תפסיקי כבר להתנצל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תפסיקי כבר להתנצל
הוספה למועדפים

תפסיקי כבר להתנצל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רבות מאיתנו חונכו להגדיר את עצמן ביחס לאחרים – כרעיות, אימהות, בנות או עובדות – ולא למדו לדרוש בעלות ואחריות על מי שהן ועל מה שהן רוצות. הספר הזה נכתב לכל הנשים הללו, כקריאת השכמה עזה וחדה. הספר מעודד כל אישה באשר היא לא לוותר על החלומות שלה אלא לפעול באופן מכוון ומאורגן להגשמתם.
רייצ'ל הוליס מצביעה על החסמים המרכזיים העומדים בפני המבקשות להגשים את חלומותיהן, מפרקת אותם ומציעה תוכנית מעשית להשגת מטרות, שתסייע לכל אישה במסע שלה לצמיחה אישית, לרכישת ביטחון ולאמונה בעצמה.
ספרה הראשון של הוליס "לכי לשטוף פנים" ראה אור באגם הוצאה לאור (2018). שני הספרים עמדו במשך שבועות ארוכים במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

פרק ראשון

חלק ראשון:
תירוצים שאת צריכה לשחרר

לְתָרֵץ (שם פועל)

1. להשמיע תירוץ, לתת הסבר למעשה שלילי, לאי מילוי חובה וכדומה; לבקש להצדיק אותם באמתלות דחוקות ולא מוצדקות, אשר בדרך כלל מסתירות את סיבתם האמיתית.

2. לנסות ליישב קושי או סתירה.1

מילים נרדפות: להצדיק, להסביר, לנמק.

תירוצים מסווים את עצמם תחת מעטה של דברים רבים ושונים. יש אנשים שמאמינים להם בכל ליבם. הם מאמינים באמת ובתמים בכך שהם לא מספיק טובים או שאין להם זמן או שהם לא "טיפוס שמציב לעצמו מטרות". הם לא מבינים שבכל פעם שהם נאחזים באמונות האלה, לא רק שהם גוזלים מעצמם את המוטיבציה — הם מוותרים עוד לפני שאפילו התחילו. בואו נפסיק לעשות את זה.

מהם התירוצים שהאמנת בהם? רוב הסיכויים הם שאחד הרעיונות האלה או יותר חי בתוך הראש שלך כהצדקה לכך שאת לא מסוגלת לרדוף אחרי החלומות שלך ולהגשים אותם. אני מקווה שאם נחפור לעומק, אל תוך התירוצים הנפוצים ביותר, ונבין למה למעשה אנחנו לא צריכות לתת להם שום כוח, תצליחי להשתחרר מהאזיקים שכובלים אותך כרגע.

 

תירוץ 1:
זה לא מה שנשים אחרות עושות

פעם היו לי שיניים של כריש.

לא, באמת. הייתי אחת מאותם ילדים חסרי מזל ששיני החלב שלהם פשוט לא רצו ליפול. במקום לנשור מהדלת הקדמית כמו כל שן חותכת שמכבדת את עצמה, הן נאחזו בי כאילו חייהן תלויים בזה. במקביל, השיניים הקבועות שלי לא הסכימו לבלוע את כבודן. הן הגיעו ברעש ומהומה כמו פורע חוק תוקפני שמגיע לעיירה במערב הפרוע, והתייצבו להן במקומן. היו לי שתי שורות של שיניים. כמו לכריש.

בערך באותו זמן החלטתי לגזור לעצמי את הפוני עם מספרי השפם של אבא שלי. כדי לתת לעצמי קצת קרדיט אציין שהבנתי כבר אז שזו לא דרך הפעולה הכי חכמה. הייתי — ועודני — חסידה של שמירה על חוקים ככתבם וכלשונם, ולגזור לעצמי את השיער בגיל אחת־עשרה היה שווה ערך בעיניי לביצוע ניתוח לב פתוח בעזרת סכו"ם הכסף הלא תואם של סבתא שלי. לא מומלץ. אבל במקרה הזה הפוני נכנס לי לעיניים והוציא אותי מדעתי. ככל שהייתי חסידה של חוקים, הייתי גם — ועודני — אישה שנוקטת פעולה. החלטתי לטפל בזה בעצמי. כשאבא שלי גילה את תוצאות פעולתי היזומה, הוא ניסה לתקן את קו הפוני העקום. לרוע המזל, הוא לא היה ספר טוב יותר ממני. ויש לו או־סי־די נוראי... כלומר, הוא היה חייב שהקו יהיה ישר. הוא המשיך לגזור את הפוני שלי עוד ועוד, בניסיון ליישר את הקו, עד שהוא היה בערך באורך של הריסים שלי. התמונות שלי מכיתה ה' הן מראה בל יישכח.

האם ציינתי שבאותם ימים גם גילחתי את הגבות שלי? כי עדיין לא ידעתי איך למרוט אותן. ידעתי רק שאני לא רוצה יותר להיות חד־גבה, ולהחליק את סכין הגילוח של אחותי הגדולה במורד המצח שלי נראה לי משום מה הדבר הנכון לעשות.

הייתי גם שמנמנה.

וניגנתי בקלרנית בתזמורת בית הספר.

הייתי מגושמת, עם שיער מקורזל, והגודל שלי היה תמיד כפול מגודלן של שאר המעודדות. לבשתי בגדים משומשים, שרק לעיתים רחוקות היו במידה שלי. הדבר שהכי רציתי בעולם היה להיות מקובלת ויפה ולהשתלב בין כולם. והסיכוי שלי להצליח היה דומה לסיכוייו של כדור שלג להישאר קפוא ביום חמסין.

כשאת ילדה קטנה אין לך שליטה על המראה שלך או על הנגישות שלך למשאבים או על מידת השתלבותך בסביבה. אבל את לגמרי מודעת למה שחסר לך, למה שנעדר, למה שצריך להיות שם. כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל לכיוונם של האנשים שכן נראה שמשתלבים, שכן נראה שהבינו מה צריך לעשות, כדי לראות את החוסר שלך. בעולם מושלם, בערך באותו זמן שבו את מבחינה בהבדלים בינך לבין הסובבים אותך, מישהו מבוגר יותר וחכם יותר מגיע ומלמד אותך להעריך את המוזרות הייחודית והמולדת שלך. הוא הולך לצידך ומכניס כמה אמיתות לחייך, ואולי מראה לך מהי הדרך הטובה ביותר לוודא שהשיער שלך לא ייראה כמו בפרק ההוא של "חברים" שבו מוניקה נסעה לברבדוס. בעולם מושלם, האדם הזה מעודד אותך להיות עצמך ותוך כדי כך עוזר לך להבין איך להשתפר במובנים שיגבירו את הביטחון העצמי שלך.

אבל רובנו לא גדלנו בעולם המושלם הזה.

רובנו התחלנו בשלב מוקדם מאוד, כבר כילדות, לזהות את כל הדברים שהיו לא בסדר בנו. האמנו שאנחנו שמנות מדי, מכוערות מדי, מביכות מכדי שמישהו יוכל לאהוב או לקבל אותנו אם לא נבצע בעצמנו כמה שינויים גדולים. יש נשים שדרך ההתמודדות שלהן היא לשקוע יותר ויותר אל תוך עצמן. הדרך של נשים אחרות היא למרוד. העולם לא אוהב את המוזרות שלי? בסדר גמור! אני אהיה כל כך שונה באופן קיצוני, עד שאדחה אותך עוד לפני שתתקרב! אבל אם את כמוני, את מחליטה בערך בתקופה של שיני הכריש והפוני באורך מילימטר שלהיות כזאת יוצאת דופן ומוזרה ולהיראות נורא זה ממש מבאס. אז את, שנמצאת עמוק בתוך גיל טרום־ההתבגרות המינית שלך, מתחילה לשים לב למה שבנות אחרות עושות, וכמו בסצנה הזאת בסרט "בת הים הקטנה", כשאריאל סופר־מתלהבת מכך שיש לה סוף־סוף הזדמנות לצעוד על אדמה יבשה, את מחליטה שגם את עומדת להיות חלק מהעולם שלהן. ואת מתכוונת לעשות את כל מה שצריך: לפעול, להתלבש, להיראות ולדבר בצורה שתעשה אותך הכי מקובלת.

זה לא היה תהליך מהיר, אבל בסופו של דבר השיניים שלי יושרו ולמדתי להחליק את השיער. וכשהגעתי לאמצע שנות העשרים לחיי, הייתי כבר טובה מאוד בלשחק תפקיד. למעשה, נהייתי כל כך טובה בלהיות בדיוק כמו כל אישה אחרת עד שאפילו לא עלה בדעתי לשאול את עצמי אם אני נהנית מהבחירות שלי. כשהתחלתי לתהות אם אני אוהבת את המסלול שהעליתי את עצמי עליו הרגשתי שכבר הלכתי רחוק מכדי לחזור לאחור.

וכך חייתי חיים כפולים.

לא בדיוק מתמחה משפטית ביום וסוכנת רדומה/מרגלת בינלאומית בלילה, אלא יותר במובן זה שחייתי אז את חיי — מאוד בפומבי, חשוב לציין — תוך העמדת פנים שאני אדם מסוג מסוים כשלמעשה הייתי מישהי אחרת לגמרי.

בעין הציבור ובכל רשת חברתית הייתי רעיה ואימא, בשלנית וחובבת אוכל נלהבת, מלכת עשי־זאת־בעצמך עם בלוג ועם חיבה לכתיבת פוסטים בפייסבוק. מאחורי הקלעים הייתי אימא עובדת, יזמית, ומרפקנית מהשורה הראשונה.

היה לי משרד.

היה לי צוות של חמש עובדות במשרה מלאה.

עבדתי יותר משישים שעות בשבוע.

והנה החלק החשוב — נהניתי מכל רגע.

נהניתי מכל רגע, אבל מעולם לא הזכרתי שום דבר מזה. לא בפומבי ברשתות החברתיות. לא באופן פרטי במסיבות משפחתיות. לא באירועים עסקיים של בעלי או אפילו בפגישות עסקים עם לקוחות פוטנציאליים. המעטתי בערך של כל זה. סילקתי את האמת כאילו אני מעיפה מעלי זבוב. אה, זה סתם איזה דבר קטן שאני עושה. קברתי כל הישג ולא הודיתי בחלומות הגדולים ביותר שלי אפילו בפני עצמי. חששתי ממה שאנשים אחרים עלולים לחשוב עלי. חששתי ממה שאת עלולה לחשוב עלי אם תדעי מה קורה באמת בתוך הלב שלי.

האמת הייתה שחלמתי על כל כך הרבה דברים. היו לי רעיונות שיכולתי לחלוק עם העולם על האופן שבו נשים יכולות לשנות את הלך הרוח שלהן, את בריאותן הנפשית, את ההערכה העצמית שלהן, וכן, את האופן שבו הן צובעות את הגבות שלהן (כי זה חשוב לי כמעט כמו כל שאר הדברים גם יחד). חשבתי שאם אוכל לבנות פלטפורמה גדולה מספיק, אוכל לדבר עם נשים בכל רחבי העולם וכך לעודד אותן ולרומם את רוחן ולהצחיק אותן. האמנתי שאם אנשים אחרים יכולים למלא את הרשתות החברתיות בקטעי וידיאו של חתולים ובתמונות של קפה לאטה ובתצלומים מאימוני כושר, אז אני אוכל להוסיף לכל אלה ציטוטי מוטיבציה והצהרות חיוביות. האמנתי שאני יכולה לשנות את כל העסק שלי עם הרעיון הזה. האמנתי שאני יכולה לשנות את העולם.

כאילו, מי אומר את זה?

אני. עכשיו, בכל אופן.

האם הייתי אומרת את זה לפני חמש שנים או עשר? בשום פנים ואופן לא. שמרתי על החלומות הסודיים האלה נעולים היטב, במקום שבו איש לא יוכל לחשוב שהם מוזרים או לשפוט אותי בגללם, ובמקום שבו גם, דרך אגב, הם לעולם לא באמת יראו אור יום ולעולם לא יהיה להם סיכוי כלשהו לבוא לידי ביטוי. כישרונות ומיומנויות הם כמו כל דבר חי אחר — הם לא יכולים לגדול בחושך.

אולי מה שעשיתי לא נשמע לך הגיוני. אם נראה לך מוזר להתחבא מהחלומות שלך, אני מניחה שמעולם לא עבדת בתעשייה שלי... אני מניחה שטרולים לא קרעו לך את הצורה במסגרת פוסט בפייסבוק. תאמיני לי, צריך עור עבה להפליא כדי להתעלם מהדברים המרושעים שאנשים אומרים באינטרנט, וכמו יבלת, העור העבה הזה צומח רק אחרי שקרעו אותו כמה פעמים. רק אחרי שהוא מגליד הוא נהיה קשה ועבה יותר משהיה בעבר.

לקח לי שנים לאזור את האומץ לדבר בגלוי על החלומות שלי.

התחלתי לכתוב בלוג לראשונה לאחר שניהלתי במשך ארבע שנים חברת הפקת אירועים מצליחה בלוס־אנג'לס, שבאמצעותה הפקתי בכוחות עצמי מסיבות מפוארות וחתונות מתוחכמות. הייתי שחוקה לחלוטין. להשתתף באירועים של מיליוני דולרים זה עסק זוהר, אבל להפיק אותם — עסק אכזרי. בסוף השנה הרביעית לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך, אבל התחלתי לכתוב את הבלוג שלי. באותו זמן בלוגים היו הדבר הכי חם וכל העולם ואשתו כתבו בלוג, אז החלטתי לנסות.

זה היה זוועה.

כתבתי מה אכלתי לארוחת ערב, פשוטו כמשמעו. התמונות שלי נראו כאילו צילמתי אותן בחדר חשוך במצלמה חד־פעמית — וזה לא היה רחוק מהמציאות — ובאמת, לאף אחד לא היה חשק לקרוא את זה. כמו בכל צעד כמעט לאורך הקריירה היזמית שלי, לא היה לי מושג מה אני עושה. אבל, אחותי, אני רוצה להגיד לך משהו: כשאין ניסיון או ידע, נחישות היא מה שעושה את ההבדל בין המקום שאת נמצאת בו לבין המקום שבו את רוצה להיות!

כשהתחלתי להתמקד ולהיות עקבית יותר עם התוכן שלי, החל להגיח אל פני השטח הנושא של הבלוג שלי — ובסופו של דבר של העסק שלי. רציתי להתמקד בהגשמה של חיים יפים יותר וקיום מאושר יותר. התחלתי לצבור מעט עוקבים ולזכות בקצת תשומת לב. ואז קיבלתי כמה הצעות. האם אני יכולה לבוא לדבר על קישוטים לחג ההודיה בתוכנית הבוקר המקומית? ודאי שיכולתי! האם אשקול לשלב את מותג הביצים הזה באחד ממתכוני האתר שלי תמורת 250 דולר? ועוד איך אשקול! האם אהיה מוכנה לנעול את הנעליים האלה בפוסט האינסטגרם הבא שלי בתמורה לכרטיס מתנה של ויזה בשווי מאה דולר? בהחלט כן!

ההצעות הגיעו בזרם קבוע, ואף שהן לא התקרבו אפילו למה שהרווחתי בתור מפיקת אירועים, היה טמון בהן זהב! למותגים היה כסף לבזבז, והם רצו לבזבז אותו על אנשים כמוני. לאט אבל בטוח, במהלך תשעה־עשר החודשים הבאים, הגדלתי את זרם ההכנסות של הבלוג ולקחתי על עצמי פחות ופחות אירועים, עד שיכולתי להשלים סופית את המעבר. עד אז הסתפקתי בעוזרת במשרה חלקית בתור מקור העזרה היחיד שלי, וכשהחלטתי להקדיש את כל תשומת ליבי לבלוג, ידעתי שאני צריכה כמה אנשי מקצוע. המטרות שהצבתי לעצמי תמיד היו נשגבות, גם אם לא חשתי בנוח לספר לאנשים מה הן היו. אין לי מושג איך לחשוב בקטן באף תחום. דמיון מופרז, פלוס הרצון שהיה לי כל חיי להוכיח שאני שווה באמצעות הישגים, פירושם שאני תמיד מכוונת אל השמש.

את מכירה את הביטוי "ללכת בגדול או ללכת הביתה"? אני אף פעם לא הולכת הביתה.

אם תיתני לי גור של כלב תחש במתנה ליום ההולדת, אני עומדת ל... טוב, קודם כול, אני עומדת להיות מופתעת. מעולם לא ביקשתי כלב תחש אז אני לא יודעת אפילו מה אומרת המתנה הזאת, אבל אני אאמץ אותו עם כל הלב והנשמה. אני אתן לו שם אלגנטי כלשהו, כמו רג'ינלד ויידסוורת, הדוכס השמיני של הרטפורד, ולא יעבור זמן רב עד שאדמיין איך אני מקימה חווה קטנה בפאתי פניקס שבה אוכל לגדל את כלבי התחש האלופים שלי לתחרויות.

מה שאני מנסה להגיד זה...

שברגע שהחלטתי להגדיל את הנתח שתופס הבלוג בעסק שלי, ידעתי שאני צריכה צוות שיעזור לי לעשות את זה. שכרתי עורכים שיסייעו לי לכתוב וצלמים שיצלמו תמונות מדהימות ועוזרת שתנהל את המשרד שלי. ככל שהתוכן שלנו גדל, כך גדל גם בסיס המעריצות. עבדנו קשה והקדשנו תשומת לב לטרנדים, וככל שהקהל גדל כך גדלו גם ההכנסות. זה היה פנטסטי. זו הייתה חברה שנבנתה על המוניטין שלי, ובסופו של דבר, על האידיאל שהמעריצות האלה יצרו ביחס אלי.

הרשו לי לקחת כאן רגע הפסקה ולהסביר משהו על ידוענים או משפיענים חברתיים שאני לא הבנתי בזמנו. ממש עכשיו, בזמן שאני כותבת את הספר הזה, יש לי קצת יותר ממיליון עוקבים ברשתות החברתיות. אבל בשלב המוקדם ההוא בהיסטוריה העסקית שלי היו לי כנראה עשרת אלפים עוקבים (רובן עוקבות) בפייסבוק, ואינסטגרם עדיין לא היה קיים. אבל בלי קשר לכך, העניין המרכזי הנוגע לכל סוג של תהילה נכון היום בדיוק כפי שהיה נכון אז, והוא: את לא מכירה אותי. את מכירה רק את הדרך שבה את תופסת אותי. ואותו דבר נכון גם לגבי דֶה רוֹק ואופּרה וכל אחת מהקרדשיאנז והנשיא. גם כשמישהו שקוף ככל האפשר — ואני מנהלת חיים ציבוריים שקופים מאוד; יעידו על כך תמונות סימני המתיחה שלי שנעשו ויראליות והספר הקודם שלי שבו הודיתי בכל דבר, החל בהתמכרות לאלכוהול וכלה בזה שאני גרועה בסקס — גם אז את לא מכירה את האדם האמיתי. לא מפני שהוא בהכרח מסתיר סוד, אלא מפני שאת רואה אותו דרך העדשה שאת יצרת.

אז, למשל, אם התחלת לעקוב אחריי באינסטגרם בגלל תמונה שלי שבה היה לי אקסטרה סטייל, את עשויה לחשוב שאני בחורה טרנדית עם סטייל. אם הצטרפת במהלך טירוף צילומי סימני המתיחה שהזכרתי קודם, את עשויה להזדהות איתי בתור אימא או מישהי שנאבקת בענייני דימוי גוף. האופן שבו את תופסת אותי (וכל אחד אחר שאת לא באמת מכירה) קשור הרבה יותר לקופסה שלתוכה הכנסת אותנו מאשר להוויה האמיתית שלנו. כל זה טוב ויפה וטבעי לגמרי, אלא אם כן האדם שאת מעריצה סוטה מהנתיב שאת העלית אותו עליו.

אצלי הנתיב הזה היה אימהות. ופה נכנס לתמונה כל העניין של החיים הכפולים שהזכרתי קודם.

היה לי גדוד מעריצות שהיו אימהות (והן עדיין איתי עד עצם היום הזה), אבל באותו זמן לא דיברתי בפומבי על החברה שלי. זה לא שהתביישתי; הייתי פשוט כל כך ממוקדת ביצירת תוכן, עד שמעולם לא עצרתי כדי להסביר איך הוא בא לעולם. הנחתי שכולם ודאי יבינו שהייתה לי עזרה. העליתי שש רשומות בלוג שדרשו הפקה מורכבת בכל שבוע, והיו לי שני ילדים קטנים. ברור שהייתה לי עזרה! אבל מסיבה כלשהי, זה לא היה ברור לרוב הנשים שעקבו אחריי, וכשהן הבינו את האמת, כמה מהן כעסו מאוד והיו חסרות רחמים. אני אפילו לא זוכרת מה הייתה מטרת הפוסט שעורר את הכעס, אבל אני יודעת שזה היה פוסט בפייסבוק שבו דיברתי על להיות אימא. בתגובות שאלה מישהי מתי היה לי זמן "לעשות את כל זה". אפילו לא עלה על דעתי לשקר.

"אה, אני לא עושה את כל זה," הקלדתי תשובה בעליזות. "בעלי מעורב מאוד, ויש לנו מטפלת שעוזרת לנו עם הבנים בזמן שאני בעבודה."

האינטרנט התפוצץ.

"איזו מין אימא נותנת למישהי אחרת לגדל את הילדים שלה?"

"רק כלבה אנוכית תעדיף את העבודה על פני המשפחה!"

"בטח נחמד לך להתבטל כל היום בזמן שאישה אחרת מגדלת לך את הילדים."

העוקצנות הייתה מיידית ועזה. כמה עוקבות התאכזבו לגלות שקיבלתי עזרה בהפקת התוכן. נשים רבות היו נסערות מאוד כשגילו שיש לי עבודה מחוץ לבית. אחרות חטפו שבץ כששמעו שיש לי מטפלת. אני יכולה להבין בדיעבד שהן תפסו אותי בתור אימא במשרה מלאה, כנראה מפני שזה מה שהן עצמן היו. אנחנו נוטים לראות אנשים לא כמו שהם, אלא כמו שאנחנו. כשסטיתי מהנתיב שהן יצרו בשבילי, הן הרגישו מרומות או נבגדות.

הייתי הרוסה.

לא הצלחתי להתמודד עם זה שנשים כל כך כועסות עלי. והעובדה שהן היו זרות גמורות, ושהכעס שלהן בא לידי ביטוי בתגובות לפוסט בפייסבוק, לא שינתה דבר. הייתי גמורה. זוכרות את הילדה הקטנה שהייתי? זוכרות את שיני הכריש? אז הילדה ההיא עדיין רצתה נואשות להשתייך, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שמישהו כועס עליה.

זה באמת נראה טיפשי בדיעבד, כי אני כבר כל כך לא הצעירה חסרת הביטחון ההיא (תודה לך, טיפול נפשי!) אבל זה גרם לי לפקפק בכל מה שעשיתי ואמרתי בפומבי. היה קומץ של נושאים שידעתי שיכעיסו אנשים, אז הפסקתי לחלוטין להזכיר אותם. עבודה, יזמות, הצוות שלי, העסקת מטפלת, העסקת עוזרת, נסיעות עסקים — כל אלה הפכו עד מהרה לטאבו. התמקדתי במה שאנשים אהבו. העליתי תמונות ברמה של פינטרסט שהראו איך להתארגן בקלות, נתתי עצות הורות, טיפים לפעילות גופנית ומתכונים לקאפקייקס בלי הכרה. קרעתי את התחת במשך שנים כדי להגדיל ולהרחיב את החברה שלי, אבל אם היית שואלת אותי באותו זמן מה אני עושה לפרנסתי, הייתי עונה לך בצניעות שיש לי "בלוג קטן".

את "הבלוג הקטן" הזה קראו מיליוני אנשים בכל חודש והיה לו תזרים הכנסות בן שש ספרות, אבל אני הבנתי שהעסק שמאחורי הבלוג מרגיז אנשים מסוימים, ולכן מעולם לא הזכרתי אותו. ולא מכיוון שרציתי להשאיר היבטים מסוימים בחיי פרטיים. עצם העובדה ששמרתי את זה בסוד התחילה לחזק בי את המחשבה שמה שאני עושה — ומי שאני — הם משהו שאני צריכה להתבייש בו. זה הזין את האשמה האימהית שלי. זה הזין את חוסר הביטחון שלי בנוגע לדרך הנכונה להיות רעיה. כשמישהו היה אומר משהו שלילי על הבחירות שלי — באינטרנט או באופן אישי באירוע משפחתי — לא פקפקתי בזה. התחלתי להאמין שהם צודקים, שאני עושה את כל זה לא נכון, שאישה או רעיה או אימא טובה צריכה לחיות אך ורק למען המשפחה שלה.

רק שלא יכולתי לוותר על זה. אהבתי את העסק שלי, ואהבתי לנסות לפתור את החידה של יזמות. זה גרם לי אושר. זה הבעיר אש בליבי. זה גרם לי להרגיש חיה. אבל, בו בזמן, לא רציתי שמישהו ירגיש אי נוחות בגלל הדבר שגרם לי אושר.

כמה מכן עושות את זה? כמה מכן שקוראות את דבריי כרגע חיות את החיים למחצה או, גרוע מזה, מהוות צל של מי שהיו אמורות באמת להיות, כי מישהו בחיים שלהן לא מעריך אותן או לא מבין אותן עד הסוף?

לא רציתי לוותר על החלום שלי להקים עסק מצליח, אבל גם לא רציתי שמישהו לא יהיה מרוצה ממני. חייתי את החיים הכפולים האלה במשך כמעט חמש שנים, וסבלתי מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים. נדרשו ממני טונות של עבודה עצמית וכמה תובנות עצומות כדי להגיע לשורש הסיבה שבגללה חשתי את הצורך לחיות כך, אבל זו תמצית הדברים: היה חשוב לי יותר שאחרים יאהבו אותי מאשר שאני אוהב את עצמי.

אז אמנם המשכתי להרחיב את העסק שלי, אבל הפסקתי להזכיר את זה בפומבי. וכשקרובי משפחה תחקרו אותי — בלי הפסקה ובתסכול הולך וגובר — למה אני מעדיפה לעבוד במקום להישאר בבית עם הילדים, למדתי לא לדבר על זה גם באופן פרטי.

ברנה בראון אומרת, "בושה היא התמקדות בעצמי, אשמה היא התמקדות בהתנהגות שלי... אשמה: אני מצטערת. עשיתי טעות. בושה: אני מצטערת. אני טעות."

לא הבנתי את זה בזמנו, אבל התביישתי מאוד להיות אימא עובדת. והתביישתי בכך במשך שנים. שנים של הלקאה עצמית, שנים של ניסיון לרצות את כולם, שנים של ניסיון להפיק ארוחות ערב משפחתיות יוצאות דופן ומסיבות יום הולדת מרהיבות לפעוטות כדי להוכיח שהילדים שלי לא מפסידים כלום. במשך כל כך הרבה שנים מבוזבזות הייתי לחוצה ומודאגת בגלל ציפיות של אנשים אחרים מהחיים שלי. במשך כל כך הרבה שנים דעתי הייתה מוסחת מהמשימה העיקרית שלי — להניע נשים אחרות ולעזור להן — כי הייתי כל כך מודאגת ממה שכולם יחשבו עלי.

כל כך הרבה שנים בזבזתי בהתנצלות על מי שהייתי.

אה, לא התנצלות מילולית כמובן. ההתנצלויות שלי הסבו לי נזק הרבה יותר חמור, כי לא אמרתי במילים שאני מצטערת. התנצלתי באופן שבו חייתי את חיי: בכל פעם שהתביישתי שאני יוצאת לנסיעת עסקים, בכל פעם שבלעתי את השקר של אשמה אימהית, בכל פעם שהתלבשתי בדרך מסוימת או דיברתי בצורה מסוימת כדי שיחשבו עלי דברים טובים יותר — בעצם התנצלתי על מי שהייתי באמת. זה היה שקר על ידי השמטה — לא אמרתי את כל האמת. ובכל פעם ששיקרתי בנוגע למי שהייתי, חיזקתי את האמונה שהייתה לי בליבי שמשהו לא בסדר איתי. האמנתי באמת ובתמים שאני האישה היחידה שמרגישה ככה.

ואז, בשנת 2015, הלכתי לכנס ששינה את חיי לנצח. דיברתי על כך בפרוטרוט בספר הקודם שלי, ואני נשבעת שאני לא סופרת שרק חוזרת על כל הסיפורים הישנים שלה בספר ההמשך, אבל תמצית החוויה ההיא הייתה שעבדנו על אמונות מגבילות ועל השקרים שמעכבים אותנו. התחלתי לצלול לעומק ילדותי ולדברים שאולי השתרשו בי אז, ועדיין משפיעים עלי היום.

התראת ספוילר: רוב הדברים שלמדת בילדות עדיין משפיעים עלייך היום. ואני לא הייתי יוצאת מן הכלל.

גדלתי בבית עם מבנה מסורתי. אבא יצא לעבודה, ואימא הייתה אחראית על הבית... גם בתקופות שבהן היא עבדה מחוץ לבית. איכשהו הצלחתי בכל זאת להיות פמיניסטית גאה — מה שאומר, בסך הכול, שאני מאמינה שגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. נכנסתי לחיי הנישואים באמונה שבעלי ואני נחלוק בנטל שווה בשווה, אבל היה לי קל כל כך להחליק בחזרה לתוך המבנה שגדלתי בו, שלימד אותי איך אישה צריכה להיות ואיך היא צריכה להתנהג ומהו הערך שלה.

תני לי לקחת רגע ולדבר על התפיסה שעל פיה אישה צריכה לחיות כפי ש"אישה אמורה להיות". אם אצליח בספר הזה לתת לך רק מחשבה אחת להרהר בה, אני מקווה שהיא תהיה זאת: רובנו גדלנו עם תודעה של פער עצום בין האופן שבו נשים צריכות להיות לבין האופן שבו גברים צריכים להיות. זו לא שאלה של גברי לעומת נשי. אני מקלידה את המילים הללו עכשיו בזמן שאני מאופרת איפור מלא — עם קונטור! זו שאלה של איך מגדלים בנים קטנים לעומת איך מגדלים בנות קטנות. כמו שהזכרתי קודם, רוב הנשים, ללא קשר למקום שבו גדלו או לרקע התרבותי שלהן, למדו בילדותן באופן עקרוני שלהיות אישה טובה פירושו להיות טובה לאנשים אחרים. הבעיה עם זה היא שזה אומר שאת נותנת לאנשים אחרים לקבוע את הערך שלך. אין פלא שחצי מהנשים שאני מכירה סובלות מחרדות ומדיכאון, קורסות תחת עומס דעותיהם של אנשים אחרים. לימדו אותנו שאין לנו שום ערך אם לאחרים אין דעות טובות עלינו.

אבל אני סוטה מהנושא. הלכתי לכנס ההוא והייתה לי התגלות משנה חיים. לימדו אותי לשחק בקטן, אבל נולדתי עם לב שחלם רק בגדול. הלב הזה וכל מה שהוא הכיל נבנה בתוכי בזמן שעדיין נוצרתי. החלומות שלי לא היו רק חלק ממני; הם היו הליבה של מי שהייתי. הם היו מתנה מאלוהים, ואם היוצר שלי העניק לי משהו, איך המשהו הזה יכול להיות לא בסדר? חפרתי עמוק יותר והבנתי שרק כאשר התחלתי לחשוש ממה שאנשים אחרים עלולים לחשוב על הרצון שלי לצמיחה ולעבודה, הרגשתי שהוא לא בסדר. הישארות בבית עם הילדים יכולה להיות בחירה אישית יפה וייעוד לחיים — אבל לא שלי. זה היה מה שאנשים אחרים רצו בשביל החיים שלי. זה היה מה שהכרנו מבחינה תרבותית, אבל לא בהכרח נכון בשבילי. אז התחלתי לתהות, מה אם הדבר הנכון הוא להאמין בעצמי, באמת ובתמים, במידה שתאפשר לי להיות כנה ביחס לחיים שלי? מה אם הדבר הנכון הוא להיות גאה במי שנועדתי להיות? מה אם הדבר הנכון הוא להיות גאה בעבודתי הקשה ובהישגים שלי ולהפסיק לשחק בקטן?

יצאתי מהכנס בשיא ההתלהבות! חזרתי הביתה אישה אחרת לגמרי — או בעצם, אני צריכה לומר, חזרתי הביתה כשאני חיה את חיי האמיתיים במלואם לראשונה. השנים שחלפו מאז היו השנים הכי מאושרות, מספקות ומתגמלות בחיי, והן גם עוררו בי מודעות לעניין חשוב. לא חידשתי שום דבר בזה שהרגשתי בושה משום שלא התאמתי לתבנית של הנשים האחרות סביבי. אני לא היחידה שנשאה בליבה אי־פעם את הרגשות האלה. אבל הזרז שהעיף אותי לתוך החלומות שכיום יש לי את הזכות העצומה לחיות אותם הוא שלקחתי על עצמי את האתגר להתגבר באופן פעיל על הרגשות האלה, ובכך שיניתי את חיי מן הקצה אל הקצה.

אם הושפעת מהעבודה שלי, אם נהנית מהספר הקודם שלי או מסוף שבוע משנה חיים באחד הכנסים שלנו או ממילות חוכמה בפודקאסט שלי, זכרי ששום דבר מכל זה לא היה קורה לולא הפסקתי להקשיב לקול הקטן בתוך הראש שלי שאומר, "את לא כמו נשים אחרות. את נועזת מדי, מוזרה מדי, שחצנית מדי. שבי. ותהיי בשקט." הלחימה בדחף להקשיב לקול הזה היא אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי אי־פעם, אבל מכיוון שעשיתי את זה, החיים שלי — ואולי גם שלך? — השתנו לטובה.

 

עוד על הספר

תפסיקי כבר להתנצל רייצ'ל הוליס

חלק ראשון:
תירוצים שאת צריכה לשחרר

לְתָרֵץ (שם פועל)

1. להשמיע תירוץ, לתת הסבר למעשה שלילי, לאי מילוי חובה וכדומה; לבקש להצדיק אותם באמתלות דחוקות ולא מוצדקות, אשר בדרך כלל מסתירות את סיבתם האמיתית.

2. לנסות ליישב קושי או סתירה.1

מילים נרדפות: להצדיק, להסביר, לנמק.

תירוצים מסווים את עצמם תחת מעטה של דברים רבים ושונים. יש אנשים שמאמינים להם בכל ליבם. הם מאמינים באמת ובתמים בכך שהם לא מספיק טובים או שאין להם זמן או שהם לא "טיפוס שמציב לעצמו מטרות". הם לא מבינים שבכל פעם שהם נאחזים באמונות האלה, לא רק שהם גוזלים מעצמם את המוטיבציה — הם מוותרים עוד לפני שאפילו התחילו. בואו נפסיק לעשות את זה.

מהם התירוצים שהאמנת בהם? רוב הסיכויים הם שאחד הרעיונות האלה או יותר חי בתוך הראש שלך כהצדקה לכך שאת לא מסוגלת לרדוף אחרי החלומות שלך ולהגשים אותם. אני מקווה שאם נחפור לעומק, אל תוך התירוצים הנפוצים ביותר, ונבין למה למעשה אנחנו לא צריכות לתת להם שום כוח, תצליחי להשתחרר מהאזיקים שכובלים אותך כרגע.

 

תירוץ 1:
זה לא מה שנשים אחרות עושות

פעם היו לי שיניים של כריש.

לא, באמת. הייתי אחת מאותם ילדים חסרי מזל ששיני החלב שלהם פשוט לא רצו ליפול. במקום לנשור מהדלת הקדמית כמו כל שן חותכת שמכבדת את עצמה, הן נאחזו בי כאילו חייהן תלויים בזה. במקביל, השיניים הקבועות שלי לא הסכימו לבלוע את כבודן. הן הגיעו ברעש ומהומה כמו פורע חוק תוקפני שמגיע לעיירה במערב הפרוע, והתייצבו להן במקומן. היו לי שתי שורות של שיניים. כמו לכריש.

בערך באותו זמן החלטתי לגזור לעצמי את הפוני עם מספרי השפם של אבא שלי. כדי לתת לעצמי קצת קרדיט אציין שהבנתי כבר אז שזו לא דרך הפעולה הכי חכמה. הייתי — ועודני — חסידה של שמירה על חוקים ככתבם וכלשונם, ולגזור לעצמי את השיער בגיל אחת־עשרה היה שווה ערך בעיניי לביצוע ניתוח לב פתוח בעזרת סכו"ם הכסף הלא תואם של סבתא שלי. לא מומלץ. אבל במקרה הזה הפוני נכנס לי לעיניים והוציא אותי מדעתי. ככל שהייתי חסידה של חוקים, הייתי גם — ועודני — אישה שנוקטת פעולה. החלטתי לטפל בזה בעצמי. כשאבא שלי גילה את תוצאות פעולתי היזומה, הוא ניסה לתקן את קו הפוני העקום. לרוע המזל, הוא לא היה ספר טוב יותר ממני. ויש לו או־סי־די נוראי... כלומר, הוא היה חייב שהקו יהיה ישר. הוא המשיך לגזור את הפוני שלי עוד ועוד, בניסיון ליישר את הקו, עד שהוא היה בערך באורך של הריסים שלי. התמונות שלי מכיתה ה' הן מראה בל יישכח.

האם ציינתי שבאותם ימים גם גילחתי את הגבות שלי? כי עדיין לא ידעתי איך למרוט אותן. ידעתי רק שאני לא רוצה יותר להיות חד־גבה, ולהחליק את סכין הגילוח של אחותי הגדולה במורד המצח שלי נראה לי משום מה הדבר הנכון לעשות.

הייתי גם שמנמנה.

וניגנתי בקלרנית בתזמורת בית הספר.

הייתי מגושמת, עם שיער מקורזל, והגודל שלי היה תמיד כפול מגודלן של שאר המעודדות. לבשתי בגדים משומשים, שרק לעיתים רחוקות היו במידה שלי. הדבר שהכי רציתי בעולם היה להיות מקובלת ויפה ולהשתלב בין כולם. והסיכוי שלי להצליח היה דומה לסיכוייו של כדור שלג להישאר קפוא ביום חמסין.

כשאת ילדה קטנה אין לך שליטה על המראה שלך או על הנגישות שלך למשאבים או על מידת השתלבותך בסביבה. אבל את לגמרי מודעת למה שחסר לך, למה שנעדר, למה שצריך להיות שם. כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל לכיוונם של האנשים שכן נראה שמשתלבים, שכן נראה שהבינו מה צריך לעשות, כדי לראות את החוסר שלך. בעולם מושלם, בערך באותו זמן שבו את מבחינה בהבדלים בינך לבין הסובבים אותך, מישהו מבוגר יותר וחכם יותר מגיע ומלמד אותך להעריך את המוזרות הייחודית והמולדת שלך. הוא הולך לצידך ומכניס כמה אמיתות לחייך, ואולי מראה לך מהי הדרך הטובה ביותר לוודא שהשיער שלך לא ייראה כמו בפרק ההוא של "חברים" שבו מוניקה נסעה לברבדוס. בעולם מושלם, האדם הזה מעודד אותך להיות עצמך ותוך כדי כך עוזר לך להבין איך להשתפר במובנים שיגבירו את הביטחון העצמי שלך.

אבל רובנו לא גדלנו בעולם המושלם הזה.

רובנו התחלנו בשלב מוקדם מאוד, כבר כילדות, לזהות את כל הדברים שהיו לא בסדר בנו. האמנו שאנחנו שמנות מדי, מכוערות מדי, מביכות מכדי שמישהו יוכל לאהוב או לקבל אותנו אם לא נבצע בעצמנו כמה שינויים גדולים. יש נשים שדרך ההתמודדות שלהן היא לשקוע יותר ויותר אל תוך עצמן. הדרך של נשים אחרות היא למרוד. העולם לא אוהב את המוזרות שלי? בסדר גמור! אני אהיה כל כך שונה באופן קיצוני, עד שאדחה אותך עוד לפני שתתקרב! אבל אם את כמוני, את מחליטה בערך בתקופה של שיני הכריש והפוני באורך מילימטר שלהיות כזאת יוצאת דופן ומוזרה ולהיראות נורא זה ממש מבאס. אז את, שנמצאת עמוק בתוך גיל טרום־ההתבגרות המינית שלך, מתחילה לשים לב למה שבנות אחרות עושות, וכמו בסצנה הזאת בסרט "בת הים הקטנה", כשאריאל סופר־מתלהבת מכך שיש לה סוף־סוף הזדמנות לצעוד על אדמה יבשה, את מחליטה שגם את עומדת להיות חלק מהעולם שלהן. ואת מתכוונת לעשות את כל מה שצריך: לפעול, להתלבש, להיראות ולדבר בצורה שתעשה אותך הכי מקובלת.

זה לא היה תהליך מהיר, אבל בסופו של דבר השיניים שלי יושרו ולמדתי להחליק את השיער. וכשהגעתי לאמצע שנות העשרים לחיי, הייתי כבר טובה מאוד בלשחק תפקיד. למעשה, נהייתי כל כך טובה בלהיות בדיוק כמו כל אישה אחרת עד שאפילו לא עלה בדעתי לשאול את עצמי אם אני נהנית מהבחירות שלי. כשהתחלתי לתהות אם אני אוהבת את המסלול שהעליתי את עצמי עליו הרגשתי שכבר הלכתי רחוק מכדי לחזור לאחור.

וכך חייתי חיים כפולים.

לא בדיוק מתמחה משפטית ביום וסוכנת רדומה/מרגלת בינלאומית בלילה, אלא יותר במובן זה שחייתי אז את חיי — מאוד בפומבי, חשוב לציין — תוך העמדת פנים שאני אדם מסוג מסוים כשלמעשה הייתי מישהי אחרת לגמרי.

בעין הציבור ובכל רשת חברתית הייתי רעיה ואימא, בשלנית וחובבת אוכל נלהבת, מלכת עשי־זאת־בעצמך עם בלוג ועם חיבה לכתיבת פוסטים בפייסבוק. מאחורי הקלעים הייתי אימא עובדת, יזמית, ומרפקנית מהשורה הראשונה.

היה לי משרד.

היה לי צוות של חמש עובדות במשרה מלאה.

עבדתי יותר משישים שעות בשבוע.

והנה החלק החשוב — נהניתי מכל רגע.

נהניתי מכל רגע, אבל מעולם לא הזכרתי שום דבר מזה. לא בפומבי ברשתות החברתיות. לא באופן פרטי במסיבות משפחתיות. לא באירועים עסקיים של בעלי או אפילו בפגישות עסקים עם לקוחות פוטנציאליים. המעטתי בערך של כל זה. סילקתי את האמת כאילו אני מעיפה מעלי זבוב. אה, זה סתם איזה דבר קטן שאני עושה. קברתי כל הישג ולא הודיתי בחלומות הגדולים ביותר שלי אפילו בפני עצמי. חששתי ממה שאנשים אחרים עלולים לחשוב עלי. חששתי ממה שאת עלולה לחשוב עלי אם תדעי מה קורה באמת בתוך הלב שלי.

האמת הייתה שחלמתי על כל כך הרבה דברים. היו לי רעיונות שיכולתי לחלוק עם העולם על האופן שבו נשים יכולות לשנות את הלך הרוח שלהן, את בריאותן הנפשית, את ההערכה העצמית שלהן, וכן, את האופן שבו הן צובעות את הגבות שלהן (כי זה חשוב לי כמעט כמו כל שאר הדברים גם יחד). חשבתי שאם אוכל לבנות פלטפורמה גדולה מספיק, אוכל לדבר עם נשים בכל רחבי העולם וכך לעודד אותן ולרומם את רוחן ולהצחיק אותן. האמנתי שאם אנשים אחרים יכולים למלא את הרשתות החברתיות בקטעי וידיאו של חתולים ובתמונות של קפה לאטה ובתצלומים מאימוני כושר, אז אני אוכל להוסיף לכל אלה ציטוטי מוטיבציה והצהרות חיוביות. האמנתי שאני יכולה לשנות את כל העסק שלי עם הרעיון הזה. האמנתי שאני יכולה לשנות את העולם.

כאילו, מי אומר את זה?

אני. עכשיו, בכל אופן.

האם הייתי אומרת את זה לפני חמש שנים או עשר? בשום פנים ואופן לא. שמרתי על החלומות הסודיים האלה נעולים היטב, במקום שבו איש לא יוכל לחשוב שהם מוזרים או לשפוט אותי בגללם, ובמקום שבו גם, דרך אגב, הם לעולם לא באמת יראו אור יום ולעולם לא יהיה להם סיכוי כלשהו לבוא לידי ביטוי. כישרונות ומיומנויות הם כמו כל דבר חי אחר — הם לא יכולים לגדול בחושך.

אולי מה שעשיתי לא נשמע לך הגיוני. אם נראה לך מוזר להתחבא מהחלומות שלך, אני מניחה שמעולם לא עבדת בתעשייה שלי... אני מניחה שטרולים לא קרעו לך את הצורה במסגרת פוסט בפייסבוק. תאמיני לי, צריך עור עבה להפליא כדי להתעלם מהדברים המרושעים שאנשים אומרים באינטרנט, וכמו יבלת, העור העבה הזה צומח רק אחרי שקרעו אותו כמה פעמים. רק אחרי שהוא מגליד הוא נהיה קשה ועבה יותר משהיה בעבר.

לקח לי שנים לאזור את האומץ לדבר בגלוי על החלומות שלי.

התחלתי לכתוב בלוג לראשונה לאחר שניהלתי במשך ארבע שנים חברת הפקת אירועים מצליחה בלוס־אנג'לס, שבאמצעותה הפקתי בכוחות עצמי מסיבות מפוארות וחתונות מתוחכמות. הייתי שחוקה לחלוטין. להשתתף באירועים של מיליוני דולרים זה עסק זוהר, אבל להפיק אותם — עסק אכזרי. בסוף השנה הרביעית לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך, אבל התחלתי לכתוב את הבלוג שלי. באותו זמן בלוגים היו הדבר הכי חם וכל העולם ואשתו כתבו בלוג, אז החלטתי לנסות.

זה היה זוועה.

כתבתי מה אכלתי לארוחת ערב, פשוטו כמשמעו. התמונות שלי נראו כאילו צילמתי אותן בחדר חשוך במצלמה חד־פעמית — וזה לא היה רחוק מהמציאות — ובאמת, לאף אחד לא היה חשק לקרוא את זה. כמו בכל צעד כמעט לאורך הקריירה היזמית שלי, לא היה לי מושג מה אני עושה. אבל, אחותי, אני רוצה להגיד לך משהו: כשאין ניסיון או ידע, נחישות היא מה שעושה את ההבדל בין המקום שאת נמצאת בו לבין המקום שבו את רוצה להיות!

כשהתחלתי להתמקד ולהיות עקבית יותר עם התוכן שלי, החל להגיח אל פני השטח הנושא של הבלוג שלי — ובסופו של דבר של העסק שלי. רציתי להתמקד בהגשמה של חיים יפים יותר וקיום מאושר יותר. התחלתי לצבור מעט עוקבים ולזכות בקצת תשומת לב. ואז קיבלתי כמה הצעות. האם אני יכולה לבוא לדבר על קישוטים לחג ההודיה בתוכנית הבוקר המקומית? ודאי שיכולתי! האם אשקול לשלב את מותג הביצים הזה באחד ממתכוני האתר שלי תמורת 250 דולר? ועוד איך אשקול! האם אהיה מוכנה לנעול את הנעליים האלה בפוסט האינסטגרם הבא שלי בתמורה לכרטיס מתנה של ויזה בשווי מאה דולר? בהחלט כן!

ההצעות הגיעו בזרם קבוע, ואף שהן לא התקרבו אפילו למה שהרווחתי בתור מפיקת אירועים, היה טמון בהן זהב! למותגים היה כסף לבזבז, והם רצו לבזבז אותו על אנשים כמוני. לאט אבל בטוח, במהלך תשעה־עשר החודשים הבאים, הגדלתי את זרם ההכנסות של הבלוג ולקחתי על עצמי פחות ופחות אירועים, עד שיכולתי להשלים סופית את המעבר. עד אז הסתפקתי בעוזרת במשרה חלקית בתור מקור העזרה היחיד שלי, וכשהחלטתי להקדיש את כל תשומת ליבי לבלוג, ידעתי שאני צריכה כמה אנשי מקצוע. המטרות שהצבתי לעצמי תמיד היו נשגבות, גם אם לא חשתי בנוח לספר לאנשים מה הן היו. אין לי מושג איך לחשוב בקטן באף תחום. דמיון מופרז, פלוס הרצון שהיה לי כל חיי להוכיח שאני שווה באמצעות הישגים, פירושם שאני תמיד מכוונת אל השמש.

את מכירה את הביטוי "ללכת בגדול או ללכת הביתה"? אני אף פעם לא הולכת הביתה.

אם תיתני לי גור של כלב תחש במתנה ליום ההולדת, אני עומדת ל... טוב, קודם כול, אני עומדת להיות מופתעת. מעולם לא ביקשתי כלב תחש אז אני לא יודעת אפילו מה אומרת המתנה הזאת, אבל אני אאמץ אותו עם כל הלב והנשמה. אני אתן לו שם אלגנטי כלשהו, כמו רג'ינלד ויידסוורת, הדוכס השמיני של הרטפורד, ולא יעבור זמן רב עד שאדמיין איך אני מקימה חווה קטנה בפאתי פניקס שבה אוכל לגדל את כלבי התחש האלופים שלי לתחרויות.

מה שאני מנסה להגיד זה...

שברגע שהחלטתי להגדיל את הנתח שתופס הבלוג בעסק שלי, ידעתי שאני צריכה צוות שיעזור לי לעשות את זה. שכרתי עורכים שיסייעו לי לכתוב וצלמים שיצלמו תמונות מדהימות ועוזרת שתנהל את המשרד שלי. ככל שהתוכן שלנו גדל, כך גדל גם בסיס המעריצות. עבדנו קשה והקדשנו תשומת לב לטרנדים, וככל שהקהל גדל כך גדלו גם ההכנסות. זה היה פנטסטי. זו הייתה חברה שנבנתה על המוניטין שלי, ובסופו של דבר, על האידיאל שהמעריצות האלה יצרו ביחס אלי.

הרשו לי לקחת כאן רגע הפסקה ולהסביר משהו על ידוענים או משפיענים חברתיים שאני לא הבנתי בזמנו. ממש עכשיו, בזמן שאני כותבת את הספר הזה, יש לי קצת יותר ממיליון עוקבים ברשתות החברתיות. אבל בשלב המוקדם ההוא בהיסטוריה העסקית שלי היו לי כנראה עשרת אלפים עוקבים (רובן עוקבות) בפייסבוק, ואינסטגרם עדיין לא היה קיים. אבל בלי קשר לכך, העניין המרכזי הנוגע לכל סוג של תהילה נכון היום בדיוק כפי שהיה נכון אז, והוא: את לא מכירה אותי. את מכירה רק את הדרך שבה את תופסת אותי. ואותו דבר נכון גם לגבי דֶה רוֹק ואופּרה וכל אחת מהקרדשיאנז והנשיא. גם כשמישהו שקוף ככל האפשר — ואני מנהלת חיים ציבוריים שקופים מאוד; יעידו על כך תמונות סימני המתיחה שלי שנעשו ויראליות והספר הקודם שלי שבו הודיתי בכל דבר, החל בהתמכרות לאלכוהול וכלה בזה שאני גרועה בסקס — גם אז את לא מכירה את האדם האמיתי. לא מפני שהוא בהכרח מסתיר סוד, אלא מפני שאת רואה אותו דרך העדשה שאת יצרת.

אז, למשל, אם התחלת לעקוב אחריי באינסטגרם בגלל תמונה שלי שבה היה לי אקסטרה סטייל, את עשויה לחשוב שאני בחורה טרנדית עם סטייל. אם הצטרפת במהלך טירוף צילומי סימני המתיחה שהזכרתי קודם, את עשויה להזדהות איתי בתור אימא או מישהי שנאבקת בענייני דימוי גוף. האופן שבו את תופסת אותי (וכל אחד אחר שאת לא באמת מכירה) קשור הרבה יותר לקופסה שלתוכה הכנסת אותנו מאשר להוויה האמיתית שלנו. כל זה טוב ויפה וטבעי לגמרי, אלא אם כן האדם שאת מעריצה סוטה מהנתיב שאת העלית אותו עליו.

אצלי הנתיב הזה היה אימהות. ופה נכנס לתמונה כל העניין של החיים הכפולים שהזכרתי קודם.

היה לי גדוד מעריצות שהיו אימהות (והן עדיין איתי עד עצם היום הזה), אבל באותו זמן לא דיברתי בפומבי על החברה שלי. זה לא שהתביישתי; הייתי פשוט כל כך ממוקדת ביצירת תוכן, עד שמעולם לא עצרתי כדי להסביר איך הוא בא לעולם. הנחתי שכולם ודאי יבינו שהייתה לי עזרה. העליתי שש רשומות בלוג שדרשו הפקה מורכבת בכל שבוע, והיו לי שני ילדים קטנים. ברור שהייתה לי עזרה! אבל מסיבה כלשהי, זה לא היה ברור לרוב הנשים שעקבו אחריי, וכשהן הבינו את האמת, כמה מהן כעסו מאוד והיו חסרות רחמים. אני אפילו לא זוכרת מה הייתה מטרת הפוסט שעורר את הכעס, אבל אני יודעת שזה היה פוסט בפייסבוק שבו דיברתי על להיות אימא. בתגובות שאלה מישהי מתי היה לי זמן "לעשות את כל זה". אפילו לא עלה על דעתי לשקר.

"אה, אני לא עושה את כל זה," הקלדתי תשובה בעליזות. "בעלי מעורב מאוד, ויש לנו מטפלת שעוזרת לנו עם הבנים בזמן שאני בעבודה."

האינטרנט התפוצץ.

"איזו מין אימא נותנת למישהי אחרת לגדל את הילדים שלה?"

"רק כלבה אנוכית תעדיף את העבודה על פני המשפחה!"

"בטח נחמד לך להתבטל כל היום בזמן שאישה אחרת מגדלת לך את הילדים."

העוקצנות הייתה מיידית ועזה. כמה עוקבות התאכזבו לגלות שקיבלתי עזרה בהפקת התוכן. נשים רבות היו נסערות מאוד כשגילו שיש לי עבודה מחוץ לבית. אחרות חטפו שבץ כששמעו שיש לי מטפלת. אני יכולה להבין בדיעבד שהן תפסו אותי בתור אימא במשרה מלאה, כנראה מפני שזה מה שהן עצמן היו. אנחנו נוטים לראות אנשים לא כמו שהם, אלא כמו שאנחנו. כשסטיתי מהנתיב שהן יצרו בשבילי, הן הרגישו מרומות או נבגדות.

הייתי הרוסה.

לא הצלחתי להתמודד עם זה שנשים כל כך כועסות עלי. והעובדה שהן היו זרות גמורות, ושהכעס שלהן בא לידי ביטוי בתגובות לפוסט בפייסבוק, לא שינתה דבר. הייתי גמורה. זוכרות את הילדה הקטנה שהייתי? זוכרות את שיני הכריש? אז הילדה ההיא עדיין רצתה נואשות להשתייך, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שמישהו כועס עליה.

זה באמת נראה טיפשי בדיעבד, כי אני כבר כל כך לא הצעירה חסרת הביטחון ההיא (תודה לך, טיפול נפשי!) אבל זה גרם לי לפקפק בכל מה שעשיתי ואמרתי בפומבי. היה קומץ של נושאים שידעתי שיכעיסו אנשים, אז הפסקתי לחלוטין להזכיר אותם. עבודה, יזמות, הצוות שלי, העסקת מטפלת, העסקת עוזרת, נסיעות עסקים — כל אלה הפכו עד מהרה לטאבו. התמקדתי במה שאנשים אהבו. העליתי תמונות ברמה של פינטרסט שהראו איך להתארגן בקלות, נתתי עצות הורות, טיפים לפעילות גופנית ומתכונים לקאפקייקס בלי הכרה. קרעתי את התחת במשך שנים כדי להגדיל ולהרחיב את החברה שלי, אבל אם היית שואלת אותי באותו זמן מה אני עושה לפרנסתי, הייתי עונה לך בצניעות שיש לי "בלוג קטן".

את "הבלוג הקטן" הזה קראו מיליוני אנשים בכל חודש והיה לו תזרים הכנסות בן שש ספרות, אבל אני הבנתי שהעסק שמאחורי הבלוג מרגיז אנשים מסוימים, ולכן מעולם לא הזכרתי אותו. ולא מכיוון שרציתי להשאיר היבטים מסוימים בחיי פרטיים. עצם העובדה ששמרתי את זה בסוד התחילה לחזק בי את המחשבה שמה שאני עושה — ומי שאני — הם משהו שאני צריכה להתבייש בו. זה הזין את האשמה האימהית שלי. זה הזין את חוסר הביטחון שלי בנוגע לדרך הנכונה להיות רעיה. כשמישהו היה אומר משהו שלילי על הבחירות שלי — באינטרנט או באופן אישי באירוע משפחתי — לא פקפקתי בזה. התחלתי להאמין שהם צודקים, שאני עושה את כל זה לא נכון, שאישה או רעיה או אימא טובה צריכה לחיות אך ורק למען המשפחה שלה.

רק שלא יכולתי לוותר על זה. אהבתי את העסק שלי, ואהבתי לנסות לפתור את החידה של יזמות. זה גרם לי אושר. זה הבעיר אש בליבי. זה גרם לי להרגיש חיה. אבל, בו בזמן, לא רציתי שמישהו ירגיש אי נוחות בגלל הדבר שגרם לי אושר.

כמה מכן עושות את זה? כמה מכן שקוראות את דבריי כרגע חיות את החיים למחצה או, גרוע מזה, מהוות צל של מי שהיו אמורות באמת להיות, כי מישהו בחיים שלהן לא מעריך אותן או לא מבין אותן עד הסוף?

לא רציתי לוותר על החלום שלי להקים עסק מצליח, אבל גם לא רציתי שמישהו לא יהיה מרוצה ממני. חייתי את החיים הכפולים האלה במשך כמעט חמש שנים, וסבלתי מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים. נדרשו ממני טונות של עבודה עצמית וכמה תובנות עצומות כדי להגיע לשורש הסיבה שבגללה חשתי את הצורך לחיות כך, אבל זו תמצית הדברים: היה חשוב לי יותר שאחרים יאהבו אותי מאשר שאני אוהב את עצמי.

אז אמנם המשכתי להרחיב את העסק שלי, אבל הפסקתי להזכיר את זה בפומבי. וכשקרובי משפחה תחקרו אותי — בלי הפסקה ובתסכול הולך וגובר — למה אני מעדיפה לעבוד במקום להישאר בבית עם הילדים, למדתי לא לדבר על זה גם באופן פרטי.

ברנה בראון אומרת, "בושה היא התמקדות בעצמי, אשמה היא התמקדות בהתנהגות שלי... אשמה: אני מצטערת. עשיתי טעות. בושה: אני מצטערת. אני טעות."

לא הבנתי את זה בזמנו, אבל התביישתי מאוד להיות אימא עובדת. והתביישתי בכך במשך שנים. שנים של הלקאה עצמית, שנים של ניסיון לרצות את כולם, שנים של ניסיון להפיק ארוחות ערב משפחתיות יוצאות דופן ומסיבות יום הולדת מרהיבות לפעוטות כדי להוכיח שהילדים שלי לא מפסידים כלום. במשך כל כך הרבה שנים מבוזבזות הייתי לחוצה ומודאגת בגלל ציפיות של אנשים אחרים מהחיים שלי. במשך כל כך הרבה שנים דעתי הייתה מוסחת מהמשימה העיקרית שלי — להניע נשים אחרות ולעזור להן — כי הייתי כל כך מודאגת ממה שכולם יחשבו עלי.

כל כך הרבה שנים בזבזתי בהתנצלות על מי שהייתי.

אה, לא התנצלות מילולית כמובן. ההתנצלויות שלי הסבו לי נזק הרבה יותר חמור, כי לא אמרתי במילים שאני מצטערת. התנצלתי באופן שבו חייתי את חיי: בכל פעם שהתביישתי שאני יוצאת לנסיעת עסקים, בכל פעם שבלעתי את השקר של אשמה אימהית, בכל פעם שהתלבשתי בדרך מסוימת או דיברתי בצורה מסוימת כדי שיחשבו עלי דברים טובים יותר — בעצם התנצלתי על מי שהייתי באמת. זה היה שקר על ידי השמטה — לא אמרתי את כל האמת. ובכל פעם ששיקרתי בנוגע למי שהייתי, חיזקתי את האמונה שהייתה לי בליבי שמשהו לא בסדר איתי. האמנתי באמת ובתמים שאני האישה היחידה שמרגישה ככה.

ואז, בשנת 2015, הלכתי לכנס ששינה את חיי לנצח. דיברתי על כך בפרוטרוט בספר הקודם שלי, ואני נשבעת שאני לא סופרת שרק חוזרת על כל הסיפורים הישנים שלה בספר ההמשך, אבל תמצית החוויה ההיא הייתה שעבדנו על אמונות מגבילות ועל השקרים שמעכבים אותנו. התחלתי לצלול לעומק ילדותי ולדברים שאולי השתרשו בי אז, ועדיין משפיעים עלי היום.

התראת ספוילר: רוב הדברים שלמדת בילדות עדיין משפיעים עלייך היום. ואני לא הייתי יוצאת מן הכלל.

גדלתי בבית עם מבנה מסורתי. אבא יצא לעבודה, ואימא הייתה אחראית על הבית... גם בתקופות שבהן היא עבדה מחוץ לבית. איכשהו הצלחתי בכל זאת להיות פמיניסטית גאה — מה שאומר, בסך הכול, שאני מאמינה שגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. נכנסתי לחיי הנישואים באמונה שבעלי ואני נחלוק בנטל שווה בשווה, אבל היה לי קל כל כך להחליק בחזרה לתוך המבנה שגדלתי בו, שלימד אותי איך אישה צריכה להיות ואיך היא צריכה להתנהג ומהו הערך שלה.

תני לי לקחת רגע ולדבר על התפיסה שעל פיה אישה צריכה לחיות כפי ש"אישה אמורה להיות". אם אצליח בספר הזה לתת לך רק מחשבה אחת להרהר בה, אני מקווה שהיא תהיה זאת: רובנו גדלנו עם תודעה של פער עצום בין האופן שבו נשים צריכות להיות לבין האופן שבו גברים צריכים להיות. זו לא שאלה של גברי לעומת נשי. אני מקלידה את המילים הללו עכשיו בזמן שאני מאופרת איפור מלא — עם קונטור! זו שאלה של איך מגדלים בנים קטנים לעומת איך מגדלים בנות קטנות. כמו שהזכרתי קודם, רוב הנשים, ללא קשר למקום שבו גדלו או לרקע התרבותי שלהן, למדו בילדותן באופן עקרוני שלהיות אישה טובה פירושו להיות טובה לאנשים אחרים. הבעיה עם זה היא שזה אומר שאת נותנת לאנשים אחרים לקבוע את הערך שלך. אין פלא שחצי מהנשים שאני מכירה סובלות מחרדות ומדיכאון, קורסות תחת עומס דעותיהם של אנשים אחרים. לימדו אותנו שאין לנו שום ערך אם לאחרים אין דעות טובות עלינו.

אבל אני סוטה מהנושא. הלכתי לכנס ההוא והייתה לי התגלות משנה חיים. לימדו אותי לשחק בקטן, אבל נולדתי עם לב שחלם רק בגדול. הלב הזה וכל מה שהוא הכיל נבנה בתוכי בזמן שעדיין נוצרתי. החלומות שלי לא היו רק חלק ממני; הם היו הליבה של מי שהייתי. הם היו מתנה מאלוהים, ואם היוצר שלי העניק לי משהו, איך המשהו הזה יכול להיות לא בסדר? חפרתי עמוק יותר והבנתי שרק כאשר התחלתי לחשוש ממה שאנשים אחרים עלולים לחשוב על הרצון שלי לצמיחה ולעבודה, הרגשתי שהוא לא בסדר. הישארות בבית עם הילדים יכולה להיות בחירה אישית יפה וייעוד לחיים — אבל לא שלי. זה היה מה שאנשים אחרים רצו בשביל החיים שלי. זה היה מה שהכרנו מבחינה תרבותית, אבל לא בהכרח נכון בשבילי. אז התחלתי לתהות, מה אם הדבר הנכון הוא להאמין בעצמי, באמת ובתמים, במידה שתאפשר לי להיות כנה ביחס לחיים שלי? מה אם הדבר הנכון הוא להיות גאה במי שנועדתי להיות? מה אם הדבר הנכון הוא להיות גאה בעבודתי הקשה ובהישגים שלי ולהפסיק לשחק בקטן?

יצאתי מהכנס בשיא ההתלהבות! חזרתי הביתה אישה אחרת לגמרי — או בעצם, אני צריכה לומר, חזרתי הביתה כשאני חיה את חיי האמיתיים במלואם לראשונה. השנים שחלפו מאז היו השנים הכי מאושרות, מספקות ומתגמלות בחיי, והן גם עוררו בי מודעות לעניין חשוב. לא חידשתי שום דבר בזה שהרגשתי בושה משום שלא התאמתי לתבנית של הנשים האחרות סביבי. אני לא היחידה שנשאה בליבה אי־פעם את הרגשות האלה. אבל הזרז שהעיף אותי לתוך החלומות שכיום יש לי את הזכות העצומה לחיות אותם הוא שלקחתי על עצמי את האתגר להתגבר באופן פעיל על הרגשות האלה, ובכך שיניתי את חיי מן הקצה אל הקצה.

אם הושפעת מהעבודה שלי, אם נהנית מהספר הקודם שלי או מסוף שבוע משנה חיים באחד הכנסים שלנו או ממילות חוכמה בפודקאסט שלי, זכרי ששום דבר מכל זה לא היה קורה לולא הפסקתי להקשיב לקול הקטן בתוך הראש שלי שאומר, "את לא כמו נשים אחרות. את נועזת מדי, מוזרה מדי, שחצנית מדי. שבי. ותהיי בשקט." הלחימה בדחף להקשיב לקול הזה היא אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי אי־פעם, אבל מכיוון שעשיתי את זה, החיים שלי — ואולי גם שלך? — השתנו לטובה.