אחרי ההתמוטטות: שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי

1 באפריל 2020

יום בהיר אחד, וכל מה שחשבנו עליו בחמישים השנים האחרונות דורש חשיבה חדשה. צריך להתחיל מאפס. תודה לאל (האם אלוהים הוא נגיף?), יש בידינו עכשיו שפע של זמן פנוי, כשהעסקים הוותיקים יצאו מהמשחק. אומר כמה דברים על שלושה עניינים. הראשון - סופה של ההיסטוריה האנושית, שבלא ספק נפרשת לנגד עינינו; השני - ההשתחררות המתמשכת מהקפיטליזם, ו/או הסכנה הבלתי נמנעת שבעריצות הטכנולוגית; השלישי - שובו של המוות (סוף סוף) לזירת השיח הפילוסופי, לאחר הכחשה מודרנית ממושכת, ותקומתו של הגוף כמענג.

1. יצורים

ההוגה שהיטיבה לחזות את האפוקליפסה הוויראלית בימינו היא דונה הרוואי. בספרה Staying with the trouble היא טוענת שסוכן השינוי הוא כבר אינו האדם, נושא ההיסטוריה. האדם מאבד את מקומו במרכז ההתפתחות הכאוטית הזאת, ואל לנו להתייאש בשל כך כפי שעושים הנוסטלגים שבקרב הוגי ההומניזם המודרני. עם זאת, איננו צריכים לחפש נחמה בהזיות של איזה סידור טכנולוגי, כפי שעושים מופרעי הטכנולוגיה הטרנס־הומניסטים העכשוויים. ההיסטוריה האנושית הגיעה לקיצה, וסוכני ההיסטוריה החדשים הם "יצורים", כלשונה של הרוואי. המילה הזאת מתייחסת ליצורים קטנים ושובבים שעושים דברים משונים כמו, למשל, לגרום למוטציות. ובכן: הנגיף. על פי ויליאם בורוז, נגיפים הם סוכני מוטציות: ביולוגיות, תרבותיות ולשוניות.

היצורים אינם מתקיימים כיחידים. הם מתפשטים בדרך קולקטיבית, בתהליך של התרבות. עלינו לראות את שנת 2020 כשנה שבה התמוססה ההיסטוריה האנושית, לא מכיוון שבני האנוש ייעלמו מכדור הארץ, אלא מכיוון שכדור הארץ, עייף משחצנותם, שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, יצורים זעירים. בשל כך, סוכן האבולוציה הוא כבר לא בן האנוש המודע, התוקפני ובעל הרצון העז, אלא החומר המולקולרי, שטף של יצורים שאי אפשר לשלוט בהם, הפולשים לחלל הייצור ולחלל השיח, מחליפים את ההיסטוריה בהיאסטוריה, תקופה שבה ההיגיון התכליתני מוחלף ברגישות ובהתהוות חושית וכאוטית. ההומניזם התבסס על החירות האונטולוגית שהפילוסופים האיטלקים בראשית הרנסנס זיהו כהיעדר דטרמיניזם תאולוגי. הדטרמיניזם התאולוגי הגיע לסיומו, והנגיף תפס את מקומו של אל תאולוגי. קץ הסובייקטיביות כמניעה תהליכים היסטוריים מביא לידי סופה של ההיסטוריה בה"א הידיעה, ומשתמעת ממנו ראשיתו של תהליך שבו את התאולוגיה המודעת יחליפו אסטרטגיות שגשוג מרובות. השגשוג, הפצת התהליכים המולקולריים, מחליף את ההיסטוריה כפרויקט רב מערכתי. אין לראות עוד את ההגות, האמנות והפוליטיקה כפרויקטים של טוטליזציה (על פי הגל), אלא כתהליכי שגשוג שאינם שלמים.

*המשך הפרק בספר המלא*