מרתה

1. הטוב והרע

מלחמת העולם השנייה הייתה בשער. אני שטרם נולדתי עדיין חצוי הייתי - חצי אצלו חצי אצלה. אבי היקר פיקד על אחת מהאוניות שהנחיתו לוחמים בנורמנדי. חלקים מהם נוצרתי עברו אלי בתורשה עוד מימי קדם. אחד מאבות אבותיי היה קין. זה שהרג את הבל. קנאי רגזן וחמום מוח שלא שלט ביצריו. 
רציחות יש כל הזמן. בשביל זה יש כיסא חשמלי או מאסר עולם - לפני הפחתת השליש כמובן. אפשר להפחית שליש מעונש מוות? כנראה שכן. מזריקים שליש מזרק פחות מהרגיל - והבנאדם חי עוד כמה שניות. ומה הן כמה שניות בחיינו? לפעמים זה המון. אפשר בכמה שניות לשחזר את רגע הפגישה עם מרתה. פגישה מצמררת שמרטיטה את הגוף ומעלה לחלוחית בעיניים. 

ניסיתי לנבור בזיכרון שמעט דהה. חזרתי לסבא קין וחשבתי לעצמי שכל עניין הרצח עבר בתורשה לדורות הבאים. יחד עימו עבר האות ואחד מכל אחד מאיתנו נע ונד כל ימי חייו ומחפש את עצמו בתוך עצמו. 
האנושות לא הפנימה עדיין שלחיים על פני האדמה יש ערך עליון וקדושת החיים - ושמירה על עצם קיומנו עלי ארץ מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו. 
עודני מהרהר נשמע שקשוק מפתחות. הדלת הכבדה נפתחה ובפתח ניצב הסוהר. "אתה משוחרר" הוא אמר "תפסנו את הרוצח. תקרא מחר בעיתון."
שפשפתי את גופי הכואב. החקירה הממושכת פגעה בי קשות. לרגע חשתי מבט של חמלה בעיני הסוהר. הוא טפח קלות על שכמי והציע לי להבא לא להיות במקומות שבהם לא צריך להיות. פניתי אליו בטון כועס ושאלתי: "ומי יפצה אותי על הסבל הרב והיחס המשפיל שעברתי" השומר נעץ בי מבט נוקב ואמר: היי בחור, אמור תודה - שלא תלו אותך. עכשיו עוף מפה לפני שמישהו ישנה את דעתו. עפתי משם כל עוד נפשי בי מודה לאל עליון על שזיכני בחפותי. 
 
למחרת קראתי בעיתון: "נתפס הרוצח התאוותן שניצל מינית את קורבנותיו ולאחר מכן שיסף את גרונן." ואני המסכן שרק ניסיתי להושיט עזרה לנערה אחת ששרדה, הואשמתי על לא עוול בכפי על מעשה נפשע שכזה. האם להיות טוב זו עבירה? תלוי… (עד צאת נשמתי?)
חיטטתי בצרור חפצי ומצאתי את ארנקי. היו בו כמה פרוטות שלא יספיקו להביאני למחוז חפצי. הטלפון הנייד מכובה והסוללה כנראה גמורה. הדלקתיו. נותר קו אחד ירוק. חייגתי למרתה. הקו תפוס. עם מי היא כבר מדברת.. ואז הנייד צלצל. 
קול מתוק בקע מעבר לקו: "פול יקירי, אני מבינה שאתה כבר בחוץ. מזל טוב, אני עם דמעות בעיניים. הודיעו ברדיו שהאיש הרע נתפס - ואותך לא הזכירו ולו במילה אחת. היכן אתה נמצא? אני באה לאסוף אותך." חייכתי חיוך של שביעות רצון והמתנתי לבואה של אהבת חיי. 

 
2. מרתה

את מרתה פגשתי לראשונה ביריד הגדול הנערך אחת לשנתיים בגן הוורדים. שנה אחת מציגים שם מסחר ובשנה האחרת אמנות ואומנות שימושית. יש שם מוצגים ורעיונות המרקיעים לשחקים. 
אני ייצגתי את הטוב והרע. ציירתי מפלצות וחיות פרא ומנגד ציירתי פיות והמון ציורי פרחים. בערב האחרון ליריד, שהתחלתי לארגן את אוצרות האמנות שלי, בעצם מה שנשאר. הגיעה גברת צעירה די נאה יש לומר - והתעניינה באחד מציורי הפרחים שלי. ציור רוחב ובו שני ורדים גדולים בתוך אגרטל קריסטל ססגוני מוקפים באינסוף פרחים קטנים בשלל צבעים. 
"זה יום ההולדת שלי" היא סיפרה וביקשה לפנק עצמה במשהו מאוד מיוחד. עודנה מתלבטת בין הציור הגדול לבין ציור אחר קטן יותר, הצעתי לה רגע אחד למחשבה ושאלתי אם מוכנה היא להשגיח על הביתן עד אשר אלך להביא את הרכב. היא חייכה ואמרה שעונג הוא לה להימצא במחיצת אמנות שכזו. 

כעבור דקות מספר כשאני מתקרב לביתן עם מכונית הספארי שלי ראיתי תמונה לא כל כך נעימה. שלושה בחורים צבאו סביב הביתן כשאחד מהם מעלה ומוריד ציורי שמן מהקיר והשניים האחרים מקיפים את הגברת ואף מציקים לה. עצרתי בחריקת בלמים ויצאתי מהרכב. כל השלושה הסתובבו לפתע ופנו אלי באגרופים קפוצים. פניתי אליהם בנימוס וביקשתי מהם לעזוב את המקום מיד. "מי אתה שתאמר לנו מה לעשות?" שאל אחד מהם עם אש בעיניים וניגש אלי באגרוף מאיים. השניים האחרים הקיפו אותי כשידיהם מורמות בעמדת מוצא. "חברים" ביקשתי שנית "אני יודע קצת ג'ודו ואני לא רוצה לפגוע בכם, אז אנא מכם" לא רציתי לגלות להם שאני בעל חגורה שחורה דאן 5. שלושת החוליגנים בטוחים היו שתפסו איזה דג רקק וזו להם הזדמנות פז לחגוג בגדול על איש אחד בודד. בעל האגרוף ניגש אלי, עודנו שולח את יד ימינו קדימה, אחזתי באגרופו ביד שמאל, בידי השנייה אחזתי חזק בחגורת מכנסיו והנפתיו באוויר. כהרף עין הסתובבתי ובמלוא כוחי הטלתי אותו לעבר שני חבריו המופתעים. הם מעולם לא חשבו שמישהו יזרוק להם חבר לפרצוף. מיד לאחר שנמרחו על הארץ קמו כל השלושה וכל עוד נפשם בם נמלטו מהמקום. 
ניגשתי לעלמה שהייתה מאוד נרגשת. אחזתי בה לאט ובעדינות עד שהיא אט אט נרגעה. "אני צריכה אחד כמוך" היא אמרה והניחה את ראשה על כתפי. 
לאחר מכן היא הודיעה שהיא תסתפק כרגע בציור הקטן ובפעם אחרת תקנה גדול. נטלתי שקית גדולה והכנסתי לתוכה את שני הציורים. איחלתי לה מזל טוב וביקשתי שתשכח מהאירוע הלא נעים שקרה. "שמי מרתה" היא הציגה עצמה, ואז הושיטה יד עדינה מטופחת שציפורניה מרוחות היו בלכה ורודה. "אני פול, נעים מאוד" השבתי. והיא שאלה אם אפשר להזמין אותי לדרינק. 
 
לעת ערב ישבנו בקפה רויאל והזמנו משקה. מרתה הזמינה קמפרי עם ביטר ואני הזמנתי בקרדי עם קולה. השקנו כוסות לחיים ואיחלתי לה מזל טוב לאורך כל הדרך. 
עודנו לוגמים מהקוקטייל, נפתחה דלת הזכוכית וגבר זר לבוש בחליפה בהירה פרץ פנימה עם אקדח שלוף - ומיד הסתער לעבר השולחן שלנו. 
כהרף עין שלחתי ידיים אל מתחת לשולחן, הנפתי אותו באוויר לעבר הברנש וכשאני מסתתר מאחוריו - הדפתי את הבחור עד לדלפק הבר כשאני לוחץ אותו ושומע את עצמותיו המתפוקקות. בתוך ההמולה נפלטה ירייה. את מרתה לא ראיתי. היא שכבה לה על הרצפה בתוך שלולית דם. קרעתי רצועות-בד ממפת השולחן וחשתי אליה מיד כשאני צועק שיזמינו אמבולנס. 
מרתה נפגעה בזרועה. הקליע חדר מבעד לזרוע ונעצר בגופה. ביצעתי מיד חוסם עורקים מאולתר והדם נעצר. חבשתי את הזרוע, הרטבתי את שפתיה במים צוננים והחזקתי אותה קרוב אליי עד בוא העזרה. 
כוחות הביטחון שהגיעו למקום מצאו לתדהמתם פושע מבוקש שפרס לא קטן הוצע על ראשו. הם ביקשו ממני לסור למטה בהמשך הערב על מנת למסור להם פרטים על האירוע. כמו כן לקבל את הפרס. 
בבית החולים זכתה מרתה לטיפול נאות. הרופאים ממש הצילו את ידה הפגועה וסילקו את הקליע מקצה גופה. כעבור ימים מספר היא שוחררה. הברנש היורה שנחקר הביא לתפיסתה של חבורה לא קטנה - שהפילה אימתה  על העיר. מרתה ואני התפללנו שמהיום והלאה נחלוק את חיינו ברגיעה ובשלווה. 
 
לאחר ידידות מופלאה שכזו עשיתי צעד חשוב מבחינתי. על השטיח הוורוד בטרקלין ביתה המפואר של מרתה - בית מידות אותו קיבלה מהוריה המולטי משהו - כרעתי ברך וביקשתי את ידה. היד הענוגה נענתה לי בחיוב וזכתה לעיטור של טבעת מיוחדת במינה שגם נעשתה לכבודה. "פול יקירי" היא אמרה. "לרגע הזה מצפה אני מאז שהכרתי אותך. ליבי אמר לי שהרגע הזה בוא יבוא."
התחבקנו ארוכות ובלב פועם העברנו זרמים מצד אל צד עד שהתחברנו כליל. לאחר מכן שכבנו פרקדן על שטיח המשי היקר כשחום גופנו מתמזג עם קרירותו המרעננת. הבטנו זה בזו וקשרנו מבט. עיניה התכולות נצצו לא פחות מהיהלום שזה עתה קיבלה. 
לראשונה בחיי חשתי בתוכי שהמציאות העגומה העניקה לי מתנה יפה למדי. אחרי שחיממנו היטב את השטיח התיישבנו על ספת הקטיפה הפרחונית בפינת הסלון ויחד לגמנו שרי צונן. בין הלגימות תחבתי לפיה דובדבן מתוק ועסיסי. "שני דברים אני מאוד אוהבת" היא אמרה לפתע. "הדבר השני הוא הדובדבן."
מרתה ישבה עטויה בחלוק משי אדום עם שני פסי זהב שקישטו אותו מהצוואר ומטה עד שנפרדו מעט בחלק התחתון. ואילו אני לבשתי חלוק כחול עמוק שהיה מעוטר בכפתורי כסף שירדו למלוא אורכו. 
קרבתי את מרתה אליי ושאלתי אם נולדה  וכפית זהב בפיה, "לא ולא" השיבה. "ילדותי הייתה רצופת סבל והיו בה לא מעט מהמורות. אפשר לומר אפילו צרות של עשירים." ומרתה פתחה וסיפרה: "לפני שאגלוש לקורות חיי המטלטלים, ברצוני לומר כמה מילים על עבודתי אי שם במחלקת המודיעין. עבודה מתישה אך מרתקת מאוד. נבחרתי אליה מתוך שלושים מועמדים שרובם היו גברים משכמם ומעלה. הוזמנתי לראיון מול בוחנים מכל קצווי הקשת. גנרלים ואנשי מפתח מהשרות החשאי של צרפת וגם פסיכולוג היה שם. קציני מודיעין שלא הכרתי ממש תקפו אותי בקיתון של שאלות שעמדתי בהן בכבוד. מישהו אף שאל אותי אם בטעות לא נולדתי אישה. אמרתי להם דברים שהם לא ציפו לשמוע והפתעתי אותם בכמה רעיונות שגמרו את ההלל. בסוף הראיון הם שתקו לפתע ושלחו ביניהם מבטים מלאי משמעות עד שהיושב ראש הרים את ידו וביקש מהמזכירה שלידו לצאת החוצה ולשחרר את כל המועמדים. נבחרתי פה אחד ותוך זמן קצר נכנסתי לעובי הקורה. הגעתי למקומות שלא פיללתי שאגיע, כמו כן הייתי במצבים לא פשוטים שלא כל אחד היה יוצא מהם. אירועים רבי משמעות שתרמו לא מעט לביטחונם של כמה דמויות חשובות שהס לי מלהזכיר לא כעת ולא בעתיד." מרתה נשמה נשימה עמוקה ופתחה בסיפור האישי שלה שהיה דיי מרתק.