סוד פניני פדובה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוד פניני פדובה

סוד פניני פדובה

עוד על הספר

תקציר

איל העסקים סטיבן הבילנד אינו מתעניין בנשים נוטפות יהלומים או אבני אודם. לא, הוא שם עינו על היפהפייה הנדירה סופיה ג´ורדן. סופיה נסחפת על ידי סטיבן ונלקחת לוונציה על ידי המיליארדר השרמנטי. אבל בעודה מתאהבת מעל לראשה היא יודעת שסטיבן מחזיק במפתח לסוד שיפתח את השער למגיע לה מלידה. שכן סופיה היא היורשת של פניני פדובה שלא יסולאו בפז. רק פעם אחת יזכה סטיבן לראות את סופיה ואת הפנינים בכל הדרן, חשופות לעיניו...

מהדורה ראשונה ראתה אור לראשונה בשנת - 2008.

פרק ראשון

1

ערב יוני המוקדם היה לח ומעונן, האפלה ירדה כבר. סופיה ג'ורדן, שקית פלסטיק בידה, מעיל גשם בצבע אבן רכוס סביב מותניה הדקים, עשתה את דרכה הביתה בצעד מהיר. נחפזה אל דירת הקרקע בכיכר רולסטון, בלגרביה, אותה חלקה עם אביה המנוח, פיטר.

המחשבה על הדירה הריקה עדיין מילאה אותה עצב, שכן למרות שאביה היה חולה במהלך השנה האחרונה, הרי שמותו, שאירע שנים-עשר שבועות קודם לכן, היה בסופו של דבר פתאומי ובלתי צפוי והותיר אותה נעצבת ובודדה.

גברת קולדוול הזקנה, אלמנה שהיתה הבעלים של הבית הגדול בכיכר רולסטון, גרה יחד עם אחייניתה בדירה מעבר למסדרון. היא הבינה ללבה והיתה אדיבה מאוד.

באותו בוקר, כאשר סופיה הקישה על דלתה כדי לשאול אם היא זקוקה לקניות כלשהן, דחקה בה הקשישה אפורת השיער והכפופה, "תיכנסי אחרי העבודה, יקירה, ונאכל יחד ארוחת ערב.

"למרות שאווה לא תהיה, היא בקורס המיוחד שלה," הוסיפה, "אני חוששת שאת תצטרכי לבשל, אם זה לא מפריע לך."

"כמובן שזה לא מפריע לי. האם את רוצה שאבשל משהו מיוחד?"

"זו תהיה טרחה מיוחדת להכין פאייה?"

סופיה התכופפה ללטף את החתולה שהתחככה בקרסוליה בחושניות ואמרה, "זו לא תהיה טרחה כלל."

"נפלא!" אמרה הקשישה בהתלהבות. "לא אכלתי פאייה מאז שארתור לקח אותי לספרד לחופשה. אווה לא אוהבת אורז על כל צורותיו."

"אז אני אערוך את הקניות בדרך חזרה הביתה הערב, ואקפוץ מיד אחרי שאחליף בגדים."

גברת קולדוול הבטיחה בהבעה של עונג, "אני אערוך את השולחן."

היא הושיטה לסופיה רשימת קניות וכסף והוסיפה, "יהיה נפלא להיות בחברתך ולאכול ארוחה מבושלת."

כאשר שמע מה התוכניות שלה להערב, דיוויד רנטון, סוחר אמנות בינלאומי והבעלים של א-וולונטה, גלריה יוקרתית שבה עבדה, אמר, "למה שלא תצאי חצי שעה מוקדם יותר? ג'ואנה תסתדר, ואת השקעת לא מעט שעות נוספות בתערוכה של אביך."

פיטר ג'ורדן היה צייר חובבן מוכשר מאוד ולאחר מותו, דיוויד – ידידו הוותיק – הטעים, "העבודה שלו מזהירה. חבל שהוא היה צנוע מכדי להרשות לי להציג אותה."

"ניסיתי לשכנע אותו ואמרתי לו שהציורים שלו ישמשו השראה לאמנים חובבנים צעירים אחרים. אבל הוא לא השתכנע."

"אני באמת חושבת שהוא התחיל להשתכנע," אמרה סופיה. "הוא דיבר על כך כמה ימים לפני מותו."

"אז למה שלא נציג תערוכה מציוריו כמצבת זכרון? כך נחגוג את חייו. אם נכלול בתערוכה את המיניאטורות שלו, אני בטוח שיהיה לנו די חומר למלא את המרפסת."

הרעיון מצא חן בעיני סופיה והיא נעתרה לו.

היא אצרה את כל העבודות של אביה, מלבד ציור אחד שתלה בחדר השינה שלה.

זה היה דיוקן ראש וכתפיים של גבר צעיר ויפה-תואר עם שיער בהיר ועיניים כהות, ופה שהשפיע עליה בחוזקה בשל שילוב האסתטיקה והחושניות שלו.

מאז ילדותה הצליח הדיוקן הזה לרתק אותה, וכנערה היא טוותה סביבו חלומות רומנטיים.

ביודעו עד כמה אהבה אותו, אביה העניק לה אותו ליום-הולדתה השישה-עשר.

הוא שאב עונג אמיתי מהציור, ומאחר שלא הבין באמת את עומק הכשרון שלו, הוא העניק לעתים קרובות את הדיוקנאות שצייר לדוגמנים שלו. פירוש הדבר שלא היו להם עבודות רבות מאוד להציג.

עם זאת, דיוויד אסף את כל העבודות שהיו להם ולקח אותן לגלריה.

שם, סופיה עבדה שעות ארוכות בתלייתן, הפקת קטלוגים וארגון הפרסום המקדים. עתה התערוכה היתה מוכנה ונועדה להיפתח למחרת היום.

היא קיבלה את הצעתו של דיוויד ויצאה מהגלריה בשש וחצי, עצרה בחנות ועשתה את הקניות שלה.

זה היה יום שישי בערב והחנות היתה עמוסה. לאחר שסיימה את הקניות, היא גילתה שאחד הגרבונים שלה נקרע וששיערה התפזר.

היא אספה את שערה וחיפשה את הסיכה שהחזיקה אותו אבל גילתה שהיא נעלמה.

התור בקופה היה ארוך וכאשר יצאה מהחנות התברר לה שגשם החל לרדת.

באנחה הרימה את צווארון מעיל הגשם ותחבה את שערה הכהה והרך לתוכו עד כמה שאפשר.

רק כאשר התרחקה מהחנות חשבה שהיה הרבה יותר נוח אם הקניות שלה היו נארזות בתוך שתי שקיות ולא רק אחת.

במצב עניינים זה, היא נאלצה להיסחב עם שקית אחת ולהעביר אותה מיד ליד בזמן שהידיות הדקיקות חתכו את אצבעותיה ועצרו את זרם הדם.

היא החליפה ידיים בפעם האלף כאשר אחת הידיות הדקות נקרעה והשקית נשמטה וכל התכולה שלה נפלה לרגליו של גבר גבוה ובהיר שיער שצעד במרחק כמה צעדים מאחוריה.

בזמן שעוברים ושבים אחרים המשיכו לדרכם משני עבריה, כמו מים שעוקפים סלע, הרי שזר בלבוש מהודר זה התכופף וביעילות רבה החל לאסוף את הפריטים.

היא התבוננה בראשו הרכון והבחינה בסמיכות שערו, שהיה רטוב מהגשם, וניסה להסתלסל בזמן שהחזיר את המצרכים לתוך השקית. כאשר הרים את הפריט האחרון, הוא צחק. "טוב שלא היו לך כאן ביצים."

קולו היה נעים ומתון, עם רמז מרתק למבטא שלא הצליחה למקם.

הוא החזיק את השקית ביד אחת בעוד ידו השניה תומכת בתחתית השקית, התרומם וגימד את המטר ושבעים שלה.

היא הביטה לתוך פניו יפי-התואר והרגישה רטט של זיהוי וזעזוע של הפתעה.

אבל בזמן שמוחה התעקש שלא ייתכן שזה הוא, הרי שלבה ועיניה אמרו לה שזה הוא.

למרות שלא היתה מסוגלת לראות בדיוק את צבע עיניו הכהות וארוכות הריסים, הרי שפניו החזקים והברורים ופיו היפהפה והחושני עם השפה העליונה המבוקרת והשפה התחתונה המלאה, הסנטר בעל הגומה והלסת הרבועה היו מוכרים לה כמו פניה שלה.

היא התמלאה אושר ופליאה, תחושה עזה של שביעות רצון, כאילו חיכתה באופן לא מודע למפגש הזה. כאילו זו היתה פגישה יעודה.

היא בהתה בו והוא המשיך, "אוי, אלוהים, אני חושש שכל העניין הזה מתחיל להיקרע. האם יש לך עוד דרך ארוכה?"

המומה בגלל המוזרות שבכל זה, היא גמגמה, "ל-לא, לא. רק עוד קצת, עד דרך רולסטון."

הוא הרים את השקית עוד קצת והציע, "אז אולי תובילי?"

היא מצאה את נימוסיה ואמרה, "תודה, אבל אני לא רוצה להטריד אותך," ואז חיכתה בדריכות מיוסרת. אם הוא יושיט לה את השקית עם הקניות ויתרחק, היא לא תראה אותו שוב לעולם.

אבל למרבה ההקלה, הוא לא עשה את זה.

הוא אמר לה בחיוך קטן, "האמת היא שאני הולך באותו כיוון."

ההתרגשות שבפגישה אתו – אלא שלא ייתכן שזה הוא – והקסם הצרוף של החיוך הלבן והמעוקם הזה הרעידו את לבה וגרמו לה לשכוח, לרגע, את העצב שהיה בן לווייתה הבלתי מרפה במשך השבועות האחרונים.

לאחר שניה או שתיים היא אמרה בקוצר נשימה, "טוב, אם אתה בטוח שזו לא טרחה."

"אני בטוח."

היא השיבה לו בחיוך, מרגישה כאילו משהו כביר קרה, וניסתה להכיל את ההתרגשות המרטיטה שלא התאימה לה כלל.

כאשר החלה לצעוד, הזר – שכן למרות הזיהוי הרגעי והנפלא היא ידעה שמעולם לא נפגשו בעבר – שאל, "אז את גרה בדרך רולסטון?"

"לא, ליד, בכיכר רולסטון. יש לי דירה באחד הבתים הג'ורג'יאניים שצופים אל גני הכיכר."

הוא הרים גבה נאה. "את חיה לבד?"

"עכשיו כן."

"את צעירה מכדי לחיות לבד."

"אני לא צעירה כל-כך."

הוא התבונן בפניה המלבבים ודמויי הלב עם העור המושלם והעיניים שצורתן כצורת שקד, הגבות המטופחות, האף הישר והקטן והפה הנדיב, התלתלים הארוכים והכהים שנמלטו מתוך הצווארון ואמר, "את נראית בערך בת שש-עשרה."

"אני בת עשרים-וחמש."

"עשרים-וחמש," אמר כאילו הידיעה העניקה לו סיפוק כלשהו. ואז אמר, "אז כמה זמן את חיה לבד?"

קולה לא היה יציב כל-כך כאשר, עם כל הצער שבאבל, היא אמרה לו, "מאז מותו של אבי לפני שבועות ספורים."

הוא שמע את העצב בקולה ושאל, "זה היה בלתי צפוי?"

"במובן מסוים. הוא היה חולה זמן רב, אבל בסופו של דבר זה היה פתאומי." סופיה הרגישה כיצד דמעה נקווית בעינה אבל מיהרה לנגב אותה.

הוא חקר בשקט, "ואמך?"

"היא נפטרה כאשר הייתי בת שבע."

"יש לך אחים ואחיות?"

"לא. הייתי בת יחידה."

הוא הקדיר פנים מעט. "לא ייתכן שאביך היה מבוגר כל-כך."

סופיה נענעה בראשה. "אבא היה בן שישים-ושתיים בלבד. הוא התחתן רק בגיל שלושים-ושש."

"ולא התחתן אחרי מות אמך?" שאל.

"לא." היא שבה ונענעה בראשה. "מעולם לא הבנתי מדוע. מלבד העובדה שהיה נאה ומוכשר, הוא היה נחמד ומתחשב, אדם נעים באמת ובעל חוש הומור נפלא..."

"באיזה אופן היה מוכשר?"

"הוא צייר." סופיה חייכה כאשר זכרה את הכשרון של אביה.

"זה היה המקצוע שלו?"

"לא. הוא היה דיפלומט. הציור היה התחביב שלו. אבל כאשר, אחרי התאונה שלו, הוא פרש מהשירות הדיפלומטי, הוא צייר יותר."

"ציורי נוף?"

"קצת, אבל בעיקר דיוקנאות. הוא צייר דיוקן שמאוד מזכיר אותך."

הוא שלח לעברה מבט תוהה, ונבוכה, היא תהתה מה גרם לה להגיד את זה. אלא שזו היתה האמת.

"דומה לי?" הוא נשמע משועשע.

"כן."

"באמת? והעבודה שלו היתה טובה?"

"אנשים אמרו שהיא מזהירה."

בראותה על פניו של בן לווייתה הבעה של ספקנות, היא אמרה בהתגוננות, "בגלריה בה אני עובדת עומדת להיפתח תערוכה מיצירותיו."

"איזו גלריה זו?" שאל בנימוס.

"א-וולונטה."

"אז גם את אמנית?"

היא נענעה בראשה. "למרות שרציתי להיות, ולמדתי בבית-ספר לאמנות מתוך כוונה כזו, הרי שלמרבה הצער לא ירשתי את הכשרון שלו."

"אז מה בדיוק את עושה בגלריה?"

"חוץ מלעזור במכירת התמונות, אני מעריכה אותן, אוצרת תערוכות, מטפלת בצילום ובקטלוג התמונות ועוזרת בניקוי ובשחזור שלהן כאשר הדבר נדרש."

בראותה את הרמת הגבות של בן לווייתה, היא הסבירה, "לפני שהצטרפתי לגלריה ביליתי שנתיים בעבודה בניקוי ושחזור תמונות עתיקות וניזוקות במוזיאון. גיליתי שיש לי כשרון לזה, ואני מאוד נהנית מהעבודה הזו."

"מיומנות שאין לה מחיר."

"זה מה שאבא חשב."

"את ודאי מתגעגעת אליו מאוד."

"מאוד." היא בלעה את הגוש שעמד בגרונה.

"עוד לא התרגלתי לחיות לבד..." היא הניחה למילים לתלות באוויר כאשר ההגיון השתלט עליה. בדרך כלל היתה מאופקת יותר, אפילו בין חברים, אז למה פתחה את לבה בפני גבר שלא הכירה?

אלא שהיא כן הכירה אותו.

היא הכירה אותו מאז ומתמיד.

"ודאי יש לך חבר."

"לא עכשיו. הייתי מאורסת, אבל כאשר מצבו של אבא החמיר ולא רציתי להשאיר אותו לבדו בערבים, היחסים סבלו. פיליפ לא אהב את העובדה שאני כבר לא פנויה בשבילו, ולבסוף החזרתי לו את הטבעת שלו."

"זה ודאי לא הקל עלייך."

"זה לא היה קשה כמו שהייתי מצפה שיהיה," הודתה בכנות. "אחרי שהוא עזב התחוור לי שלמרות שחיבבתי אותו, הרי שלא אהבתי אותו באמת."

התחוור לה גם שרק חשבה שהיא מאוהבת מפני שהוא הזכיר לה קצת את הגבר שבתמונה.

"ולא היה אף-אחד אחר מאז?"

היא נענעה בראשה.

הזר אמר בחיוך, "על פי כמות הקניות הסקתי שאת מאכילה צבא שלם של מחזרים."

נימת קולו המקניטה האירה את האווירה והיא אמרה לו, "האוכל עבור הקשישה שהבית שייך לה וחיה בדירה ממול. היא לבד כרגע והיא הזמינה אותי לארוחת ערב."

"יש סיכוי שתדחי את הארוחה? רציתי להזמין אותך לארוחת ערב אתי."

לבה של סופיה התרונן ואז שקע כאשר התחוור לה שלא תוכל לקבל את ההזמנה.

היא נזקקה לכל כוח רצונה אבל אמרה, "מצטערת, אבל אני לא יכולה לאכזב אותה. היא באמת מצפה בכיליון עיניים לערב הזה, והבטחתי לבשל."

"חבל."

הוא לא הוסיף דבר והיא תהתה אם הוא מתחרט על ההזמנה הספונטנית שלו וחש הקלה כאשר סירבה.

אבל איכשהו חשבה אחרת.

הם הסתובבו לעבר הכיכר השקטה והמחופה עצים, שבמרכזה גנים ומדשאות מוריקות וערוגות פרחים ועצרו בכניסה לבית מספר שתים-עשרה.

אור מצהיב עלה מחלון קומת הקרקע והתאורה שמעל הדלת הטילה כתם של אור על המדרכה. אבל כפי שציפתה, החלונות העליונים היו חשוכים. הקומה העליונה כולה היתה דירה אחת שלמה, והדיירים – צוות של בעל ואשה עורכי-דין שיצאו להפליג בספינה שלהם מדי סוף-שבוע – ודאי אינם בבית.

היא הביטה בחלון המואר והבחינה בכך שאחד הווילונות זע. היא שיערה שגברת קולדוול חיכתה לבואה.

היא הוציאה מתיקה את המפתחות מתוך תקווה שהזר יזמין אותה לצאת אתו בהזדמנות אחרת, ושאלה, "אתה גר בסביבה?"

"לא. אני לא גר בלונדון בכלל. אני נמצא כאן בענייני עסקים."

"אה." לבה שקע.

הוא החזיק את השקית ביד אחת, נטל את המפתחות, בחר את המפתח הנכון ופתח את דלת הכניסה לפניה.

כאשר חצו את המסדרון, גברת קולדוול הופיעה בפתח הדירה שלה. "אה, הנה את, יקירתי!" קראה. "כבר התחלתי לתהות אם נאלצת להישאר בגלריה עד מאוחר."

"האמת היא שיצאתי מוקדם, אבל לקח לי המון זמן לערוך את הקניות," הסבירה סופיה.

"ערבי שישי עמוסים תמיד," הסכימה גברת קולדוול. ואז הביטה בעניין בגבר הגבוה והנאה שלצד סופיה ואמרה, "אם את רוצה לשנות את התוכניות שלך, אז זה לא מפריע לי."

מודעת לכך שהזר בהיר השיער מחכה למוצא פיה, סופיה אמרה לאחר היסוס קל שבקלים, "לא, כמובן שלא..."

בהרגישה שהוא עדיין מתבונן בה, תוהה אם הוא מוטרד בגלל שלא ניצלה את הצעתה של הקשישה, היא המשיכה בהחלטיות, "אני אכנס לאחר שאוריד את החליפה שלי."

"את לא צריכה למהר, חומד. בינתיים אני אשאיר את הדלת פתוחה ואמזוג לשתינו כוסית שרי." הקשישה זרחה לעברה ונבלעה בתוך דירתה.

לאחר שפתח את דלת דירתה של סופיה וחיכה עד שהדליקה את האורות, בן-לווייתה נכנס אחריה אל המבואה הקטנה ואל תוך חדר מגורים משולב עם מטבח רחב ידיים ונעים.

היא הורידה את מעיל הגשם שלה בזמן שהוא הניח את המצרכים על שולחן הקפה, הביט סביב והטעים, "אני מופתע לראות שהדירה פתוחה כל-כך."

כאשר הביט בה ישירות, היא ראתה שעיניו, כמו העיניים בדיוקן, היו אפורות צלולות וכהות כל-כך עד שדמו לצבע אפר. עיניים מרתקות שעמדו בסתירה לשערו הבהיר.

היא משכה ממנו את עיניה במאמץ ואמרה לו, "כאשר גברת קולדוול הסבה את הבית לשלוש דירות, היא החליטה על שיפוץ נרחב."

הוא נד בראשו באישור ואמר, "אני חייב לומר שזה עובד יפה. ודאי נעים לחיות כאן."

"תמיד אהבתי את הבית הזה," הסכימה סופיה. ואז, להוטה לדעת עליו משהו, "אז איפה אתה חי?"

"מאז שעזבתי את האוניברסיטה חייתי בעיקר בניו-יורק."

"אוה." האם פירוש הדבר שהוא עדיין חי בניו-יורק? ואם כן, נראה שזה מוציא מכלל אפשרות את העמקת ההכרות ביניהם.

אפופה אכזבה, היא התנשמה עמוקות. למרות זאת, קולה רעד מעט כאשר אמרה, "תהיתי בקשר למבטא שלך... הוא לא אמריקני."

"לא," הודה. "הוא מעורב קצת. נלקחתי לארצות-הברית כילד, אבל בעקבות המסורת המשפחתית שלי, למדתי באוניברסיטה באנגליה."

"אז יש לך שורשים באנגליה?"

"מצד אבי, אבל אמי איטלקיה."

אם איטלקיה תסביר את עורו השחום, שלא הלך יד ביד עם שערו הבלונדי הבהיר... ואין ספק שהדבר הסביר את השוני הקל במבטאו.

התעוררות קלה של התרגשות גרמה לה להגיד, "גם אמי היתה איטלקיה."

"צירוף מקרים מוזר," אמר בחלקת לשון. "מה היה שמה?"

"מריה."

היא חיכתה להערה נוספת או לשאלה אודות אמה, אבל להפתעתה, הוא שינה נושא ושאל, "את מתכוונת להישאר כאן, למרות שאת לבד?"

"אני לא יודעת. עם שלושה חדרי שינה, הדירה גדולה לצרכי. כאשר אבא חי כאן, זה היה אידיאלי. הוא השתמש בחדר השינה השלישי, זה שפונה צפונה, כסטודיו."

"זה מזכיר לי, הדיוקן ההוא נמצא עדיין בידייך? זה שאמרת שדומה לי?"

"כן."

"הייתי רוצה לראות אותו, אם לא אכפת לך. הצלחת לעורר את הסקרנות שלי."

נבוכה, היא הסבירה, "הוא תלוי בחדר השינה שלי."

הוא התבונן בעיניה היפהפיות וראה עתה שהן ירוקות כהות, מנומרות זהב, ואמר לה בלגלוג עדין, "אני לא אתן לזה להטריד אותי, אם את לא תתני לזה להטריד אותך."

העובדה הפשוטה שהציור היה תלוי בחדר השינה שלה לא היתה מטרידה אותה. מה שגרם לה להסס היתה העובדה שהציור דמה לו כל-כך, עד שדומה היה שעמדה לחשוף בפניו את נשמתה.

הוא הבחין בהיסוס שלה ואמר בזהירות, "אם זה מטריד אותך הרי – "

היא התעשתה ואמרה, "לא, לא, כמובן שלא."

הוא לא השתכנע ואמר, "אולי תעדיפי להראות לי כמה מהיצירות האחרות של אביך?"

היא נענעה בראשה. "כל היצירות האחרות של אבי נמצאות בתערוכה."

"אז למה היצירה הזו לא?"

"מפני שהיא מעולם לא הושלמה." היא החליטה והוסיפה, "בוא להתבונן בה."

היא הובילה אותו לאורך מסדרון ארוך, לבה דוהר במהירות לא נעימה, הדליקה את האור ונכנסה פנימה.

החדר היה מרוהט בפשטות, עם שטיח בצבע ורוד עתיק וקירות בצבע אוף-ווייט. התמונה, שהיתה היחידה בחדר, תלתה בין שני החלונות.

הזר עמד לפניה והתבונן בה בשתיקה.

עמוד הצוואר, הכתפיים הרחבות והרמז לחולצה הפתוחה בצווארון, היו מרומזים בלבד. אבל הראש המעוצב לתפארת, עם השיער הבהיר הסמיך והאוזניים הצמודות, והפנים, עם התווים החזקים, העיניים האפורות הכהות והעיניים מתחת לגבות הישרות, הפה היפהפה והסנטר עם הגומה היו גמורים.

סופיה התבוננה מהתמונה אליו וראתה את הדמיון בין הדיוקן, מדהים כמו שחשבה.

היא הרגישה כיצד לבה גואה.

ההבדל היחיד שראתה היה ששערו של בן לווייתה היה קצר יותר מאשר של הגבר בתמונה, ושגבותיו וריסיו היו כהים בכמה גוונים.

מלבד זאת, הוא יכול היה להיות הדוגמן.

אלא שכמובן, לא היה.

נראה שהציור הזה צויר לפני שנולד או כאשר היה עדיין ילד צעיר מאוד.

לאחר רגע או שניים של דממה מוחלטת, הזר אמר באיטיות, "אני משוכנע שאפשר היה לכלול את התמונה הזו בתערוכה."

אפשר היה. האמת היתה שלא רצתה לחלוק אותו עם אף-אחד אחר. היא הרגישה שהיתה נותנת לאנשים גישה לסוד וליומן אישי מאוד.

כאשר שתקה, הוא המשיך, "אביך היה אמן מעולה. העיניים מלאות חיים... ואת צודקת בקשר לדמיון אלי. זה כמו להסתכל בראי. מתי הוא צייר את זה?"

"אני לא יודעת בדיוק. ודאי לפני שנולדתי. אני מכירה את הציור הזה כל חיי."

"יש לך מושג מי היה הדוגמן?"

היא נענעה בראשה. "לדאבוני, לא. פעם שאלתי את אבי, אבל הוא אמר, 'אה, סתם מישהו שפגשתי לזמן קצר לפני זמן רב.'"

"אני מבין. תודה שהראית לי את התמונה."

היא ציפתה שיגיד עוד משהו, שידבר על הדמיון, שיגיד משהו על צירוף המקרים, על המוזרות שבכך.

אבל הוא רק הסתובב, הבחין בתיבה שעמדה על השידה שלה והטעים, "תיבת התכשיטים שלך היא עבודת אמנות מלבבת."

"כן, היא היתה המתנה האחרונה של אבי. מצאתי אותה חבויה בתוך השידה שלו."

"מלאה בתכשיטים שלא יסולאו בפז?" אמר בצורה מעוררת חידה, כאילו זיהה את העצב שלה וקיווה שיצליח להסיח את דעתה.

היא חייכה. "לרוע המזל, ריקה."

היא הובילה אותו בחזרה לחדר המגורים והוא שאל, "מתי נפתחת התערוכה של אביך?"

"מחר בבוקר, והיא תימשך חודש. למרות שדיוויד – הבעלים של הגלריה – אמר שיחזיק אותה פתוחה כל עוד יימשך בה העניין."

ואז, כאשר חשה שהוא עומד ללכת, ועדיין קיוותה בכל מאודה שיציע פגישה נוספת, היא שאלה, "כמה זמן תישאר בלונדון?"

תקוותה האחרונה נגוזה כאשר ענה, "אני טס מכאן מחר."

לפני שמצאה מה להגיד, הוא הטעים בסופיות מדהימה, "טוב, גזלתי יותר מדי מזמנך גם כך. אני מניח שעדיף שאלך ואתן לך להחליף בגדים."

נואשת לעכב בעדו, היא פתחה, "אני לא יודעת איך להודות לך על עזרתך..."

"העונג היה שלי," אמר בצורה רשמית. "תהני מהערב שלך. אריבדרצ'י."

היא עמדה מיוסרת לאחר שהבריחה את הדלת מאחוריו. שניה או שתיים לאחר מכן שמעה את דלת הכניסה נטרקת.

הוא עזב.

והיא לא ידעה אפילו את שמו.

למה, למה נתנה לו לעזוב בצורה כזו?

למרות שמה עוד יכלה לעשות?

היא יכלה להזמין אותו לארוחת הערב אתן. גברת קולדוול לא היתה מתנגדת, בזה היתה בטוחה, והיה מספיק אוכל לשלושה.

כך היתה לפחות נהנית מחברתו לעוד שעה או שעתיים.

אבל היא החמיצה את ההזדמנות. הוא עזב ועכשיו היה מאוחר מדי להצטער.

לו רק היתה פנויה לסעוד בחברתו הערב. למרות שלמה זה היה יכול להוביל? אם הוא חי בניו-יורק, לא היה סיכוי להתראות שוב בכל מקרה.

ובכל זאת, כאב בלתי פוסק של אכזבה, של כמיהה עקרה על מה שיכול היה להיות, תחושה ריקה של אובדן, לא נתנה לה מנוח כאשר ניסתה להבין את המפגש הקצר הזה.

למה הביאו הגורל לתוך חייה רק כדי לעקור אותו מתוכם בצורה כזו?

היא הרגישה כאילו נגזל ממנה משהו יקר ערך, משהו שהיה צריך להיות שלה ובזכות...

מודעת לכך שהיא עומדת כמו כסילה ומתבוננת בדלת הסגורה בזמן שגברת קולדוול ודאי ממתינה לה, סופיה התעשתה והלכה לייבש את שערה ולהחליף בגדים.

היא עמדה בפיתוי לעמוד ולהתבונן בדיוקן ומיהרה להחליף את חליפתה בחצאית וחולצה, השאירה את שערה פזור ומיהרה אל חדר המגורים.

שם, היא נטלה את העודף של גברת קולדוול, הרימה את השקית וחיפשה את המפתחות שלה.

הם לא היו בשום מקום.

אבל הזר הרי פתח את הדלת, כך שהוא ודאי השאיר אותם בחור המנעול.

היא מיהרה להציץ, אבל הם לא היו שם.

אז מה הוא עשה אתם?

כאשר חיפוש נוסף לא העלה דבר, התחוור לה שאולי הכניס אותם לתוך שקית הקניות כאשר הניח אותה מידו.

היא ודאי תמצא את המפתחות כאשר תפרוק את הקניות.

היא נטלה את המפתחות הנוספים שהיו לה מתוך מגירת המטבח, כיבתה את האור, סגרה מאחוריה את הדלת ומיהרה לחצות את המסדרון.

כאשר התקרבה אל דלת דירתה של הקשישה, היא שמעה קולות שוודאי עלו מאחת מאופרות הסבון שגברת קולדוול אהבה לצפות בהן.

היא קראה, "זו אני," ונכנסה פנימה דרך חדר המגורים.

דירתה של הזקנה, כדירתה של סופיה, היתה מאווררת וגדולה, עם חדר מגורים שהכיל בתוכו את המטבח. אח גדולה הטילה חמימות נעימה ושתי כוסות שרי המתינו על שולחן הקפה.

גברת קולדוול, שעמדה ליד החלון והציצה דרך הפתח בין הווילונות, הסתובבה להגיד, "תרגישי בבית, חומד."

סופיה הניחה את העודף של הקשישה על שולחן הקפה ולאחר שניגשה אל המטבח, היא החלה לפרוק את שקית הקניות בזמן שסם, הנועז מבין שני החתלתולים שלה, התחכך ברגלה ונהם בלי הפסקה.

גברת קולדוול הרימה את השלט של הטלוויזיה וכיבתה את המכשיר, התיישבה על הספה ואמרה, "למה שלא תשבי ותשתי את השרי לפני שתתחילי לבשל?"

מודעת לכך שהקשישה הולכת לישון מוקדם למדי, סופיה הציעה, "אני חושבת שיהיה הגיוני יותר לשתות אחרי שהפאייה תהיה מוכנה. ככה לא נאכל מאוחר מדי."

"אולי את צודקת."

סופיה סידרה את אחרוני המצרכים במקום ולאחר שלא מצאה את המפתחות שלה, הרימה את כוסית השרי שלה.

היא לגמה מהמשקה, קצצה את הבצלים ביעילות רבה, הוסיפה אליהם את הפלפלים והעגבניות, הוסיפה שום והחלה לטגן אותם קלות.

"הפאייה כבר מריחה נפלא," הטעימה גברת קולדוול. "אני חייבת לומר שאני מתחילה להיות רעבה."

"במקרה זה, אני שמחה שהחלטתי לקנות את המצרכים שלא מצריכים בישול ארוך."

"חשיבה נכונה," הסכימה הקשישה. ואז אמרה בלהיטות, "מי היה הגבר הצעיר המדהים שבא אתך?"

סופיה ניסתה להישמע אדישה בזמן שהודתה, "אני מצטערת לומר שאין לי מושג."

"את לא יודעת מיהו?"

"לא. הוא רק הציע לעזור לי לסחוב את המצרכים כאשר השקית נקרעה."

גברת קולדוול התאכזבה. "לא גילית אודותיו שום-דבר? איפה הוא גר? במה הוא עובד? אם יש לו חברה קבועה? אני הייתי עושה את זה בגילך."

סופיה העלתה על שפתיה חיוך מאולץ ואמרה, "כל מה שאני יודעת זה שהוא בא ללונדון לעסקים... אה, שאבא שלו אנגלי ושהוא למד באוניברסיטה באנגליה, ושאמו ממוצא איטלקי."

"טוב, זה משהו שיש לכם במשותף. אה, דרך אגב, התכוונתי לשאול אותך, יש לך עדיין קרובי משפחה באיטליה?"

"אם כן, אז הם מאוד רחוקים. כמוני, אמי היתה בת יחידה, והוריה הלכו לעולמם לפני שנים רבות."

"תהיתי, מפני שהגבר שבא לבקר את אבא שלך היה איטלקי."

סופיה הופתעה. "מישהו ביקר את אבי? לפני כמה זמן?"

"לפני זמן רב," ענתה גברת קולדוול במעורפל. "הוא לא סיפר לך?"

"לא, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה."

הקשישה נדהמה. "זה מוזר... טוב, הגבר הזה הופיע יום אחד כאשר היית בגלריה. הוא הגיע במונית."

"איך הוא נראה?"

"הוא היה גבר נאה מאוד, נמוך ומוצק, עם מבנה גוף כמו של ארתור שלי, עם רעמה של שיער לבן. אני חושבת שהוא היה בסביבות גיל שישים, אבל הוא נראה צעיר יותר בגלל שהגבות שלו היו שחורות לגמרי.

"פעמון הכניסה שלכם לא עבד כמו שצריך, אז הוא צלצל אצלי. כאשר עניתי, הוא הסביר לי באנגלית רצוצה מאוד שהוא מחפש את סניור ג'ורדן. הוא אמר שיש לו חבילה בשבילו."

"איזו חבילה?" שאלה סופיה בסקרנות.

"זו היתה חבילה בגודל כזה בערך..." הזקנה סימנה באוויר. "אמרתי לו לחצות את המסדרון ולצלצל בפעמון הדירה שלכם. ואז חיכיתי עד שראיתי שאבא שלך פתח את הדלת ונתן לו להיכנס.

"הוא נשאר לא יותר משתי דקות, ואז עזב באותה מונית שהביאה אותו."

סופיה הקדירה פנים. למה אביה לא הזכיר את האורח הזה? זה לא התאים לו. ומאחר שקרו כל-כך מעט דברים בחייו, לא ייתכן ששכח...

"אבל, אם לחזור לגבר הצעיר שנשא את המצרכים שלך" – "גברת קולדוול קטעה את מחשבותיה – "אני מופתעת שהוא לא הזמין אותך לצאת אתו."

סופיה בלעה אנחה ואמרה בקלילות נחרצת, "אני חושבת שפשוט נועדנו להיות ספינות שחולפות זו על פני זו בלילה."

"אבל נמשכת אליו." זו היתה הצהרה, לא שאלה.

סופיה ניסתה לבטל את ההכרזה בלא-כלום ושאלה, "למה את אומרת את זה?"

"מותק, זה היה ברור."

סופיה הרגישה כיצד פניה מאדימים ואמרה, "עד כמה שאני יודעת, יכול להיות שהוא נשוי."

היא חשבה שהוא בשנות העשרים המאוחרות שלו או אולי בשנות השלושים המוקדמות, כך שרוב הסיכויים שהיה נשוי או אולי יוצא בקביעות עם מישהי.

לא ייתכן, שכן הוא הזמין אותה לסעוד בחברתו...

אבל העובדה שהזמין אותה לארוחה לא אומרת שהוא פנוי. אולי הוא נוסע המון ומרשה לעצמו להתענג בכל מקום שהוא מוצא את עצמו...

"הסתכלתי על היד השמאלית שלו," אמרה גברת קולדוול. "הוא לא ענד טבעת." היא הוסיפה בחיוך שובב, "הגיע הזמן שתתחילי לחפש לעצמך בעל."

סופיה שפכה אורז לתוך סיר ברזל גדול והחלה להוסיף לתוכו את המרק. "אני לא יודעת איפה לחפש."

"את יודעת מה אומרים – האהבה נמצאת איפה שאת מוצאת אותה. כל מה שצריך זה משיכה הדדית שתצית אותה." ואז, בהרהור הוסיפה, "היה משהו באופן בו הגבר הזה הסתכל עלייך שאמר שהוא נמשך אלייך. נמשך מאוד.

"כן, אני יודעת מה את חושבת... ראיתי אתכם יחד רק לשניה. אבל זה כל מה שצריך. הייתי בטוחה שהוא יזמין אותך לצאת אתו. אולי מחר הוא..."

"הוא נוסע הביתה מחר," אמרה סופיה בקול שטוח.

"חבל. פגישה אחת היא כל מה שצריך לפעמים כדי להתחיל בחיזור טרנסאטלנטי. מילה מיושנת, אבל נחמדה, אינך חושבת?"

היא המשיכה לפני שעלה בידה של סופיה לענות לה, "חבל שלא הזמנת אותו לארוחה אתנו."

"חשבתי על זה רק אחרי שהוא עזב. מובן שהוא היה יכול לסרב."

"אני חושבת שהוא היה מקבל את ההזמנה. כאשר שמעתי את דלת הכניסה נסגרת, הצצתי החוצה. הוא לא עזב מיד, את יודעת. הוא עמד במשך כמה דקות מתחת לעץ והסתכל על החלון שלך. למעשה, הוא עזב רק כאשר באת הנה."

סופיה התמלאה אכזבה. לו רק הציצה החוצה, היא היתה רואה אותו שם ואולי היתה מוצאת את העוז לצאת ולהזמין אותו.

אבל נראה שזה לא נועד לקרות.

עוד על הספר

סוד פניני פדובה לי וילקינסון

1

ערב יוני המוקדם היה לח ומעונן, האפלה ירדה כבר. סופיה ג'ורדן, שקית פלסטיק בידה, מעיל גשם בצבע אבן רכוס סביב מותניה הדקים, עשתה את דרכה הביתה בצעד מהיר. נחפזה אל דירת הקרקע בכיכר רולסטון, בלגרביה, אותה חלקה עם אביה המנוח, פיטר.

המחשבה על הדירה הריקה עדיין מילאה אותה עצב, שכן למרות שאביה היה חולה במהלך השנה האחרונה, הרי שמותו, שאירע שנים-עשר שבועות קודם לכן, היה בסופו של דבר פתאומי ובלתי צפוי והותיר אותה נעצבת ובודדה.

גברת קולדוול הזקנה, אלמנה שהיתה הבעלים של הבית הגדול בכיכר רולסטון, גרה יחד עם אחייניתה בדירה מעבר למסדרון. היא הבינה ללבה והיתה אדיבה מאוד.

באותו בוקר, כאשר סופיה הקישה על דלתה כדי לשאול אם היא זקוקה לקניות כלשהן, דחקה בה הקשישה אפורת השיער והכפופה, "תיכנסי אחרי העבודה, יקירה, ונאכל יחד ארוחת ערב.

"למרות שאווה לא תהיה, היא בקורס המיוחד שלה," הוסיפה, "אני חוששת שאת תצטרכי לבשל, אם זה לא מפריע לך."

"כמובן שזה לא מפריע לי. האם את רוצה שאבשל משהו מיוחד?"

"זו תהיה טרחה מיוחדת להכין פאייה?"

סופיה התכופפה ללטף את החתולה שהתחככה בקרסוליה בחושניות ואמרה, "זו לא תהיה טרחה כלל."

"נפלא!" אמרה הקשישה בהתלהבות. "לא אכלתי פאייה מאז שארתור לקח אותי לספרד לחופשה. אווה לא אוהבת אורז על כל צורותיו."

"אז אני אערוך את הקניות בדרך חזרה הביתה הערב, ואקפוץ מיד אחרי שאחליף בגדים."

גברת קולדוול הבטיחה בהבעה של עונג, "אני אערוך את השולחן."

היא הושיטה לסופיה רשימת קניות וכסף והוסיפה, "יהיה נפלא להיות בחברתך ולאכול ארוחה מבושלת."

כאשר שמע מה התוכניות שלה להערב, דיוויד רנטון, סוחר אמנות בינלאומי והבעלים של א-וולונטה, גלריה יוקרתית שבה עבדה, אמר, "למה שלא תצאי חצי שעה מוקדם יותר? ג'ואנה תסתדר, ואת השקעת לא מעט שעות נוספות בתערוכה של אביך."

פיטר ג'ורדן היה צייר חובבן מוכשר מאוד ולאחר מותו, דיוויד – ידידו הוותיק – הטעים, "העבודה שלו מזהירה. חבל שהוא היה צנוע מכדי להרשות לי להציג אותה."

"ניסיתי לשכנע אותו ואמרתי לו שהציורים שלו ישמשו השראה לאמנים חובבנים צעירים אחרים. אבל הוא לא השתכנע."

"אני באמת חושבת שהוא התחיל להשתכנע," אמרה סופיה. "הוא דיבר על כך כמה ימים לפני מותו."

"אז למה שלא נציג תערוכה מציוריו כמצבת זכרון? כך נחגוג את חייו. אם נכלול בתערוכה את המיניאטורות שלו, אני בטוח שיהיה לנו די חומר למלא את המרפסת."

הרעיון מצא חן בעיני סופיה והיא נעתרה לו.

היא אצרה את כל העבודות של אביה, מלבד ציור אחד שתלה בחדר השינה שלה.

זה היה דיוקן ראש וכתפיים של גבר צעיר ויפה-תואר עם שיער בהיר ועיניים כהות, ופה שהשפיע עליה בחוזקה בשל שילוב האסתטיקה והחושניות שלו.

מאז ילדותה הצליח הדיוקן הזה לרתק אותה, וכנערה היא טוותה סביבו חלומות רומנטיים.

ביודעו עד כמה אהבה אותו, אביה העניק לה אותו ליום-הולדתה השישה-עשר.

הוא שאב עונג אמיתי מהציור, ומאחר שלא הבין באמת את עומק הכשרון שלו, הוא העניק לעתים קרובות את הדיוקנאות שצייר לדוגמנים שלו. פירוש הדבר שלא היו להם עבודות רבות מאוד להציג.

עם זאת, דיוויד אסף את כל העבודות שהיו להם ולקח אותן לגלריה.

שם, סופיה עבדה שעות ארוכות בתלייתן, הפקת קטלוגים וארגון הפרסום המקדים. עתה התערוכה היתה מוכנה ונועדה להיפתח למחרת היום.

היא קיבלה את הצעתו של דיוויד ויצאה מהגלריה בשש וחצי, עצרה בחנות ועשתה את הקניות שלה.

זה היה יום שישי בערב והחנות היתה עמוסה. לאחר שסיימה את הקניות, היא גילתה שאחד הגרבונים שלה נקרע וששיערה התפזר.

היא אספה את שערה וחיפשה את הסיכה שהחזיקה אותו אבל גילתה שהיא נעלמה.

התור בקופה היה ארוך וכאשר יצאה מהחנות התברר לה שגשם החל לרדת.

באנחה הרימה את צווארון מעיל הגשם ותחבה את שערה הכהה והרך לתוכו עד כמה שאפשר.

רק כאשר התרחקה מהחנות חשבה שהיה הרבה יותר נוח אם הקניות שלה היו נארזות בתוך שתי שקיות ולא רק אחת.

במצב עניינים זה, היא נאלצה להיסחב עם שקית אחת ולהעביר אותה מיד ליד בזמן שהידיות הדקיקות חתכו את אצבעותיה ועצרו את זרם הדם.

היא החליפה ידיים בפעם האלף כאשר אחת הידיות הדקות נקרעה והשקית נשמטה וכל התכולה שלה נפלה לרגליו של גבר גבוה ובהיר שיער שצעד במרחק כמה צעדים מאחוריה.

בזמן שעוברים ושבים אחרים המשיכו לדרכם משני עבריה, כמו מים שעוקפים סלע, הרי שזר בלבוש מהודר זה התכופף וביעילות רבה החל לאסוף את הפריטים.

היא התבוננה בראשו הרכון והבחינה בסמיכות שערו, שהיה רטוב מהגשם, וניסה להסתלסל בזמן שהחזיר את המצרכים לתוך השקית. כאשר הרים את הפריט האחרון, הוא צחק. "טוב שלא היו לך כאן ביצים."

קולו היה נעים ומתון, עם רמז מרתק למבטא שלא הצליחה למקם.

הוא החזיק את השקית ביד אחת בעוד ידו השניה תומכת בתחתית השקית, התרומם וגימד את המטר ושבעים שלה.

היא הביטה לתוך פניו יפי-התואר והרגישה רטט של זיהוי וזעזוע של הפתעה.

אבל בזמן שמוחה התעקש שלא ייתכן שזה הוא, הרי שלבה ועיניה אמרו לה שזה הוא.

למרות שלא היתה מסוגלת לראות בדיוק את צבע עיניו הכהות וארוכות הריסים, הרי שפניו החזקים והברורים ופיו היפהפה והחושני עם השפה העליונה המבוקרת והשפה התחתונה המלאה, הסנטר בעל הגומה והלסת הרבועה היו מוכרים לה כמו פניה שלה.

היא התמלאה אושר ופליאה, תחושה עזה של שביעות רצון, כאילו חיכתה באופן לא מודע למפגש הזה. כאילו זו היתה פגישה יעודה.

היא בהתה בו והוא המשיך, "אוי, אלוהים, אני חושש שכל העניין הזה מתחיל להיקרע. האם יש לך עוד דרך ארוכה?"

המומה בגלל המוזרות שבכל זה, היא גמגמה, "ל-לא, לא. רק עוד קצת, עד דרך רולסטון."

הוא הרים את השקית עוד קצת והציע, "אז אולי תובילי?"

היא מצאה את נימוסיה ואמרה, "תודה, אבל אני לא רוצה להטריד אותך," ואז חיכתה בדריכות מיוסרת. אם הוא יושיט לה את השקית עם הקניות ויתרחק, היא לא תראה אותו שוב לעולם.

אבל למרבה ההקלה, הוא לא עשה את זה.

הוא אמר לה בחיוך קטן, "האמת היא שאני הולך באותו כיוון."

ההתרגשות שבפגישה אתו – אלא שלא ייתכן שזה הוא – והקסם הצרוף של החיוך הלבן והמעוקם הזה הרעידו את לבה וגרמו לה לשכוח, לרגע, את העצב שהיה בן לווייתה הבלתי מרפה במשך השבועות האחרונים.

לאחר שניה או שתיים היא אמרה בקוצר נשימה, "טוב, אם אתה בטוח שזו לא טרחה."

"אני בטוח."

היא השיבה לו בחיוך, מרגישה כאילו משהו כביר קרה, וניסתה להכיל את ההתרגשות המרטיטה שלא התאימה לה כלל.

כאשר החלה לצעוד, הזר – שכן למרות הזיהוי הרגעי והנפלא היא ידעה שמעולם לא נפגשו בעבר – שאל, "אז את גרה בדרך רולסטון?"

"לא, ליד, בכיכר רולסטון. יש לי דירה באחד הבתים הג'ורג'יאניים שצופים אל גני הכיכר."

הוא הרים גבה נאה. "את חיה לבד?"

"עכשיו כן."

"את צעירה מכדי לחיות לבד."

"אני לא צעירה כל-כך."

הוא התבונן בפניה המלבבים ודמויי הלב עם העור המושלם והעיניים שצורתן כצורת שקד, הגבות המטופחות, האף הישר והקטן והפה הנדיב, התלתלים הארוכים והכהים שנמלטו מתוך הצווארון ואמר, "את נראית בערך בת שש-עשרה."

"אני בת עשרים-וחמש."

"עשרים-וחמש," אמר כאילו הידיעה העניקה לו סיפוק כלשהו. ואז אמר, "אז כמה זמן את חיה לבד?"

קולה לא היה יציב כל-כך כאשר, עם כל הצער שבאבל, היא אמרה לו, "מאז מותו של אבי לפני שבועות ספורים."

הוא שמע את העצב בקולה ושאל, "זה היה בלתי צפוי?"

"במובן מסוים. הוא היה חולה זמן רב, אבל בסופו של דבר זה היה פתאומי." סופיה הרגישה כיצד דמעה נקווית בעינה אבל מיהרה לנגב אותה.

הוא חקר בשקט, "ואמך?"

"היא נפטרה כאשר הייתי בת שבע."

"יש לך אחים ואחיות?"

"לא. הייתי בת יחידה."

הוא הקדיר פנים מעט. "לא ייתכן שאביך היה מבוגר כל-כך."

סופיה נענעה בראשה. "אבא היה בן שישים-ושתיים בלבד. הוא התחתן רק בגיל שלושים-ושש."

"ולא התחתן אחרי מות אמך?" שאל.

"לא." היא שבה ונענעה בראשה. "מעולם לא הבנתי מדוע. מלבד העובדה שהיה נאה ומוכשר, הוא היה נחמד ומתחשב, אדם נעים באמת ובעל חוש הומור נפלא..."

"באיזה אופן היה מוכשר?"

"הוא צייר." סופיה חייכה כאשר זכרה את הכשרון של אביה.

"זה היה המקצוע שלו?"

"לא. הוא היה דיפלומט. הציור היה התחביב שלו. אבל כאשר, אחרי התאונה שלו, הוא פרש מהשירות הדיפלומטי, הוא צייר יותר."

"ציורי נוף?"

"קצת, אבל בעיקר דיוקנאות. הוא צייר דיוקן שמאוד מזכיר אותך."

הוא שלח לעברה מבט תוהה, ונבוכה, היא תהתה מה גרם לה להגיד את זה. אלא שזו היתה האמת.

"דומה לי?" הוא נשמע משועשע.

"כן."

"באמת? והעבודה שלו היתה טובה?"

"אנשים אמרו שהיא מזהירה."

בראותה על פניו של בן לווייתה הבעה של ספקנות, היא אמרה בהתגוננות, "בגלריה בה אני עובדת עומדת להיפתח תערוכה מיצירותיו."

"איזו גלריה זו?" שאל בנימוס.

"א-וולונטה."

"אז גם את אמנית?"

היא נענעה בראשה. "למרות שרציתי להיות, ולמדתי בבית-ספר לאמנות מתוך כוונה כזו, הרי שלמרבה הצער לא ירשתי את הכשרון שלו."

"אז מה בדיוק את עושה בגלריה?"

"חוץ מלעזור במכירת התמונות, אני מעריכה אותן, אוצרת תערוכות, מטפלת בצילום ובקטלוג התמונות ועוזרת בניקוי ובשחזור שלהן כאשר הדבר נדרש."

בראותה את הרמת הגבות של בן לווייתה, היא הסבירה, "לפני שהצטרפתי לגלריה ביליתי שנתיים בעבודה בניקוי ושחזור תמונות עתיקות וניזוקות במוזיאון. גיליתי שיש לי כשרון לזה, ואני מאוד נהנית מהעבודה הזו."

"מיומנות שאין לה מחיר."

"זה מה שאבא חשב."

"את ודאי מתגעגעת אליו מאוד."

"מאוד." היא בלעה את הגוש שעמד בגרונה.

"עוד לא התרגלתי לחיות לבד..." היא הניחה למילים לתלות באוויר כאשר ההגיון השתלט עליה. בדרך כלל היתה מאופקת יותר, אפילו בין חברים, אז למה פתחה את לבה בפני גבר שלא הכירה?

אלא שהיא כן הכירה אותו.

היא הכירה אותו מאז ומתמיד.

"ודאי יש לך חבר."

"לא עכשיו. הייתי מאורסת, אבל כאשר מצבו של אבא החמיר ולא רציתי להשאיר אותו לבדו בערבים, היחסים סבלו. פיליפ לא אהב את העובדה שאני כבר לא פנויה בשבילו, ולבסוף החזרתי לו את הטבעת שלו."

"זה ודאי לא הקל עלייך."

"זה לא היה קשה כמו שהייתי מצפה שיהיה," הודתה בכנות. "אחרי שהוא עזב התחוור לי שלמרות שחיבבתי אותו, הרי שלא אהבתי אותו באמת."

התחוור לה גם שרק חשבה שהיא מאוהבת מפני שהוא הזכיר לה קצת את הגבר שבתמונה.

"ולא היה אף-אחד אחר מאז?"

היא נענעה בראשה.

הזר אמר בחיוך, "על פי כמות הקניות הסקתי שאת מאכילה צבא שלם של מחזרים."

נימת קולו המקניטה האירה את האווירה והיא אמרה לו, "האוכל עבור הקשישה שהבית שייך לה וחיה בדירה ממול. היא לבד כרגע והיא הזמינה אותי לארוחת ערב."

"יש סיכוי שתדחי את הארוחה? רציתי להזמין אותך לארוחת ערב אתי."

לבה של סופיה התרונן ואז שקע כאשר התחוור לה שלא תוכל לקבל את ההזמנה.

היא נזקקה לכל כוח רצונה אבל אמרה, "מצטערת, אבל אני לא יכולה לאכזב אותה. היא באמת מצפה בכיליון עיניים לערב הזה, והבטחתי לבשל."

"חבל."

הוא לא הוסיף דבר והיא תהתה אם הוא מתחרט על ההזמנה הספונטנית שלו וחש הקלה כאשר סירבה.

אבל איכשהו חשבה אחרת.

הם הסתובבו לעבר הכיכר השקטה והמחופה עצים, שבמרכזה גנים ומדשאות מוריקות וערוגות פרחים ועצרו בכניסה לבית מספר שתים-עשרה.

אור מצהיב עלה מחלון קומת הקרקע והתאורה שמעל הדלת הטילה כתם של אור על המדרכה. אבל כפי שציפתה, החלונות העליונים היו חשוכים. הקומה העליונה כולה היתה דירה אחת שלמה, והדיירים – צוות של בעל ואשה עורכי-דין שיצאו להפליג בספינה שלהם מדי סוף-שבוע – ודאי אינם בבית.

היא הביטה בחלון המואר והבחינה בכך שאחד הווילונות זע. היא שיערה שגברת קולדוול חיכתה לבואה.

היא הוציאה מתיקה את המפתחות מתוך תקווה שהזר יזמין אותה לצאת אתו בהזדמנות אחרת, ושאלה, "אתה גר בסביבה?"

"לא. אני לא גר בלונדון בכלל. אני נמצא כאן בענייני עסקים."

"אה." לבה שקע.

הוא החזיק את השקית ביד אחת, נטל את המפתחות, בחר את המפתח הנכון ופתח את דלת הכניסה לפניה.

כאשר חצו את המסדרון, גברת קולדוול הופיעה בפתח הדירה שלה. "אה, הנה את, יקירתי!" קראה. "כבר התחלתי לתהות אם נאלצת להישאר בגלריה עד מאוחר."

"האמת היא שיצאתי מוקדם, אבל לקח לי המון זמן לערוך את הקניות," הסבירה סופיה.

"ערבי שישי עמוסים תמיד," הסכימה גברת קולדוול. ואז הביטה בעניין בגבר הגבוה והנאה שלצד סופיה ואמרה, "אם את רוצה לשנות את התוכניות שלך, אז זה לא מפריע לי."

מודעת לכך שהזר בהיר השיער מחכה למוצא פיה, סופיה אמרה לאחר היסוס קל שבקלים, "לא, כמובן שלא..."

בהרגישה שהוא עדיין מתבונן בה, תוהה אם הוא מוטרד בגלל שלא ניצלה את הצעתה של הקשישה, היא המשיכה בהחלטיות, "אני אכנס לאחר שאוריד את החליפה שלי."

"את לא צריכה למהר, חומד. בינתיים אני אשאיר את הדלת פתוחה ואמזוג לשתינו כוסית שרי." הקשישה זרחה לעברה ונבלעה בתוך דירתה.

לאחר שפתח את דלת דירתה של סופיה וחיכה עד שהדליקה את האורות, בן-לווייתה נכנס אחריה אל המבואה הקטנה ואל תוך חדר מגורים משולב עם מטבח רחב ידיים ונעים.

היא הורידה את מעיל הגשם שלה בזמן שהוא הניח את המצרכים על שולחן הקפה, הביט סביב והטעים, "אני מופתע לראות שהדירה פתוחה כל-כך."

כאשר הביט בה ישירות, היא ראתה שעיניו, כמו העיניים בדיוקן, היו אפורות צלולות וכהות כל-כך עד שדמו לצבע אפר. עיניים מרתקות שעמדו בסתירה לשערו הבהיר.

היא משכה ממנו את עיניה במאמץ ואמרה לו, "כאשר גברת קולדוול הסבה את הבית לשלוש דירות, היא החליטה על שיפוץ נרחב."

הוא נד בראשו באישור ואמר, "אני חייב לומר שזה עובד יפה. ודאי נעים לחיות כאן."

"תמיד אהבתי את הבית הזה," הסכימה סופיה. ואז, להוטה לדעת עליו משהו, "אז איפה אתה חי?"

"מאז שעזבתי את האוניברסיטה חייתי בעיקר בניו-יורק."

"אוה." האם פירוש הדבר שהוא עדיין חי בניו-יורק? ואם כן, נראה שזה מוציא מכלל אפשרות את העמקת ההכרות ביניהם.

אפופה אכזבה, היא התנשמה עמוקות. למרות זאת, קולה רעד מעט כאשר אמרה, "תהיתי בקשר למבטא שלך... הוא לא אמריקני."

"לא," הודה. "הוא מעורב קצת. נלקחתי לארצות-הברית כילד, אבל בעקבות המסורת המשפחתית שלי, למדתי באוניברסיטה באנגליה."

"אז יש לך שורשים באנגליה?"

"מצד אבי, אבל אמי איטלקיה."

אם איטלקיה תסביר את עורו השחום, שלא הלך יד ביד עם שערו הבלונדי הבהיר... ואין ספק שהדבר הסביר את השוני הקל במבטאו.

התעוררות קלה של התרגשות גרמה לה להגיד, "גם אמי היתה איטלקיה."

"צירוף מקרים מוזר," אמר בחלקת לשון. "מה היה שמה?"

"מריה."

היא חיכתה להערה נוספת או לשאלה אודות אמה, אבל להפתעתה, הוא שינה נושא ושאל, "את מתכוונת להישאר כאן, למרות שאת לבד?"

"אני לא יודעת. עם שלושה חדרי שינה, הדירה גדולה לצרכי. כאשר אבא חי כאן, זה היה אידיאלי. הוא השתמש בחדר השינה השלישי, זה שפונה צפונה, כסטודיו."

"זה מזכיר לי, הדיוקן ההוא נמצא עדיין בידייך? זה שאמרת שדומה לי?"

"כן."

"הייתי רוצה לראות אותו, אם לא אכפת לך. הצלחת לעורר את הסקרנות שלי."

נבוכה, היא הסבירה, "הוא תלוי בחדר השינה שלי."

הוא התבונן בעיניה היפהפיות וראה עתה שהן ירוקות כהות, מנומרות זהב, ואמר לה בלגלוג עדין, "אני לא אתן לזה להטריד אותי, אם את לא תתני לזה להטריד אותך."

העובדה הפשוטה שהציור היה תלוי בחדר השינה שלה לא היתה מטרידה אותה. מה שגרם לה להסס היתה העובדה שהציור דמה לו כל-כך, עד שדומה היה שעמדה לחשוף בפניו את נשמתה.

הוא הבחין בהיסוס שלה ואמר בזהירות, "אם זה מטריד אותך הרי – "

היא התעשתה ואמרה, "לא, לא, כמובן שלא."

הוא לא השתכנע ואמר, "אולי תעדיפי להראות לי כמה מהיצירות האחרות של אביך?"

היא נענעה בראשה. "כל היצירות האחרות של אבי נמצאות בתערוכה."

"אז למה היצירה הזו לא?"

"מפני שהיא מעולם לא הושלמה." היא החליטה והוסיפה, "בוא להתבונן בה."

היא הובילה אותו לאורך מסדרון ארוך, לבה דוהר במהירות לא נעימה, הדליקה את האור ונכנסה פנימה.

החדר היה מרוהט בפשטות, עם שטיח בצבע ורוד עתיק וקירות בצבע אוף-ווייט. התמונה, שהיתה היחידה בחדר, תלתה בין שני החלונות.

הזר עמד לפניה והתבונן בה בשתיקה.

עמוד הצוואר, הכתפיים הרחבות והרמז לחולצה הפתוחה בצווארון, היו מרומזים בלבד. אבל הראש המעוצב לתפארת, עם השיער הבהיר הסמיך והאוזניים הצמודות, והפנים, עם התווים החזקים, העיניים האפורות הכהות והעיניים מתחת לגבות הישרות, הפה היפהפה והסנטר עם הגומה היו גמורים.

סופיה התבוננה מהתמונה אליו וראתה את הדמיון בין הדיוקן, מדהים כמו שחשבה.

היא הרגישה כיצד לבה גואה.

ההבדל היחיד שראתה היה ששערו של בן לווייתה היה קצר יותר מאשר של הגבר בתמונה, ושגבותיו וריסיו היו כהים בכמה גוונים.

מלבד זאת, הוא יכול היה להיות הדוגמן.

אלא שכמובן, לא היה.

נראה שהציור הזה צויר לפני שנולד או כאשר היה עדיין ילד צעיר מאוד.

לאחר רגע או שניים של דממה מוחלטת, הזר אמר באיטיות, "אני משוכנע שאפשר היה לכלול את התמונה הזו בתערוכה."

אפשר היה. האמת היתה שלא רצתה לחלוק אותו עם אף-אחד אחר. היא הרגישה שהיתה נותנת לאנשים גישה לסוד וליומן אישי מאוד.

כאשר שתקה, הוא המשיך, "אביך היה אמן מעולה. העיניים מלאות חיים... ואת צודקת בקשר לדמיון אלי. זה כמו להסתכל בראי. מתי הוא צייר את זה?"

"אני לא יודעת בדיוק. ודאי לפני שנולדתי. אני מכירה את הציור הזה כל חיי."

"יש לך מושג מי היה הדוגמן?"

היא נענעה בראשה. "לדאבוני, לא. פעם שאלתי את אבי, אבל הוא אמר, 'אה, סתם מישהו שפגשתי לזמן קצר לפני זמן רב.'"

"אני מבין. תודה שהראית לי את התמונה."

היא ציפתה שיגיד עוד משהו, שידבר על הדמיון, שיגיד משהו על צירוף המקרים, על המוזרות שבכך.

אבל הוא רק הסתובב, הבחין בתיבה שעמדה על השידה שלה והטעים, "תיבת התכשיטים שלך היא עבודת אמנות מלבבת."

"כן, היא היתה המתנה האחרונה של אבי. מצאתי אותה חבויה בתוך השידה שלו."

"מלאה בתכשיטים שלא יסולאו בפז?" אמר בצורה מעוררת חידה, כאילו זיהה את העצב שלה וקיווה שיצליח להסיח את דעתה.

היא חייכה. "לרוע המזל, ריקה."

היא הובילה אותו בחזרה לחדר המגורים והוא שאל, "מתי נפתחת התערוכה של אביך?"

"מחר בבוקר, והיא תימשך חודש. למרות שדיוויד – הבעלים של הגלריה – אמר שיחזיק אותה פתוחה כל עוד יימשך בה העניין."

ואז, כאשר חשה שהוא עומד ללכת, ועדיין קיוותה בכל מאודה שיציע פגישה נוספת, היא שאלה, "כמה זמן תישאר בלונדון?"

תקוותה האחרונה נגוזה כאשר ענה, "אני טס מכאן מחר."

לפני שמצאה מה להגיד, הוא הטעים בסופיות מדהימה, "טוב, גזלתי יותר מדי מזמנך גם כך. אני מניח שעדיף שאלך ואתן לך להחליף בגדים."

נואשת לעכב בעדו, היא פתחה, "אני לא יודעת איך להודות לך על עזרתך..."

"העונג היה שלי," אמר בצורה רשמית. "תהני מהערב שלך. אריבדרצ'י."

היא עמדה מיוסרת לאחר שהבריחה את הדלת מאחוריו. שניה או שתיים לאחר מכן שמעה את דלת הכניסה נטרקת.

הוא עזב.

והיא לא ידעה אפילו את שמו.

למה, למה נתנה לו לעזוב בצורה כזו?

למרות שמה עוד יכלה לעשות?

היא יכלה להזמין אותו לארוחת הערב אתן. גברת קולדוול לא היתה מתנגדת, בזה היתה בטוחה, והיה מספיק אוכל לשלושה.

כך היתה לפחות נהנית מחברתו לעוד שעה או שעתיים.

אבל היא החמיצה את ההזדמנות. הוא עזב ועכשיו היה מאוחר מדי להצטער.

לו רק היתה פנויה לסעוד בחברתו הערב. למרות שלמה זה היה יכול להוביל? אם הוא חי בניו-יורק, לא היה סיכוי להתראות שוב בכל מקרה.

ובכל זאת, כאב בלתי פוסק של אכזבה, של כמיהה עקרה על מה שיכול היה להיות, תחושה ריקה של אובדן, לא נתנה לה מנוח כאשר ניסתה להבין את המפגש הקצר הזה.

למה הביאו הגורל לתוך חייה רק כדי לעקור אותו מתוכם בצורה כזו?

היא הרגישה כאילו נגזל ממנה משהו יקר ערך, משהו שהיה צריך להיות שלה ובזכות...

מודעת לכך שהיא עומדת כמו כסילה ומתבוננת בדלת הסגורה בזמן שגברת קולדוול ודאי ממתינה לה, סופיה התעשתה והלכה לייבש את שערה ולהחליף בגדים.

היא עמדה בפיתוי לעמוד ולהתבונן בדיוקן ומיהרה להחליף את חליפתה בחצאית וחולצה, השאירה את שערה פזור ומיהרה אל חדר המגורים.

שם, היא נטלה את העודף של גברת קולדוול, הרימה את השקית וחיפשה את המפתחות שלה.

הם לא היו בשום מקום.

אבל הזר הרי פתח את הדלת, כך שהוא ודאי השאיר אותם בחור המנעול.

היא מיהרה להציץ, אבל הם לא היו שם.

אז מה הוא עשה אתם?

כאשר חיפוש נוסף לא העלה דבר, התחוור לה שאולי הכניס אותם לתוך שקית הקניות כאשר הניח אותה מידו.

היא ודאי תמצא את המפתחות כאשר תפרוק את הקניות.

היא נטלה את המפתחות הנוספים שהיו לה מתוך מגירת המטבח, כיבתה את האור, סגרה מאחוריה את הדלת ומיהרה לחצות את המסדרון.

כאשר התקרבה אל דלת דירתה של הקשישה, היא שמעה קולות שוודאי עלו מאחת מאופרות הסבון שגברת קולדוול אהבה לצפות בהן.

היא קראה, "זו אני," ונכנסה פנימה דרך חדר המגורים.

דירתה של הזקנה, כדירתה של סופיה, היתה מאווררת וגדולה, עם חדר מגורים שהכיל בתוכו את המטבח. אח גדולה הטילה חמימות נעימה ושתי כוסות שרי המתינו על שולחן הקפה.

גברת קולדוול, שעמדה ליד החלון והציצה דרך הפתח בין הווילונות, הסתובבה להגיד, "תרגישי בבית, חומד."

סופיה הניחה את העודף של הקשישה על שולחן הקפה ולאחר שניגשה אל המטבח, היא החלה לפרוק את שקית הקניות בזמן שסם, הנועז מבין שני החתלתולים שלה, התחכך ברגלה ונהם בלי הפסקה.

גברת קולדוול הרימה את השלט של הטלוויזיה וכיבתה את המכשיר, התיישבה על הספה ואמרה, "למה שלא תשבי ותשתי את השרי לפני שתתחילי לבשל?"

מודעת לכך שהקשישה הולכת לישון מוקדם למדי, סופיה הציעה, "אני חושבת שיהיה הגיוני יותר לשתות אחרי שהפאייה תהיה מוכנה. ככה לא נאכל מאוחר מדי."

"אולי את צודקת."

סופיה סידרה את אחרוני המצרכים במקום ולאחר שלא מצאה את המפתחות שלה, הרימה את כוסית השרי שלה.

היא לגמה מהמשקה, קצצה את הבצלים ביעילות רבה, הוסיפה אליהם את הפלפלים והעגבניות, הוסיפה שום והחלה לטגן אותם קלות.

"הפאייה כבר מריחה נפלא," הטעימה גברת קולדוול. "אני חייבת לומר שאני מתחילה להיות רעבה."

"במקרה זה, אני שמחה שהחלטתי לקנות את המצרכים שלא מצריכים בישול ארוך."

"חשיבה נכונה," הסכימה הקשישה. ואז אמרה בלהיטות, "מי היה הגבר הצעיר המדהים שבא אתך?"

סופיה ניסתה להישמע אדישה בזמן שהודתה, "אני מצטערת לומר שאין לי מושג."

"את לא יודעת מיהו?"

"לא. הוא רק הציע לעזור לי לסחוב את המצרכים כאשר השקית נקרעה."

גברת קולדוול התאכזבה. "לא גילית אודותיו שום-דבר? איפה הוא גר? במה הוא עובד? אם יש לו חברה קבועה? אני הייתי עושה את זה בגילך."

סופיה העלתה על שפתיה חיוך מאולץ ואמרה, "כל מה שאני יודעת זה שהוא בא ללונדון לעסקים... אה, שאבא שלו אנגלי ושהוא למד באוניברסיטה באנגליה, ושאמו ממוצא איטלקי."

"טוב, זה משהו שיש לכם במשותף. אה, דרך אגב, התכוונתי לשאול אותך, יש לך עדיין קרובי משפחה באיטליה?"

"אם כן, אז הם מאוד רחוקים. כמוני, אמי היתה בת יחידה, והוריה הלכו לעולמם לפני שנים רבות."

"תהיתי, מפני שהגבר שבא לבקר את אבא שלך היה איטלקי."

סופיה הופתעה. "מישהו ביקר את אבי? לפני כמה זמן?"

"לפני זמן רב," ענתה גברת קולדוול במעורפל. "הוא לא סיפר לך?"

"לא, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה."

הקשישה נדהמה. "זה מוזר... טוב, הגבר הזה הופיע יום אחד כאשר היית בגלריה. הוא הגיע במונית."

"איך הוא נראה?"

"הוא היה גבר נאה מאוד, נמוך ומוצק, עם מבנה גוף כמו של ארתור שלי, עם רעמה של שיער לבן. אני חושבת שהוא היה בסביבות גיל שישים, אבל הוא נראה צעיר יותר בגלל שהגבות שלו היו שחורות לגמרי.

"פעמון הכניסה שלכם לא עבד כמו שצריך, אז הוא צלצל אצלי. כאשר עניתי, הוא הסביר לי באנגלית רצוצה מאוד שהוא מחפש את סניור ג'ורדן. הוא אמר שיש לו חבילה בשבילו."

"איזו חבילה?" שאלה סופיה בסקרנות.

"זו היתה חבילה בגודל כזה בערך..." הזקנה סימנה באוויר. "אמרתי לו לחצות את המסדרון ולצלצל בפעמון הדירה שלכם. ואז חיכיתי עד שראיתי שאבא שלך פתח את הדלת ונתן לו להיכנס.

"הוא נשאר לא יותר משתי דקות, ואז עזב באותה מונית שהביאה אותו."

סופיה הקדירה פנים. למה אביה לא הזכיר את האורח הזה? זה לא התאים לו. ומאחר שקרו כל-כך מעט דברים בחייו, לא ייתכן ששכח...

"אבל, אם לחזור לגבר הצעיר שנשא את המצרכים שלך" – "גברת קולדוול קטעה את מחשבותיה – "אני מופתעת שהוא לא הזמין אותך לצאת אתו."

סופיה בלעה אנחה ואמרה בקלילות נחרצת, "אני חושבת שפשוט נועדנו להיות ספינות שחולפות זו על פני זו בלילה."

"אבל נמשכת אליו." זו היתה הצהרה, לא שאלה.

סופיה ניסתה לבטל את ההכרזה בלא-כלום ושאלה, "למה את אומרת את זה?"

"מותק, זה היה ברור."

סופיה הרגישה כיצד פניה מאדימים ואמרה, "עד כמה שאני יודעת, יכול להיות שהוא נשוי."

היא חשבה שהוא בשנות העשרים המאוחרות שלו או אולי בשנות השלושים המוקדמות, כך שרוב הסיכויים שהיה נשוי או אולי יוצא בקביעות עם מישהי.

לא ייתכן, שכן הוא הזמין אותה לסעוד בחברתו...

אבל העובדה שהזמין אותה לארוחה לא אומרת שהוא פנוי. אולי הוא נוסע המון ומרשה לעצמו להתענג בכל מקום שהוא מוצא את עצמו...

"הסתכלתי על היד השמאלית שלו," אמרה גברת קולדוול. "הוא לא ענד טבעת." היא הוסיפה בחיוך שובב, "הגיע הזמן שתתחילי לחפש לעצמך בעל."

סופיה שפכה אורז לתוך סיר ברזל גדול והחלה להוסיף לתוכו את המרק. "אני לא יודעת איפה לחפש."

"את יודעת מה אומרים – האהבה נמצאת איפה שאת מוצאת אותה. כל מה שצריך זה משיכה הדדית שתצית אותה." ואז, בהרהור הוסיפה, "היה משהו באופן בו הגבר הזה הסתכל עלייך שאמר שהוא נמשך אלייך. נמשך מאוד.

"כן, אני יודעת מה את חושבת... ראיתי אתכם יחד רק לשניה. אבל זה כל מה שצריך. הייתי בטוחה שהוא יזמין אותך לצאת אתו. אולי מחר הוא..."

"הוא נוסע הביתה מחר," אמרה סופיה בקול שטוח.

"חבל. פגישה אחת היא כל מה שצריך לפעמים כדי להתחיל בחיזור טרנסאטלנטי. מילה מיושנת, אבל נחמדה, אינך חושבת?"

היא המשיכה לפני שעלה בידה של סופיה לענות לה, "חבל שלא הזמנת אותו לארוחה אתנו."

"חשבתי על זה רק אחרי שהוא עזב. מובן שהוא היה יכול לסרב."

"אני חושבת שהוא היה מקבל את ההזמנה. כאשר שמעתי את דלת הכניסה נסגרת, הצצתי החוצה. הוא לא עזב מיד, את יודעת. הוא עמד במשך כמה דקות מתחת לעץ והסתכל על החלון שלך. למעשה, הוא עזב רק כאשר באת הנה."

סופיה התמלאה אכזבה. לו רק הציצה החוצה, היא היתה רואה אותו שם ואולי היתה מוצאת את העוז לצאת ולהזמין אותו.

אבל נראה שזה לא נועד לקרות.