מחפשת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחפשת
מכר
מאות
עותקים
מחפשת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מחפשת

4.3 כוכבים (52 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

תקציר

אשת העולם הגדול, אוליביה ברטון העשירה, מעולם לא העלתה בדעתה שהארוס שלה, שלכאורה נסע לכמה פגישות עבודה, פשוט יעלם. היא שוכרת בלש פרטי ומגלה שהוא נמצא בכלל בעיירה קטנה על חופי קולומביה. 

קולומביה מתאוששת מרעש אדמה עז ובעקבותיו מצונמי קטלני שהפיל את כל אמצעי התקשורת וחסם את כל אפשרויות הכניסה למדינה. עם זאת, אוליביה נחושה להגיע לשם, בחיפוש אחר תשובות לשאלות הרודפות אותה. מה שהיא צריכה הוא מדריך – שכיר חרב.

היא שוכרת את שירותיו של תומס, המחזיק בסודות אפלים משל עצמו, אשר מבטיח לה לכוון ולהוביל אותה בין עיי החורבות במדינה מוכת האסון ושורצת הפשע. אבל כאשר תומס ואוליביה נאלצים להילחם במשיכה העזה שמתעוררת ביניהם, הסכנה מקבלת משמעות חדשה לגמרי. עם זאת, בתוך הג׳ונגלים ירוקי העד של דרום אמריקה, החוקים שונים. אוליביה תגלה שלעיתים מה שאת מחפשת נואשות, הוא לא באמת מה שאת צריכה ולא בהכרח מה שאת מוצאת. 

פרק ראשון

פרק 1

אוליביה

לא חשבתי שארגיש אי־פעם לא שייכת. הברך שלי קפצה כשלגמתי במהירות מהבירה שלי וניסיתי להיראות רגועה, ניסיתי להשתלב. כן, בטח. ומכיוון שהייתי עצבנית, על הפנים, הבירה ניתזה בזמן ששתיתי וזלגה לי על הסנטר. יופי. מחיתי באצבע את הטיפות וניסיתי להביא אותן לפי ולהריץ את לשוני על שפתי. אלוהים, אני בכלל לא אוהבת בירה. אבל התעקשתי לא להזעיף פנים בתגובה למרירות המימית והגנבתי מבט בלקוחות לוגמי הבירה. די היה במבט אחד כדי להבהיר לי שרק אמשוך תשומת לב לעצמי אם אזמין כוס סוביניון בלאן, שזה בעצם מה שרציתי.

הוא אמר לי ללבוש כחול, ואני בחרתי במשי בצבע תכלת. הנחתי שהוא ציין ספציפית את הגוון הזה כדי שיוכל לזהות אותי בתוך הקהל. אבל מה שהייתי צריכה להביא בחשבון היא העובדה שהגוון הכחול הספציפי הזה יגרום לי להיות תקועה כמו עצם בגרון במקומות מסוגו של הבר הזה, שבו הצבע השולט הוא שחור והחומר המועדף הוא עור. טוב, מאוחר מדי לזה.

הכוס הייתה קרה בידי, כשסגרתי סביבה את אצבעותיי מחזקת את עצמי בדרך זו. בחנתי את הקהל פעם נוספת במהירות, אבל דומה שאף אחד לא התייחס אליי. תלבשי חולצה כחולה, הוא אמר. בוצע. ותחכי ליד הבר. בוצע. אז איפה הוא? החלקתי את החצאית ושיכלתי את רגליי. כמה זמן עליי לחכות עד שאחליט שהבריזו לי?

אלוהים, סיפור חיי. הברזות, נטישות, הסתלקויות, עזיבות. אילצתי את עצמי לשבת בגב ישר, שונאת את הכיוון שאליו הלכו המחשבות שלי: רחמים עצמיים.

תשומת ליבי הוסטה בשל רעש כדורי הביליארד מאחור, ובעודי מתבוננת, גבר רכן מעל השולחן והדף כדור. כשהסתובבתי שוב לעבר חזית הבר, מישהו ישב בכיסא לצידי שהיה פנוי רגע קודם לכן, חובש כובע מצחייה שחור, פניו ברובם שרויים בחשכה.

״אוליביה ברטון.״ ליבי החסיר פעימה. זיהיתי את הקול העמוק, הצרוד מעט, משיחת הטלפון שערכנו מוקדם יותר באותו יום.

״כן. ואתה —?״

״כן.״ הוא אותת לברמן, שהרים את סנטרו בזיהוי והחל לנוע לעברנו. האיש בכובע הושיט את ידו לקערת הבוטנים שעל הבר והשליך כמה מהם לפיו, לועס באיטיות.

קפצתי את שפתיי, מוטרדת בשל ההתנהגות הרגילה — כמעט משועממת — של הזר שעה שאני עוד רגע ויוצאת מעורי. ״ישבתי וחיכיתי. איחרת,״ האשמתי.

הברמן התקרב, והגבר הזמין בירה ואז נפנה אליי, נד בראשו לעבר הכוס שלי. ״למה שלא תזמיני את מה שאת באמת רוצה,״ הוא אמר, לגמרי מתעלם מההכרזה שלי ביחס לאיחורו.

מצמצתי לעבר הכוס המלאה למחצה שלי ואז לעברו. ״אה —״

״יין לבן?״ הוא ניחש.

״סוביניון בלאן.״

הוא הרים גבה אחת באופן מרומז בלבד. ״כוס של היין הלבן הטוב ביותר שלכם,״ הוא אמר לברמן, שנד בראשו ונפנה ללכת. מה הקטע?

״לא היה לך קשה למצוא את המקום?״

״את הבר? לא, ה־ג'י־פי־אס הוביל אותי הנה. כל משחקי הריגול האלה באמת נחוצים?״ ציירתי מעגל קטן סביב הבר החשוך באמצעות זרועי. ״העבודה לשמה אני שוכרת אותך לגמרי חוקית.״

אני יכולה להישבע שראיתי את שפתיו מתרוממות בקצוות באופן כמעט בלתי מורגש, והטיתי את ראשי בניסיון להיטיב לראותו. פרטי פניו אבדו באפלולית ובצללים שהטיל הכובע שלו, כך שהצלחתי להתרשם רק שמדובר בזוויות חדות ובקווים גבריים. הבירה שלו הוחלקה לעברו וכוס יין הונחה לפניי, האיש נד בראשו לעבר הברמן והשליך שטר של עשרים על הבר. הוא גמע מהבירה שלו וגרונו נע בזמן שבלע, ואני מיהרתי ללגום מהיין שלי. היין ״הטוב ביותר״ של הבר הזה היה זול ומתוק מדי, אבל עדיף על הבירה ששתיתי קודם, ואני לגמתי שוב בהערכה.

״זה לא משחקי ריגול. אבל במקצוע שלי, הזהירות נחוצה תמיד, את מבינה?״ הוא השליך לפיו עוד חופן בוטנים.

״אז כדאי שתיזהר מאלה. אתה יודע כמה ידיים מלוכלכות נגעו בזה?״ עיקמתי את אפי ונדתי לעבר קערית הבוטנים.

הוא לעס ובלע. ״מיס ברטון, אם אני זה שהולך להוביל אותך לתוך אזור הרוס ומסוכן של קולומביה, תקווי שאני לא מוטרד מכמה חיידקים בקערת בוטנים.״ הוא לגם ארוכות מהבירה שלו לפני ששב והביט בי. נדמה שעיניו לא זעו, אבל הייתה לי תחושה מוזרה שגם כך, הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. עורי עקצץ כאילו הגיב למקומות שבהם מבטו נגע.

הזעפתי פנים, שלוות נפשי מעורערת בשל זר זה. ״בכול מקרה״ — כחכחתי בגרוני — ״הזכרת בטלפון שנדבר פנים אל פנים. מה אתה רוצה לדעת?״

הוא השתהה לשבריר שנייה. ״הייתה לך איזושהי תחושה שארוסך מתכוון להיעלם לך?״

״מה? לא. בצורה כזו?״

הוא סובב את ראשו והסתכל היישר לפנים בעודו מושך בכתפיו. ״את האישה, מכאן שאת ניחנת באינטואיציה נשית. היה משהו שגרם לך להרגיש שהדברים הולכים בכיוון הלא נכון?״

בכיוון הלא נכון. אפשר להגיד. אם קולומביה היא הכיוון הלא נכון. כמעט צחקתי בשל העצבים שפעפעו בגופי. נשמתי עמוק ונענעתי בראשי אף כי הוא לא הסתכל עליי. ״לא. הכול נראה בסדר. הכול היה טוב. הכול היה נורמלי. דיברנו על תוכניות החתונה בבוקר שבו הוא עזב...״ השתתקתי, נזכרת באותו יום שני חודשיים קודם לכן, דמיינתי את אלק מתגלח בעודי נשענת על הכיור ושואלת אותו אם הוא אוהב אדמוניות. ״מתוקה שלי,״ הוא אמר, ״אם הייתי יודע מה זה אדמונית, הייתי אומר לך מה דעתי.״ צחקתי והוא שלח לעברי חיוך נערי כשקצף לבן עדיין מנקד את לסתו. ליבי התרסק כשנזכרתי בזה. אותו בוקר נראה עכשיו כמו חלום רחוק, חלום שאת נשבעת לעצמך כי אין אמיתי ממנו, אבל את מתעוררת ומגלה כי הוא לא יותר מאשר תעתוע שינה של מוחך.

״לאן הוא אמר לך שהוא נוסע?״

״למיאמי. שיש לו שם פגישת עבודה. הוא היה אמור להיעדר שבוע בלבד, וכאשר הוא לא חזר ביום ראשון בערב, התחלתי להתקשר לטלפון הסלולרי שלו. כשהוא עדיין לא חזר אליי ביום שלישי בבוקר, התקשרתי למשטרה.״ ליבי כָּבַד כשנזכרתי באותם ימים — בבהלה שאחזה בי כשהתחוור לי שהוא נעדר, במקומות שאליהם מוחי נדד... כאשר דמיינתי אותו בתעלות בצידי דרכים, שרוע מת בסמטאות כלשהן.

״כמה פעמים דיברת איתו במהלך אותו שבוע?״

״אפילו לא פעם אחת.״ נדתי בראשי לאות שלילה. ידעתי שהוא יחשוב שזה מוזר שלא דיברתי עם ארוסי במשך כל השבוע שבו לא היה בבית. ״אנחנו כמעט אף פעם לא מדברים כשהוא נוסע לצורכי עסקים. העבודה הייתה אצלו המוקד, הוא התחיל לעבוד מוקדם בבוקר וסיים בשעות הלילה המאוחרות. הוא שלח לי הודעת טקסט כשהגיע, כדי שאדע שהגיע בשלום, ולא דיברתי איתו אחרי זה.״

האיש שתק רגע, אבל אני לא מילאתי את הדממה בהסברים. זה לא עניינו. האמת, אהבתי את התקופות בהן אלק היה עסוק בעבודתו והיו לנו הפוגות זה מזו. אהבתי את הציפייה לקראת הפגישה איתו אחרי שנעדר מפני שההיעדרויות האלו הוסיפו עניין לחיינו עם שובו.

״התקשרת לעמיתיו לעבודה כדי לברר אם הוא באמת היה שם?״

״לא. אלק היה קבלן עצמאי. לא שאלתי איך קוראים לאנשים שאיתם הוא נפגש. משהו שקשור ל... עיצוב תוכנה... זה כל מה שידעתי. השוטרים אמרו לי שהוא לא נרשם במלון שבו התכוון לשהות. עד כמה שהם הצליחו לברר, הוא בכלל לא הגיע למיאמי. וכשהשוטרים הגיעו למבוי סתום, שכרתי חוקר פרטי.״

״שגילה את עקבותיו בקולומביה.״

״כן.״

״יש לך מושג מדוע הוא אולי נסע לשם בלי לספר לך?״

״לא.״ הזעפתי פנים. לא הייתי בטוחה שהגבר הזה, שאותו שכרתי כדי שיעזור לי להגיע לקולומביה — אל אלק — חייב לדעת את כל הפרטים שדליתי מהחוקר הפרטי או לא. כל מה שהוא היה חייב באמת לדעת היה לאן אני צריכה להגיע. עם זאת, שיערתי שהוא ודאי ידע את רוב הדברים שסיפרתי לו ושהוא פשוט שואל אותי רק כדי לוודא.

כשהחוקר הפרטי ששכרתי איתר את אלק בעיירת חוף בקולומביה, שנפגעה לאחרונה ברעידת אדמה שהובילה לצונאמי אימתני, ביקשתי ממנו לעזור לי למצוא אדם שייקח אותי לשם. הוא אמר לי בתחילה שהוא לא מכיר מישהו שנוטל על עצמו משימות כאלו, אבל שינסה. לא הרשיתי לעצמי לקוות, אלא שאז קיבלתי שיחת טלפון מהגבר הזה, שאמר לי לפגוש אותו בבר האפלולי הזה, בשכונה המפוקפקת הזו.

״את בטוחה שהוא רוצה להימצא?״

חזי התכווץ וקילפתי את התווית על בקבוק הבירה שעמד לצד הכוס שלי. ״לא,״ הודיתי, בלחישה. זה היה לב הסיכון הזה. לא, בהחלט ייתכן שהוא אינו רוצה להימצא. בהחלט ייתכן שזה המקום שבו הוא רוצה להיות. אבל אני פשוט... אני פשוט לא הייתי יכולה להאמין בזה. אולי זה מה שרציתי לחשוב, אולי הייתי שוטה גמורה, אבל אולי... אולי הוא רוצה לחזור אליי אבל לא יכול? אולי הוא פצוע? אולי הוא חשב — הנדתי בראשי ואילצתי את עצמי להפסיק לשאול את כל אותן שאלות חסרות תוחלת, שהתרוצצו בראשי. אותן שאלות שמנעו ממני שנת לילה מלאה מזה כמעט חודשיים תמימים. הייתה רק דרך אחת לקבל תשובות, וזה מה שידעתי שאני צריכה לעשות.

״בכל מקרה, אני מעריכה את נכונותך לקחת על עצמך את המשימה הזו.״ שתקתי לרגע. ״אני אוכל לעשות את זה לבדי אם לא תהיה לי ברירה... נדמה לי... אבל עקב נזקי רעידת האדמה, שמקשים על ההגעה למקום וכי אני לא מכירה את האזור ולא יודעת כל־כך טוב את השפה... כל הדברים האלה יאטו אותי באופן משמעותי, ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי.״

הגבר נפנה בחזרה אליי, שקט לרגע. ״האמת היא שבמצב רגיל לא הייתי לוקח על עצמי את המשימה הזו, אבל במקרה יש לי עסקים באזור שאליו את רוצה להגיע. אני דובר ספרדית רהוטה. וכסף הוא כסף. אבל נצטרך לעבור על כמה כללים לפני שנצא לדרך.״

״כללים?״

״כן, כללים. אנחנו נכנסים לאזור שהפשע שולט בו. מאחר שרעידת האדמה והצונאמי גרמו להרס רב, וניתקו את הקשר עם העולם החיצון, המצב יהיה מסוכן פי כמה. הג׳וקים מופיעים כשהאורות כבים.״

״הג׳וקים? אה, טוב, אתה המומחה. לכן אני זקוקה לך... שוכרת את שירותיך, כך שאתה תקבע את החוקים. כל מה שמעניין אותי הוא שתיקח אותי לפלומינו.״

״ואם המצב לא יהיה כמו שאת מקווה שיהיה?״

כלומר, אם אלק ינפנף אותי, יגיד לי שהוא לא רוצה בי, שאני מטומטמת. הנדתי בראשי. ״אני לא יודעת. האם תוכל להחזיר אותי אם... אם יהיה צורך בזה?״

הגבר שב והתבונן בי בדיוק כשהדלת נפתחה ואור פנסי הרחוב האיר את הבר ואת פניו, לרגע. הצבע האפור החיוור של עיניו הדהים אותי. פערתי את עיניי בדיוק כשהדלת נטרקה וצל שב וכיסה אותו. אבל ראיתי די כדי לדעת שפניו היו עוצרי נשימה אבל קשוחים, משהו... מסוכן למראה ניבט מעיניו, מהאופן שבו שפתיו התעקלו, מהקווים והשקעים בפניו. הוא היה בנוי מקצוות חדים ואפור פלדה. תער. הרגשתי צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי בניגוד לרצוני.

״לא, אני לא אוכל להחזיר אותך. את תהיי לגמרי לבד ברגע שנגיע לפלומינו.״

אה. נשכתי את שפתי. יכולתי רק להתפלל שהמצב עם אלק היה... ניתן להסבר, ואם הוא יהיה שם, שנחכה עד ששדות התעופה ייפתחו שוב ונטוס יחד הביתה. אלוהים, בבקשה. או זה, או שאמצא מקום שבו אוכל להישאר ואז לטוס חזרה הביתה לבדי ברגע שהדבר יתאפשר. ודאי יימצא שם חדר להשכרה במקום קרוב. זה היה סיכון נוסף, אבל ברצינות, מהו עוד סיכון אחד? ״אם ככה, אין שום בעיה. כל עוד תוכל לקחת אותי לשם, אני כבר אמצא את הדרך הביתה.״

את הדרך הביתה.

הגבר משך בכתפיו בתנועה מהירה אבל לא אמר דבר.

״אה,״ אמרתי והכנסתי את ידי לתיקי שהיה על ברכיי. ״הכסף כאן.״ הוצאתי את המעטפה שבתוכה שמתי את המזומנים והתחלתי להושיט אותה לעברו, אבל משכתי אותה אליי בחזרה. ״איך אני יודעת שלא תיעלם לי עם הכסף?״

״את לא,״ הוא ענה בלי להסס. נשכתי את שפתי לרגע. אלוהים, מה עושים? לשכור גבר שאני לא יודעת עליו שום דבר, למסור סכום כסף גדול לאדם למשימה שעל תוצאותיה אין לי שום ערובה. יישרתי שוב את זרועי והושטתי לו את המעטפה. זו הדרך היחידה. לא הייתה לי ברירה אחרת. ״את היתרה עורך הדין שלי יעביר לך עם השלמת המשימה, ברגע שאוכל לדבר איתו. תצטרך למסור לי את פרטי חשבון הבנק שלך. אני אשלם לך. אתה יכול לסמוך עליי.״

הבטתי בו והוא נראה משועשע לרגע לפני שארשת פניו נאטמה שוב. הרגשתי בסומק המטפס במעלה צווארי. מובן שהוא לא סמך עליי, ולא עניין אותו אם יוכל לסמוך עליי או לא. אם לא אשלם לו את חובי ברגע שהמשימה תושלם, הוא ודאי ירצח אותי מתוך עיקרון.

הגבר לקח את הכסף, החליק את המעטפה לתוך פנים הז׳קט שלו, ואף שהסטתי את מבטי, הרגשתי את עיניו בוערות לתוך צד פניי כאילו מבטו איכשהו פלט חום. מגוחך. זה רק הסומק שלי, שהתפשט, או שאני לגמרי לא מאוזנת עקב כל המצב הזה. איך החיים הביאו אותי לכאן?

הוא הרים את המפית שלו, משך עט מקצה הבר ושרבט את פרטי חשבון הבנק שלו, מושיט לי את המפית. לקחתי אותה ממנו והכנסתי אותה לתיקי. הגבר סיים את הבירה שלו, הדף מעליו את הבקבוק הריק ונעמד. ״אני אהיה בקשר.״

״חכה, מתי?״

״בקרוב. אני צריך לעשות כמה סידורים. הדרכון שלך מעודכן?״

״כן.״

הוא הנהן. ״מעולה. אל תארזי הרבה — תרמיל ואת שק השינה הכי קטן שתצליחי למצוא. ותהיי מוכנה.״

להיות מוכנה? שק שינה? פתחתי את פי כדי לבקש עוד כמה פרטים. אילו סידורים? מה זה בקרוב? אבל הוא הסתובב והלך אל הדלת לפני שהספקתי להוציא עוד הגה מפי. הוא חמק החוצה בלי שאף אחד נפנה לעברו, כאילו לא היה אלא רוח רפאים שאיש מלבדי לא יכול לראות. ולפתע התחוור לי שעדיין לא ידעתי מה שמו.

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

עוד על הספר

מחפשת מיה שרידן

פרק 1

אוליביה

לא חשבתי שארגיש אי־פעם לא שייכת. הברך שלי קפצה כשלגמתי במהירות מהבירה שלי וניסיתי להיראות רגועה, ניסיתי להשתלב. כן, בטח. ומכיוון שהייתי עצבנית, על הפנים, הבירה ניתזה בזמן ששתיתי וזלגה לי על הסנטר. יופי. מחיתי באצבע את הטיפות וניסיתי להביא אותן לפי ולהריץ את לשוני על שפתי. אלוהים, אני בכלל לא אוהבת בירה. אבל התעקשתי לא להזעיף פנים בתגובה למרירות המימית והגנבתי מבט בלקוחות לוגמי הבירה. די היה במבט אחד כדי להבהיר לי שרק אמשוך תשומת לב לעצמי אם אזמין כוס סוביניון בלאן, שזה בעצם מה שרציתי.

הוא אמר לי ללבוש כחול, ואני בחרתי במשי בצבע תכלת. הנחתי שהוא ציין ספציפית את הגוון הזה כדי שיוכל לזהות אותי בתוך הקהל. אבל מה שהייתי צריכה להביא בחשבון היא העובדה שהגוון הכחול הספציפי הזה יגרום לי להיות תקועה כמו עצם בגרון במקומות מסוגו של הבר הזה, שבו הצבע השולט הוא שחור והחומר המועדף הוא עור. טוב, מאוחר מדי לזה.

הכוס הייתה קרה בידי, כשסגרתי סביבה את אצבעותיי מחזקת את עצמי בדרך זו. בחנתי את הקהל פעם נוספת במהירות, אבל דומה שאף אחד לא התייחס אליי. תלבשי חולצה כחולה, הוא אמר. בוצע. ותחכי ליד הבר. בוצע. אז איפה הוא? החלקתי את החצאית ושיכלתי את רגליי. כמה זמן עליי לחכות עד שאחליט שהבריזו לי?

אלוהים, סיפור חיי. הברזות, נטישות, הסתלקויות, עזיבות. אילצתי את עצמי לשבת בגב ישר, שונאת את הכיוון שאליו הלכו המחשבות שלי: רחמים עצמיים.

תשומת ליבי הוסטה בשל רעש כדורי הביליארד מאחור, ובעודי מתבוננת, גבר רכן מעל השולחן והדף כדור. כשהסתובבתי שוב לעבר חזית הבר, מישהו ישב בכיסא לצידי שהיה פנוי רגע קודם לכן, חובש כובע מצחייה שחור, פניו ברובם שרויים בחשכה.

״אוליביה ברטון.״ ליבי החסיר פעימה. זיהיתי את הקול העמוק, הצרוד מעט, משיחת הטלפון שערכנו מוקדם יותר באותו יום.

״כן. ואתה —?״

״כן.״ הוא אותת לברמן, שהרים את סנטרו בזיהוי והחל לנוע לעברנו. האיש בכובע הושיט את ידו לקערת הבוטנים שעל הבר והשליך כמה מהם לפיו, לועס באיטיות.

קפצתי את שפתיי, מוטרדת בשל ההתנהגות הרגילה — כמעט משועממת — של הזר שעה שאני עוד רגע ויוצאת מעורי. ״ישבתי וחיכיתי. איחרת,״ האשמתי.

הברמן התקרב, והגבר הזמין בירה ואז נפנה אליי, נד בראשו לעבר הכוס שלי. ״למה שלא תזמיני את מה שאת באמת רוצה,״ הוא אמר, לגמרי מתעלם מההכרזה שלי ביחס לאיחורו.

מצמצתי לעבר הכוס המלאה למחצה שלי ואז לעברו. ״אה —״

״יין לבן?״ הוא ניחש.

״סוביניון בלאן.״

הוא הרים גבה אחת באופן מרומז בלבד. ״כוס של היין הלבן הטוב ביותר שלכם,״ הוא אמר לברמן, שנד בראשו ונפנה ללכת. מה הקטע?

״לא היה לך קשה למצוא את המקום?״

״את הבר? לא, ה־ג'י־פי־אס הוביל אותי הנה. כל משחקי הריגול האלה באמת נחוצים?״ ציירתי מעגל קטן סביב הבר החשוך באמצעות זרועי. ״העבודה לשמה אני שוכרת אותך לגמרי חוקית.״

אני יכולה להישבע שראיתי את שפתיו מתרוממות בקצוות באופן כמעט בלתי מורגש, והטיתי את ראשי בניסיון להיטיב לראותו. פרטי פניו אבדו באפלולית ובצללים שהטיל הכובע שלו, כך שהצלחתי להתרשם רק שמדובר בזוויות חדות ובקווים גבריים. הבירה שלו הוחלקה לעברו וכוס יין הונחה לפניי, האיש נד בראשו לעבר הברמן והשליך שטר של עשרים על הבר. הוא גמע מהבירה שלו וגרונו נע בזמן שבלע, ואני מיהרתי ללגום מהיין שלי. היין ״הטוב ביותר״ של הבר הזה היה זול ומתוק מדי, אבל עדיף על הבירה ששתיתי קודם, ואני לגמתי שוב בהערכה.

״זה לא משחקי ריגול. אבל במקצוע שלי, הזהירות נחוצה תמיד, את מבינה?״ הוא השליך לפיו עוד חופן בוטנים.

״אז כדאי שתיזהר מאלה. אתה יודע כמה ידיים מלוכלכות נגעו בזה?״ עיקמתי את אפי ונדתי לעבר קערית הבוטנים.

הוא לעס ובלע. ״מיס ברטון, אם אני זה שהולך להוביל אותך לתוך אזור הרוס ומסוכן של קולומביה, תקווי שאני לא מוטרד מכמה חיידקים בקערת בוטנים.״ הוא לגם ארוכות מהבירה שלו לפני ששב והביט בי. נדמה שעיניו לא זעו, אבל הייתה לי תחושה מוזרה שגם כך, הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. עורי עקצץ כאילו הגיב למקומות שבהם מבטו נגע.

הזעפתי פנים, שלוות נפשי מעורערת בשל זר זה. ״בכול מקרה״ — כחכחתי בגרוני — ״הזכרת בטלפון שנדבר פנים אל פנים. מה אתה רוצה לדעת?״

הוא השתהה לשבריר שנייה. ״הייתה לך איזושהי תחושה שארוסך מתכוון להיעלם לך?״

״מה? לא. בצורה כזו?״

הוא סובב את ראשו והסתכל היישר לפנים בעודו מושך בכתפיו. ״את האישה, מכאן שאת ניחנת באינטואיציה נשית. היה משהו שגרם לך להרגיש שהדברים הולכים בכיוון הלא נכון?״

בכיוון הלא נכון. אפשר להגיד. אם קולומביה היא הכיוון הלא נכון. כמעט צחקתי בשל העצבים שפעפעו בגופי. נשמתי עמוק ונענעתי בראשי אף כי הוא לא הסתכל עליי. ״לא. הכול נראה בסדר. הכול היה טוב. הכול היה נורמלי. דיברנו על תוכניות החתונה בבוקר שבו הוא עזב...״ השתתקתי, נזכרת באותו יום שני חודשיים קודם לכן, דמיינתי את אלק מתגלח בעודי נשענת על הכיור ושואלת אותו אם הוא אוהב אדמוניות. ״מתוקה שלי,״ הוא אמר, ״אם הייתי יודע מה זה אדמונית, הייתי אומר לך מה דעתי.״ צחקתי והוא שלח לעברי חיוך נערי כשקצף לבן עדיין מנקד את לסתו. ליבי התרסק כשנזכרתי בזה. אותו בוקר נראה עכשיו כמו חלום רחוק, חלום שאת נשבעת לעצמך כי אין אמיתי ממנו, אבל את מתעוררת ומגלה כי הוא לא יותר מאשר תעתוע שינה של מוחך.

״לאן הוא אמר לך שהוא נוסע?״

״למיאמי. שיש לו שם פגישת עבודה. הוא היה אמור להיעדר שבוע בלבד, וכאשר הוא לא חזר ביום ראשון בערב, התחלתי להתקשר לטלפון הסלולרי שלו. כשהוא עדיין לא חזר אליי ביום שלישי בבוקר, התקשרתי למשטרה.״ ליבי כָּבַד כשנזכרתי באותם ימים — בבהלה שאחזה בי כשהתחוור לי שהוא נעדר, במקומות שאליהם מוחי נדד... כאשר דמיינתי אותו בתעלות בצידי דרכים, שרוע מת בסמטאות כלשהן.

״כמה פעמים דיברת איתו במהלך אותו שבוע?״

״אפילו לא פעם אחת.״ נדתי בראשי לאות שלילה. ידעתי שהוא יחשוב שזה מוזר שלא דיברתי עם ארוסי במשך כל השבוע שבו לא היה בבית. ״אנחנו כמעט אף פעם לא מדברים כשהוא נוסע לצורכי עסקים. העבודה הייתה אצלו המוקד, הוא התחיל לעבוד מוקדם בבוקר וסיים בשעות הלילה המאוחרות. הוא שלח לי הודעת טקסט כשהגיע, כדי שאדע שהגיע בשלום, ולא דיברתי איתו אחרי זה.״

האיש שתק רגע, אבל אני לא מילאתי את הדממה בהסברים. זה לא עניינו. האמת, אהבתי את התקופות בהן אלק היה עסוק בעבודתו והיו לנו הפוגות זה מזו. אהבתי את הציפייה לקראת הפגישה איתו אחרי שנעדר מפני שההיעדרויות האלו הוסיפו עניין לחיינו עם שובו.

״התקשרת לעמיתיו לעבודה כדי לברר אם הוא באמת היה שם?״

״לא. אלק היה קבלן עצמאי. לא שאלתי איך קוראים לאנשים שאיתם הוא נפגש. משהו שקשור ל... עיצוב תוכנה... זה כל מה שידעתי. השוטרים אמרו לי שהוא לא נרשם במלון שבו התכוון לשהות. עד כמה שהם הצליחו לברר, הוא בכלל לא הגיע למיאמי. וכשהשוטרים הגיעו למבוי סתום, שכרתי חוקר פרטי.״

״שגילה את עקבותיו בקולומביה.״

״כן.״

״יש לך מושג מדוע הוא אולי נסע לשם בלי לספר לך?״

״לא.״ הזעפתי פנים. לא הייתי בטוחה שהגבר הזה, שאותו שכרתי כדי שיעזור לי להגיע לקולומביה — אל אלק — חייב לדעת את כל הפרטים שדליתי מהחוקר הפרטי או לא. כל מה שהוא היה חייב באמת לדעת היה לאן אני צריכה להגיע. עם זאת, שיערתי שהוא ודאי ידע את רוב הדברים שסיפרתי לו ושהוא פשוט שואל אותי רק כדי לוודא.

כשהחוקר הפרטי ששכרתי איתר את אלק בעיירת חוף בקולומביה, שנפגעה לאחרונה ברעידת אדמה שהובילה לצונאמי אימתני, ביקשתי ממנו לעזור לי למצוא אדם שייקח אותי לשם. הוא אמר לי בתחילה שהוא לא מכיר מישהו שנוטל על עצמו משימות כאלו, אבל שינסה. לא הרשיתי לעצמי לקוות, אלא שאז קיבלתי שיחת טלפון מהגבר הזה, שאמר לי לפגוש אותו בבר האפלולי הזה, בשכונה המפוקפקת הזו.

״את בטוחה שהוא רוצה להימצא?״

חזי התכווץ וקילפתי את התווית על בקבוק הבירה שעמד לצד הכוס שלי. ״לא,״ הודיתי, בלחישה. זה היה לב הסיכון הזה. לא, בהחלט ייתכן שהוא אינו רוצה להימצא. בהחלט ייתכן שזה המקום שבו הוא רוצה להיות. אבל אני פשוט... אני פשוט לא הייתי יכולה להאמין בזה. אולי זה מה שרציתי לחשוב, אולי הייתי שוטה גמורה, אבל אולי... אולי הוא רוצה לחזור אליי אבל לא יכול? אולי הוא פצוע? אולי הוא חשב — הנדתי בראשי ואילצתי את עצמי להפסיק לשאול את כל אותן שאלות חסרות תוחלת, שהתרוצצו בראשי. אותן שאלות שמנעו ממני שנת לילה מלאה מזה כמעט חודשיים תמימים. הייתה רק דרך אחת לקבל תשובות, וזה מה שידעתי שאני צריכה לעשות.

״בכל מקרה, אני מעריכה את נכונותך לקחת על עצמך את המשימה הזו.״ שתקתי לרגע. ״אני אוכל לעשות את זה לבדי אם לא תהיה לי ברירה... נדמה לי... אבל עקב נזקי רעידת האדמה, שמקשים על ההגעה למקום וכי אני לא מכירה את האזור ולא יודעת כל־כך טוב את השפה... כל הדברים האלה יאטו אותי באופן משמעותי, ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי.״

הגבר נפנה בחזרה אליי, שקט לרגע. ״האמת היא שבמצב רגיל לא הייתי לוקח על עצמי את המשימה הזו, אבל במקרה יש לי עסקים באזור שאליו את רוצה להגיע. אני דובר ספרדית רהוטה. וכסף הוא כסף. אבל נצטרך לעבור על כמה כללים לפני שנצא לדרך.״

״כללים?״

״כן, כללים. אנחנו נכנסים לאזור שהפשע שולט בו. מאחר שרעידת האדמה והצונאמי גרמו להרס רב, וניתקו את הקשר עם העולם החיצון, המצב יהיה מסוכן פי כמה. הג׳וקים מופיעים כשהאורות כבים.״

״הג׳וקים? אה, טוב, אתה המומחה. לכן אני זקוקה לך... שוכרת את שירותיך, כך שאתה תקבע את החוקים. כל מה שמעניין אותי הוא שתיקח אותי לפלומינו.״

״ואם המצב לא יהיה כמו שאת מקווה שיהיה?״

כלומר, אם אלק ינפנף אותי, יגיד לי שהוא לא רוצה בי, שאני מטומטמת. הנדתי בראשי. ״אני לא יודעת. האם תוכל להחזיר אותי אם... אם יהיה צורך בזה?״

הגבר שב והתבונן בי בדיוק כשהדלת נפתחה ואור פנסי הרחוב האיר את הבר ואת פניו, לרגע. הצבע האפור החיוור של עיניו הדהים אותי. פערתי את עיניי בדיוק כשהדלת נטרקה וצל שב וכיסה אותו. אבל ראיתי די כדי לדעת שפניו היו עוצרי נשימה אבל קשוחים, משהו... מסוכן למראה ניבט מעיניו, מהאופן שבו שפתיו התעקלו, מהקווים והשקעים בפניו. הוא היה בנוי מקצוות חדים ואפור פלדה. תער. הרגשתי צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי בניגוד לרצוני.

״לא, אני לא אוכל להחזיר אותך. את תהיי לגמרי לבד ברגע שנגיע לפלומינו.״

אה. נשכתי את שפתי. יכולתי רק להתפלל שהמצב עם אלק היה... ניתן להסבר, ואם הוא יהיה שם, שנחכה עד ששדות התעופה ייפתחו שוב ונטוס יחד הביתה. אלוהים, בבקשה. או זה, או שאמצא מקום שבו אוכל להישאר ואז לטוס חזרה הביתה לבדי ברגע שהדבר יתאפשר. ודאי יימצא שם חדר להשכרה במקום קרוב. זה היה סיכון נוסף, אבל ברצינות, מהו עוד סיכון אחד? ״אם ככה, אין שום בעיה. כל עוד תוכל לקחת אותי לשם, אני כבר אמצא את הדרך הביתה.״

את הדרך הביתה.

הגבר משך בכתפיו בתנועה מהירה אבל לא אמר דבר.

״אה,״ אמרתי והכנסתי את ידי לתיקי שהיה על ברכיי. ״הכסף כאן.״ הוצאתי את המעטפה שבתוכה שמתי את המזומנים והתחלתי להושיט אותה לעברו, אבל משכתי אותה אליי בחזרה. ״איך אני יודעת שלא תיעלם לי עם הכסף?״

״את לא,״ הוא ענה בלי להסס. נשכתי את שפתי לרגע. אלוהים, מה עושים? לשכור גבר שאני לא יודעת עליו שום דבר, למסור סכום כסף גדול לאדם למשימה שעל תוצאותיה אין לי שום ערובה. יישרתי שוב את זרועי והושטתי לו את המעטפה. זו הדרך היחידה. לא הייתה לי ברירה אחרת. ״את היתרה עורך הדין שלי יעביר לך עם השלמת המשימה, ברגע שאוכל לדבר איתו. תצטרך למסור לי את פרטי חשבון הבנק שלך. אני אשלם לך. אתה יכול לסמוך עליי.״

הבטתי בו והוא נראה משועשע לרגע לפני שארשת פניו נאטמה שוב. הרגשתי בסומק המטפס במעלה צווארי. מובן שהוא לא סמך עליי, ולא עניין אותו אם יוכל לסמוך עליי או לא. אם לא אשלם לו את חובי ברגע שהמשימה תושלם, הוא ודאי ירצח אותי מתוך עיקרון.

הגבר לקח את הכסף, החליק את המעטפה לתוך פנים הז׳קט שלו, ואף שהסטתי את מבטי, הרגשתי את עיניו בוערות לתוך צד פניי כאילו מבטו איכשהו פלט חום. מגוחך. זה רק הסומק שלי, שהתפשט, או שאני לגמרי לא מאוזנת עקב כל המצב הזה. איך החיים הביאו אותי לכאן?

הוא הרים את המפית שלו, משך עט מקצה הבר ושרבט את פרטי חשבון הבנק שלו, מושיט לי את המפית. לקחתי אותה ממנו והכנסתי אותה לתיקי. הגבר סיים את הבירה שלו, הדף מעליו את הבקבוק הריק ונעמד. ״אני אהיה בקשר.״

״חכה, מתי?״

״בקרוב. אני צריך לעשות כמה סידורים. הדרכון שלך מעודכן?״

״כן.״

הוא הנהן. ״מעולה. אל תארזי הרבה — תרמיל ואת שק השינה הכי קטן שתצליחי למצוא. ותהיי מוכנה.״

להיות מוכנה? שק שינה? פתחתי את פי כדי לבקש עוד כמה פרטים. אילו סידורים? מה זה בקרוב? אבל הוא הסתובב והלך אל הדלת לפני שהספקתי להוציא עוד הגה מפי. הוא חמק החוצה בלי שאף אחד נפנה לעברו, כאילו לא היה אלא רוח רפאים שאיש מלבדי לא יכול לראות. ולפתע התחוור לי שעדיין לא ידעתי מה שמו.