במשכיות כסף

שער ראשון 
רזי תורה גלויים

האם מותר לגלות סתרי תורה

שני הספרים 'רזי תורה' ו'במשכיות כסף' עוסקים בפרשנות שמבוססת על דברים שהתורה לא אמרה במפורש, אלא ברמות שונות של רמז. המטרה היא להציג פרשנות, והרזים משמשים לתמיכה בפרשנות המוצעת.
השאלה האם ניתנה הרשות לגלות את אשר התורה הסתירה, עולה במסכת שבת דף צ"ו עמוד ב': "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא". רבי עקיבא מגלה ברבים שמקושש העצים בשבת אשר נידון למוות בפקודת ה' היה צלפחד איש שבט מנשה, שבנותיו עשו היסטוריה בחוקי ההתנחלות בארץ בפרשת 'פינחס'.
אומר לו רבי יהודה בן בתירא (שם): "בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו. ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק". לפי ר' יהודה בן בתירא ייתכן שאסור לפרסם רזי תורה גם כאשר מגלים אותם. ייתכן שהתורה הטמינה את המידע כדי שלא ישתמשו בו בציבור. מצד שני קיימת מסורת שהתורה לא ניתנה רק ללימוד עצמי, אלא גם ללמד את האחרים.
רבי עקיבא משיב לר' יהודה בן בתירא ואומר: "ואלא, הא גמר גזירה שוה". רבי עקיבא טוען שמכיוון שיש גזירה שווה2 שמצביעה על צלפחד (מהמילה "במדבר" בשני המקומות: מקושש העצים ובנות צלפחד), סימן שהתורה מאפשרת ללמוד רזי תורה ולגלותם.
התלמוד ממשיך (שבת צ"ז עמוד א') ומביא דוגמה נוספת מרתקת. בפרק י"ב בספר במדבר מסופר על לשון הרע שדיברו מרים ואהרן במשה, ומרים נעשתה מצורעת:
"כיוצא בדבר אתה אומר: 'ויחר אף ה' בם וילך' מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הכתיב (לטובת רבי עקיבא כתוב) בם? - ההוא בנזיפה בעלמא. תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב 'ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת' תנא: שֶׁפָּנָה מצרעתו".
רבי עקיבא לומד שגם אהרן נהיה מצורע, אלא שמיד נרפא. מהכתוב: "וַיִּחַר־אַף ה' בָּם" (במדבר י"ב, ט'), התורה מרמזת ששניהם נענשו. גם על כך טוען רבי יהודה בן בתירא את שטען קודם לגבי צלפחד: שאין לגלות סתרי תורה במפורש. אולי הכתוב התכוון רק לנזיפה בלבד ללא עונש צרעת.
עונה רבי עקיבא, שהסברה שלו נרמזת מלשון התורה. הרי מיד לאחר הנזיפה הזאת של הקב"ה כתוב: "וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (שם, י'). אהרן הופתע לראות שמרים נשארה מצורעת, מאחר שהוא היה נגוע לרגע ומיד נרפא. הטיעון הזה נתמך גם מהסיפור בפרשת 'שמות': לאחר שאמר משה לקב"ה דברי לעז על בני ישראל שאולי לא ישמעו לו ולא יאמינו לשליחותו במצרים, ה' מורה לו להכניס ידו לחיקו והיא נעשית מצורעת. מיד משה נדרש להשיב ידו והיא נרפאת. אולי זה מה שקרה גם לאהרן ולעומתו מרים שהייתה היוזמת של הלעז על משה, הצרעת שלה הייתה חמורה יותר. אי לכך נדרשה תפילתו של משה "אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ" (שם, י"ג) כדי לרפאה.
ניתן להסתמך על דעתו של רבי עקיבא ולפרסם את שנתגלה. רזי תורה שנתגלו, כנראה הגיע זמנם להתפרסם ברבים ובלבד שנעשה מאמץ לברר שאין מדובר בהתרשמות מוטעה של הלומד.

אישור ברזי תורה לְדַבֵּר ברזי תורה

האם התורה רומזת על האפשרות לפרסם רזי תורה? קריאת שמע פותחת בציווי לאהוב את ה': "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ". המצווה לאהוב מופיעה במספר מקומות בתורה. בפסוקים הבאים בקריאת שמע, התורה מפרטת כיצד האדם יכול לבנות בליבו את אהבת ה':
"ו: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ. ז: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ו'). התורה מצווה לקשור את דברי התורה על היד ועל הראש ולכתוב אותם על מזוזות הבית. ההשקעה בדברי התורה בונה את אהבת ה', ומזינה בה את ליבו של האדם.
בפסוק ז' אומרת התורה לשנן את דברי התורה לבנים וגם לדבר בדברי התורה - "בָּם", בבית ובחוץ. את הציווי הזה אפשר לקשור לדבריהם של הנצי"ב ושל הרב קוק3 לגבי כינוייה של התורה - 'שירה':
הנצי"ב בהקדמה לפירושו 'העמק דבר' (פרק ג'): "דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים". התורה היא שיר - המכיל פשט שמפואר ברזים.
הרב קוק (במאורות הראיה שבועות) אומר שהאות 'מ', שהיא האות האמצעית ב'א־ב', נקראת 'מם' משום ששמה מורכב מהאות 'מ' הפתוחה - שמייצגת את הגלוי בתורה, ומהאות 'ם' הסגורה - שמייצגת את הנסתר בתורה. הרב קוק ממשיך ומבאר את ההבדל בין המורה לתלמיד. המורה רואה גם את הנסתר ואילו התלמיד רואה רק את הגלוי.
נחבר את דבריהם לכתוב בקריאת שמע:
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ": התלמידים מכונים במסורת ישראל - בנים. להם משננים את דברי התורה, כי לימוד התורה הגלויה נעשה על ידי שינון.
"וְדִבַּרְתָּ בָּם": הציווי לאב ולמורה, הוא לדבר בדברי התורה "בָּם" - ב'ם', שהיא האות הסגורה 'מ' סופית אשר מייצגת את סתרי התורה. אם התורה אומרת לדבר ב'ם' לא רק בבית אלא גם בחוץ, נראה שהתורה רומזת בזה שמותר לגלות את רזי התורה גם לאחרים. מותר לדבר בם ברזי התורה.