טלפונים ועורבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טלפונים ועורבים

טלפונים ועורבים

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 20 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 20 דק'

פבלו קצ'אז'יאן

פַּבלוֹ קְצ'אז'יאָן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני, נולד ב-1977 בעיר בואנוס איירס. כישרונו המוזיקלי בא לידי ביטוי בגיל חמש-עשרה סביב סצנת הפאנק של התקופה, והתגלגל לרוק אקספרימנטלי ועד לצלילי עוּד. את הקריירה הספרותית שלו התחיל בכתיבת שירה, ככל הנראה. מושפע מהרגלו לכתוב מילים לשירים, ודרך התנסויות ליריות, הגיע קצ'אז'יאן לכתיבת פרוזה. בתהליך הכתיבה הוא משתמש במחשב, אך מסתובב תמיד עם פנקס קטן. לטענתו זהו הקשר האחרון שנשאר לו עם כתב היד, אחרת לא היתה לו הזדמנות להשתמש בעט. אף שבפנקס הוא כותב לרוב רעיונות קצרים או בדיחות, הוא חולם לכתוב יום אחד ספר שלם בכתב יד.
את קצ'אז'יאן קל לזהות בשל שפמו השחור, הגדול והמסולסל: אקסצנטרי כמעט כמו יצירתו הספרותית. הוא פרסם שתי גרסאות אישיות ליצירות מופת לאומיות: El Martín Fierro ordenado alfabéticamente (2007), שבה סידר את פסוקיו של הרננדז לפי האלף-בית, ו-El Aleph engordado (2009), אשר מציג את סיפורו המקורי של בורחס ללא שינוים, אך בהוספת יותר מ-5000 מילים וכמה תמונות. התרגיל הספרותי הזה ראה אור בהוצאה עצמאית ומצומצמת, ובגינו נתבע קצ'אז'יאן ב-2011 מטעם מריה קודמה, אלמנתו של בורחס, על פלגיאט, ונקלע להליך משפטי שפורסם ברחבי העולם ונמשך עד היום. במהלכו תומכת הקהילה הלטינו-אמריקאית כולה בסופר עם השפם, ופותחת בדיון ספרותי ערני על "מקור וחיקוי", וספרות כתולדה של מסורת שמתקשרת עם עצמה על מנת להתקדם.
קצ'אז'יאן היה אחראי להוצאה לאור לשירה IAP. את לילותיו הוא מבלה בכתיבה והקלטת שירים עם אחת מלהקותיו, למשל "אלרגיה נצחית". כמו כן פרסם קצ'אז'יאן שלוש נובלות: "תודה" (זיקית, 2014) "מה לעשות" (2010), "חופש מוחלט" (2013), קובץ הסיפרים "הסוס והגאוצ'ו" (2016) ועוד שלושה ספרי שירה. הנובלה החדשה שלו, "איפה שהוא", קרובה לראות אור. ספריו של פבלו קצ'אז'יאן רואים אור במיטב הוצאות הספרים העצמאיות בארגנטינה, ומתורגמים לצרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, וכמובן לעברית.

נושאים

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

הכירו את פבלו קצ'אזיאן, אחד מסופרינו האהובים, בכובע המסאי. 
האם מישהו זוכר את חיינו הטרום-סלולריים? את הזמן שבו יכולנו לנוע במרחב בלי שיאתרו, יטרידו, יפציצו אותנו, ידרשו מאיתנו דברים? קיום לא מרושת עם פחות פרסומות, פחות הפרעות, יותר זמן פנוי, ולמרבה הפרדוקס - הרבה יותר תקשורת ומגע בין אישי? 
פבלו מפליג בין רעיונות, אסוציאציות, הקשרים מפתיעים, בלי לכפות עלינו דעה מסוימת קורא לנו להתעורר. 

פרק ראשון

 הדור שלי חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו. רגעים אחרונים של אי הימצאות. ברור שלעומת הדורות הקודמים היינו הרבה יותר קלים לאיתור (מסמכים, אופנועי משטרה, צפיפות אוכלוסין), אבל האפשרות לא לדעת איפה מישהו נמצא עדיין הייתה קיימת, והאי ידיעה הזאת — כל זמן שלא חיית בדיקטטורה — לא הייתה מחווה או משהו מדאיג, אלא עניין רגיל. אחר כך, כשהטלפונים הסלולריים היו להכרח, איש לא היה יכול עוד להימנע ממעקב, גם אם כיבה את הטלפון, מכיוון שגם זה היה מסר: אני לא רוצה שימצאו אותי.
אני לא אומר את זה מתוך נוסטלגיה או משהו דומה, כי גם אם היכולת להיעלם לוותה בהרגשה נעימה למדי של חירות, כשלא הצלחת למצוא מישהו זה היה מרגיז. ובו בזמן, האי יכולת של אחרים למצוא אותך הייתה פעמים רבות מקור לאי נוחות (לחפש טלפון ציבורי, להשאיר הודעות בבתים, להתקשר לשאול אם הכל בסדר וכך הלאה) והאי יכולת למצוא מישהו אחר הייתה יכולה להיות מקור לעונג עמום. אני ניצב כמעט באמצע מבחינת ההעדפה שלי (כמעט, מכיוון שאנחנו נוטים להעדיף את מה שאין לנו), ובכל אופן אני נמנע מנוסטלגיה (כמעט לגמרי).
כך או כך, לא הנוסטלגיה מניעה אותי אלא עניין אחר. אני חושב על ההבדל בין הטלפונים הראשונים, אלה שסתמו את הגולל על האי הימצאות, לאלה שקיימים כיום (בשנת 2020). וזה ההבדל העיקרי, שבעיניי אומר הכול: יכולנו להרגיש שאנו אחראים להופעת הטלפונים הניידים הראשונים, אבל קשה לנו מאוד להרגיש שאנו אחראים לאלה של ימינו. לכל היותר אנו יכולים להרגיש אחריות על השימוש בהם, אבל זה עניין אחר.

*המשך הפרק בספר המלא*

פבלו קצ'אז'יאן

פַּבלוֹ קְצ'אז'יאָן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני, נולד ב-1977 בעיר בואנוס איירס. כישרונו המוזיקלי בא לידי ביטוי בגיל חמש-עשרה סביב סצנת הפאנק של התקופה, והתגלגל לרוק אקספרימנטלי ועד לצלילי עוּד. את הקריירה הספרותית שלו התחיל בכתיבת שירה, ככל הנראה. מושפע מהרגלו לכתוב מילים לשירים, ודרך התנסויות ליריות, הגיע קצ'אז'יאן לכתיבת פרוזה. בתהליך הכתיבה הוא משתמש במחשב, אך מסתובב תמיד עם פנקס קטן. לטענתו זהו הקשר האחרון שנשאר לו עם כתב היד, אחרת לא היתה לו הזדמנות להשתמש בעט. אף שבפנקס הוא כותב לרוב רעיונות קצרים או בדיחות, הוא חולם לכתוב יום אחד ספר שלם בכתב יד.
את קצ'אז'יאן קל לזהות בשל שפמו השחור, הגדול והמסולסל: אקסצנטרי כמעט כמו יצירתו הספרותית. הוא פרסם שתי גרסאות אישיות ליצירות מופת לאומיות: El Martín Fierro ordenado alfabéticamente (2007), שבה סידר את פסוקיו של הרננדז לפי האלף-בית, ו-El Aleph engordado (2009), אשר מציג את סיפורו המקורי של בורחס ללא שינוים, אך בהוספת יותר מ-5000 מילים וכמה תמונות. התרגיל הספרותי הזה ראה אור בהוצאה עצמאית ומצומצמת, ובגינו נתבע קצ'אז'יאן ב-2011 מטעם מריה קודמה, אלמנתו של בורחס, על פלגיאט, ונקלע להליך משפטי שפורסם ברחבי העולם ונמשך עד היום. במהלכו תומכת הקהילה הלטינו-אמריקאית כולה בסופר עם השפם, ופותחת בדיון ספרותי ערני על "מקור וחיקוי", וספרות כתולדה של מסורת שמתקשרת עם עצמה על מנת להתקדם.
קצ'אז'יאן היה אחראי להוצאה לאור לשירה IAP. את לילותיו הוא מבלה בכתיבה והקלטת שירים עם אחת מלהקותיו, למשל "אלרגיה נצחית". כמו כן פרסם קצ'אז'יאן שלוש נובלות: "תודה" (זיקית, 2014) "מה לעשות" (2010), "חופש מוחלט" (2013), קובץ הסיפרים "הסוס והגאוצ'ו" (2016) ועוד שלושה ספרי שירה. הנובלה החדשה שלו, "איפה שהוא", קרובה לראות אור. ספריו של פבלו קצ'אז'יאן רואים אור במיטב הוצאות הספרים העצמאיות בארגנטינה, ומתורגמים לצרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, וכמובן לעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 20 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 20 דק'

נושאים

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

טלפונים ועורבים פבלו קצ'אז'יאן

 הדור שלי חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו. רגעים אחרונים של אי הימצאות. ברור שלעומת הדורות הקודמים היינו הרבה יותר קלים לאיתור (מסמכים, אופנועי משטרה, צפיפות אוכלוסין), אבל האפשרות לא לדעת איפה מישהו נמצא עדיין הייתה קיימת, והאי ידיעה הזאת — כל זמן שלא חיית בדיקטטורה — לא הייתה מחווה או משהו מדאיג, אלא עניין רגיל. אחר כך, כשהטלפונים הסלולריים היו להכרח, איש לא היה יכול עוד להימנע ממעקב, גם אם כיבה את הטלפון, מכיוון שגם זה היה מסר: אני לא רוצה שימצאו אותי.
אני לא אומר את זה מתוך נוסטלגיה או משהו דומה, כי גם אם היכולת להיעלם לוותה בהרגשה נעימה למדי של חירות, כשלא הצלחת למצוא מישהו זה היה מרגיז. ובו בזמן, האי יכולת של אחרים למצוא אותך הייתה פעמים רבות מקור לאי נוחות (לחפש טלפון ציבורי, להשאיר הודעות בבתים, להתקשר לשאול אם הכל בסדר וכך הלאה) והאי יכולת למצוא מישהו אחר הייתה יכולה להיות מקור לעונג עמום. אני ניצב כמעט באמצע מבחינת ההעדפה שלי (כמעט, מכיוון שאנחנו נוטים להעדיף את מה שאין לנו), ובכל אופן אני נמנע מנוסטלגיה (כמעט לגמרי).
כך או כך, לא הנוסטלגיה מניעה אותי אלא עניין אחר. אני חושב על ההבדל בין הטלפונים הראשונים, אלה שסתמו את הגולל על האי הימצאות, לאלה שקיימים כיום (בשנת 2020). וזה ההבדל העיקרי, שבעיניי אומר הכול: יכולנו להרגיש שאנו אחראים להופעת הטלפונים הניידים הראשונים, אבל קשה לנו מאוד להרגיש שאנו אחראים לאלה של ימינו. לכל היותר אנו יכולים להרגיש אחריות על השימוש בהם, אבל זה עניין אחר.

*המשך הפרק בספר המלא*