האישה באגם

1

בניין טְרֵלוֹר עמד ועדיין עומד ברחוב אוֹליב, קרוב לשדרה השישית, בווסט סייד. המדרכה שלפניו היתה עשויה לבני גומי שחורות ולבנות. עכשיו אספו אותן כדי להעביר לממשלה, ואיש חיוור וגלוי ראש, עם פרצוף של איש אחזקה בבניין, פיקח על העבודה ונראה שהדבר שובר את לבו.

חלפתי על פניו ודרך שדרה מקורה של חנויות שנפתחה אל לובי רחב ידיים, שחור וזהוב. חברת גילֶרלֵיין שכנה בקומה השביעית, בחזית, מאחורי צמד דלתות עשויות זכוכית כפולה במסגרת פלטינה. בחדר הקבלה היו שטיחים סיניים, קירות בצבע כסף עמום, רהיטים מזוותים אך מעוצבים בקפידה, כנים ועליהם יצירות פיסול מופשטות, חדות ומבהיקות, וארון תצוגה משולש וגבוה בפינה. היו בו מדרגות, שלבים, איים ואצטבות עשויים מראָה בוהקת, ועל אלה הוצבו כמדומה כל בקבוק או קופסה מפורכסים שיצר מישהו מאז ומעולם. היו שם קרמים, אבקות, סבונים ומי ריח לכל עונה ואירוע. היו שם בשמים בבקבוקים גבוהים ודקים, שנראו כאילו די בנשיפה להפיל אותם ארצה, ובשמים בבקבוקונים פסטליים עם סרטי סאטן מקסימים, כמו ילדות קטנות בשיעור מחול. היהלום שבכתר היה כמדומה דבר קטן מאוד ופשוט למראה בבקבוק ענברי פחוס. הוא היה באמצע, בגובה העיניים, קיבל הרבה מקום ונשא את התווית "גילֶרלֵיין ריגל, השמפניה של הבושם". זה הדבר. טיפה אחת בשקע הגרון, ופנינים ורודות תואמות התחילו ליפול עליך כמו גשם קיץ.

בלונדינית קטנה ונאה ישבה בפינה מרוחקת, ליד מרכזייה קטנה, מאחורי מעקה ומחוץ לטווח סכנה. מאחורי שולחן שטוח, בקו ישר מול הדלתות, ישבה יפהפייה גבוהה, דקה וכהת שיער. שמה, על פי אותיות התבליט שבלוחית הנטויה שעל שולחנה, היה מיס אדריאן פְרוֹמְסֶט.

היא לבשה חליפה עסקית אפורה, ומתחת לז'קט חולצה כחולה כהה ועניבת גברים בגוון בהיר ממנה. שולי הממחטה המקופלת בכיס החזה נראו חדים די הצורך לחתוך לחם. היא ענדה צמיד חוליות ושום תכשיט מלבדו. בשערה הכהה היה שביל, והוא צנח בגלים רפים אך לא מקריים. היה לה עור שנהב חלק, גבות חמורות למראה ועיניים כהות וגדולות, שנראו כמסוגלות למבט חם מזה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

הנחתי על השולחן את הכרטיס החלק שלי, זה בלי הטוֹמיגן בפינה, וביקשתי לפגוש את מר דירֵייס קינגסלי. היא הסתכלה בכרטיס ואמרה: "קבעת פגישה?"

"בלי פגישה."

"קשה מאוד לפגוש את מר קינגסלי בלי תיאום מראש."

לא מצאתי מקום לוויכוח.

"באיזה עניין, מר מַרְלוֹ?"

"אישי."

"אני מבינה. מר קינגסלי מכיר אותך, מר מַרְלוֹ?"

"אני חושב שלא. אולי הוא שמע את השם שלי. אפשר לומר שלוּטננט מָגי שלח אותי."

"ומר קינגסלי מכיר את לוּטננט מָגי?"

היא הניחה את הכרטיס לצד ערֵמה של ניירות מכתבים עם כותרת שהודפסו זה מקרוב. היא נשענה לאחור, הניחה יד אחת על השולחן ונקשה קלות בעיפרון זהב קטן.

עטיתי חיוך. הבלונדינית הקטנה שליד המרכזייה הטתה אוזן דמוית קונכייה והעלתה חיוך קטן וצמרירי. היא נראתה שובבה ולהוטה ליחס, אבל לא לגמרי בטוחה בעצמה, כמו חתלתול חדש בבית שאינו נוטה חיבה יתרה לחתלתולים.

"אני מקווה שכן," אמרתי. "אבל יכול להיות שהדרך הכי טובה לברר את זה היא לשאול אותו."

היא נחפזה לחתום בראשי תיבות על שלושה מכתבים כדי להימנע מלזרוק עלי את מִתקן העטים שלה.

"מר קינגסלי בישיבה. אעביר לו את הכרטיס שלך ברגע שיתאפשר לי."

הודיתי לה וניגשתי לשבת בכיסא כרום ועור שהיה נוח הרבה יותר מכפי שנראה. הזמן עבר ודממה אפפה את המקום. איש לא נכנס או יצא. לרגעים נשמעו תנועת ידה האלגנטית של מיס פְרוֹמְסֶט על ניירותיה והציוצים הדמומים של החתלתול במרכזייה, ועמם הנקישה הדקה של תקעים ננעצים־נשלפים.

הדלקתי סיגריה ומשכתי מאפרה עומדת אל הכיסא. הדקות עברו על קצות האצבעות, עם אצבע מהסה על השפתיים. סקרתי את המקום. אי־אפשר לדעת כלום על עסק כזה. אולי הם עושים מיליונים. אולי השריף יושב אצלם בחדר האחורי, בכיסא שנוטה על רגליו האחוריות ונשען על הכספת.

כעבור חצי שעה ושלוש או ארבע סיגריות נפתחה דלת מאחורי השולחן של מיס פרומסט ושני גברים צוחקים יצאו ממנה בהליכה לאחור. גבר שלישי החזיק למענם את הדלת ועזר להם גם לצחוק. כולם לחצו ידיים בחום ושני הגברים חצו את המשרד ויצאו. הגבר השלישי הניח לחיוך המעושה לנשור מעל פניו ונראה כאילו לא חייך מעודו. הוא היה ברנש גבוה בחליפה אפורה, ולא היה לו זמן לשטויות.

"שיחות?" הוא שאל בקול חד של בוס.

מיס פרומסט אמרה חלושות: "מר מרלו אחד מחכה לפגוש אותך. לוּטננט מָגי שלח אותו. בעניין אישי."

"בחיים לא שמעתי עליו," נבח האיש הגבוה. הוא לקח את הכרטיס שלי, לא זיכה אותי אפילו במבט חטוף ונכנס בחזרה אל המשרד שלו. הדלת נסגרה עם מעצור פְּנאוּמטי והשמיעה קול מעין "פוּוּיי". מיס פרומסט זיכתה אותי בחיוך מתוק ועצוב, ואני השבתי לה אותו בדמות מבט תאוותני. אכלתי עוד סיגריה, ועוד זמן דשדש על פנינו. התחלתי לנטות חיבה יתרה לחברת גילרליין.

אחרי עשר דקות נפתחה שוב אותה הדלת והאיש החשוב יצא ממנה, כובעו לראשו, וסינן שהוא יוצא להסתפר. הוא חצה את השטיח הסיני בצעד אתלטי קל, עשה בערך חצי המרחק אל הדלת ואז סטה ממסלולו בפנייה חדה וניגש אל המקום שישבתי בו.

"רצית לראות אותי?" נבח.

הוא התנשא לגובה מטר ותשעים בערך, ולא הרבה מזה היה רך. עיניו היו אפורות כאבן עם נקודות זעירות של אור קר. הוא גדש חליפה גדולה של פלנל אפור חלק עם פסים בהירים דקים, וגדש אותה באלגנטיות. כל אורחותיו העידו על איש שקשה מאוד להסתדר אתו.

קמתי. "אם אתה מר דירֵייס קינגסלי."

"מי לעזאזל חשבת שאני?"

הנחתי לו ליהנות מזה ונתתי לו את הכרטיס האחר שלי, זה עם הטומיגן. הוא אחז בו בכף ענקית והקדיר אליו פנים.

"מי זה מָגי?" הוא שאל בזעף.

"סתם בחור אחד שאני מכיר."

"מרתק," הוא אמר ושלח מבט חטוף לאחור אל מיס פרומסט. זה מצא חן בעיניה. זה מצא חן בעיניה מאוד. "עוד פרטים שתרצה לשחרר לגביו?"

"טוב, מכנים אותו מָגי סיגליות," אמרתי. "זה כי הוא לועס טבליות גרון קטנות שיש להן ריח של סיגליות. הוא גבר מגודל עם שיער כסוף רך ופה קטן ומתוק שנוצר בשביל לנשק בו תינוקות. נראה לאחרונה לבוש בחליפה כחולה נקייה, נעליים חומות רחבות ומגבעת לבד אפורה, ועישן אופיום במקטרת קצרה עשויה שורש אברש."

"ההתנהגות שלך לא מוצאת חן בעיני," אמר קינגסלי בקול שאפשר לפצח עליו אגוז ברזיל.

"זה בסדר," אמרתי. "היא לא למכירה."

הוא נרתע כאילו טלטלתי תחת אפו מָקָרֶל בן שבוע. אחרי רגע הפנה אלי את הגב ואמר מעבר לכתפו:

"אני אתן לך שלוש דקות בדיוק. אלוהים יודע למה."

הוא חרך את השטיח בדרכו חזרה על פני השולחן של מיס פרומסט ואל הדלת שלו, פתח אותה במשיכה חזקה והרפה ממנה כך שתיסגר לי בפרצוף. מיס פרומסט אהבה גם את זה, אבל עכשיו נדמה היה לי שהבחנתי בשמץ צחוק ערמומי מאחורי עיניה.