ישמעאל

אחד

1

בפעם הראשונה שקראתי את המודעה, נשנקתי וקיללתי וירקתי וזרקתי את העיתון לרצפה. מאחר שאפילו זה לא הספיק, הרמתי אותו, צעדתי אל המטבח, ודחפתי אותו לאשפה. בזמן שהייתי שם, הכנתי לעצמי ארוחת בוקר קטנה ונתתי לעצמי קצת זמן להירגע. אכלתי וחשבתי על משהו אחר לגמרי. בדיוק. אז שלפתי את העיתון מהזבל ופניתי שוב אל מדור המודעות, רק כדי לראות אם הדבר הארור עדיין שם כפי שזכרתי אותו. זה היה שם.

מורה מחפש תלמיד. חייב להיות בעל תשוקה כנה להציל את העולם. לפנות אישית.

תשוקה כנה להציל את העולם! או, איך שאהבתי את זה. זה באמת היה משהו. תשוקה כנה להציל את העולם — כן, זה היה נפלא. עד הצהריים ייאספו ללא ספק בכתובת הנתונה מאתיים מטומטמים, רפי-מוח, מפגרים, סתומים, ראשי כרוב, אווילים ודבילים, מוכנים לזנוח את כל הבלי העולם הזה למען הזכות הנדירה לשבת לרגליו של איזה גורו, הנושא את החדשות שהכול יהיה טוב, אם כל אחד פשוט יסתובב ויעניק לשכנו חיבוק גדול.

אתם תתהו: למה האיש הזה כל כך פגוע? כל כך מריר? זו שאלה הוגנת. למעשה, זו שאלה ששאלתי את עצמי.

התשובה חוזרת לתקופה, לפני עשרים שנים, בה היה לי הרעיון הטפשי שהדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם הוא... למצוא מורה. בדיוק. חשבתי שאני רוצה מורה — צריך מורה. כדי שיראה לי איך עושים משהו שאפשר לקרוא לו... להציל את העולם.

טפשי, לא? ילדותי. נאיבי. פשטני. רדוד. או פשוט מטומטם בצורה יסודית. אצל אדם כה נורמלי במובנים אחרים, זה מצריך הסבר.

זה קרה בערך כך.

במהלך מהפיכת הילדים של שנות השישים והשבעים, הייתי מבוגר דיי כדי להבין על מה הילדים האלה חושבים — הם התכוונו להפוך את העולם על פניו — וצעיר דיי כדי להאמין שהם יכולים להצליח. זה נכון. כל בוקר, כשפקחתי את העיניים, ציפיתי לראות שהעידן החדש החל, שהשמים היו בכחול בוהק יותר והעשב בירוק בוהק יותר. ציפיתי לשמוע צחוק באוויר ולראות אנשים רוקדים ברחובות, ולא רק ילדים — כולם! לא אתנצל על תמימותי; עליכם רק להקשיב לשירים כדי לדעת שלא הייתי לבדי.

ואז, יום אחד כשהייתי באמצע שנות העשרה שלי, התעוררתי והבנתי שהעידן החדש אינו עומד להתחיל. המהפיכה לא דוכאה, היא פשוט הצטמקה והפכה להצהרה אופנתית. יכול להיות שהייתי האדם היחידי בעולם שהתפכח מאשליותיו בשל כך? שהיה נסער בגלל זה? כך נראה. כל האחרים היו מסוגלים לעבור על כך בחיוך ציני שאמר, "נו, למה ציפית באמת? אף פעם לא היה יותר מזה ואף פעם לא יהיה יותר מזה. אף אחד לא יוצא להציל את העולם, כי אף אחד לא שם על העולם, אלה סתם קשקושים של ילדים מטומטמים. תמצא עבודה, תרוויח כסף, תעבוד עד שתהיה בן שישים, ואז תעבור לפלורידה ותמות."

לא יכולתי להתעלם מזה סתם כך, ובתמימותי חשבתי שחייב להיות מישהו שם בחוץ, שיש ברשותו חוכמה לא מוכרת ושיוכל לפוגג את ההתפכחות והאכזבה שלי: מורה.

ובכן, כמובן שלא היה.

לא רציתי גורו או מאסטר קונג-פו או מורה רוחני. לא רציתי להפוך למכשף או ללמוד את אמנות הזן של הקשת או לעשות מדיטציה או ליישר את הצ׳אקרות שלי או לחשוף גלגולים מהעבר. אמנויות ודיסציפלינות מהסוג הזה הן אנוכיות מיסודן; הן מיועדות להועיל לתלמיד — לא לעולם. אני חיפשתי משהו שונה לחלוטין, אבל זה לא היה בדפי זהב או במקום אחר, שבו יכולתי לגלות את זה.

במסע למזרח של הרמן הסה, איננו מגלים לעולם, מהי חוכמתו המדהימה של ליאו. וזה מאחר שהסה לא יכול היה לספר לנו, כי הוא עצמו לא ידע. הוא היה כמוני — הוא רק השתוקק שיהיה בעולם מישהו כמו ליאו, מישהו עם ידע סודי וחוכמה העולה על שלו. למעשה, אין כמובן ידע סודי; איש אינו יודע דבר, שלא ניתן למצוא אותו על מדף בספרייה ציבורית. אבל אז לא ידעתי את זה.

אז חיפשתי. ככל שזה נשמע טיפשי עכשיו, אני חיפשתי. החיפוש אחר הגביע הקדוש היה נראה הגיוני יותר, בהשוואה. חיפשתי עד שהחכמתי. הפסקתי לעשות מעצמי שוטה, אבל משהו מת בקרבי — משהו שתמיד די אהבתי והערצתי. במקומו גדלה צלקת — נקודה קשוחה, אבל גם נקודה רגישה.

ועכשיו, שנים אחרי שוויתרתי על החיפוש, מופיע איזה שרלטן ומפרסם בעיתון מודעה בשביל אותו החולם הצעיר, שהייתי לפני חמש עשרה שנים.

אבל זה עדיין לא מסביר את הזעם שלי, נכון?

נסו את זה: אתם מאוהבים במישהו עשר שנים — מישהו שבקושי יודע שאתם חיים. עשיתם הכול, ניסיתם הכול כדי לגרום לאדם הזה לראות שאתם בעלי ערך, ראויים ושאהבתכם שווה משהו. ואז יום אחד אתם פותחים את העיתון ומציצים בעמוד ההודעות האישיות, ושם אתם רואים שאהובכם פירסם מודעה... המחפשת מישהו ראוי לאהבה.

או, אני יודע שזה לא בדיוק אותו דבר. איך יכולתי לצפות שאותו מורה לא ידוע יצור אתי קשר במקום לפרסם מודעה? ומצד שני, אם המורה הזה הוא שרלטן, כפי שהנחתי שהוא, מדוע שאני ארצה שהוא יצור אתי קשר?

תעזבו את זה. נהגתי בחוסר היגיון. זה קורה. זה מותר.

2

הייתי חייב ללכת לשם, כמובן — הייתי חייב לזכות בסיפוק ולגלות שזו תרמית נוספת. אתם מבינים. שלושים שניות יספיקו, מבט אחד, עשר מילים מהפה שלו. אז אני אדע. אז אוכל ללכת הביתה ולשכוח את זה.

כשהגעתי לשם הופתעתי לגלות שזה היה בניין משרדים רגיל, מלא עורכי דין, רופאי שיניים, סוכני נסיעות, כירופרקט וחוקר פרטי או שניים. ציפיתי למשהו עם קצת יותר אווירה — אבן חומה עם קירות מצופים, תקרות גבוהות, חלונות עם תריסים אולי. חיפשתי את חדר 105, ומצאתי אותו מאחור, במקום בו השקיף החלון על הסימטה. הדלת לא מסרה כל פרטים. דחפתי אותה ופסעתי לתוך חדר גדול וריק. החלל הלא צפוי הזה נוצר על ידי הריסת מחיצות פנימיות, שהותירו סימנים על רצפת העץ החשופה.

זה היה הרושם הראשון שלי: ריקנות. הרושם השני היה ריח; המקום הסריח כמו קרקס — לא, לא קרקס, גן חיות: ברור, אבל לאו דווקא לא נעים. הבטתי סביב. החדר לא היה ריק לגמרי. ליד הקיר משמאל עמד ארון ספרים קטנים שהכיל שלושים או ארבעים כרכים, בעיקר היסטוריה, פרהיסטוריה ואנתרופולוגיה. כיסא בודד, מרופד מדי, עמד באמצע, פונה לעבר הקיר הימני, נראה כמו משהו שהמובילים השאירו מאחור. הוא היה שמור, ללא ספק, למורה; תלמידיו יכרעו או ירבצו על מזרנים שנפרשו בחצי מעגל לרגליו.

ואיפה היו התלמידים האלה, אלה שחזיתי שיופיעו במאותיהם? אולי הם באו והובלו משם, כמו הילדים מהמלין? שכבת אבק נחה על הרצפה, סותרת את הרעיון.

היה משהו משונה בחדר, אבל נדרש מבט נוסף עד שגיליתי מהו. בקיר מול הדלת היו שני חלונות גבוהים שהחדירו אור קלוש מהסימטה; הקיר השמאלי, המשותף עם המשרד הסמוך, היה חשוף. בקיר הימני היה חלון גדול מאוד, אך הוא לא פנה אל העולם החיצון, כיוון שלא חדר דרכו כלל אור; החלון פנה אל חדר סמוך, חשוך אפילו יותר מהחדר בו עמדתי. תהיתי איזה כלי קודש מוצג שם, מוגן ממגע ידיים חקרניות. יטי חנוט אולי, או איש השלג, בנוי מפרווה ועיסת נייר? או אולי גופתו של חייזר, שנטבח על ידי המשמר הלאומי לפני שהספיק להעביר את המסר העילאי שלו מהכוכבים ("אנחנו אחים. תהיו נחמדים.")?

בגלל החשיכה שאחריה, הייתה הזכוכית בחלון שחורה — אטומה ומשקפת. לא ניסיתי לראות מה נמצא מאחוריה כשהתקרבתי; אני הייתי העצם הנתון לצפייה. כשהגעתי, המשכתי לבהות אל תוך עיניי שלי לרגע, ואז העברתי את המוקד הלאה, מעבר לזכוכית — ומצאתי את עצמי מביט בזוג עיניים אחר.

נרתעתי בהפתעה. אז, כשזיהיתי את מה שראיתי, נרתעתי שוב, מבוהל מעט הפעם.

היצור מעברה השני של הזכוכית היה גורילה במלוא גודלו.

במלוא גודלו לא אומר כלום, כמובן. הוא היה ענקי, צוק, אחד מעמודי סטונהג׳. המסה שלו בלבד הייתה מבעיתה, למרות שלא השתמש בה בצורה מאיימת כלשהי. הוא היה בתנוחה של חצי ישיבה, חצי שכיבה, מכרסם בעדינות ענף דקיק שאחז בידו השמאלית כשרביט.

לא ידעתי מה לומר. תוכלו להבין, כמה מבולבל הייתי לפי עובדה זו: נדמה היה לי שאני צריך לדבר — להתנצל, להסביר את נוכחותי, להצדיק את הפלישה, לבקש את סליחתו של היצור. חשתי שהמבט אל תוך עיניו הוא איום, אבל הייתי משותק, חסר אונים. לא יכולתי להביט במשהו מלבד בפניו, המבעיתים יותר מכל פנים אחרים בממלכת החי בגלל דמיונם לפנינו אנו, ועם זאת, בדרכם, אציליים יותר מכל אידיאל שלמות יווני.

למעשה לא היה בינינו כל מחסום. קיר הזכוכית היה נקרע כנייר לו היה נוגע בו. אך לא נראה שהוא רצה לגעת בו. הוא ישב והביט בעיניי וכירסם את קצה הענף שלו וחיכה. לא, הוא לא חיכה; הוא פשוט היה שם, היה שם לפני שהגעתי ויהיה שם אחרי שאלך. הייתה לי תחושה שאין לי כל חשיבות לגביו, לא יותר מענן חולף לרועה הנח על צלע גבעה.

כשהחל הפחד לחלוף, שבה המודעות למצבי. אמרתי לעצמי שהמורה פשוט אינו נמצא כרגע, שאין שום דבר שיעכב אותי כאן, שאני צריך ללכת הביתה. אבל לא רציתי לעזוב בתחושה שלא השגתי דבר. הבטתי סביבי, חושב להשאיר פתק, אם אוכל למצוא משהו לכתוב עליו (ואתו), אבל לא היה שם דבר. אך החיפוש, עם המחשבה על תקשורת כתובה, גרם לי להבחין במשהו שלא ראיתי קודם בחדר שמעבר לזכוכית; זה היה שלט או כרזה על הקיר מאחורי הגורילה. היה כתוב שם:

אחרי שייעלם האדם,

האם תהיה תקווה

לגורילה?

השלט עצר אותי — או ליתר דיוק, הטקסט עצר אותי. מילים הן המקצוע שלי; נאחזתי במילים האלה ודרשתי שתסברנה את עצמן, שתחדלנה להיות כה דו-משמעיות. האם הן רומזות שהתקווה לגורילות טמונה בהכחדת המין האנושי או בהישרדותו? אפשר היה לקרוא את זה בשני המובנים.

זה היה כמובן סתום — זה נועד להיות בלתי מוסבר. מסיבה זו זה הגעיל אותי, וגם מסיבה נוספת: נראה שהיצור המרשים הזה מאחורי הזכוכית הוחזק בשבי רק כדי לשמש המחשה חייתית לפתגם הזה.

אתה באמת צריך לעשות משהו בקשר לזה, אמרתי לעצמי בכעס. ואז הוספתי: עדיף שתשב ותהיה בשקט.

הקשבתי להד ההוראה המשונה הזו כאילו היה שבריר מוזיקה שלא הצלחתי לזהות. הבטתי בכיסא ותהיתי: באמת יהיה עדיף לשבת בשקט? ואם כן, למה? התשובה הגיעה מיד: כי אם תהיה בשקט תוכל לשמוע יותר טוב. כן, חשבתי, זה בהחלט כך.

בלי כל סיבה מודעת, נשאתי את עיניי אל עיניו של שכני החייתי בחדר הסמוך. כפי שכולם יודעים, עיניים מדברות. שני זרים יכולים לחשוף את העניין ההדדי והמשיכה שהם חשים ללא כל מאמץ. עיניו שלו דיברו, ואני הבנתי. רגליי רעדו ובקושי הצלחתי להגיע לכיסא מבלי ליפול.

"אבל איך?" אמרתי, איני מעז לבטא את המילים בקול.

"מה זה משנה?" ענה הוא בדממה. "זה ככה, ואין צורך לומר דבר נוסף."

"אבל אתה-" גמגמתי, "אתה..."

גיליתי שכאשר הגעתי למילה, וללא מילה אחרת להציב במקומה, לא יכולתי לבטא אותה.

הוא הנהן אחרי רגע, כמאשר את הקושי שלי. "אני המורה."

הבטנו זה בעיניו של זה לזמן מה, וחשתי שראשי ריק כמו אסם הרוס.

אז הוא אמר: "אתה זקוק לזמן להתעשת?"

"כן!" קראתי, מדבר בקול לראשונה.

הוא הפנה את ראשו הגדול הצידה והביט בי בסקרנות. "יעזור לך אם תקשיב לסיפור שלי?"

"כן, זה יעזור," אמרתי. "אבל קודם — אם לא אכפת לך — אמור לי בבקשה את שמך."

הוא הביט בי זמן מה מבלי לענות וללא כל הבעה (עד כמה שיכולתי לדעת באותו זמן). אז המשיך כאילו לא אמרתי דבר.

"נולדתי אי-שם ביערות המשווניים של מערב אפריקה," אמר. "מעולם לא ניסיתי לגלות היכן בדיוק, ואיני רואה כל סיבה לעשות זאת כעת. אתה מכיר במקרה את שיטותיהם של מרטין ואוסה ג׳ונסון?"

נשאתי את מבטי, מופתע. "מרטין ואוסה ג׳ונסון? אף פעם לא שמעתי עליהם אפילו."

"הם היו אספני חיות מפורסמים בשנות השלושים. השיטה שלהם עם גורילות הייתה זו: כשמצאו חבורה, היו יורים בנקבות ואוספים את כל הגורים בשטח."

"כמה נורא," אמרתי בלי לחשוב.

היצור ענה במשיכת כתפיים. "איני זוכר את האירוע — למרות שיש לי זכרונות מתקופות מוקדמות יותר. בכל מקרה, הג׳ונסונים מכרו אותי לגן חיות באיזו עיר קטנה בצפון-מזרח — איני יודע איזו, כיוון שלא הייתה לי אז מודעות לדברים כאלה. שם חייתי וגדלתי כמה שנים."

הוא עצר וכרסם בפיזור נפש את הענף שלו, כמקבץ את מחשבותיו.

3

במקומות כאלה (הוא המשיך לבסוף), בהם פשוט כולאים את החיות, הן כמעט תמיד מהורהרות יותר מדודניהן בטבע. וזאת כיוון שאפילו המטופשות שבהן אינן יכולות שלא לחוש שמשהו מאוד שגוי בסגנון החיים הזה. כשאני אומר שהן מהורהרות יותר, איני מתכוון לרמוז שהן רוכשות כישורי חשיבה. אבל הנמר, שאתם רואים כשהוא פוסע בטירוף בכלובו, שקוע בכל זאת במשהו שאותו יזהו בני האנוש, ללא ספק, כמחשבה. ומחשבה זו היא שאלה: למה? למה, למה, למה, למה, למה, למה? שואל הנמר את עצמו שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה אחר שנה, כשהוא טווה את מסלולו האינסופי מאחורי סורגי הכלוב. הוא אינו יכול לנתח את השאלה או להרחיב אותה. לו יכולתם בדרך כלשהי לשאול את החיה: מה למה? היא לא הייתה מסוגלת להשיב לכם. אך שאלה זו בוערת כאש תמיד במוחה, גורמת לכאב חורך שאינו שוכך עד שהחיה שוקעת בתשישות סופית, אותה מזהים עובדי גני החיות כדחייה בלתי הפיכה של החיים. וכמובן שחקירה זו היא משהו שאף נמר אינו עושה בבית גידולו הטבעי.

לא עבר זמן רב עד שגם אני החלתי לשאול את עצמי למה. בהיותי מתקדם בהרבה מהנמר מבחינה ניאורולוגית, הייתי מסוגל לבחון למה אני מתכוון בשאלה זו, בצורה בסיסית לפחות. זכרתי חיים שונים, שהיו לאלה שחיו אותם, מעניינים ונעימים. כך, כששאלתי למה, ניסיתי להבין מדוע צריכים החיים להתפצל כך, חציים מעניינים ונעימים וחציים משעממים ולא נעימים. לא הייתה לי תפיסה של עצמי כשבוי; לא עלה בדעתי שמישהו מונע ממני לחיות חיים מעניינים ונעימים. כשלא זכיתי בתשובה לשאלה, החלתי לבחון את ההבדלים בין שני אורחות החיים. ההבדל היסודי ביותר היה שבאפריקה הייתי חבר במשפחה — סוג של משפחה, שהאנשים בני תרבותכם לא מכירים כבר אלפי שנים. לו היו גורילות מסוגלות להתבטא כך, היו אומרות לך שהמשפחה היא כמו יד, ושהם אצבעותיה של היד. הם מודעים להיותם משפחה, אך כמעט אינם מודעים להיותם אינדיבידואלים. כאן בגן החיות היו גם גורילות אחרות — אך לא הייתה משפחה. חמש אצבעות כרותות אינן מרכיבות יד.

שקלתי את נושא האוכל. ילדים אנושיים חולמים על ארץ בה ההרים עשויים מגלידה והעצים מעוגות והאבנים הן סוכריות. לגבי גורילה, אפריקה היא ארץ כזו. בכל מקום אליו תפנה תמצא משהו נפלא לאכול. אף אחד אינו חושב, "הו, כדאי שאחפש משהו לאכול". האוכל נמצא בכל מקום, ואתה מרים אותו כמעט בפיזור נפש, כפי שאתה נושם. למעשה, אינך חושב על אכילה כעל פעולה מובחנת. זה דומה יותר למוזיקה נהדרת שמתנגנת ברקע כל הפעילויות במהלך היום. למעשה, האכילה הפכה עבורי לאכילה רק בגן החיות, שם נדחפו פעמיים ביום גושי ענק של מספוא חסר טעם לכלובים שלנו.

חיי הפנימיים החלו תוך כדי תהייה על עניינים קטנים שכאלה — באין מבחין.

אם כי לא ידעתי על כך דבר, כמובן, המיתון הגדול גבה את מחירו מכל היבטי החיים האמריקניים. גני חיות בכל מקום נאלצו להצטמצם, להקטין את מספר החיות ולקצץ בהוצאות מכל הסוגים. חיות רבות פשוט נהרגו, אני חושב, כיוון שלא היה שוק במגזר הפרטי לבעלי חיים שלא היו קלים לטיפול ולא צבעוניים או דרמטיים במיוחד. יוצאי הדופן היו, כמובן, החתולים הגדולים והפרימטים.

בקיצור, נמכרתי לבעליו של גן חיות נודד שהיה לו קרון ריק למלא. הייתי מתבגר גדול ומרשים, וללא ספק הייתי השקעה הגיונית לטווח ארוך.

אתה יכול לחשוב שהחיים בכלוב אחד דומים לחיים בכל כלוב אחר, אבל זה לא כך. קח למשל את המגע האנושי. בגן החיות, כולנו, כל הגורילות, היינו מודעים למבקרים האנושיים שלנו. הם עוררו בנו סקרנות, היו שווים צפייה, כפי שציפורים או סנאים סביב הבית מעוררים את סקרנותה של המשפחה האנושית. ברור היה שהיצורים המשונים האלה שם מביטים בנו, אך מעולם לא עלה בדעתנו שהם באו למטרה מפורשת זו. אבל בגן החיות הנודד הגעתי במהרה להבנה אמיתית של התופעה הזו.

מבחינה זו, חינוכי החל מהפעם הראשונה בה הוצגתי לראווה. קבוצה קטנה של מבקרים קרבה לקרון שלי, ולאחר רגע הם התחילו לדבר אתי. הייתי המום. בגן החיות, המבקרים דיברו זה אל זה — אף פעם לא אתנו. "אולי האנשים האלה מבולבלים," אמרתי לעצמי. "אולי הם טועים וחושבים אותי לאחד משלהם." ההשתוממות והבלבול גברו כאשר בזו אחר זו, כל הקבוצות שביקרו בקרון שלי נהגו באותו אופן. פשוט לא ידעתי איך להבין את זה.

אותו לילה עשיתי את הניסיון האמיתי הראשון שלי לגייס את מחשבותיי כדי לפתור בעיה, מבלי לחשוב על זה כך, כמובן. האם יכול להיות, תהיתי, ששינוי המקום שלי שינה בדרך כלשהי אותי? לא חשתי שונה, ודבר בהופעתי לא נראה שונה. אולי, חשבתי, האנשים שביקרו אותי באותו יום שייכים לזן אחר מאלה שהיו באים לגן החיות. טיעון זה לא שכנע אותי; שתי הקבוצות היו זהות בכל דרך מלבד אחת: קבוצה אחת דיברה בינה לבין עצמה והשנייה דיברה אליי. אפילו צליל הדיבור היה זהה. זה חייב להיות משהו אחר.

בלילה הבא תקפתי שוב את הבעיה בדרך זו: אם בי לא השתנה דבר, ודבר לא השתנה בהם, הרי שמשהו אחר חייב היה להשתנות. אני כפי שהייתי והם כפי שהיו, לכן משהו אחר אינו כפי שהיה. כשבחנתי את הנושא כך, יכולתי לראות רק תשובה אחת: בגן החיות היו גורילות רבות; כאן הייתה רק אחת. חשתי את הכוח שבתשובה, אבל לא יכולתי להבין, מדוע יתנהגו מבקרים בדרך מסוימת בנוכחות גורילות רבות ובדרך שונה בנוכחות גורילה יחידה.

למחרת ניסיתי להקדיש יותר תשומת לב למה שאמרו המבקרים שלי. במהרה הבחנתי בכך שלמרות שכל דיבור היה שונה, היה צליל אחד שחזר שוב ושוב, ונדמה היה שהוא מיועד למשוך את תשומת לבי. כמובן שלא הייתי מסוגל לנחש את משמעותו; לא היה לי דבר שישמש אותי כאבן הרוזטה.

הקרון מימיני שימש שימפנזה נקבה עם תינוק, והבחנתי כבר שהמבקרים דיברו אליה כפי שדיברו אליי. עכשיו שמתי לב שהמבקרים השתמשו בצליל חוזר שונה כדי למשוך את תשומת לבה. ליד הקרון שלה, המבקרים קראו, "זא-זא! זא-זא! זא-זא!" ליד הקרון שלי הם קראו, "גוליית! גוליית! גוליית!"

בעזרת צעדים קטנים כאלה, הבנתי במהרה שהצלילים האלה קשורים, בדרך מסתורית כלשהי, לשנינו כאינדיבידואלים. אתה, שיש לך שם מלידה, וחושב בוודאי שאפילו כלב מודע לכך שיש לו שם (מה שאינו נכון), אינך יכול לתאר לעצמך איזו מהפיכה תפיסתית חוללה בי רכישת השם. לא יהיה מוגזם להגיד שבאמת נולדתי באותו רגע — נולדתי כאישיות.

זו לא הייתה קפיצה גדולה מההבנה שיש לי שם להבנה שלכל דבר יש שם. אתה חושב אולי, שלחיה כלואה אין הזדמנויות רבות ללמוד את שפתם של מבקריה, אבל אין זה כך. גני חיות מושכים משפחות, ובמהרה גיליתי שהורים מלמדים את ילדיהם ללא הרף את האמנות הלשונית. "תראה, ג׳וני, הנה ברווז! אתה יכול להגיד ברווז? ב-ר-וו-ז! אתה יודע איך עושה ברווז? ברווז אומר קוואק קוואק!"

אחרי שנתיים יכולתי לעקוב אחר רוב השיחות שבטווח שמיעתי, אבל גיליתי שהבלבול מתקדם במקביל להבנה. ידעתי כבר שאני גורילה ושזא-זא היא שימפנזה. ידעתי גם שכל תושבי הקרונות הם בעלי חיים. אבל לא יכולתי להבין את מעמדם של בעלי החיים; המבקרים האנושיים שלנו הבחינו בבירור בינם לבין החיות, אבל אני לא הצלחתי להבין למה. אם הייתי יכול להבין מה עושה אותנו לבעלי חיים (וחשבתי שאני מבין), לא יכולתי להבין מה עושה אותם ללא בעלי חיים.

טבע השבי שלנו לא היה עוד מסתורין, כיוון ששמעתי כיצד מסבירים אותו למאות ילדים. כל החיות בגן החיות חיו במקור במשהו שנקרא הטבע, שהתפרש על כל העולם (מה שזה לא יהיה "עולם"). נלקחנו מהטבע והובאנו למקום אחד, כיוון שמסיבה משונה כלשהי אנשים מצאו אותנו מעניינים. שמרו אותנו בכלובים כיוון שהיינו "פראיים" ו"מסוכנים" — מונחים שהתמיהו אותי, 

כיוון שברור היה שהם מתייחסים לתכונות שגולמו בי. כשהורים 

רצו להראות לילדיהם חיה פראית ומסוכנת במיוחד, הם היו מצביעים עליי. נכון, הם היו מצביעים גם על החתולים הגדולים, אבל מאחר שמעולם לא ראיתי חתול גדול מחוץ לכלוב, לא זכיתי להארה.

בסך הכול, היו החיים בגן החיות הנודד שיפור ביחס לגן החיות, כיוון שהם לא היו כה משעממים. לא עלה בדעתי לנטור טינה לשומרים שלי. למרות שהם נהנו מטווח גדול יותר של תנועה, הם היו כבולים לגן החיות כמונו, ולא הבנתי שהם מנהלים חיים שונים לגמרי בחוץ. חוק בוייל היה יכול לקפוץ לראשי באותה מידה שהרעיון שנשללה ממני זכות יסוד כלשהי לחיות את החיים כפי שרציתי, היה עולה בדעתי.

חלפו שלוש או ארבע שנים. אז, ביום גשום אחד, כשהשטח היה שומם, זכיתי למבקר מיוחד: איש בודד, שנראה לי זקן ומקומט, אך היה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, רק בתחילת שנות הארבעים שלו. אפילו הדרך בה התקרב הייתה ייחודית. הוא עמד בכניסה, הביט בשיטתיות בכל קרון בתורו, ואז פנה היישר לעבר הקרון שלי. הוא עצר ליד החבל המתוח במרחק מטר וחצי, נעץ את קצה מקל ההליכה שלו בבוץ ליד נעליו, והביט בדריכות לתוך עיניי. מעולם לא הוטרדתי על ידי מבט אנושי, והשבתי לו מבט בשלווה. במשך כמה דקות, אני ישבתי והוא עמד ללא תנועה. אני זוכר שחשתי הערצה יוצאת דופן לאיש הזה, שנשא בשלווה כזו את הגשם שהיכה בפניו והרטיב את בגדיו.

הוא הזדקף לבסוף והנהן לעברי, כאילו הגיע למסקנה מחושבת בקפידה.

"אתה לא גוליית," אמר.

ואז הוא הסתובב ופסע חזרה, מבלי להביט ימינה או שמאלה.

4

הייתי המום, כפי שאתה יכול לתאר לעצמך. לא גוליית? מה זה יכול לומר, להיות לא גוליית?

לא עלה בדעתי לומר, "ובכן, אם אני לא גוליית, אז מי אני?" בן אנוש היה שואל את השאלה הזו, כיוון שהיה יודע שלא משנה מה שמו, הוא בבירור מישהו. אני לא ידעתי. להיפך, נדמה היה לי שאם אינני גוליית, הרי שאיני אף אחד.

למרות שהזר הזה מעולם לא ראה אותי לפני אותו יום, לא הטלתי לרגע ספק בכך שהוא דיבר בסמכותיות שאין עליה עוררין. אלף אחרים קראו לי בשם גוליית — אפילו אלה שהכירו אותי היטב, כמו עובדי גן החיות — אך זו לא הייתה הנקודה, זה לא נחשב כלל. הזר לא אמר, "שמך אינו גוליית." הוא אמר, "אתה לא גוליית." עולם שלם של הבדל. כפי שחשתי (למרות שלא יכולתי לבטא זאת כך באותה תקופה), המודעות העצמית שלי הוכרזה כשקרית.

נסחפתי למין מצב ביניים, לא מודע ולא חסר מודעות. אחד העובדים בא עם האוכל, אבל התעלמתי ממנו. הלילה ירד, אבל לא ישנתי. הגשם פסק והשמש זרחה מבלי שהבחנתי בכך. במהרה היה שם קהל המבקרים הרגיל, הצועק, "גוליית! גוליית! גוליית!" אבל אני לא התייחסתי אליהם.

מספר ימים חלפו כך. אז, ערב אחד, אחרי שגן החיות הנודד נסגר, לגמתי ארוכות מהקערה שלי ונרדמתי — סם שינה חזק הוכנס למים שלי. בבוקר התעוררתי בכלוב לא מוכר. תחילה, כיוון שהוא היה כל כך גדול ומעוצב בצורה משונה, לא הבנתי אפילו שזה כלוב. למעשה, הוא היה עגול, ופתוח לאוויר מכל הצדדים; כפי שהבנתי מאוחר יותר, זה היה ביתן גן שהוסב למטרה זו. מלבד בית גדול ולבן בקרבת מקום, עמד הכלוב לבדו באמצע גן יפה, שנפרש, כך חשבתי, עד קצה הארץ.

לא עבר זמן רב עד שהגעתי להסבר להעברה המשונה: האנשים שביקרו בגן החיות באו, במידת מה, בציפייה לראות גורילה ששמו גוליית; לא היה לי מושג כיצד פיתחו ציפייה זו, אך ברור היה שהם מצפים לכך; וכשגילה בעליו של גן החיות שבעצם אני לא גוליית, הוא לא היה יכול להמשיך להציג אותי ככזה, ולכן לא הייתה לו ברירה, אלא לשלוח אותי. לא ידעתי אם להצטער או לא; ביתי החדש היה הרבה יותר נעים מכל דבר שראיתי מאז שעזבתי את אפריקה, אבל בלי הגירוי היומי של הקהל הוא יהפוך במהרה למשעמם יותר מגן החיות, שם לפחות הייתה לי חברה של גורילות אחרות. שקלתי עדיין את הנושאים האלה, כאשר, בערך באמצע הבוקר, נשאתי את מבטי וראיתי שאיני לבד. מעבר לסורגים עמד איש, מצטייר כצללית שחורה על רקע הבית שטוף אור השמש. קרבתי בזהירות ונדהמתי כשזיהיתי אותו.

הבטנו זה בעיני זה כמה דקות, כמשחזרים את פגישתנו הקודמת, כשאני יושב על רצפת הכלוב והוא נשען על מקל ההליכה שלו. עכשיו, כשהיה יבש ובבגדים נקיים, ראיתי שהוא אינו זקן, כפי שחשבתי תחילה. פניו היו ארוכים, כהים וגרומים, עיניו יקדו בעוצמה משונה, ופיו היה מקובע בהבעה של לעג מר. הוא הנהן לבסוף, ממש כמו קודם, ואמר:

"כן, צדקתי. אתה לא גוליית. אתה ישמעאל."

פעם נוספת, כאילו כל מה שהיה חשוב יושב לבסוף, הוא הסתובב והלך.

ופעם נוספת אני הייתי המום — אבל הפעם הייתה זו תחושה של הקלה עמוקה, כיוון שנגאלתי מתהום הנשייה. מעבר לכך, הטעות, שגרמה לי לחיות כמתחזה שאינו חושד כלל במשך שנים כה רבות תוקנה לבסוף. הייתי שלם כאישיות — לא שוב, אלא בפעם הראשונה.

הייתי אכול סקרנות בנוגע למושיעי. לא חשבתי לקשר אותו לסילוקי מגן החיות הנודד אל הנוף המרהיב הזה, כיוון שעדיין לא הייתי מסוגל אפילו למסקנות השגויות הפשוטות ביותר: פוסט הוק, ארגו פרופטר הוק. מבחינתי, הוא היה ישות על-טבעית. לנפש המוכנה למיתולוגיה, הוא היה התחלת משהו דמוי אל. הוא הופיע בחיי פעמיים בקצרה — ופעמיים, במשפט אחד, שינה אותי. ניסיתי להבין את משמעותן החבויה של ההופעות האלה, אך מצאתי רק שאלות. האם האיש הזה בא לגן החיות בחיפוש אחר גוליית, או אחריי? האם הוא בא כיוון שקיווה שאני גוליית, או כיוון שחשד שאני לא גוליית? כיצד הצליח למצוא אותי במקומי החדש? לא היה לי אומדן של היקף הידע האנושי; אם היה זה ידע כללי, שניתן למצוא אותי בגן החיות (כפי שנראה), האם הייתה זו גם ידיעה כללית שעכשיו אני כאן? למרות כל השאלות חסרות המענה האלה, העובדה המהממת נותרה, שהיצור המחוכם הזה חיפש אותי פעמיים כדי לפנות אליי בצורה שלא היה לה תקדים — כאישיות. הייתי בטוח שעכשיו, לאחר שיישב לבסוף את נושא זהותי, הוא ייעלם מחיי לנצח; מה עוד נותר לו לעשות?

ללא ספק הנחת שכל ההופעות עוצרות הנשימה האלה הן קשקוש אחד גדול. אך האמת (כפי שגיליתי מאוחר יותר) לא הייתה פחות מדהימה.

המטיב שלי היה סוחר יהודי עשיר מהעיר הזו, אדם בשם וולטר סוקולוב. ביום שגילה אותי בגן החיות הנודד, הוא שוטט בגשם, שרוי במין קדרות התאבדותית, שנחתה עליו כמה חודשים קודם לכן, כשגילה מעבר לכל ספק שכל משפחתו נבלעה בשואה הנאצית. שיטוטיו הובילו אותו לקרנבל שהוקם בקצה העיר, והוא נכנס ללא כל רעיון מיוחד. בגלל הגשם, רוב הדוכנים והשעשועים היו סגורים, דבר שהעניק למקום אווירה נטושה שהלמה את עצבותו. הוא הגיע לבסוף לגן החיות, שמוקדי המשיכה העיקריים שלו הוצגו בסדרה של ציורים מזעזעים. אחד מהם, מזעזע יותר מהאחרים, תיאר את הגורילה גוליית מנופף בגופתו המרוסקת של יליד אפריקני כאילו הייתה נשק. וולטר סוקולוב, שחשב אולי שגורילה בשם גוליית הוא סמל הולם לענק הנאצי, שהיה שקוע אז בהשמדת עמו של דוד, החליט שייתכן כי יוכל לשאוב סיפוק מראיית מפלצת כזו מאחורי סורגים.

הוא נכנס, קרב אל הקרון שלי, וכשהביט בעיניי הבין מיד שאין כל קשר ביני לבין המפלצת צמאת הדם בציור — או למענים הברברים של בני עמו. להיפך, במחווה דון-קישוטית של אשמה והתרסה, הוא החליט להציל אותי מהכלוב ולעצב אותי כתחליף נורא למשפחה אותה לא הצליח להציל מהכלוב האירופי. בעליו של גן החיות הסכים למכירה; הוא שמח אפילו להניח למר סוקולוב לשכור את העובד שטיפל בי מאז הגעתי. הבעלים היה ריאליסט; עם כניסתה הבלתי נמנעת של אמריקה למלחמה, הצגות נודדות כשלו עמדו לבלות את השנים הקרובות בבית, או פשוט להיעלם.

לאחר שהניח לי להסתגל יום אחד לסביבתי החדשה, חזר מר סוקולוב כדי להתחיל להתוודע אליי. הוא רצה שהמטפל יראה לו איך עושים הכול, מהכנת האוכל שלי ועד לניקוי הכלוב. הוא שאל אותו, אם הוא חושב שאני מסוכן. המטפל אמר שאני כמו מכונה כבדה — מסוכן לא מטבעי אלא בגלל הגודל והכוח שלי.

לאחר שעה בערך, מר סוקולוב שלח אותו, ואנחנו הבטנו זה בזה בשתיקה ארוכה, כפי שעשינו כבר פעמיים בעבר. לבסוף — באי רצון, כגובר על מחסום פנימי מאיים — הוא החל לדבר אליי; לא בנימה הידידותית של המבקרים בגן החיות, אלא כפי שמדבר אדם אל הרוח או אל הגלים המכים בחוף, מבטא את מה שחייב להיאמר אך אסור לו להישמע על ידי איש. כששפך בפני את צערו ואת תחושת האשם שלו, שכח בהדרגה את הצורך בזהירות. לאחר שעה, היה רכון מול הכלוב שלי, ידו כרוכה על אחד הסורגים. הוא הביט בקרקע, שקוע במחשבה, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להביע את אהדתי, והושטתי יד וליטפתי בעדינות את פרקי ידו. הוא קפץ לאחור, מופתע ומבוהל, אבל מבט בעיניי הבטיח לו, שהמחווה הייתה חפה מכל איום.

לאחר הניסיון הזה, הוא התחיל לחשוד שאני ניחן בתבונה אמיתית, וכמה מבחנים פשוטים הספיקו כדי לשכנע אותו בכך. לאחר שנוכח שאני מבין את מילותיו, הוא קפץ למסקנה (כפי שעשו אחר כך אחרים בעבודה עם פרימטים), שאני אמור להיות מסוגל להפיק מילים משלי. בקיצור, הוא החליט ללמד אותי לדבר. אני אדלג על החודשים הכאובים והמשפילים שבאו לאחר מכן. איש מאתנו לא הבין, שהקושי אינו ניתן לגישור עקב חוסר ציוד קולי בסיסי אצלי. בהיעדרה של הבנה זו, שנינו עמלנו תחת הרושם, שהיכולת תופיע יום אחד בדרך קסם, אם רק נתמיד. אך לבסוף הגיע יום בו לא הייתי מסוגל עוד להמשיך, ובייסוריי על שאיני יכול להגיד לו את זה, חשבתי את זה אליו באמצעות על-כוחי המנטלי. הוא היה המום — וגם אני, כשראיתי ששמע את הצעקה המנטלית שלי.

לא אלאה אותך בכל שלבי ההתקדמות שלנו, לאחר שנוצרה בינינו תקשורת מלאה, מאחר שאני חושב שאתה יכול לתאר אותם לעצמך. במהלך עשר השנים הבאות, הוא לימד אותי את כל מה שידע על העולם והיקום וההיסטוריה האנושית, וכשחרגו שאלותיי מתחומי הידע שלו, למדנו זה בצד זה. ולבסוף, כשהביאו אותי לימודיי מעבר לתחומי העניין שלו, הוא שמח להפוך לעוזר המחקר שלי, ואיתר בשבילי ספרים ומידע במקומות שהיו, כמובן, מחוץ לתחום בשבילי.

כשהחינוך שלי מעסיק אותו, שכח מטיבי במהרה לענות את עצמו בייסורי מצפון ונחלץ בהדרגה מעצבותו. בתחילת שנות השישים כבר הייתי מעין אורח קבוע, שאינו נזקק לתשומת לב רבה מדי ממארחו, ומר סוקולוב הירשה לעצמו לשוב לחוגים החברתיים, וכתוצאה מכך, דבר שלא היה בלתי צפוי, מצא את עצמו בידיה של אישה צעירה בת ארבעים שלא ראתה כל סיבה שלא להפוך אותו לבעל משביע רצון. למעשה, הוא לא התנגד כלל לנישואים, אבל הוא עשה טעות נוראית כהכנה להם: הוא החליט לשמור את יחסינו הייחודיים בסוד מפני אשתו. זו לא הייתה החלטה יוצאת דופן בימים ההם, ואני לא הייתי מנוסה מספיק בנושאים כאלה כדי להבין שזו טעות.

חזרתי לסככה ברגע ששיפצו אותה והתאימו אותה למנהגים המתורבתים שרכשתי. אך גברת סוקולוב ראתה אותי כבר מההתחלה כחיית שעשועים משונה ומפחידה והחלה לדרוש את הרחקתי. למרבה המזל, מטיבי היה רגיל לנהל את הדברים כראות עיניו, והבהיר לה שהתחנונים או הלחץ לא ישנו את הנסיבות שיצר בשבילי.

כמה חודשים אחרי החתונה, הוא בא לבקר אותי והודיע לי, שאשתו, בדומה לשרה של אברהם, עומדת ללדת לו ילד לעת 

זקנה.

"לא ציפיתי למשהו כזה כשקראתי לך ישמעאל," אמר לי. "אבל אל תדאג, אני לא אניח לה לגרש אותך מהבית, כפי שגירשה שרה את בן שמך מביתו של אברהם." אך המחשבה שעשעה אותו, והוא אמר שאם יהיה זה בן, הוא יקרא לו יצחק. בסופו של דבר זו הייתה בת, והם קראו לה רחל.

5

ישמעאל השתתק לזמן כה רב, עיניו עצומות, עד שהחלתי לתהות, אם נרדם. אך לבסוף המשיך בדבריו.

"מטיבי החליט, בחוכמה או בטפשות, שאני אהיה מורה של הילדה, ואני, (בחוכמה או בטפשות) שמחתי על ההזדמנות 

לגרום לו בכך עונג. רחל, בזרועות אביה, בילתה אתי כמעט את אותו זמן שבילתה עם אמה — דבר שלא שיפר כמובן את מעמדי בעיני האישה. כיוון שיכולתי לדבר אליה בשפה ישירה יותר מדיבור, הייתי מסוגל להרגיע אותה ולשעשע אותה, כאשר אחרים נכשלו בכך, והתפתח בינינו קשר דומה לזה, הקיים בין תאומים זהים — רק שאני הייתי אח, חיית מחמד, מורה ומטפלת בגוף 

אחד.

"גברת סוקולוב ציפתה בכליון עיניים ליום בו תתחיל רחל את בית הספר, בתקווה שהעניין החדש ירחיק אותה ממני. אך כשזה לא התרחש, חידשה את מאמציה לגרום לסילוקי בטענה, שנוכחותי תפגום בהתפתחותה החברתית של הילדה. אך התפתחותה החברתית לא נפגמה, למרות שקפצה שלוש כיתות בבית הספר היסודי וכיתה אחת בתיכון; היא קיבלה תואר בביולוגיה עוד לפני יום הולדתה העשרים. אך לאחר שנים כה רבות, בהן סוכל רצונה בנושא שנגע ישירות לניהול ביתה, גברת סוקולוב לא נזקקה כבר לסיבה מיוחדת לרצות בגירושי.

"עם מותו של מטיבי, בשנת 1985, הפכה רחל עצמה למגינתי. לא הייתה כל שאלה בנוגע להישארותי בסככה. רחל השתמשה בכספים שהושארו למטרה זו בצוואתו של אביה והעבירה אותי למחסה שהוכן עבורי מראש."

ישמעאל השתתק שוב לכמה דקות. ואז המשיך: "בשנים שלאחר מכן, דבר לא התנהל כמתוכנן, או כפי שקיוויתי. גיליתי שאיני מרוצה מהמחסה; לאחר שביליתי את כל חיי במחסה, רציתי עתה להתקדם בדרך כלשהי אל לב תרבותכם, ומרטתי את סבלנותה של נותנת חסותי החדשה, כשניסיתי הסדרים מייגעים שונים שנועדו למטרה זו. ובאותו זמן, גברת סוקולוב לא הייתה מוכנה להשלים עם המצב הקיים ושכנעה את בית המשפט לקצץ את הקרנות שהוקצו לתמיכה בי למחצית.

"רק בשנת 1989 התבהר המצב לבסוף. באותה שנה, הבנתי בסופו של דבר שייעודי הלא ממומש הוא ללמד — ולבסוף הצלחתי לתכנן שיטה, שתאפשר לי להתקיים בנסיבות נסבלות בעיר הזו."

הוא הנהן, רומז שזהו סוף הסיפור — או שיותר מכך לא התכוון 

לספר.

6

לפעמים, כשיש לך יותר מדי מה לומר, אתה יכול להיתקף אלם, ממש כאילו אין לך דבר לומר. לא יכולתי לחשוב על כל דרך בה אוכל להגיב בצורה הולמת או בחן לסיפור הזה. לבסוף שאלתי שאלה, שנראתה לי לא פחות או יותר מטומטמת מתריסרי השאלות האחרות שעלו בדעתי.

"והיו לך הרבה תלמידים?"

"היו לי ארבעה, ונכשלתי עם כל הארבעה."

"הו. מדוע נכשלת?"

הוא עצם את עיניו וחשב רגע. "נכשלתי כי הפחתתי בהערכת הקושי, הכרוך בדבר שניסיתי ללמד — וכיוון שלא הבנתי מספיק טוב את נפשם של תלמידיי."

"אני מבין," אמרתי. "ומה אתה מלמד?"

ישמעאל בחר ענף חדש מהערימה שמימינו, בחן אותו בקצרה, ואז החל לכרסם אותו, מביט בשלווה בעיניי. לבסוף אמר, "על סמך ההיסטוריה שלי, איזה נושא נראה לך שאני מוכשר ללמד?"

מצמצתי ואמרתי לו שאיני יודע.

"כמובן שאתה יודע. הנושא שלי הוא: שבי."

"שבי."

"נכון."

ישבתי שם דקה, ואז אמרתי, "אני מנסה להבין איך זה קשור להצלת העולם."

ישמעאל חשב רגע. "בין העמים בתרבותך, מי רוצה להרוס את העולם?"

"מי רוצה להרוס את העולם? עד כמה שידוע לי, אף אחד אינו רוצה להרוס את העולם."

"אבל אתם הורסים אותו, כולכם. כל אחד מכם תורם מדי יום להרס העולם."

"כן, זה נכון."

"למה אינכם מפסיקים?"

משכתי בכתפי. "בכנות, איננו יודעים איך."

"אתם שבויים במערכת תרבותית, שפחות או יותר כופה עליכם להמשיך להרוס את העולם כדי להתקיים."

"כן, כך זה נראה."

"ובכן, אתם שבויים — והפכתם את העולם עצמו לשבוי. זה הנושא, לא? — השבי שלכם ושבייו של העולם."

"כן, נכון. פשוט אף פעם לא חשבתי על זה כך."

"ואתה עצמך שבוי בדרך אישית, לא?"

"איך?"

ישמעאל חייך, חושף שיניים גדולות בצבע שנהב. לא ידעתי שהוא יכול לחייך, עד אותו רגע.

אמרתי: "יש לי רושם שאני שבוי, אבל איני יכול להסביר מדוע יש לי הרושם הזה."

"לפני כמה שנים — בוודאי היית ילד אז, כך שאולי אינך זוכר — אנשים צעירים רבים בארץ הזו חשו כך. הם עשו מאמץ כן ולא מאורגן כדי להיחלץ מהשבי, אך נכשלו בסופו של דבר, כיוון שלא היו מסוגלים למצוא את סורגי הכלוב. אם אינך יכול לגלות מה מחזיק אותך בפנים, הרצון לצאת הופך במהרה מבולבל ועקר."

"כן, זו התחושה שיש לי."

ישמעאל הנהן.

"אבל שוב, איך זה קשור להצלת העולם?"

"העולם לא ישרוד זמן רב בתור אסירה של האנושות. זה מצריך הסבר?"

"לא. לפחות לא לי."

"אני חושב שרבים מביניכם היו שמחים לשחרר את העולם משביו."

"אני מסכים."

"מה מונע מהם לעשות זאת?"

"אני לא יודע."

"זה מה שמונע מהם: הם אינם מסוגלים למצוא את סורגי הכלוב."

"כן," אמרתי. "אני מבין." ואז: "מה אנחנו עושים הלאה?"

ישמעאל חייך שוב. "מאחר שסיפרתי לך סיפור שמסביר איך הגעתי לכאן, אולי תעשה גם אתה אותו הדבר."

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון, שאולי תספר לי סיפור, המסביר איך אתה הגעת לכאן."

"אה," אמרתי. "תן לי רגע."

"אתה יכול לקחת כמה רגעים שתרצה," ענה בחומרה.

7

"פעם, כשהייתי בקולג׳," אמרתי לו לבסוף, "כתבתי עבודה לשיעור פילוסופיה. אני לא זוכר בדיוק מה היה הנושא — משהו שקשור לאפיסטמולוגיה. זה מה שאמרתי בעבודה, באופן כללי: נחשו מה? הנאצים לא הפסידו במלחמה, אחרי הכול. הם ניצחו ושגשגו. הם כבשו את העולם והשמידו את כל היהודים, את כל הצוענים, השחורים, ההודים, האינדיאנים האמריקנים. ואז, כשגמרו עם זה, הם מחו את הרוסים ואת הפולנים ואת הבוהמים ואת המוראבים ואת הבולגרים ואת הסרבים והקרואטים — את כל הסלאבים. אחר כך הם התחילו עם הפולינזים והקוריאנים והסינים והיפנים — כל עמי אסיה. זה לקח הרבה הרבה זמן, אבל כשזה נגמר, כל מי שהיה בעולם היה ארי במאה אחוז, והם היו מאוד מאוד מאושרים.

"כמובן שספרי הלימוד בבתי הספר לא הזכירו עוד גזע כלשהו מלבד הגזע הארי, או שפה כלשהי חוץ מגרמנית, או דת כלשהי חוץ מהיטלריזם, או מערכת פוליטית חוץ מהנאציונל-סוציאליסטית. לא היה בכך כל טעם. אחרי כמה דורות כאלה, איש לא יכול היה להכניס משהו שונה לספרי הלימוד, אפילו אם היו רוצים, כיוון שלא הכירו שום דבר שונה.

"אבל אז, יום אחד, שני סטודנטים צעירים שוחחו ביניהם באוניברסיטת ניו היידלברג בטוקיו. שניהם היו יפים, בצורה הארית הרגילה, אך אחד מהם נראה מודאג קצת ולא מאושר. זה היה קורט. ידידו אמר: "מה קרה, קורט? למה אתה תמיד אומלל כל כך?" וקורט אמר: "אני אגיד לך, הנס, יש משהו שמטריד אותי — ומטריד אותי מאוד." ידידו שאל אותו מה. "זה העניין," אמר קורט, "אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה המטורפת,שיש איזה משהו קטן שמשקרים לנו בנוגע אליו."

"וכך הסתיימה העבודה."

ישמעאל הנהן במהורהר. "ומה המורה שלך חשב על זה?"

"הוא רצה לדעת,אם יש לי אותה תחושה מטורפת שהייתה לקורט. כשאמרתי שכן, הוא רצה לדעת בנוגע למה אני חושב שמשקרים לנו. אמרתי, "איך אני יכול לדעת? אני לא במצב טוב יותר מזה של קורט." כמובן, הוא לא חשב שאני רציני. הוא הניח שזה רק תרגיל באפיסטמולוגיה."

"ואתה עדיין תוהה אם שיקרו לך?"

"כן, אבל לא בצורה נואשת כמו אז."

"לא באותה צורה נואשת? למה זה?"

"כי גיליתי שמבחינה מעשית, זה לא משנה. גם אם משקרים לנו וגם אם לא, אנחנו עדיין צריכים לקום בבוקר וללכת לעבודה ולשלם את החשבונות וכל השאר."

"לא אם כולכם תתחילו לחשוד שמשקרים לכם, כמובן — וכולכם תגלו מהו השקר."

"למה אתה מתכוון?"

"אם אתה לבד תגלה מה היה השקר, אז אתה בוודאי צודק — זה לא ישנה. אבל אם כולכם תגלו מה השקר, זה יכול לשנות הרבה מאוד."

"אמת."

"אז לכך אנחנו צריכים לקוות."

התחלתי לשאול אותו למה הוא מתכוון, אבל הוא הרים יד שחורה ומחוספסת ואמר לי: "מחר."

8

אותו ערב הלכתי לטייל. טיול רגלי למען ההליכה הוא דבר שאני עושה לעתים רחוקות. בתוך הדירה חשתי חרדה לא מוסברת. הייתי חייב לדבר עם מישהו, להירגע. או אולי הייתי צריך להתוודות על חטאיי: שוב סבלתי ממחשבות לא טהורות על הצלת העולם. או שזה לא היה אף אחד מכל אלה — פחדתי שאני חולם. ואכן, כשחשבתי על אירועי היום, נראה לי סביר שאני חולם. לפעמים אני עף בחלומותיי, ובכל פעם אני אומר לעצמי, "סוף סוף — זה קורה במציאות ולא בחלום!"

בכל מקרה, הייתי צריך לדבר עם מישהו, והייתי לבד. זה היה מצבי הרגיל, מתוך בחירה — כך לפחות אני אומר לעצמי. הכרות סתמית מותירה אותי לא מסופק, ואנשים מעטים בלבד מוכנים לקבל את עול הידידות וסכנותיה, כפי שאני תופס זאת.

אנשים אומרים לי שאני חמוץ ושונא אדם, ואני אומר להם שהם כנראה צודקים. ויכוח מכל סוג שהוא או על כל נושא שהוא תמיד נראה לי כבזבוז זמן.

בבוקר המחרת התעוררתי וחשבתי: "זה בכל זאת יכול להיות חלום. אתה יכול לישון בחלום, אפילו לחלום שאתה חולם." כשעברתי את שלבי הכנת ארוחת הבוקר, האכילה והרחצה, פעם לבי בפראות. נדמה היה שהוא אומר, "איך אתה יכול להעמיד פנים שאינך מבוהל?"

הזמן עבר. נהגתי לעיר, הבניין עדיין היה שם. המשרד בקצה המסדרון בקומת הקרקע עדיין היה שם, וכקודם, לא היה נעול.

כשפתחתי את הדלת, היכה בי ריחו הגדול והבשרני של ישמעאל כרעם. פסעתי אל הכיסא ברגליים רועדות וישבתי.

ישמעאל בחן אותי בכובד ראש דרך הזכוכית הכהה, כתוהה, אם אני חזק דיי כדי לעמוד בשיחה רצינית. כשהגיע להחלטה, החל ללא כל הקדמות, ואני גיליתי שזהו סגנונו הרגיל.