להיות מובילה בעולם העסקים

1
גלי מה מלהיב אותך

במובנים רבים, כבר בגיל ארבע־עשרה ידעתי מה ארצה לעשות בחיי. באותה שנה, כפי שתגלו בעמודים הבאים, חיי עלו על נתיב שונה. האירועים שהתרחשו באותה העת הובילו אותי להחלטה שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לאחרים. לא זו בלבד שהחלטתי להראות להם לאילו יעדים הם יכולים לשאוף, רציתי להקדיש את חיי כדי לעזור להם לכבוש את אותם יעדים. היתה זו מטרה שהפכה בעבורי כוח מנחה - ההבטחה שהבטחתי לעצמי והתכוונתי לקיימה במלואה, ככל שאוסיף לפלס את דרכי בעולם.

העובדה שאיתרתי בשלב מוקדם בחיי את הדבר שמלהיב אותי וכבר בגיל ארבע־עשרה היה דבר מה שחתרתי להשיגו ללא לאות, אפשרה לי לצמוח ולהיות מוגולית כבר בגיל צעיר. תכננתי בדמיוני את הנתיב שרציתי שהקריירה שלי תתפתח בו, ונעניתי להזדמנויות שחשבתי שאולי יעזרו לי להשיג את מטרתי. בכל עת הייתי ממוקדת במטרה זו, אף על פי שלא ממש ידעתי איך נראית בדיוק הדרך אליה. למעשה המוכנות לא לדעת מהי הדרך המדויקת, היא שאפשרה לי להגיע לאן שרציתי מהר יותר מכפי שניתן היה לצפות.

איך נהייתי אדם כל כך שאפתני? כל חיי ליוו אותי דמויות רבות עוצמה שהשפיעו עלי. הן עיצבו אותי כך שאחלום חלומות גדולים, אלמד כל דבר שאני מסוגלת ללמוד ואחתור למצוינות. מקורות השפעה אלה הם הכוח שבזכותו התקדמתי. הם הזכירו לי מה נמצא בהישג ידי.

בין שאת בת ארבע־עשרה ובין שאת בת ארבעים, לעולם לא מוקדם מדי או מאוחר מדי לחלום חלומות גדולים. כשאת נלהבת להוסיף להתקדם ויש דמויות מופת המעניקות לך השראה - אין גבול לדברים שתוכלי לעשות.

להתקדם מכישלון לכישלון
נולדתי בפריז שבצרפת להורים וייטנאמים וסינים וגדלתי כשאני דוברת שילוב של כמה שפות, לרבות צרפתית ווייטנאמית. שנות ילדותי הראשונות היו אידיליות. אחותי הגדולה קים, אחי הצעיר דייוויד ואני נהגנו לבלות את הימים ברכיבה על תלת־אופן בחצר המגודרת שהקיפה את ביתנו, לאכול מאפי קרפ מרוחים חמאה בשאנז אליזה ולדלג ליד טירת ונסן. בדיוק כמו בסצנות האהובות עלי בסרט ״אמלי״, רק עם יותר מרק פו וייטנאמי.

ואז, כשהייתי בת עשר, עברתי עם משפחתי לפליינו, טקסס, ולפתע השתנו חיי - מסצנה ב״אמלי״ לפרק ב״אורות ליל שישי״. היתה זאת ארצם של טנדרים עם תא מטען פתוח מאחור, מקדונלד'ס ופוטבול אמריקאי. וגם את זה אהבנו, חרף כל ההבדלים.

היום אני זוכרת בחיבה את ילדותי בטקסס, אבל באותה עת הייתי מודאגת, האם אי־פעם אמצא את מקומי. בהתחשב בגשר הנוצץ שהיה על שינַי, במשקפי עבי הזגוגית ובתספורת הקסדה, נראה שחששותי לא היו מופרכים לחלוטין.

נוסף על כך בבית הספר הייתי שקטה באורח קיצוני, לא רק בשל הביישנות הטבועה בי אלא גם משום שלא דיברתי היטב אנגלית. לא ידעתי איך ליצור קשר עם המורים שלי קל וחומר עם חברַי לכיתה. אמי דאגה לי, כשצפתה בי שבה מבית הספר ומציירת במקום להכין שיעורי בית. עדיין לא יכולתי לקרוא אף דף מדפי העבודה שקיבלתי להכין בבית.

אבל למרות החודשים הראשונים המאתגרים ההם, בשלב מאוחר יותר הבנתי שלתקופה זו, של שינוי מתמשך, היה תפקיד מכריע בסיפור חיי.

בצעירותם בצרפת נהגו הורַי לבלות לעתים קרובות בבית קולנוע שהציג בזו אחר זו קלסיקות אמריקאיות בשחור־לבן. בסרטים ההם טמונה ראשיתו של הרומן שלהם עם אמריקה, וההערכה שרחשו לקולנוע האמריקאי הקלסי התמידה גם לאחר שהיגרנו לארצות הברית. בתום הלימודים פעמים רבות צפינו ב״טרנר - ערוץ הסרטים הקלסיים״. הורי ידעו כי ככל שניחשף לשפה, נקדים ללמוד אותה. כך גדלתי כשאני צופה בנשים כמו אודרי הפבורן ומרלין מונרו, שהראו לי איך אפשר להיות אישה אלגנטית רבת קסם וגם בעלת עוצמה. וכאשר אט־אט למדתי אנגלית ויצרתי יותר קשרים עם חברי לכיתה ועם המורים, קיבלתי מושג על כוחה האדיר של התקשורת ככלי למידה, שבכוחו להציג בפנייך אפשרויות. מעולם לא שכחתי את התחושה הזאת.

כיום אני מודה על השנים המוקדמות שבהן נאלצתי להסתגל לשפה חדשה ולתרבות חדשה. הן לימדו אותי כיצד להשתייך לכל מקום, להסתקרן ממקומות חדשים ומרעיונות חדשים ולהיות מוכנה ומזומנה לשלב נקודות מבט חדשות בהשקפת עולמי, ככל שזאת הלכה והתרחבה. משום שבשביל להיות מוגולית, עלייך להרחיק ראות אל מעבר למצבך הנוכחי, לגלות נכונות להיות חלק מהעולם ולקבל בזרועות פתוחות את השיעורים שהוא מזמן לך, את מגוון האמונות הרווחות בו ואת שלל הדרכים להשפיע ולפעול בו. העולם הוא בית הספר הטוב ביותר עלי אדמות, אם את מאפשרת לו ללמד אותך.

במובן זה אבי ואמי היו דמויות מופת של ממש. למרות העובדה שיותר מפעם אחת נגזר עליהם לבנות מחדש את חייהם, כשהיגרו לצרפת וכשהעבירו את המשפחה לאמריקה, מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מיואשים. תמיד חתרו קדימה, למרות המכשולים שנקרו בדרכם. הם ראו בכל אתגר הזדמנות ללמוד דבר מה חדש. גם כאשר חצינו את העולם והיה עליהם למצוא מחדש מקומות עבודה ובית, מעולם לא הניחו לשום דבר להביס אותם. הם עשו הכול בשביל המשפחה; קידמו בברכה את השינויים ואת ההזדמנויות החדשות וגידלו את ילדיהם לגלות מעורבות מלאה בעולם הסובב אותם.

במשך הזמן, כשכל עיר שעברתי לגור בה וכל עבודה חדשה שקיבלתי הציבו בפני אתגרים, אבי נהג להזכיר לי: ״אין דבר כזה, כישלון, כל עוד את ממשיכה להתקדם. כל עוד את ממשיכה ולומדת, בסופו של דבר תצליחי. הכישלון האמיתי הוא לא לעשות, לא לנסות. לכן התקדמי מכישלון לכישלון, ותמיד תמצאי את עצמך במקום שבו את אמורה להיות.״

אבי בייחוד, היה סקרן בלתי נלאה, שוב ושוב אתגר את עצמו כשעשה דברים חדשים והנחיל לילדיו את התשוקה ללמוד. הורי אפשרו לי ולאחַי להתנסות בכל תחום שעשוי היה לעניין אותנו. אם לא מצא חן בעינינו, עברנו הלאה, לפעילות אחרת. אם מצא חן בעינינו, עודדו אותנו להיות הטובים ביותר. ישנם בוודאי לא מעט תחומי עניין שזנחתי, עד שגיליתי שאני אוהבת טקוונדו, לקרוס ונגינה בכינור ובפסנתר.

בדרכנו לשיעורים ולאימונים השונים, במיניוואן האדום שלנו מתוצרת ניסאן, נהג אבי להשמיע קלטות של דייל קרנגי, מחבר הספר ״אל דאגה״ (How to Stop Worrying and Start Living). קולו של דייל היה הפסקול של ילדותי. איני יודעת כיצד ייתכן שהשיעורים הללו, שכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת אדם בן שישים ממיזורי, היו כה רלוונטיים לחיי באותן שנים. אבל כל אימת שאבי נהג ברכב, הקלטות של דייל היו מתנגנות בטייפ, ואני אהבתי להקשיב לו. בדיוק כמו אבי, גם דייל לימד חוסן נפשי, חשיבה חיובית ושיפור עצמי.

גדלתי במשפחה שפיעמה בה מעין רוח בלתי ניתנת לעצירה וחוט השדרה שלה היה נחישות מכוונת מטרה. ובדיוק כשם שיש תכונות היכולות לעבור מדור לדור, גם נלהבות יכולה לעבור בתורשה וכמוה סקרנות ורוחב לב, חוסן נפשי ויכולת התמדה. מגיל צעיר טיפחו בי את האמונה שעלי לנוע בתנופה קדימה, להסתכן, ולהמשיך בחתירה מתמדת להגשמת חלומות - הבסיס להיותי מוגולית כיום.

לגבש חוסן נפשי

לא תמיד קל להאמין בהתקדמות מכישלון לכישלון. אבל אם תצליחי, כמוני, ללמוד בשלב מוקדם להמשיך להתמקד בתנופה קדימה, תגבשי חוסן נפשי מדהים שישרת אותך בכל תחומי החיים. חשבי על חייך עד כה, על רגעים שבהם הרגשת שנכשלת. עכשיו חשבי מה למדת מהחוויות האלה ואילו דלתות הכישלונות האלה פתחו בפנייך. ניסית - למדת. רוב הסיכויים שזה רק עזר לך להשתפר מאוד. בין שמדובר במשרה שלא השגת, בתחום לימודים שלא התקבלת אליו או בהזדמנות שהחליקה מבין אצבעותייך. בדומה לאבי למדתי שהעניין הוא לא ההזדמנויות המוחמצות, אלא מה את עושה לאחר שאת מתאוששת מהכישלונות. אם בסופו של דבר מצאת עבודה שונה, נרשמת לתוכנית לימודים אחרת או חיפשת הזדמנות דומה - עדיין תוכלי להגיע למקום מעולה באותה מידה, כי החיים מתקדמים בדיוק לפי התוכנית ואולי אפילו טוב יותר.

בכל פעם שאת מרגישה שנכשלת, תרגלי את החוסן הנפשי שלך. אם תצליחי להמשיך להתמקד במה שלמדת ובאותה העת לפרוץ קדימה בתנופה - בשל החוסן הנפשי שלך, בסופו של דבר תגלי שהכישלון הזה יהפוך לסיפור הצלחה.

אל תסתפקי בסטטוס קוו

כשהגעתי לתיכון כבר למדתי סוף־סוף אנגלית טובה למדי והמבטא שלי החל להיעלם. הציונים שהשגתי אז היו טובים, אבל לא מצוינים. הייתי עסוקה מדי בזירה החברתית ובניסיון לצלוח את הימים, מכדי שאוכל להתמסר ללימודים. מעולם לא קיבלתי מאיות בשום מקצוע. לרוב קיבלתי ציונים שנעו בין 85 ל-90 והייתי רחוקה מאוד מהמקומות הראשונים בכיתה בבית ספר ציבורי, שהיה תחרותי מאוד.

בשנתי הראשונה בתיכון היה לי מורה למתמטיקה שהורה לתלמידים לתת ציונים זה לזה, כדי שלא יצטרך לבדוק שלושים דפים בעצמו. בשיעור ההוא ישבתי מאחורי ילדה בשם דיאן. היא היתה נחמדה ושקטה. כשהיינו מחליפות בינינו את העבודות והייתי בודקת את התרגילים שלה, היא תמיד קיבלה 100, תמיד. אחר כך היתה מחזירה לי את העבודה שלי ואני הייתי מקבלת 92 או 93.

הימים חלפו, העניין חזר על עצמו והדבר החל מחלחל בי; מדוע אני מתפשרת? הרי ברור שאפשר לקבל 100. אם כבר אני משקיעה את הזמן בביצוע המטלה, מדוע לא להשקיע עוד קצת אם זה מה שדרוש כדי לקבל ציון מושלם. מדוע אני ממעיטה בערך עצמי?

החלטתי: מעתה והלאה אם אני עושה משהו - עדיף שאנסה כמיטב יכולתי לעשותו על הצד הטוב ביותר.

התחלתי ללמוד. בכל ערב התיישבתי להכין את שיעורי הבית במתמטיקה והתחייבתי להשיג ציון 100 בעצמי. רציתי לדמות יותר לדיאן.

והצלחתי. התחלתי לקבל מאיות. הציונים שלי השתפרו ודיאן היתה מסתובבת אלי ומחזירה לי את המטלה שלי בחיוך. היה ברור לה, משהו אצלי השתנה והיא עודדה אותי. היא ידעה שההשתדלות שלי להצליח כמיטב יכולתי, לא גורעת מההצלחה שלה. היא ידעה ששתינו יכולות להצטיין.

עד מהרה הפכנו לחברות הטובות ביותר ובסופי השבוע נהגנו לבלות שעות בלימודים זו בביתה של זו. בסופו של דבר שתינו דורגנו באחוזון העליון בשכבה שלנו שמנתה יותר מאלף תלמידים. עשור וחצי לאחר מכן הייתי שושבינה בחתונה שלה. אנחנו עדיין מדברות וצוחקות זו עם זו מדי יום.

היתה זאת חוויה שעיצבה את חיי. משום שדיאן הבהירה לי - כבר בגיל ארבע־עשרה - שיש לי שתי אפשרויות: לדחוף את עצמי מעבר למה שחשבתי שאפשר ולתפקד בצורות שלא העליתי על דעתי, או להסתפק בסטטוס קוו.

הדוגמה שדיאן הציבה בפני דרבנה אותי לחתור למצוינות, גישה שהחלה להשפיע על תחומים נוספים בחיי. במקום להתפשר ולקבל את הדברים כפי שהם, טענתי את עשייתי בהתלהבות. התקדמתי עקב בצד אגודל, בתהליך יומיומי של תיקונים ותוספות קטנות. התחלתי להתאמן יום ולילה למבחן לקבלת החגורה השחורה שלי בטקוונדו. התאמנתי וביצעתי תרגיל אחר תרגיל כדי להתקבל לנבחרת הלקרוס. התאמנתי שעות עד שהייתי הכנרת הראשונה בתזמורת ועד שזכיתי בתעודת הצטיינות בפסנתר.

זה היה השיעור הראשון שבו למדתי שהשגת ה״בלתי אפשרי״ היא בדרך כלל אפשרית, בעבודה קשה ובמחויבות חסרת פשרות. כשאת מכוונת את עצמך להצלחה, תכופות את מתעלה מעבר למה שנראה קודם לכן בלתי אפשרי. את לא עושה זאת רק בשביל לקבל ציונים גבוהים או עיטורי שבח, אלא משום שאין הרגשה טובה יותר מן הידיעה שעשית כמיטב יכולתך. ולא חשוב מהי רמת היכולת שלך.

שם בדיוק טמונים זרעיו של הדבר שבסופו של דבר יצרתי עם מוגול. את יכולה להיות יותר ממה שאת מאמינה שאת יכולה להיות, כשאת מוצאת דמויות מופת המעניקות לך השראה - שלעתים ניצבות ממש לנגד עינייך.

בעקבותיה

בתחום המצוינות היה לי עוד מודל לחיקוי - סבתי.

גדלתי כשאני מקשיבה לסיפורי המשפחה שלנו על הישגיה של סבתי באסיה, אנקדוטות על עוז רוחה, על טוב לבה ועל נדיבותה האינסופית לכל סובביה. סבתי היתה כוח טבע, חלוצה נועזת. היא היתה מהנשים הראשונות בווייטנאם שנהגו ברכב. היא לא הניחה למגבלות לעצור בעדה. בתקופה שבה נשים צעירות אחרות בעולם סבלו מאפשרויות מצומצמות בלבד, סבתי היתה בעליהם של עסקים בתחומי תעשייה שונים וסיפקה עבודה לאנשים שנזקקו לה. היא היתה אהובה על כולם בשל מסירותה להגיש עזרה להמונים. היא הקדימה את זמנה והיתה מקור השראה - לי ולמשפחה שהקיפה אותה. היא גילמה באופן יפהפה את כל מה שאישה יכולה להיות. היא היתה מוגולית בכל מובן.

כשעברנו לטקסס יכולנו לבקר את סבתי ביתר קלות, משום שגם היא עברה אז לגור בארצות הברית. שמעתי עליה כל חיי, ולבסוף היתה זו חוויה מדהימה לבלות במחיצתה. היא חדלה להיות בעבורי רק אגדה והפכה לאישיות בשר ודם, דמות מטריארכלית אוהבת שהיתה נכונה לעשות הכול בשביל ילדיה ונכדיה. האפשרות לפגוש בה פנים אל פנים ולחזות מקרוב ברוחב לבה ובנדיבותה, היא אחד מזיכרונות ילדותי החזקים ביותר. באותן שנים הבנתי בראשי הצעיר והנוח להשפעה, איך גדל אבי להיות אדם כה חזק, רחב לב ומעניק; ומדוע היו אלה בדיוק אותן תכונות שהוקיר באמי הנפלאה. כל כך רציתי להידמות להם.

למרבה הצער, בתוך שנים ספורות, הלכה סבתי לעולמה. אני זוכרת את הרגע שבו אבי בישר לי על כך, כאילו היה אתמול.

אחרי רגעים ראשונים של דממה בביתנו, נכנסתי לארון קטן והתכרבלתי על תחתיתו, בחושך. נשטפתי עצב, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: אני מבטיחה שתתגאי בי. אני מבטיחה שאסב להורי גאווה. אני מבטיחה.

באותו רגע נשבעתי לעשות כל שביכולתי כדי ללכת בעקבות סבתי. גם אני רציתי להיות חלוצה, להפריך את ציפיות האנשים, לנפצן ולהיות מודל חיקוי לאחרים. כמוה רציתי להעניק אפשרויות לאלה הזקוקים להן ולפרוץ מחסומים. נדרתי נדר להקדיש כל רגע של ערות למטרה זאת, מאתגרת ככל שתהיה.

עדיין הייתי אז מתבגרת ממושקפת עם גשר על השיניים, עם תספורת קסדה וכולי. לא ידעתי בדיוק כיצד אגשים את מטרתי או כיצד תיראה כשאממש אותה. אבל מאותו רגע ואילך משימתי היתה ברורה ומסלול חיי השתנה.

ליצור שבילי אפשרויות

כל אחת זקוקה לדמות שתוכל לצעוד בעקבותיה, למדריכה שתורה לה כיצד להתקדם. דמות פורצת דרך, שלא מפחדת להגיע אל מקומות שאישה טרם הגיעה אליהם בעבר. נשים צריכות לראות נשים מצליחות, נשים בעמדות כוח, בעלות השפעה בעולם. יחד נוכל ליצור שבילי אפשרויות לנשים שיבואו בעקבותינו.

המשמעות של להיות מוגולית היא להבין שאת לא לבד בעולם. יש נשים שיצאו לדרך לפנייך כדי להראות לך את הדרך. מצאי עוד נשים מעוררות השראה, שיעזרו לך להתמקד בדברים שאת יכולה להשיג. נדרי ללכת בעקבותיהן, כדי שאחרות יוכלו ללכת בעקבותייך. מחויבות זאת תעזור לך להמשיך להתקדם, אפילו בימים קשים שעוד יבואו.

*המשך הפרק בספר המלא*