אוצר ישראלי

1

ירושלים, חודשיים קודם לכן

בשמונה ורבע בבוקר כבר ידעתי ששוב אאחר לשיעור הראשון באוניברסיטה, אבל הפעם יהיה האיחור גדול מתמיד. גדול בהרבה מתמיד — תאונה במרכז העיר גרמה לעומסים בכבישים. הזדחלתי עם מכונית הפיאט של אחי אלון אחרי שאר המכוניות בטור הצפוף, וההתקדמות הייתה איטית כל כך, שאפילו הולכי הרגל חלפו על פנינו והותירו אותנו מאחור. ובינתיים המשיך השעון להתקדם בקצבו הרגיל, מבלי להתחשב בהתרחשויות.

ישבתי מול ההגה לחוצה ותופפתי עליו בעצבנות. במקרה קיבלתי השבוע מאלון את רכבו, והייתי בטוחה שהפעם לא אאחר.

נו, נו... מלמלתי בייאוש, אבל מלבד העלאת מפלס הלחץ שלי זה לא קידם דבר.

העפתי מבט במראה הקדמית. הבנתי שאין טעם לפנות חזרה. הכביש בכיוון הנגדי היה פקוק לא פחות.

לבסוף, לאחר חמישים דקות מורטות עצבים הגעתי למגרש החנייה של קמפוס גבעת רם. הצלחתי לאתר מקום חנייה בקצה המגרש ונדחקתי אליו במהירות. דרך ארוכה ציפתה לי ברחבי הקמפוס עד ההגעה לכיתה. חציתי בריצה את המדשאה של הרחבה המרכזית. חולצת הכפתורים המשובצת שלבשתי מעל הטריקו התנופפה בצידי גופי כמו גלימת גיבור־על. קיצרתי את הדרך אל שדרות מאגנס ושעטתי לאורכן.

היה יום קיצי וחַם. אגלי זיעה בצבצו על מצחי. שערותיי הצליפו בי, ולשווא ניסיתי להסיטן כמו שמגרשים זבוב טורדני.

הדרך הזאת אין־סופית, חשבתי בייאוש. היא לא הייתה קצרה יותר?

כשסוף־סוף ניצב מולי בניין ‘מכון רקח ללימודי הפיזיקה’ נאנחתי בהקלה. בתוך הבניין דילגתי על המדרגות שתיים־שתיים, גומעת את המסדרון בצעדים רחבים, וחולפת בסערה על פני לוחות המודעות. עוד שלוש דלתות והנה אני מגיעה.

ייתכן שהפסדתי כבר יותר מחצי שיעור, חשבתי בעצב. במרחק מספר צעדים מהדלת כבר ראיתי את השלט. ‘129’ הכריזו הספרות באדישות, כאילו הכול בסדר.

פתחתי את הדלת בשקט, מנסה להסדיר את נשימותיי. המרצה פער את עיניו בהפתעה, ואז התעשת וגיחך.

“הגעת בדיוק ל’התקווה’,״ אמר. פרץ של צחוק עלה מהכיתה. הסטודנטים החלו לאסוף את כלי הכתיבה וקמו בדרכם החוצה.

הייתי מתוסכלת. אחרי כל הדרך שעשיתי וכל המאמץ שלי, רק הגעתי וכבר אני צריכה לחזור?! היה לי ‘חלון’ של שעתיים עד לשיעור הבא. בדרך כלל אני צריכה לחלק את זמני בין שני הקמפוסים, כיוון שבחרתי ללמוד גם במדעי הטבע וגם במדעי הרוח. הלימודים ההומניים מתנהלים בקמפוס הר הצופים, על פסגת ההר, ואילו כאן, במרחב העירוני, בקמפוס גבעת רם, מתקיימים הלימודים הריאליים.

אם היה לי אופנוע הייתי מתמרנת בקלות בין המכוניות התקועות בפקק. לא שזה יעזור לי להימנע לגמרי מאיחורים. איחורים הם משהו כרוני אצלי, מחלה חשוכת מרפא.

אני חייבת להשתפר בעניין, החלטתי חסרת אנרגיות.

התחלתי להתקדם לאיטי לכיוון היציאה מהבניין. תוך כדי הליכה קלטתי שעברתי את מכסת החיסורים המותרת. איחור גדול נחשב חיסור, ומשמעות החיסור הנוכחי היא שאצטרך לחזור על כל הקורס. זה לא היה הקורס היחיד שיהיה עליי לחזור עליו. התואר וההסמכה שוב מתרחקים ממני, חשבתי בייאוש.

נזכרתי בשיחה שהייתה לי אתמול עם המנחה של עבודת הגמר בפיזיקה, שחר בן־ארי. הגעתי לפגישה איתו מתנשפת, תומכת ביד אחת ברצועת התרמיל שהתנודד על גבי, ובידי השנייה אוחזת את הספר סידהארתא של הרמן הֶסֶה, שמלווה אותי בפקקים או באוטובוסים.

“באיזה עמוד את, אורנית?״ שאל בחיוך והחווה בראשו לעבר הספר.

“אה, אני כבר קוראת בו בפעם המי־יודע־כמה,״ הפטרתי.

“תיארתי לעצמי,״ אמר, “את באה איתו לכל פגישה.״

חייכתי קלות ודיווחתי לו בפירוט על ההתקדמות שלי בעבודת הגמר.

“תראי, העבודה מתקדמת באופן ראוי. אבל...״ הוא עצר רגע, והעביר לאיטו את ידו בשיער ראשו המתולתל, “תרשי לי להגיד לך משהו בכנות?״

“ברור.״ השבתי בקלילות מעושה.

“לדעתי, את לא בדיוק מתאימה לתחום הזה. זה לא בשבילך.״

גל ענק חבט בפניי. “אבל כבר עברתי חצי מהדרך,״ מלמלתי נואשת.

“מה שכן, לפי ההתלהבות שלך מסידהארתא אני מניח שתורות המזרח מעסיקות אותך הרבה יותר מפיזיקה,״ ציין.

“לא בדיוק,״ אמרתי, “אני גם אוהבת מאוד מדע.״

“את לא מעדיפה להתמקד בלימודי הפילוסופיה שלך במקום להמשיך עם התואר השני בפיזיקה?״

“לא יודעת,״ מלמלתי.

“אני לא מאמין שתוכלי להתקבל למסלול ישיר לדוקטורט, כמו שתכננת, ללא הישגים מרשימים. ציון העבודה מהווה אחוז משמעותי מהציון הסופי.״

“לא, אני לא מתכוונת לוותר!״ הצהרתי. “אני מאמינה שאצליח להתמודד.״

הוא עיווה את פניו בהבעה של ‘אל תהיי טיפשה’ וקם ממקומו.

כשיצאנו ממשרדו חלפנו על פני מבואה שהוצגה בה תערוכה של צילומי הסטודנטים למדעי החברה והרוח בנושא ‘אנשי המזרח הרחוק’.

“אלה תמונות שאני צילמתי,״ אמרתי, מצביעה על צילומי פורטרטים ודמויות של כפריים בהודו.

הוא הביט בתמונות. “הצילומים שלך?״ הופתע.

“כן, תיעדתי אנשים שפגשתי לאורך הדרך בטיול שלי. האנשים בהודו מיוחדים מאוד,״ הוספתי, “הם פשוטים וצנועים, ותמיד שמחים לעזור.״

“הצילומים נהדרים, אותנטיים מאוד ומלאי עומק,״ אמר שחר בהתלהבות, “רואים שאת מרגישה את האנשים. כל פרט בהבעה שלהם מודגש.״

הוא קירב פניו לתמונת נערה האוחזת בתינוקת צנומה ומושיטה יד לנדבה. לידה הייתה תמונה של ילדים מלוכלכים, שהבעה עגומה על פניהם, והם מחטטים בערמות אשפה.

“תכננתי לפרסם את התמונות של הילדים האלה כדי לעזור להם,״ אמרתי. “כשהגעתי לבית חב״ד של העיירה קאסול ראיתי איך דואגים שם גם למקומיים בתקופת גשמי המונסון הכבדים. “הנה,״ הצבעתי על תמונה ובה שליחי חב״ד מגישים ארוחה חמה למקומיים מחויכים.

“מתאים לך לעסוק בצילום באופן מקצועי,״ אמר.

“זה סתם תחביב,״ השבתי בביטול. “אי אפשר לבנות על זה קריירה אמיתית.״

“מה זאת אומרת אמיתית?״

“אֶה, התכוונתי לאקדמית, עבודה מכובדת,״ הסברתי.

“מה את מדברת?! לדעתי, עדיף לבסס קריירה על כישרון ועל מה שאוהבים לעשות, ולא רק על חשבונות של כדאיות כלכלית ויוקרה.״

“ההורים שלי חושבים אחרת.״

“עזבי,״ קטע אותי, “לדעתי את צריכה לעסוק במשהו חברתי וערכי, אולי בעבודה עם אוכלוסיות נזקקות או ייחודיות. אפשר ממש לחוש מהצילומים שהשתדלת להכיר את האנשים שצילמת.״

“כן, זה חשוב. אפילו התיידדתי איתם והם אפשרו לי להסתובב ביניהם בחופשיות.״

“אז הצליח לך,״ חייך שחר. “נו, אז אולי מצאת את ייעודך.״

הוא צודק, חשבתי. במשך כל שנות לימודיי באוניברסיטה חשתי אי־שקט פנימי. הרגשתי שאני לא עושה את הדבר הנכון עבורי. כאילו קול פנימי קורא לי לחפש ולממש את עצמי מחוץ למוסכמות ולתוכנית שייעדו לי הוריי והחברה הסובבת.

“תהיה כאן מחר הרצאה שאת חייבת לשמוע, ואולי היא תיתן לך כיוון חדש לחשוב עליו,״ הציע לי שחר. “בנושא ‘ישראליים קדומים במזרח’.״

הבטחתי שאחשוב על זה.

עכשיו, כשנזכרתי בדבריו של שחר בעודי עומדת מחוץ לאולם ההרצאות, חשתי ייאוש. אולי הוא צודק ואני לא מתאימה לפיזיקה? אבל מה עם כל השנים שהשקעתי כדי להיות פיזיקאית? האם להמשיך במסלול שלא ממש מתאים לי או לחשב מסלול מחדש?

מדוכדכת שרכתי את רגליי לעבר היציאה. עודי מהרהרת צדה את עיניי מודעה צבעונית על לוח המודעות: ההרצאה ‘שורשים ישראליים במרכז אסיה’ תתקיים היום בשעה תשע וחצי בספרייה הלאומית, בקמפוס גבעת רם. ירצה הפרופסור נתן אפלבוים, מהחוג ללימודי מקרא. ההרצאה פתוחה לקהל הרחב.

זאת בדיוק ההרצאה שעליה דיבר איתי שחר אתמול, והרי הספרייה הלאומית נמצאת ממש קרוב.

לפני כחודש קראתי כתבה במגזין ‘מסע אחר’ שהלהיבה אותי מאוד. הכותרת הייתה: ‘עשרת השבטים האבודים — מסע בעקבות המיתוס’, שכתבה האנתרופולוגית הפרופסור שלווה וייל.

סוּפר בה על מסע של משלחת ישראלית שפגשה בקשמיר את בני שבט ה’יוסף זאי’ הקוראים לעצמם ‘בני ישראיל’.

מאז ומתמיד ריתק אותי הנושא הזה. רציתי להתעמק בו, אבל איכשהו זה נדחה ונשכח ממני. והנה, ניצבת בפניי הזדמנות להרחיב את הידע בנושא, ובנוסף, אם איכנס להרצאה, לפחות כל המאמץ להגיע לכאן לא יהיה לשווא.

הבטתי בשעון. ההרצאה כבר החלה לפני חמש דקות.

כוחות חדשים ניעורו בי. מיהרתי אל הספרייה הלאומית.