הדור שלי חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו. רגעים אחרונים של אי הימצאות. ברור שלעומת הדורות הקודמים היינו הרבה יותר קלים לאיתור (מסמכים, אופנועי משטרה, צפיפות אוכלוסין), אבל האפשרות לא לדעת איפה מישהו נמצא עדיין הייתה קיימת, והאי ידיעה הזאת — כל זמן שלא חיית בדיקטטורה — לא הייתה מחווה או משהו מדאיג, אלא עניין רגיל. אחר כך, כשהטלפונים הסלולריים היו להכרח, איש לא היה יכול עוד להימנע ממעקב, גם אם כיבה את הטלפון, מכיוון שגם זה היה מסר: אני לא רוצה שימצאו אותי.
אני לא אומר את זה מתוך נוסטלגיה או משהו דומה, כי גם אם היכולת להיעלם לוותה בהרגשה נעימה למדי של חירות, כשלא הצלחת למצוא מישהו זה היה מרגיז. ובו בזמן, האי יכולת של אחרים למצוא אותך הייתה פעמים רבות מקור לאי נוחות (לחפש טלפון ציבורי, להשאיר הודעות בבתים, להתקשר לשאול אם הכל בסדר וכך הלאה) והאי יכולת למצוא מישהו אחר הייתה יכולה להיות מקור לעונג עמום. אני ניצב כמעט באמצע מבחינת ההעדפה שלי (כמעט, מכיוון שאנחנו נוטים להעדיף את מה שאין לנו), ובכל אופן אני נמנע מנוסטלגיה (כמעט לגמרי).
כך או כך, לא הנוסטלגיה מניעה אותי אלא עניין אחר. אני חושב על ההבדל בין הטלפונים הראשונים, אלה שסתמו את הגולל על האי הימצאות, לאלה שקיימים כיום (בשנת 2020). וזה ההבדל העיקרי, שבעיניי אומר הכול: יכולנו להרגיש שאנו אחראים להופעת הטלפונים הניידים הראשונים, אבל קשה לנו מאוד להרגיש שאנו אחראים לאלה של ימינו. לכל היותר אנו יכולים להרגיש אחריות על השימוש בהם, אבל זה עניין אחר.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
