כנפיים פרושות לרווחה

פרולוג

"מהר יותר, יורים עליכם! חיזבאללה מעבר לפינה, ואתם משחקים בשטויות!"

בחנתי את ה"מחסה" שבניתי – יריעה כהה של רשת הסוואה, תלויה באמצעות מקלות שקשורים לבזנ"ט¹, מעל בור בקרקע. זה בטח לא יגן עליי מחיזבאללה, אבל לפחות הצלחתי להעמיד משהו בזמן הקצר שהוקצה למשימה.

"273, נראה לך שהדבר העלוב הזה יחזיק?" צעק המ"כ וגרם לי להזדקף במקומי. "טיפה רוח, והכול פה עף. את חושבת שיהיה מי שיעזור לך כשתיאלצי לנטוש מטוס ולהסתדר לבד בשטח אויב?!"

"עובדת על זה, המפקד!" עניתי לו וניסיתי לזייף נימה של ביטחון. בחנתי שנית את המבנה המאולתר. הסתכלתי סביב וראיתי חבל, ענפים עבים וכמה יתדות במרחק כמה מטרים. אספתי את הפריטים והתחלתי לבצע כמה קשירות לחיזוק. בזמן שעשיתי זאת הבנתי שאני צריכה אבן גדולה, שתשמש לי בתור פטיש, וסרקתי שוב את השטח. הבחנתי בבחור הגבוה שעמד לצידי על מגרש המסדרים ביום הראשון של הגיבוש – 272. ליבי החסיר פעימה.

די, יובל, את נמצאת פסע קטן מסיום גיבוש טיס, נזפתי בעצמי. את עדיין פה, בעוד שחצי מהבנים וכל הבנות כבר נופו או חתמו על ויתור. אין זמן להסחת דעת. תתרכזי ותסיימי את המשימה.

ביום הראשון הוא היה נראה בטוח בעצמו, ועיניו האפורות נצצו בהתרגשות. הוא היה הבחור הכי נאה שראיתי בימי חיי. בלילה, כשהתארגנו לשינה הקצרה לפני תחילת התיזוזים, שמעתי מהבנות באוהל שמדובר בבנו של המפקד המיועד של בית הספר לטיסה, בן לשושלת מוכרת של טייסי קרב ומפקדים בחיל. אחד כזה שדרכו אל הכנפיים מובטחת מהרגע שבו נולד.

עתה הוא נראה לי אבוד מעט, לא מרוכז. נראה היה שאינו מצליח לפצח את השיטה להעמיד מחסה ראוי. התבוננתי שוב במחסה שבניתי. הוא אולי לא יהיה הגבוה ביותר, אבל נראה כי יהיה יציב מספיק לעמוד בתנאי המשימה. חתכתי חלק מהחבל שברשותי, הרמתי שני ענפים עבים ורצתי אל הצד השני של הגבעה.

כשהגעתי אליו מתנשפת מהמאמץ, הוא הסיט את עיניו מהמחסה שבנה והתבונן בעיניי בתחינה, כמו מנסה לבקש את עצתי. נאסר עלינו לדבר בינינו במהלך המשימות והתרגולים אלא אם כן קיבלנו אישור מפורש על כך מהמפקד. דחפתי לידיו את החבל והענפים, בלי מילים, והצבעתי אל מספר נקודות במחסה שלו, שראיתי שזקוקות לקיבוע. סימנתי בידי כיצד הוא יכול לקשור וללפף את החבל.

"273, תחזרי למקום שלך!" נבח עליי המ"כ, כשראה שאני עוזרת לו.

"כן, המפקד!" צרחתי במלוא גרוני ומייד רצתי חזרה אל המבנה שלי.

"היה לכם מספיק זמן לעמוד במשימה, ואף אחד לא השלים אותה. כנראה שאתם לא באמת כשירים להיות בקורס טיס!" צעק המ"כ, כשעבר בינינו ובחן במבט מזלזל את המבנים המאולתרים שלפניו.

הוא נעצר מול הבחור הנאה, זה שעזרתי לו, כמו ניסה להלך עליו אימים. הבחור לא התקפל ולא השפיל את מבטו. הוא עמד זקוף וגאה אל מול המפקד.

"272, סיימת את המחסה?" המפקד שאל בנימה ביקורתית.

"שלילי, המפקד!" קולו של 272 היה חזק וברור, לא הסגיר במאומה אם הרגיש אי־נוחות או חרדה. "הספקתי לבנות בערך חצי."

"חצי מחסה! זה מעניין," אמר המפקד בחיוך זדוני, "אז חצי המחסה שבנית, נראה לך יציב?"

"חיובי, המפקד!" 272 נותר זקוף במקומו.

המפקד זז מעט לאחור ולשנייה חשבתי כי יעבור לחניך הבא, אולם הוא הסתובב שוב אל המבנה החלקי, ונתן בעיטה חזקה שטלטלה את יסודותיו. לרגע נראה היה שהוא יקרוס, אבל בזכות החיזוקים הוא לא נפל.

"או־קיי..." סינן לעצמו המפקד לפני שעבר להטריד את החניך הבא.

בסיום משימת המבנה חזרתי לבד אל אוהל הבנות בבסיס. לאחר חמישה ימי גיבוש בשטח, קיבלנו חזרה את חפצינו האישיים ושוחררנו להתקלח. המקלחת הבודדה לבנות הייתה סמוכה למשרדי הסגל ומרוחקת מעט ממתחם החניכים וממקלחות הבנים. אחרי יממות אינטנסיביות בפעילויות פיזיות בשטח ניצלתי כל דקה מהזמן שנתנו לנו להתנקות. הרווחתי מעצם היותי הבחורה היחידה שהשלימה את הגיבוש. ניגבתי את שערי וגופי במגבת הגדולה ולבשתי את הטרנינג הנקי שהבאתי מהבית.

"ברק, בוא לכאן!" קפצתי במקומי למשמע הקול הרועם שנשמע מחוץ למבנה.

"מה אתה רוצה, זגורי? אני מאחר." זיהיתי את קולו של אחד המפקדים שתיזזו אותנו השבוע.

"גיבשתם כבר את הרשימה הסופית?" ליבי החל להלום חזק בחזי. ייתכן שהם מדברים על הרשימה של החניכים שימשיכו לקורס הטיס? הצמדתי את המגבת היטב לחזי והתאמצתי להקשיב מבעד לרעשי הרקע של הבסיס.

"לא סיימנו, בדיוק עכשיו חוזרים לדיונים." נשמע קולו הלחוץ של המפקד ברק.

"לא ראיתי את ג' ברשימה. זו בוודאי טעות, נכון?" נשמעה אזהרה מוסווית בקול שנישא באוויר.

"בחייך, זגורי, אני יודע שדיברנו על זה, אבל יש חניכים ראויים יותר."

"אין ראוי יותר מהבן של אתה יודע מי, ויש כאלה שלא אמורים להיות בקורס. אני בטוח שכולנו מבינים את זה."

"איזה דפוק זה!"

"טוס ברק, שלא תאחר. והשיחה הזו, בדיוק כמו הקודמת, מעולם לא התקיימה!"

חיכיתי המומה עוד מספר דקות כדי לא להיתקל במעורבים בשיחה. לאחר מכן חזרתי בריצה לאוהל שלי. האם הבנתי נכון? באמת מישהו מנסה להשפיע על רשימת החניכים שימשיכו? שחזרתי בראשי את השיחה שוב ושוב. ניסיתי להבין, לחפש משמעויות נסתרות, אולם למרות החששות שאפפו אותי, העייפות הכריעה אותי. ארבעה לילות נטולי שינה בשילוב עם עומס נפשי ופיזי גרמו לי לקרוס.

***

לראשונה מתחילת הגיבוש, ההשכמה למחרת הייתה לאחר זריחת השמש. פירקנו את המאהל, הזדכינו על הציוד, ונעמדנו לחוצים ונרגשים על מגרש המסדרים לקבלת תוצאות הגיבוש. הסתדרנו בשלשות והסתכלנו זה על זה. ביום הראשון היינו שש מאות, ביום השישי היינו מאתיים פחות. בזווית העין הבחנתי ב־272 שעמד זקוף בשלשה הקדמית שמולי. הוא נראה כמו סלע איתן, רווי ביטחון עצמי, אבל זה היה בניגוד גמור לעיניו הכבויות. הוא שם לב שבחנתי אותו והסיט את מבטו לרצפה.

"לקבלת המפקד שתיים, שלוש, הקשב!" צעק הסמל, וכולנו נמתחנו לדום. רגע האמת הגיע. התפללתי בכל ליבי שאזכה לשמוע את המספר שנתנו לי לצד המילה "עבר".

"חניכים, עברתם שבוע קשה שבו נדרשתם להפגין יכולות פיזיות ומנטליות שדרושות מטייסים בחיל האוויר," פתח המפקד את דבריו. "היו גאים בעצמכם, סיימתם את הגיבוש. לאורך השבוע נבחנתם בכל דקה, גם כשחשבתם שאנחנו לא רואים, הכול תועד. אקריא את המספרים לפי סדר עולה עם ההחלטה – עבר לא עבר. חניכים שקיבלו 'עבר', תפתחו ח' בצד המזרחי של המגרש ליד הטריבונות, וייגשו אליכם בהקדם."

הלב שלי רעם בחזה, וזיעה הצטברה בכפות ידיי הקפוצות. המפקד ברק החל להקריא את מספרי החניכים שעברו, דקר את ליבי עם כל מספר שנקרא. 265, 266, 267... תורי כמעט הגיע. עצמתי את עיניי וחזרתי שוב על התפילה החרישית שלי, כל כך מקווה לשמוע את המספר שלי.

"272 עבר, 273 לא עבר, 274 עבר..."

ליבי התרסק. נשכתי את שפתיי בכוח והתאפקתי כדי לא לבכות. המפקד סיים את הקראת המספרים. התבוננתי סביב על אלה שנותרו כמוני מאוכזבים ושבורים.

"אלו מכם שלא עברו, אל דאגה. לא נמצאתם מתאימים לצוות אוויר, אבל כל חיל בצה"ל יהיה גאה לקבל אתכם לשורותיו. בימים הקרובים רובכם תקבלו זימונים ליחידות מובחרות. אני מאחל לכולכם הצלחה. משוחררים."

אט־אט התפזרו החניכים ממגרש המסדרים, מי במרמור שקט ומי בבכי של ממש, אספו את חפציהם ונעו לכיוון האוטובוס לבאר־שבע.

הרמתי כמו על אוטומט את תיק הגב שלי מהאדמה ועליתי על האוטובוס. עיניי לא הצליחו להחזיק עוד את הדמעות שזרמו בחופשיות על לחיי.

"272 ו־274 התקבלו לקורס. ממש לא מפתיע, אה שגב?" נשמע קול ממורמר בספסל מאחוריי.

"יש דרג ויש זרג, אחי. האליטה תמיד תתקבל. לפחות תתנחם בעובדה שאף בחורה לא התקבלה. איזו פדיחה להיות מודח ולראות בחורה מתקבלת במקומך."

"אמרתי לך שאין סיכוי שהיא תתקבל. לא משנה עד כמה טובה היא הייתה. השמועה אומרת שהמפקד המיועד של בית הספר לטיסה מתנגד לבנות בתא הטייס."

הם המשיכו לדבר ביניהם, כלל לא מודעים לעובדה שישבתי במושב לפניהם ושמעתי הכול.

האוטובוס התמלא והחל בנסיעה. התבוננתי מבעד לחלון בפעם האחרונה אל מגרש המסדרים. 272 עמד זקוף בגבו אליי והקשיב למפקד שעמד לפניו. נזכרתי במה שאמרו הבנות בלילה הראשון באוהל – 272 נועד להיות טייס מהיום שנולד. חשקתי את שיניי, סוף־סוף התחברו חלקי הפאזל. הבנתי את משמעות השיחה ששמעתי ליד המקלחות ערב לפני. אין ראוי יותר מ־ג', הבן של... ג' אכן עבר. כבוד המפקד לא מאמין בבנות בתא הטייס, ומי ששילמה על כך היא אני.

ניגבתי בשקט את הדמעות, הייתי נחושה בדעתי להפסיק לרחם על עצמי. דלת אחת נסגרה בפניי, אך אני אפתח דלת אחרת. באותו רגע החלטתי שלא אתן למישהו שנולד לאבא הנכון ולקח לי את המקום בקורס לקבור לי את החלום. זה כבר לא יקרה במסגרת הצבאית, אבל אעבוד קשה, אחסוך שקל לשקל, ייקח הזמן שזה ייקח, לא אנוח עד שעל דש בגדיי יהיו מוצמדות כנפי הטיס.

1 ברזל זווית נגד טנקים

פרק 1

יובל

שמיים תמיד היו אהבתי הגדולה, כחולים ובהירים, כהים וסוערים. רוויי עננים, מוארים בברקים, צבועים בצבעים עזים של שקיעה או זריחה. במשך השנים יצא לי לטוס בכל מזג אוויר, רגוע כמו גם סוער, ועדיין בכל פעם שהייתי על מטוס, בין אם בתא הנוסעים או בתא הטייס, התרגשתי מחדש.

"גבירותיי ורבותיי, אנחנו נכנסים לשטח האווירי של מדינת ישראל ומתכוננים לקראת הנחיתה בשדה התעופה בן־גוריון. אנא חזרו למקומותיכם וחגרו את חגורות הבטיחות." קולה של הדיילת נשמע במערכת הכריזה.

חגרתי את החגורה וחזרתי להביט מבעד לחלון. הטייס החל להנמיך גובה כנדרש לפי הפרוטוקול ושינה במעט את זווית המטוס. צוות הדיילים התרוצץ במרץ בניסיון להשלים את כל ההכנות האחרונות לקראת הנחיתה.

"צוות תא הנוסעים, התכוננו לנחיתה," כרז הטייס, וליבי נצבט בגעגוע.

זה היה מוזר לשמוע קול שאינו שייך לי בוקע מהרמקולים ויורה הוראות לצוות הדיילים. מאז שקיבלתי את הכנפיים בסיום החודשים המתישים של קורס הטיס לפני יותר מעשור, יכולתי לספור על יד אחת את מספר הפעמים שישבתי מחוץ לתא הטייס. מטוסים היו ונשארו האהבה הגדולה של חיי, וביליתי בשמיים כל רגע פנוי כדי לצבור כמה שיותר שעות טיסה.

המטוס התקרב אל הקרקע, וחופי ישראל נראו בבירור מתחתינו. דמעה קטנה זלגה במורד לחיי. עברו שתים־עשרה שנים מאז שכף רגלי דרכה על אדמת ישראל. גמעתי בשקיקה את הנוף העירוני שנגלה לעיניי והשתנה לא מעט בזמן שחלף.

זיכרונות ישנים החלו לעלות במוחי, אך דחקתי אותם חזרה אל תהומות השכחה. חזרתי כדי להישאר, כדי להתמודד, כדי לגרום להם להבין ולקבל את מה שהם סירבו לקבל. כל כך הרבה שנים לא ראיתי את הוריי. הקשר בינינו הצטמצם לשיחות טלפון מתוחות בחגים ובימי הולדת. אימי התעניינה בשלומי ובכתה לעיתים, בעוד שלאבי תמיד היו שתי שאלות – מתי את חוזרת הביתה? ועד מתי תתעקשי לטוס?

המטוס התקרב במהירות אל מסלול הנחיתה. זיהיתי את הרגע שבו נפתחו גלגלי המטוס וניסיתי לנחש את הרגע המדויק שבו הם ייגעו בקרקע. ספרתי בלב עד עשר, והם נשקו למסלול בחבטה קלה. הנוסעים סביבי מחאו כפיים. מבחינתם, זו הייתה נחיתה מוצלחת, אך הרגשתי את חוסר הדיוק הקטן שבמגע עם הקרקע. ככה זה כשמבצעים המון נחיתות.

המטוס הגיע לנקודת החנייה, ומנועיו דממו. האנשים אספו את חפציהם מהתאים העליונים ומהמושבים. המתנתי בסבלנות. לא היה לי עבור מה למהר. אחי התאום דן היה היחיד שסיפרתי לו שאני חוזרת הביתה, אולם לא הייתי בטוחה שהוא יגיע.

יצאתי מהמטוס והודיתי לצוות הטיסה. עברתי את ביקורת הדרכונים והגעתי למסוע הכבודה בדיוק בזמן כדי לראות את המזוודה שלי יוצאת. אספתי אותה ויצאתי איתה אל אולם מקבלי הפנים כששמעתי קול מוכר.

"יובי, לכאן!"

עצרתי במקומי והפלתי את התיקים שלי אל הרצפה. ידי נצמדה לשפתיי המופתעות. דן עמד במעבר מקבלי הפנים עם בלון גדול בצורת מטוס ושלט קטן שעליו נכתב – קברניטה יובל כץ, ברוכה השבה הביתה!

רצתי אל זרועותיו הפרושות ושכחתי לחלוטין מהתיקים ומהמזוודה שנזרקו על רצפת המעבר והפריעו לנוסעים היוצאים.

"אני לא מאמינה שהגעת, איזו הפתעה! אני כל כך שמחה לראות אותך, דנדון." חיבקתי אותו בחוזקה ובכיתי ללא שליטה לתוך חולצתו.

"איזה כיף שחזרת הביתה, כל כך התגעגעתי! גם יסמין והילדים מתרגשים."

דן התחתן עם יסמין לפני שעזבתי את הארץ במרדף אחרי החלום. הוא הכיר אותה בצבא כששניהם שירתו ביחידת 8200. בנם הראשון עופר נולד שנה אחרי שעברתי לארצות־הברית. דניאל נולדה חמש שנים אחריו. אומנם ראיתי את הילדים במהלך השנים כשדן ומשפחתו הגיעו לבקר אותי, אולם עדיין הרגשתי שפספסתי המון מחייהם.

"ואימא ואבא?" שאלתי בשקט, מעט מפחדת לשמוע את התשובה.

דן ליטף את גבי בתנועה מנחמת. "ברור שהם שמחים. הם תמיד רצו שתחזרי, אבל את מכירה אותם, הם עקשנים, קשה להם עם הבחירה שלך, והם מתקשים לשחרר."

קשה להם עם הבחירה שלי, זו לשון המעטה לתגובה של הוריי על ההחלטה שלי להשיג בכל הכוח את החלום. כשהצהרתי בפניהם שאנסה להתקבל לקורס טיס בצבא, הם לא התלהבו מהרעיון, אבל נתנו לי את אישורם. הם ידעו שהסיכוי שאתקבל לקורס הוא מזערי, וחשבו שאחרי שאפול בגיבוש, אעזוב את הרעיון הטיפשי להיות טייסת. כך לפחות הם הגדירו אותו. ליבי נצבט בכל פעם שחשבתי על אותו גיבוש מכונן בחיי.

המילים "273 לא עבר!" נותרו חרותות לנצח במוחי. במהלך השנים, בכל פעם שהיה לי קשה והתלבטתי אם בחרתי בחוכמה, נזכרתי במיוחס שנכנס לקורס במקומי. עמידתו הזקופה עודדה אותי להתאמן עד שאצליח, לנסות שוב ושוב עד שכל תרגיל יהיה מושלם. לא הייתה מאושרת ממני כשקיבלתי את רישיון הטיס האזרחי שלי, אף שידעתי שדרך ארוכה עוד לפניי.

"יאללה, בואי נזוז, ניסע הביתה, הילדים מתים כבר לראות אותך. תישארי אצלנו עד שתמצאי דירה." דנדון שחרר אותי והלך להביא את התיקים שעדיין היו זרוקים באמצע האולם.

התלבטתי רבות אם להישאר בבית של דן ויסמין. לא רציתי לגרום להם לאי־נוחות, אבל באמת התגעגעתי למשפחה שלי ורציתי לבלות בחברתם לפני שאעבור לדירה לבד. החלטתי שאגש למבחנים הדרושים כדי להסב את הרישיון שלי לרישיון טיס ישראלי ואחפש לעצמי עבודה באחת מחברות התעופה בישראל.

"שכנעת אותי, דנדון! אבל אני לא רוצה לנצל אתכם. ברגע שיעבור הג'ט לג אתחיל לחפש דירה."

נכנסנו לקיה ספורטאז' החדשה ויצאנו מהשדה. השמש החלה לשקוע ושטפה את השמיים בצבעי ארגמן עזים.

"דנדון, אולי נעצור שנייה בגבעה שלנו? רק לכמה דקות, כל כך התגעגעתי אליה."

"יסמין תהרוג אותי." דן הביט בשעונו ומייד חייך. "טוב נו, אף פעם לא סירבתי לסיבוב בגבעה."

דן עצר את האוטו בשטח הפתוח ליד הגבעה שלנו בין לוד לנמל התעופה. המקום מאוד השתנה. השכונות החדשות שקמו, נגסו בהרבה מהשטח הפתוח. באופן מפתיע, הסלע הקטן שלו קראנו הגבעה עדיין היה שם.

התיישבתי על הקרקע, ודן התיישב לצידי. שמענו את רעשי המכוניות מכביש ארבעים הסמוך, שהפך לסואן במהלך השנים.

לא הרחק בשטח נמל התעופה, מנועי מטוס בואינג 737 כלשהו התעוררו לחיים. הייתי מזהה את הרעש הזה בכל מקום. הרעש התעצם והתריע שבקרוב נוכל לראות את המטוס חולף מעלינו בעודו שועט מעלה אל העננים בדרכו אל היעד שלו.

"אז... אומנם עכשיו יש לך שנים של יתרון, אבל משחקים?" דן דחף את כתפי עם שלו בשעשוע.

ישבנו במשך שעות בילדותנו בשטח הפתוח בשעות בין הערביים וניחשנו פרטים על המטוסים שעלו לאוויר. חלמנו איך יהיה להטיס מטוס, דמיינו את ההרגשה שבחיים לא תשתווה למציאות. לעיתים ריחמתי על אחי שהחליף את חלום הטיסה בחלום אחר, שהתפשר. ולעיתים תהיתי אם בחר נכון. בעוד שאני הקרבתי את חיי האישיים ולא היו לי חברים או בן זוג קבוע, דן הקים משפחה, זכה להתאהב, וקינאתי בו בסתר על שעשה זאת.

"טוב, זו לא חוכמה." חייכתי והבטתי לשמיים בעת שהמטוס עבר מעלינו. "זה בואינג 737 ללא ספק, סימן שלושת העננים, זו חברת 'שמיים', לגבי היעד אנחש."

עשיתי את עצמי חושבת בתיאטרליות מוגזמת. "לונדון!"

דן הוציא את הנייד שלו בדיוק כמו שהיה עושה כשהיינו צעירים יותר ונכנס לאתר רשות שדות התעופה ולוח הטיסות.

"עדיין יש לך את זה, אחותי. טיסת סקאי 345 של חברת 'שמיים' מתל־אביב ללונדון שהמריאה בדיוק לפני שתי דקות. לגבי סוג המטוס, אצטרך להאמין לך, את בטוח מזהה אותם טוב יותר ממני." הוא קרץ לי בשובבות.

ישבנו בדממה מספר דקות, חיכינו למטוס הבא שימריא כדי שגם לדן תהיה הזדמנות לנחש ולאזן את התוצאה.

נזכרתי בפעם האחרונה שישבנו במקום הזה יחד, אחרי שחזרתי מגיבוש הטיס הכושל שלי. הייתי עצובה, כעסתי, נטרתי טינה ליקום כולו. לא הבנתי איך יכולתי להגיע כל כך קרוב לבאר ולא לשתות ממנה. גם אז דן היה לצידי, ולשווא ניסה לשכנע אותי לשחק את המשחק שלנו. נראה לי שזו הייתה הפעם היחידה שישבנו על הגבעה ונתתי למטוסים לחלוף מעליי ללא כל התייחסות.

"יובי, אני שונא לראות אותך ככה, דברי איתי, את מדאיגה אותי." דן ניסה בכל כוחו לדובב אותי, אבל שתקתי כי הייתי שקועה כל כולי במחשבות. "להתקבל לקורס טיס זה סיכוי של אחד למיליון. תחשבי שסיימת את הפאקינג גיבוש, אותי בכלל לא זימנו לשם. את קולטת איזה דבר גדול עשית?" הוא ניסה לעודד אותי, אבל רק ליבה את האש שבערה בי.

"אתה לא מבין, אני עזרתי לו. עזרתי לילד השמנת במשימה, למרות שלא הייתי חייבת. נתתי במו ידיי למפקדים את ההזדמנות לקבל אותו לקורס. הרי זה ברור שהבן של המפקד הבא של בית הספר לטיסה לא יכול להיכשל. הוא הרי חייב לעבור את הגיבוש, גם אם זה אומר שהבחורה היחידה שצלחה את הגיבוש כשווה בין שווים עם כל אותם הבנים, תישאר בחוץ. לא אבדה גדולה, הרי מקומה של בחורה אינו בתא הטייס," חזרתי בלגלוג בפעם המיליון על המילים ששמעתי מפי הנערים המתוסכלים שישבו בספסל מאחוריי.

"אין טעם לחפור בזה שוב ושוב. יש עוד תפקידים קרביים משמעותיים שאת יכולה לעשות. כל החיים דיברת רק על טיס. היית כל כך מכוונת לזה, עד שלא בחנת עוד אפשרויות. לא נתת לעצמך לחשוב, אולי הטיס לא בוער בך כמו שחשבת. אחרי שתסיימי את הצבא תחפשי משהו אחר לעשות." הוא הניח את ידו על שלי ולחץ בעדינות. "זוכרת כשעשיתי את המיונים לתלפיות ולא עברתי? אמרת לי שאם דלת אחת נסגרת אחרת תיפתח? זה בדיוק מה שקרה, אני מתגייס ל־8200 ואני מרוצה."

התעצבנתי עליו. לא הבנתי למה הוא ניסה להפעיל עליי פסיכולוגיה בגרוש. כאילו היה בכלל מקום להשוואה. ממני לקחו בכוח את החלום, בלי הזדמנות שנייה. הייתה אחת, והיא כבר לא שם.

"נו באמת, זה בכלל לא אותו דבר," עניתי. "אתה יודע את זה. אצלי תמיד הכול היה מכוון לטובת אותה מטרה, ועכשיו מה? דלת אחרת תיפתח? אתה רציני? עוד מעט תציע לי ללכת להיות דיילת!"

"ומה רע בזה? רצית לטוס, לא? גם זו דרך, ואחת לא רעה בכלל, אם את שואלת אותי!" דן ניסה להלהיב אותי לגבי הרעיון.

"אין מה להשוות, עזוב," אמרתי לו בהכנעה.

לא ידעתי באותו רגע איך להסביר לו את אשר התחולל בנפשי. הוא לא היה מסוגל להבין את הטירוף והאובססיה ששלטו בי.

ביום הולדתי השישה־עשר קיבלתי מחבריי מתנה "להיות טייס ליום אחד." התמכרתי להרגשה שחשתי כשהייתי באוויר. אולי רק מישהו מכור לסכנה ולהתרגשות יכול להבין את האדרנלין שפמפם בעורקיי כשאחזתי בהגאים של המטוס וכיוונתי אותם בעדינות בין העננים. לא, דן פשוט לא הבין.

"את זוכרת את פיטר קלמינסקי?" דן שאל אותי אחרי כמה דקות של שתיקה.

"הוא התחיל ללמוד לקראת רישיון טיס פרטי לפני שבועיים, ניהנה מכל רגע. אולי גם תעשי את זה? תוכלי לטוס בכיף בסופי שבוע ומי יודע אולי מתישהו תוכלי למנף את זה למשהו גדול יותר?"

"חשבתי על זה! ייקח לי שנים לצבור את הכסף הדרוש, אבל אחסוך שקל לשקל עד שזה יקרה."

"אז הנה הדלת שלך. לא אמרתי שיהיה קל להיכנס דרכה, אבל היא קיימת."

"כדור הארץ ליובל, רות עבור!" קולו של דן החזיר אותי חזרה להווה. השמש כבר שקעה באופק, והתחיל להיות קריר. "בואי נזוז, יסמין תרצח את שנינו, כבר מאוחר." דן קם והושיט אליי את ידיו כדי לעזור לי לקום מהאדמה.

"אתה יודע, דנדון, נראה לי שאף פעם לא אמרתי לך באמת תודה." חייכתי אליו כשחגרתי את חגורת הבטיחות.

"על מה את מדברת?"

"בזכותך אני טייסת."

"לא עשיתי כלום," הוא משך בכתפיו, "רק כיוונתי אותך חזרה אל הדלת. את זו שהסתערה עליה ופתחה אותה בבעיטה."