שיקום עוברי חוק

מסגרת עבודה מבוססת נתונים לשיקום עוברי חוק:
מודל RNR

רונן זיו¹

תקציר

מודל Risk-Need-Responsivity (להלן: מודל ה-RNR) התפתח כגישה מבוססת נתונים לשיקום במערכת הענישה. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 קידמו תומכי הגישה המדעית הזאת את השיח מ—״דבר אינו עובד״ בשיקום עוברי חוק לשיח על ״מה עובד״ ו״מה עובד הכי טוב״. תומכי מודל ה-RNR הציעו מסגרת עבודה שכוללת עקרונות שיקומיים שמטרתם להנחות תוכניות שיקום בתהליך הפחתת הרצידיביזם של עוברי חוק. בתחילת המאה ה-21, מסגרת העבודה התיאורטית של מודל ה-RNR והפרקטיקה המומלצת על ידו הפכו לפרדיגמה הטיפולית הדומיננטית בתחום התָקון. מטרת המאמר הנוכחי היא להציג את מסגרת העבודה התיאורטית והפרקטית של מודל ה-RNR ולסקור את כלי ההערכה שפותחו כדי לעזור בהטמעתו. לצד ההכרה בתרומת המודל לתחום השיקום, בשני העשורים האחרונים גברה הביקורת על ההשלכות השליליות הצפויות מהתמקדות יתר בשיקום מבוסס נתונים. עם זאת, ניתן לצפות כי ההתמקדות מודל ה-RNR ביסודות תיאורטיים, בהכוונה פרקטית ובפיתוח כלי הערכה מתוקפים תשמור על מעמדו כמסגרת העבודה המבטיחה ביותר והבטוחה ביותר להוביל את מאמצי השיקום במערכות ענישה.

מבוא

בשנת 1974 פורסמו על ידי ד״ר רוברט מרטינסון ממצאים מפרויקט מקיף של סקירת ספרות שערך, שנועדה לבחון את השאלה: ״האם השיקום עובד?״ (Lipton et al., 1975). בהצגת ממצאיו על השפעת גישת השיקום בסביבת בתי הסוהר הוא קבע כי "עד כה, חוץ ממספר מועט של יוצאים מהכלל, המאמצים לשיקום לא הראו השפעה על רצידיביזם", ושאל: "האם כל המחקרים האלה מובילים למסקנה החד־משמעית שדבר אינו עובד, שאין לנו מושג קלוש איך לשקם עוברי חוק ולהוריד רצידיביזם?" (Martinson, 1974, p. 25, 48). באותן השנים, המסקנות של מרטינסון סיפקו תוקף מדעי לביקורות הרווחות נגד אי־הצדק שביישום השיקום במערכת הענישה והובילו ליצירת דוקטרינת "דבר אינו עובד" בשיקום עוברי חוק ("Nothing Works Doctrine"). התפיסה שמאמצי השיקום ״אינם יעילים״ הדהדה במסדרונות האקדמיה ובמרחבי מערכת הצדק הפלילי כאמת קרימינולוגית (Cullen & Gilbert, 2013). השלכות התפיסה הרווחת שלפיה מאמצי השיקום עקרים הובילו לכך שמערכות ענישה החלו לדחות את גישת הרווחה והטיפול כלפי עוברי חוק לטובת מודלים שמתמקדים בענישה שהולמת את הפגיעה בערך החברתי (גמול) או בהגברת השליטה והפיקוח על עוברי חוק (הרתעת עובר החוק והציבור מביצוע עבירות או שלילת היכולת של עוברי חוק להמשיך ולהזיק) (Von Hirsch, 1976; Wilson, 1975).

בעקבות המחקר של מרטינסון החל השיח הציבורי בסוגיית שיקום עוברי חוק להתמקד ביעילות השירות, והוביל את תומכי השיקום המתמעטים לזהות את הדרך היחידה שנותרה לאשרור הלגיטימיות של התחום: הצגת ממצאים אמפיריים שמראים שתוכניות תקון הצליחו להוריד שיעורי רצידיביזם (Gendreau & Ross, 1979; Palmer, 1975).² בסוף שנות ה-70 חבר דונלד אנדרוז (Andrews) לכמה חוקרים בניסיון למצוא גישה יעילה לטיפול במערכת התקון. החבורה הזאת כללה את ג'יימס בונטה (Bonta) ופול גנדרו (Gendreau), שעבדו בצמוד לאנדרוז כמה עשורים (קולגות נוספים היו ג'רי קייסלין (Kiessling), רוברט הוג (Hog) וסטפן וורמיט (Wormith). לאורך ארבעה עשורים, העבודה שלהם איפשרה לקדם את הדיון סביב שיקום תקוני מגישה שמקבלת את הטענה ש״דבר אינו עובד!״ לגישה שחותרת להבין וליישם את ״מה שעובד״ ו״מה שעובד הכי טוב״.

פרק זה סוקר את המודל השיקומי שפיתחו אנדרוז והקולגות שלו - מודל Risk-Need-Responsivity (סיכון־צרכים־היענות), המוכר כמודל ה-RNR. תחילה אציג את המסגרת התיאורטית של המודל. אנדרוז והקולגות שלו פיתחו פרספקטיבה תיאורטית של התנהגות עבריינית שניתנת לבחינה מדעית ומאפשרת להסביר שינוים בהתנהגות עבריינית וצפיית עבריינות עתידית. אחר כך אציג את מסגרת העבודה התקונית של מודל ה-RNR. מסגרת עבודה זו זיקקה את הידע התיאורטי ואת ממצאי המחקר לקבוצת עקרונות שמדריכה את אנשי השטח התקוני כיצד להוציא לפועל תוכנית יעילה. הגרסה הנוכחית של מודל ה-RNR כוללת 15 עקרונות של הערכה וטיפול תקוניים בשלושה תחומי התייחסות קליניים: (1) מי צריך להיות מטופל; (2) מה צריך להיות מטופל; (3) כיצד לטפל (Bonta & Andrews, 2017). לבסוף, אסקור את ההשתמעות הפרקטית של עקרונות המודל. אציג כלי הערכה מובנים שפיתוחם נועד לעזור לאנשי הפרקטיקה להטמיע את מודל ה-RNR בדרך מיטבית ולמקסם את הפוטנציאל של תוכנית שיקום להוריד רצידיביזם. בסיכום אציג את הביקורות המרכזיות על המודל ואת העתיד הצפוי לו במערכת הענישה.

המסגרת התיאורטית של מודל ה-RNR: גישה מדעית להתנהגות עבריינית

בשנות ה-70, שנים רבות לפני שאנדרוז ועמיתיו הציגו את עקרונות מודל ה-RNR, הם החלו לפתח את המסגרת התיאורטית של המודל. הם הבינו שאנשי השטח התקוני הובילו תוכניות טיפול שלרוב ״התבססו על תיאוריה חלקית ומחסור בנתונים תיאוריים או הציגו שילוב לא־איכותי בין תיאוריה ושיטות טיפול״ (Gendreau & Ross, 1979, p. 466). לפיכך, הם כיוונו את מאמציהם לצמצום הפער בין תיאוריה פרקטיקה באמצעות מחקרי הערכה שיטתיים שבחנו הסברים תיאורטיים לשונות הנצפית בהתנהגות פלילית (Andrews, 1980; Gendreau & Andrews, 1979). מחקריהם הדגישו את חשיבות השימוש בידע מדעי לטובת השגת תכליות פרקטיות ואת ההיבטים הנורמטיביים של שיקום ובראשם את הטענה כי ״מה שהופך את מערכת הענישה למיוחדת זה שהיא מתמקדת בניהול של החלטה שיפוטית (גזר דין) ושהמנדט הציבורי ביישום השיקום הוא להוריד רצידיביזם״ (Andrews, 1982, p. 9; Andrews et al., 1990). לפיכך הם התמקדו בתופעת העבריינות החוזרת ומסגרו את ההתפתחות מודל ה-RNR כניסיון לפתח ״תיאוריה של רצידיביזם״ (Cullen, 2013, p. 342).

מרכיב מהותי במסגרת העבודה התיאורטית של מודל ה-RNR הוא השילוב בין פסיכולוגיה התנהגותית לתיאוריות ומחקרים מתחום הקרימינולוגיה. כפסיכולוגים שעבדו במערכת התקון הקנדית, אנדרוז וחבריו הושפעו מאוד מגישת הפסיכולוגיה החברתית לשינוי התנהגות אנושית, ובייחוד מתיאוריות הלמידה החברתית של אלברט בנדורה (Bandura) ורוברט אקרס (Akers), שהובילו אותם לפתח נקודת מבט ייחודית להבנה של התנהגות עבריינית והדרכים להשפיע עליה (the General Personality Cognitive Social Learning Perspective, GPCSL).

בנוגע להתנהגות עבריינית, נקודת המבט של ה-GPCSL קושרת בין השפעות של תכונות אישיותיות, יכולות קוגניטיביות ותהליך של למידה אנושית לבין תיאוריות קרימינולוגיות מרכזיות דוגמת תיאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית, תיאוריית הקשרים החברתיים, ותיאוריית המתח (Andrews & Bonta, 2010a). אנדרוז ועמיתיו ניתחו לאילו היבטים התנהגותיים וקוגניטיביים של התיאוריות הקרימינולוגיות האלה ישנה תמיכה אמפירית והציעו ארבעה גורמי מפתח שמסבירים התרחשות התנהגות עבריינית במצב המיידי ואת ההישנות שלה (Andrews & Bonta, 2010a): (1) הימצאות גישות, ערכים, ואמונות התומכים בהתנהגות עבריינית באמצעות טכניקות ניטרול ערכים, הזדהות עם עוברי חוק אחרים ודחייה של נורמות חברתיות מקובלות; (2) היסטוריה של מעורבות בהתנהגות עבריינית המשקפת קבלת חיזוקים, מומחיות ותחושת מסוגלות עצמית; (3) התרועעות עם עוברי חוק שמקבלים את ההתנהגות ומשמשים מודלים לחיקוי או שותפים לדרך; (4) תבנית אישיותית אנטי־סוציאלית הכוללת רמה גבוהה של אימפולסיביות, אגוצנטריות, רגשות עוינים, ריגוש מסיכון ורמה נמוכה של שליטה עצמית ויכולת ביטוי ורבלית.

נוסף על ארבעת הגורמים החזקים האלה, אנדרוז ועמיתיו הציעו ארבעה גורמי סיכון מרכזיים שעלו בממצאים האמפיריים (Gendreau et al., 1996; Lipsey, 2009): (5) בעיות במשפחה/ בנישואין שכוללות תפקוד משפחתי לקוי, יחסים בין־אישיים רעועים והעדר אחריות הדדית או ציפיות להתנהגות פרו־סוציאלית; (6) העדר הישגים חברתיים או קשרים רגשיים משמעותיים בבית ספר/מקום עבודה; (7) בעיות שנובעות מתלות בחומרים ממכרים שפוגעת בקשרים חברתיים, פוגמת בכישורים קוגניטיביים ודוחפת להתרועעות עם עוברי חוק אחרים; (8) התנהלות לא־מובנית בשעות הפנאי שעלולה לשקף שגרת חיים עם רמה נמוכה של מעורבות ושביעות רצון מפעילות פנאי פרו־סוציאלית. במסגרת נקודת המבט התיאורטית של מודל ה-RNR, ארבעת הגורמים הנוספים הם ״גורמים סביבתיים המשפיעים במישרין על שיעורי רצידיביזם באמצעות מתן הזדמנויות להתנהגות עבריינית, ובאופן עקיף באמצעות אינטראקציה עם ארבעת הגורמים החזקים״ (Grieger & Hosser, 2014, p. 614). לאחרונה, בונטה ואנדרוז (2017) טענו כי מחקרים אמפיריים חדשים מצדיקים לבטל את ההבחנה בין שתי קבוצות גורמי הסיכון לרצידיביזם והסיקו כי יש לראות בכל שמונת הגורמים האלה את ״שמונת גורמי הסיכון/צרכים המרכזיים״ של שיקום עוברי חוק במערכת התקון ("the central eight risk/need factors").

נוסף על זיהוי גורמי הסיכון לעבריינות, מסגרת העבודה התיאורטית של מודל ה-RNR מספקת הסבר כיצד תהליך טיפולי יכול למקסם את ההשפעה על רצידיביזם. אנדרוז ועמיתיו טענו שהתערבות תקונית השואפת לשנות את גורמי הסיכון האלה צריכה להתמקד בבניית יכולות להתמודד עם אתגרי חיים בדרך פרו־סוציאלית ולתגמל ביטויים התנהגותיים חדשים באופן שיוריד את המוטיבציה להמשיך את העיסוק בפשיעה ויעלה את המחיר האישי שישלם עובר החוק אם יחליט להמשיך את מעורבותו בפשע (Andrews & Bonta, 1994). במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 המשיכו המלומדים הקנדים המשיכו לקדם את דרכם המדעית וסימנו את הבסיסים התיאורטיים, האמפיריים והפרקטיים להתערבות שיקומית יעילה בעוברי חוק. בתחילת שנות ה-90, כאשר הם הציגו לראשונה את מודל ה-RNR, היסודות התיאורטיים של המודל שיקפו תפיסה ברורה, עקבית ומתוקפת של התנהגות עבריינית (לסקירה נרחבת של המסגרת התיאורטית ראו: Ziv, 2018).

מסגרת העבודה הפרקטית של מודל ה-RNR

בתחילת העשור האחרון של המאה ה-20, אנדרוז ועמיתיו הסתמכו על ממצאים ממחקרים אמפיריים רבים והציעו מסגרת עבודה תקונית כללית - מערך עקרונות לניהול תוכנית שיקומית שנועדה להוריד את שיעור הרצידיביזם של משתתפיה (Andrews, 1995; Andrews et al., 1990). הייחוד של העקרונות האלה הוא שהם עוצבו הן כהשערות מחקר שניתנות לבחינה אמפירית והן כהדרכה ברורה כיצד להכווין פרקטיקה שיקומית (Cullen, 2005). מאז פורסמה לראשונה, מסגרת עבודה זו המשיכה להתפתח דרך שש מהדורות הספר של אנדרוז ובונטה (The Psychology of Criminal Conduct) ובסדרה של מאמרים (לדוגמה: Andrews, 1995, 2001; Andrews et al., 2011; Bonta & Andrews, 2007; Gendreau, 1996). הגרסה הנוכחית של מסגרת העבודה התקונית כוללת 15 עקרונות.

שלושת העקרונות הראשונים של מודל ה-RNR הם עקרונות מקיפים, שמדגישים את החשיבות התיאורטית והערכית של מסגרת העשייה התקונית. בבסיסו, המודל מדגיש את כבוד האדם, האוטונומיה שלו, שמירה על אתיקה מקצועית, כיבוד הנורמות החברתיות, ומודעות לכך שסביבת מערכת התקון היא סביבה מענישה המתמודדת עם אוכלוסיות שונות של עוברי חוק (עיקרון 1: "כבד את האדם וההקשר הנורמטיבי"). עיקרון מקיף נוסף מדגיש את חשיבות ההתבססות של תהליך שיקום תקוני על תיאוריה פסיכולוגית המתמקדת בשונות אינדיווידואלית של עוברי חוק ומציעה הנחות ניתנות לבחינה אמפירית (עיקרון 2: "תיאוריה פסיכולוגית"). כמו כן, המודל ממליץ לבחון את הרחבת עקרונות המודל גם לתחום מניעת פשיעה (עיקרון 3: "השבחה כללית של שירותים למניעת פשיעה"). עיקרון נוסף של מודל ה-RNR משקף ממצא אמפירי ברור של ספרות המחקר: תוכניות שמצליחות לשנות התנהגות עבריינית מספקות שירותים קליניים וחברתיים שנועדו להיטיב עם עוברי חוק ולא להפחיד אותם או להכאיב להם (Lipsey & Cullen, 2007) (עיקרון 4: "הצג שירות אנושי"). עקרונות הליבה של המודל, שמעניקים לו את שמו, הם עקרונות הסיכון (עיקרון 5), עקרון הצורך (עיקרון 6), עקרון ההיענות הכללית (עיקרון 7) ועקרון ההיענות ספציפית (עיקרון 8).

עקרון הסיכון (Risk) מנחה תוכניות שיקום להתמקד בעיקר בעוברי חוק ברמת סיכון גבוהה ובינונית ולמנוע ערבוב של אוכלוסייה כזו עם עוברי חוק ברמת סיכון נמוכה, מחשש שעוברי חוק ברמת סיכון גבוהה יהוו מודלים אנטי־סוציאליים לחיקוי.

עקרון הצורך (Need) מתמקד ב"מה לטפל" בתהליך שיקום שחותר להוריד רצידיביזם. עיקרון זה מציע שתוכניות שיקום יתמקדו ב״צרכים קרימינוגניים״ - גורמי סיכון דינמיים לעבריינות שהמחקר האמפירי מצא ששינוי בהם קשור עם שינוי ברצידיביזם (Andrews et al., 1990). מדובר בשמונת גורמי הסיכון/ הצרכים המרכזיים שפורטו בחלק הקודם בלי הגורם הסטטי של "היסטוריה של מעורבות עבריינית".

עקרון ההיענות (Responsivity) מגדיר את סוג הטיפול המוצע במודל ואת התאמתו לרמת המטופל, ולכן מחולק לשניים: היענות כללית (7) והיענות ספציפית (8). על פי עקרון ההיענות הכללית נטען שהדרך היעילה ביותר ללימוד התנהגויות פרו־סוציאליות חדשות כוללת שימוש ב״מודלים לחיקוי, חיזוקים, משחקי תפקידים, בניית כישורים, הבניה קוגניטיבית להתאמת מחשבות ורגשות ותרגול מתמשך של התנהגות אלטרנטיבית פרו־סוציאלית חדשה במגוון מצבי סיכון עד להשגת תחושה של הטמעה התנהגותית״ (Landenberger & Lipsey, 2005, p. 182). עקרון ״היענות ספציפית" (Specific Responsivity) מדגיש היבט שני של השפעה על צרכים קרימינוגניים. עיקרון זה מדריך את אנשי השטח התקוני להתאים את האסטרטגיות השיקומיות לסגנון הלמידה הייחודי של עובר החוק ולמאפייניו הייחודיים ולהתאים את הטיפולים לכישורים מילוליים, מוטיבציה טיפולית, רמת חרדה, רמת אימפולסיביות, בעיות פסיכיאטריות, רמת רגישות בין־אישית, בגרות קוגניטיבית, אינטליגנציה, מגדר, גיל ושייכות אתנית של המטופל (Andrews & Bonta, 2010a). החשיבות של תשומת הלב הטיפולית לגורמים אישיים אלו נובעת מהעובדה שהם מעכבים או מקדמים תהליך למידה פרו־סוציאלי שעונה על הצרכים הקרימינוגניים (הם בעלי השפעה עקיפה על רצידיביזם).

נוסף על עקרונות הבסיס של סיכון־צורך־היענות, המסגרת התקונית של מודל ה-RNR כוללת ארבעה עקרונות קליניים שנועדו לשפר את הטמעת המודל. העקרונות הקליניים מדריכים אנשי פרקטיקה ליצור תהליך טיפול ובו מטרות ביניים שכוללות צרכים קרימינוגניים רבים יותר מצרכים לא־קרימינוגניים (עיקרון 9: "היקף"). עקרון קליני נוסף מדגיש את פוטנציאל הערכת גורמי החוזק של עוברי חוק לטובת ניבוי עבריינות חוזרת או הסרת חסמים להשתתפות בתהליך (עיקרון 10: "חוזק"). כמו כן, המודל מדריך שתוכנית מוצלחת משתמשת בכלי הערכה אינדיווידואליים מובנים ומתוקפים ומשלבת את ממצאי ההערכה בתהליך הטיפול (עיקרון 11: "הערכה מובנית"). עיקרון קליני אחרון מדגיש את החשיבות של דבקות בעקרונות האבחון האינדיווידואלי של מודל ה-RNR ואת תיעוד הנימוקים לסטייה מהם ('עיקרון 12: "שיקול דעת מקצועי").

קבוצת העקרונות האחרונה של מודל ה-RNR כוללת הנחיות ארגוניות לתוכנית שיקום יעילה. ראשית, המודל מדגיש ששירות שיקומי בקהילה יעיל יותר לשינוי התנהגות עבריינית משיקום שנעשה בבית סוהר או במקום אחר שאינו הסביבה הטבעית של עובר החוק (עיקרון 13: שיקום "מבוסס קהילה"). שנית, המודל מנחה שכישורים של צוות טיפולי יעיל כוללים רמה גבוהה של כישורים בין־אישיים שעשויים לסייע ליצירת ברית טיפולית טובה וכן רמה גבוהה של כישורים להבניית התנהגות על מנת להבנות שינוי התנהגותי ארוך טווח (עיקרון 14: "פרקטיקות צוות מבוססות GPCSL"). העיקרון האחרון בקבוצת עקרונות אלו מתייחס למאפיינים של מנהלי תוכנית שיקום. הוא דורש שהמנהלים יהיו אחראים להתאמת עקרונות הליבה של מודל ה-RNR, יוודאו שתוכנית השיקום מוטמעת כמתוכנן ויקדמו את התוכנית באמצעות קשרים עם גורמים מחוץ לארגון (עיקרון 15: "ניהול"). ביחד, 15 עקרונות מודל ה-RNR מספקים לתחום שיקום עוברי החוק חוזק תיאורטי, תוקף מחקרי וישימות פרקטית.

מחקרי־על בחנו את הדבקות בעקרונות מודל ה-RNR ומצאו קשר ישיר לירידה ברצידיביזם לאחר טיפול שנעשה בקהילה ובמאסר (Andrews & Bonta, 2006), בקרב קטינים (Andrews et al., 1990; Dowden & Andrews, 1999a), נשים עוברות חוק (Dowden & Andrews, 1999b), מיעוטים (Andrews & Bonta, 2006; Andrews et al., 2001), עוברי חוק שביצעו עבירות אלימות (Dowden & Andrews, 2000), אסירים המפרים משמעת בבית סוהר (French & Gendreau, 2006), חברי כנופיות (Di Placido et al., 2006) ועברייני מין (Hanson et al., 2009). נוסף על כך, בחינת ממצאים מ-225 מחקרים שבחנו את המודל העלתה שמתן שירות אנושי לעוברי חוק, שכולל את שלושת עקרונות ה-R-N-R, הוא בעל השפעה גדולה יותר משירות אנושי שדבק בשני עקרונות מבין השלושה (גודל השפעה של 0.26 בהשוואה ל-0.18) או בעיקרון אחד בלבד (0.26 בהשוואה ל-0.02) (Andrews & Bonta, 2010a).

כלי הערכה מבוססי מודל RNR להערכת האינדיווידואל ותוכנית הטיפול

מתחילת דרכם המחקרית, אנדרוז ועמיתיו הכירו בכך שהערכה וסיווג של עוברי חוק הם חלק בלתי נפרד מהפעילות השגרתית של ארגוני תקון וכי פרקטיקת הטיפול צריכה הכוונה בשיפור קבלת החלטות השיקום. בשנות ה-80 הם החלו לפתח שני סוגים של כלי הערכה המבוססים על מודל ה-RNR: כלי להערכת רמת הסיכון של עובר החוק וצרכיו הטיפוליים (Level of Service-Revised, LSI-R) וכלי להערכת פוטנציאל ההצלחה של תוכנית שיקום להוריד רצידיביזם (The Correctional Program Assessment Inventory, CPAI). כלים אלו מייצגים את המרכיב הטכנולוגי של מודל ה-RNR - הם עוזרים לפרקטיקת הטיפול בהטמעת עקרונות המודל (RNR-based technology of treatment).

הכלים המבוססים על מודל ה-RNR נחשבים ל״דור השלישי״ של כלי הערכה של עוברי חוק, היות שהם כוללים תהליך הערכה מובנה שמשקף את הידע המחקרי (מחקרים אמפיריים שבחנו השפעות יחסיות על עבריינות עתידית) ומציג מדדי סיכון וצרכים המתקבלים על פי חישוב אקטוארי. כלי הערכה אלו נבדלים מהערכה המתבססת על ריאיון קליני (״דור הראשון״) וההערכה המתבססת על גורמים היסטוריים שאינם צפויים להשתנות בעקבות תוכנית טיפול (״דור שני״) (Bonta, 2007). ככלל, הציפייה היא שכלי הערכה מבוססי RNR יספקו לאנשי הפרקטיקה זיהוי מהימן של רמת סיכון לביצוע עבירות, ימקדו אותם בצרכים קרימינוגניים רלוונטיים ויצביעו על גורמים שונים שעלולים לחסום את הצלחת תהליך הטיפול (הטמעת עקרונות הסיכון, הצורך וההיענות).

הסוג הראשון של כלי הערכה הוא The Level of Service-Revised (LSI-R). כלי זה מיועד לניבוי רמת סיכון של עוברי חוק, זיהוי צורכיהם הטיפוליים והכוונת התכנון וההטמעה של תוכניות שיקום (Andrews, 1982; Andrews et al., 2006). ה-LSI-R כולל 54 רכיבים שמודדים גורמים דינמיים וסטטיים ב-10 מישורי הערכה: (1) היסטוריה עבריינית; (2) השכלה/ תעסוקה; (3) ניהול כספים; (4) משפחה/זוגיות; (5) מגורים; (6) זמן פנאי ובילוי; (7) סביבה חברתית אנושית; (8) שימוש ותלות באלכוהול/ סמים; (9) היבטים רגשיים ואישיותיים; (10) גישות חשיבה ונטיות קוגניטיביות. על פי גישת המודל, משקלו של כל מישור בתהליך ההערכה נקבע על פי ממצאים ממחקרים כמותיים שבחנו את השפעתו לעומת מישורי השפעה אחרים - עד כמה המישור הנבדק מנבא את הסיכון לעבריינות חוזרת ועד כמה צפוי השינוי בו להוריד את רמת הסיכון. כל אחד מ-54 הרכיבים מנוקד 0 או 1 וסכומם מבטא רמת סיכון נמוכה (0-13), נמוכה בינונית (14-23), בינונית (24-33), בינונית גבוהה (34-40) או גבוהה (40 ומעלה). מחקרים מצאו כי ממוצע AUC לניבוי עבריינות כללית ואלימה היה 0.71 ו-0.64, בהתאמה (Andrews et al., 2010).

בתחילת המאה ה-21 המשיכו אנדרוז ועמיתיו לפתח את ה-LSI-R בהתחשבות בטווח רחב יותר של צרכים, חוזקות וחסמים טיפוליים (Bonta & Wormith, 2013). מחקרי הערכה מצאו שה-LSI-R מנבא רצידיביזם בקרב עוברי חוק בגירים וקטינים, גברים ונשים, שעברו הערכה בקהילה או בבתי סוהר של מדינות שונות וביצעו מגוון עבירות (Vose et al., 2008; Bonta & Andrews, 2017). נוסף על כך, מחקרים מצאו שהערכה באמצעות ה-LSI-R מנבאת רצידיביזם בשיעור זהה לכלי הערכה אחרים הזמינים כיום או טוב יותר מהם (Campbell et al., 2009). ההנחה הרווחת בקרב תומכי מודל ה-RNR היא שאסטרטגיית הסיווג של ה-LSI-R מתאימה בדרך הטובה ביותר לתוכניות שמיישמות ״אסטרטגיות טיפול התנהגותיות, קוגניטיביות־התנהגותיות ולמידה חברתית״ (Van Voorhis & Salisbury, 2014, p. 147).

לצד ההצלחה המוכחת, בעשורים האחרונים הושמעה גם ביקורת עקבית על כך שה-LSI-R אינו מבטא את גורמי הסיכון והצרכים האופייניים לנשים עוברות חוק (Hannah-Moffat, 2009). ביקורת זו התמקדה בהעדר מדדי הערכה של יחסים בין־אישיים, דיכאון, הורות, הערכה עצמית, מסוגלות עצמית, טראומה ועבר כנפגעת עבירה (Van Voorhis et al., 2010). אתגר נוסף שעומד בפני ה-LSI-R הוא לבסס את תוקף הניבוי בקרב קבוצות אתניות שונות (Bonta & Wormith, 2013). נוסף על הצורך בהתאמות ה-LSI-R לנשים וקבוצות אתניות, בונטה ואנדרוז מצביעים על חסמים ארגוניים לשימוש בכלי הערכה (Bonta & Andrews, 2017). חסם אחד הוא העדר נכונות של אנשי מקצוע לזנוח את שיקול הדעת הקליני שלהם לטובת שיטות הערכה אקטואריות והסכמתם לאמץ, לכל היותר, כלים המבוססים על ״שיקול דעת קליני מובנה״ (התחשבות שיטתית בגורמי סיכון אמפיריים בד בבד עם קביעת רמת סיכון וצרכים באופן לא־אקטוארי). חסם שני הוא הנטייה של ארגוני תקון שלא לתת תשומת לב רבה להטמעה מלאה של כלי הערכה, שדורשת הכשרות מתאימות, הנחיות ברורות וליווי מקצועי.

סוג שני של כלי הערכה המבוססים על מודל ה-RNR הוא The Correctional Program Assessment Inventory (CPAI). ה-CPAI מאפשר לארגוני תקון לבחון עד כמה פרקטיק, הטיפול שהם מספקים מתקרבת לתוכנית אידיאלית על פי עקרונות מודל ה-RNR (Gendreau & Andrews, 1989; Gendreau & Andrews, 1994; Gendreau et al., 2010). ההנחה היא שדבקות בעקרונות ה-RNR מהווה מדד להערכת פוטנציאל ההשפעה של תוכנית טיפול על הורדת רצידיביזם. תהליך הערכה באמצעות ה-CPAI מכסה שני תחומים בסיסיים בפרקטיקת השיקום: הערכת ״היכולת״ של תוכנית שיקום להשיג את יעדיה הטיפוליים (capacity), והערכת ״תוכן״ השירות השיקומי להשיג שינוי התנהגות עבריינית (content).

הערכת ״היכולת״ של תוכנית שיקום לבצע את תהליך הטיפול על פי התכנון המוקדם בודקת את מידת יישומם של חמישה מאפיינים שאמורים להתקיים בתוכנית שיקום מיטבית: (1) תרבות ארגונית ונכונותה להטמיע רעיונות חדשים, ליישם קוד אתי, לבצע פיילוט, לספק הכשרות ומידע וליצור תחלופה נמוכה של אנשי צוות; (2) הטמעה ותחזוקה של תוכנית באמצעות תקציב יציב שמאפשר לבצע שירות נחוץ; (3) מנהלים וצוות בעלי השכלה, הכשרה, וניסיון רלוונטיים; (4) תקשורת בין־ארגונית יעילה שמצליחה לתת מענה לצרכים המגוונים של עוברי החוק; (5) שימוש בכלי הערכה וביצוע בקרת איכות למעקב אחר יעדי הביניים של ההליך השיקומי ומטרות התוכנית.

התחום השני ב-CPAI מתייחס להערכת ״תוכן״ תהליך הטיפול שנעשה בתוכנית. תחום הערכה זה כולל שלושה מישורי הערכה נוספים של תוכנית שיקום מיטבית ובודק את המאפיינים הבאים: (6) יישום פרקטיקה מוכוונת סיכון וצרכים - עד כמה תוכנית מגדירה בבירור את תנאי ההתאמה, משתמשת בכלי הערכה מתוקפים, מקפידה על הפרדה בין עוברי חוק ברמת סיכון גבוהה ונמוכה, מתאימה את האינטנסיביות הטיפולית לרמת הסיכון ומאתרת צרכים קרימינוגניים וצרכים אחרים שמשפיעים על ההיענות הטיפולית; (7) תוכנית טיפול מיטבית - עד כמה תהליך טיפול שמתמקד בשינוי הצרכים הקרימינוגניים מיישם אסטרטגיות וטכניקות טיפול שנמצאו יעילות לשינוי התנהגות עבריינית וכולל הכנת תוכנית שיקום להתמודדות עם התקופה שלאחר השחרור מהמסגרת התקונית; (8) פרקטיקה בסיסית של צוות שיקום במערכת תקון - שילוב של כישורים בין־אישיים באיכות גבוהה וכישורי הבניית התנהגות באיכות גבוהה.

הגרסה האחרונה של הכלי (CPAI-2010) כוללת 133 מרכיבים בשמונה מישורי הערכה. בכל מישור הערכה ישנו מספר שונה של מרכיבים, המנוקדים 0 או 1 ומספקים מידע ארגוני וניקוד ממוצע. הניקוד הכולל של התוכנית משקף אחוז שנופל לתוך אחת מארבע הקטגוריות הבאות: ״שביעות רצון גבוהה״ (ממוצע ניקוד של 70% ומעלה), ״שביעות רצון״ (60%-69%), ״שביעות רצון עם צורך בשיפורים״ (50%-59%), או ״לא מספק״ (50% או פחות). מחקרי הערכה שבחנו את תוקף הניבוי של ה-CPAI במאות תוכניות בארצות הברית ובקנדה מצאו קשר סטטיסטי בינוני עד חזק בין הניקוד הסופי שהוא מספק לשיעור הרצידיביזם של משתתפי התוכנית (Duriez et al., 2017; Lowenkamp et al., 2006; Nesovic, 2003). בכך מצטרף ה-CPAI ל-LSI-R כטכנולוגיית טיפול מבוססת-RNR שמאפשרת לגשר בין המחקר לפרקטיקה. נראה כי האתגרים הצפויים למפתחי כלי הערכה האלה כוללים את חיזוק תוקף הכלים בקרב מגוון אוכלוסיות עוברי חוק ומציאת דרכים לוודא שארגוני תקון משתמשים בהם בדרך נכונה.

סיכום

התפתחות הגישה המדעית בתחום התקון איפשרה לאשרר את השיקום כפילוסופיית תקון מובילה, ושאלת האופן שבו ניתן לשקם ביעילות עוברי חוק הפכה לאתגר מרכזי של מערכות ענישה. בעידן החדש של השיקום, קובעי המדיניות נוטים להעדיף תוכניות תקון שהציגו ממצאים אמפיריים שמעידים על הצלחה שיקומית (Cullen & Gendreau, 2000; MacKenzie, 2006). כמו כן, הם נוטים להעדיף תוכניות תקון שמתמקדות בהפחתת הסיכון לרצידיביזם (חיזוק השליטה בפשע) על פני שיפור הרווחה הנפשית של עוברי החוק (חיזוק הדרך האינדיווידואלית לחדילה מעבריינות) (Garland, 2001). כמפורט בפרק זה, אנדרוז ועמיתיו (Andrews & Bonta, 2010b, p. 51) עודדו את פיתוח מסגרות העבודה התיאורטיות והתקוניות של מודל ה-RNR בהתאמה להצטברות הידע המחקרי האמפירי. הם תיארו את המודל כ־״עבודה מתמשכת״ - מודל שמאפשר התפתחויות עתידיות על מנת ״לחזק את התרומות הרבות של תחום הפסיכולוגיה להבנה וניהול של התנהגות עבריינית״ לפיכך, הגישה המדעית של מודל ה-RNR להתמודדות עם רצידיביזם הפכה אותו לתיאוריה הדומיננטית בטיפול בעוברי חוק (Ogloff & Davis, 2004).

לצד ההכרה ביתרונות הרבים של מודל ה-RNR, כמה היבטים של המודל נותרו שנויים במחלוקת וחשוב להכירם. ביקורת מרכזית אחת המושמעת מחוקרים בתחום הטיפול והשיקום של עוברי חוק נוגעת להשלכות הנובעות מדבקות יתר בשיקום מבוסס נתונים. טענת המבקרים היא ששינוי התנהגותי במסגרת תוכנית שיקום הוא תהליך מורכב שהבנתו אינה יכולה להישען על ממצאים אמפיריים בלבד. לפיכך, הם טוענים, הגישה האמפירית של מודל ה-RNR צפויה להמשיך ולשפר הערכות אינדיווידואליות או הטמעה של תוכניות טיפול (יישום מסגרת טיפול יעילה) אך אינה צפויה להוביל לפריצת דרך תיאורטית בתחום שינוי ההתנהגות העבריינית, היות שתוכניות מספקות מעט מאוד מידע בנוגע לדרך שבה הן הוציאו לפועל את תהליך השיקום (Casey et al., 2013; Porporino, 2010). ביקורת מרכזית שנייה התמקדה באופן הצר שבו מודל ה-RNR תופס את הצרכים והמוטיבציה של עוברי חוק. על פי ביקורת זו המודל מתמקד במה שיעיל לעשות בתוכניות טיפול שחותרות להוריד רצידיביזם ומזניח את מה שנכון לעשות בתהליך טיפול ששואף להוביל עוברי החוק לחיים טובים יותר ולחדילה מפעילות עבריינית (Ward & Maruna, 2007). כלומר, הטענה היא שמודל ה-RNR מדריך אנשי פרקטיקה להתמקד בשירות טיפול שמצליח להשיג יעד חברתי (הורדת רצידיביזם) ומאפשר מעט מאוד מקום לעבודה שמתמקדת במוטיבציה הפנימית של עוברי חוק להשיג מטרות אישיות שימקסמו את הרווחה הנפשית שלהם.

מעמדו של מודל ה-RNR במאה ה-21 תלוי בהמשך הנכונות של מערכות ענישה להטמיע פרקטיקת שיקום שמבוססת על נתוני מחקר ומתן שירות אנושי שנועד להפחית את הסיכון מצד עוברי החוק. חיזוק התמיכה במודל ה-RNR כמסגרת עבודה תיאורטית ותקונית צפוי לקרות אם מערכות הענישה יגבירו את דרישתן ליישום פרקטיקה מבוססת־נתונים כבסיס להחלטות שיקום שנוגעות לעוברי חוק (Ziv, 2018). תמיכה חלשה יותר במודל ה-RNR צפויה בקרב מערכות ענישה שקשובות יותר לרווחתם של עוברי החוק ושואפות להטמיע תהליך שיקום שתומך בדרכם הייחודית לחדול מאורח החיים העברייני (Cullen, 2012). הניסיונות לגבש גישה חלופית למודל ה-RNR מקבלים תמיכה הולכת וגדלה מחוקרים ואנשי פרקטיקה (Raynor & Robinson, 2009; Graham, 2016; Burke et al., 2019), ובתחילת שנות ה-2000 החל להתפתח מודל שיקוo חדש a מתמקד בחוזקות של עובר החוק ובהשגת מטרותיו האישיות בדרכים פרו־סוציאליות - "מודל החיים הטובים" (The Good Lives Model).

עם זאת, מודל החיים הטובים עדיין נמצא בשלב מוקדם של התפתחות פרקטית, נשען על מעט מחקר אמפירי שבחן את מרכיביו התיאורטיים, ותומכיו טרם הציגו ממצאים אמפיריים שמעידים על הצלחה להוריד רצידיביזם (Sullivan, 2013; Willis & Ward, 2013) (לפירוט על מודל החיים הטובים ראו את מאמרם של זיו ואפשטיין בספר זה). נראה כי בשנים הקרובות ימשיך מודל ה-RNR לשמש כדרך הבטוחה והמבטיחה ביותר לשיקום עוברי חוק במערכת הענישה לצד ניסיונות לבחון בשיטתיות את ההשפעה הייחודית של שילוב עקרונות המודל עם תפיסה רחבה יותר של גורמי סיכון דינמיים ומוטיבציה פנימית לשינוי (Burke, et al., 2019; Ward & Fortune, 2016; Ziv, 2018).