למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים
הוספה למועדפים

למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרננדו פסואה

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (בפורטוגזית: Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa‏; 13 ביוני 1888 - 30 בנובמבר 1935), סופר ומשורר, נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

ב-1935 ראה אור ספר שיריו הראשון של פסואה בשפה הפורטוגלית, "מסר". נוסף לכך, הוא פרסם ארבעה כרכים של שירה אנגלית וכמה מאות שירים וקטעי פרוזה בכתבי עת ספרותיים. פועלו הספרותי של פסואה קנה לו הערכה בקרב החוגים הספרותיים בפורטוגל עוד בימי חייו, אולם רק לאחר שהלך לעולמו התבררה מידת גדולתו וחשיבותו. לאחר מותו התגלו בביתו למעלה מ-25 אלף דפים כתובים בכתב ידו, שכללו קטעי שירה, הגות, מחזות, טקסטים מיסטיים ורומנים. מפעל התרגום וההוצאה לאור של כתביו טרם הושלם.
פסואה חיבר את כתביו תחת מספר רב של שמות עט, 70 לכל הפחות. אולם בניגוד לשמות עט רגילים, אלה ששימשו את פסואה היו דמויות מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן. חלקן אף קיימו ביניהן מערכות יחסים מורכבות וביקרו זו את יצירתה של זו. דמויות אלה, שהיו כולן פרי-רוחו של פסואה עצמו, כונו בפיו הטרונימים. שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש.

תקציר

פרננדו פסואה, מגדולי המשוררים במאה ה-20 ובכלל, הוא האישה שניסה להיות אלוהים. הוא לא הסתפק בחיים שניתנו לו. הוא ברא הטרונימים כמו אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש – מחברים בדיוניים ולהם חיים, דעה וסגנון משלהם – והתקיים גם דרכם, בכוונה להערים על הגורל. למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים מספק הצצה ראשונה בעברית לגורמים הספרותיים, הפילוסופיים והנפשיים שהניעו את פסואה לכפור במציאות ולחיות את חייו כריבוי. מפורטוגלית, מאנגלית ומצרפתית: ארז וולק.

פרק ראשון

הקדמה

"אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַשְׁלִיךְ פְּצָצָה עַל הַגּוֹרָל" — אלוורו דה קמפוש
ב-30 בנובמבר 1935 מת איש בשם פֶרנַנדוּ אַנטוֹנְיוּ נוֹגֶיירָה פֵּסוֹאָה בבית החולים סָאוּ לוּאיש שבליסבון. סיבת המוות הייתה "חסימת מעיים" — כנראה דלקת בלבלב, ללא ספק תוצאה של אלכוהוליזם כרוני, מהסוג הסדור והשיטתי. הוא היה בן ארבעים ושבע במותו.
בהלוויה שנערכה יומיים אחר כך בבית העלמין פְּרָזֵרֶש נכחו כשישים ידידים, עמיתים וקרובים־רחוקים של האיש הערירי. רובם היו אנשי עסקים שהעסיקו אותו כמתרגם עצמאי של מסמכים מסחריים, פרנסתו בדוחק מאז היה בן עשרים ואחת. אחרים היו מכרים שאדם צובר בחייו כמעט מבלי משים, דוגמת הספּר מָנָסֵשׁ סַיְשָׁשׁ שנעל את דלת המספרה לשעות אחדות כדי להיפרד מלקוחו הקבוע ונעים ההליכות. בכלל, כולם הסכימו שהאיש היה מנומס להפליא, לבוש במין הידור ישן, ובעיקר מופנם, חרישי, נחבא אל הכלים. היו כאלה שנשבעו שמעולם לא ראוהו שתוי.
הכול ידעו שהאיש הוא גם משורר מוערך, ויעידו על כך קומץ העיתונאים שהתאספו באותו היום בבית הקברות. שנה קודם לכן פרסם פסואה את ספרו הראשון, "מסר". הספר, צנום כמו מחברו, היה סקירה מיסטית מוזרה של העבר והעתיד הפורטוגלי, והוא זיכה את פסואה ב"פרס היצירה הפטריוטית" מטעם משטר סלזאר, הפרס הספרותי היחיד שזכה בו (וגם אז במקום השני). נוסף על כך פרסם ארבעה ספרוני שירה באנגלית, השפה שבה התחנך במושבה הבריטית נטאל, היום דרום אפריקה, ושמתי מעט ידעו לקרוא במולדתו. את ההספד נשא המשורר לוּאיש דֶה מוֹנְטַלווֹר, נציג חבורת כתב העת קצר הימים והשערורייתי "אורפאו", שפסואה ערך בצעירותו.
לפי כל העדויות, איש לא בכה בהלוויית המשורר הפורטוגלי החשוב בארבע מאות השנים שחלפו מאז לוּאיש דֶה קָמוֹאֶש, מחבר האפוס הלאומי "הלוזיאדות". למוחרת היום התפרסמו הספדים צנועים, רובם בעיתוני עירו ליסבון, אף אחד לא מחוץ לגבולות פורטוגל. ב"הרפובליקה" נכתב: "פרננדו פסואה, אחת הנפשות העדינות ביותר שזכינו להכיר, נפטר אתמול. הוא לא היה כותב שירים כמו אלה שמעמיסים על המדפים של חנויות הספרים, הוא היה משורר".
ופסואה אכן לא העמיס על מדף הספרים. הוא היה משורר של כתבי עת, שתרם כמאתיים וחמישים שירים, קטעי פרוזה ומסות לבמות ספרותיות ארעיות כמוהו. מתמיהה לא פחות מהעובדה שהאיש פרסם את ספר ביכוריו שנה לפני מותו היא העובדה שאת רוב פרסומיו בכתבי העת ייחס לשלושה משוררים אחרים: אַלְבֶּרְטוּ קָאֶיְרוּ, רִיקַרְדוּ רֶיְשׁ ואַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ. לטענתו, השלושה לא היו פסבדונימים, דהיינו שמות בדויים, אלא הטרונימים — מושג שטבע לתיאור אישיות בעלת ביוגרפיה, השקפת עולם וסגנון ספרותי הנבדלים ואף מנוגדים לחייו של פסואה, להשקפותיו ולסגנונו.
אולם כיאה לאיש שמילותיו האחרונות, שנכתבו באנגלית, היו "I know not what tomorrow will bring” ("אין אני יודע מה יוליד יום המחר") — מותו של הגיבור הוא רק ראשיתו של הסיפור.
לא רחוק מבית העלמין, בחדר קטן ללא חלונות בדירת אחותו למחצה, שם ישב וכתב בחמש עשרה השנים האחרונות, נחה תיבת עץ. אז בגדר שמועה והיום בגדר אגדה, התיבה הכילה כעשרים וחמישה אלף כתבי יד, מהם מוקלדים על מכונות כתיבה ששאל ממעסיקיו, מהם משורבטים בכתב יד צפוף על גלויות, מכתבים, כרטיסי ביקור, שוליהם המתמעטים של כתבי יד אחרים. פסואה כתב מכל הבא ליד — ועל כל הבא ליד. אותם עשרים וחמישה אלף כתבי יד מקיפים מאות כרכים בכל סוגה אפשרית ובכל נושא אפשרי: החל בשירה, סיפורת ומחזות, דרך מסות ומסכתות פילוסופיות, וכלה במדריך טיולים לליסבון, תקשורים עם ישויות עליונות, ניתוחים סוציולוגיים ותחזיות כלכליות. וזו אינה גוזמה. אפשר לפרסם כרך שלם ועב כרס אך ורק מכתביו בנושא פרסום (advertising, לא publishing).
יתרה מכך, חלק ניכר מהניירת לא היה מיוחס לא לפסואה ולא להטרונימים "המוכרים", אלא לערב רב של הטרונימים, סמי־הטרונימים ותת־הטרונימים. בסך הכול התגלו כמאה דמויות שאכלסו את היקום הפסואני, מאה אנשים שהוליד האיש שפירוש שם משפחתו, למרבה האירוניה, הוא "איש". בפורטוגלית "פסואה" הוא פרסונה, מסכה, ובהשאלה גם אישיות, כמו באנגלית: person. כן, בסושייה בליסבון מזמינים קומבינציה ל"ארבעה פסואה". צחוק הגורל.
פרננדו פסואה הקדיש את חייו למלחמה בגורל הצוחק, שראשית מטיל אותנו לעצמנו ובהמשך טורף אותנו ללא הרף. בגאונותו הספרותית פסואה הערים על המוות, זה ודאי, אבל בכוח דמיונו הוא הביס אף את הגורל עצמו: הוא חי חיים רבים מספור, שקמו לתחייה אחרי מותו ושעודם מטפסים אט־אט מהקבר, אוסף מרהיב של בובות קפיץ שנמתחו אי־אז ומתעוררות לפתע, הרבה אחרי לכתו של המותח — שורה של פצצות עם מנגנון מושהה שהוטמנו בצידי הגורל המחייב אותנו לחיות אך ורק את חיינו.
קבצים ראשונים משירי קאיירו, רייש, קמפוש ופסואה עצמו נדפסו כעשור אחרי מותו; ב-1950 פורסמה ביוגרפיה ראשונה מאת עורכו וידידו ז'וֹאָאוּ גַסְפָּר סִימוֹאֶש (בתקופה שבה עוד לא היה ברור מדוע האיש מצדיק ביוגרפיה); רק ב-1982 פורסמה יצירתו החשובה ביותר בפרוזה, "ספר האי־נחת", שבכל מקרה אחר הייתה לבדה נחשבת למפעל חיים; וגם היום כתבים חדשים פרי עטו של האיש שניסה להיות אלוהים מוסיפים לראות אור לראשונה. לא כאן, בתרגום — שם, במקור.
תיבת העץ, מטען החבלה, מפורקת ומפוענחת בעדינות בספרייה הלאומית של פורטוגל. החדר ללא החלונות שבו הונחה התיבה הוא ליבו הפועם של מוזאון, "בית פרננדו פסואה". מול קפה "ברזיליירה", שבו נהג לסעוד ולשתות (בעיקר לשתות), ניצב פסל בדמותו שמזמין את התיירים לחלוק ספסל עם הגאון (חברה שספק אם פסואה היה רוצה בה). הוא אף נקבר יותר מפעם אחת, אחרי שעצמותיו נחפרו והוטמנו מחדש במנזר זֵ'רוֹנימוּש, לצד מלכים ומגלי ארצות. והוא אכן גילה לא פחות ארצות מכל ואסְקוּ דָה גאמָה.
הכרך שבידכם מספק הצצה ראשונה בעברית לתוך מנגנון ההשהיה של הפצצה שהשליך פרננדו פסואה על הגורל.
בשנים האחרונות נתברך ארון הספרים העברי במבול פסואה. ראשון ראה אור "כל חלומות העולם", מבחר מכתבי החבורה כולה שתורגם בידי יורם ברונובסקי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ (כרמל 1993). אחר כך תרגמו רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש בזה אחר זה את כל שירי ההטרונימים העיקריים: אלברטו קאיירו ("מהחלון הגבוה ביותר", כרמל 2004), אלוורו דה קמפוש ("מה עשיתי מן החיים?", כרמל 2006), ריקרדו רייש ("על העמוד היציב", כרמל 2008) ולבסוף גם את פסואה עצמו — בשירי המרובעים ("מעבר להר הירוק", כרמל 2013) ובשירי הנעורים והבחרות ("הספינה עומדת לצאת", כרמל 2016). במקביל תרגם יורם מלצר את "ספר האי־נחת" (בבל 2006), את הדיאלוג הסוקרטי "הבנקאי האנרכיסט" (רימונים 2006) וכן ביוגרפיה של פסואה שכתב ז'וֹזֶה פָּאוּלוּ קָוָולקַנטי (רימונים 2014). נוסף על כך ראו אור מבחר ממכתבי אהבה של פסואה לאהובתו היחידה אופליה קיירוֹש (בקובץ "SAUDADE" ובתרגום אודליה חיטרון, תשע נשמות 2017), המחזה היחיד שהשלים ("יורד הים" בתרגום אודליה חיטרון, הבה לאור 2020) ואפילו ספר עיון מקורי של תרצה פרויס־יעקבסון בשם "אספת עם בנפש אחת" (כרמל 2021).
רשימה זו מעידה על העניין האדיר והגובר שמעוררת יצירת פסואה בישראל כבשאר העולם. אלא שכתיבתו נותרה עד כה יתומה מכל דיון אסתטי ופילוסופי. כעת בשלה העת לחשוף את הקורא העברי לאידאולוגיה, למניעים הנפשיים, הספרותיים והחברתיים שהניעו את פסואה להפיח חיים בהטרונימים, לחיות את חייו כריבוי, לגזור כליה על המציאות.
הספר "למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים" מציג מבחר רחב — רחב אף יותר מהקיים בשפה האנגלית — מכתבי פסואה על הספרות, על חיי הספרות ועל החיים עם הספרות. בראש ובראשונה הוא נועד לשמש מדריך — מדריך לפסואה, אך גם מדריך לקריאה, מדריך לכתיבה, מדריך לחיים.
על המהדורה
"לִבִּי קְצָת גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַיְּקוּם כֻּלּוֹ", כתב פסואה באחד משיריו, ואכן נדמה שגם כרך בגודל היקום יהיה צר מלהכיל את רוחב יריעתו. פסואה חשב וכתב כמו מפץ גדול: הוא התפשט למרחקים פנטסטיים בלי להביט אחורנית, כשהוא משאיר אחריו שובל אין־סופי של טיוטות, פרגמנטים וחלומות, אטוֹמים ספרותיים הקשורים אלה לאלה קוונטית. בקיצור, כל מבחר יעשה עוול לניסיון של פסואה להיות אלוהים, ומבחר זה אינו היוצא מן הכלל. איברים שלמים נותחו החוצה מהגוף האחד פסואה כדי ליצור את הספר שלפניכם.
השיקול העיקרי שהנחה אותי בבחירת הטקסטים היה הצגת המהלך העיקרי של פסואה: אחרי שברא את ההטרונימים קאיירו, רייש וקמפוש, פסואה יצר צוות מסור ומיומן של מתרגמים ומפרשים שיקדם אותם בעולם, ייסד תנועות ספרותיות שההטרונימים יעמדו בראשן וניסח פילוסופיה נאו־פגנית מקיפה שתעניק משקל סגולי לכתיבתם. כדי שנאמין שהן אכן פגעו במים, פסואה הקיף את אבניו באדוות מפוארות של הקדמות, פולמוסים, ממוארים, מאמרים, מסות, מכתבים ומכתמים. הילה זו שופכת אור יקרות על מה שהיה עלול להישאר חור שחור — שואב תמיד אך בלתי מפוענח לעד.
שיקול נוסף קשור לשם הספר: "מניפסטים". פסואה היה זרם, תנועה, מפלגה ומסדר דתי של איש אחד, וכל דבר שהוציא תחת ידיו היה (גם) מניפסט, ובכל זאת ביקשתי כאן את גילוי הדעת, את הניסוח הברור והמובהק ביותר של עקרונותיו ומטרותיו. יפים ככל שיהיו, טקסטים "ספרותיים" נטוֹ נותרו בחוץ.
רוב היצירות המכונסות בספר זה הן טיוטות שפסואה לא פרסם בחייו, כמו רוב יצירותיו בשירה ובפרוזה, ומאחר שלא הושלמו — אין אפשרות ואף אין משמעות להדפסת יצירה אחת "במלואה". זאת ועוד, אפילו בתוך הטקסטים גופם דהר פסואה קדימה. אם המילה הנכונה לא צצה במוחו באותו רגע, הוא שעט הלאה לרעיון הבא. פערים אלו סומנו על ידו כך: (...) או כך: [...]. לעומתם, קיצורים שקוצרו על ידי, דהיינו פסקאות שהושמטו, מסומנים בפסקה נפרדת כך: . . . . ואילו מילים בכתב יד צפוף במיוחד שפענוחן מוטל בספק מסומנות כך: (?).
להוציא כמה אילוצים תמטיים, חטיבות הספר מובאות פחות או יותר לפי סדרן הכרונולוגי — החל בכתבי השחרות של פסואה וכלה במכתב שכתב בשנת מותו. טקסטים שאינם מיוחסים להטרונים זה או אחר מיוחסים לפרננדו פסואה (בשבתו כהטרונים או בשבתו כבוראם).
מצד הלשון: רבות מהיצירות בספר זה נכתבו במקור באנגלית, ומקצתן אף בצרפתית. פסואה אומנם נולד בליסבון, אך גדל בדרבן. לאחר שהתייתם מאביו בגיל חמש נישאה אימו מחדש לקונסול פורטוגל במושבה הבריטית נטאל, ופסואה צמח על ברכי השפה האנגלית וספרותה. הוא אף זכה במלגת לימודים מלאה באוניברסיטה בריטית, אך זו נמנעה ממנו בשל סעיף טכני בתקנון. אבל פסואה מעולם לא ויתר על החלום להיעשות למשורר אנגלי גדול (ואם לא הוא עצמו, לפחות אחד ההטרונימים). ועד יומו האחרון הוא המשיך לכתוב באנגלית — ולחלום על אנגליה.
מקומן של הערות שוליים הוא באקדמיה, הרחק מהספרות, והשתדלתי להעיר רק באותם מקומות שבהם אי אפשר להבין את הטקסט מתוך הקונטקסט, או לצפות מהקורא העברי המשכיל לדעת במה מדובר. רוצה לומר: סֵזַריוּ וֶרדֶה — כן, וולט ויטמן — לא.
ומילה אחרונה: ב-2014 — מאה שנים בדיוק אחרי שפסואה ברא את עצמו כאלוהים — מצאתי בחנות ספרים את "מה עשיתי מן החיים?", כל שירי קמפוש בעברית, ובו במקום נפלתי על ברכיי. לא האמנתי שהתחושות האין־סופיות הללו כתובות בספר "רגיל", שזהו מוצר עם ברקוד שאפשר פשוט לקנות ולקחת. אם הצלחתי להעביר בספר זה משהו מחוויית הנס וההתגלות שחוויתי באותו מעמד — באתי על סיפוקי.
עודד כרמלי
תל אביב־היקום
מארס 2022

פָּנים

את ההקדמה שלהלן — שהיא גם שער הכניסה לספר — כתב פסואה ב-1920 כהקדמה כללית למפעל חייו: פרויקט כינוס כל כתבי ההטרונימים.
אם מתוך עיקרון ואם מתוך חיסרון, פסואה הִרבה לתכנן ומיעט לבצע, או הִרבה לחלום ומיעט לחיות. כך או כך, במקרים רבים, כמו במקרה זה, נותרנו עם ההקדמה בלבד. הסדרה המתוכננת ששמה "פנים", עתידה הייתה להתפרסם בהוצאת "אוֹליסיפוּ" של פסואה ולכלול חמישה ספרים שיוחסו לחמישה מחברים: ספר כל שירי אלברטו קאיירו, ספר כל שירי ריקרדו רייש, ספר כל שירי אלוורו דה קמפוש, "ספר האי־נחת" (המיוחס כאן להטרונים ויסנטה גֵדֶש, שיוחלף בהמשך בברנרדו סוּאָרֶש) וספר הפילוסופיה הנאו־פגנית של ד״ר אנטוניו מוֹרָה (ראו את החטיבה "שובם של האלים" בעמוד 66).
אלו הם ההיבטים, או ה"פנים", השונים של אישיותו.

פָּנים
גוף היצירה הסבוך שזה לו הכרך הראשון שייך מטבעו לתחום הדרמה, אף כי הוא כתוב בצורות שונות — כאן בקטעי פרוזה, בספרים אחרים בשירה או בהגות.
אינני יודע אם המבנה הנפשי המפיק את היצירות האלה הוא מעלה או מחלה, אך אין ספק שמחבר השורות האלה — אינני יודע היטב אם מחבר הספרים האלה — מעולם לא החזיק באישיות יחידה, וגם מעולם לא חשב ולא הרגיש באופן שאינו דרמטי, כלומר על דמות או אישיות משוערת שעשויה להרגיש את התחושות האלה באופן הולם יותר ממנו.
יש סופרים שכותבים מחזות ורומנים, ובמחזות האלה וברומנים האלה הם מייחסים רגשות ומחשבות לדמויות שמאכלסות אותם, ופעמים רבות הם מתרעמים כשאנשים חושבים שאלה רגשות שלהם, או רעיונות שלהם. כאן המהות זהה אך הצורה שונה.
לכל אישיות שמחבר הספרים הללו הצליח לחיות בתוך עצמו לאורך זמן הוא נתן טבע מביע, ועשה מהאישיות הזאת סופר שיש לו ספר או ספרים, שיש לו רעיונות, רגשות ואמנות שלמחבר האמיתי (או שמא המדומה, כי איננו יודעים מהי המציאות) אין דבר מהם פרט לכך שבשעת הכתיבה שימש "מדיום" לדמויות שהוא עצמו ברא.
אין ליצירה הזאת ולא לאלה שיבואו אחריה כל קשר לאיש המעלה אותן על הכתב. הוא לא מסכים עם הכתוב בהן ולא חולק על הדברים. כפי שהוכתב לו הוא כותב; וכיוון שמכתיב המילים היה חבר, ומשום כך ביקש בצדק שיעלה את דבריו על הכתב, הוא מוצא עניין — אולי רק מתוך חברות — במה שהוא מעלה על הכתב מן ההכתבה.
המחבר האנושי של הספרים האלה אינו מכיר בעצמו שום אישיות. כאשר במקרה הוא מרגיש אישיות בוקעת בתוכו, עד מהרה הוא נוכח שזו ברייה שונה ממנו, שונה אך דומה; צאצא שכלי, אולי, ובעל תכונות מורָשות, אך גם בעל הבדלים שעושים אותו אחר.
אשר לטענה שתכונה זו של הסופר היא צורה של היסטריה, או של מה שנקרא הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מחבר ספרים אלה אינו מתנגד לה ואינו תומך בה. הוא, עבד לריבויו־שלו, לא יפיק שום תועלת מהסכמה עם תאוריה כזאת או אחרת אשר לתוצאות הכתובות של אותו ריבוי.
לא מפתיעה אותו העובדה שתהליך זה של יצירת אמנות נראה מוזר; מפתיעה אותו העובדה שיש דבר כלשהו שאינו נראה מוזר.
תאוריות אחדות שהמחבר מחזיק בהן עלו בו בהשראת אישיות כזאת או אחרת שברגע מסוים, בשעה מסוימת, בתקופה מסוימת, התקיימו במקביל לאישיותו שלו, אם יש כזו.
הטענה שהאנשים האלה שחלפו במלואם בנפשו, שכולם שונים זה מזה, שכולם מוגדרים היטב, אינם קיימים — זו טענה שמחבר הספרים האלה אינו מסוגל לטעון, כי אין הוא יודע מה פירוש הדבר להתקיים, ולא מי מהשניים, המלט או שייקספיר, הוא האמיתי יותר, או האמיתי באמת.
הספרים לעת עתה יהיו אלה: ראשון הכרך הנוכחי, "ספר האי־נחת", פרי עטו של האיש האומר על עצמו ששמו ויסנטה גדש; אחר כך "שומר העדרים" ועוד שירים ופרגמנטים מאת אלברטו קאיירו (גם הוא מת, ובאותו אופן1), שנולד בקרבת ליסבון ב-1889 ומת ב-1915 במקום שבו נולד. אם תאמרו לי שמגוחך לדבר ככה על מי שמעולם לא התקיים, אענה שגם אין לי הוכחות שליסבון התקיימה אי־פעם, או שאני כותב, או כל דבר אחר בכל מקום שהוא.
יש לאלברטו קאיירו זה שני תלמידים וממשיך דרך פילוסופי. שני התלמידים, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש, הלכו בדרכים נפרדות; הראשון העצים את הפגניזם שקאיירו גילה והפך אותו לאורתודוקסי מבחינה אמנותית, והשני התבסס על חלק אחר ביצירתו של קאיירו ופיתח מערכת שונה לחלוטין, המבוססת כל כולה על התחושות. ממשיך הדרך הפילוסופי, אנטוניו מורה (השמות בלתי נמנעים, נכפים מבחוץ בדיוק כמו האישיויות) יכתוב ספר או שניים ובהם יוכיח לחלוטין את האמת המטפיזית והמעשית של הפגניזם. פילוסוף נוסף מאותה אסכולה פגנית, אף ששמו עדיין לא עלה בעיני רוחי או באוזני רוחי, יספק לפגניזם הגנה המבוססת כולה על טיעונים אחרים.
ייתכן שמאוחר יותר יופיעו אנשים נוספים, מאותו סוג של מציאות אמיתית. אינני יודע; אבל הם תמיד יתקבלו בברכה בחיי הפנימיים, ששם הם חיים איתי בתואם רב יותר משאני מצליח לקיים עם המציאות החיצונית. אוותר על האמירה שאני מסכים עם אחדות מהתאוריות שלהם וחולק על אחרות. אלה דברים חסרי כל חשיבות. אם הם כותבים דברים יפים הרי שהדברים האלה יפים, בלי תלות בכל שיקול מטפיזי לגבי מחבריהם ה"אמיתיים". אם בהגותם הם מבטאים אמת כלשהי — אם יש אמיתות בעולם שהוא ההיעדר — הדברים האלה אמיתיים בלי תלות בכוונת האומר אותם או ב"אמיתותו".
כשאני נעשה כך, לכל הפחות למשוגע שחולם בקול רם ולכל היותר לא לסופר אחד אלא לספרות שלמה, אם לא תרמתי לשעשע את עצמי, דבר שדי לי בו בפני עצמו, אולי אני תורם להגדלת היקום, כי מי שבמותו משאיר אחריו שורת שיר יפה העשיר את השמיים ואת הארץ ותרם משהו למסתרי הרגש של הסיבה לקיומם של כוכבים ואנשים.
לנוכח מצבה החסר של הספרות בימינו, מה יכול אדם מוכשר לעשות אם לא להפוך את עצמו האחד לספרות? לנוכח מצבם החסר של אנשים שאפשר להתקיים לצידם בימינו, מה יכול אדם בעל רגישות לעשות אם לא להמציא את חבריו, או לכל הפחות את שותפיו לרוח?
בתחילה חשבתי לפרסם את היצירות האלה בעילום שם, כלומר בעילום שמי, וכך ליצור למשל נאו־פגניזם פורטוגלי, שמחברים אחדים, כולם שונים זה מזה, ישתפו בו פעולה וירחיבו אותו. אבל מעבר לעובדה שהחוג האינטלקטואלי הפורטוגלי קטן מכדי שאפשר יהיה לשמר את המסכה (אפילו בלי פליטות פה), לא היה טעם במאמץ הנפשי שהיה נדרש כדי לשמרה.
במבט שאני קורא לו פנימי — רק כי אני קורא בשם חיצוני ל"עולם" המוגדר — אני רואה באופן סדור, מאורגן, מוכר ומובחן לגמרי את תווי הפנים של הדמויות האלה, את מאפייני האופי שלהן, את חייהן, את מוצאן ובמקרים מסוימים את מותן. אחדות מהן הכירו זו את זו; אחרות לא. אותי אישית אף אחת מהן לא הכירה פרט לאלוורו דה קמפוש. אבל אם מחר אסע לאמריקה ואפגוש פתאום את דמותו הגשמית של ריקרדו רייש,2 שבראייתי חי שם, שום נים של הפתעה לא יֵצא מנפשי אל גופי; הכול היה נכון, אבל לפני כן כבר היה נכון. מהם החיים?
הגישה שעליכם לנקוט כלפי הספרים האלה היא גישה של אדם שלא קיבל את ההסבר שלפניכם וקרא אותם לאחר שקנה אותם בזה אחר בזה משולחנות חנות ספרים. אסור שמצבו הנפשי של הקורא אותם יהיה אחר. כשאתם קוראים את "המלט", אינכם מקדימים ומניחים את דעתכם שהעלילה הזאת מעולם לא התרחשה במציאות. אם תעשו זאת, תרעילו את עצם ההנאה שאתם מבקשים במעשה הקריאה. מי שקורא מפסיק לחיות. עשו זאת מפני שתעשו זאת. הפסיקו לחיות וקראו. מהם החיים?
אבל כן, בעוצמה גדולה יותר מאשר במקרה יצירתו הדרמטית של משורר, עליכם להתמודד עם נוכחותו האמיתית של המחבר המשוער. הזכות להאמין בהסברי אינה עוזרת לכם. עליכם להניח, מרגע שקראתם אותו, ששיקרתי; עליכם להניח שאתם עומדים לקרוא יצירות של משוררים שונים, או של כותבים שונים, ושמבעד להן תוכלו ללקט תחושות או לקחים שלהם, דברים שלי אין כל שותפות בהם פרט לתפקידי כמוציא לאור. ובסופו של דבר, מי יאמר לכם שהגישה הזאת אינה ההולמת ביותר את טבע הדברים הלא נודע?
סדרת הספרים, או אסופת הספרים שפרסומם נפתח בכרך הנוכחי, אינה מייצגת תהליך חדש בספרות אלא דרך חדשה להשתמש בתהליך שהוא כבר ישן.
אני מבקש להיות בורא מיתוסים, המסתורין הגבוה ביותר שמישהו המשתייך לאנושות עשוי לחולל.
ייצור הכתבים האלה אינו מעיד על שום מצב של דעה מטפיזית. רוצה לומר: בכתיבת ה"פנים" האלה של המציאות, המגולמים בדמויות שראו אותם, אינני מתיימר לפילוסופיה שרומזת שרק דבר שיש בו היבטים של מציאות חמקנית או בלתי קיימת הוא מציאותי. אינני מחזיק באמונה הפילוסופית הזו ולא בהיפוכה. בתוך אומנותי, שהיא הכתיבה, אני בעל מקצוע במובן העליון של הביטוי; כלומר, אני פועל מדעי שאינו מרשה לעצמו להחזיק בדעות זרות להתמחות הספרותית שהוא מקדיש את עצמו אליה. ואף אין להסיק מהעובדה שאינני מחזיק בדעה פילוסופית זאת או אחרת לגבי ייצור ספרי הדמויות האלה שאני ספקן. השאלה נמצאת במישור שההגות המטפיזית אינה נכנסת אליו כדין, ועל כן היא פטורה מהחזקה בטבע כזה או אחר. כשם שאין מטפיזיקה במעבדתו של הפיזיקאי, ולא באבחוניו של הקלינאי, לא מפני שאינה יכולה להיות שם אלא מפני (...) כך הבעיה המטפיזית שלי אינה קיימת, כי אינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בין כריכות ספרֵי האחרים האלה שלי.

פרננדו פסואה

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (בפורטוגזית: Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa‏; 13 ביוני 1888 - 30 בנובמבר 1935), סופר ומשורר, נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

ב-1935 ראה אור ספר שיריו הראשון של פסואה בשפה הפורטוגלית, "מסר". נוסף לכך, הוא פרסם ארבעה כרכים של שירה אנגלית וכמה מאות שירים וקטעי פרוזה בכתבי עת ספרותיים. פועלו הספרותי של פסואה קנה לו הערכה בקרב החוגים הספרותיים בפורטוגל עוד בימי חייו, אולם רק לאחר שהלך לעולמו התבררה מידת גדולתו וחשיבותו. לאחר מותו התגלו בביתו למעלה מ-25 אלף דפים כתובים בכתב ידו, שכללו קטעי שירה, הגות, מחזות, טקסטים מיסטיים ורומנים. מפעל התרגום וההוצאה לאור של כתביו טרם הושלם.
פסואה חיבר את כתביו תחת מספר רב של שמות עט, 70 לכל הפחות. אולם בניגוד לשמות עט רגילים, אלה ששימשו את פסואה היו דמויות מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן. חלקן אף קיימו ביניהן מערכות יחסים מורכבות וביקרו זו את יצירתה של זו. דמויות אלה, שהיו כולן פרי-רוחו של פסואה עצמו, כונו בפיו הטרונימים. שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש.

עוד על הספר

למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים פרננדו פסואה

הקדמה

"אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַשְׁלִיךְ פְּצָצָה עַל הַגּוֹרָל" — אלוורו דה קמפוש
ב-30 בנובמבר 1935 מת איש בשם פֶרנַנדוּ אַנטוֹנְיוּ נוֹגֶיירָה פֵּסוֹאָה בבית החולים סָאוּ לוּאיש שבליסבון. סיבת המוות הייתה "חסימת מעיים" — כנראה דלקת בלבלב, ללא ספק תוצאה של אלכוהוליזם כרוני, מהסוג הסדור והשיטתי. הוא היה בן ארבעים ושבע במותו.
בהלוויה שנערכה יומיים אחר כך בבית העלמין פְּרָזֵרֶש נכחו כשישים ידידים, עמיתים וקרובים־רחוקים של האיש הערירי. רובם היו אנשי עסקים שהעסיקו אותו כמתרגם עצמאי של מסמכים מסחריים, פרנסתו בדוחק מאז היה בן עשרים ואחת. אחרים היו מכרים שאדם צובר בחייו כמעט מבלי משים, דוגמת הספּר מָנָסֵשׁ סַיְשָׁשׁ שנעל את דלת המספרה לשעות אחדות כדי להיפרד מלקוחו הקבוע ונעים ההליכות. בכלל, כולם הסכימו שהאיש היה מנומס להפליא, לבוש במין הידור ישן, ובעיקר מופנם, חרישי, נחבא אל הכלים. היו כאלה שנשבעו שמעולם לא ראוהו שתוי.
הכול ידעו שהאיש הוא גם משורר מוערך, ויעידו על כך קומץ העיתונאים שהתאספו באותו היום בבית הקברות. שנה קודם לכן פרסם פסואה את ספרו הראשון, "מסר". הספר, צנום כמו מחברו, היה סקירה מיסטית מוזרה של העבר והעתיד הפורטוגלי, והוא זיכה את פסואה ב"פרס היצירה הפטריוטית" מטעם משטר סלזאר, הפרס הספרותי היחיד שזכה בו (וגם אז במקום השני). נוסף על כך פרסם ארבעה ספרוני שירה באנגלית, השפה שבה התחנך במושבה הבריטית נטאל, היום דרום אפריקה, ושמתי מעט ידעו לקרוא במולדתו. את ההספד נשא המשורר לוּאיש דֶה מוֹנְטַלווֹר, נציג חבורת כתב העת קצר הימים והשערורייתי "אורפאו", שפסואה ערך בצעירותו.
לפי כל העדויות, איש לא בכה בהלוויית המשורר הפורטוגלי החשוב בארבע מאות השנים שחלפו מאז לוּאיש דֶה קָמוֹאֶש, מחבר האפוס הלאומי "הלוזיאדות". למוחרת היום התפרסמו הספדים צנועים, רובם בעיתוני עירו ליסבון, אף אחד לא מחוץ לגבולות פורטוגל. ב"הרפובליקה" נכתב: "פרננדו פסואה, אחת הנפשות העדינות ביותר שזכינו להכיר, נפטר אתמול. הוא לא היה כותב שירים כמו אלה שמעמיסים על המדפים של חנויות הספרים, הוא היה משורר".
ופסואה אכן לא העמיס על מדף הספרים. הוא היה משורר של כתבי עת, שתרם כמאתיים וחמישים שירים, קטעי פרוזה ומסות לבמות ספרותיות ארעיות כמוהו. מתמיהה לא פחות מהעובדה שהאיש פרסם את ספר ביכוריו שנה לפני מותו היא העובדה שאת רוב פרסומיו בכתבי העת ייחס לשלושה משוררים אחרים: אַלְבֶּרְטוּ קָאֶיְרוּ, רִיקַרְדוּ רֶיְשׁ ואַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ. לטענתו, השלושה לא היו פסבדונימים, דהיינו שמות בדויים, אלא הטרונימים — מושג שטבע לתיאור אישיות בעלת ביוגרפיה, השקפת עולם וסגנון ספרותי הנבדלים ואף מנוגדים לחייו של פסואה, להשקפותיו ולסגנונו.
אולם כיאה לאיש שמילותיו האחרונות, שנכתבו באנגלית, היו "I know not what tomorrow will bring” ("אין אני יודע מה יוליד יום המחר") — מותו של הגיבור הוא רק ראשיתו של הסיפור.
לא רחוק מבית העלמין, בחדר קטן ללא חלונות בדירת אחותו למחצה, שם ישב וכתב בחמש עשרה השנים האחרונות, נחה תיבת עץ. אז בגדר שמועה והיום בגדר אגדה, התיבה הכילה כעשרים וחמישה אלף כתבי יד, מהם מוקלדים על מכונות כתיבה ששאל ממעסיקיו, מהם משורבטים בכתב יד צפוף על גלויות, מכתבים, כרטיסי ביקור, שוליהם המתמעטים של כתבי יד אחרים. פסואה כתב מכל הבא ליד — ועל כל הבא ליד. אותם עשרים וחמישה אלף כתבי יד מקיפים מאות כרכים בכל סוגה אפשרית ובכל נושא אפשרי: החל בשירה, סיפורת ומחזות, דרך מסות ומסכתות פילוסופיות, וכלה במדריך טיולים לליסבון, תקשורים עם ישויות עליונות, ניתוחים סוציולוגיים ותחזיות כלכליות. וזו אינה גוזמה. אפשר לפרסם כרך שלם ועב כרס אך ורק מכתביו בנושא פרסום (advertising, לא publishing).
יתרה מכך, חלק ניכר מהניירת לא היה מיוחס לא לפסואה ולא להטרונימים "המוכרים", אלא לערב רב של הטרונימים, סמי־הטרונימים ותת־הטרונימים. בסך הכול התגלו כמאה דמויות שאכלסו את היקום הפסואני, מאה אנשים שהוליד האיש שפירוש שם משפחתו, למרבה האירוניה, הוא "איש". בפורטוגלית "פסואה" הוא פרסונה, מסכה, ובהשאלה גם אישיות, כמו באנגלית: person. כן, בסושייה בליסבון מזמינים קומבינציה ל"ארבעה פסואה". צחוק הגורל.
פרננדו פסואה הקדיש את חייו למלחמה בגורל הצוחק, שראשית מטיל אותנו לעצמנו ובהמשך טורף אותנו ללא הרף. בגאונותו הספרותית פסואה הערים על המוות, זה ודאי, אבל בכוח דמיונו הוא הביס אף את הגורל עצמו: הוא חי חיים רבים מספור, שקמו לתחייה אחרי מותו ושעודם מטפסים אט־אט מהקבר, אוסף מרהיב של בובות קפיץ שנמתחו אי־אז ומתעוררות לפתע, הרבה אחרי לכתו של המותח — שורה של פצצות עם מנגנון מושהה שהוטמנו בצידי הגורל המחייב אותנו לחיות אך ורק את חיינו.
קבצים ראשונים משירי קאיירו, רייש, קמפוש ופסואה עצמו נדפסו כעשור אחרי מותו; ב-1950 פורסמה ביוגרפיה ראשונה מאת עורכו וידידו ז'וֹאָאוּ גַסְפָּר סִימוֹאֶש (בתקופה שבה עוד לא היה ברור מדוע האיש מצדיק ביוגרפיה); רק ב-1982 פורסמה יצירתו החשובה ביותר בפרוזה, "ספר האי־נחת", שבכל מקרה אחר הייתה לבדה נחשבת למפעל חיים; וגם היום כתבים חדשים פרי עטו של האיש שניסה להיות אלוהים מוסיפים לראות אור לראשונה. לא כאן, בתרגום — שם, במקור.
תיבת העץ, מטען החבלה, מפורקת ומפוענחת בעדינות בספרייה הלאומית של פורטוגל. החדר ללא החלונות שבו הונחה התיבה הוא ליבו הפועם של מוזאון, "בית פרננדו פסואה". מול קפה "ברזיליירה", שבו נהג לסעוד ולשתות (בעיקר לשתות), ניצב פסל בדמותו שמזמין את התיירים לחלוק ספסל עם הגאון (חברה שספק אם פסואה היה רוצה בה). הוא אף נקבר יותר מפעם אחת, אחרי שעצמותיו נחפרו והוטמנו מחדש במנזר זֵ'רוֹנימוּש, לצד מלכים ומגלי ארצות. והוא אכן גילה לא פחות ארצות מכל ואסְקוּ דָה גאמָה.
הכרך שבידכם מספק הצצה ראשונה בעברית לתוך מנגנון ההשהיה של הפצצה שהשליך פרננדו פסואה על הגורל.
בשנים האחרונות נתברך ארון הספרים העברי במבול פסואה. ראשון ראה אור "כל חלומות העולם", מבחר מכתבי החבורה כולה שתורגם בידי יורם ברונובסקי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ (כרמל 1993). אחר כך תרגמו רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש בזה אחר זה את כל שירי ההטרונימים העיקריים: אלברטו קאיירו ("מהחלון הגבוה ביותר", כרמל 2004), אלוורו דה קמפוש ("מה עשיתי מן החיים?", כרמל 2006), ריקרדו רייש ("על העמוד היציב", כרמל 2008) ולבסוף גם את פסואה עצמו — בשירי המרובעים ("מעבר להר הירוק", כרמל 2013) ובשירי הנעורים והבחרות ("הספינה עומדת לצאת", כרמל 2016). במקביל תרגם יורם מלצר את "ספר האי־נחת" (בבל 2006), את הדיאלוג הסוקרטי "הבנקאי האנרכיסט" (רימונים 2006) וכן ביוגרפיה של פסואה שכתב ז'וֹזֶה פָּאוּלוּ קָוָולקַנטי (רימונים 2014). נוסף על כך ראו אור מבחר ממכתבי אהבה של פסואה לאהובתו היחידה אופליה קיירוֹש (בקובץ "SAUDADE" ובתרגום אודליה חיטרון, תשע נשמות 2017), המחזה היחיד שהשלים ("יורד הים" בתרגום אודליה חיטרון, הבה לאור 2020) ואפילו ספר עיון מקורי של תרצה פרויס־יעקבסון בשם "אספת עם בנפש אחת" (כרמל 2021).
רשימה זו מעידה על העניין האדיר והגובר שמעוררת יצירת פסואה בישראל כבשאר העולם. אלא שכתיבתו נותרה עד כה יתומה מכל דיון אסתטי ופילוסופי. כעת בשלה העת לחשוף את הקורא העברי לאידאולוגיה, למניעים הנפשיים, הספרותיים והחברתיים שהניעו את פסואה להפיח חיים בהטרונימים, לחיות את חייו כריבוי, לגזור כליה על המציאות.
הספר "למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים" מציג מבחר רחב — רחב אף יותר מהקיים בשפה האנגלית — מכתבי פסואה על הספרות, על חיי הספרות ועל החיים עם הספרות. בראש ובראשונה הוא נועד לשמש מדריך — מדריך לפסואה, אך גם מדריך לקריאה, מדריך לכתיבה, מדריך לחיים.
על המהדורה
"לִבִּי קְצָת גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַיְּקוּם כֻּלּוֹ", כתב פסואה באחד משיריו, ואכן נדמה שגם כרך בגודל היקום יהיה צר מלהכיל את רוחב יריעתו. פסואה חשב וכתב כמו מפץ גדול: הוא התפשט למרחקים פנטסטיים בלי להביט אחורנית, כשהוא משאיר אחריו שובל אין־סופי של טיוטות, פרגמנטים וחלומות, אטוֹמים ספרותיים הקשורים אלה לאלה קוונטית. בקיצור, כל מבחר יעשה עוול לניסיון של פסואה להיות אלוהים, ומבחר זה אינו היוצא מן הכלל. איברים שלמים נותחו החוצה מהגוף האחד פסואה כדי ליצור את הספר שלפניכם.
השיקול העיקרי שהנחה אותי בבחירת הטקסטים היה הצגת המהלך העיקרי של פסואה: אחרי שברא את ההטרונימים קאיירו, רייש וקמפוש, פסואה יצר צוות מסור ומיומן של מתרגמים ומפרשים שיקדם אותם בעולם, ייסד תנועות ספרותיות שההטרונימים יעמדו בראשן וניסח פילוסופיה נאו־פגנית מקיפה שתעניק משקל סגולי לכתיבתם. כדי שנאמין שהן אכן פגעו במים, פסואה הקיף את אבניו באדוות מפוארות של הקדמות, פולמוסים, ממוארים, מאמרים, מסות, מכתבים ומכתמים. הילה זו שופכת אור יקרות על מה שהיה עלול להישאר חור שחור — שואב תמיד אך בלתי מפוענח לעד.
שיקול נוסף קשור לשם הספר: "מניפסטים". פסואה היה זרם, תנועה, מפלגה ומסדר דתי של איש אחד, וכל דבר שהוציא תחת ידיו היה (גם) מניפסט, ובכל זאת ביקשתי כאן את גילוי הדעת, את הניסוח הברור והמובהק ביותר של עקרונותיו ומטרותיו. יפים ככל שיהיו, טקסטים "ספרותיים" נטוֹ נותרו בחוץ.
רוב היצירות המכונסות בספר זה הן טיוטות שפסואה לא פרסם בחייו, כמו רוב יצירותיו בשירה ובפרוזה, ומאחר שלא הושלמו — אין אפשרות ואף אין משמעות להדפסת יצירה אחת "במלואה". זאת ועוד, אפילו בתוך הטקסטים גופם דהר פסואה קדימה. אם המילה הנכונה לא צצה במוחו באותו רגע, הוא שעט הלאה לרעיון הבא. פערים אלו סומנו על ידו כך: (...) או כך: [...]. לעומתם, קיצורים שקוצרו על ידי, דהיינו פסקאות שהושמטו, מסומנים בפסקה נפרדת כך: . . . . ואילו מילים בכתב יד צפוף במיוחד שפענוחן מוטל בספק מסומנות כך: (?).
להוציא כמה אילוצים תמטיים, חטיבות הספר מובאות פחות או יותר לפי סדרן הכרונולוגי — החל בכתבי השחרות של פסואה וכלה במכתב שכתב בשנת מותו. טקסטים שאינם מיוחסים להטרונים זה או אחר מיוחסים לפרננדו פסואה (בשבתו כהטרונים או בשבתו כבוראם).
מצד הלשון: רבות מהיצירות בספר זה נכתבו במקור באנגלית, ומקצתן אף בצרפתית. פסואה אומנם נולד בליסבון, אך גדל בדרבן. לאחר שהתייתם מאביו בגיל חמש נישאה אימו מחדש לקונסול פורטוגל במושבה הבריטית נטאל, ופסואה צמח על ברכי השפה האנגלית וספרותה. הוא אף זכה במלגת לימודים מלאה באוניברסיטה בריטית, אך זו נמנעה ממנו בשל סעיף טכני בתקנון. אבל פסואה מעולם לא ויתר על החלום להיעשות למשורר אנגלי גדול (ואם לא הוא עצמו, לפחות אחד ההטרונימים). ועד יומו האחרון הוא המשיך לכתוב באנגלית — ולחלום על אנגליה.
מקומן של הערות שוליים הוא באקדמיה, הרחק מהספרות, והשתדלתי להעיר רק באותם מקומות שבהם אי אפשר להבין את הטקסט מתוך הקונטקסט, או לצפות מהקורא העברי המשכיל לדעת במה מדובר. רוצה לומר: סֵזַריוּ וֶרדֶה — כן, וולט ויטמן — לא.
ומילה אחרונה: ב-2014 — מאה שנים בדיוק אחרי שפסואה ברא את עצמו כאלוהים — מצאתי בחנות ספרים את "מה עשיתי מן החיים?", כל שירי קמפוש בעברית, ובו במקום נפלתי על ברכיי. לא האמנתי שהתחושות האין־סופיות הללו כתובות בספר "רגיל", שזהו מוצר עם ברקוד שאפשר פשוט לקנות ולקחת. אם הצלחתי להעביר בספר זה משהו מחוויית הנס וההתגלות שחוויתי באותו מעמד — באתי על סיפוקי.
עודד כרמלי
תל אביב־היקום
מארס 2022

פָּנים

את ההקדמה שלהלן — שהיא גם שער הכניסה לספר — כתב פסואה ב-1920 כהקדמה כללית למפעל חייו: פרויקט כינוס כל כתבי ההטרונימים.
אם מתוך עיקרון ואם מתוך חיסרון, פסואה הִרבה לתכנן ומיעט לבצע, או הִרבה לחלום ומיעט לחיות. כך או כך, במקרים רבים, כמו במקרה זה, נותרנו עם ההקדמה בלבד. הסדרה המתוכננת ששמה "פנים", עתידה הייתה להתפרסם בהוצאת "אוֹליסיפוּ" של פסואה ולכלול חמישה ספרים שיוחסו לחמישה מחברים: ספר כל שירי אלברטו קאיירו, ספר כל שירי ריקרדו רייש, ספר כל שירי אלוורו דה קמפוש, "ספר האי־נחת" (המיוחס כאן להטרונים ויסנטה גֵדֶש, שיוחלף בהמשך בברנרדו סוּאָרֶש) וספר הפילוסופיה הנאו־פגנית של ד״ר אנטוניו מוֹרָה (ראו את החטיבה "שובם של האלים" בעמוד 66).
אלו הם ההיבטים, או ה"פנים", השונים של אישיותו.

פָּנים
גוף היצירה הסבוך שזה לו הכרך הראשון שייך מטבעו לתחום הדרמה, אף כי הוא כתוב בצורות שונות — כאן בקטעי פרוזה, בספרים אחרים בשירה או בהגות.
אינני יודע אם המבנה הנפשי המפיק את היצירות האלה הוא מעלה או מחלה, אך אין ספק שמחבר השורות האלה — אינני יודע היטב אם מחבר הספרים האלה — מעולם לא החזיק באישיות יחידה, וגם מעולם לא חשב ולא הרגיש באופן שאינו דרמטי, כלומר על דמות או אישיות משוערת שעשויה להרגיש את התחושות האלה באופן הולם יותר ממנו.
יש סופרים שכותבים מחזות ורומנים, ובמחזות האלה וברומנים האלה הם מייחסים רגשות ומחשבות לדמויות שמאכלסות אותם, ופעמים רבות הם מתרעמים כשאנשים חושבים שאלה רגשות שלהם, או רעיונות שלהם. כאן המהות זהה אך הצורה שונה.
לכל אישיות שמחבר הספרים הללו הצליח לחיות בתוך עצמו לאורך זמן הוא נתן טבע מביע, ועשה מהאישיות הזאת סופר שיש לו ספר או ספרים, שיש לו רעיונות, רגשות ואמנות שלמחבר האמיתי (או שמא המדומה, כי איננו יודעים מהי המציאות) אין דבר מהם פרט לכך שבשעת הכתיבה שימש "מדיום" לדמויות שהוא עצמו ברא.
אין ליצירה הזאת ולא לאלה שיבואו אחריה כל קשר לאיש המעלה אותן על הכתב. הוא לא מסכים עם הכתוב בהן ולא חולק על הדברים. כפי שהוכתב לו הוא כותב; וכיוון שמכתיב המילים היה חבר, ומשום כך ביקש בצדק שיעלה את דבריו על הכתב, הוא מוצא עניין — אולי רק מתוך חברות — במה שהוא מעלה על הכתב מן ההכתבה.
המחבר האנושי של הספרים האלה אינו מכיר בעצמו שום אישיות. כאשר במקרה הוא מרגיש אישיות בוקעת בתוכו, עד מהרה הוא נוכח שזו ברייה שונה ממנו, שונה אך דומה; צאצא שכלי, אולי, ובעל תכונות מורָשות, אך גם בעל הבדלים שעושים אותו אחר.
אשר לטענה שתכונה זו של הסופר היא צורה של היסטריה, או של מה שנקרא הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מחבר ספרים אלה אינו מתנגד לה ואינו תומך בה. הוא, עבד לריבויו־שלו, לא יפיק שום תועלת מהסכמה עם תאוריה כזאת או אחרת אשר לתוצאות הכתובות של אותו ריבוי.
לא מפתיעה אותו העובדה שתהליך זה של יצירת אמנות נראה מוזר; מפתיעה אותו העובדה שיש דבר כלשהו שאינו נראה מוזר.
תאוריות אחדות שהמחבר מחזיק בהן עלו בו בהשראת אישיות כזאת או אחרת שברגע מסוים, בשעה מסוימת, בתקופה מסוימת, התקיימו במקביל לאישיותו שלו, אם יש כזו.
הטענה שהאנשים האלה שחלפו במלואם בנפשו, שכולם שונים זה מזה, שכולם מוגדרים היטב, אינם קיימים — זו טענה שמחבר הספרים האלה אינו מסוגל לטעון, כי אין הוא יודע מה פירוש הדבר להתקיים, ולא מי מהשניים, המלט או שייקספיר, הוא האמיתי יותר, או האמיתי באמת.
הספרים לעת עתה יהיו אלה: ראשון הכרך הנוכחי, "ספר האי־נחת", פרי עטו של האיש האומר על עצמו ששמו ויסנטה גדש; אחר כך "שומר העדרים" ועוד שירים ופרגמנטים מאת אלברטו קאיירו (גם הוא מת, ובאותו אופן1), שנולד בקרבת ליסבון ב-1889 ומת ב-1915 במקום שבו נולד. אם תאמרו לי שמגוחך לדבר ככה על מי שמעולם לא התקיים, אענה שגם אין לי הוכחות שליסבון התקיימה אי־פעם, או שאני כותב, או כל דבר אחר בכל מקום שהוא.
יש לאלברטו קאיירו זה שני תלמידים וממשיך דרך פילוסופי. שני התלמידים, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש, הלכו בדרכים נפרדות; הראשון העצים את הפגניזם שקאיירו גילה והפך אותו לאורתודוקסי מבחינה אמנותית, והשני התבסס על חלק אחר ביצירתו של קאיירו ופיתח מערכת שונה לחלוטין, המבוססת כל כולה על התחושות. ממשיך הדרך הפילוסופי, אנטוניו מורה (השמות בלתי נמנעים, נכפים מבחוץ בדיוק כמו האישיויות) יכתוב ספר או שניים ובהם יוכיח לחלוטין את האמת המטפיזית והמעשית של הפגניזם. פילוסוף נוסף מאותה אסכולה פגנית, אף ששמו עדיין לא עלה בעיני רוחי או באוזני רוחי, יספק לפגניזם הגנה המבוססת כולה על טיעונים אחרים.
ייתכן שמאוחר יותר יופיעו אנשים נוספים, מאותו סוג של מציאות אמיתית. אינני יודע; אבל הם תמיד יתקבלו בברכה בחיי הפנימיים, ששם הם חיים איתי בתואם רב יותר משאני מצליח לקיים עם המציאות החיצונית. אוותר על האמירה שאני מסכים עם אחדות מהתאוריות שלהם וחולק על אחרות. אלה דברים חסרי כל חשיבות. אם הם כותבים דברים יפים הרי שהדברים האלה יפים, בלי תלות בכל שיקול מטפיזי לגבי מחבריהם ה"אמיתיים". אם בהגותם הם מבטאים אמת כלשהי — אם יש אמיתות בעולם שהוא ההיעדר — הדברים האלה אמיתיים בלי תלות בכוונת האומר אותם או ב"אמיתותו".
כשאני נעשה כך, לכל הפחות למשוגע שחולם בקול רם ולכל היותר לא לסופר אחד אלא לספרות שלמה, אם לא תרמתי לשעשע את עצמי, דבר שדי לי בו בפני עצמו, אולי אני תורם להגדלת היקום, כי מי שבמותו משאיר אחריו שורת שיר יפה העשיר את השמיים ואת הארץ ותרם משהו למסתרי הרגש של הסיבה לקיומם של כוכבים ואנשים.
לנוכח מצבה החסר של הספרות בימינו, מה יכול אדם מוכשר לעשות אם לא להפוך את עצמו האחד לספרות? לנוכח מצבם החסר של אנשים שאפשר להתקיים לצידם בימינו, מה יכול אדם בעל רגישות לעשות אם לא להמציא את חבריו, או לכל הפחות את שותפיו לרוח?
בתחילה חשבתי לפרסם את היצירות האלה בעילום שם, כלומר בעילום שמי, וכך ליצור למשל נאו־פגניזם פורטוגלי, שמחברים אחדים, כולם שונים זה מזה, ישתפו בו פעולה וירחיבו אותו. אבל מעבר לעובדה שהחוג האינטלקטואלי הפורטוגלי קטן מכדי שאפשר יהיה לשמר את המסכה (אפילו בלי פליטות פה), לא היה טעם במאמץ הנפשי שהיה נדרש כדי לשמרה.
במבט שאני קורא לו פנימי — רק כי אני קורא בשם חיצוני ל"עולם" המוגדר — אני רואה באופן סדור, מאורגן, מוכר ומובחן לגמרי את תווי הפנים של הדמויות האלה, את מאפייני האופי שלהן, את חייהן, את מוצאן ובמקרים מסוימים את מותן. אחדות מהן הכירו זו את זו; אחרות לא. אותי אישית אף אחת מהן לא הכירה פרט לאלוורו דה קמפוש. אבל אם מחר אסע לאמריקה ואפגוש פתאום את דמותו הגשמית של ריקרדו רייש,2 שבראייתי חי שם, שום נים של הפתעה לא יֵצא מנפשי אל גופי; הכול היה נכון, אבל לפני כן כבר היה נכון. מהם החיים?
הגישה שעליכם לנקוט כלפי הספרים האלה היא גישה של אדם שלא קיבל את ההסבר שלפניכם וקרא אותם לאחר שקנה אותם בזה אחר בזה משולחנות חנות ספרים. אסור שמצבו הנפשי של הקורא אותם יהיה אחר. כשאתם קוראים את "המלט", אינכם מקדימים ומניחים את דעתכם שהעלילה הזאת מעולם לא התרחשה במציאות. אם תעשו זאת, תרעילו את עצם ההנאה שאתם מבקשים במעשה הקריאה. מי שקורא מפסיק לחיות. עשו זאת מפני שתעשו זאת. הפסיקו לחיות וקראו. מהם החיים?
אבל כן, בעוצמה גדולה יותר מאשר במקרה יצירתו הדרמטית של משורר, עליכם להתמודד עם נוכחותו האמיתית של המחבר המשוער. הזכות להאמין בהסברי אינה עוזרת לכם. עליכם להניח, מרגע שקראתם אותו, ששיקרתי; עליכם להניח שאתם עומדים לקרוא יצירות של משוררים שונים, או של כותבים שונים, ושמבעד להן תוכלו ללקט תחושות או לקחים שלהם, דברים שלי אין כל שותפות בהם פרט לתפקידי כמוציא לאור. ובסופו של דבר, מי יאמר לכם שהגישה הזאת אינה ההולמת ביותר את טבע הדברים הלא נודע?
סדרת הספרים, או אסופת הספרים שפרסומם נפתח בכרך הנוכחי, אינה מייצגת תהליך חדש בספרות אלא דרך חדשה להשתמש בתהליך שהוא כבר ישן.
אני מבקש להיות בורא מיתוסים, המסתורין הגבוה ביותר שמישהו המשתייך לאנושות עשוי לחולל.
ייצור הכתבים האלה אינו מעיד על שום מצב של דעה מטפיזית. רוצה לומר: בכתיבת ה"פנים" האלה של המציאות, המגולמים בדמויות שראו אותם, אינני מתיימר לפילוסופיה שרומזת שרק דבר שיש בו היבטים של מציאות חמקנית או בלתי קיימת הוא מציאותי. אינני מחזיק באמונה הפילוסופית הזו ולא בהיפוכה. בתוך אומנותי, שהיא הכתיבה, אני בעל מקצוע במובן העליון של הביטוי; כלומר, אני פועל מדעי שאינו מרשה לעצמו להחזיק בדעות זרות להתמחות הספרותית שהוא מקדיש את עצמו אליה. ואף אין להסיק מהעובדה שאינני מחזיק בדעה פילוסופית זאת או אחרת לגבי ייצור ספרי הדמויות האלה שאני ספקן. השאלה נמצאת במישור שההגות המטפיזית אינה נכנסת אליו כדין, ועל כן היא פטורה מהחזקה בטבע כזה או אחר. כשם שאין מטפיזיקה במעבדתו של הפיזיקאי, ולא באבחוניו של הקלינאי, לא מפני שאינה יכולה להיות שם אלא מפני (...) כך הבעיה המטפיזית שלי אינה קיימת, כי אינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בין כריכות ספרֵי האחרים האלה שלי.