משהו מופלא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו מופלא
מכר
מאות
עותקים
משהו מופלא
מכר
מאות
עותקים

משהו מופלא

3.2 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

איך מציעים נישואים לעלמת חן סוררת?
"תגיד לה שהיא ממלאת את ליבך בצחוק ואת נשמתך באושר, שתשוקתך אליה גובלת בשיגעון ושהחיים בלעדיה הם חלל ריק ומוצף בכאב."
"חלל מה?"
"חלל ריק ומוצף בכאב."
"אם הוא מוצף בכאב, הוא לא ריק."

בוקר אחד באנגליה של המאה ה-19 מחליטה אראבלה טרלטון היפהפייה לברוח לאמריקה מפני ארוסה הגבוה, המצודד והעשיר ולנטין לייטון, הלא הוא הדוכס ממאלוורן בכבודו ובעצמו. אחיה התאום, בונוונצ'ר טרלטון התזזיתי והתיאטרלי, שגדל על רומנים רומנטיים, מאלץ את הדוכס לצאת בעקבותיה ולהחזיר אותה הביתה.
בעודם רודפים אחר הארוסה הנמלטת ובת לווייתה פגי לבית דובנשייר בכל רחבי הממלכה, הדוכס מגלה שני דברים מאוד לא צפויים: את מיניותו, ומה שעוד יותר גרוע - את העובדה שגם לדוכסים יש רגשות. 
וזה מתכון לצרות צרורות.
וכאבי לב.
והתקפי קנאה.
ותקווה שהאהבה תנצח.
וייאוש.
והרבה צחוק.
ושוב תקווה.
רוזנים ואביונים, עלמות חן ונערי אורוות, נשזרים במסע הקסם הרומנטי בנופיה המרהיבים של אנגליה של פעם, והופכים את ספרו השני של אלכסיס הול שרואה אור בעברית בסלע ספרים, למשהו מופלא באמת, שיחזיר לכם את האמון באהבה גם אם לא תרצו.

פרק ראשון

פרולוג

הייתה הסכמה כללית על כך שהוא היה נאה.

זה מה שאמרו על הוד רוממותו, ולנטיניאן ג'רווייס לנקסטר לייטון, הדוכס של מאלוורן, המרקיז של אשברוק, הרוזן סאמרסבי, הברון שוורל.

אבל העלמה אראבלה טרלטון בהחלט לא הייתה חלק מההסכמה הזאת.

אין ויכוח על כך שהיה לו את מספר העיניים הנדרש (שתיים, ירוקות בצבען וחושניות בטבען, ומעט כבדות עפעפיים), ואף (אחד, ישר וארוך, כאילו עוצב אופטימלית להסתכל על אנשים מלמעלה למטה), ופה (גם הוא יחיד, רחב, מזמין, וממוסגר על ידי שני קמטי־סוגריים, כאילו תמיד על סף חיוך עמוק ומרושע) וגפיים (ארבעה, שכל אחד מהם בורך בחוזק ובחן מסוימים). אבל גם אם היו לו שישה אפים, אפס גפיים ועשרים ושלוש עיניים, אראבלה טרלטון לא הייתה מוצאת אותו דוחה יותר.

ברגע מדויק זה בזמן, הוא ארגן את עצמו באלגנטיות על ברך אחת לפניה, אוחז באחת מידיה. עיניו נצצו לעומתה מבעד לריסים שקצותיהם צבועים זהב, מחווה גנדרנית שלא לצורך.

היא הפנתה הצדה את ראשה, לחלוטין בלתי מודעת לזווית שהחמיאה לצווארה, אותו צוואר שכונה — לפחות פעם אחת גם בנוכחותה — "צוואר ברבור". היא הניחה לחלחלה שבלבה פנימה להשתקף גם בגופה האומלל שכאילו נפל בשבי. צמרמורת של חרדה טיילה בכל גופה עד שהגיעה לתלתלים הקטנים שעיטרו בסדר מופתי ומן הסתם גם אופנתי את קדמת מצחה.

"העלמה טרלטון," מלמל הדוכס. "האם את בקו הבריאות? ביצי השליו בארוחת הערב אכן היו מתובלות בנדיבות יתרה."

היא כיוונה את עיניה הזוהרות (לפחות כך קיוותה) אל הדיוקן שהיה תלוי בגאון מעל האח, ושאותו החשיבה כמראה נעים בהרבה משל פני המחזר שלה. בדיוקן נראתה בודיקה, חזירת האחוזה של דוד שלה.

"העלמה טרלטון?"

חוסר הרגישות שלו לא הפתיע אותה. למה כבר אפשר לצפות מגבר בגיל כה מופלג, שמתקרב לשנתו השלושים? איש ששבר הבטחות בפזיזות, כאילו היו שריונות של חלזונות. איש שהשתמש אפילו במות אביו כתירוץ לנדות את חבריו מילדות. היא לחצה את ידה אל מצחה, בתקווה שהמחווה תזיז משהו בלבו הנבול והמושחת. "אלה לא ביצי השליו, הוד רוממותך. ביצי השליו לא קורעות לגזרים את נשמתי ומשליכות אותה אל מדורת הייסורים."

"וטוב שכך," העיר הדוכס אחרי רגע של מחשבה. הוא השתעל קלות. "העלמה טרלטון. אראבלה, אם יורשה לי..."

"בהחלט לא יורשה לך!"

"אני מבקש את סליחתך, העלמה טרלטון. את בוודאי יודעת ש..." הוא נאנח.

צוואר הברבור של אראבלה התחיל לכאוב, אבל היא סובבה עצמה לתנוחה מכאיבה עוד יותר. איזו זכות יש לו להיאנח בכלל?

"ובכן..." קולו העמיק, ונימה של עליצות המתיקה אותו. "חשבתי שהתנוחה הנוכחית שלי תדבר בשבילי, אחרי הכל אני כורע לפנייך על ברך אחת. אבל בכל מקרה, יקירתי העלמה טרלטון — את יודעת שזה יישמע הרבה יותר טוב אם תרשי לי להשתמש בשמך הפרטי, כן? — אני בא אלייך הערב בברכת שתי המשפחות שלנו, כדי לבקש בענווה רבה את ידך. התינשאי לי?"

היא רחרחה את האוויר.

"מצטער, אמרת משהו?"

היא הייתה מרחרחת שוב, אבל אז נזכרה שהוא אינו מבחין בדקויות, ושפעולת הרחרוח אינה יאה בכל מקרה לגברות נכבדות.

"אני מניחה שעשית חזרות על הנאום הזה," אמרה ביובש.

"בהחלט חשבתי על הדברים, אבל לא הייתי אומר שעשיתי חזרות."

"מה שלא יהיה, התוצאה זולה מאוד וקלוקלת." היא הטילה את ראשה לאחור לרגע, נחושה שלא לזנוח את תנוחת הנשיות הפצועה ומקוללת הגורל שעליה, בניגוד לדוכס, דווקא כן עשתה חזרות רבות מול המראה.

"בשבילי דבריך אינם אלא העמדת פנים נבזית," המשיכה. "אתה יכול פשוט להשליך אותי על כתפיך ולחטוף אותי, כמו שעשו לנשים הסביניות המסכנות ברומא."

הדוכס נראה המום למדי, מה שאפשר לה לשחרר את ידה ולערסל אותה כמגן אנושי על חזה למקרה שינסה לחלל בשנית את תומתה. הוא נעמד באיטיות על רגליו — וחבל שכך — מפני שהיא שכחה איכשהו עד כמה גבוה הוא. גבוה באופן חייתי, גס ובלתי הוגן.

"אני יכול להבטיח לך," הוא אמר בתקיפות, "שאין לי כל כוונה לחטוף אותך לשום מקום, ובוודאי לא להשליך אותך על כתפיי. המעיל הזה לא בנוי לפעולות כאלה, והמשרת שלי לעולם לא יסלח לי."

אראבלה לא הייתה מימיה בלונדון, ולכן לא ידעה אם הוד רוממותו היה מה שדודה כינה "אחד הגנדרנים המקוללים". הוא בהחלט לא התלבש כמו שום גבר אחר שראתה בחייה, אבל לא היה בו שום דבר ראוותני באופן בוטה. הוא ביכר צבעים עדינים ומקטורנים חלקים, והקישוטים שלו היו מינימליים — רק טבעת החותם שלו ושרשרת שעון בכיס המקטורן — ובכל זאת איש לא היה חושד בו שהוא עכבר כפר.

אף שהתבצרה בסירובה להודות שהוא נאה, לא היה ניתן להכחיש את ההוד וההדר המחויטים והמסתוריים שלו. הם סקרנו והרתיחו אותה כמעט במידה שווה, אבל היא חזרה והזכירה לעצמה שהוא האיש שמסאב את טהרתה והורס את חייה, אז היא רק רתחה ללא הסקרנות.

כשיהיו נשואים — אוי לאימה! — היא תגייס את המשרת לעזרתה. זה היה אחד מכשרונותיה הבולטים, לגייס אנשים למען מטרות חשובות. והיא תאמלל את בעלה ותקמט את כל העניבות שלו.

המחשבה הזו ניחמה אותה במקצת.

"האם פגעתי בך, העלמה טרלטון?" חקר הדוכס לנוכח שתיקתה. "אם הצעת הנישואים שלי לא הייתה מוצלחת, אני יכול רק להתנצל. יש מעט כל־כך הזדמנויות בחיים לשכלל את הטכניקה של הפעולה הזו."

למען האמת, אראבלה מצאה עצמה כמעט מהופנטת מקפלי הפשתן הצחורים והסבוכים שסביב צווארו, אבל היא הייתה נערה בעלת אופי חזק ורצון עז, והיא התאוששה עד מהרה. "הסר דאגה מלבך, הוד רוממותך. הצעת הנישואים שלך הייתה דוחה אותי עד עמקי נשמתי בכל מקרה."

הוא מצמץ לעומתה, וריסיו המגוחכים רטטו. "אני מבין."

"אני מבין?" היא היטתה את ראשה לאחור, והפעם המחווה עבדה היטב. "זה כל מה שיש לך לומר? אין בך שום הגינות?"

"יקירתי." קולו צנח שוב באוקטבה אחת, ונשמע מתוק באופן מסוכן. הוא הושיט לה את ידו, אבל אחרי שנעצה בה מבט רושף החזיר את היד למקומה. "אני יודע שאינני הבחירה הראשונה שלך לתפקיד בעלך, אבל 'דוחה עד עמקי נשמתי' זה מעט מוגזם. עם קצת הסתגלות משני הצדדים, אני מתאר לעצמי שנוכל להסתדר לא רע ביחד."

"הסתגלות!"

הוא שפשף את מצחו, שם נרעד לפתע וריד בולט, והיא שמחה לראות שהוא מגיב סוף־סוף לחומרת המצב. "אני מבקש שתפסיקי לחזור על כל מה שאני אומר בטון מלודרמטי מטופש!"

היא פתחה את פיה, ואז סגרה אותו.

טון מלודרמטי מטופש! האיש הזה הוא בלי ספק מפלצת.

"איך אתה מעז," אמרה בהטעמה כבושה. "אתה קונה אותי כאילו הייתי נתח בשר או... גזר."

"העלמה טרלטון," מחה הדוכס. "את מוכרת את עצמך יותר מדי בזול עם הדוגמאות האלו."

היא הייתה נרגזת מדי כעת מכדי להשליך את ראשה לאחור. "אז כמו קופסה מקושטת של מלחי הרחה." היא רקעה ברגלה. "למען השם, איש נורא שכמוך, זה לא משנה לאיזו קנייה הדבר דומה. משנה רק שאתה קונה אותי. וכל הרגשות והחושים מתקוממים כנגד עיסקה נוראה שכזו."

הוא נאנח שוב. "הרגשות והחושים יכולים להתקומם כאוות נפשם, עלמתי, אבל אין להתעלם מהעובדה שהמשפחות שלנו מייחלות זה זמן רב לאיחוד אדמות. מכיוון שאבי ואביך אינם בחיים עוד, ואת הגעת לגיל שאפשר להתחתן בו, הייתי רוצה להיעתר לבקשת המשפחות."

הוא החל להתהלך בחדר. משהו בתנועותיו הציק לה. הייתה בהן אצילות שגבלה בפראות. כמו פנתר עטוף בקטיפה. אבל כשחדל מסיבוביו ונפנה להביט בה, היא התענגה קלות על הקור שבעיניו, הנוקשות של פיו והתחושה שהוא מוטרד לפחות כמוה.

הוא השעין מרפק על מדף האח וכרך קרסול אחד סביב השני. הוא נראה ממוקם בקפידה, כמעט כמו בודיקה חזירת האחוזה, שתחת דיוקנה עמד. "אם כבר הידרדרנו לדיון וולגרי שכזה בענייני מסחר," אמר, "הנה לך חומר למחשבה. לא אבקש ממך כל נדוניה, ואעניק לך אדמות רבות בתמורה לכל בן שתלדי לי. את יכולה להמשיך לבוז לי ולדבר כמו גיבורה של רומן רומנטי עלוב, ועדיין תהיי דוכסית, אחת הנשים החשובות ובעלות העוצמה הרבה ביותר במדינה. אינך מסכימה שזו עיסקה טובה? האפשרות הזו בוודאי קוסמת לך במידה כלשהי."

מילותיו ציננו את כעסה כמו מים קרים. היא הרגישה לפתע קטנה ואומללה ולמרבה הזוועה גם על סף דמעות. "אתה גבר, הוד רוממותך."

"תודה על האישור."

"אני מתכוונת שאתה יכול לעשות כל מה שתרצה, להיות כל מה שתרצה, וזה מה שבחרת?"

"אני בחרתי להיות בדיוק מה שאני אמור להיות. את, לעומת זאת, בנויה מקלישאות על גבי קלישאות."

היא לא תבכה. היא לא תבכה. היא לא תבכה. "אין לך מושג כמה שאני שונאת אותך!"

"זה לא אמור למנוע בעדך להינשא לי, יקירה." הוא שלף ממחטה מפוארת מתוך כיס פנימי כמעט בלתי נראה. "הנה לך, יבשי את עינייך. אני באמת לא כזה גורל אכזר."

היא סירבה לממחטה בבוז, והניחה לדמעה יחידה לזלוג מזווית העין. "איך אתה יכול לומר זאת? החיים שלי נגמרו. יכולת להרוג אותי וזהו."

ידו נקפצה לרגע לאגרוף, אבל אז נרגעה באיטיות. "החיים של שנינו נגמרו. נוכל להתחיל אותם מחדש ביחד."

הטון העדין שלו לא שיכך את התנגדותה למילותיו הקודמות. דמעתה הסוררת נחתה על המחשוף המהוגן שלה, שעליו נאבקה מאז ומתמיד עם דודתה, והיא הדפה אותה בקצה אצבעה. "זה חסר משמעות מבחינתך. אתה כבר חיית את חייך."

"אלליי." עיניו הישנוניות התרחבו והתלהטו. היא לא הבינה בדיוק מה הכעיס אותו, אבל היא בהחלט שמחה על כך שהצליחה להוציא אותו משלוותו. "אני בן עשרים ושמונה. לא ממש קשיש."

היא הופתעה מחוסר המודעות שלו לגילו המופלג ומהאשליה שבה בחר לחיות, ונחרה בבוז.

"אם את מתעקשת לבכות, למה שלא תקחי את הממחטה?" הוא נופף בפיסת הבד, שבאור האש נראתה כמו דגל כניעה.

"אילו הייתי בוכה, ואני לא בוכה, לא הייתי נוגעת עם מקל בממחטה המתועבת שלך."

אצבעותיו הארוכות והחיוורות קיפלו את הממחטה בקפידה והחזירו אותה לכיס הסמוי. "טוב ויפה. לא אכפה את הממחטה השטנית שלי על אפך הבתולי."

אראבלה, בניגוד לרגשות הפוכים שטיפחה בעבר, שטמה את הדוכס באופן עקרוני רוב הזמן. אבל היא התחילה ללמוד שהיא שונאת אותו במיוחד כשהוא כזה, חד ולעגני וקר, כאילו אינו מייחס שום חשיבות לייסוריה. "אם סיימת איתי, כבודו, אני מבקשת לחזור לענייניי כל עוד שמור לי החופש לעשות כרצוני."

הוא היטה קלות את ראשו. "ואני אמסור לדוד ולדודה שלך את החדשות המשמחות על האיחוד שלנו."

"אני שונאת אותך," היא הזכירה לו.

"הבנתי את זה. את יודעת..." בקולו נשמע הפעם משהו רך יותר, כמעט עצוב, אבל זה לא הרשים אותה כלל. "אף על פי שאין לך שום רצון להינשא לדוכס קשיש ונאלח שאת בקושי זוכרת מימי ילדותך — אם כי די חיבבת אותי אז, תתפלאי לשמוע, ואפילו שזרנו ביחד זרי פרחים להנאתנו — אני גם יכול לדמיין לעצמי עתיד נעים ומתגמל יותר מאשר להיות כבול שנים לילדה זבת חוטם, חצופה והיסטרית."

היא התרוממה למלוא גובהה — 164 סנטימטרים יפהפיים — ונעצה בו מבט של בוז תהומי. "אז אולי אוכל לגאול אותך מהעול הזה."

"האם אמצא אותך צפה בנהר עם עלות השחר?" שפתו התעקלה. "אם תואילי להמתין עד אחרי הנישואים, יש פלג נחל שעובר בפארק מאלוורן. יש שם אפילו ערבה בוכיה אם אינני טועה."

הוא הגיע לשפל המדרגה, חשבה לעצמה. לשים כך לצחוק את אופליה האומללה של המלט? היא בחנה אותו במבט צונן, כיאה וכנאה לו, והשיבה באופן כה מושלם, שכמעט הצטערה על כך שלא היה שם קהל שימחא לה כפיים. "לא אתן לך את התענוג הזה, הוד רוממותך."

היא הסתובבה והפעם הצטערה על כך שלא לבשה שמלה מהודרת יותר, שתתנפנף מאחוריה בתיאטרליות. עם זאת היא עשתה כמיטב יכולתה בתנאים הנתונים, ולא תימכר כמו גזר לגבר שאינו רוחש כבוד לשייקספיר.

כמה משמחים הם לפעמים הניצחונות הקטנים של החיים.

 

1. 

"מאלוורן?"

ולנטין פקח עין אחת. הפעולה הכאיבה לו והמראה שנגלה לעינו האחת לא הרשים אותו, ועל כן עצם אותה שוב מיד.

"מאלוורן!"

הוא פתח את פיו ביתר מאמץ מאשר את עינו. פנים הפה היה יבש ודביק בעת ובעונה אחת. הוא העביר את לשונו — שנדמה כי מתה בשלב כלשהו במהלך הלילה — על שפתיו וניסה להיזכר איך מדברים.

"לעזאזל איתך, מאלוורן."

אה, כן. הוא נזכר. "לא, תודה," אמר בנימוס וטמן את פניו בכרית.

"אני מצטער להעיר אותך, אבל..."

"אני יותר מצטער, תאמין לי."

שתיקה. שתיקה זה טוב. ולנטין אהב את השתיקה הזו ורצה שהיא תימשך.

"לכל הרוחות, בן אדם. אתה שיכור? רוצה מים?"

"לא," ענה ולנטין בנחרצות. "אני רוצה שתעוף לי מהעיניים."

"זה ממש גס רוח מצדך וזה גם לא יקרה. אני צריך לשאול אותך משהו."

ולנטין ניסה לפקוח את עינו השנייה. הוא ראה גבר צעיר עומד מעליו ומחזיק נר. זה לא היה סימן טוב. אם חשוך מספיק כדי להזדקק לנר, אזי חשוך מדי להוד דוכסותו בשביל להתעורר.

"תמיד נהגתי בך באדישות מתונה, טרלטון," מלמל. "מדוע אתה בוגד כך באמון שלי?"

"ובכן," הג'נטלמן הצעיר, שהיה אחיה התאום של אראבלה וענה לשם הבלתי מתקבל על הדעת בונוונצ'ר, ולשם החיבה העוד יותר בלתי מתקבל על הדעת בוני, נשמע עגום. ולנטין הוטרד מעוצמת העגמומיות שלו. "שיקרתי כשאמרתי שאני מצטער להעיר אותך. מגיע לך שיעירו אותך תמיד באכזריות, בגלל שאתה אדם כל־כך... כל־כך רע."

קודם האחות, ועכשיו האח. אין מנוחה לרשעים. ולא שהוא רשע חלילה. לא יותר מרוב בני האדם. "על מה אתה מדבר, טרלטון? והאם אתה מוכרח לדבר?" הוא ניסה לזוז, אבל הראש שלו כמעט התפוצץ, והוא נשאר במקומו, מעוות ומיילל.

הוא הבחין בעובדה המשונה שבונוונצ'ר טרלטון עדיין לא עשה את הדבר ההגון ועזב. ולנטין אסף את עצמו ושאל, "מה קרה לי לעזאזל?"

"אם לשפוט לפי קנקן הברנדי הריק שליד מיטתך," אמר טרלטון בחוסר הזדהות מוחלט, "אני חושד שמה שקרה לך זה קנקן ברנדי."

ולנטין גנח. אחר־כך אזר כוחות והתהפך על גבו באצילות של נסיך שמנסה לעלות על סוס. גופו ניסה להתנגד לו בכל שלב, אבל ולנטין נאבק בו והזדקף בהירואיות.

למרבה הצער, רסיסי זיכרון מליל אמש החלו לרקד במוחו, ואז הוא גם נזכר מדוע בחר להיכנס למיטה עם קנקן ברנדי.

***

בין משפחות טרלטון ולייטון היה סידור רב שנים שדמה מעט לסיפור דמוקלס והחרב שהתנופפה מעל לראשו. אבל אביו צדק כשהציע את הזיווג הזה. שתי המשפחות תצאנה נשכרות ממנו, וזיכרונותיו של ולנטין מהעלמה טרלטון היו נעימים תמיד. היא הייתה ילדה מקסימה אך ביישנית, והוא חיבב אותה בדרכו העצלה. לעיתים נדירות בלבד חשב על ענייני נישואים והמחויבות הכרוכה בהם.

במבט לאחור, ייתכן שזו הייתה טעות מצדו. העלמה טרלטון ניצלה את היתרון של היעדרו וצמחה להיות אישה יפהפייה, ומוזרה שלא לצורך. מסיבה כלשהי שלא הצליח להבין, היה נראה שפיתחה כלפיו סלידה עמוקה.

ולנטין לא היה רגיל לאנשים שסולדים ממנו, ועוד לעומק. הוא היה דוכס, ואם אנשים סלדו ממנו, הם עשו זאת בדלת אמותיהם. הסלידה של העלמה טרלטון לא הייתה מבורכת מבחינתו, וגם לא אמונתה הנחרצת שהוא סמרטוט רצפה חסר אופי.

סמרטוט או לא, בחינה מהירה של יכולותיו הגופניות והשכליות אישרה שהוא תפקודי, לכל הפחות. עצבני ואולי גם כעוס, אבל תפקודי.

"בבקשה," הוא נאנח. "ספר לי על האסון הנורא שהכריח אותך להשכים אותי ב... מה השעה?"

בונווונצ'ר טרלטון נעץ בו מבט קשוח, עד כמה שפני המלאך שלו יכולים להפיק קשיחות. "השעה ארבע לפנות בוקר."

"אלוהים שבשמיים," קרא ולנטין וצנח על הכריות שלו, מצומרר. "העולם בכלל קיים בשעה כזאת?"

"חלק מהעולם. אבל תפסיק לקשקש בבקשה. אני צריך לדבר איתך על בל."

בל היה שם החיבה המקוצר של אראבלה. ואראבלה הייתה צרה צרורה.

ולנטין קימר את גבתו באופן סמלי. בדרך כלל הוא לא טרח להרים גבות. "זה נשמע הגיוני, אני מניח. אחותך היא באמת אסון מהלך."

ההבחנה הזו לא נשאה חן בעיני טרלטון, ושתי גבותיו נורו כלפי מעלה, כאילו הן מעבירות ביקורת על נומך הגבות וחוסר התיאטרליות של ולנטין. "אל תדבר כך על אחותי התאומה, חתיכת פרא אדם חסר בושה. זאת אשמתך. היא לעולם לא הייתה עושה דבר כזה אלמלא... אלמלא עשית לה את מה שעשית."

"תסלח לי מאוד. הצעתי לה נישואים. וכידוע לכל, זה דבר שציפו ממני לעשות כבר מזמן."

טרלטון הסתמר כדורבן נעלב. "אז בטח עשית את זה לא נכון."

ולנטין לא האמין למשמע אוזניו. האומנם אדם שהתפרץ לחדר המיטות של אדם אחר בשעה בלתי מתקבלת על הדעת מטיף לו כעת על התנהגות הולמת?

"אני חושב," אמר ביהירות, "שאני יודע איך להציע נישואים."

"תראה לי."

"טרלטון, יצאת מדעתך?"

"אני רוצה לדעת מה קרה. מה קרה בדיוק."

"ואני רוצה שתלך לדחוף את הראש שלך לתוך דלי מים."

טרלטון לא הלך לדחוף את ראשו לתוך דלי מים. הוא תפס במצעים ובשמיכות שוולנטין התחפר בהם, תלש אותם באבחה חדה והשליך אותם לרצפה.

למרבה המזל, ולנטין נרדם בבגדיו וכך חסך משניהם גילויים של אינטימיות שלא היו ערוכים לה.

"תציע לי נישואים," דרש טרלטון ואחז במותניו. "ברגע זה."

ולנטין היטיב את עניבתו. "אתה יודע שזה לא יהיה מחייב מבחינה חוקית."

טרלטון, שככל הנראה קרא את אותם הרומנים שאחותו קראה, רקע ברגלו. "אני לא באמת רוצה להתחתן איתך. אין ספק שהפכת לאדם נורא. אני פשוט חייב להבין מה קרה לבל."

בתחילה הוא קרא לו אדם רע, וכעת הוא אדם נורא? ולנטין היה מבולבל לחלוטין, ויצא מהמיטה בזחילה מעורפלת. "היא התנהגה מוזר כל הערב," אמר. "אני חושב שזה בגלל ביצי השליו."

עיניו של טרלטון שוב רשפו גיצים. "זה לא בגלל ביצי השליו."

היה ברור שוולנטין לא יקבל מנוחה עד שהעלם הצעיר יבוא על סיפוקו. רק אלוהים ידע מה זה ידרוש ממנו. הוא לא התמוגג מהמחשבה על חידוש הקשר עם כלתו המיועדת, שקראה לו פעם אחר פעם "מתועב", אבל מצא נחמה בכך שלא מצפים ממנו להתחתן עם אחיה. הוא בהחלט ריחם על כל אישה שתיאלץ לבלות את שארית חייה עם סופת הברקים האנושית של הדחפים הגחמניים המכונה בונוונצ'ר טרלטון.

"אם זה מה שאתה אומר."

"זה מה שאני אומר, ולכן אמרתי את זה. אז תפסיק לקשקש וספר לי מה עשית. ואל תשמיט שום פרט, כי אני אדע אם תשמיט."

ולנטין כבש פיהוק. "בפעם המי יודע כמה, לא עשיתי שום דבר רע. כרעתי בטרקלין על ברך אחת, כמיטב המסורת המקובלת..."

"תדגים."

"אתה מפקפק ביכולת שלי לכרוע ברך? כמה נכה אתה חושב שאני?"

עיניו של טרלטון התרחבו. הן היו כחולות כמו עיני אחותו. צלולות ויפהפיות באופן מטריד. "מעולם לא אמרתי דבר כזה. אתה מאוד חסון. כמעט חסון מדי, למען האמת."

"אני מבין שאתה מנסה לעודד אותי, אבל תפסיק ומיד." ולנטין הנבוך כרע על ברכו. "אני מאמין שעשיתי משהו כזה."

הייתה שתיקה ארוכה, שבמהלכה טרלטון בחן אותו בקפידה יתרה. "הממ," אמר לבסוף. "חשבתי שאולי הבהלת אותה או עשית משהו מגוחך. אבל למען האמת, זאת התחלה לא רעה."

"לא רעה," חזר אחריו ולנטין בקול רפה.

"כלומר, לא מושלמת, כי אתה נראה כאילו ישנת בתוך שיח, והשיער שלך פרוע ואתה לא מגולח... לי אין בעיה עם קצת זיפים, אבל בל היא טיפוס אנין טעם. זה אחד הדברים היחידים שאנחנו לא מסכימים עליהם."

"מה קורה בבקשה? לא ביקשתי ציונים על כריעת הברך שלי."

טרלטון חייך. זו הייתה זווית משונה לקבל בה חיוך. ולנטין היה רגיל שאנשים מחייכים אליו מלמטה ולא מלמעלה.

"אתה נראה מקסים, שם למטה."

"אחותך לא הוקסמה."

"אז בטח היית מגעיל אחר־כך. מה קרה אחר־כך?"

"אולי לקחתי את ידה?"

טרלטון הושיט לו את ידו בצייתנות. הוא ענד יותר טבעות מאחותו. יותר טבעות ממה שצריך לענוד, אלא אם כן אחד מהוריך לפחות הוא נחש טבעות ממשפחת הזעמניים.

"ואז," המשיך ולנטין, "אמרתי, העלמה טרלטון, יש לי... משהו משהו משהו... ברכת המשפחות משהו משהו משהו... כבוד משהו משהו משהו... אשתי."

"אני מניח שלא אמרת 'משהו משהו משהו' כל הזמן?"

"בהחלט לא."

"תמיד טוב לבדוק. ואז מה?"

ולנטין מצמץ. "ואז מה מה?"

"מה עוד אמרת?"

"זהו. סיימתי."

"סיימת?" הרים טרלטון את קולו.

"ההרגל הזה שלך, לחזור על כל מה שאני אומר, זה תורשתי?"

"ההרגל הזה שלך, ללעוג לכל דבר, זה תורשתי?"

זה היה זמן טוב לקום. ולא שמלכתחילה היה זמן טוב לכרוע, הרהר ולנטין. הוא מלמל, "אני לא נבל ברומן למשרתות. אני לא לועג לכל דבר."

טרלטון הצביע עליו בעזוז מוגזם. "אז איך אתה קורא לזה?"

"הפנים שלי?"

טרלטון סובב שוב את אצבעותיו, מה שיצר רסיסי אור בכל צבעי הקשת בחסות הנרות. "וזה?"

"אין לי מושג למה אתה מתייחס."

טרלטון נהם בספקנות. "תפסיק לבלבל אותי. מה קרה בהמשך?"

משאבי השפיות האחרונים של ולנטין התחילו להתפורר. "מה זאת אומרת בהמשך?"

"בהמשך!"

ולנטין רטן, והקול שבקע מגרונו הדאיג אותו. "טרלטון..."

"אתה יודע, הקטע שבו אמרת לבל שהיא האישה היפה ביותר שראית מעודך."

"למה שאומר לה דבר כזה, לכל השדים והרוחות?"

טרלטון הצעיר נראה מבולבל באמת ובתמים, ואפו הסולד התקמט בתסכול. "מפני שאתה עומד להתחתן איתה. ומפני שהיא באמת יפה."

"היא בהחלט יפה, אבל אני לא מבין למה זה רלוונטי."

"היית מעדיף להתחתן עם מכוערת?"

"הייתי מעדיף לא להתחתן בכלל."

"ואמרת את זה?" הצטווח טרלטון. "לאחותי? בזמן שהצעת לה נישואים?"

ולנטין התחיל לפתח כאב ראש בנוסף על החמרמורת שלו. הוא הצמיד את אצבעותיו למצחו והתחיל לעסות את המצח בפיזור דעת. "לא אמרתי את זה. אני חושב שזה הובן מעצמו, באופן הדדי."

טרלטון המיואש נופף באוויר בשתי ידיו, כמו פרומתיאוס זערורי שיוצא חוצץ כנגד האלים. "אמרת לה לפחות שהיא ממלאת את לבך בצחוק ואת נשמתך באושר? שתשוקתך אליה גובלת בשיגעון ושהחיים בלעדיה הם חלל ריק ומוצף בכאב?"

"חלל מה?" שאל ולנטין בנימוס.

"חלל ריק ומוצף בכאב." טרלטון שוב נופף בידיו.

ולנטין התחיל לתהות אם כל המשפחה מבלה את ימיה מול מראות במחוות דרמטיות שמיועדות לקהל לא קיים.

"אם הוא מוצף בכאב, הוא לא ריק."

טרלטון נעץ בו מבט דומה לזה שאחותו העניקה לדוכס. מבט שמכיל תחושת בגידה עמוקה ושאט נפש תהומית, כאילו הוא לוגם משקה מר כלענה. הוא התמוטט על כיסא סמוך וכיסה את פניו בידו. "מה הבעיה שלך?"

ולנטין הרגיש שזו שאלה לא הוגנת, שגם לוקה בצביעות מסוימת, בהתחשב שלשואל יש בעיות לא מעטות משלו. "הרמיזות שלך מצערות אותי, טרלטון. הצעת הנישואים שלי הייתה מנומסת מאוד ומנומקת כהלכה."

"מנומסת ומנומקת כהלכה?" טרלטון שוב חזר על כל מה שוולנטין אומר. "לא קראת רומן אחד בחייך?"

"מה הקשר?"

"אם היית קורא רומנים, היית יודע ש'מנומסת ומנומקת' הם לא שמות תואר שאנשים מצפים להם בהצעת נישואים."

ולנטין ניסה לא להישמע קצר רוח, אבל נכשל. "נו באמת, טרלטון. אם היינו חיים את החיים כאילו הם רומן, היינו מסתבכים בלי הפסקה בהרפתקאות מופרכות ופולטים שטויות על חללים ריקים מוצפים בכאב. אף אדם שפוי לא מעוניין בזה."

הייתה שתיקה ארוכה. ואז טרלטון קם על רגליו, אבל זו לא הייתה ערובה לכך שיחדל להתעלל ברהיטי החדר. "אני חושב שהבנתי משהו עכשיו."

ולנטין קד בפניו קידה אלגנטית סמלית כמיטב יכולתו. "שמחתי לעזור. אתה חושב שאולי אורשה לחזור למיטה?"

"לא ממש. כלומר, אולי הבנתי משהו, אבל זאת עדיין אשמתך."

ולנטין קרס לרצפה וטמן את ראשו בידיו. מחשבה מחרידה הלמה בו: הוא מתחיל להתנהג כמו האחים טרלטון! והרי תמיד התגאה באצילותו המאופקת ובהתנהלותו המתונה. "אני שואל אותך בפעם האחרונה, ובייאוש עמוק, מה עשיתי ובמה אני אשם בדיוק?"

טרלטון נשמע פגוע למדי. "רוצה לדעת במה אתה אשם? בל ברחה."

 

עוד על הספר

משהו מופלא אלכסיס הול

פרולוג

הייתה הסכמה כללית על כך שהוא היה נאה.

זה מה שאמרו על הוד רוממותו, ולנטיניאן ג'רווייס לנקסטר לייטון, הדוכס של מאלוורן, המרקיז של אשברוק, הרוזן סאמרסבי, הברון שוורל.

אבל העלמה אראבלה טרלטון בהחלט לא הייתה חלק מההסכמה הזאת.

אין ויכוח על כך שהיה לו את מספר העיניים הנדרש (שתיים, ירוקות בצבען וחושניות בטבען, ומעט כבדות עפעפיים), ואף (אחד, ישר וארוך, כאילו עוצב אופטימלית להסתכל על אנשים מלמעלה למטה), ופה (גם הוא יחיד, רחב, מזמין, וממוסגר על ידי שני קמטי־סוגריים, כאילו תמיד על סף חיוך עמוק ומרושע) וגפיים (ארבעה, שכל אחד מהם בורך בחוזק ובחן מסוימים). אבל גם אם היו לו שישה אפים, אפס גפיים ועשרים ושלוש עיניים, אראבלה טרלטון לא הייתה מוצאת אותו דוחה יותר.

ברגע מדויק זה בזמן, הוא ארגן את עצמו באלגנטיות על ברך אחת לפניה, אוחז באחת מידיה. עיניו נצצו לעומתה מבעד לריסים שקצותיהם צבועים זהב, מחווה גנדרנית שלא לצורך.

היא הפנתה הצדה את ראשה, לחלוטין בלתי מודעת לזווית שהחמיאה לצווארה, אותו צוואר שכונה — לפחות פעם אחת גם בנוכחותה — "צוואר ברבור". היא הניחה לחלחלה שבלבה פנימה להשתקף גם בגופה האומלל שכאילו נפל בשבי. צמרמורת של חרדה טיילה בכל גופה עד שהגיעה לתלתלים הקטנים שעיטרו בסדר מופתי ומן הסתם גם אופנתי את קדמת מצחה.

"העלמה טרלטון," מלמל הדוכס. "האם את בקו הבריאות? ביצי השליו בארוחת הערב אכן היו מתובלות בנדיבות יתרה."

היא כיוונה את עיניה הזוהרות (לפחות כך קיוותה) אל הדיוקן שהיה תלוי בגאון מעל האח, ושאותו החשיבה כמראה נעים בהרבה משל פני המחזר שלה. בדיוקן נראתה בודיקה, חזירת האחוזה של דוד שלה.

"העלמה טרלטון?"

חוסר הרגישות שלו לא הפתיע אותה. למה כבר אפשר לצפות מגבר בגיל כה מופלג, שמתקרב לשנתו השלושים? איש ששבר הבטחות בפזיזות, כאילו היו שריונות של חלזונות. איש שהשתמש אפילו במות אביו כתירוץ לנדות את חבריו מילדות. היא לחצה את ידה אל מצחה, בתקווה שהמחווה תזיז משהו בלבו הנבול והמושחת. "אלה לא ביצי השליו, הוד רוממותך. ביצי השליו לא קורעות לגזרים את נשמתי ומשליכות אותה אל מדורת הייסורים."

"וטוב שכך," העיר הדוכס אחרי רגע של מחשבה. הוא השתעל קלות. "העלמה טרלטון. אראבלה, אם יורשה לי..."

"בהחלט לא יורשה לך!"

"אני מבקש את סליחתך, העלמה טרלטון. את בוודאי יודעת ש..." הוא נאנח.

צוואר הברבור של אראבלה התחיל לכאוב, אבל היא סובבה עצמה לתנוחה מכאיבה עוד יותר. איזו זכות יש לו להיאנח בכלל?

"ובכן..." קולו העמיק, ונימה של עליצות המתיקה אותו. "חשבתי שהתנוחה הנוכחית שלי תדבר בשבילי, אחרי הכל אני כורע לפנייך על ברך אחת. אבל בכל מקרה, יקירתי העלמה טרלטון — את יודעת שזה יישמע הרבה יותר טוב אם תרשי לי להשתמש בשמך הפרטי, כן? — אני בא אלייך הערב בברכת שתי המשפחות שלנו, כדי לבקש בענווה רבה את ידך. התינשאי לי?"

היא רחרחה את האוויר.

"מצטער, אמרת משהו?"

היא הייתה מרחרחת שוב, אבל אז נזכרה שהוא אינו מבחין בדקויות, ושפעולת הרחרוח אינה יאה בכל מקרה לגברות נכבדות.

"אני מניחה שעשית חזרות על הנאום הזה," אמרה ביובש.

"בהחלט חשבתי על הדברים, אבל לא הייתי אומר שעשיתי חזרות."

"מה שלא יהיה, התוצאה זולה מאוד וקלוקלת." היא הטילה את ראשה לאחור לרגע, נחושה שלא לזנוח את תנוחת הנשיות הפצועה ומקוללת הגורל שעליה, בניגוד לדוכס, דווקא כן עשתה חזרות רבות מול המראה.

"בשבילי דבריך אינם אלא העמדת פנים נבזית," המשיכה. "אתה יכול פשוט להשליך אותי על כתפיך ולחטוף אותי, כמו שעשו לנשים הסביניות המסכנות ברומא."

הדוכס נראה המום למדי, מה שאפשר לה לשחרר את ידה ולערסל אותה כמגן אנושי על חזה למקרה שינסה לחלל בשנית את תומתה. הוא נעמד באיטיות על רגליו — וחבל שכך — מפני שהיא שכחה איכשהו עד כמה גבוה הוא. גבוה באופן חייתי, גס ובלתי הוגן.

"אני יכול להבטיח לך," הוא אמר בתקיפות, "שאין לי כל כוונה לחטוף אותך לשום מקום, ובוודאי לא להשליך אותך על כתפיי. המעיל הזה לא בנוי לפעולות כאלה, והמשרת שלי לעולם לא יסלח לי."

אראבלה לא הייתה מימיה בלונדון, ולכן לא ידעה אם הוד רוממותו היה מה שדודה כינה "אחד הגנדרנים המקוללים". הוא בהחלט לא התלבש כמו שום גבר אחר שראתה בחייה, אבל לא היה בו שום דבר ראוותני באופן בוטה. הוא ביכר צבעים עדינים ומקטורנים חלקים, והקישוטים שלו היו מינימליים — רק טבעת החותם שלו ושרשרת שעון בכיס המקטורן — ובכל זאת איש לא היה חושד בו שהוא עכבר כפר.

אף שהתבצרה בסירובה להודות שהוא נאה, לא היה ניתן להכחיש את ההוד וההדר המחויטים והמסתוריים שלו. הם סקרנו והרתיחו אותה כמעט במידה שווה, אבל היא חזרה והזכירה לעצמה שהוא האיש שמסאב את טהרתה והורס את חייה, אז היא רק רתחה ללא הסקרנות.

כשיהיו נשואים — אוי לאימה! — היא תגייס את המשרת לעזרתה. זה היה אחד מכשרונותיה הבולטים, לגייס אנשים למען מטרות חשובות. והיא תאמלל את בעלה ותקמט את כל העניבות שלו.

המחשבה הזו ניחמה אותה במקצת.

"האם פגעתי בך, העלמה טרלטון?" חקר הדוכס לנוכח שתיקתה. "אם הצעת הנישואים שלי לא הייתה מוצלחת, אני יכול רק להתנצל. יש מעט כל־כך הזדמנויות בחיים לשכלל את הטכניקה של הפעולה הזו."

למען האמת, אראבלה מצאה עצמה כמעט מהופנטת מקפלי הפשתן הצחורים והסבוכים שסביב צווארו, אבל היא הייתה נערה בעלת אופי חזק ורצון עז, והיא התאוששה עד מהרה. "הסר דאגה מלבך, הוד רוממותך. הצעת הנישואים שלך הייתה דוחה אותי עד עמקי נשמתי בכל מקרה."

הוא מצמץ לעומתה, וריסיו המגוחכים רטטו. "אני מבין."

"אני מבין?" היא היטתה את ראשה לאחור, והפעם המחווה עבדה היטב. "זה כל מה שיש לך לומר? אין בך שום הגינות?"

"יקירתי." קולו צנח שוב באוקטבה אחת, ונשמע מתוק באופן מסוכן. הוא הושיט לה את ידו, אבל אחרי שנעצה בה מבט רושף החזיר את היד למקומה. "אני יודע שאינני הבחירה הראשונה שלך לתפקיד בעלך, אבל 'דוחה עד עמקי נשמתי' זה מעט מוגזם. עם קצת הסתגלות משני הצדדים, אני מתאר לעצמי שנוכל להסתדר לא רע ביחד."

"הסתגלות!"

הוא שפשף את מצחו, שם נרעד לפתע וריד בולט, והיא שמחה לראות שהוא מגיב סוף־סוף לחומרת המצב. "אני מבקש שתפסיקי לחזור על כל מה שאני אומר בטון מלודרמטי מטופש!"

היא פתחה את פיה, ואז סגרה אותו.

טון מלודרמטי מטופש! האיש הזה הוא בלי ספק מפלצת.

"איך אתה מעז," אמרה בהטעמה כבושה. "אתה קונה אותי כאילו הייתי נתח בשר או... גזר."

"העלמה טרלטון," מחה הדוכס. "את מוכרת את עצמך יותר מדי בזול עם הדוגמאות האלו."

היא הייתה נרגזת מדי כעת מכדי להשליך את ראשה לאחור. "אז כמו קופסה מקושטת של מלחי הרחה." היא רקעה ברגלה. "למען השם, איש נורא שכמוך, זה לא משנה לאיזו קנייה הדבר דומה. משנה רק שאתה קונה אותי. וכל הרגשות והחושים מתקוממים כנגד עיסקה נוראה שכזו."

הוא נאנח שוב. "הרגשות והחושים יכולים להתקומם כאוות נפשם, עלמתי, אבל אין להתעלם מהעובדה שהמשפחות שלנו מייחלות זה זמן רב לאיחוד אדמות. מכיוון שאבי ואביך אינם בחיים עוד, ואת הגעת לגיל שאפשר להתחתן בו, הייתי רוצה להיעתר לבקשת המשפחות."

הוא החל להתהלך בחדר. משהו בתנועותיו הציק לה. הייתה בהן אצילות שגבלה בפראות. כמו פנתר עטוף בקטיפה. אבל כשחדל מסיבוביו ונפנה להביט בה, היא התענגה קלות על הקור שבעיניו, הנוקשות של פיו והתחושה שהוא מוטרד לפחות כמוה.

הוא השעין מרפק על מדף האח וכרך קרסול אחד סביב השני. הוא נראה ממוקם בקפידה, כמעט כמו בודיקה חזירת האחוזה, שתחת דיוקנה עמד. "אם כבר הידרדרנו לדיון וולגרי שכזה בענייני מסחר," אמר, "הנה לך חומר למחשבה. לא אבקש ממך כל נדוניה, ואעניק לך אדמות רבות בתמורה לכל בן שתלדי לי. את יכולה להמשיך לבוז לי ולדבר כמו גיבורה של רומן רומנטי עלוב, ועדיין תהיי דוכסית, אחת הנשים החשובות ובעלות העוצמה הרבה ביותר במדינה. אינך מסכימה שזו עיסקה טובה? האפשרות הזו בוודאי קוסמת לך במידה כלשהי."

מילותיו ציננו את כעסה כמו מים קרים. היא הרגישה לפתע קטנה ואומללה ולמרבה הזוועה גם על סף דמעות. "אתה גבר, הוד רוממותך."

"תודה על האישור."

"אני מתכוונת שאתה יכול לעשות כל מה שתרצה, להיות כל מה שתרצה, וזה מה שבחרת?"

"אני בחרתי להיות בדיוק מה שאני אמור להיות. את, לעומת זאת, בנויה מקלישאות על גבי קלישאות."

היא לא תבכה. היא לא תבכה. היא לא תבכה. "אין לך מושג כמה שאני שונאת אותך!"

"זה לא אמור למנוע בעדך להינשא לי, יקירה." הוא שלף ממחטה מפוארת מתוך כיס פנימי כמעט בלתי נראה. "הנה לך, יבשי את עינייך. אני באמת לא כזה גורל אכזר."

היא סירבה לממחטה בבוז, והניחה לדמעה יחידה לזלוג מזווית העין. "איך אתה יכול לומר זאת? החיים שלי נגמרו. יכולת להרוג אותי וזהו."

ידו נקפצה לרגע לאגרוף, אבל אז נרגעה באיטיות. "החיים של שנינו נגמרו. נוכל להתחיל אותם מחדש ביחד."

הטון העדין שלו לא שיכך את התנגדותה למילותיו הקודמות. דמעתה הסוררת נחתה על המחשוף המהוגן שלה, שעליו נאבקה מאז ומתמיד עם דודתה, והיא הדפה אותה בקצה אצבעה. "זה חסר משמעות מבחינתך. אתה כבר חיית את חייך."

"אלליי." עיניו הישנוניות התרחבו והתלהטו. היא לא הבינה בדיוק מה הכעיס אותו, אבל היא בהחלט שמחה על כך שהצליחה להוציא אותו משלוותו. "אני בן עשרים ושמונה. לא ממש קשיש."

היא הופתעה מחוסר המודעות שלו לגילו המופלג ומהאשליה שבה בחר לחיות, ונחרה בבוז.

"אם את מתעקשת לבכות, למה שלא תקחי את הממחטה?" הוא נופף בפיסת הבד, שבאור האש נראתה כמו דגל כניעה.

"אילו הייתי בוכה, ואני לא בוכה, לא הייתי נוגעת עם מקל בממחטה המתועבת שלך."

אצבעותיו הארוכות והחיוורות קיפלו את הממחטה בקפידה והחזירו אותה לכיס הסמוי. "טוב ויפה. לא אכפה את הממחטה השטנית שלי על אפך הבתולי."

אראבלה, בניגוד לרגשות הפוכים שטיפחה בעבר, שטמה את הדוכס באופן עקרוני רוב הזמן. אבל היא התחילה ללמוד שהיא שונאת אותו במיוחד כשהוא כזה, חד ולעגני וקר, כאילו אינו מייחס שום חשיבות לייסוריה. "אם סיימת איתי, כבודו, אני מבקשת לחזור לענייניי כל עוד שמור לי החופש לעשות כרצוני."

הוא היטה קלות את ראשו. "ואני אמסור לדוד ולדודה שלך את החדשות המשמחות על האיחוד שלנו."

"אני שונאת אותך," היא הזכירה לו.

"הבנתי את זה. את יודעת..." בקולו נשמע הפעם משהו רך יותר, כמעט עצוב, אבל זה לא הרשים אותה כלל. "אף על פי שאין לך שום רצון להינשא לדוכס קשיש ונאלח שאת בקושי זוכרת מימי ילדותך — אם כי די חיבבת אותי אז, תתפלאי לשמוע, ואפילו שזרנו ביחד זרי פרחים להנאתנו — אני גם יכול לדמיין לעצמי עתיד נעים ומתגמל יותר מאשר להיות כבול שנים לילדה זבת חוטם, חצופה והיסטרית."

היא התרוממה למלוא גובהה — 164 סנטימטרים יפהפיים — ונעצה בו מבט של בוז תהומי. "אז אולי אוכל לגאול אותך מהעול הזה."

"האם אמצא אותך צפה בנהר עם עלות השחר?" שפתו התעקלה. "אם תואילי להמתין עד אחרי הנישואים, יש פלג נחל שעובר בפארק מאלוורן. יש שם אפילו ערבה בוכיה אם אינני טועה."

הוא הגיע לשפל המדרגה, חשבה לעצמה. לשים כך לצחוק את אופליה האומללה של המלט? היא בחנה אותו במבט צונן, כיאה וכנאה לו, והשיבה באופן כה מושלם, שכמעט הצטערה על כך שלא היה שם קהל שימחא לה כפיים. "לא אתן לך את התענוג הזה, הוד רוממותך."

היא הסתובבה והפעם הצטערה על כך שלא לבשה שמלה מהודרת יותר, שתתנפנף מאחוריה בתיאטרליות. עם זאת היא עשתה כמיטב יכולתה בתנאים הנתונים, ולא תימכר כמו גזר לגבר שאינו רוחש כבוד לשייקספיר.

כמה משמחים הם לפעמים הניצחונות הקטנים של החיים.

 

1. 

"מאלוורן?"

ולנטין פקח עין אחת. הפעולה הכאיבה לו והמראה שנגלה לעינו האחת לא הרשים אותו, ועל כן עצם אותה שוב מיד.

"מאלוורן!"

הוא פתח את פיו ביתר מאמץ מאשר את עינו. פנים הפה היה יבש ודביק בעת ובעונה אחת. הוא העביר את לשונו — שנדמה כי מתה בשלב כלשהו במהלך הלילה — על שפתיו וניסה להיזכר איך מדברים.

"לעזאזל איתך, מאלוורן."

אה, כן. הוא נזכר. "לא, תודה," אמר בנימוס וטמן את פניו בכרית.

"אני מצטער להעיר אותך, אבל..."

"אני יותר מצטער, תאמין לי."

שתיקה. שתיקה זה טוב. ולנטין אהב את השתיקה הזו ורצה שהיא תימשך.

"לכל הרוחות, בן אדם. אתה שיכור? רוצה מים?"

"לא," ענה ולנטין בנחרצות. "אני רוצה שתעוף לי מהעיניים."

"זה ממש גס רוח מצדך וזה גם לא יקרה. אני צריך לשאול אותך משהו."

ולנטין ניסה לפקוח את עינו השנייה. הוא ראה גבר צעיר עומד מעליו ומחזיק נר. זה לא היה סימן טוב. אם חשוך מספיק כדי להזדקק לנר, אזי חשוך מדי להוד דוכסותו בשביל להתעורר.

"תמיד נהגתי בך באדישות מתונה, טרלטון," מלמל. "מדוע אתה בוגד כך באמון שלי?"

"ובכן," הג'נטלמן הצעיר, שהיה אחיה התאום של אראבלה וענה לשם הבלתי מתקבל על הדעת בונוונצ'ר, ולשם החיבה העוד יותר בלתי מתקבל על הדעת בוני, נשמע עגום. ולנטין הוטרד מעוצמת העגמומיות שלו. "שיקרתי כשאמרתי שאני מצטער להעיר אותך. מגיע לך שיעירו אותך תמיד באכזריות, בגלל שאתה אדם כל־כך... כל־כך רע."

קודם האחות, ועכשיו האח. אין מנוחה לרשעים. ולא שהוא רשע חלילה. לא יותר מרוב בני האדם. "על מה אתה מדבר, טרלטון? והאם אתה מוכרח לדבר?" הוא ניסה לזוז, אבל הראש שלו כמעט התפוצץ, והוא נשאר במקומו, מעוות ומיילל.

הוא הבחין בעובדה המשונה שבונוונצ'ר טרלטון עדיין לא עשה את הדבר ההגון ועזב. ולנטין אסף את עצמו ושאל, "מה קרה לי לעזאזל?"

"אם לשפוט לפי קנקן הברנדי הריק שליד מיטתך," אמר טרלטון בחוסר הזדהות מוחלט, "אני חושד שמה שקרה לך זה קנקן ברנדי."

ולנטין גנח. אחר־כך אזר כוחות והתהפך על גבו באצילות של נסיך שמנסה לעלות על סוס. גופו ניסה להתנגד לו בכל שלב, אבל ולנטין נאבק בו והזדקף בהירואיות.

למרבה הצער, רסיסי זיכרון מליל אמש החלו לרקד במוחו, ואז הוא גם נזכר מדוע בחר להיכנס למיטה עם קנקן ברנדי.

***

בין משפחות טרלטון ולייטון היה סידור רב שנים שדמה מעט לסיפור דמוקלס והחרב שהתנופפה מעל לראשו. אבל אביו צדק כשהציע את הזיווג הזה. שתי המשפחות תצאנה נשכרות ממנו, וזיכרונותיו של ולנטין מהעלמה טרלטון היו נעימים תמיד. היא הייתה ילדה מקסימה אך ביישנית, והוא חיבב אותה בדרכו העצלה. לעיתים נדירות בלבד חשב על ענייני נישואים והמחויבות הכרוכה בהם.

במבט לאחור, ייתכן שזו הייתה טעות מצדו. העלמה טרלטון ניצלה את היתרון של היעדרו וצמחה להיות אישה יפהפייה, ומוזרה שלא לצורך. מסיבה כלשהי שלא הצליח להבין, היה נראה שפיתחה כלפיו סלידה עמוקה.

ולנטין לא היה רגיל לאנשים שסולדים ממנו, ועוד לעומק. הוא היה דוכס, ואם אנשים סלדו ממנו, הם עשו זאת בדלת אמותיהם. הסלידה של העלמה טרלטון לא הייתה מבורכת מבחינתו, וגם לא אמונתה הנחרצת שהוא סמרטוט רצפה חסר אופי.

סמרטוט או לא, בחינה מהירה של יכולותיו הגופניות והשכליות אישרה שהוא תפקודי, לכל הפחות. עצבני ואולי גם כעוס, אבל תפקודי.

"בבקשה," הוא נאנח. "ספר לי על האסון הנורא שהכריח אותך להשכים אותי ב... מה השעה?"

בונווונצ'ר טרלטון נעץ בו מבט קשוח, עד כמה שפני המלאך שלו יכולים להפיק קשיחות. "השעה ארבע לפנות בוקר."

"אלוהים שבשמיים," קרא ולנטין וצנח על הכריות שלו, מצומרר. "העולם בכלל קיים בשעה כזאת?"

"חלק מהעולם. אבל תפסיק לקשקש בבקשה. אני צריך לדבר איתך על בל."

בל היה שם החיבה המקוצר של אראבלה. ואראבלה הייתה צרה צרורה.

ולנטין קימר את גבתו באופן סמלי. בדרך כלל הוא לא טרח להרים גבות. "זה נשמע הגיוני, אני מניח. אחותך היא באמת אסון מהלך."

ההבחנה הזו לא נשאה חן בעיני טרלטון, ושתי גבותיו נורו כלפי מעלה, כאילו הן מעבירות ביקורת על נומך הגבות וחוסר התיאטרליות של ולנטין. "אל תדבר כך על אחותי התאומה, חתיכת פרא אדם חסר בושה. זאת אשמתך. היא לעולם לא הייתה עושה דבר כזה אלמלא... אלמלא עשית לה את מה שעשית."

"תסלח לי מאוד. הצעתי לה נישואים. וכידוע לכל, זה דבר שציפו ממני לעשות כבר מזמן."

טרלטון הסתמר כדורבן נעלב. "אז בטח עשית את זה לא נכון."

ולנטין לא האמין למשמע אוזניו. האומנם אדם שהתפרץ לחדר המיטות של אדם אחר בשעה בלתי מתקבלת על הדעת מטיף לו כעת על התנהגות הולמת?

"אני חושב," אמר ביהירות, "שאני יודע איך להציע נישואים."

"תראה לי."

"טרלטון, יצאת מדעתך?"

"אני רוצה לדעת מה קרה. מה קרה בדיוק."

"ואני רוצה שתלך לדחוף את הראש שלך לתוך דלי מים."

טרלטון לא הלך לדחוף את ראשו לתוך דלי מים. הוא תפס במצעים ובשמיכות שוולנטין התחפר בהם, תלש אותם באבחה חדה והשליך אותם לרצפה.

למרבה המזל, ולנטין נרדם בבגדיו וכך חסך משניהם גילויים של אינטימיות שלא היו ערוכים לה.

"תציע לי נישואים," דרש טרלטון ואחז במותניו. "ברגע זה."

ולנטין היטיב את עניבתו. "אתה יודע שזה לא יהיה מחייב מבחינה חוקית."

טרלטון, שככל הנראה קרא את אותם הרומנים שאחותו קראה, רקע ברגלו. "אני לא באמת רוצה להתחתן איתך. אין ספק שהפכת לאדם נורא. אני פשוט חייב להבין מה קרה לבל."

בתחילה הוא קרא לו אדם רע, וכעת הוא אדם נורא? ולנטין היה מבולבל לחלוטין, ויצא מהמיטה בזחילה מעורפלת. "היא התנהגה מוזר כל הערב," אמר. "אני חושב שזה בגלל ביצי השליו."

עיניו של טרלטון שוב רשפו גיצים. "זה לא בגלל ביצי השליו."

היה ברור שוולנטין לא יקבל מנוחה עד שהעלם הצעיר יבוא על סיפוקו. רק אלוהים ידע מה זה ידרוש ממנו. הוא לא התמוגג מהמחשבה על חידוש הקשר עם כלתו המיועדת, שקראה לו פעם אחר פעם "מתועב", אבל מצא נחמה בכך שלא מצפים ממנו להתחתן עם אחיה. הוא בהחלט ריחם על כל אישה שתיאלץ לבלות את שארית חייה עם סופת הברקים האנושית של הדחפים הגחמניים המכונה בונוונצ'ר טרלטון.

"אם זה מה שאתה אומר."

"זה מה שאני אומר, ולכן אמרתי את זה. אז תפסיק לקשקש וספר לי מה עשית. ואל תשמיט שום פרט, כי אני אדע אם תשמיט."

ולנטין כבש פיהוק. "בפעם המי יודע כמה, לא עשיתי שום דבר רע. כרעתי בטרקלין על ברך אחת, כמיטב המסורת המקובלת..."

"תדגים."

"אתה מפקפק ביכולת שלי לכרוע ברך? כמה נכה אתה חושב שאני?"

עיניו של טרלטון התרחבו. הן היו כחולות כמו עיני אחותו. צלולות ויפהפיות באופן מטריד. "מעולם לא אמרתי דבר כזה. אתה מאוד חסון. כמעט חסון מדי, למען האמת."

"אני מבין שאתה מנסה לעודד אותי, אבל תפסיק ומיד." ולנטין הנבוך כרע על ברכו. "אני מאמין שעשיתי משהו כזה."

הייתה שתיקה ארוכה, שבמהלכה טרלטון בחן אותו בקפידה יתרה. "הממ," אמר לבסוף. "חשבתי שאולי הבהלת אותה או עשית משהו מגוחך. אבל למען האמת, זאת התחלה לא רעה."

"לא רעה," חזר אחריו ולנטין בקול רפה.

"כלומר, לא מושלמת, כי אתה נראה כאילו ישנת בתוך שיח, והשיער שלך פרוע ואתה לא מגולח... לי אין בעיה עם קצת זיפים, אבל בל היא טיפוס אנין טעם. זה אחד הדברים היחידים שאנחנו לא מסכימים עליהם."

"מה קורה בבקשה? לא ביקשתי ציונים על כריעת הברך שלי."

טרלטון חייך. זו הייתה זווית משונה לקבל בה חיוך. ולנטין היה רגיל שאנשים מחייכים אליו מלמטה ולא מלמעלה.

"אתה נראה מקסים, שם למטה."

"אחותך לא הוקסמה."

"אז בטח היית מגעיל אחר־כך. מה קרה אחר־כך?"

"אולי לקחתי את ידה?"

טרלטון הושיט לו את ידו בצייתנות. הוא ענד יותר טבעות מאחותו. יותר טבעות ממה שצריך לענוד, אלא אם כן אחד מהוריך לפחות הוא נחש טבעות ממשפחת הזעמניים.

"ואז," המשיך ולנטין, "אמרתי, העלמה טרלטון, יש לי... משהו משהו משהו... ברכת המשפחות משהו משהו משהו... כבוד משהו משהו משהו... אשתי."

"אני מניח שלא אמרת 'משהו משהו משהו' כל הזמן?"

"בהחלט לא."

"תמיד טוב לבדוק. ואז מה?"

ולנטין מצמץ. "ואז מה מה?"

"מה עוד אמרת?"

"זהו. סיימתי."

"סיימת?" הרים טרלטון את קולו.

"ההרגל הזה שלך, לחזור על כל מה שאני אומר, זה תורשתי?"

"ההרגל הזה שלך, ללעוג לכל דבר, זה תורשתי?"

זה היה זמן טוב לקום. ולא שמלכתחילה היה זמן טוב לכרוע, הרהר ולנטין. הוא מלמל, "אני לא נבל ברומן למשרתות. אני לא לועג לכל דבר."

טרלטון הצביע עליו בעזוז מוגזם. "אז איך אתה קורא לזה?"

"הפנים שלי?"

טרלטון סובב שוב את אצבעותיו, מה שיצר רסיסי אור בכל צבעי הקשת בחסות הנרות. "וזה?"

"אין לי מושג למה אתה מתייחס."

טרלטון נהם בספקנות. "תפסיק לבלבל אותי. מה קרה בהמשך?"

משאבי השפיות האחרונים של ולנטין התחילו להתפורר. "מה זאת אומרת בהמשך?"

"בהמשך!"

ולנטין רטן, והקול שבקע מגרונו הדאיג אותו. "טרלטון..."

"אתה יודע, הקטע שבו אמרת לבל שהיא האישה היפה ביותר שראית מעודך."

"למה שאומר לה דבר כזה, לכל השדים והרוחות?"

טרלטון הצעיר נראה מבולבל באמת ובתמים, ואפו הסולד התקמט בתסכול. "מפני שאתה עומד להתחתן איתה. ומפני שהיא באמת יפה."

"היא בהחלט יפה, אבל אני לא מבין למה זה רלוונטי."

"היית מעדיף להתחתן עם מכוערת?"

"הייתי מעדיף לא להתחתן בכלל."

"ואמרת את זה?" הצטווח טרלטון. "לאחותי? בזמן שהצעת לה נישואים?"

ולנטין התחיל לפתח כאב ראש בנוסף על החמרמורת שלו. הוא הצמיד את אצבעותיו למצחו והתחיל לעסות את המצח בפיזור דעת. "לא אמרתי את זה. אני חושב שזה הובן מעצמו, באופן הדדי."

טרלטון המיואש נופף באוויר בשתי ידיו, כמו פרומתיאוס זערורי שיוצא חוצץ כנגד האלים. "אמרת לה לפחות שהיא ממלאת את לבך בצחוק ואת נשמתך באושר? שתשוקתך אליה גובלת בשיגעון ושהחיים בלעדיה הם חלל ריק ומוצף בכאב?"

"חלל מה?" שאל ולנטין בנימוס.

"חלל ריק ומוצף בכאב." טרלטון שוב נופף בידיו.

ולנטין התחיל לתהות אם כל המשפחה מבלה את ימיה מול מראות במחוות דרמטיות שמיועדות לקהל לא קיים.

"אם הוא מוצף בכאב, הוא לא ריק."

טרלטון נעץ בו מבט דומה לזה שאחותו העניקה לדוכס. מבט שמכיל תחושת בגידה עמוקה ושאט נפש תהומית, כאילו הוא לוגם משקה מר כלענה. הוא התמוטט על כיסא סמוך וכיסה את פניו בידו. "מה הבעיה שלך?"

ולנטין הרגיש שזו שאלה לא הוגנת, שגם לוקה בצביעות מסוימת, בהתחשב שלשואל יש בעיות לא מעטות משלו. "הרמיזות שלך מצערות אותי, טרלטון. הצעת הנישואים שלי הייתה מנומסת מאוד ומנומקת כהלכה."

"מנומסת ומנומקת כהלכה?" טרלטון שוב חזר על כל מה שוולנטין אומר. "לא קראת רומן אחד בחייך?"

"מה הקשר?"

"אם היית קורא רומנים, היית יודע ש'מנומסת ומנומקת' הם לא שמות תואר שאנשים מצפים להם בהצעת נישואים."

ולנטין ניסה לא להישמע קצר רוח, אבל נכשל. "נו באמת, טרלטון. אם היינו חיים את החיים כאילו הם רומן, היינו מסתבכים בלי הפסקה בהרפתקאות מופרכות ופולטים שטויות על חללים ריקים מוצפים בכאב. אף אדם שפוי לא מעוניין בזה."

הייתה שתיקה ארוכה. ואז טרלטון קם על רגליו, אבל זו לא הייתה ערובה לכך שיחדל להתעלל ברהיטי החדר. "אני חושב שהבנתי משהו עכשיו."

ולנטין קד בפניו קידה אלגנטית סמלית כמיטב יכולתו. "שמחתי לעזור. אתה חושב שאולי אורשה לחזור למיטה?"

"לא ממש. כלומר, אולי הבנתי משהו, אבל זאת עדיין אשמתך."

ולנטין קרס לרצפה וטמן את ראשו בידיו. מחשבה מחרידה הלמה בו: הוא מתחיל להתנהג כמו האחים טרלטון! והרי תמיד התגאה באצילותו המאופקת ובהתנהלותו המתונה. "אני שואל אותך בפעם האחרונה, ובייאוש עמוק, מה עשיתי ובמה אני אשם בדיוק?"

טרלטון נשמע פגוע למדי. "רוצה לדעת במה אתה אשם? בל ברחה."