור לצרפת. זה נכון?"

"כן." תמרה מיהרה עכשיו לחזור למכונית, אבל הרגישה שהיא חייבת לענות לשאלותיה של קיאה. "פשוט נוסעים במכונית ועוברים את הגבול. או שנוסעים ברכבת. אבל מה שאת מתכננת הוא נורא מסוכן. אלה שמבריחים בני אדם הם פושעים. הם עלולים לקחת את הכסף שלך ולהיעלם."

קיאה עצרה לרגע וחשבה, אולי חיפשה דרך להסביר את חייה לאורחת המערבית המיוחסת הזו. לאחר רגע היא אמרה: "אני יודעת מה קורה כשאין מספיק אוכל. ראיתי את זה." היא הסיטה את מבטה בזמן שנזכרה, וקולה נהיה שקט יותר. "התינוק נהיה רזה יותר, אבל בהתחלה זה לא נראה רציני מדי. אחר כך הוא נהיה חולה. זו דלקת של ילדים כמו שיש להרבה ילדים, עם פצעים או נזלת או שלשול, אבל לילד הרעב לוקח הרבה זמן להתאושש, ואז הוא חולה במחלה אחרת. הוא עייף כל הזמן ומיילל הרבה והוא לא משחק הרבה, רק שוכב בשקט ומשתעל. ואז יום אחד הוא עוצם את העיניים ולא פוקח אותן שוב. ולפעמים האימא עייפה מדי בשביל לבכות."

תמרה הביטה בה בעיניים מוצפות דמעות. "אני כל כך מצטערת," היא אמרה. "אני מאחלת לך הצלחה."

קיאה חזרה להיות נמרצת. "יפה מצידך שאת עונה על השאלות שלי."

תמרה קמה ממקומה. "אני צריכה ללכת," היא אמרה במבוכה. "תודה על הבירה. ובבקשה תנסי לברר יותר על המבריחים לפני שאת נותנת להם את הכסף שלך."

קיאה חייכה והנהנה בתגובה מנומסת לקלישאה. היא מבינה את הצורך להיות זהירה עם כסף הרבה יותר טוב משאני אבין אי־פעם, חשבה תמרה בעצב.

תמרה יצאה החוצה ומצאה את טאב עושה את דרכו בחזרה למכונית. השעה הייתה קרובה לשעת צהריים, והכפריים לא נראו עוד, נראה שנכנסו לבתים כדי לתפוס מחסה מהשמש. בעלי החיים מצאו צל מתחת לסככות מאולתרות שנבנו כנראה למטרה זו.

כשעמדה קרוב לטאב היא הבחינה בניחוח קל של זיעה טרייה על עור נקי, ורמז לניחוח עץ אלגום. היא אמרה: "הוא בתוך המכונית."

"איפה הוא הסתתר?"

"זה היה מוכר הסיגריות."

"הוא הצליח לשטות בי."

הם הגיעו למכונית ונכנסו פנימה. המעבר לאוויר הממוזג היה כמו טבילה בים קפוא. תמרה וטאב התיישבו משני צדדיו של מוכר הסיגריות, שהסריח כאילו לא התקלח מזה ימים רבים. הוא החזיק בידו קרטון סיגריות.

תמרה לא הצליחה לעצור בעצמה. "אז," היא אמרה, "מצאת את חופרָה?"

***

למוכר הסיגריות קראו עבדול ג'ון חדאד, והוא היה בן עשרים וחמש. הוא נולד בלבנון וגדל בניו ג'רזי, והיה אזרח אמריקאי וקצין בסוכנות הביון המרכזית, הסי־איי־איי.

לפני ארבעה ימים הוא היה במדינה הסמוכה ניז'ר, שם נהג בפורד שטח חבוט אך יציב מבחינה מכנית במעלה גבעה ארוכה במדבר מצפון לעיירה מראדי.

הוא נעל מגפיים עם סוליות עבות. הם היו חדשים, אך טופלו כך שייראו ישנים: החלקים העליונים שחוקים ושרוטים באופן מלאכותי, השרוכים לא תואמים והעור מוכתם בקפידה כך שייראה כאילו נעשה בו שימוש רב. בכל סוליה עמוקה היה תא נסתר. האחד נועד לטלפון חדיש ומשוכלל, והשני למכשיר שקלט רק אות אחד מיוחד. עבדול נשא בכיסו טלפון זול כאמצעי הסחה.

המכשיר היה כעת על המושב לצידו, והוא הביט בו מדי כמה דקות. המכשיר אישר שמשלוח הקוקאין שהוא עקב אחריו נעצר איפשהו לפני כן. ייתכן שהוא עצר בנווה מדבר שבו הייתה תחנת דלק, אבל עבדול קיווה שהוא נמצא במחנה ששייך למדינה האסלאמית של סהרה הגדולה.

הסי־איי־איי התעניין בטרוריסטים יותר מאשר בסוחרי סמים, אבל בחלק זה של העולם אלה היו אותם אנשים. שרשרת של קבוצות מקומיות, הקשורות ביניהן באופן רופף בתור מאס"ג, המדינה האסלאמית של סהרה הגדולה, מימנה את פעילויותיה הפוליטיות באמצעות צמד העסקים הרווחי של סחר בסמים והברחת בני אדם. משימתו של עבדול הייתה למצוא את המסלול שדרכו עוברים הסמים בתקווה שהוא יוביל אותו למקומות המסתור של מאס"ג.

האיש שנחשב כדמות המובילה במאס"ג, ואחד מרוצחי ההמונים הגרועים ביותר בעולם כיום, נודע בשם אל־פאראבי. זה היה כמעט בוודאות שם בדוי: אל־פאראבי היה שמו של פילוסוף מימי הביניים. מנהיג המדינה האסלאמית של סהרה הגדולה כונה גם "האפגני", כי הוא השתתף במלחמת אפגניסטן. טווח הפעילות שלו היה רחב, אם אפשר להאמין לדיווחים שהתקבלו: בזמן שהיה מוצב באפגניסטן הוא נסע דרך פקיסטן אל הפרובינציה הסינית המורדת, שינג'יאנג, ושם יצר קשר עם תנועת העצמאות של מזרח טורקסטן, קבוצת טרור החותרת להשיג אוטונומיה לבני המיעוט האויגורי, שהם ברובם מוסלמים.

אל־פאראבי היה כעת במקום כלשהו בצפון אפריקה, ואם עבדול יוכל למצוא אותו זה ינחית מכה, אולי אפילו אנושה, על מאס"ג.

עבדול סקר תצלומים מטושטשים שצולמו מרחוק, רישומי עיפרון של אמנים, צירופים של חלקי קלסתרונים ותיאורים כתובים, והיה בטוח שיֵדע לזהות את אל־פאראבי אם יראה אותו: איש גבוה עם שיער אפור וזקן שחור, שתואר לעיתים קרובות כבעל מבט חודר וארשת סמכותית. אם עבדול יצליח להתקרב מספיק אולי הוא יוכל לאשר את הזיהוי באמצעות האפיון הכי בולט של אל־פאראבי: כדור שירו עליו האמריקאים קטע חצי מהאגודל השמאלי שלו, והשאיר לו גדם שהוא אהב להראות ולהתגאות בו ולומר לאנשים שאלוהים הגן עליו מפני המוות אך בה בעת גם הִתרה בו להיות זהיר יותר.

לא משנה מה יקרה, אסור לעבדול לנסות ללכוד את אל־פאראבי, רק לאתר במדויק את המיקום שלו ולדווח. נאמר שלאיש יש מקום מסתור בשם חוּפְרָה, שפירושו בור, אך מיקומו אינו ידוע לאיש בקהיליית המודיעין המערבית כולה.

עבדול הגיע אל ראש הגבעה, האט את מהירות הנסיעה עד שנעצר בצד השני.

לפניו הוביל מדרון ארוך למישור רחב שנצנץ בחום. הוא מצמץ כנגד הבוהק: הוא לא הרכיב משקפי שמש, כי המקומיים ראו בהם סמל של עושר, והוא היה צריך להיראות כמו אחד מהם. במרחק, כמה קילומטרים ממנו, הוא דימה לראות כפר. הוא הסתובב במושבו, הסיר לוח מהדלת ושלף משם משקפת שדה. אחר כך יצא מהמכונית.

מה שראה מבעד למשקפת גרם לליבו להאיץ את פעימותיו.

זה היה יישוב של אוהלים ובקתות מאולתרות. היו שם כלי רכב רבים, רובם במקלטים רעועים שהסתירו אותם ממצלמות לוויין. כלי רכב אחרים היו עטופים בכיסויים עם ציורים של הסוואה מדברית, ועל פי צורתם הם היו אולי משאיות ארטילריה. מספר דקלים הצביעו על הימצאותו של מקור מים בסביבה.

לא היה כאן שום מסתורין. זה היה בסיס צבאי למחצה.

ובסיס חשוב, הוא חשב. הוא הניח שהבסיס מאכלס כמה מאות אנשים, ואם הוא צודק בקשר לארטילריה, האנשים האלה חמושים היטב באופן מעורר פחד.

ייתכן אפילו שזוהי החופרה האגדית.

הוא הרים את כף רגלו הימנית כדי להוציא את הטלפון מהמגף שלו כדי שיוכל לצלם, אך לפני שהצליח לעשות זאת הוא שמע מאחוריו קול של משאית, רחוקה אבל מתקרבת במהירות.

מאז שירד מהכביש הסלול הוא לא ראה שום תנועה אחרת. זה היה כמעט בוודאות רכב של המדינה האסלאמית בדרכו למחנה.

הוא הביט סביב. לא היה לו איפה להסתיר את עצמו, ובוודאי שלא את המכונית שלו. במשך שלושה שבועות הוא הסתכן בכך שהאנשים שהוא מרגל אחריהם יגלו אותו, וכעת זה עמד לקרות.

היה לו סיפור מוכן. כל מה שנותר לו לעשות הוא לספר אותו ולקוות לטוב.

הוא הביט בשעון הזול שלו. השעה הייתה כעת שתיים בצהריים. הוא תיאר לעצמו שיש פחות סיכוי שהג'יהאדים יהרגו אדם בזמן שהוא מתפלל.

הוא נע במהירות. הוא החזיר את המשקפת למקום המחבוא שלה מאחורי הפנל בדלת, פתח את תא המטען והוציא משם שטיח תפילה ישן ובלוי. אחר כך הוא טרק את המכסה ופרש את השטיח על הקרקע. הוא אמנם גדל כנוצרי, אבל ידע מספיק על אופן התפילה המוסלמי כדי לזייף תפילה כזו.

התפילה השנייה של היום נקראה "זוּהְר" ונאמרה לאחר שהשמש עברה את הזנית. היה אפשר למתוח את הטווח לכל זמן שהוא מהצהריים עד אמצע אחר הצהריים. הוא השתטח בתנוחה הנכונה ונגע בשטיח באפו, בידיו, בברכיו ובבהונותיו. הוא עצם את עיניו.

המשאית שאגה קרוב יותר, וטיפסה במאמץ במדרון בצד הרחוק של הרכס.

עבדול נזכר פתאום במכשיר. הוא היה מונח על מושב הנוסע. הוא קילל: המכשיר יסגיר אותו מייד.

הוא קם במהירות על רגליו, פתח לרווחה את הדלת בצד הנוסע וחטף את המכשיר. בלפיתה של שתי אצבעות הוא שחרר את התפס של המגירה הנסתרת בסוליית המגף השמאלי שלו. מרוב חיפזון הוא שמט את המכשיר על החול. הוא הרים וטמן אותו בתוך הנעל, סגר את התא הסודי ומיהר בחזרה אל השטיח.

הוא כרע שוב על ברכיו.

מזווית עינו ראה את המשאית מגיעה לפסגת הגבעה ועוצרת בפתאומיות לצד מכוניתו. הוא עצם את עיניו.

הוא לא ידע את התפילות בעל־פה, אך הוא שמע אותן לעיתים קרובות מספיק כדי שיֵדע למלמל משהו דומה.

הוא שמע את דלתות המשאית נפתחות ונסגרות, ואז צעדים כבדים מתקרבים.

קול אמר בערבית: "קום."

עבדול פקח את עיניו. היו שם שני גברים. אחד מהם אחז ברובה, לשני היה אקדח בחגורה. מאחוריהם עמד טנדר עמוס בשקים שהיו אולי מלאים בקמח — מזון לג'יהאדים, ללא ספק.

האיש עם הרובה היה צעיר יותר, בעל זקן דליל. הוא לבש מכנסי הסוואה ומעיל כחול עם ברדס שהיה מתאים יותר ליום גשום בניו יורק. הוא אמר בקשיחות: "מי אתה?"

עבדול נכנס מייד לתפקיד של איש מכירות ידידותי ולבבי. הוא חייך ואמר: "חברים, למה אתם מפריעים לבן אדם באמצע התפילה?" הוא דיבר בערבית מדוברת שוטפת עם מבטא לבנוני: הוא גר בביירות עד גיל שש, והוריו המשיכו לדבר ערבית בבית גם לאחר שעברו לארצות הברית.

לאיש עם האקדח היה שיער מאפיר. הוא דיבר בטון רגוע. "אנחנו מבקשים סליחה מאלוהים שהפרענו לתפילות המסורות שלך," הוא אמר. "אבל מה אתה עושה כאן, בשביל הנטוש הזה? לאן אתה נוסע?"

"אני מוכר סיגריות," אמר עבדול. "רוצים לקנות קצת? הן בחצי המחיר." ברוב מדינות אפריקה חפיסה של עשרים סיגריות קליאופטרה נמכרת תמורת המקבילה המקומית של דולר. עבדול מכר אותן בחצי מכך.

הבחור הצעיר פתח בתנופה את תא המטען של מכוניתו של עבדול. התא היה מלא בחבילות קרטון של סיגריות קליאופטרה. "איפה השגת אותן?" הוא שאל.

"מקצין צבא סודני בשם בילאל." זה היה סיפור מתקבל על הדעת: כולם ידעו שהקצינים הסודנים מושחתים.

הייתה שתיקה. הג'יהאדי המבוגר נראה מהורהר. הבחור הצעיר נראה כאילו הוא בקושי מתאפק מלהשתמש ברובה שלו, ועבדול שאל את עצמו אם הוא אי־פעם השתמש בו כדי לירות בבן אדם. אבל האיש המבוגר היה פחות מתוח. הוא לא היה מזדרז לירות, אבל היה מדייק יותר.

עבדול ידע שחייו מוטלים על כף המאזניים. השניים האלה או שיאמינו לו או שיהרגו אותו. אם יצטרך להילחם בהם, הוא יתחיל עם המבוגר. הצעיר יירה, אבל קרוב לוודאי שיחטיא. מצד שני, בטווח הזה לא בטוח שיחטיא.

האיש המבוגר אמר: "אבל למה אתה כאן? לאן אתה חושב שאתה הולך?"

"יש פה כפר בהמשך, לא?" אמר עבדול. "אני עוד לא רואה אותו, אבל בחור בבית קפה אמר לי שאמצא שם לקוחות."

"בחור בבית קפה."

"אני תמיד מחפש לקוחות."

האיש המבוגר אמר לצעיר: "תעשה עליו חיפוש."

הבחור הצעיר תלה את הרובה שלו על גבו, ועבדול חש הקלה רגעית. אבל המבוגר שלף אקדח בקוטר 9 מ"מ וכיוון אותו אל ראשו של עבדול בזמן שהצעיר ערך עליו חיפוש.

הצעיר מצא את הטלפון הזול של עבדול ומסר אותו לחברו.

האיש המבוגר הדליק את הטלפון ולחץ בביטחון על הכפתורים. עבדול ניחש שהוא מסתכל על רשימת אנשי הקשר והשיחות האחרונות. מה שהוא מצא יתמוך בסיפור הכיסוי של עבדול: מלונות זולים, סדנאות לתיקון רכב, חלפני כסף וכמה יצאניות.

האיש המבוגר אמר: "תעשה חיפוש במכונית."

עבדול עמד והתבונן. הבחור החל עם תא המטען הפתוח. הוא הרים את תיק הנסיעות הקטן של עבדול ורוקן את תוכנו על הכביש. לא היה שם הרבה: מגבת, קוראן, כמה כלי רחצה פשוטים ומטעֵן לטלפון. הוא זרק החוצה את כל הסיגריות והרים את לוח הרצפה כדי לחשוף את הגלגל הרזרבי וערכת הכלים. בלי להחזיר שום דבר למקומו, הוא פתח את הדלתות האחוריות. הוא תחב את ידיו בין אחורי המושב למשטח הישיבה והתכופף כדי להציץ מתחת.

בחלק הקדמי הוא הסתכל מתחת ללוח המחוונים, בתוך תא הכפפות ובתוך כיסי הדלת. הוא הבחין בפנל הרופף בדלת של הנהג והסיר אותו. "משקפת," הוא אמר בניצחון, ועבדול חש צמרמורת של פחד. המשקפת לא הייתה מרשיעה כמו אקדח, אבל היא הייתה יקרה, ולמה שמוכר סיגריות יהיה זקוק למשקפת?

"זה מאוד שימושי במדבר," אמר עבדול, שהתחיל להרגיש נואש. "בטח גם לכם יש משקפות."

"זאת נראית יקרה." האיש המבוגר בדק את המשקפת. "תוצרת קונמינג," הוא קרא. "זו משקפת מסין."

"בדיוק," אמר עבדול. "קניתי אותה אצל הקצין הסודני שמכר לי את הסיגריות. היא הייתה במחיר מציאה."

שוב היה לו סיפור מתקבל על הדעת. הכוחות המזוינים של סודן קנו הרבה דברים מסין, שהייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארצם. חלק גדול מהציוד מצא את דרכו אל השוק השחור.

האיש המבוגר שאל בפיקחות: "השתמשת במשקפת בזמן שהגענו לכאן?"

"התכוונתי להשתמש בה אחרי התפילה. רציתי לדעת מה הגודל של הכפר. מה אתם אומרים — חמישים איש? מאה?" הוא זרק בכוונה מספרים נמוכים מדי, כדי ליצור את הרושם שלא הסתכל.

"לא משנה," אמר האיש. "אתה לא הולך לשם." הוא נעץ בעבדול מבט קשה וממושך, וכנראה חכך בדעתו אם להאמין לו או להרוג אותו. לפתע הוא אמר: "איפה האקדח שלך?"

"אקדח? אין לי אקדח." עבדול לא נשא עליו אקדח. אקדחים הכניסו סוכנים סמויים לצרות לעיתים קרובות יותר מאשר חילצו אותם, וזו הייתה דוגמה דרמטית לכך. אם הם היו מוצאים אצלו נשק עכשיו, הם היו מסיקים בביטחון שעבדול אינו מוכר סיגריות תמים.

"פתח את מכסה המנוע," אמר האיש המבוגר לצעיר.

הוא ציית. כפי שעבדול ידע, שום דבר לא היה מוחבא בתא המנוע. "הכול תקין," דיווח הצעיר.

"אתה לא נראה מפוחד במיוחד," אמר האיש המבוגר לעבדול. "אתה רואה שאנחנו ג'יהאדים. יכול להיות שנחליט להרוג אותך."

עבדול השיב לו מבט, אבל הרשה לעצמו לרעוד קצת. "אינשאללה," הוא אמר. אם אלוהים ירצה.

האיש הנהן, קיבל החלטה והחזיר לעבדול את הטלפון הזול שלו. "תסובב את המכונית שלך," הוא אמר. "תחזור כמו שבאת."

עבדול החליט לא לחשוף את ההקלה העמוקה שחש. "אבל קיוויתי למכור..." הוא העמיד פנים שהוא שוקל שוב את המחאה שלו. "רוצים קרטון סיגריות?"

"בתור מתנה?"

עבדול התפתה להסכים, אבל הטיפוס שהוא גילם לא היה נוהג בנדיבות כזו. "אני אדם עני," הוא אמר. "אני מצטער..."

"תחזור כמו שבאת," חזר הג'יהאדי.

עבדול משך בכתפיו באכזבה והעמיד פנים שהתייאש מלמכור. "איך שאתם רוצים," הוא אמר.

האיש סימן לחברו, ושניהם חזרו למשאית.

עבדול החל לאסוף את חפיסות הסיגריות שלו.

המשאית התרחקה ברעש.

הוא צפה בה נעלמת במדבר. לבסוף הוא אמר: "ישו, מריה ויוסף," הוא התנשם. "זה היה קרוב."

***

תמרה הצטרפה לסי־איי־איי בגלל אנשים כמו קיאה.

היא האמינה בכל ליבה בחופש, דמוקרטיה וצדק, אבל ערכים אלה היו נתונים כעת למתקפה בכל רחבי העולם, וקיאה הייתה אחת מהקורבנות. תמרה ידעה שיש להילחם על הדברים שהיא מאמינה בהם. לעיתים קרובות היא חשבה על מילותיו של השיר המסורתי: "אם אמות ונשמתי תאבד, לא תהיה זו אשמתו של איש מלבדי." כולם אחראים. אמנם היה זה שיר מהברית החדשה, ותמרה הייתה יהודייה, אבל המסר היה נכון לכולם.

כאן, בצפון אפריקה, כוחות צבא אמריקניים נלחמו נגד טרוריסטים שהערכים שלהם היו אלימות, קנאות ופחד. הכנופיות החמושות הקשורות למאס"ג רצחו, חטפו ואנסו אפריקאים שדתם או מוצאם האתני לא זכו לאישורם של מצביאי הצבא הפונדמנטליסטים. האלימות שלהם, בנוסף להתפשטותו הזוחלת דרומה של מדבר סהרה, גרמו לאנשים כמו קיאה לסכן את חייהם ולחצות את הים התיכון בסירות גומי מתנפחות.

צבא ארצות הברית, בשיתוף עם הצרפתים ועם צבאות לאומיים אחרים, תקף והשמיד מחנות טרור בכל פעם שמצא אותם.

הבעיה הייתה למצוא אותם.

גודלו של מדבר סהרה היה כגודלה של ארצות הברית. וכאן נכנסה תמרה לתמונה. הסי־איי־איי שיתף פעולה עם מדינות אחרות כדי לספק מידע לצבאות התוקפים. טאב היה מסופח למשימה הזו, אבל היה למעשה קצין של המִנהלת הכללית לביטחון חוץ של צרפת, הסי־איי־איי הצרפתי. גם עבדול היה חלק מהמאמץ הזה.

עד כה הייתה לפרויקט השפעה מועטה. הג'יהאדים המשיכו להרוס חלקים רבים בצפון אפריקה פחות או יותר ללא הפרעה.

תמרה קיוותה שעבדול יצליח לשנות את זה.

היא אף פעם לא פגשה אותו לפני כן, אם כי דיברה איתו בטלפון. בכל אופן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהסי־איי־איי שלח סוכן סמוי לרגל אחר המחנות של המדינה האסלאמית. תמרה הכירה את קודמו של עבדול, עומאר. היא הייתה זו שמצאה את גופתו, גווייה נטולת ידיים וכפות רגליים שהושלכה במדבר. היא מצאה את הידיים וכפות הרגליים החסרות במרחק תשעים מטרים משם. זה היה המרחק שהאיש הגוסס זחל על מרפקיו וברכיו בזמן שדימם למוות. תמרה ידעה שלעולם לא תתגבר על כך.

וכעת עבדול פסע בעקבותיו של עומאר.

הוא היה איתם בקשר לסירוגין, בכל פעם שהצליח להתחבר לרשת הסלולרית. ואז, לפני יומיים, הוא התקשר ואמר שהגיע לצ'אד ושיש לו בשורות טובות שהוא רוצה למסור באופן אישי. הוא ביקש לקבל קצת אספקה ומסר הנחיות מדויקות לגבי המיקום שלו.

וכעת הם ידעו מה הוא עשה לפני כן.

תמרה הייתה מחושמלת, אבל שמרה על איפוק. "יכול להיות שזה חופרה," היא אמרה. "וגם אם לא, זו תגלית נהדרת. חמש מאות איש, עם משאיות ארטילריה? זה עסק רציני!"

עבדול שאל: "מתי תפעלו?"

"יומיים, שלושה לכל היותר," היא אמרה. הכוחות המזוינים של ארצות הברית, צרפת וניז'ר ישַטחו את המחנה. הם ישרפו את האוהלים והבקתות, יחרימו את הנשק, ויחקרו כל ג'יהאדי שישרוד את הקרב. בתוך כמה ימים הרוח תעיף את האפר, השמש תלבין את האשפה, והמדבר יחל לכבוש מחדש את השטח.

ואפריקה תהיה קצת יותר בטוחה לאנשים כמו קיאה ונאג'י.

עבדול נתן להם הנחיות מדויקות לגבי מיקום המחנה.

גם תמרה וגם טאב ישבו עם מחברות על הברכיים ורשמו כל מה שהוא אמר. תמרה הייתה המומה. היא לא הצליחה לעכל שהיא מדברת עם אדם שסיכן עד כדי כך את חייו והגיע להישג חשוב כל כך. בזמן שדיבר והיא רשמה לעצמה הערות, היא ניצלה כל הזדמנות כדי לבחון אותו. היו לו עור כהה, זקן שחור ומטופח, עיניים חומות בהירות יוצאות דופן ומבט קשוח. פניו היו מתוחות ממאמץ, והוא נראה מבוגר מעשרים וחמש שנותיו. הוא היה גבוה ורחב כתפיים: היא נזכרה שבזמן לימודיו באוניברסיטת מדינת ניו יורק הוא היה לוחם אמנויות לחימה מעורבות.

זה נראה מוזר שהוא היה גם מוכר הסיגריות. האיש ההוא היה קליל ונינוח, פטפטן, דיבר עם כל אחד, טפח לגברים על השכם, קרץ לנשים, והדליק לכולם סיגריות עם מצית פלסטיק אדום. האיש הזה, לעומת זאת, היה שקט ומסוכן. היא הרגישה שהיא קצת פוחדת ממנו.

הוא מסר פרטים מלאים על המסלול שעשה משלוח הקוקאין. הקוקאין עבר דרך ידיהן של כמה כנופיות והועבר מרכב אחד לאחר שלוש פעמים. בנוסף לבסיס הצבאי למחצה הוא איתר גם שני מחנות קטנים יותר וגם כמה כתובות בעיר של קבוצות המדינה האסלאמית.

"זה אוצר," אמר טאב. תמרה הסכימה איתו. התוצאות עלו על כל ציפיותיה, והיא הרגישה ברקיע השביעי.

"יופי," אמר עבדול בטון נמרץ. "הבאתם לי את הדברים שביקשתי?"

"כמובן." הוא ביקש כסף במטבע מקומי, גלולות לתחלואי הקיבה שפוגעים לעיתים קרובות במבקרים בצפון אפריקה, מצפן פשוט — ודבר אחד שהתמיה אותה: מטר של חוט טיטניום צר מידה, מחובר לידיות עץ בכל קצה, תפור בתוך אבנט כותנה מהסוג שלובשים גברים כחגורה סביב חלוק מסורתי. היא תהתה אם הוא יסביר את זה.

היא מסרה לו את הכול. הוא הודה לה אך לא אמר דבר. הוא הביט סביב ובחן את שדה הראייה מכל כיוון. "הכול פנוי," הוא אמר. "סיימנו?"

תמרה הביטה בטאב, שאמר: "סיימנו."

תמרה אמרה: "יש לך כל מה שאתה צריך, עבדול?"

"כן." הוא פתח את דלת המכונית.

"בהצלחה," אמרה תמרה. זו הייתה משאלת לב.

טאב אמר: "Bonne chance", בהצלחה.

עבדול משך קדימה את הצעיף שלו כדי להצל על פניו, ואז יצא מהמכונית, סגר את הדלת וצעד בחזרה אל הכפר, כשקרטון הסיגריות עדיין בידו.

תמרה הביטה בו מתרחק ושמה לב להליכה שלו. הוא לא פסע כמו רוב הגברים האמריקאים, כאילו הם אדוני המקום. במקום זאת הוא אימץ לעצמו את הדשדוש של אנשי המדבר והלך בראש מורכן ובפנים מוצללות, תוך מאמץ מינימלי כדי להימנע מהתחממות.

היא הייתה המומה מאומץ הלב שלו. היא רעדה כשחשבה מה יקרה לו אם ייתפס. עריפת ראש היא הדבר הטוב ביותר שיוכל לקווֹת לו.

כשהוא נעלם משדה הראייה שלהם היא רכנה קדימה ודיברה אל עלי. "יאללה," היא אמרה.

המכונית יצאה מהכפר ונסעה בשביל העפר אל הכביש, ושם פנתה דרומה, בחזרה לנג'מנה.

טאב קרא את ההערות שרשם. "זה מדהים," הוא אמר.

"אנחנו צריכים להכין דוח משותף," אמרה תמרה במחשבה קדימה.

"רעיון טוב. כשנחזור נכתוב אותו ביחד, ואז נוכל למסור אותו בשתי שפות במקביל."

נראה שהם עובדים היטב ביחד, היא חשבה. הרבה גברים היו מנסים לקחת פיקוד הבוקר. אבל טאב לא ניסה להשתלט על השיחה עם עבדול. היא התחילה לחבב אותו.

היא עצמה את עיניה. לאט־לאט שככה התרוממות הרוח שלה. היא קמה מוקדם בבוקר, והנסיעה הביתה תארך עוד שעתיים־שלוש. במשך זמן־מה היא רק ראתה מראות מהכפר האלמוני שבו ביקרו: הבתים מלִבני הבוץ, גינות הירק העלובות, ההליכה הארוכה אל המים. אבל הזמזום של מנוע המכונית והרעש של הצמיגים הזכירו לה נסיעות ארוכות בילדותה, כשנסעה בשברולט המשפחתי משיקגו לסנט לואיס כדי לבקר את סבה וסבתה, שרועה ליד אחיה במושב האחורי הרחב. ובסופו של דבר, עכשיו כמו אז, היא נרדמה.

היא שקעה בשינה עמוקה והתעוררה בבהלה כשהמכונית עצרה בבת אחת. היא שמעה את טאב אומר: "Putain," המקבילה הצרפתית ל"חרא". היא ראתה שאת הכביש שלפניהם חוסמת משאית שחונה באלכסון. סביב המשאית היו חצי תריסר גברים לבושים בפריטים מוזרים של מדי צבא מעורבים בבגדים מסורתיים: טוניקה צבאית עם כאפייה, גלבייה ארוכה מעל מכנסי צבא.

הם היו אנשי צבא למחצה, ולכולם היה נשק.

עלי נאלץ לעצור את המכונית.

תמרה אמרה: "מה קרה לעזאזל?"

טאב אמר: "לזה הממשלה קוראת מחסום דרכים לא פורמלי. הם חיילים פורשים או עדיין בשירות שעושים כסף מהצד. זו סחיטה."

תמרה כבר שמעה על מחסומי דרכים לא פורמליים, אבל זו הייתה ההתנסות הראשונה שלה עם מחסום כזה. היא אמרה: "מה המחיר?"

"תכף נדע."

אחד החיילים ניגש לחלון הנהג וצעק בפראות. עלי פתח את החלון שלו וצעק בחזרה בניב המקומי. פיט הרים את הקרבין שלו מהרצפה, אבל החזיק אותו נמוך בחיקו. האיש שבחלון נפנף ברובה שלו באוויר.

טאב נראה רגוע, אבל לתמרה זה נראה כמו מצב נפיץ.

איש מבוגר בכובע צבאי וחולצת ג'ינס עם חורים בתוכה כיוון רובה לעבר השמשה הקדמית.

בתגובה הרים פיט את הקרבין שלו לגובה הכתף.

טאב אמר: "זהירות, פיט."

"אני לא אירה ראשון," אמר פיט.

טאב הושיט יד מעל גב המושב לחלק האחורי של המכונית ושלף חולצת טריקו מקופסת קרטון. אחר כך הוא יצא מהמכונית.

תמרה שאלה בדאגה: "מה אתה עושה?"

טאב לא ענה.

הוא צעד קדימה כשמספר רובים מכוונים אליו, ותמרה הצמידה את אגרופה לפיה.

אבל טאב לא נראה מפוחד. הוא ניגש לאיש בחולצת הג'ינס, שכיוון את רובהו ישירות אל חזהו של טאב.

טאב אמר בערבית: "יום טוב לך, קפטן. אני מלווה את הזרים האלה היום." הוא העמיד פנים שהוא סוג של מדריך או מלווה. "בבקשה תרשה להם לעבור." ואז הוא הסתובב אל המכונית וצעק, עדיין בערבית: "אל תירו! אל תירו! אלה האחים שלי!" הוא עבר לאנגלית וצעק: "פיט, תוריד את הרובה."

פיט הוריד באי רצון את קת הרובה מכתפו והחזיק את הרובה באלכסון לרוחב חזהו.

לאחר רגע הוריד גם האיש בחולצת הג'ינס את רובהו.

טאב הושיט לאיש את חולצת הטריקו, והוא פרש אותה. היא הייתה בצבע כחול כהה עם פס אנכי אדום־לבן, ואחרי מחשבה של רגע תמרה הבינה שזו חולצת המדים של פריז סן ז'רמן, קבוצת הכדורגל הפופולרית ביותר בצרפת. האיש קרן מאושר.

תמרה שאלה את עצמה קודם למה טאב הביא איתו את קופסת הקרטון. כעת הבינה.

האיש פשט את חולצתו הישנה ומשך את החולצה החדשה מעל לראשו.

האווירה השתנתה. החיילים התקהלו סביבו, התפעלו מהחולצה, ואז הביטו בטאב בציפייה. טאב הסתובב אל המכונית ואמר: "תמרה, תעבירי לי בבקשה את הקופסה?"

היא הושיטה יד אל החלק האחורי, הרימה את הקופסה ומסרה אותה דרך דלת המכונית הפתוחה. טאב חילק חולצות לכולם.

החיילים נראו כולם נרגשים, וכמה מהם לבשו את החולצות.

טאב לחץ את ידו של האיש שאותו כינה "קפטן", ואמר: "מַע א־סלַאמֵה," שלום. הוא חזר למכונית עם הקופסה הריקה כמעט, נכנס, טרק את הדלת, ואמר: "סע, עלי, אבל לאט."

המכונית הזדחלה קדימה. הגנגסטרים המאושרים כיוונו את עלי בתנועות ידיים למסלול מוכן לאורך שולי הדרך, שעקף את המשאית החונה. לאחר שעברו את המשאית חזר עלי לכביש.

ברגע כשהצמיגים נגעו במשטח הבטון לחץ עלי בחוזקה על דוושת התאוצה, והם התרחקו ברעש מהמחסום.

טאב החזיר את הקופסה לחלק האחורי.

תמרה שחררה אנחת רווחה ארוכה. היא נפנתה אל טאב ואמרה: "היית מה־זה קוּל! לא פחדת?"

הוא נענע בראשו. "הם מפחידים, אבל בדרך כלל הם לא הורגים אנשים."

"טוב לדעת," אמרה תמרה.

 

 

קן פולט

קן פולט (Ken Follett; 1949) הוא סופר בריטי. פולט כתב ספרי מתח ורומנים היסטוריים רבים שרובם היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות (בהן עברית) וחלקם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. ספריו ניחנים בעושר עלילתי ובפירוט היסטורי רב (לרוב קרוב למדי למציאות, או למידע ההיסטורי).

נשוי לברברה פולט, חברת הפרלמנט הבריטי בין 1997 ל-2010, ושרת התרבות והתיירות בממשלתו של גורדון בראון.

עוד על הספר

  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 667 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 7 דק'
לעולם לא קן פולט

פרולוג

במשך שנים רבות החזיק ג'יימס מדיסון בתואר הנשיא הנמוך ביותר שהיה אי־פעם לארצות הברית. גובהו היה 1.62 מטר. ואז הנשיאה גרין שברה את השיא שלו. גובהה של פאולין גרין היה 1.50 מטר. היא אהבה לציין שבבחירות שהיו אז מדיסון הביס את דווייט קלינטון, שגובהו היה 1.90 מטר.

בעבר דחתה פעמיים את ביקורה בארץ המנצ'קינים. בכל אחת משנות כהונתה נקבע לה ביקור, אך תמיד היה לה משהו חשוב יותר לעשות. בפעם הזו, הפעם השלישית, הרגישה שהיא חייבת לצאת לשם. זה היה בשנה השלישית לנשיאותה, בבוקר סתווי, ומזג האוויר היה נוח.

התרגול הזה היה חזרה על תרגיל "על יבש", שמטרתו להראות לבעלי תפקידים ציבוריים בכירים מה יהיה עליהם לעשות במצב חירום. היא העמידה פנים שארצות הברית מותקפת, ויצאה במהירות מהחדר הסגלגל אל המדשאה הדרומית של הבית הלבן.

מאחוריה מיהרו קומץ אנשי מפתח שרק לעיתים נדירות משו ממנה: היועץ שלה לביטחון לאומי, המזכיר הבכיר שלה, שני שומרי ראש מהשירות החשאי וקצין צבא צעיר שנשא תיק מכוסה עור שזכה לכינוי "הפוטבול הגרעיני" והכיל את כל מה שהייתה זקוקה לו כדי לפתוח במלחמה גרעינית.

המסוק שלה היה חֵלֶק מצי, וכל אחד מהמסוקים שהיא הייתה על סיפונו נקרא מרין 1. כמו תמיד, נחת במדים כחולים עמד דום בזמן שהנשיאה התקרבה ועלתה במדרגות בקלילות.

בפעם הראשונה שפאולין טסה במסוק, לפני כעשרים וחמש שנה, זו הייתה חוויה לא נוחה, היא נזכרה, בפנים המסוק הדחוס היו מושבי מתכת קשים, וכל כך הרבה רעש שלא היה אפשר לדבר. הפעם זה היה שונה. פנים המסוק היה כמו זה של מטוס סילון פרטי, עם מושבים נוחים, מרופדים בעור חום בהיר, מיזוג אוויר וחדר שירותים קטן.

גאס בלייק, היועץ לביטחון לאומי, ישב לידה. הוא היה גנרל בדימוס, איש גדול, אפרו־אמריקאי, בעל עור כהה ושיער אפור קצר. הוא הפיץ אווירה של כוח מרגיע. הוא היה בן חמישים וחמש, מבוגר מפאולין בחמש שנים. במערכת הבחירות לנשיאות הוא היה חבר חשוב בצוות שלה, וכעת היה חברהּ הקרוב ביותר בעבודה.

"תודה שאת עושה את זה," הוא אמר לה כשהמריאו. "אני יודע שלא רצית."

הוא צדק. היא התרעמה על הסחת הדעת והייתה חסרת סבלנות לסיים את זה כבר. "זו אחת מאותן מטלות שפשוט צריך למלא," היא אמרה.

זו הייתה טיסה קצרה. כשהמסוק הנמיך טוס היא בדקה את הופעתה במראת יד. התסרוקת הבלונדית הקצרה שלה הייתה מסודרת, ועל פניה היה איפור קל. היו לה עיניים חומות ויפות ששיקפו את החמלה שהיא חשה לעיתים קרובות, אף ששפתיה נחשקו לעיתים בקו ישר וגרמו לה להיראות נחושה ללא רַחֵם. היא סגרה את המראה בנקישה.

הם נחתו במתחם מחסנים בפרוור של מרילנד. שמו הרשמי היה "מתקן אחסון מס' 2 לעודפי ארכיון ממשלת ארצות הברית", אבל האנשים המעטים שידעו מה תפקידו האמיתי קראו לו "ארץ המנצ'קינים", על שם המקום שאליו הלכה דורותי במהלך הטורנדו ב'הקוסם מארץ עוץ'.

ארץ המנצ'קינים הייתה סוד. כולם ידעו על מתחם רייבן רוק בקולורדו, בונקר הגרעין התת־קרקעי שבו תכננו ראשי הצבא למצוא מקלט בזמן מלחמה גרעינית. זה היה מתקן אמיתי שעשוי להיות חשוב, אך לשם הנשיאה לא הגיעה. הרבה אנשים ידעו גם שמתחת לאגף המזרחי של הבית הלבן היה מרכז המבצעים הנשיאותי לשעת חירום, ששימש בעת משברים כמו המתקפה על מגדלי התאומים. עם זאת, הוא לא תוכנן לשימוש ארוך טווח בתקופה שלאחר אפוקליפסה.

בארץ המנצ'קינים מאה בני אדם יכלו לשרוד במשך שנה.

גנרל בשם וייטפילד פגש את הנשיאה. הוא היה שמנמן ובעל פנים עגולות, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, והפגין התנהגות חביבה והיעדר ניכר של תוקפנות צבאית. פאולין הייתה די בטוחה שאין לו שום עניין להרוג אויבים, שזה, בסופו של דבר, מה שחייל אמור לעשות. חוסר המלחמתיות שלו הייתה כנראה הסיבה לכך שהגיע לתפקיד הזה.

זה היה מתקן אחסון אמיתי, ותמרורים כיוונו את המשלוחים אל רציף טעינה. וייטפילד הוביל את החבורה דרך דלת צדדית קטנה, וזה היה המקום שבו השתנתה האווירה. הם עמדו לפני דלת כפולה מסיבית, שנראתה מתאימה לכניסה של כלא שמור היטב.

החדר מעברה של הדלת היה מחניק. הייתה לו תקרה נמוכה, והקירות שלו נראו קרובים יותר, כאילו היו בעובי של כמה מטרים. לאוויר היה ריח דחוס, כמו מבקבוק.

"החדר הזה, החסין בפני פיצוצים, קיים בעיקר כדי להגן על המעליות," אמר וייטפילד.

כשנכנסו למעלית איבדה פאולין במהירות את תחושת קוצר הרוח על כך שהיא משתתפת בתרגול שבקושי יש בו צורך. היא החלה להרגיש שזה משהו מבשר רעות.

וייטפילד אמר: "ברשותך, גברתי הנשיאה, אנחנו נרד עד למטה ואז נעלה בחזרה למעלה."

"בסדר גמור. תודה, גנרל."

בזמן שהמעלית עשתה את דרכה למטה, הוא אמר בגאווה: "גברתי, המתקן הזה מציע לך הגנה במאה אחוז במקרה שארצות הברית תסבול מאחד הדברים הבאים: מגפה; אסון טבע כמו פגיעה של מטאור גדול בכדור הארץ; מהומות ואי סדר אזרחי בקנה מידה גדול; פלישה של כוחות צבא קונבנציונליים; מתקפת סייבר או מלחמה גרעינית."

אם רשימת האסונות האלה הייתה אמורה לנסוך ביטחון בפאולין, היא לא השיגה את מטרתה. זה הזכיר לה שקץ הציוויליזציה אפשרי, ושהיא אולי תיאלץ למצוא מקלט בבור הזה באדמה, כדי שתוכל לנסות להציל שריד מהמין האנושי.

היא חשבה שאולי תעדיף למות על פני האדמה.

המעלית ירדה במהירות, ונראה שהיא עושה דרך ארוכה למטה. כשהיא נעצרה לבסוף אמר וייטפילד: ״במקרה של בעיה עם המעלית, יש גרם מדרגות.״

הצעירים שבחבורה צחקו לשמע ההערה השנונה כשדמיינו כמה מדרגות עשויות להיות. אבל פאולין זכרה כמה זמן לקח לאנשים לרדת במדרגות של מגדלי התאומים הבוערים, והיא אפילו לא העלתה חיוך על דל שפתיה. היא הבחינה שגם גאס לא חייך.

הקירות היו צבועים בירוק נינוח, לבן שמנת מפיג חרדה וורוד חיוור ומרגיע, אבל זה עדיין היה בונקר תת־קרקעי. התחושה המצמררת נשארה איתה גם כשהראו לה את הסוויטה הנשיאותית, את מגורי החיילים עם שורות המיטות ואת בית החולים, אולם הספורט, הקפטריה והסופרמרקט.

חדר המצב היה העתק של חדר המצב שבמרתף הבית הלבן. במרכזו ניצב שולחן ארוך ומצדדיו כיסאות לעוזרים. על הקירות היו מסכים גדולים. "אנחנו יכולים לספק כאן את כל המידע החזותי שאת מקבלת בבית הלבן, ובאותה מהירות," אמר וייטפילד. "אנחנו יכולים להסתכל על כל עיר בעולם על ידי פריצה למצלמות תנועה ומצלמות אבטחה. אנחנו קולטים נתוני מכ"ם צבאיים בזמן אמיתי. כמו שאת יודעת, לתצלומי לוויין לוקח כמה שעות להגיע לכדור הארץ, אבל אנחנו מקבלים אותם באותו הזמן שבו הפנטגון מקבל אותם. אנחנו מסוגלים לקלוט כל תחנת טלוויזיה, מה שעשוי להיות שימושי במקרים הנדירים שבהם סי־אן־אן או אל־ג'זירה מגיעות לסיפור לפני שירותי הביטחון. ויש לנו צוות של מתרגמים שיספקו כתוביות מיידיות למהדורות חדשות בשפות זרות."

בקומת המתקנים הייתה תחנת כוח עם מאגר סולֶר בגודל של אגם, מערכת חימום וקירור, ומכל מים של עשרים אלף קוב שהוזן על ידי מעיין תת־קרקעי. פאולין לא הייתה קלאוסטרופובית במיוחד, אך היא הרגישה מחנק מהמחשבה על כך שתהיה תקועה כאן בזמן שהעולם שבחוץ נחרב. היא החלה להיות מודעת לנשימה שלה.

כאילו קרא את מחשבותיה, וייטפילד אמר: "אספקת האוויר שלנו נכנסת מבחוץ דרך מערכת מסנני הדף, שבנוסף להיותם עמידים בפני נזקי פיצוץ, יכולים לתפוס מזהמים באוויר: כימיים, ביולוגיים או רדיואקטיביים."

יופי, חשבה פאולין, אבל מה עם מיליוני האנשים על פני האדמה שיישארו ללא כל הגנה?

בסיומו של הסיור אמר וייטפילד: "גברתי הנשיאה, מהמשרד שלך אמרו לנו שלא תרצי לאכול כאן ארוחת צהריים לפני שתעזבי, אבל הכנו לך משהו למקרה שתשני את דעתך."

זה תמיד קרה. כולם אהבו את הרעיון של לבלות שעה ומשהו בשיחה לא רשמית עם הנשיאה. היא חשה אהדה כואבת כלפי וייטפילד, התקוע מתחת לפני האדמה בתפקיד החשוב אך הבלתי נראה הזה, אבל נאלצה לדכא את הדחף הזה, כמו תמיד, ולדבוק בלוח הזמנים שלה.

רק לעיתים רחוקות בזבזה פאולין זמן באכילה עם אנשים שאינם בני משפחתה. היא קיימה פגישות שבהן הוחלף מידע והתקבלו החלטות, ואז המשיכה לפגישה הבאה. היא קיצצה במספר הסעודות הרשמיות שבהן נכחה במסגרת תפקידה הנשיאותי. "אני מנהיגת העולם החופשי," היא אמרה. "למה אני צריכה להעביר שלוש שעות בשיחה עם מלך בלגיה?"

ועכשיו היא אמרה: "זה מאוד נחמד מצידך, גנרל, אבל אני חייבת לחזור לבית הלבן."

בחזרה במסוק היא הידקה את חגורת הבטיחות שלה והוציאה מכיסה מכל פלסטיק בגודל של ארנק קטן. הוא נודע בכינוי "הביסקוויט". היה אפשר לפתוח אותו רק על ידי שבירת הפלסטיק. בתוכו היה כרטיס עם סדרה של אותיות ומספרים: הקוד לאישור מתקפה גרעינית. הנשיאה נאלצה לשאת איתה את ה"ביסקוויט" כל היום ולשמור אותו לצד מיטתה כל הלילה.

גאס ראה מה היא עושה ואמר: "תודה לאל שהמלחמה הקרה נגמרה."

היא אמרה: "המקום הנורא הזה הזכיר לי שאנחנו עדיין חיים על הקצה."

"אנחנו רק צריכים לוודא שאף פעם לא יהיה צורך להשתמש בו."

ועל פאולין, יותר מאשר על כל אדם אחר בעולם, הייתה מוטלת האחריות הזו. היו ימים שבהם הרגישה את המשא הזה על כתפיה. היום הוא היה כבד במיוחד.

היא אמרה: "אם אי־פעם אחזור לארץ המנצ'קינים, זה יהיה מפני שנכשלתי."

 

1

ממעוף הציפור, המכונית יכלה להיראות כמו חיפושית איטית המזדחלת על פני חוף אינסופי, כשהשמש מנצנצת על השריון השחור המבריק שלה. למעשה היא נסעה במהירות של חמישים קילומטרים לשעה, המהירות הבטוחה המקסימלית בכביש שהיו בו בורות וסדקים לא צפויים. אף אחד לא רצה תקר במדבר סהרה.

הכביש הוביל צפונה מנג'מנה, בירת צ'אד, דרך המדבר לעבר אגם צ'אד, נווה המדבר הגדול ביותר בסהרה. הנוף היה תמונה ארוכה ושטוחה של חול וסלעים וכמה שיחים מיובשים בצבע צהוב חיוור, ומקבץ אקראי של אבנים גדולות וקטנות, הכול באותו גוון חום־כתום, עגום כמו פני ירח.

המדבר נראה באופן מטריד כמו החלל החיצון, חשבה תמרה לוויט, והמכונית היא כמו ספינת טילים. אם משהו ישתבש בחליפת החלל שלה היא עלולה למות. ההשוואה הייתה דמיונית וגרמה לה לחייך. היא העיפה מבט לחלק האחורי של המכונית, שם היו שני בקבוקי פלסטיק גדולים ומרגיעים של מים, שבמצב חירום יספיקו לכולם עד שתגיע עזרה, כנראה.

המכונית הייתה אמריקנית. היא עוצבה לתנאי שטח קשים, גבוהה מעל פני הקרקע ובעלת הילוכים נמוכים. היו לה חלונות כהים, ואף על פי שתמרה הרכיבה משקפי שמש, האור בהק מכביש הבטון והכאיב לעיניה.

כל ארבעת נוסעי המכונית הרכיבו משקפי שמש. הנהג, עלי, היה תושב מקומי שנולד וגדל כאן בצ'אד. בעיר הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו, אבל היום הוא לבש גלבייה, וצעיף רפוי מכותנה היה מלופף סביב ראשו, ביגוד מסורתי שנועד לספק הגנה מפני השמש חסרת הרחמים.

במושב הקדמי ליד עלי ישב חייל אמריקאי, רב־טוראי פיטר אקרמן. הרובה שהחזיק באופן רפוי על ברכיו היה קרבין סטנדרטי קל משקל וקצוץ קנה של צבא ארצות הברית. הוא היה בן עשרים בערך, אחד מאותם צעירים השופעים חברותיות עליזה. בעיני תמרה, שהייתה כמעט בת שלושים, הוא נראה צעיר באופן מגוחך בשביל לשאת נשק קטלני. אך הוא לא סבל מחוסר ביטחון — אפילו הייתה לו החוצפה להציע לה פעם אחת לצאת איתו. "אתה מוצא חן בעיניי, פיט, אבל אתה צעיר מדי בשבילי," היא אמרה לו אז.

לצידה של תמרה במושב האחורי ישב טבּדאר "טאבּ" סדוּל, נספח במשלחת האיחוד האירופי בנג'מנה. שערו החום והמבריק של טאב היה ארוך בהתאם לאופנה, אך פרט לכך הוא נראה כמו מנהל עסקי לא בתפקיד, במכנסי חאקי ובחולצה מכופתרת בצבע תכלת, ששרווליה המופשלים חשפו את פרקי ידיו החומים.

היא הייתה מסופחת לשגרירות ארצות הברית בנג'מנה. היא לבשה את בגדי העבודה הרגילים שלה, שמלה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים, ושערה הכהה היה תחוב במטפחת ראש. זו הייתה תלבושת פרקטית שלא פגעה באיש, ובשל עיניה החומות ועורה בצבע הזית היא אפילו לא נראתה כמו זרה. בארץ בעלת אחוז פשיעה גבוה כמו צ'אד היה בטוח יותר לא לבלוט, במיוחד אם את אישה.

היא עקבה אחר מד המרחק. הם היו בנסיעה כבר כמה שעות, אבל כעת היו קרובים ליעדם. תמרה הייתה מתוחה לגבי הפגישה שהם עמדו לקיים. הרבה היה תלוי בפגישה הזו, כולל הקריירה שלה עצמה.

"סיפור הכיסוי שלנו הוא משימת בירור עובדות," היא אמרה. "אתה יודע הרבה על האגם?"

"מספיק, לדעתי," אמר טאב. "נהר הצ'ארי זורם ממרכז אפריקה לאורך אלף וארבע מאות קילומטרים ונעצר כאן. אגם צ'אד מקיים כמה מיליוני בני אדם בארבע מדינות: ניז'ר, ניגריה, קמרון וצ'אד. הם איכרים, מְגַדלי צאן ובקר ודייגים. הדג האהוב עליהם הוא נסיכת הנילוס, שעשוי להגיע לאורך של מטר ושמונים, ולמשקל של מאה ושמונים קילוגרם."

צרפתים שמדברים אנגלית תמיד נשמעים כאילו הם מנסים להכניס אותך למיטה, חשבה תמרה. אולי הם באמת תמיד מנסים. היא אמרה: "אני מניחה שהם לא מצליחים לתפוס הרבה נסיכות נילוס עכשיו כשהמים כל כך רדודים."

"את צודקת. האגם כיסה פעם עשרים ושישה אלף קילומטרים רבועים, אבל עכשיו הוא מכסה רק אלף ושלוש מאות בערך. רבים מהאנשים האלה על סף רעב."

"מה דעתך על התוכנית הסינית?"

"תעלה באורך של אלפיים וחמש מאות קילומטרים, שתזרים מים מנהר הקונגו? נשיא צ'אד מתלהב מזה. זה לא מפתיע. זה עשוי אפילו לקרות — הסינים עושים דברים מדהימים — אבל זה לא יהיה זול, וזה לא יהיה בקרוב."

הן הבוסים של תמרה בוושינגטון והן הבוסים של טאב בפריז התייחסו להשקעות של סין באפריקה באותה תערובת של הערצה מלאה ביראת כבוד וחוסר אמון עמוק. הסינים הוציאו מיליארדים והצליחו לעשות דברים, אבל מה הם באמת רצו?

תמרה ראתה מזווית עינה הבזק במרחק, קרן אור שמש על מים. "אנחנו מתקרבים לאגם?" היא שאלה את טאב. "או שזה היה חזיון תעתועים?"

"אנחנו כנראה קרובים," הוא אמר.

"שים לב לפנייה בצד שמאל," הוא אמר לעלי, והיא חזרה על זה בערבית. גם תמרה וגם טאב דיברו באופן שוטף ערבית וצרפתית, שתי השפות העיקריות של צ'אד.

"Le voilà", ענה עלי בצרפתית. הנה זה.

המכונית האטה כשהתקרבה לצומת שהיה מסומן רק בגל אבנים.

הם פנו מהכביש למסלול על פני חול חצצי. היו מקומות שבהם היה קשה להבחין בדרך בתוך המדבר שהקיף אותה, אבל עלי נראה בטוח בעצמו. תמרה ראתה במרחק טלאים של ירוק, מלוכלכים באובך חוֹם, כנראה עצים ושיחים שצמחו ליד המים.

תמרה ראתה לצד הדרך שלד של טנדר פז'ו ששבק חיים לפני זמן רב, גוף מחליד ללא גלגלים או חלונות. עד מהרה הופיעו סימנים נוספים למגורי אדם: גמל קשור לשיח, כלב מעורב עם עכברוש בפיו, ותפזורת של פחיות בירה, צמיגים שחוקים ופוליאתילן קרוע.

הם חלפו על פני חלקת ירק, שתילים בקווים ישרים ומסודרים שגבר עם מזלף עמד והשקה, ואז הם הגיעו לכפר, חמישים או שישים בתים פזורים באקראי, ללא רשת של רחובות. רוב בתי המגורים היו בקתות מסורתיות של חדר אחד, בעל קירות מעגליים מלִבְנֵי בוץ וגגות מחודדים גבוהים של עלי דקל. עלי נהג בקצב הליכה והשחיל את המכונית בין הבתים, כשהוא נזהר מלפגוע בילדים היחפים, בעיזים בעלות הקרניים ובמדורות הבישול שמחוץ לבתים.

הוא עצר את המכונית ואמר: "Nous sommes arrivés." הגענו.

תמרה אמרה: "פיט, אתה מוכן להניח את הקרבין על הרצפה? אנחנו רוצים להיראות כמו סטודנטים לאקולוגיה."

"בטח, גברת לוויט." הוא הניח את הרובה למרגלותיו והחביא את הקת תחת המושב.

טאב אמר: "זה היה פעם כפר דייגים משגשג, אבל תראו כמה המים רחוקים מפה עכשיו, לפחות קילומטר וחצי."

היישוב היה עני באופן קורע לב, המקום העני ביותר שתמרה ראתה מעודה. הוא גבל בחוף ארוך ושטוח שכנראה היה פעם מכוסה מים. טחנות רוח שפעם שאבו מים לשדות עמדו כעת רחוקות מהאגם, נטושות, וכנפיהן הסתובבו ללא תכלית. עדר כבשים כחושות ליחכו חלקת שיחים, וילדה קטנה עם מקל בידה השגיחה עליהן. תמרה ראתה את האגם מנצנץ במרחק. דקלי רפיה ושיחי מוֹשי צמחו על החוף הקרוב. איים קטנים ונמוכים ניקדו את האגם. תמרה ידעה שהאיים הגדולים יותר משמשים כמקומות מסתור לכנופיות הטרוריסטים שמטרידות את האוכלוסייה, גונבות מהתושבים את המעט שיש להם ומכות את כל מי שמנסה לעצור בעדן. אנשים שגם כך כבר היו מרוששים הפכו לחסרי כול לחלוטין.

טאב אמר: "מה האנשים האלה עושים באגם, את יודעת?"

כחצי תריסר נשים עמדו במים הרדודים ודלו מים בקערות, ותמרה ידעה את התשובה לשאלתו של טאב. "הן שולות מהמים אצות אכילות. אנחנו קוראים לאצה הזו ספירולינה, אבל הם קוראים לה דיהֶה. הן מסננות אותה ואחר כך מייבשות אותה בשמש."

"טעמת את זה?"

היא הנהנה. "יש לזה טעם איום, אבל נראה שזה מזין. אפשר לקנות את זה בחנויות טבע."

"לא שמעתי על זה אף פעם. זה לא נראה לי מסוג הדברים שימצאו חן בעיני צרפתים."

"אתה בטח יודע." תמרה פתחה את הדלת ויצאה מהמכונית. מחוץ למזגן של המכונית, האוויר הכה בה כמו בכבשן. היא משכה את הצעיף שלה קדימה על ראשה כדי להצל על פניה, ואז צילמה את החוף עם הטלפון שלה.

טאב יצא מהמכונית, חבש על ראשו כובע קש רחב שוליים ונעמד לצידה. הכובע לא התאים לו — למעשה הוא נראה קצת מצחיק — אבל לא נראה שאכפת לו. הוא היה לבוש יפה אך לא באופן גנדרני. זה מצא חן בעיניה.

שניהם סקרו את הכפר. בין הבתים היו חלקות מעובדות עם תעלות השקיה. המים ודאי מובאים לכאן ממרחק רב, חשבה תמרה, והייתה בטוחה, למרבה הדיכאון, שהנשים הן אלה שסוחבות אותם. איש בגלבייה עמד ומכר סיגריות, פטפט בחביבות עם הגברים ופלרטט קצת עם הנשים. תמרה זיהתה את החפיסה הלבנה עם ראש הספינקס המוזהב: זה היה סמלו של המותג המצרי שנקרא קליאופטרה, הסוג הנפוץ ביותר באפריקה. הסיגריות כנראה הוברחו או נגנבו. כמה אופנועים וקטנועים חנו מחוץ לבתים, וגם חיפושית פולקסווגן אחת ישנה מאוד. בארץ הזו האופנוע היה כלי התחבורה האישי הנפוץ ביותר. תמרה צילמה עוד תמונות.

הזיעה זלגה בצידי גופה מתחת לבגדים. היא מחתה את מצחה בקצה מטפחת הראש שלה. טאב שלף ממחטה אדומה עם נקודות לבנות וניגב את הזיעה מתחת לצווארון חולצתו המכופתרת.

"חצי מהבתים האלה לא מאוכלסים," אמר טאב.

תמרה הביטה מקרוב יותר וראתה שכמה מהבניינים ממש מתפוררים. היו חורים בגגות עלי הדקל וכמה מלבני הבוץ התפוררו.

"מספר עצום של אנשים עזב את האזור," אמר טאב. "אני מניח שכל אחד שהיה לו לאן ללכת עזב. אבל יש מיליונים שנשארו מאחור. המקום הזה הוא כולו אזור מוכה אסון."

"וזה לא רק פה, נכון?" אמרה תמרה. "התהליך הזה, התפשטות המדבר בקצה הדרומי של הסהרה, קורה לכל רוחבה של אפריקה, מהים האדום ועד האוקיינוס האטלנטי."

"בצרפתית אנחנו קוראים לאזור ההוא Le Sahel."

"אותה מילה גם באנגלית, The Sahel." היא העיפה מבט אחורה אל המכונית. המנוע שלה עדיין עבד. "אני מניחה שעלי ופיט מתכוונים להישאר באוטו הממוזג."

"אם יש להם שכל." טאב נראה מודאג. "אני לא רואה את האיש שלנו."

גם תמרה הייתה מודאגת. יכול להיות שהוא מת. אבל היא דיברה בטון רגוע. "ההוראות שקיבלנו הן שהוא ימצא אותנו. בינתיים אנחנו צריכים להמשיך לגלם את התפקיד, אז בוא נעוף מפה ונחקור קצת מסביב."

"מה?"

"בוא נלך לחקור קצת מסביב."

"אבל מה אמרת קודם? נעוף מפה?"

"מצטערת. זה ביטוי מהסלנג של שיקגו."

"יכול להיות שאני עכשיו הצרפתי היחיד שמכיר את הביטוי הזה." הוא גיחך. "אבל קודם אנחנו צריכים לעשות ביקור נימוסים אצל זקני הכפר."

"למה שלא תעשה את זה אתה? ממילא הם אף פעם לא מתייחסים לנשים."

"בטח."

טאב הלך, ותמרה הסתובבה במקום, השתדלה להישאר רגועה, צילמה עוד תמונות ודיברה עם אנשים בערבית. רוב האנשים עיבדו פיסה קטנה של אדמה צחיחה או שהיו להם כמה כבשים או פרה. אישה אחת התמחתה בתיקון רשתות דייגים, אבל רק מעט דייגים נותרו במקום. לאיש אחד היה כבשן והוא ייצר סירים, אבל לא להרבה אנשים היה כסף לקנות אותם. כולם היו פחות או יותר נואשים.

מבנה רעוע של ארבעה מוטות שהחזיקו רשת של זרדים שימש כמייבש בגדים. אישה צעירה תלתה עליו כביסה, וילד בן כשנתיים צפה בה. בגדיה היו בצבעי כתום וצהוב מלאי חיים, הצבעים האהובים על אנשי צ'אד. היא תלתה את הפריט האחרון, הניחה את הילד על מותנה, ואז דיברה אל תמרה בצרפתית זהירה של תלמידת בית ספר עם מבטא ערבי בולט והזמינה אותה להיכנס לביתה.

שמה של האישה היה קיאה, לבנה קראו נאג'י, והיא הייתה אלמנה, לדבריה. היא נראתה בערך בת עשרים. היא הייתה יפה להפליא, עם גבות שחורות, עצמות לחיים בולטות ואף ערבי מקושת, והמבט בעיניה הכהות הביע חוזק ונחישות. היא עשויה להיות מעניינת, חשבה תמרה.

היא נכנסה בעקבות קיאה דרך הפתח הנמוך והמקושת, והסירה את משקפי השמש שלה כשעברה מבוהק השמש אל תוך הצל העמוק. בפנים הייתה הבקתה חשוכה מעט, צפופה וריחנית. תמרה חשה בשטיח עבה מתחת לרגליה והריחה ריחות קינמון וכורכום. כשהתרגלו עיניה לחשכה, היא ראתה שולחנות נמוכים, כמה סלים לאחסון וכריות על הרצפה, אך שום דבר שנראה לה כמו ריהוט מערבי רגיל, שום כיסאות או ארונות. בצד אחד היו שני מזרני קש במקום מיטות וערימה מסודרת של שמיכות צמר עבות, בפסים בהירים באדום ובכחול, בשביל לילות המדבר הקרים.

רוב האמריקאים היו רואים בזה בית עני עד ייאוש, אבל תמרה ידעה שהוא לא רק נוח אלא גם קצת יותר אמיד מהממוצע. קיאה נראתה גאה כשהציעה לה בקבוק של בירה מקומית בשם גאלה שהתקררה בקערת מים. תמרה חשבה שיהיה מנומס לקבל את הכנסת האורחים שלה, ובכל מקרה היא הייתה צמאה.

תמונה של מרים הבתולה במסגרת זולה, שהייתה תלויה על הקיר, הצביעה על כך שקיאה נוצרייה, כמו ארבעים אחוז מאוכלוסיית צ'אד. תמרה אמרה: "למדת בבית ספר אצל הנזירות, אני מניחה. משם הצרפתית."

"כן."

"את מדברת צרפתית טוב מאוד." זה לא היה באמת נכון, אבל תמרה רצתה להיות נחמדה.

קיאה הזמינה אותה לשבת על השטיח. לפני שהתיישבה ניגשה תמרה לדלת והציצה החוצה בעצבנות, ואז הסתנוורה מהבוהק הפתאומי. היא הביטה לעבר המכונית. מוכר הסיגריות רכן אל חלון הנהג עם קופסת קרטון של סיגריות קליאופטרה בידו. היא ראתה את עלי מאחורי החלון, הצעיף מלופף סביב ראשו, מחווה באצבעותיו תנועת סילוק מלאת בוז. אין ספק שהוא לא רצה לקנות סיגריות זולות. ואז המוכר אמר משהו ששינה באופן דרמטי את גישתו של עלי. עלי קפץ מתוך המכונית בהבעה מתנצלת ופתח את הדלת האחורית. המוכר נכנס למכונית, ועלי סגר במהירות את הדלת.

אז זה הוא, חשבה תמרה. טוב, התחפושת בהחלט עובדת. הוא הצליח לשטות בי.

היא חשה הקלה. לפחות הוא עדיין בחיים.

היא הביטה סביב. אף אחד בכפר לא שם לב לכך שהמוכר נכנס למכונית. הוא היה מחוץ לטווח ראייה בזכות החלונות הכהים.

תמרה נדה בראשה בשביעות רצון וחזרה אל תוך ביתה של קיאה.

קיאה שאלה אותה: "זה נכון שלכל אישה לבנה יש שבע שמלות ומשרתת שמכבסת לה כל יום שמלה אחרת?"

תמרה החליטה לענות בערבית, כי ייתכן שהצרפתית של קיאה לא תהיה מספיק טובה. לאחר שחשבה רגע היא אמרה: "להרבה נשים אמריקאיות ואירופאיות יש הרבה בגדים. כמה בגדים בדיוק זה תלוי אם האישה עשירה או ענייה. שבע שמלות זה לא דבר חריג. לאישה ענייה יהיו רק שתיים או שלוש שמלות. לאישה עשירה יכולות להיות חמישים."

"ולכולן יש משרתות?"

"למשפחות עניות אין משרתות. לאישה עם עבודה משתלמת, כמו רופאה או עורכת דין, יש בדרך כלל מישהי שמנקה לה את הבית. למשפחות עשירות יש הרבה משרתות. למה את רוצה לדעת את כל זה?"

"אני חושבת לעבור לחיות בצרפת."

תמרה כבר ניחשה שזה המצב. "ספרי לי למה."

קיאה השתהתה לרגע וארגנה את מחשבותיה. היא הציעה לתמרה בשקט עוד בקבוק בירה. תמרה נענעה בראשה. היא רצתה להישאר ערנית.

קיאה אמרה: "בעלי, סלים, היה דייג עם סירה משלו. הוא היה יוצא עם עוד שלושה או ארבעה גברים, והם היו מתחלקים בשלל, אבל סלים היה לוקח חצי, כי זו הייתה הסירה שלו והוא ידע איפה אפשר למצוא דגים. זו הסיבה שהמצב שלנו היה יותר טוב מזה של השכנים שלנו." היא זקפה את ראשה בגאווה.

תמרה אמרה: "ומה קרה?"

"יום אחד הג'יהאדים באו לקחת את השלל של סלים. הוא היה צריך לתת להם אותו. אבל הוא תפס דג נסיכת הנילוס ולא הסכים לתת להם אותו. אז הם הרגו אותו ולקחו את הדג בכל מקרה." שלוותה של קיאה התערערה, ופניה האציליות התעוותו בצער. היא עצרה לרגע וניסתה לשלוט ברגשותיה. "החברים שלו הביאו לי את הגופה שלו."

תמרה הרגישה כעס, אך לא הייתה מופתעת. הג'יהאדים היו טרוריסטים אסלאמיסטיים, אך הם היו גם גנגסטרים פושעים. שני הדברים הלכו יחד. והם בחרו לתקוף דווקא את האנשים העניים ביותר בעולם. זה הכעיס אותה.

קיאה המשיכה: "לאחר שקברתי את בעלי שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות. אני לא יודעת להשיט סירה, אני לא יודעת למצוא דגים, וגם אם הייתי יודעת לעשות את שני הדברים האלה, הגברים לא היו מקבלים אותי בתור המנהיגה שלהם. אז מכרתי את הסירה." היא נראתה קשוחה לרגע. "היו אנשים שניסו להשיג את הסירה בפחות כסף ממה שהיא שווה, אבל לא הסכמתי לעשות איתם עסקים."

תמרה החלה לזהות בתוך קיאה גרעין של נחישות של ברזל.

כשהמשיכה בדבריה היה רמז לייאוש בקולה של קיאה, "אבל הכסף מהסירה לא יישאר לנצח."

תמרה ידעה שהמשפחה היא מוסד חשוב במדינה הזו. "מה עם הורייך?" היא שאלה.

"ההורים שלי מתו. האחים שלי עברו לסודן — הם עובדים שם במטע קפה. לסלים הייתה אחות, ובעלה אמר שאם אתן לו את הסירה בזול הוא תמיד ידאג לי ולנאג'י." היא משכה בכתפיה.

"את לא סמכת עליו," אמרה תמרה.

"לא רציתי למכור את הסירה שלי תמורת הבטחה."

היא נחושה ולא טיפשה, חשבה תמרה.

קיאה הוסיפה: "עכשיו המשפחה של בעלי שונאת אותי."

"אז את רוצה להגר לאירופה — באופן לא חוקי."

"אנשים עושים את זה כל הזמן," אמרה קיאה.

זה היה נכון. ככל שהמדבר התפשט דרומה, מאות אלפי בני אדם נואשים עזבו את הסאחל בחיפוש אחר עבודה, ורבים מהם יצאו למסע המסוכן לדרום אירופה.

"זה מסוכן," היא המשיכה, "אבל הכסף מהסירה יממן את הנסיעה."

הכסף לא היה הבעיה האמיתית. תמרה הרגישה בקולה של קיאה שהיא מפוחדת.

קיאה אמרה: "הרוב נוסעים לאיטליה. אני לא יודעת איטלקית, אבל שמעתי שברגע שמגיעים לאיטליה אפשר בקלות לעבור לצרפת. זה נכון?"

"כן." תמרה מיהרה עכשיו לחזור למכונית, אבל הרגישה שהיא חייבת לענות לשאלותיה של קיאה. "פשוט נוסעים במכונית ועוברים את הגבול. או שנוסעים ברכבת. אבל מה שאת מתכננת הוא נורא מסוכן. אלה שמבריחים בני אדם הם פושעים. הם עלולים לקחת את הכסף שלך ולהיעלם."

קיאה עצרה לרגע וחשבה, אולי חיפשה דרך להסביר את חייה לאורחת המערבית המיוחסת הזו. לאחר רגע היא אמרה: "אני יודעת מה קורה כשאין מספיק אוכל. ראיתי את זה." היא הסיטה את מבטה בזמן שנזכרה, וקולה נהיה שקט יותר. "התינוק נהיה רזה יותר, אבל בהתחלה זה לא נראה רציני מדי. אחר כך הוא נהיה חולה. זו דלקת של ילדים כמו שיש להרבה ילדים, עם פצעים או נזלת או שלשול, אבל לילד הרעב לוקח הרבה זמן להתאושש, ואז הוא חולה במחלה אחרת. הוא עייף כל הזמן ומיילל הרבה והוא לא משחק הרבה, רק שוכב בשקט ומשתעל. ואז יום אחד הוא עוצם את העיניים ולא פוקח אותן שוב. ולפעמים האימא עייפה מדי בשביל לבכות."

תמרה הביטה בה בעיניים מוצפות דמעות. "אני כל כך מצטערת," היא אמרה. "אני מאחלת לך הצלחה."

קיאה חזרה להיות נמרצת. "יפה מצידך שאת עונה על השאלות שלי."

תמרה קמה ממקומה. "אני צריכה ללכת," היא אמרה במבוכה. "תודה על הבירה. ובבקשה תנסי לברר יותר על המבריחים לפני שאת נותנת להם את הכסף שלך."

קיאה חייכה והנהנה בתגובה מנומסת לקלישאה. היא מבינה את הצורך להיות זהירה עם כסף הרבה יותר טוב משאני אבין אי־פעם, חשבה תמרה בעצב.

תמרה יצאה החוצה ומצאה את טאב עושה את דרכו בחזרה למכונית. השעה הייתה קרובה לשעת צהריים, והכפריים לא נראו עוד, נראה שנכנסו לבתים כדי לתפוס מחסה מהשמש. בעלי החיים מצאו צל מתחת לסככות מאולתרות שנבנו כנראה למטרה זו.

כשעמדה קרוב לטאב היא הבחינה בניחוח קל של זיעה טרייה על עור נקי, ורמז לניחוח עץ אלגום. היא אמרה: "הוא בתוך המכונית."

"איפה הוא הסתתר?"

"זה היה מוכר הסיגריות."

"הוא הצליח לשטות בי."

הם הגיעו למכונית ונכנסו פנימה. המעבר לאוויר הממוזג היה כמו טבילה בים קפוא. תמרה וטאב התיישבו משני צדדיו של מוכר הסיגריות, שהסריח כאילו לא התקלח מזה ימים רבים. הוא החזיק בידו קרטון סיגריות.

תמרה לא הצליחה לעצור בעצמה. "אז," היא אמרה, "מצאת את חופרָה?"

***

למוכר הסיגריות קראו עבדול ג'ון חדאד, והוא היה בן עשרים וחמש. הוא נולד בלבנון וגדל בניו ג'רזי, והיה אזרח אמריקאי וקצין בסוכנות הביון המרכזית, הסי־איי־איי.

לפני ארבעה ימים הוא היה במדינה הסמוכה ניז'ר, שם נהג בפורד שטח חבוט אך יציב מבחינה מכנית במעלה גבעה ארוכה במדבר מצפון לעיירה מראדי.

הוא נעל מגפיים עם סוליות עבות. הם היו חדשים, אך טופלו כך שייראו ישנים: החלקים העליונים שחוקים ושרוטים באופן מלאכותי, השרוכים לא תואמים והעור מוכתם בקפידה כך שייראה כאילו נעשה בו שימוש רב. בכל סוליה עמוקה היה תא נסתר. האחד נועד לטלפון חדיש ומשוכלל, והשני למכשיר שקלט רק אות אחד מיוחד. עבדול נשא בכיסו טלפון זול כאמצעי הסחה.

המכשיר היה כעת על המושב לצידו, והוא הביט בו מדי כמה דקות. המכשיר אישר שמשלוח הקוקאין שהוא עקב אחריו נעצר איפשהו לפני כן. ייתכן שהוא עצר בנווה מדבר שבו הייתה תחנת דלק, אבל עבדול קיווה שהוא נמצא במחנה ששייך למדינה האסלאמית של סהרה הגדולה.

הסי־איי־איי התעניין בטרוריסטים יותר מאשר בסוחרי סמים, אבל בחלק זה של העולם אלה היו אותם אנשים. שרשרת של קבוצות מקומיות, הקשורות ביניהן באופן רופף בתור מאס"ג, המדינה האסלאמית של סהרה הגדולה, מימנה את פעילויותיה הפוליטיות באמצעות צמד העסקים הרווחי של סחר בסמים והברחת בני אדם. משימתו של עבדול הייתה למצוא את המסלול שדרכו עוברים הסמים בתקווה שהוא יוביל אותו למקומות המסתור של מאס"ג.

האיש שנחשב כדמות המובילה במאס"ג, ואחד מרוצחי ההמונים הגרועים ביותר בעולם כיום, נודע בשם אל־פאראבי. זה היה כמעט בוודאות שם בדוי: אל־פאראבי היה שמו של פילוסוף מימי הביניים. מנהיג המדינה האסלאמית של סהרה הגדולה כונה גם "האפגני", כי הוא השתתף במלחמת אפגניסטן. טווח הפעילות שלו היה רחב, אם אפשר להאמין לדיווחים שהתקבלו: בזמן שהיה מוצב באפגניסטן הוא נסע דרך פקיסטן אל הפרובינציה הסינית המורדת, שינג'יאנג, ושם יצר קשר עם תנועת העצמאות של מזרח טורקסטן, קבוצת טרור החותרת להשיג אוטונומיה לבני המיעוט האויגורי, שהם ברובם מוסלמים.

אל־פאראבי היה כעת במקום כלשהו בצפון אפריקה, ואם עבדול יוכל למצוא אותו זה ינחית מכה, אולי אפילו אנושה, על מאס"ג.

עבדול סקר תצלומים מטושטשים שצולמו מרחוק, רישומי עיפרון של אמנים, צירופים של חלקי קלסתרונים ותיאורים כתובים, והיה בטוח שיֵדע לזהות את אל־פאראבי אם יראה אותו: איש גבוה עם שיער אפור וזקן שחור, שתואר לעיתים קרובות כבעל מבט חודר וארשת סמכותית. אם עבדול יצליח להתקרב מספיק אולי הוא יוכל לאשר את הזיהוי באמצעות האפיון הכי בולט של אל־פאראבי: כדור שירו עליו האמריקאים קטע חצי מהאגודל השמאלי שלו, והשאיר לו גדם שהוא אהב להראות ולהתגאות בו ולומר לאנשים שאלוהים הגן עליו מפני המוות אך בה בעת גם הִתרה בו להיות זהיר יותר.

לא משנה מה יקרה, אסור לעבדול לנסות ללכוד את אל־פאראבי, רק לאתר במדויק את המיקום שלו ולדווח. נאמר שלאיש יש מקום מסתור בשם חוּפְרָה, שפירושו בור, אך מיקומו אינו ידוע לאיש בקהיליית המודיעין המערבית כולה.

עבדול הגיע אל ראש הגבעה, האט את מהירות הנסיעה עד שנעצר בצד השני.

לפניו הוביל מדרון ארוך למישור רחב שנצנץ בחום. הוא מצמץ כנגד הבוהק: הוא לא הרכיב משקפי שמש, כי המקומיים ראו בהם סמל של עושר, והוא היה צריך להיראות כמו אחד מהם. במרחק, כמה קילומטרים ממנו, הוא דימה לראות כפר. הוא הסתובב במושבו, הסיר לוח מהדלת ושלף משם משקפת שדה. אחר כך יצא מהמכונית.

מה שראה מבעד למשקפת גרם לליבו להאיץ את פעימותיו.

זה היה יישוב של אוהלים ובקתות מאולתרות. היו שם כלי רכב רבים, רובם במקלטים רעועים שהסתירו אותם ממצלמות לוויין. כלי רכב אחרים היו עטופים בכיסויים עם ציורים של הסוואה מדברית, ועל פי צורתם הם היו אולי משאיות ארטילריה. מספר דקלים הצביעו על הימצאותו של מקור מים בסביבה.

לא היה כאן שום מסתורין. זה היה בסיס צבאי למחצה.

ובסיס חשוב, הוא חשב. הוא הניח שהבסיס מאכלס כמה מאות אנשים, ואם הוא צודק בקשר לארטילריה, האנשים האלה חמושים היטב באופן מעורר פחד.

ייתכן אפילו שזוהי החופרה האגדית.

הוא הרים את כף רגלו הימנית כדי להוציא את הטלפון מהמגף שלו כדי שיוכל לצלם, אך לפני שהצליח לעשות זאת הוא שמע מאחוריו קול של משאית, רחוקה אבל מתקרבת במהירות.

מאז שירד מהכביש הסלול הוא לא ראה שום תנועה אחרת. זה היה כמעט בוודאות רכב של המדינה האסלאמית בדרכו למחנה.

הוא הביט סביב. לא היה לו איפה להסתיר את עצמו, ובוודאי שלא את המכונית שלו. במשך שלושה שבועות הוא הסתכן בכך שהאנשים שהוא מרגל אחריהם יגלו אותו, וכעת זה עמד לקרות.

היה לו סיפור מוכן. כל מה שנותר לו לעשות הוא לספר אותו ולקוות לטוב.

הוא הביט בשעון הזול שלו. השעה הייתה כעת שתיים בצהריים. הוא תיאר לעצמו שיש פחות סיכוי שהג'יהאדים יהרגו אדם בזמן שהוא מתפלל.

הוא נע במהירות. הוא החזיר את המשקפת למקום המחבוא שלה מאחורי הפנל בדלת, פתח את תא המטען והוציא משם שטיח תפילה ישן ובלוי. אחר כך הוא טרק את המכסה ופרש את השטיח על הקרקע. הוא אמנם גדל כנוצרי, אבל ידע מספיק על אופן התפילה המוסלמי כדי לזייף תפילה כזו.

התפילה השנייה של היום נקראה "זוּהְר" ונאמרה לאחר שהשמש עברה את הזנית. היה אפשר למתוח את הטווח לכל זמן שהוא מהצהריים עד אמצע אחר הצהריים. הוא השתטח בתנוחה הנכונה ונגע בשטיח באפו, בידיו, בברכיו ובבהונותיו. הוא עצם את עיניו.

המשאית שאגה קרוב יותר, וטיפסה במאמץ במדרון בצד הרחוק של הרכס.

עבדול נזכר פתאום במכשיר. הוא היה מונח על מושב הנוסע. הוא קילל: המכשיר יסגיר אותו מייד.

הוא קם במהירות על רגליו, פתח לרווחה את הדלת בצד הנוסע וחטף את המכשיר. בלפיתה של שתי אצבעות הוא שחרר את התפס של המגירה הנסתרת בסוליית המגף השמאלי שלו. מרוב חיפזון הוא שמט את המכשיר על החול. הוא הרים וטמן אותו בתוך הנעל, סגר את התא הסודי ומיהר בחזרה אל השטיח.

הוא כרע שוב על ברכיו.

מזווית עינו ראה את המשאית מגיעה לפסגת הגבעה ועוצרת בפתאומיות לצד מכוניתו. הוא עצם את עיניו.

הוא לא ידע את התפילות בעל־פה, אך הוא שמע אותן לעיתים קרובות מספיק כדי שיֵדע למלמל משהו דומה.

הוא שמע את דלתות המשאית נפתחות ונסגרות, ואז צעדים כבדים מתקרבים.

קול אמר בערבית: "קום."

עבדול פקח את עיניו. היו שם שני גברים. אחד מהם אחז ברובה, לשני היה אקדח בחגורה. מאחוריהם עמד טנדר עמוס בשקים שהיו אולי מלאים בקמח — מזון לג'יהאדים, ללא ספק.

האיש עם הרובה היה צעיר יותר, בעל זקן דליל. הוא לבש מכנסי הסוואה ומעיל כחול עם ברדס שהיה מתאים יותר ליום גשום בניו יורק. הוא אמר בקשיחות: "מי אתה?"

עבדול נכנס מייד לתפקיד של איש מכירות ידידותי ולבבי. הוא חייך ואמר: "חברים, למה אתם מפריעים לבן אדם באמצע התפילה?" הוא דיבר בערבית מדוברת שוטפת עם מבטא לבנוני: הוא גר בביירות עד גיל שש, והוריו המשיכו לדבר ערבית בבית גם לאחר שעברו לארצות הברית.

לאיש עם האקדח היה שיער מאפיר. הוא דיבר בטון רגוע. "אנחנו מבקשים סליחה מאלוהים שהפרענו לתפילות המסורות שלך," הוא אמר. "אבל מה אתה עושה כאן, בשביל הנטוש הזה? לאן אתה נוסע?"

"אני מוכר סיגריות," אמר עבדול. "רוצים לקנות קצת? הן בחצי המחיר." ברוב מדינות אפריקה חפיסה של עשרים סיגריות קליאופטרה נמכרת תמורת המקבילה המקומית של דולר. עבדול מכר אותן בחצי מכך.

הבחור הצעיר פתח בתנופה את תא המטען של מכוניתו של עבדול. התא היה מלא בחבילות קרטון של סיגריות קליאופטרה. "איפה השגת אותן?" הוא שאל.

"מקצין צבא סודני בשם בילאל." זה היה סיפור מתקבל על הדעת: כולם ידעו שהקצינים הסודנים מושחתים.

הייתה שתיקה. הג'יהאדי המבוגר נראה מהורהר. הבחור הצעיר נראה כאילו הוא בקושי מתאפק מלהשתמש ברובה שלו, ועבדול שאל את עצמו אם הוא אי־פעם השתמש בו כדי לירות בבן אדם. אבל האיש המבוגר היה פחות מתוח. הוא לא היה מזדרז לירות, אבל היה מדייק יותר.

עבדול ידע שחייו מוטלים על כף המאזניים. השניים האלה או שיאמינו לו או שיהרגו אותו. אם יצטרך להילחם בהם, הוא יתחיל עם המבוגר. הצעיר יירה, אבל קרוב לוודאי שיחטיא. מצד שני, בטווח הזה לא בטוח שיחטיא.

האיש המבוגר אמר: "אבל למה אתה כאן? לאן אתה חושב שאתה הולך?"

"יש פה כפר בהמשך, לא?" אמר עבדול. "אני עוד לא רואה אותו, אבל בחור בבית קפה אמר לי שאמצא שם לקוחות."

"בחור בבית קפה."

"אני תמיד מחפש לקוחות."

האיש המבוגר אמר לצעיר: "תעשה עליו חיפוש."

הבחור הצעיר תלה את הרובה שלו על גבו, ועבדול חש הקלה רגעית. אבל המבוגר שלף אקדח בקוטר 9 מ"מ וכיוון אותו אל ראשו של עבדול בזמן שהצעיר ערך עליו חיפוש.

הצעיר מצא את הטלפון הזול של עבדול ומסר אותו לחברו.

האיש המבוגר הדליק את הטלפון ולחץ בביטחון על הכפתורים. עבדול ניחש שהוא מסתכל על רשימת אנשי הקשר והשיחות האחרונות. מה שהוא מצא יתמוך בסיפור הכיסוי של עבדול: מלונות זולים, סדנאות לתיקון רכב, חלפני כסף וכמה יצאניות.

האיש המבוגר אמר: "תעשה חיפוש במכונית."

עבדול עמד והתבונן. הבחור החל עם תא המטען הפתוח. הוא הרים את תיק הנסיעות הקטן של עבדול ורוקן את תוכנו על הכביש. לא היה שם הרבה: מגבת, קוראן, כמה כלי רחצה פשוטים ומטעֵן לטלפון. הוא זרק החוצה את כל הסיגריות והרים את לוח הרצפה כדי לחשוף את הגלגל הרזרבי וערכת הכלים. בלי להחזיר שום דבר למקומו, הוא פתח את הדלתות האחוריות. הוא תחב את ידיו בין אחורי המושב למשטח הישיבה והתכופף כדי להציץ מתחת.

בחלק הקדמי הוא הסתכל מתחת ללוח המחוונים, בתוך תא הכפפות ובתוך כיסי הדלת. הוא הבחין בפנל הרופף בדלת של הנהג והסיר אותו. "משקפת," הוא אמר בניצחון, ועבדול חש צמרמורת של פחד. המשקפת לא הייתה מרשיעה כמו אקדח, אבל היא הייתה יקרה, ולמה שמוכר סיגריות יהיה זקוק למשקפת?

"זה מאוד שימושי במדבר," אמר עבדול, שהתחיל להרגיש נואש. "בטח גם לכם יש משקפות."

"זאת נראית יקרה." האיש המבוגר בדק את המשקפת. "תוצרת קונמינג," הוא קרא. "זו משקפת מסין."

"בדיוק," אמר עבדול. "קניתי אותה אצל הקצין הסודני שמכר לי את הסיגריות. היא הייתה במחיר מציאה."

שוב היה לו סיפור מתקבל על הדעת. הכוחות המזוינים של סודן קנו הרבה דברים מסין, שהייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארצם. חלק גדול מהציוד מצא את דרכו אל השוק השחור.

האיש המבוגר שאל בפיקחות: "השתמשת במשקפת בזמן שהגענו לכאן?"

"התכוונתי להשתמש בה אחרי התפילה. רציתי לדעת מה הגודל של הכפר. מה אתם אומרים — חמישים איש? מאה?" הוא זרק בכוונה מספרים נמוכים מדי, כדי ליצור את הרושם שלא הסתכל.

"לא משנה," אמר האיש. "אתה לא הולך לשם." הוא נעץ בעבדול מבט קשה וממושך, וכנראה חכך בדעתו אם להאמין לו או להרוג אותו. לפתע הוא אמר: "איפה האקדח שלך?"

"אקדח? אין לי אקדח." עבדול לא נשא עליו אקדח. אקדחים הכניסו סוכנים סמויים לצרות לעיתים קרובות יותר מאשר חילצו אותם, וזו הייתה דוגמה דרמטית לכך. אם הם היו מוצאים אצלו נשק עכשיו, הם היו מסיקים בביטחון שעבדול אינו מוכר סיגריות תמים.

"פתח את מכסה המנוע," אמר האיש המבוגר לצעיר.

הוא ציית. כפי שעבדול ידע, שום דבר לא היה מוחבא בתא המנוע. "הכול תקין," דיווח הצעיר.

"אתה לא נראה מפוחד במיוחד," אמר האיש המבוגר לעבדול. "אתה רואה שאנחנו ג'יהאדים. יכול להיות שנחליט להרוג אותך."

עבדול השיב לו מבט, אבל הרשה לעצמו לרעוד קצת. "אינשאללה," הוא אמר. אם אלוהים ירצה.

האיש הנהן, קיבל החלטה והחזיר לעבדול את הטלפון הזול שלו. "תסובב את המכונית שלך," הוא אמר. "תחזור כמו שבאת."

עבדול החליט לא לחשוף את ההקלה העמוקה שחש. "אבל קיוויתי למכור..." הוא העמיד פנים שהוא שוקל שוב את המחאה שלו. "רוצים קרטון סיגריות?"

"בתור מתנה?"

עבדול התפתה להסכים, אבל הטיפוס שהוא גילם לא היה נוהג בנדיבות כזו. "אני אדם עני," הוא אמר. "אני מצטער..."

"תחזור כמו שבאת," חזר הג'יהאדי.

עבדול משך בכתפיו באכזבה והעמיד פנים שהתייאש מלמכור. "איך שאתם רוצים," הוא אמר.

האיש סימן לחברו, ושניהם חזרו למשאית.

עבדול החל לאסוף את חפיסות הסיגריות שלו.

המשאית התרחקה ברעש.

הוא צפה בה נעלמת במדבר. לבסוף הוא אמר: "ישו, מריה ויוסף," הוא התנשם. "זה היה קרוב."

***

תמרה הצטרפה לסי־איי־איי בגלל אנשים כמו קיאה.

היא האמינה בכל ליבה בחופש, דמוקרטיה וצדק, אבל ערכים אלה היו נתונים כעת למתקפה בכל רחבי העולם, וקיאה הייתה אחת מהקורבנות. תמרה ידעה שיש להילחם על הדברים שהיא מאמינה בהם. לעיתים קרובות היא חשבה על מילותיו של השיר המסורתי: "אם אמות ונשמתי תאבד, לא תהיה זו אשמתו של איש מלבדי." כולם אחראים. אמנם היה זה שיר מהברית החדשה, ותמרה הייתה יהודייה, אבל המסר היה נכון לכולם.

כאן, בצפון אפריקה, כוחות צבא אמריקניים נלחמו נגד טרוריסטים שהערכים שלהם היו אלימות, קנאות ופחד. הכנופיות החמושות הקשורות למאס"ג רצחו, חטפו ואנסו אפריקאים שדתם או מוצאם האתני לא זכו לאישורם של מצביאי הצבא הפונדמנטליסטים. האלימות שלהם, בנוסף להתפשטותו הזוחלת דרומה של מדבר סהרה, גרמו לאנשים כמו קיאה לסכן את חייהם ולחצות את הים התיכון בסירות גומי מתנפחות.

צבא ארצות הברית, בשיתוף עם הצרפתים ועם צבאות לאומיים אחרים, תקף והשמיד מחנות טרור בכל פעם שמצא אותם.

הבעיה הייתה למצוא אותם.

גודלו של מדבר סהרה היה כגודלה של ארצות הברית. וכאן נכנסה תמרה לתמונה. הסי־איי־איי שיתף פעולה עם מדינות אחרות כדי לספק מידע לצבאות התוקפים. טאב היה מסופח למשימה הזו, אבל היה למעשה קצין של המִנהלת הכללית לביטחון חוץ של צרפת, הסי־איי־איי הצרפתי. גם עבדול היה חלק מהמאמץ הזה.

עד כה הייתה לפרויקט השפעה מועטה. הג'יהאדים המשיכו להרוס חלקים רבים בצפון אפריקה פחות או יותר ללא הפרעה.

תמרה קיוותה שעבדול יצליח לשנות את זה.

היא אף פעם לא פגשה אותו לפני כן, אם כי דיברה איתו בטלפון. בכל אופן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהסי־איי־איי שלח סוכן סמוי לרגל אחר המחנות של המדינה האסלאמית. תמרה הכירה את קודמו של עבדול, עומאר. היא הייתה זו שמצאה את גופתו, גווייה נטולת ידיים וכפות רגליים שהושלכה במדבר. היא מצאה את הידיים וכפות הרגליים החסרות במרחק תשעים מטרים משם. זה היה המרחק שהאיש הגוסס זחל על מרפקיו וברכיו בזמן שדימם למוות. תמרה ידעה שלעולם לא תתגבר על כך.

וכעת עבדול פסע בעקבותיו של עומאר.

הוא היה איתם בקשר לסירוגין, בכל פעם שהצליח להתחבר לרשת הסלולרית. ואז, לפני יומיים, הוא התקשר ואמר שהגיע לצ'אד ושיש לו בשורות טובות שהוא רוצה למסור באופן אישי. הוא ביקש לקבל קצת אספקה ומסר הנחיות מדויקות לגבי המיקום שלו.

וכעת הם ידעו מה הוא עשה לפני כן.

תמרה הייתה מחושמלת, אבל שמרה על איפוק. "יכול להיות שזה חופרה," היא אמרה. "וגם אם לא, זו תגלית נהדרת. חמש מאות איש, עם משאיות ארטילריה? זה עסק רציני!"

עבדול שאל: "מתי תפעלו?"

"יומיים, שלושה לכל היותר," היא אמרה. הכוחות המזוינים של ארצות הברית, צרפת וניז'ר ישַטחו את המחנה. הם ישרפו את האוהלים והבקתות, יחרימו את הנשק, ויחקרו כל ג'יהאדי שישרוד את הקרב. בתוך כמה ימים הרוח תעיף את האפר, השמש תלבין את האשפה, והמדבר יחל לכבוש מחדש את השטח.

ואפריקה תהיה קצת יותר בטוחה לאנשים כמו קיאה ונאג'י.

עבדול נתן להם הנחיות מדויקות לגבי מיקום המחנה.

גם תמרה וגם טאב ישבו עם מחברות על הברכיים ורשמו כל מה שהוא אמר. תמרה הייתה המומה. היא לא הצליחה לעכל שהיא מדברת עם אדם שסיכן עד כדי כך את חייו והגיע להישג חשוב כל כך. בזמן שדיבר והיא רשמה לעצמה הערות, היא ניצלה כל הזדמנות כדי לבחון אותו. היו לו עור כהה, זקן שחור ומטופח, עיניים חומות בהירות יוצאות דופן ומבט קשוח. פניו היו מתוחות ממאמץ, והוא נראה מבוגר מעשרים וחמש שנותיו. הוא היה גבוה ורחב כתפיים: היא נזכרה שבזמן לימודיו באוניברסיטת מדינת ניו יורק הוא היה לוחם אמנויות לחימה מעורבות.

זה נראה מוזר שהוא היה גם מוכר הסיגריות. האיש ההוא היה קליל ונינוח, פטפטן, דיבר עם כל אחד, טפח לגברים על השכם, קרץ לנשים, והדליק לכולם סיגריות עם מצית פלסטיק אדום. האיש הזה, לעומת זאת, היה שקט ומסוכן. היא הרגישה שהיא קצת פוחדת ממנו.

הוא מסר פרטים מלאים על המסלול שעשה משלוח הקוקאין. הקוקאין עבר דרך ידיהן של כמה כנופיות והועבר מרכב אחד לאחר שלוש פעמים. בנוסף לבסיס הצבאי למחצה הוא איתר גם שני מחנות קטנים יותר וגם כמה כתובות בעיר של קבוצות המדינה האסלאמית.

"זה אוצר," אמר טאב. תמרה הסכימה איתו. התוצאות עלו על כל ציפיותיה, והיא הרגישה ברקיע השביעי.

"יופי," אמר עבדול בטון נמרץ. "הבאתם לי את הדברים שביקשתי?"

"כמובן." הוא ביקש כסף במטבע מקומי, גלולות לתחלואי הקיבה שפוגעים לעיתים קרובות במבקרים בצפון אפריקה, מצפן פשוט — ודבר אחד שהתמיה אותה: מטר של חוט טיטניום צר מידה, מחובר לידיות עץ בכל קצה, תפור בתוך אבנט כותנה מהסוג שלובשים גברים כחגורה סביב חלוק מסורתי. היא תהתה אם הוא יסביר את זה.

היא מסרה לו את הכול. הוא הודה לה אך לא אמר דבר. הוא הביט סביב ובחן את שדה הראייה מכל כיוון. "הכול פנוי," הוא אמר. "סיימנו?"

תמרה הביטה בטאב, שאמר: "סיימנו."

תמרה אמרה: "יש לך כל מה שאתה צריך, עבדול?"

"כן." הוא פתח את דלת המכונית.

"בהצלחה," אמרה תמרה. זו הייתה משאלת לב.

טאב אמר: "Bonne chance", בהצלחה.

עבדול משך קדימה את הצעיף שלו כדי להצל על פניו, ואז יצא מהמכונית, סגר את הדלת וצעד בחזרה אל הכפר, כשקרטון הסיגריות עדיין בידו.

תמרה הביטה בו מתרחק ושמה לב להליכה שלו. הוא לא פסע כמו רוב הגברים האמריקאים, כאילו הם אדוני המקום. במקום זאת הוא אימץ לעצמו את הדשדוש של אנשי המדבר והלך בראש מורכן ובפנים מוצללות, תוך מאמץ מינימלי כדי להימנע מהתחממות.

היא הייתה המומה מאומץ הלב שלו. היא רעדה כשחשבה מה יקרה לו אם ייתפס. עריפת ראש היא הדבר הטוב ביותר שיוכל לקווֹת לו.

כשהוא נעלם משדה הראייה שלהם היא רכנה קדימה ודיברה אל עלי. "יאללה," היא אמרה.

המכונית יצאה מהכפר ונסעה בשביל העפר אל הכביש, ושם פנתה דרומה, בחזרה לנג'מנה.

טאב קרא את ההערות שרשם. "זה מדהים," הוא אמר.

"אנחנו צריכים להכין דוח משותף," אמרה תמרה במחשבה קדימה.

"רעיון טוב. כשנחזור נכתוב אותו ביחד, ואז נוכל למסור אותו בשתי שפות במקביל."

נראה שהם עובדים היטב ביחד, היא חשבה. הרבה גברים היו מנסים לקחת פיקוד הבוקר. אבל טאב לא ניסה להשתלט על השיחה עם עבדול. היא התחילה לחבב אותו.

היא עצמה את עיניה. לאט־לאט שככה התרוממות הרוח שלה. היא קמה מוקדם בבוקר, והנסיעה הביתה תארך עוד שעתיים־שלוש. במשך זמן־מה היא רק ראתה מראות מהכפר האלמוני שבו ביקרו: הבתים מלִבני הבוץ, גינות הירק העלובות, ההליכה הארוכה אל המים. אבל הזמזום של מנוע המכונית והרעש של הצמיגים הזכירו לה נסיעות ארוכות בילדותה, כשנסעה בשברולט המשפחתי משיקגו לסנט לואיס כדי לבקר את סבה וסבתה, שרועה ליד אחיה במושב האחורי הרחב. ובסופו של דבר, עכשיו כמו אז, היא נרדמה.

היא שקעה בשינה עמוקה והתעוררה בבהלה כשהמכונית עצרה בבת אחת. היא שמעה את טאב אומר: "Putain," המקבילה הצרפתית ל"חרא". היא ראתה שאת הכביש שלפניהם חוסמת משאית שחונה באלכסון. סביב המשאית היו חצי תריסר גברים לבושים בפריטים מוזרים של מדי צבא מעורבים בבגדים מסורתיים: טוניקה צבאית עם כאפייה, גלבייה ארוכה מעל מכנסי צבא.

הם היו אנשי צבא למחצה, ולכולם היה נשק.

עלי נאלץ לעצור את המכונית.

תמרה אמרה: "מה קרה לעזאזל?"

טאב אמר: "לזה הממשלה קוראת מחסום דרכים לא פורמלי. הם חיילים פורשים או עדיין בשירות שעושים כסף מהצד. זו סחיטה."

תמרה כבר שמעה על מחסומי דרכים לא פורמליים, אבל זו הייתה ההתנסות הראשונה שלה עם מחסום כזה. היא אמרה: "מה המחיר?"

"תכף נדע."

אחד החיילים ניגש לחלון הנהג וצעק בפראות. עלי פתח את החלון שלו וצעק בחזרה בניב המקומי. פיט הרים את הקרבין שלו מהרצפה, אבל החזיק אותו נמוך בחיקו. האיש שבחלון נפנף ברובה שלו באוויר.

טאב נראה רגוע, אבל לתמרה זה נראה כמו מצב נפיץ.

איש מבוגר בכובע צבאי וחולצת ג'ינס עם חורים בתוכה כיוון רובה לעבר השמשה הקדמית.

בתגובה הרים פיט את הקרבין שלו לגובה הכתף.

טאב אמר: "זהירות, פיט."

"אני לא אירה ראשון," אמר פיט.

טאב הושיט יד מעל גב המושב לחלק האחורי של המכונית ושלף חולצת טריקו מקופסת קרטון. אחר כך הוא יצא מהמכונית.

תמרה שאלה בדאגה: "מה אתה עושה?"

טאב לא ענה.

הוא צעד קדימה כשמספר רובים מכוונים אליו, ותמרה הצמידה את אגרופה לפיה.

אבל טאב לא נראה מפוחד. הוא ניגש לאיש בחולצת הג'ינס, שכיוון את רובהו ישירות אל חזהו של טאב.

טאב אמר בערבית: "יום טוב לך, קפטן. אני מלווה את הזרים האלה היום." הוא העמיד פנים שהוא סוג של מדריך או מלווה. "בבקשה תרשה להם לעבור." ואז הוא הסתובב אל המכונית וצעק, עדיין בערבית: "אל תירו! אל תירו! אלה האחים שלי!" הוא עבר לאנגלית וצעק: "פיט, תוריד את הרובה."

פיט הוריד באי רצון את קת הרובה מכתפו והחזיק את הרובה באלכסון לרוחב חזהו.

לאחר רגע הוריד גם האיש בחולצת הג'ינס את רובהו.

טאב הושיט לאיש את חולצת הטריקו, והוא פרש אותה. היא הייתה בצבע כחול כהה עם פס אנכי אדום־לבן, ואחרי מחשבה של רגע תמרה הבינה שזו חולצת המדים של פריז סן ז'רמן, קבוצת הכדורגל הפופולרית ביותר בצרפת. האיש קרן מאושר.

תמרה שאלה את עצמה קודם למה טאב הביא איתו את קופסת הקרטון. כעת הבינה.

האיש פשט את חולצתו הישנה ומשך את החולצה החדשה מעל לראשו.

האווירה השתנתה. החיילים התקהלו סביבו, התפעלו מהחולצה, ואז הביטו בטאב בציפייה. טאב הסתובב אל המכונית ואמר: "תמרה, תעבירי לי בבקשה את הקופסה?"

היא הושיטה יד אל החלק האחורי, הרימה את הקופסה ומסרה אותה דרך דלת המכונית הפתוחה. טאב חילק חולצות לכולם.

החיילים נראו כולם נרגשים, וכמה מהם לבשו את החולצות.

טאב לחץ את ידו של האיש שאותו כינה "קפטן", ואמר: "מַע א־סלַאמֵה," שלום. הוא חזר למכונית עם הקופסה הריקה כמעט, נכנס, טרק את הדלת, ואמר: "סע, עלי, אבל לאט."

המכונית הזדחלה קדימה. הגנגסטרים המאושרים כיוונו את עלי בתנועות ידיים למסלול מוכן לאורך שולי הדרך, שעקף את המשאית החונה. לאחר שעברו את המשאית חזר עלי לכביש.

ברגע כשהצמיגים נגעו במשטח הבטון לחץ עלי בחוזקה על דוושת התאוצה, והם התרחקו ברעש מהמחסום.

טאב החזיר את הקופסה לחלק האחורי.

תמרה שחררה אנחת רווחה ארוכה. היא נפנתה אל טאב ואמרה: "היית מה־זה קוּל! לא פחדת?"

הוא נענע בראשו. "הם מפחידים, אבל בדרך כלל הם לא הורגים אנשים."

"טוב לדעת," אמרה תמרה.