35

כל פרח בשבילך

דְּעִי, כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מִדֶּלֶת בֵּיתֵךְ,

כָּל פֶּרַח בָּעוֹלָם צוֹמֵחַ בִּשְׁבִילֵךְ.

שַׁאֲפִי מִבָּשְׂמוֹ, לַטְּפִי עֲלֵה כּוֹתֶרֶת,

לִפְנֵי שֶׁתַּמְשִׁיכִי, רְאִי הַתִּפְאֶרֶת.

זִכְרִי, כְּשֶׁתֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ,

כָּל תַּפּוּחַ אֲדֹם גָּדֵל לְמַעֲנֵךְ.

נַעֲצִי בּוֹ שִׁנַּיִם, כֹּה מָתוֹק הֶעָסִיס,

הִתְעַכְּבִי, הִתְמוֹגְגִי מִכָּל בִּיס!

וּבְכָל לַיְלָה תְּנִי מַבָּט בַּחַלּוֹנֵךְ,

כָּל כּוֹכַב בַּשָּׁמַיִם זוֹרֵחַ עֲבוּרֵךְ.

תֵּהָנִי מִנִּצְנוּצוֹ, הַבִּיעִי מִשְׁאָלָה,

וּמִיָּד תִּתְפּוֹגֵג אֶצְלֵךְ הָאֲפֵלָה.

צְאִי בְּחוּשִׁים מְחֻדָּדִים וְגֵו זָקוּף,

עִצְרִי לְרֶגַע, לֹא תָּמִיד הַכֹּל דָּחוּף.

אַל תִּתְעַלְּמִי מֵהַמַּתָּנוֹת שֶׁהֻנְּחוּ בְּדַרְכֵּךְ,

יֵשׁ סִבָּה שֶׁהֵן צָצוּ הַיּוֹם בִּשְׁבִילֵךְ!

על ניסים ונפלאות

ברגע שגיליתי שבן הדוד של אימא שלי גר בניו אורלינס ידעתי שאסע לשם.

״תזכירי לי איך קוראים לבן דוד ההוא שלך,״ שאלתי את אימי.

״מי?״ היא המהמה לעברי, והפכה עוד עמוד בעיתון שלה.

״נו, ההוא עם הגבות.״

היא לא ענתה. לא ידעתי אם זה מפני שהיא לא זוכרת בעצמה או שהיא מאוד מרוכזת בכתבה על חולצות הבטן שחוזרות לאופנה. בהצלחה שיהיה לה עם זה.

״החלטתי לטוס אליו בשבוע הבא, כבר קניתי כרטיס. היה מחיר מעולה, הרגשתי שזה משמיים, כי תמיד רציתי לנסוע לניו אורלינס.״

״תמיד רצית לבקר בניו אורלינס?״ לאימא יש נטייה להיתפס לחלק הכי פחות חשוב, ״מה יש שם?״

אני רוצה לכבוש את העולם, לאכול אלפחורס בארגנטינה, לבקר בטאג' מהאל בהודו ולהצטלם עם מיני מאוס בדיסנילנד הונג קונג. ניו אורלינס בדרך. בערך. ידעתי שהיא גם ככה לא מקשיבה, אז לא טרחתי להסביר לה ורק שאלתי שוב, ״זוכרת את השם שלו? נראה לי שאני חייב לדעת לפחות את זה לפני שאני מצלצל אליו ומבקש שיפתח בשבילי את הספה בסלון.״

״איך אתה יודע שבכלל יש לו ספה נפתחת? דיברת איתו?״ אימא נהמה לעברי.

לקחתי סולם וטיפסתי לאלבומי התמונות הישנים ששוכבים במדף הגבוה בארון של ההורים. אימא הביטה אליי מהתצלומים הישנים כנערה גמלונית, לבושה בבגד ים אדום ומחבקת נער עם גבות מצחיקות... זה קצת מחוק, אבל ניתן לזהות שבכתב ידה המסולסל של אימא נכתב 'ניסים'. את שם המשפחה שלו כבר ידעתי.

חיפשתי אותו בפייסבוק. אין הרבה ניסים פרידמן ועוד פחות בניו אורלינס. כתבתי לו הודעה מושקעת, שירגיש כאילו אני מכיר אותו טוב מהסיפורים של אימא, 'אחחח הפעם ההיא בים, עם בגד הים האדום — זוכר? זה הסיפור האהוב עליי. בכל מקרה, עוד שבועיים אני מגיע'.

אחרי יומיים הוא ענה, ישמח להיפגש לקפה. אז עניתי לו שבכיף, ואז התייעצתי על מלונות, אבל רק בכאילו, וכל פעם אמרתי שאין מקום, או ממש יקר, או שנשאר רק דורמס. עד שהוא הזמין אותי אליו להתחלה, ככה שאני אתאקלם ברוגע.

״תודה, לא היית צריך,״ אמרתי לו.

קצת חנופה לא תזיק. ובטח תועיל מאוד לחשבון הבנק שלי.

״בטח, ושאימא שלך תשלח את העוגיות המפורסמות שלה,״ הוא הוסיף.

אז הגעתי. עם עוגיות ביתיות מהשוק של נתניה. אימא שלי אופה גרועה אבל לא היה נעים לומר לו שהוא בטח התבלבל, אז קניתי משהו שאימא של מישהו אחר הכינה ועטפתי במפית פרחונית מהבית.

הוא השאיר לי מפתח מתחת לשטיח הכניסה, הודיע מראש שיחזור בערב. שמתי את העוגיות על הדלפק. עץ עתיק כזה. מאחוריי הבחנתי בברז מוזהב ולידו מקרר ענק שעושה קרח בשלושה סוגים, וגם מים וסודה. מזגתי לעצמי מעט סודה, עם קרח בצורת כוכבים. עשיר ניסים. ככה זה באמריקה.

ישבתי על הספה. עור. נוח. הרגליים קופצות למעלה בלחיצת כפתור. עשיר. ניסים. בן זונה. ככה זה באמרי... גם הטלוויזיה שלו חצי קיר. זפזפתי קצת. תוכניות בישול ברצף גם פה? משעמם.

קמתי להסתובב קצת בבית, לראות איפה עוד הוא עשיר. מיטת קינג סייז עם שלוש עשרה כריות טיפשיות, בטח לוקח לו שעה לסדר את זה כל בוקר, בזבוז זמן... שידות מעוצבות עם ידיות מקושטות. מיששתי את הידית, נראה כמו עבודת יד של אומן, מעין פרח כזה יפה. פתחתי את המגירה. חלק, טריקה שקטה. פתחתי שוב. יש לו שם קופסה של שעון יוקרתי. ועוד קופסאות של תכשיטים ושעונים. יא- אללה שלך, יא ניסים. מאחורה עוד קופסה קטנה כזו, היד שלי נשלחה לשם מעצמה. שלפתי אותה מהמגירה. סובבתי אותה בידי קצת, ופתחתי. בפנים היה שקיק עור דהוי. לא נראה של עשירים. כבר התכוננתי להחזיר למקום, אבל רק ליתר ביטחון משכתי בחוט. השחלתי את האצבע שלי וכשהוצאתי אותה ענדתי את הטבעת של סבתא אסתר, זו שהחביאה מהגרמנים לא נעים לספר איפה, נוצצת במלא הדרה.

בכל אזכרה של סבתא אסתר, אימא שלי והאחיות שלה בוכות ומבקשות סליחה מעל הקבר. איך לא שמרו על האוצר המשפחתי. כאילו מדובר בכתר מהאוסף של המלכה האם בארמון בקינגהאם. הן חשבו שהמנקה גנבה. וואי וואי כמה קללות הן שלחו על הראש שלה. מסכנה. הן הציעו שאולי הכלבה אכלה... בדקו לה במשך שבוע את הצואה, בכל טיול שעשתה בשכונה. פעם הדודה רוזה העלתה את המחשבה שאולי סבתא אסתר לקחה את הטבעת ביחד איתה לקבר. החביאה שוב באותו המקום.

חמש שנים הן לא דיברו זו עם זו. כל אחת חשבה שהשנייה מחביאה אצלה את האוצר ומשקרת. בינתיים שתיים מהן כבר מתו. אם הן רק היו יודעות שכל הזמן הטבעת הייתה אצל ניסים הבן זו... עכשיו הטבעת בידי. שיחקתי עם האצבע מנסה להבין מה אני אמור לעשות. לקחת את הטבעת? להחזיר אותה למקום? בינתיים אני ישן כאן על הספה בסלון אז החזרתי אותה.

סידרתי יפה את האריזה של השעון שתהיה שוב בקדמת המגירה וחזרתי להשתרע מול תוכנית בישול בסלון. שרצים הם צלו שם על המחבת. השף שלה באצבעות עבות, שרימפס כתמתם ישר מהמחבת, ומצץ בתאווה. המגישה דקרה את המנה במזלגה, ואספה לפיה ביס פוטוגני. טבעת נצצה על אצבעה. מעניין אם גם היא גנבה אותה מסבתא שלה. יכולתי לצאת מהבית להסתובב קצת ולהכיר את השכונה ההיפסטרית שניסים גר בה. אבל הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את האוצר המשפחתי.

״אני מרגיש שכאן עשיתי את המכה,״ ניסים אמר לי בארוחת הערב במסעדה איטלקית קטנה, ״זיהיתי שהשכונה המכוערת הזאת הולכת להיות הדבר הבא. קניתי עוד לפני שבנו את כל בתי הקפה האלה שאתה רואה עכשיו, ושיפצתי הכול בעצמי.״

״גם את הברז במטבח?״ שאלתי.

״בטח,״ חזהו התרחב בגאווה כשהשיב.

״יש לך עין טובה,״ אמרתי לו בעודי דוחף בולונז לפה ומביט בעיניו. הוא כבר הסיט מבטו ממני והתמקד על התחת של המלצרית שרכנה לעבר השולחן השני.

״תודה,״ הוא אמר וקרץ לי.

דביל.

״קינוח נאכל בבית. ראיתי שהבאת את העוגיות המפורסמות של דודה שמחה,״ הוא אמר.

קוראים לאימא שלי סימה. לא אמרתי לו. רק חייכתי. שייתקע לו בגרון.

כשהגענו לדירה הוא התיישב בשולחן הסלון מול העוגיות ופתח אותן בכבוד. הוא החזיק עוגייה אחת והרים אותה גבוה.

״לחייה,״ אמר. לשונו משתרבבת בתאווה ילדותית, ודוק של דמעות עמד בעיניו. ״אתה יודע, גם כשאתה גר בשכונה הכי מגניבה בניו אורלינס, לפעמים אתה מתגעגע הביתה, לשכונת בן ציון בנתניה.״

״עדיף פה. תאמין לי.״ השבתי והחלקתי בידי על דלפק העץ.

״יש דברים שכסף לא יכול לקנות,״ הוא ענה בעצב. ואני חשבתי, נכון. אז אפשר לגנוב, אה ניסים? לא רציתי שהוא יראה עליי מה אני חושב אז הסתובבתי והרתחתי מים לתה. חוץ מזה, פחדתי שהוא באמת ייחנק מהעוגיות הגרועות האלה עם הדמעות שעמדו לו בגרון... איפה אני אשן אם הוא ימות לי עכשיו? לא נעים.

הגשתי לו תה. הוא לגם, ואכל ביס מהעוגייה. ושוב לגם תה. ואמר, ״מעולה, בדיוק כמו שזכרתי את זה. רוצה?״ הוא הגיש לי את העוגיות.

״מה פתאום, יש לי את זה כל הזמן. תשמור לך לקפה של הבוקר,״ אמרתי בנימוס והוא הנהן בהסכמה והניח אותן על השולחן.

בבוקר שתינו קפה. ניסים אכל עוגייה. הפעם יצאתי לראות את השכונה שלו באור יום. לא הבנתי על מה המהומה. כמה בתי קפה עם גרפיטי וריהוט שהיפסטרים אוהבים בתוך שכונה ישנה ומתפוררת. שיהיה לו לבריאות, לניסים. חנות פרחים אורגניים, ספא לכלבים ובגדי מותגים לתינוקות היו שם. מה לא היה? מקום נורמלי לאכול. עד שמצאתי פיצרייה, איזה מחירים... אלוהים ישמור, עם מחיר כזה לגבינה צהובה אולי גם אני הייתי גונב ירושה משפחתית. קניתי משולש. המשכתי לטייל. נחמדה ניו אורלינס. לא משהו מיוחד. אולי אימא צדקה ובאמת אין לי מה לחפש פה.

ככה עבר חודש. ישנתי על הספה של ניסים. מדי ערב אכלנו בפאב שכולם דיברו עליו או במסעדה חדשה שבדיוק נפתחה. מדי יום הייתי בודק שהטבעת של סבתא עדיין במקום שלה. היא הייתה.

בבוקר שבו נגמרה העוגייה האחרונה, ישבנו לטוסט בבית הקפה שמתחת לביתו. ניסים שאל אותי, ״אתה נהנה בניו אורלינס?״

״נחמד...״ השבתי.

״יופי, אני שמח. ומה היעד הבא?״ הוא התעניין.

״האמת שלא חשבתי על זה, אני זורם,״ הודיתי.

״אז תתחיל,״ הוא חייך אליי, ״ככה לא מגיעים לשום מקום בחיים. רק דגי רקק זורמים עם הזרם. פעם שמעת על כריש שזורם? כריש בוחר לאן הוא רוצה להגיע ומנווט ת'סנפיר לשם,״ הוא חייך עכשיו וראיתי שהשיניים שלו לבנות מדי. רק לעשירים או נוכלים יש שיניים כאלה לבנות. או למי שגם וגם.

״אתה חושב שלכרישים יש אפליקציית 'ווייז'?״ גיחכתי. פנה ימינה באלמוג הסגול...

הוא זז באי נוחות בכיסא. נראה שהוא מיצה את השיחה. לפחות החיוך היהיר שלו גווע. הוא טפח לי על הכתף ואמר, ״היה נהדר לפגוש אותך, ותודה לאימא שלך שוב על העוגיות.״

הנהנתי. השתררה שתיקה מעיקה.

״אגב, דגי רקק, הם מעולים עם צ'יפס בצד. תנסה פעם. אני אמצא לאן להמשיך,״ אמרתי באכזבה, מבין שעליי להיפרד מהספה שלו.

הוא בחן את המארחת.

״יש מצב שהיא תהיה בקטע שלך,״ זרקתי לו בחיוך, להעלות לו את מצב הרוח, אולי יזמין אותי לארוחה האחרונה שלנו יחד? ״לך על זה.״

״תודה גבר, אבל התחלתי השבוע לצאת שוב עם מישהי שהכרתי פעם... האישה הכי יפה באמריקה. תאמין לי. הפעם אני לא אתן לה לברוח.״ הוא אמר, ולא ידעתי אם זה נשמע רומנטי או מפחיד. חייכתי.

כשהתעוררתי למחרת גיליתי שהוא כבר יצא והשאיר לי פתק עם הוראות איפה להחביא את המפתח כשאני עוזב, והמלצה לבית קפה חדש עם קרואסון ממולא שאני חייב לטעום. חמוד.

הלכתי כמו בכל בוקר למגירה, וידי נשלחה למשש את הקופסא. אצבעותיי הזדקרו. דקרו את דפנות המגירה. היא לא הייתה שם. פתחתי את המגירה עד הסוף, ליבי הלם בפראות. השלכתי את הקופסא עם שעון היוקרה, ועוד אחד, ולא מצאתי את הקופסא עם הטבעת של סבתא אסתר.

ניסים הבן זונה.

ישבתי על המיטה. על כל הכריות. לא היה לי אכפת. ראשי בין כפות ידיי. האוצר של משפחת מסיקה שוב נעלם.

צלצלתי לאימא שלי, מהטלפון בבית של ניסים, ככה שישלם. היא ענתה ומיד סיפרתי לה מה מצאתי. היא התחילה לייבב מעבר לקו וביקשה שאשלח לה תמונה.

״הוא לקח את הטבעת הבוקר. כבר לא יכול לצלם,״ אמרתי לה בייאוש.

״אני לא מאמינה לך,״ היא אמרה פתאום בטון הרגיל שלה, ונאטמה. ״מתחיל פה פרק של 'אהובת הקפטן השרמנטי', שלום.״

״חכי, אל תנתקי,״ אמרתי לה, ״את חושבת שאני סתם משקר לך?!״

״די, זה לא מצחיק,״ קולה רטט.

״אימא, באמת...״

״אז מה לקח לך חודש לספר לי את זה?״ היא כעסה.

״וואלה, סתם, לא ידעתי מה לעשות עם זה...״ והיה לי נוח על הספה של ניסים.

״מה זה מה לעשות??? להחזיר הביתה!״ היא צעקה.

״הביתה? אלייך?״

״כמובן, איזו שאלה...״ אימי ענתה וכמעט שלא היה נעים לי להזכיר את האחיות האחרות שלה או ילדיהן. שאר המשפחה המורחבת כמו... למשל ניסים.

״ואולי סבתא נתנה את זה לדודה ברכה,״ שמעתי את עצמי אומר, ״זה הגיוני שתעביר את הירושה לבת הגדולה שלה, שנתנה את הטבעת לבנה היחיד?״ וואלה, יכול להיות.

״וברכה לא יכלה להגיד משהו לפני שמתה? מגיע לה שלא דיברנו אתה...״ אימא שלי אמרה בעלבון.

שתקתי.

״מה אתה שותק עכשיו? אתה דג?״

״אני לא אעזוב את ניו אורלינס עד שאדע מה עלה בגורל הטבעת,״ הבטחתי לאימא שלי בטמטום.

״ואז תביא לי אותה,״ היא השיבה בזעף. מה היא מגזימה עכשיו?

״אני צריך ללכת,״ ניתקתי והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה מהבית. ואז רגע לפני שהחבאתי את המפתח מתחת לעציץ, פתחתי שוב את הדלת והתחלתי לחפש את הטבעת בכל ארון ומגירה בבית של ניסים. אפילו במקפיא של המקרר הענק. השמש כבר החלה לשקוע כשעזבתי את המקום.

דווקא ממרפסת האכסניה הזולה שמצאתי בשכונה המתפתחת גיליתי איפה הטבעת של סבתא אסתר.

״מזל טוב״ ו״איחולים לבביים״ נכתב מתחת לתמונה בפייסבוק שהציגה את היהלומים של סבתא על ידה של האישה היפה באמריקה, זו שסובבה את ניסים על אצבעה הקטנה.

לאישה היפה באמריקה היה שיער בלונדיני צבוע, ציצי ענק, מבט תכול חלול ושיניים לבנות אפילו יותר משל ניסים הבן זונה.

יום למחרת ניסים חזר לביתו עם ארוסתו הטרייה, אסף את המפתח מהמחבוא ומצא את ביתו מבולגן. צרחה וודאי בקעה מפיה כשחשבה שפרצו לו לדירה. הוא בטח נשאר רגוע, האוצר הכי גדול שלו לידו. האישה היפה באמריקה, או זה שעל היד שלה.

שלחתי לו מזל טוב ממרפסת האכסניה, שלא יחשוד בי. אבל ניסים לא ענה כבר ל'דג הרקק'. בדיוק כשכבר התחלתי לארוז, אימא אמרה לי בטון של גנגסטר מטורף, ״הבטחת שתביא לי אותה!״

לא הבטחתי.

״אני הולך עכשיו לאכול אלפחורס בארגנטינה. את מוזמנת להגיע לכאן ולתלוש לה את האצבע אם את רוצה,״ אמרתי בזלזול. מספיק עם השטויות האלה. מישהו צריך להיות המבוגר האחראי בסיטואציה הזאת.

דודה רוזה, המבוגרת האחראית בדרך כלל, חשבה כמוני וכתבה לאחיותיה הצעירות יותר, שגם להן מלאו 60 כבר מזמן, ״שמספיק עם הטירוף הזה!״ ואז קנתה לכולן כרטיסי טיסה לניו אורלינס.

איי איי איי ניסים, זה הזמן לנווט ת'סנפיר לכיוון אחר... כדי להימלט מחבורת המופרעות האלה אתה צריך נס אמיתי. הדבר היחיד שיכול לעזור לך הוא טבעת המזל של סבתא.