מארז הגן

הבית שלנו מקושט בבלונים ואורות צבעוניים שמשרים עליו אווירה חגיגית, עדות למסיבת יום ההולדת של ליאם בן השלוש. עד לפני שעה קלה התרוצצו פה ילדים והניחו את ידיהם הדביקות מעוגת שוקולד בכל פינה. חיוך גדול מתפשט על פניי כשאני מציצה לחדרם של ילדיי. אמה וליאם ישנים זה לצד זה על המיטה הגדולה בחדר השינה שלהם. אני סוגרת חרש את הדלת והולכת למטבח, אוספת בדרכי עטיפות צבעוניות של מתנות וכוסות חד פעמיות מכל פינה.

"לא ידעתי שילדים בני שלוש יכולים לעשות כל כך הרבה רעש ולכלוך." אני צונחת בכבדות על הספה בסלון ומביטה על אורן בעלי. הוא נראה כאילו רכבת דרסה אותו ואני לא מתאפקת ומחייכת.

"יש לי צלצולים באוזניים." הוא אומר, קם ממקומו ומתקרב אליי.

"העיקר שמחר אנחנו יוצאים לחופשה שלנו סוף סוף." אני מתרגשת כל כך שחיוכי מאיים לקרוע את לחיי.

"יש לי משהו בשבילך." אורן מוציא מהכיס שלו משהו ומתיישב לידי. "הפתעה," הוא אומר ונושק לראשי.

"אני לא צריכה עוד הפתעות, יש לי הכול." אני מלטפת את ידו.

"היי, סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לפנק את האישה שלי." הוא אומר ברצינות.

אני מקפלת את רגליי תחתיי ומסתובבת אליו, אחוזת ציפייה והתרגשות. "לעצום עיניים?" אני שואלת בחיוך שובב.

"כן," הוא עונה.

רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני בוחנת את פניו. הוא נראה עייף מאוד ובין גבותיו מסתמן הקמט המעיד שהוא מוטרד. אני שולחת את ידי ומלטפת את הקמט. "עצמתי את העיניים." אני אומרת ומבצעת.

"תני לי את היד שלך." הוא אוחז בידי הימנית ומשהו קר במקצת מצמרר את עורי. "תפתחי." הוא אומר ועיניי נפקחות במהירות.

"אורן," שמו יוצא מפי בלחישה מלאה התפעלות. "זה מקסים." אני מלטפת את צמיד הכסף העדין שענד על מפרק ידי. "אנחנו יכולים...?" השאלה נעצרת בקצות שפתיי כשמבט תוכחה מופיע על פניו.

"הצלחנו, יפה שלי, סוף סוף הצלחנו." הוא מחבק אותי בחוזקה. "אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, שאני מודה לך על הסבלנות ועל זה שהאמנת בי." קולו רועד מעט. "הצמיד הזה..." הוא מסובב אותו על ידי ואני בוחנת את שני התליונים שמתנודדים עליו - שני יהלומים בצורת טיפה. "הצמיד הזה הוא תחילת הדרך החדשה שלנו, החיים החדשים שמצפים לנו." אצבעותיו מלטפות את ידי.

"אני לא צריכה יהלומים, אני לא צריכה מתנות גדולות. נתת לי את הדבר הנפלא ביותר, את הילדים שלי, את המשפחה שלנו." אני מנשקת את שפתיו.

"תני לי לחבק אותך, להרגיש אותך." הוא כורך את זרועותיו סביבי ומצמיד אותי אליו. "אני רוצה שתדעי שאני אעשה הכול בשבילכם, מהיום לא ייחסר לכם דבר." קולו חדור עצב. השנים האחרונות לא היו קלות. נאבקנו להתקיים ולהשאיר את הראש מעל המים. לאחר שאביו של אורן נפטר לפני שלוש שנים והשאיר אחריו חובות עצומים, נאלצנו למכור את הבית שלנו ולעבור לדירה קטנה, שלפעמים הזכירה לי קופסת גפרורים.

"תמיד האמנתי בך. ידעתי שיגיע הרגע ונעלה על דרך המלך." אני מנסה לעודד אותו, לסלק את העצב שידע במשך זמן רב מדי. "תראה מה הצלחת להשיג, תראה את החיים שמחכים לנו." אני מצביעה על הארגזים שפזורים בכל פינה בבית. "בית חדש וגדול, חופשה שתמיד חלמנו עליה." אנחנו צמודים, סופגים נחמה זה מזה.

"אני אוהב אותך." הוא ממלמל לתוך שערי ונושק לי בחום. "הבית החדש שלנו מחכה לנו כשנחזור מהחופשה. לילדים שלנו יהיה כל מה שיחלמו עליו." הוא חוזר על זה בפעם המיליון. העבודה החדשה שהשיג לפני שנתיים עשתה לו רק טוב. ההצלחה האירה לנו פנים.

"מחר אנחנו יוצאים לדרך חדשה." אני מניחה את ראשי על חזהו ועוצמת את עיניי בתשישות.

"מחר," אני שומעת אותו אומר ומחייכת כשהצמיד החדש מרשרש על ידי.

 

מוזיקה בוקעת מהרמקול שעומד לא הרחק מאיתנו על החול, ברצועת חוף שהפכנו לביתנו השני הקיץ. אני מביט על האנשים שמקיפים אותי וחיוך גדול עולה על פניי. הקבוצה הזו מלווה אותי שנים רבות, הפכנו למעין משפחה גדולה ורועשת. מבטי נמשך אל הים הסוער ואני תוהה ביני לבין עצמי אם הוא תמונת מראה לחיים שלי באחרונה. "איתי, אתה מגיע לתערוכה בשבוע הבא?" ברק שואל אותי ומעיר אותי מהמחשבות ששקעתי בהן.

"מתי הפכנו להיות מתורבתים כל כך?" אני קורץ לו. "פעם כל מה שעניין אותנו היה כדורגל, בחורות וזיונים." אני מרים את הבקבוק באוויר וצועק, "לחיים!" וכולם מצטרפים אליי בקריאות.

"אנחנו מתורבתים?" ברק מחזיר לי קריצה כשהוא מצמיד אליו את אשתו - השנייה במספר. "אני בן שלושים וחמש היום, הגיע הזמן שאבקר פעם בתערוכה, לא?"

עיניי נודדות לשאר חבריי שחלקם עדיין רווקים או גרושים. רק זוגות בודדים בינינו החזיקו מעמד. "לא יודע." אני אוחז בבקבוק הבירה ולוגם ממנו.

"יהיו עיתונאים ועוד חברים מהקבוצה." הוא מתיישב לידי ובוחן אותי.

"אני אעשה מאמץ." אני פוטר אותו בתשובה לא מחייבת. בזמן האחרון מצאתי את עצמי משתעמם מכל האירועים הגדולים שבהם הייתי רגיל להשתתף באופן קבוע.

"אני אהיה בת הזוג שלך." קורל מתיישבת על ברכיי ללא הזמנה ומנשקת את שפתיי.

"אני לא בטוח שאגיע." אני מרשה לה לנשק את צווארי ארוכות, ולבסוף מוריד אותה מברכיי ומתרומם מהכיסא. הסצנה הזו מוכרת לי. גרופיות של הקבוצה מקיפות אותנו באופן קבוע, למרות שאני כבר לא משחק ולא חלק מקבוצת הכדורגל שבעבר הייתי שייך לה.

"אל תהיה כבד," קורל נעמדת מאחוריי. אני משחרר את ידיה מכתפיי. היא וחברותיה מסתובבות באופן קבוע עם חברי הקבוצה. הן נמשכות למעמד והפרסום שאופף אותנו. "אני לא יכולה לשכוח את הפעם האחרונה שהיינו יחד," היא מעפעפת בריסיה ומנסה להיראות מושכת ומפתה. הפעם האחרונה שהיא מדברת עליה הייתה לפני חודש, כשחגגנו בבית של ליאור, אחד מחבריי הוותיקים, וסגרנו את הלילה בין הסדינים.

"אני הולך לעשות סיבוב." אני זורק לעבר החבורה הקולנית והולך לעבר הטרקטורון שלי. הסיפור הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים. הראש של הבחורות שמקיפות אותנו עסוק רק בדבר אחד: עוד תמונה משותפת בעיתון, שאולי תביא להן פרסום.

אני עולה על הטרקטורון ומתרחק מהמקום במהירות. אני מכיר את החוף כמו את כף ידי. בשעות אלה יש מעט מתרחצים והשקט מבורך. הראש שלי מפליג למקום אחר, מחזיר אותי לתקופה שבה חשבתי שהחיים מחייכים אליי ושדבר לא יוכל לפגוע בי. התבדיתי. חטפתי מהלומה קשה שלא האמנתי שאצליח לשרוד. אני מגביר את המהירות ונהנה מהרוח שמצליפה בפניי ומסלקת את הרעשים הבלתי פוסקים שממלאים את חיי. אני כל כך מהופנט מתנועת הגלים הנשברים אל החוף, שאני כמעט מפספס את האישה והכלב שמזנקים לתוך מסלול הנסיעה שלי. אני סוטה במהירות לא מתוכננת ובולם בחוזקה כדי לא להתנגש בהם.

גלגלי הטרקטורון מתחפרים ברעש ומעיפים חול על האישה שנופלת בבהלה לאחור. הכלב שלה נובח בהיסטריה וחושף שיניים כשהוא מתקדם אליי במהירות. "גולד," היא אוחזת בקולר שלו ממקומה על החול ולוחשת לו משהו שאני לא שומע. יש לי הרגשה שאם היא תרפה ממנו, הכלב יקרע אותי לגזרים.

"את משוגעת? את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הכעס מבעבע בגופי כשאני מצליח להשתלט על הטרקטורון ולדומם את המנוע.

"אתה צועק עליי?!" היא מתרוממת ממקומה. אש רושפת בעיניה כשהיא מנערת את החול מבגדיה. "כמעט דרסת אותנו." היא לא מביטה בי, אלא מלטפת את הכלב בתנועות קטנות ואיטיות, והוא מתיישב לרגליה, עיניו אינן משות ממני. אני בוחן אותה ואש נדלקת בגופי. היא לבושה בשמלת חוף אדומה שמגיעה עד לקרסוליה, הרוח מכה בבד והוא מסתחרר סביבה ונצמד לגופה.

"את רצת לתוך מסלול הנסיעה שלי! קפצת משום מקום!" היא מביטה בי, במין לגלוג או התנשאות. אמנם היא חתיכה לוהטת, אבל מעצבנת.

"אתה יודע לקרוא שלטים, או שזו משימה קשה מדי בשבילך?" היא שואלת בציניות, ולפני שאני מספיק לענות היא ממשיכה בזעם, "אסור לנסוע על החוף, זה כתוב בעברית." היא מרימה את הטלפון שלה כשגבה מופנה אליי.

העיניים שלי מרותקות לישבנה העסיסי כשהיא מתכופפת. "האמת היא..." אני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים ומשתתק.

היא מסתובבת אליי ופוגשת את מבטי החודר.

"המבט שלך לא מוצא חן בעיניי." היא אומרת בלהט.

"הישבן שלך מאוד מוצא חן בעיניי." אני פולט ומחייך.

"אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו," היא נראית מזועזעת וסומק צובע את לחייה.

"מצטער, קצת קשה לפספס אותו כשהשמלה שלך נצמדת אליו." ככל שהיא מסמיקה יותר, אני נהנה להביך אותה עוד.

הנייד שוב נופל מידה והיא מתכופפת במהירות להרים אותו, אך הפעם מקפידה להישאר עם הפנים אליי. היא רק לא מבינה שהנוף שנגלה אליי הפעם הוא לא פחות מרשים. כתפיית השמלה צונחת מכתפה ואני מקבל הצצה לשדיה המושלמים. חיוך גדול קורע את פניי. "מה אתה מחייך?" היא מתרגזת.

"הנוף מקדימה מרשים אפילו יותר." אני מעקם את שפתיי בהתגרות.

"אתה חוצפן." היא מפטירה ומיישרת את שמלתה, מונעת ממני להמשיך להתרשם. "בוא, גולד." היא אומרת לכלב ומתרחקת ממני לכיוון השני כשהכלב אחריה.

• • •

כעבור כמה ימים אני נכנע להפצרות של החברים ומגיע לאסוף את קורל כדי לנסוע לתערוכה. רן, אחי הקטן, הבהיר לי שאני צריך להפגין נוכחות. אביתר בראון, אחד האנשים החשובים בתחום הנדל"ן, הזמין את כל מי שרק אפשר, במיוחד ידוענים ומפורסמים, לתערוכת הציורים של בתו האהובה. ככה זה כשיש לך אבא עשיר מיליונר; את מחליטה בוקר אחד להיות ציירת ואבא מגשים לך את החלום.

"איתי, איתי, חיוך למצלמה." צלמי הפפארצי צועקים כשאני יוצא מהמכונית וקורל תלויה על זרועי. "מה דעתך על המאמן החדש של הקבוצה?" אחד העיתונאים זורק אליי. "האם הגירושים שלך סופיים?" עוד שאלה שאני בוחר להתעלם ממנה, ומושך אחריי את קורל שמחמיצה פנים.

"הם בסך הכול רוצים תמונה שלך, מילה שתעשה כותרת מחר בבוקר." קורל אומרת לי בכעס כשהיא מבינה שלא תקבל את רגע התהילה שלה.

"אני לא מעוניין להיות כותרת בעיתון." אני מסנן. זו הייתה טעות להביא אותה איתי.

אנחנו מסתובבים בין החדרים. הקירות עמוסים בציורים מזעזעים, זה נראה כאילו ילד בן ארבע מרח על הקנבס את כל הצבעים שקנו לו. אני פוגש חברים ותיקים ולוחץ ידיים, מחליף מילים עם אנשים שלא ראיתי כבר כמה זמן. "כל הכבוד לאביתר בראון על הארגון," קורל מצייצת לידי. "הבת שלו מאוד כשרונית." אני מגלגל את עיניי. האמת היא שבאמת כל הכבוד לבראון שהגשים לבת שלו את החלום שלה. אני עבדתי קשה מאוד כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. כל מה שיש לי השגתי במו ידיי.

קורל מוצאת מטרה חדשה לפטפוט הבלתי פוסק שלה ומאפשרת לי מעט שקט. אני לוקח כוס יין ממגש שנושא מלצר חולף, ונעמד מאחורי שתי נשים שמתבוננות באחד הציורים הגרועים ביותר שראיתי. "סבתא, זה מזעזע." אומרת האישה הצעירה למבוגרת, ואני כובש חיוך ומסכים איתה בהחלט. אני בוחן את האישה הצעירה מאחור ומתפעל. השמלה השחורה שלגופה נצמדת אליה ומרשרשת עם כל תנועה שהיא עושה, ישבנה המלא והחטוב נע מצד לצד ומסיח את דעתי לרגע.

"תהיי מנומסת." הסבתא אומרת. "הציירת היא בת של חברה ותיקה שלי, והבטחתי לבוא ולכבד אותה." הסבתא מניחה את ידה על כתפה של האישה. "ואני חושבת שהגיע הזמן שתצאי קצת מהבית." אני ממשיך לעמוד מאחוריהן.

"אבל אני לא מבינה למה הקשקוש הזה נקרא לבבות שבורים?" הצעירה מצביעה על השלט הקבוע על הקיר לצד הציור. אני מעיין בו וגם מנסה להבין. "אין פה אפילו צורה של לב." היא אומרת נחרצות.

"תחפשי היטב, אולי תמצאי, אולי אין לך מספיק דמיון?" הסבתא צוחקת ואני מתאפק לא לגחך בקול.

האישה מטה את ראשה מצד לצד ומחפשת את הלב שלא קיים בציור. "איתי," קורל קוראת לי מאחור, ואני מסב את ראשי אליה, מוכן לומר לה שסיימתי לבזבז את זמני.

אני מספיק לשמוע את הסבתא אומרת, "בואי נתרחק קצת. אולי מרחוק זה ייראה טוב יותר."

אני מפנה את ראשי שוב, והצעירה מתנגשת בי בעוצמה שכמעט מפילה אותי לאחור. משהו קר ורטוב נשפך עליי. אני משפיל את ראשי ומגלה על החולצה הלבנה שלי כתם סגול גדול. אני מרגיש את הנוזל חודר למכנסיי ומכתים את החלק הקדמי שלהם. פאק, אני בטח נראה כאילו השתנתי במכנסיים. מושלם. אני מרים בחזרה את ראשי בזעם ומביט באישה שהתנגשה בי. "אני לא מאמין!" כעס מתעורר בי. "שוב את!?"

אימה מופיעה על פניה. "אלוהים," היא מניחה את ידה על פיה. "סליחה, סליחה." היא עומדת מולי נטועה במקומה ולא מצליחה לדבר. לפני כמה ימים כמעט דרסתי אותה, ועכשיו היא דרסה את הבגדים שלי. פאק, היא אסון מהלך, אבל ללא ספק אסון מרשים במיוחד.

"איך מכל האנשים שיש פה, את מתנגשת דווקא בי?" החולצה נדבקת לגופי והזין שלי רטוב מיין.

הסבתא עומדת בצד ומנסה לכבוש חיוך. האישה נוטלת מידה של הסבתא מפית ומתקרבת אליי במהירות. לפני שאני מספיק להוציא מילה נוספת, היא מנסה לנגב ממני את הנוזל, אך ללא הצלחה. הבגדים שלי הרוסים. "אני כל כך מצטערת, לא ראיתי אותך," היא ממלמלת בהתנצלות.

"לפחות על זה אנחנו מסכימים. זו הפעם השנייה שאת לא רואה אותי ואני בטוח שאני לא שקוף." אני מרים גבה בהתגרות. "האמת שזו הפעם הראשונה בחיי שאישה יפה אומרת שהיא לא ראתה אותי. זה שובר לי את הלב." אני מרשה לה להעביר את המפית על גופי, משועשע מההיסטריה שלה.

"אתה..." היא מנגבת במרץ וידה גולשת ופוגעת באיברי. היא כל כך שקועה בכעסה שהיא לא מבחינה שהיא מברישה את הזין שלי בתנועות איטיות, למעלה ולמטה. ומה לעשות, אני גבר בריא בגופו ובנפשו, והזין שלי נענה למגעה ומתקשה.

כשהיא מבינה סוף סוף מה היא עושה, היא קופאת במקומה. "מוצא חן בעינייך?" אני שואל, מנסה להישאר רציני.

היא מרימה אליי עיניים בוערות מזעם וממבוכה, פניה סמוקות. "אתה..."

הסבתא מתערבת לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט. "אתה בהחלט נראה עכשיו כמו אחד הציורים שתלויים פה." אני מביט בה ולא מצליח לכבוש את הצחוק שעולה בגרוני.

"האמת שאני מאוד נהנה כרגע, את יכולה להמשיך." אני אומר בקול נמוך לאישה. לראשונה אני מבחין בעיניה הכהות, בשערה הבהיר, באפה הקטן והסולד ובשפתיה הבשרניות. "אבל אני לא ממש סומך עלייך, אז כדאי שתורידי את היד לפני שתגרמי לו נזק בלתי הפיך." חיוך עולה על פניי כשהיא מסמיקה עוד יותר ומושכת את ידה במהירות.

"תתרחק ממני, אתה תאונה מהלכת." היא מסננת.

"יש לי הרגשה שזו תחילתו של סיפור מאוד מעניין." אני אומר וקורץ בשובבות.

"אולי בחלומות שלך." היא מניחה את ידיה על מותניה והחזה המרשים שלה, זה שקיבלתי אליו הצצה לפני כמה ימים, עולה ויורד ככל שמפלס העצבים שלה גואה.

"את באמת רוצה לדעת איך את נראית בחלומות שלי?" אני מרים את גבותיי, נצמד אליה ולוחש בשקט, שרק היא תשמע, "ואני בדרך כלל מגשים את החלומות שלי."

"נעים מאוד, אני איתי ארבל," אני מושיט את ידי אל הסבתא הנחמדה, שלוחצת את ידי בחום וקורצת לי בשובבות.

"נעים בהחלט, אני לינה..." לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, הגברת הצעירה והנרגזת אוחזת בידה של סבתה ומושכת אותה אחריה. הסבתא שולחת אליי חיוך מקסים ומתנצל.

פרק 1

רן
כל העולם במה, וכל בני האדם הם שחקנים. ויליאם שייקספיר כתב את זה ואני לא יכול שלא להסכים איתו כשאני בוחן את האנשים סביבי.
״רן, אני צריכה את העזרה שלך, בבקשה.״ אמילי, אשתו של אחי הגדול, איתי, נעמדת מולי בחיוך שיכול להאיר את הגלקסיה כולה.
״לרשותך, המפקדת.״ אני מצמיד את רגליי ומצדיע בשובבות, מחלץ ממנה צחוק אמיתי ומתגלגל.
״אם מישהו יראה אותנו מהצד הוא עלול לחשוב שאני באמת המפקדת שלך.״ היא אוחזת בידי וגוררת אותי אחריה למטבח.
״אמילי, אהובה, הפכת למפקדת של כולנו מהרגע שנכנסת לחייו של אחי והערת את הדפוק. אמרתי לך כבר שהיית צריכה לבחור בי, אני האח המוצלח יותר. בואי נברח יחד.״ היא ממשיכה לצחוק. אחי הגדול הכיר את אמילי המדהימה כששניהם היו בנקודות שפל בחייהם ולא ידעו איך להתרומם. איתי היה אחרי גירושים קשים ותמרן בין העבודה לבין גידול בנו, רועי, שהיה אז רק בן שבע, ואמילי חוותה אובדן קשה שכמעט הרג אותה, אבל הם הצליחו להשתקם ובנו יחד בית חדש.
״אל תפתה אותי, אני כל־כך עייפה שאני שוקלת את ההצעה שלך ברצינות,״ שני מלצרים חולפים על פניי ובידיהם מגשים עמוסים בכוסות. ״אבל אני יודעת שהמטרה חשובה יותר מהכול, לכן הסכמתי לארח את המסיבה אצלנו בבית.״ היא בוחנת בעין קפדנית את האנשים הרבים שטורחים במטבח שלה.
״אני יודע, ואני מעריץ אותך. אולי תלכי לנוח? אני אטפל פה בכל הבלגן.״
״היריון זו לא מחלה, אני יכולה לעמוד בזה,״ ידה מלטפת את בטנה התפוחה. ״כל התרומות שייאספו הערב יעברו לעמותת ‘חברים לרצף’ וזה מה שהכי חשוב.״
אני מעריץ אותה.
״אין לי ספק שאת צודקת, אבל מגיע לך לנוח, בשביל זה את משלמת הרבה מאוד כסף לאנשים שיעבדו. את המארחת.״ עברו שמונה שנים מהיום בו איתי נתקל בה, תרתי־משמע, בחוף הים, והיא עדיין מצליחה להדהים אותי.
״לצערי, שני מלצרים הבריזו וחסר לנו כוח אדם.״
״אני אשמח לעזור ולא להיתקל בכל החברים הישנים שלי שנועצים בי עיניים כאילו הייתי חייזר,״ ככה זה כשאתה כבר לא חלק מהסלבריטי, כשאתה מפסיק להסתובב בחוגים שהיית רגיל אליהם.
״הם נבוכים, הם לא יודעים איך להתנהג,״ היא מנסה להרגיע אותי.
״אני לא יכול לסבול את מבטי הרחמים שהם שולחים אליי, את העובדה שבכל פעם שאני מתקרב השיחות נפסקות, כשברור לי שהם מדברים עליי.״ מאז שנאלצתי לסגור את משרד עורכי הדין שלי ואחרי שאיבדתי את הלקוחות שלי, הפכתי לאישיות לא רצויה בחוגים אליהם השתייכתי. למרות שכיסיתי את כל החובות שהיו לי, נותרתי מחוץ לקליקות הישנות.
״הם אנשים קטנים,״ היא פוסקת ומניחה בידיי מגש גדול שעליו קעריות מלאות ברוטב אדום. ״בבקשה, תיקח את זה לחצר ותחזור.״ היא עוצרת אותי לפני שאני יוצא, ״רן, תהיה גאה בעצמך, עשית את הדבר הנכון.״ היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת ללחיי.
״אני מקווה מאוד.״ אני יוצא מהמטבח ונעצר כשאני קולט שני לקוחות שלי לשעבר נועצים בי עיניים. אני מרגיש שאני נכון להתעמת איתם, להגיד להם בפנים את מה שעומד על קצה לשוני, אבל נעצר במקומי כששתי נשים נעמדות בכניסה למסדרון הארוך וחוסמות אותו.
״לא אמרת לי שזו מסיבה של עשירים פלצנים, הייתי חושבת פעמיים אם לבוא.״ לא הייתי מתאר את זה טוב יותר מהדוברת בעלת השיער הארוך והגלי שהזכיר בצבעו ויסקי משובח. הוא מתנופף מצד לצד בכל פעם שהיא זזה.
״הגיע הזמן שתצאי מהבית, היית סגורה יותר מדי זמן.״ חברתה עונה לה.
״ידעת שהוא יהיה כאן?״ גברת ויסקי שואלת ואני עוקב אחרי תנועת ראשה כשהיא בוחנת את החדר.
״לא היה לי שמץ של מושג.״ התשובה מגיעה במהירות ואני נכון להתקדם ולבצע את המשימה שאמילי הטילה עליי.
״באיזו זכות הוא פונה אליי? מי הוא חושב את עצמו שהוא מדבר אליי בצורה כזו?״ ויסקי ממשיכה בכעס ועושה חצי סיבוב, מאפשרת לי לבחון את צדודיתה. אפה סולד, שפתיה הבשרניות שמשוחות בצבע מבריק שמבליט אותן ננעלות על שפת הכוס שבידה, והיא לוגמת מעט. ״איך האמנתי שאני אוהבת אותו? תהרגי אותי אם אני מבינה,״ אודם עולה בלחייה כשהיא מסננת בזעם. ״תבטיחי לי שאת מחטיפה לי סטירה מצלצלת בפעם הבאה שהלב הדפוק שלי יעשה תנועת פרפור בכיוון של גבר כלשהו.״ כמטר שבעים של אש ושל חוסר סבלנות והיא נראית על סף פיצוץ.
״לא רצית להקשיב לי,״ החברה מסננת בשקט.
״אז הנה, אני מקשיבה. אם רק אעז למצמץ, לעפעף או אם חלילה הברכיים שלי ירעדו,״ האישה הזו עצבנית ואני לא מקנא במי שייקלע לקו האש. ״אני אפילו אהיה ברורה יותר,״ היא מתקרבת לחברתה, זורקת את שערה אל מאחורי כתפיה, מביטה לצדדים ופניה נגלים אליי במלואן. היא מהפנטת. צבע עורה שזוף באופן טבעי, עצמות לחייה גבוהות, עיניה גדולות והיא זועמת.
״את...״ חברתה מנסה לעצור אותה.
״לא סיימתי, אם אתלהב מאיזה זין בטעות, גם אם הוא יהיה ארוך, עבה ורוטט כמו הוויברטור שלי, גם אז תעצרי אותי בגופך אם יהיה צורך.״ אני כמעט נחנק. אלוהים, יש לה פה.
״אולי כדאי...״ החברה אוחזת בידה ומנסה להשתיק אותה.
״אולי כדאי שאלך אליו ואאיר את עיניו לכך שהוא חסר מעוף ויצירתיות, כי כל פעם שהיינו יחד הסתיימה במיטה, כאילו שאין מקומות מעניינים יותר, שלא אדבר על כך שבדרך כלל הייתי מסיימת את הלילה כשאני בוהה בתקרה אחרי שהוא גמר תוך שנייה.״
פי נפתח בתדהמה ונסגר במהירות.
״המרמור הפך להיות חלק בלתי נפרד ממך,״ קול גברי נשמע ואני מסיט את מבטי אל הגבר בחליפה היקרה שצץ משום מקום ועומד לידי, נועץ מבט בוויסקי הלוהטת. ״גם ככה לא היית ז...״ היא מסתובבת אלינו במהירות האור לפני שהדפוק מסיים את המשפט שלו, שולחת בחדות את ידה האוחזת בכוס ושופכת את הנוזל היישר בפניי.
״מה...״ אלוהים עדי שאני מנסה להתחמק, לזוז או להגן על פניי. אני שוכח לרגע את המגש הגדול שבידיי ומועד לאחור. הצלוחיות הקטנות מחליקות והרוטב האדום נמרח על חולצתי הלבנה. ״פאק,״ ריח חמוץ־חריף מציף את נחיריי. אני נכון לחנוק אותה ואת הגבר שלו הייתה מיועדת מקלחת האלכוהול שלה זכיתי. הוא מתאדה במהירות ונעלם.
״אלוהים,״ היא מניחה את ידה על פיה, עיניה הגדולות פעורות לרווחה כשהיא קפואה במקומה. ״אני כל־כך מצטערת,״ היא ממלמלת כשהיא מתעוררת מההלם. אני עדיין לא. ״לא התכוונתי, זה...״ היא מנסה להתקרב אליי ואני נסוג לאחור. ״איך אני יכולה לעזור?״ היא נעמדת מולי, קרוב מדי, מסוכן מדי.
״עדיף שתשמרי ממני מרחק, בעצם, מכל מי שבסביבה.״ אני מסנן בכעס כשאני בוחן את הופעתי האיומה, יותר גרוע מזה לא יכול היה להיות.
״לא, אני חייבת לך התנצלות. תן לי לעזור לך.״
״אני מעדיף שלא,״ אני חותך אותה במהירות.
״הרסתי לך את יום העבודה,״ היא מתכופפת ומרימה את המגש. ״אם הבוס שלך ירצה לפטר אותך, תפנה אותו אליי, אני אסביר לו שזו אשמתי. בחיי, אני לא יודעת מה קרה לי.״ היא לא מפסיקה למלמל, מעלה את מפלס העצבים שלי גבוה יותר. מהמקום בו אני עומד גברת ויסקי כבר לא מצליחה להצחיק אותי יותר.
״יום עבודה...״ אני עדיין נטוע במקומי.
״הנה, בבקשה,״ היא פותחת במהירות את התיק הקטן שתלוי על כתפה. ״זה בשביל החולצה.״ היא מניחה בידי שטר של מאתיים שקלים. ״ושוב סליחה.״ היא מסתובבת, אוחזת בידה של חברתה ומושכת אותה הרחק ממני, מותירה אותי כשפי עדיין פעור.
״מה לעזאזל קרה לך?״ איתי עומד מולי ומנסה לכבוש את הצחוק שלו.
״שלא תעז,״ אני נושך את שפתיי כשכולם נועצים בי מבטי רחמים. ״אני נראה כמו מלצר?״ אני שואל את איתי כששטר מאתיים השקלים עדיין בידי.
״קיבלת טיפ?״ המנוול כמעט נחנק מהצחוק שמבעבע מתוכו.
״תוריד את החיוך מהפנים שלך לפני שאני...״ אני מחפש אותה בעיניי, אבל היא כבר נעלמה בין ההמון.
״בוא, אמצא לך בגדים נקיים,״ הוא מסמן ואני גורר את עצמי אחריו.
״ידעתי שאסור היה לי לצאת מהבית הערב.״
״היית צריך להתאוורר.״
״יופי, התאווררתי ותראה איך זה נגמר.״ אנחנו נכנסים לחדר השינה שלו.
״תתפשט,״ הוא אומר כשהוא פותח את ארון הבגדים.
״כמה רומנטי,״ אני נכנס לחדר הרחצה ופושט את בגדיי ההרוסים ללא תקנה.
״איך היה בבית המשפט? לא הספקתי לשאול אותך.״ הוא נכנס אחריי ומתיישב על שפת האמבטיה הגדולה.
״היא לא הגיעה.״ אני נושך את שפתיי בכעס כשהריח הנורא של הרוטב האדום שוב מציף את אפי.
״אני מצטער,״ הוא עונה בכאב אמיתי. ״למה לא אמרת לי?״
״בשביל מה?״ הוא מרים גבה כשאני עונה. ״במה זה היה תורם? בכך שהייתי הורס גם לך את מצב הרוח?״ אני מנקה את שאריות הרוטב מצווארי.
״כדי שאוכל ל...״
״אני לא מקרה סעד,״ אני יורה ונועץ בו מבט מוכיח.
״לא אמרתי את זה ואתה יודע שאני לא חושב ככה, דבר ממה שקרה הוא לא באשמתך,״ הוא מגיב במהירות.
״אני כבר לא בטוח,״ אני משפיל את עיניי בתבוסה שלא עוזבת אותי כבר יותר מדי זמן. ״לפעמים אני מנסה לחשוב ולהבין מתי התרחקנו, מתי איבדתי אותה לתוך החרא הזה, איך הייתי עיוור ולא שמתי לב למה שקורה סביבי.״ זה לא מפסיק להטריד אותי.
״תפסיק להאשים את עצמך,״ הוא נעמד מולי, כועס. ״תפסיק להלקות את עצמך ותן לאנשים שאוהבים אותך את האפשרות לעזור לך.״
״אני לא לוקח ממך כסף.״ התשובה שלי מהירה וחדה.
״אתה עקשן,״ הוא נושף אוויר בקול. ״בא לי לחנוק אותך לפעמים, לנער אותך ולטלטל אותך עד שהברגים שהתרופפו לך בראש יחזרו למקום.״
״זה הדדי.״
״ממתי אנחנו מתחשבנים על כסף בינינו? ממתי אנחנו מתחשבנים על משהו, נקודה.״ הוא לא מרפה.
״זה לא קרה מעולם וגם לא יקרה עכשיו,״ קולי נחרץ. ״זה החרא שלי ואני אסדר אותו.״
״זה החרא שלה,״ הוא נושף בתסכול.
״והיא עדיין אשתי. לפחות על הנייר, לצערי, אז באופן אוטומטי זה גם שלי.״
״מכרת את הבית שלך, סגרת את המשרד, אתה עובד מתוך חדר בבית של ההורים כשאני יכול...״
״אל תמשיך,״ אני חותך אותו לפני שיפצח בנאום הקבוע שלו.
״זו הגאווה המטופשת שלך.״ אנחנו עומדים זה מול זה כמו שני תרנגולי קרב זועמים.
״תפסיק, אני לא אקח את מה שאתה ואמילי בניתם בשתי ידיים.״ אני לא אסבך אותם בחרא שלי, לא אחרי שעבדו כל־כך קשה כדי להקים את המשפחה הקטנה והמקסימה שלהם. לא אחרי שאמילי כמעט איבדה את שפיותה לפני שנים כשגילתה מה בעלה עשה שגרם לה לאבד את הדבר החשוב ביותר בחיים — את ילדיה.
״אתה מתסכל אותי,״ הוא אומר בכנות.
״אחי הגדול,״ אני מניח יד על כתפו בחיבה. ״לא תצטרך לסבול אותי עוד הרבה זמן.״ אני מנסה להעלות חיוך על שפתיי.
״על מה אתה מדבר?״
״קיבלתי את ההצעה של מר אברהמי.״
״אתה רציני?״ הוא נועץ בי מבט כשאמילי נכנסת לחדר.
״מחפשים אתכם,״ היא נושקת לאיתי ופניו מתרככות במהירות. ״מה קרה?״ היא מניחה את ידה על אפה ומעווה את פניה, ״מה זה הריח הזה?״ החיוך על פניו של איתי מתרחב והוא מניח את ידו על גבה ומושך אותה מחוץ לחדר הרחצה כשהוא לא מסיר את מבטו האוהב מפניה. אני יודע עמוק בתוכי שאסור לי לצפות שאזכה בסוג הקשר שיש ביניהם, זה קורה אחת למיליון. אני הייתי דפוק מספיק כדי ליפול פעם אחת יותר מדי. לא אעשה זאת שוב, המחיר שנגבה ממני כבד מדי.
״הוא נוסע, הוא קיבל את ההצעה של הזקן.״ איתי מעדכן אותה.
״באמת?״ פניה מוארות. ״זה נהדר.״
״מה נהדר בזה?״
״הוא יעשה משהו חדש בחיים, הוא יפתח דף חדש, רחוק מכולם ומהתזכורת היומית של כל מה שהשתבש,״ היא עונה בעדינות ומניחה את ידה על לחיו של איתי.
״תודה לקול השפיות במשפחה.״ אני נדחק ביניהם ונושק ללחייה. ״אני חוזר ואומר שהייתי צריך להכיר אותך לפניו, וככל שעובר הזמן אני בטוח בכך יותר. בחרת לא טוב, אין לי ספק בכך.״
איתי חובט בכתפי.
״תקשיב לי טוב־טוב,״ אמילי מסתובבת אליי, מניחה את ידיה על פניי ומתעלמת ממורת הרוח של בעלה. ״מגיע לך להיות מאושר שוב, עשית כל מה שאפשר בשביל סתיו. לצערנו הרב, היא ממשיכה לחזור על אותן טעויות ולא מתקדמת למרות כל מה שנתת לה והצעת לה. הגיע הזמן להתקדם ולהשאיר את הסאגה הזו מאחוריך.״ אמרתי כבר שהיא אוצר?
״מה הייתי עושה בלעדייך?״ אני מחבק אותה בחום. ״מה הוא היה עושה בלעדייך?״ אני מזעיף פנים לאחי האהוב.
״ואתה,״ היא מנופפת באצבעה מול איתי. ״תתחיל לתמוך בהחלטות שלו בדיוק כמו שהוא עשה בשבילך.״ היא נושקת לשפתיו. ״הפרויקט הזה תפור עליו, תזכור מי בנה את גן השמש, תזכור כמה מאושר הוא היה באותה תקופה.״
״אני לא אצליח להתרגל לעובדה שהוא יהיה רחוק כל־כך.״ איתי משפיל את ראשו.
״זה בסך הכול כמה שעות נסיעה, הוא לא עובר לאנטארקטיקה,״ היא גוערת בו בחיבה. ״ואני מזהירה אותך,״ היא פונה שוב אליי, ״אני אבוא לבדוק שלא הקמת את חומת ברלין סביבך, אחרת יהיה לך עסק איתי.״ היא מסיימת את הנאום שלה בחיוך.
״תודה, אהובה.״ הפרויקט הזה הוא בדיוק מה שאני צריך בתקופה זו של חיי ואני מצליח להרגיש את ההתרגשות שמתחילה לבעור בגופי.