בצילו של עץ החושחש הירושלמי

פרק 1

בחצר האחורית של בית האבן הירושלמית צמח לו עץ בר עשיר בפירות הדר כתומים, שהסתתרו בין עליו הירוקים. ענפיו הרבים עיטרו את צמרת כיפתו הזקופה והשרו הוד והדר סביבו. בין ענפיו בצבצו קוצים, ומדי פעם נדקרנו. לא היה אפשר לטפס על ענפיו, אך בכל זאת אהבנו מאוד את העץ.

לעיתים נשמטו פירותיו אל הקרקע סביבו. אימא אהבה לרקוח ריבה זהובה ומתוקה מפירותיו החמצמצים. פרוסות החלה נמרחו בריבה בחסכנות, ואנו זכינו לחגיגת מטעמי השבת.

צילו של עץ החושחש שימש אותנו, ילדי הבית המשותף, מחסה מפני השמש היוקדת בשעות הצוהריים החמות. דמיינתי בחלומותיי את ארמון המלך והמלכה באגדות, ותפוזי הזהב הצופנים בתוכם אבני חן יפות ויקרות. לאחר ארוחת הצוהריים, בסיום הכנת שיעורי הבית ובזמננו החופשי... התגנבנו לצילו של העץ וקבענו שם את מקומנו הסודי לשיח חברות הבית. חשנו כנסיכות בממלכה הקסומה שלנו.

גרנו בדירה המערבית של קומת הקרקע, ואילו בצידו המזרחי של הבניין התגוררה משפחת נחמני החסידית עם ששת ילדיה הרכים. רוחמה הבוגרת, בת גילי, הייתה לחברתי הטובה והסודית. אביה התנגד לידידות זו. הרי אני מבית חילוני ועלולה לגרום לרוחמה לסטות מדרך הישר. וכך מצאנו את צילו של עץ החושחש כמקום מפגשנו המבודד, מבלי שאיש יבחין בכך. על שטיחונים קטנים וכריות משומשות התיישבנו בהיחבא לספר את צפונות ליבנו.

רוחמה הילדה החייכנית, נמשים קישטו את לחייה, שערה החום גלש עד כתפיה. עיני שקד בוהקות וסקרניות סקרו כל רחש ורעש. בסרט צבעוני אספה את השיער היפה לזנב סוס ילדותי. פעם סיפרה לי שמאז לידתה לא הסתפרה. סיפרו לה שילדה אמורה להצמיח ולהאריך את שיער ראשה עד לחתונה, ואז הרבנית הכבודה מבית הכנסת תגזור את השיער, וממנו יכינו פאה נאה לחתונה. באותה עת לא בדיוק הבנתי במה מדובר. מה זאת פאה? ולמה לא ליהנות מהשיער הנאה הגולש כל כך יפה עד הכתפיים? למה לגזור אותו? זו אחת המתנות היפות ביותר שקיבלנו מהטבע.

זה היה אחד מני סיפורים רבים שלמדתי ושאבתי מחברתי הסודית, רוחמה.

בקיץ, כאשר הסתובבתי במכנסיים ובחולצה קצרה, רוחמה הייתה עטופה בגרביים שחורים שכיסו את רגליה, בחולצה עם שרוולים ארוכים ועליה סרפן פרחוני עד לברכיים. שאלתיה פעם, “לא חם לך?״

רוחמה השיבה: “אסור לחשוף ידיים ורגליים, לכן אנו לובשות בגדים צנועים.״

שוב, לא הבנתי את פשר דבריה. אימי, ששמעה את סיפוריי מדי פעם, ביקשה ממני לחדול משאלות ולא להציק לרוחמה. חברותנו גלשה וזרמה למישורים סמויים מעבר לכך.

לעיתים הצעתי לרוחמה עוגה שאימי הכינה. רוחמה סירבה בעדינות. “זה לא כשר״, יספה.

בנבכי נפשי ניסיתי לברר לעצמי את עומק חברותי הכנה עם השכנה שלי. הרי חברה היא לי לא מהכיתה, לא מבית הנוער השכונתי, רק מהחצר האחורית, ורק מפגישותינו מתחת לעץ החושחש. לעיתים ישבתי בחצר האחורית על מפתן בור המים, בוהה מסביב, מחכה לחברתי. מרחוק שמעתי את הדי הבכיות והצעקות של הקטנים בביתה. אך היא, תמיד שקטה, נינוחה, מטפלת באחיותיה בשלווה, מושיבה אותן על רגבי האדמה היבשה והחמה מהשמש הלוהטת, מקלפת מנדרינה ומחלקת את הפלחים לפי סדר ישיבתן, מספרת סיפור בלחש, משחקת איתן ואחר כך נכנסת לביתה. את דלת הבית תמיד סגרה, לבל יציצו או יגלו איזה סוד. מעולם לא הייתי בביתה. ניסיתי לספק את סקרנותי כילדה, הצצתי פנימה בחריץ שנפתח, אך מאומה. ביתה היה ונותר בעיניי כתעלומה. זו הייתה החידה הגדולה, מה קורה שם? דמיוני גלש לכל עבר, אך תמיד נותר כדמיון.

בצמרת העץ, בסבך הענפים, הקוצים ופרי הזהב, התרחש עולם אחר. שם קיננה התנשמת, בקן מוסתר בין הענפים והקוצים, וגידלה את גוזליה. קוראים לה גם “דורסת הלילה״. התנשמת מבורכת ב״מעשים טובים ובאמונות שונות״. כך סיפר לנו המורה לטבע בבית הספר “למל״ שבו למדתי תשע שנים, ולא שמונה כפי שמקובל. חודשים רבים במהלך כיתה ב׳ נותרתי בביתי בגלל ההפגזות על ירושלים, ערב מלחמת השחרור. ומורה הטבע הוסיף: “מאחר שהתנשמת היא עוף לילי, וביום ישנה ונסתרת, ניתן להבחין במעופה רק עם רדת החשכה. יש לה חוש ראייה חד בזוג עיניה הגדולות והבולטות, ממש כבן אדם, מעל המקור הנשרי, ולה מראה של אדם כעוס עם הבעה אנושית. בלילה היא לוכדת נברנים ועכברים ומנקה את השדות, לכן החקלאים אוהבים מאוד אותה. היא משמיעה קולות מסתוריים ומפחידים המלווים בנשיפות חזקות. היא הינשוף שאנו מכירים. בימים עברו ייחסו לינשוף חוכמה והוא הפך לסמל אלת החוכמה היוונית אתנה.״

רוחמה ואני שמנו לב למעופה, וחשנו פחד מסתורי ממעלליה, אך סיפרנו לעצמנו שהיא שומרת על העץ היקר לנו. פעם נפל גוזל קטן, כמו אפרוח של תרנגולת. רצינו להרים, ללטף ולסייע לגוזל המסכן והאומלל, ולרגע קט החלטנו להתרחק מהמקום. אולי אימו של הגוזל תצליח במקורה החד להרים את האומלל חסר האונים. הבטנו כלפי מעלה, ויותר גבוה, והנה נחשפה לנו הציפור המוזרה, כל כך שונה ממה שהכרנו. הייתה דומה לגזע עץ אפור ונטוש צמוד לגזע הטבעי של העץ. לא נעה ולא זעה. כך גילינו את ביתה.

פני התנשמת היו מכוסים בנוצות לבנות ועדינות בצורת לב. חתולי החצר הסתובבו סחור-סחור סביב העץ והסניפו את ריח הגוזלים, אך ענפי העץ הקוצניים מנעו מהם טיפוס אל קן התנשמת שהתמקם בצמרתו. ייתכן שזו חוכמתה של ציפור מסתורית זו, להגן על גוזליה.

*

כך חלפו להן השנים, עם שמחת החגים בשלהי כל שנה ומטלות הלימודים, והכול בחצר האחורית. הייתה זו תקופת מלחמת השחרור. מצור על ירושלים. מדי פעם פגזים, יריות שנורו מכיוון המחנה הצבאי “שנלר״, זה המבנה הגדול המוקף חומת אבנים גבוהה ביותר, ובמרכזו מגדל עם שעון. בראשיתו הפך למתחם בית היתומים הסורי ונחשב לאחד האתרים ההיסטוריים המפורסמים והמורכבים בירושלים.

בית היתומים הוקם בשנת 1860, לאחר טבח אכזרי שערכו המוסלמים והדרוזים בנוצרים בלבנון, שהותיר אלפי יתומים נוצרים מזי רעב וחסרי כול בארץ הארזים. הגרמני שנלר, שהתגורר בירושלים והועסק כמורה, החליט בהשפעת הממשלה הגרמנית ובעידודה לייסד בית יתומים שנקרא “בית היתומים הסורי״. המקום “שנלר״ הפך לשם דבר בחינוך הנוצרי בכל אזור ירושלים וסביבותיה.

השפנים התרוצצו במחנה, ומדי פעם נמלטו לעבר החורשה הצמודה לביתנו. הם שימשו מאכל עבור היתומים בבית היתומים. היו מסתתרים בנקיקי הסלעים מעבר לחורשת עצי הזית והתאנים. שם גם הסתובבו חיילים, ואזרחים חמושים ומתנדבים, בתוך שוחות שנחפרו בין העצים. המבוגרים אסרו עלינו להגיע למקום, הזהירו מפני מוקשים וחפצים מסוכנים אחרים. ילדים שומעים, קולטים, אך לא בדיוק מבינים במה מדובר. ובזמן הפוגות הירי אפשרו לנו להסתובב ליד החורשה, לטפס על עצי התאנה ולקטוף את הפירות הבשלים, לדלג בין הסלעים ולאסוף רקפות וכלניות באושר בל יתואר. בחורשה גילינו את חיות הבר; את הצב שמצאתי הבאתי הביתה. נהגתי לצפות בו שעות ארוכות. כל רחש הקפיא את תנועותיו, הוא החל מצטמק ומסתתר בתוך שריונו. בקרטון קטן עם עלי חסה וחוביזה, בילה ונהנה מארוחות המלכים שהגשתי לו.

יום אחד יצאתי עם קופסת הקרטון לחצר. הצב נמנם בתוכה, לאחר אכילת עלים נבולים של חסה. רוחמה נחמני, השכנה, ניגשה והעיפה מבט בחיה המוזרה, שמימיה לא ראתה ולא הכירה. לא זיהתה חיות בר, לא שמעה על כך, גם חששה מהלא נודע. הצעתי לה ללטף את שריון הצב. היא היססה, הרימה את כף ידה הקטנה והחלה אט-אט נוגעת בשריון, תמיד תוך מבטים מסביב, פן תיתפס בקלקלתה. “אף אחד לא רואה,״ אמרתי. ידעתי בליבי שהיא חוששת. כך היה תמיד. החלה שואלת שאלות, בוחנת מכל הכיוונים. לפתע גילתה משהו שלא חוותה בעבר.

“אימך מרשה לך להכניס את הצב הביתה?״ שאלה.

“כן, הוא בקופסת הנעליים כל הזמן, רק בחוץ אני משחררת אותו לטבע.״ קלטה, הפנימה ופרשה לדרכה הביתה. העבודות מחכות, הקטנים מסתובבים ללא פיקוח, היא האחראית. אם יקרה משהו, אביה יאשים אותה. לפתע, ברגליה הקטנות רצה מהר לכיוון ביתה. כך נעלמה כלעומת שבאה. כבר התרגלתי לחרדות שעטפו אותה. תמיד ידעתי שכל מפגש אקראי בינינו עלול פתאום להסתיים ללא סיבה. כל רחש או קול בלתי צפויים גרמו לה להעיף מבטים לכל הכיוונים ולוודא שאיש לא רואה את המפגשים שלנו. בשעות אחר הצוהריים המאוחרות ידעה שאביה שב הביתה עם שני אחיה הקטנים שלמדו בחיידר, ואז אסר עליה לצאת מביתה.

בערבי חנוכה ופורים נהג סבא אשר אנשל להגיע לביתנו היישר מבית המלאכה שלו, שהיה בשכונת רוממה, בבגדי עבודה, ולהעניק לנו דמי חנוכה ודמי פורים. כל נכד קיבל עשר לירות שאימא תרכוש עבורנו מלבושי חג. כמו כן, קיבלנו חצי לירה ל״בזבוזים״. אימא חיכתה לכך יותר מאיתנו. היא ידעה שרק בזכות עשר הלירות תוכל להלבישנו כראוי לחג הקרב ובא. אנו חיכינו לחצי לירה של הבזבוזים. בחלומנו קנינו את כל מבוקשנו, דמיינו שיש לנו כל מה שרצינו, לעיתים שינינו את החלטותינו והשתעשענו במה שמצפה לנו. כמובן הצטרפנו לאימא בדרכה לשכונת גאולה במורדות רחוב שרי ישראל. הייתה זו הליכה רגלית בת רבע שעה, לחנויות הזולות יותר, שבהן קונים אנשי הקהילה החרדית בירושלים. שם נוכחתי לראשונה בקהילה הגדולה והצפופה של תושבי השכונה, וכך הבנתי את השתייכותה של רוחמה. לא אחת סיפרה לי על משפחת אביה ועל סבתה הגרה בשכונה. אולי זו הסיבה שמשפחתה החליטה להתגורר בשכונת מקור ברוך הקרובה, למרות היותה שכונה חילונית באותה עת. בסיום הקניות לא ויתרנו על אכילת מנת פלאפל חריפה בדוכן התימני של יחיה ובנו, ואם הייתה עוברת העגלה של הערבי עם ה״חמלא מלאן״, זר עלים ירוקים שבתוכו מסתתרים גרעיני החומוס הירוקים והמתקתקים, ובעל העגלה אף היה מעביר את הזר בצלייה קטנה ומשחים את הגרעינים — זה היה המעדן הכי טעים. עגלות קני הסוכר היו עומדות דרך קבע לצד המדרכה וסוחטות את הקנים למיץ רענן ומתוק. כל עולמנו היה מושלם לאחר חוויה כזו. אימא מעולם לא התנגדה. סוף-סוף הילדים הרזים שלה אוכלים משהו. לפעמים היינו פוגשים את מוסטפא, המוכר הערבי, שעמד בצידי המדרכה עם המגש העגול הענק, ובתוכו הייתה הבסבוסה — עוגת סולת אוורירית, רכה, טעימה ורטובה בסירופ סוכר בסגנון אישי וייחודי. העוגה נחתכה למלבנים, ועל כל מלבן היה בוטן או שקד. פשוט מעדן. לא ויתרנו. מוסטפא חייך לעברנו. איש בא בימים היה. זקן טוב עטוף בכפייה המגנה עליו מפני הרוח הירושלמית בחורף ומפני חום הקיץ בחודשי יולי-אוגוסט הלוהטים.

את חוויותיי בחורשה שיתפתי עם הילדים החילונים מהשכונה, ישראל, בן הקברן, ובן דודו יהושע, בנו של רופא השיניים ד״ר גרינברג. רוחמה חברתי הסודית נותרה בחצר הבית. אדון נחמני, אביה של רוחמה, אסר עליה להתרועע עם קבוצת החילונים המופקרים משכונת מקור ברוך או לצאת מתחום החצר. בקנאה רבה הייתה צופה בנו רצים ומטפסים על העצים בחורשה, ואוכלים תאנים בשלות ועסיסיות. שעונה הייתה על גדר הרשת, נאחזת חזק בכפות ידיה הקטנות וחווה את חוויותינו בדמיונה. כל כך רצתה לבוא, לקפוץ, לקטוף רקפות בנקיקי הסלעים. אף פעם לא הבינה למה אסור לה. פחדה לשאול וחשה כיצור מכוכב לכת אחר. לעיתים היינו מביאים לה, בגניבה, תאנים מהעץ. הייתה שולחת מבט לכל עבר, לבל תתגלה, ומהר מחסלת את התאנים. פעם נתתי לה את הצב שלי. היא ליטפה שוב, כמו בפעם הקודמת, בחנה את הראש, הידיים, הפכה אותו מצד לצד, ראתה איך הוא נעלם בתוך שריונו. כל כך רצתה לשתף בחוויה את אחיותיה הקטנות, אך תמיד נסוגה. היא צפנה בליבה את הטבע ואת פלאותיו. חיכתה לי בשעות הבוקר, התקרבה, הציצה לעבר החצר שלנו וקצת לתוך הבית, הסקרנות בערה בנפשה. תמיד ביקשה שאחכה עוד קצת, שלא איפרד ממנה. השתדלתי מאוד לרצות אותה, ויחד, בהבעות עיניים, כאילו סיכמנו בינינו לא לשאול יותר שאלות.

השכן מהקומה השנייה, יוסי ויגוצקי

בקומה השנייה של ביתנו התגוררו שתי משפחות, מהוותיקות בשכונה מאז הקמתה: משפחת ויגוצקי ומשפחת סטריקוב, שמוצאן רוסי. יוסי, בנם הבכור של משפחת ויגוצקי, שחגג את בר המצווה שנה לפני כן, נהג לצפות בנו ממרפסת ביתו ומדי פעם השליך קליפות תפוז על ראשינו. מאחר שהקליפות נפלו בחצרה של רוחמה, אימא ביקשה להתעלם ולא להתייחס לבחור המופרע. על ראשה של רוחמה זרק את חולצתו, ואז ירד למטה, העיף מבט, אסף את החולצה, התנצל ועלה מיד לביתו. הוריו נעדרו מהבית במשך רוב שעות היום לצורך פרנסתם. יוסי היה אמור לשמור על אחיו הצעיר, איתן, בתקופת החופשים מבית הספר, אך מאחר שהיה משועמם, מילא את זמנו במעשי קונדס. פעם נשפכו מים על ראשינו, ולעיתים זרק חופן אדמה מהאדנית במרפסת ביתו.

השיא היה כאשר מטאטא נפל ופגע בידה של מרים, אחותה הקטנה של רוחמה. הילדה נבהלה, החלה להתייפח ולא פסקה לבכות עד שאביה שב מבית הכנסת עלה לדירתו של יוסי והתלונן בפני הוריו על תעלוליו של הבן הסורר. האווירה נרגעה לימים אחדים. למוחרת, עם הזריחה, יצאתי לחצר הבית וצפיתי בחתולה השחורה המיניקה את גוריה אל מול קרניה הראשונות של השמש, בפינת החצר. זו הייתה ערה לכל סכנה האורבת לה, מוכנה לזנק על עורב, כלב וכל מי שינסה להתקרב לגוריה או לפגוע בהם. את קערת המים הנחתי הרחק. חששתי שתתנפל עליי ותחדיר את ציפורניה החדות לעורי. זה מה שקרה לאימא שלי חודשים אחדים לפני כן. אז סיפרתי לאימי שהסתתרתי מתחת למיטה הזוגית בחדר השינה, כאשר ברחתי מילד גדול שרדף אחריי וזרק לעברי אבנים. והנה מתחת למיטה שמעתי ציוצי ציפורים. נבהלתי ויצאתי מאובקת כולי ומכוסה צמר גפן שהצטבר על הרצפה ודבק בשערי ובכל בגדיי. נזרקתי מיד לאמבטיה תוך צעקות רמות של אימי: “מה את עושה שם? למה זחלת מתחת למיטה? צעקתי וקראתי לך, ולא ענית!״

“פחדתי כל כך מהילד הגדול הזה עם השריטה על הפנים. הוא קילל אותי וזרק עליי אבנים. צעק כל כך שאליהו לקח לו את הכלב, והוא רוצה את הכלב. אחרי שגנב אותו, הוא שלו. ואני ברחתי וחיפשתי היכן להסתתר. את הלכת לשוק ולא היית בבית. פחדתי מאוד.״

כשאימא סיימה לקלח אותי ולהחליף את בגדיי, כעסהּ נרגע, והיא חזרה לחדר ומשכה את מגירת הגרביים שהייתה דרך קבע מתחת למיטה, שם גילתה חמישה גורי חתולים בני יומם מייללים חלושות. כשהוציאה את המגירה לחצר, קפצה עליה החתולה השחורה ושרטה אותה בזרועותיה החשופות. אימא נכנסה במהירות הביתה, והחתולה החלה לוקחת בפיה את הגורים, אחד-אחד, מרימה אותם בעור צווארם ומסתירה אותם בתוך המחסן הקטן מתחת למדרגות, בעודה מפזרת מבטים לכל עבר, לוודא שאיש לא נמצא בקרבתה. אימא הבינה שהמצב חמור. חתולה שורטת עד זוב דם עלולה להחדיר לגוף נגיפים מסוכנים ורעילים. הצעקות מהחלון, “גברת ויצמן, החתולה שרטה אותי!״ האיצו באחות המוסמכת והמסורה להגיע מיד לביתנו עם תיק עזרה ראשונה שתמיד נשאה עימה. היא ירדה במדרגות ביתה במהירות, זורקת משפטים באוויר כמו: “שבי שרה, אני מגיעה, אל תדאגי. הכול תחת שליטה.״ אימא קיבלה זריקות טטנוס גדולות מגברת ויצמן, שהייתה תמיד בהיכון לכל קריאה דחופה. הפחד מהחתולה השחורה רדף אותי זמן רב. את גברת ויצמן הכרנו היטב. בכל פעם שאני או אחי הגדול אליהו חלינו, השמענו שיעול או סבלנו מנזלת מתמשכת, בעיקר בימי החורף הקרים בירושלים, הייתה אימא מגייסת את האחות המוסמכת ומצליחה לשכנע אותה, בדמעות מעוררות רחמים, שאנחנו חולים, חלשים, נראים כמו סמרטוטים חסרי ישע, שתואיל בטובה להזריק לנו סדרת זריקות כבד, או קלציום או כל מה שלא יהיה. וזו — הייתה מזריקה. זה כאב, אך לא היה סיכוי אפילו להתנגד. הסכנה שריחפה באוויר השתיקה אותנו מיידית. כל כך פחדנו. אפילו האמנו שקסם הזריקות יסייע בידינו להיות הכי חזקים בין החברים. וכך, מדי חורף ריטואל ההזרקות חזר על עצמו. גברת ויצמן הייתה המושיעה של אימי בכל תקופת ילדותנו, וכהוקרה, אימי בישלה סיר כדורי בשר ברסק עגבניות חריף והביאה לאחות הרחמנייה, עבור שני בניה הבוגרים שהיו מתלקקים מהקדרה של השכנה הטובה, שרה.

ירושלים 1948

והנה, הזעקה נשמעת, הרמקול השכונתי מכריז על עוצר. אימי אוספת אותנו במהלך משחקי הרחוב. אנחנו כבר מנוסים ויודעים: יש להיכנס הביתה מיד. בן דודי הקטן, ארז, טיפס על גדר ברחוב, החל מנסה את שיווי משקלו בצעידה על הגדר. לפתע רסיס תועה העיף את כובע הטמבל מראשו. אחי הבכור אליהו לא חשב פעמיים, רץ אל ארז הקטן, משך בזרועו וכולנו ברחנו הביתה, שם נדחסנו לחדר האמצעי בדירתנו, שבו החלונות היו מכוסים בשקי חול, אטומים מפני כל קרן שמש. מתקבצים יחד, מתגלגלים על מעט הרצפות החופשיות ממיטות ומזרנים. הרי כל השכנים מהקומה השנייה ישנים בחדר המוגן שהוריי ארגנו. משחקים בחמש קוביות, משחק שלא תופס מקום. אחר כך ב״דוק״. מנסים להזיז את המקלות הדקים בריכוז מוחלט ולנצח. היה כל כך קשה. ילדים נמצאים בתזזית. שניים רבים, דוחפים, רעש והמולה. אימי מביאה גרגירי חומוס מבושל, מיץ פטל וכריכים עם גבינה ובצל ירוק מהגינה. ילדים שבעים הם ילדים רגועים יותר.

בשעות הבוקר המאוחרות הד הפגז הרעיד את נשמתנו, בור ענק נפער. בדיוק שם היה האוהל שהקמנו משמיכה ישנה ומכמה יתדות עץ. קשרנו את השמיכה לגדר הרשת של משפחת בביוף השכנה. נזהרנו לא לפגוע בענף או עלה אחד מהצמח המטפס שלהם. אוי לנו אם היינו גורמים לנזק לאחד הצמחים שמשפחת בביוף הקפידה לטפח בגינתה הקטנה. אבל זה היה המקום שבו שיחקנו במשך רוב הזמן. גם אריה הקטן, נכדה הצעיר והיחיד של השכנה, הצטרף לחגיגה, ולכן מיעטה הזקנה להעיר לנו, אך מעולם לא דרכה רגלנו בחצר ביתם. זו הייתה משפחה מזרחית טהורה מאצולת ירושלים. הסבא, אדון בביוף, ניהל את התפילות בבית הכנסת השכונתי של עדות המזרח שהיו כל כך מנותקים מאיתנו, האשכנזים. הם הנקיים והקפדנים, אנחנו תמיד עם השמאטעס, לא מקפידים, לא מצוחצחים, אפילו לא מחונכים מספיק. והנה, בחלקו השני של הבניין שלנו, שבו שכנה דירתה של רוחמה, בלט עוד יותר השוני בסגנון החיים המוזר של השכונה. אך כששמענו את ה״בום״ של הפגז, רוחמה ישבה בקרבתי. אימא לא חשבה הרבה, תפסה את ידה, ויחד איתי דחפה אותנו במהירות לכניסה לדירה, ומשם לחדר האמצעי, המוגן בשקי חול. רוחמה התבלבלה ורצתה לשוב לביתה. פעם ראשונה שנכנסה לביתי. אימי הסבירה לה את גודל הסכנה. “עוד מעט, נראה שלא נופלים יותר פגזים, ותוכלי ללכת.״ היא נצמדה למשקוף החדר, בוחנת כל רהיט וכל פרט בביתי. לאחר שעה קלה סימנה לה אימי שניתן לשוב הביתה. היא יצאה חרש, הרימה את ידה קלות, כאילו אומרת להתראות, ושבה לביתה.

העורבים סיפרו את סיפור המלחמה

בשעות בין הערביים, לאחר שקיעת החמה, התמקמו העורבים השחורים בעלי הרגליים הקצרות והחזקות בקבוצות גדולות על קווי המתח של חוטי החשמל לאורך הרחוב שלנו. שם ביחד חשו בביטחונם. אלה ציפורים חברותיות מאוד, שאפילו מזהות את באי השכונה. אם מישהו זר מגיע לאזור, הם פותחים בצווחות ומאותתים לחבריהם על הסכנה המרחפת. בלילות היו מתבודדים כזוגות ומאכילים את הגוזלים, המוסתרים בין ענפי העצים. שם גם הנקבה דגרה על הביצים. יש הסבורים שרמת האינטליגנציה שלהם גבוהה ביותר. ניתן לאלף אותם, והתברר שהם מזהים קול אדם בדומה לתוכי. אנו, הילדים, מעולם לא חששנו. להפך, את שאריות הכריכים שלא התחשק לנו לאכול הנחנו על הגדר, ותוך שניות ספורות הם נחתו ואספו במקורם את השלל היקר. פשוט אהבנו אותם.

חלפו כמה חודשים של מלחמה. לא ביקרנו בבית הספר, לא הלכנו לגן חובה. כל המוסדות סגורים. מצב הכן.

בין החורשה לביתנו היה נטוע עץ שקד עירום בשלכת הסתיו. רק גזע וענפים אפורים רבים צפופים, מראם של רוב העצים הנשירים בעונה זו. להקת העורבים השחורה קבעה את מקומה בצמרת העץ. היו חגים ועפים מעל וסביב העץ, משמיעים קריאות וצרחות בכל עת שחשו סכנה. גם רעמי הפגזים הבריחו את העורבים, ובדממה לאחר הסערה, החלו חוזרים אט-אט ונוחתים על הענפים שעליהם העבירו את הלילה עם גוזליהם בדממת החורש, כאילו סיפרו את סיפור המלחמה. משבי רוח חזקים ובלתי פוסקים גרמו לפתע לקן עם ביצי העורבים להישמט אל הקרקע. ייתכן שהיו שם אפילו גוזלים. הקרקע הייתה מכוסה בפרחי החרדל הצהובים, וסתם עשבייה ירוקה מעורבת בשיחי שומר הבר הירוקים שזה עתה החלו לנבוט ולמלא את הקרקע בריח הבמבליק החריף. אהבנו ללעוס את הנביטות הצעירות והעסיסיות הללו. חתולי הבר זינקו מיד לאתר את השלל שנפל בחלקם. העורבים חגו במעגלים ובצרחות אימים במשך שעה ארוכה, אך החתולים לא התרגשו מכך. סיימו את ארוחתם ונעלמו למקומות המסתור הקבועים במחסן מתחת למדרגות לקומה השנייה בביתנו. כשהחלו ההפגזות, נעלמו כל חיות הבר. שריקות הפגזים הרעידו את הבתים, העצים וכל צורת חיים על הקרקע. למשפחת חורי הערבית ששכנה בווילה היפה והירוקה מוקפת הגדרות בלב החורשה בשכונת מקור ברוך, היה כלוב ארנבות יפהפיות בצבעי לבן וחום. עמדנו על הגדר וצפינו בחיי הזוגיות הטהורה של הארנבות; חבוקות יחד, מתחממות מקרני השמש הזהובות ומגנות על הצעירים בחבורה. לאחר ההפגזה האחרונה מתו כל הארנבות מרעשי ההפגזות, ואדון חורי פירק את הכלוב. היה כל כך עצוב לכולם, וכך גם לנו. המשכנו לצפות לחצר ביתו של חורי, הערבי האחרון שנותר בשכונה, וליהנות מבריכת דגי הזהב שטיפח והקפיד לטפל בה. ראינו כיצד היה עוטף את ראשו בכפייה ואת גופו בחלוק פסים ארוך, מסתובב בחצרו, משוחח עם כל עץ ששרד, עם כלבו ועם עוד כמה חתולים שהקפיד לגדל מפאת מגפת העכברים שהיו מסתובבים ומחסלים את מזון הארנבות ותרנגולות החופש שטיילו בחצר. גן חיות קטן וידידותי כל כך צמוד לחורשת פירות הבר שהעשירה והעסיקה את ילדותנו באותה עת. אחי אליהו, שהיה מבוגר ממני בשנתיים וחצי, היה מטפס על הגדר, חודר לחצר עם החשכה ומצליח לאסוף את הביצים החומות הפזורות בכמה מקומות מסתור. זה היה מצרך נדיר בתקופת המצור. איש לא זכה לראות ביצה, ואימא לא שאלה שאלות. הסתירה את הביצים בסלסילת קש כשהן עטופות בעטיפות נייר דק, לבל תיפגענה. חביתת החוביזה והביצים בארוחת הערב הצדיקו מבחינתה את המעשה המביש. העיקר הבריאות של גוזליה. ימי מאורעות ומלחמה בגלל הערבים.

הערבים תקפו את השכונות היהודיות ואת עסקי היהודים, בזזו חנויות בלילות, שרפו דוכנים בשוק, ביצעו פעולות חבלה וירי צלפים. לא אחת שמענו על נפגעים בנפש. בתריס הצפוני של דירתנו ניקבו הכדורים את התריסים, ועד היום, בחלוף שבעים שנה, ניתן לראות את החורים החלודים שנותרו. הלגיון הערבי חסם את הדרכים לעיר, בודד את השכונות היהודיות, בייחוד של הרובע היהודי בעיר העתיקה, וכן שכונות המרוחקות מהמרכז כמו עטרות ונווה יעקב, וקיבוץ רמת רחל מדרום לעיר. הם מנעו הכנסת מזון ונשק לעיר, ובירושלים שררו תנאי מחסור קשים של מים, דלק ומזון שחולקו בקיצוב והיו תלויים באספקה באמצעות שיירות שהצליחו לפרקים לפרוץ את הסגר ולהגיע מהשפלה אל תוך העיר תוך אבדות קשות למלווי השיירות. כיום ניתן לראות את המשוריינים הללו שהוצבו כמצבה חיה לאורך כביש מספר 1 בואכה שער הגיא, בכניסה לירושלים.

כל זאת התרחש בעיר כשהיא עדיין תחת שליטת כוחות הצבא הבריטי עד מאי 1948. למזלנו, בחצר הבית היה בור מים שאגר את מי הגשמים, הבור התמלא דרך מרזב גג הרעפים היישר פנימה. בפיקוח העירייה חולקו המים למשפחות פעמיים בשבוע. הבריטים אסרו על אחזקת נשק והמשיכו בחיפושים אחר נשק בשיירות שהגיעו לעיר. זכור לי אותו יום שבו שבתי מגן החובה ברחוב רשב״ם, סמוך לביתי. ליד שער הכניסה ניצב חייל אנגלי גבוה שאחז בידו את הרובה הארוך. כה קטנה הייתי כשעמדתי מולו, פניי מופנות למעלה לנסות לאתר את הבעת פניו המבועתת, מתחת לכובע צבאי עם סמלים שונים. הוא נעץ בי את מבטו, וברובה הארוך הצליף קלות בישבני וסימן לי להיכנס מיד בשער החצר. ברחתי כל עוד נפשי בי. אימא טרקה מהר את דלת העץ שלנו והכניסה את ציר הברזל העבה (הגנג׳ע) ללולאת הברזל הצמודה לדלת מבפנים. אין יוצא ואין בא. עם החיילים האנגלים לא מתעסקים. “שלא תסתכלי ולא תתעכבי לידו אף פעם,״ אמרה.

“אבל למה הוא עומד שם? מי זה האיש הזה?״ שאלתי בפחד.

“את קטנה ולא מבינה. כשתגדלי, אסביר לך,״ ובכך תמה השיחה. שבעים שנה לא שכחתי את האירוע.

אבי לא שב הביתה לאחר ערב ההפגזות. בית המלאכה שבו עבד שכן בשכונת מאה שערים, ליד בתי ההונגרים. ההפגזות לא פסקו שבועיים ימים. זכור לי שאימא וסבתא דיברו ביידיש תוך הבעת דאגה חמורה למצבו של אבא. דאגנו מאוד לשלומו, אך היציאה החוצה הייתה אסורה. הפגזים שרקו, צלפים היו בכל מקום, ולא אחת שמענו משכנים על נפגעים מדיירי השכונה. ואז, לאחר שבועיים, ערב אחד, כשכבר הייתי מתחת לשמיכה, בעת החשכה, נשמעו דפיקות בדלת העץ שלנו שהייתה חסומה תמיד במוט ברזל גדול וכבד שהיה קבוע בקיר בטבעת ענקית. את המוט קבע במקום אבא זמן רב לפני כן. אימא רצה לדלת ושאלה, “מי שם?״

ואבא דיבר בלחש, “תפתחי, תפתחי, שרה.״ שמעתי בכי והתרגשות רבה.

“ששש... ששש... אל תשמיעי קולות, שרה, הכול בסדר תודה לאל. הצלחתי לברוח בזמן ההפגזות, אל תשאלי, פנחס אחי כנראה נלקח בשבי. ראיתי מרחוק שהמשוריין שהוא נסע בו חטף פגז. הייתה אש חזקה. כל נוסעי המשוריין הועברו לרכב של הלגיונרים הירדנים.״

אימא, שפניה היו רטובות מהבכי הזורם, התעשתה ואמרה בלחש, “אוי, כל כך דאגתי, מה קרה?״ וההמשך היה ביידיש, “איפה היית?״

אסרו עלינו לצאת מהמיטה, והוריי, כפי שקרה בפעמים קודמות, התיישבו במטבח הקטן ללילה שלם של סיפורים ועדכונים על המצב החמור בירושלים. למוחרת שמעתי שאבא היה סגור בבית המלאכה זמן רב וניזון משיירי הכריכים וממי הגשם. יום אחד, בצאתו לרחוב בדרכו הביתה, פגש את אחיו הצעיר פנחס, והשניים החליטו לרדת לקפה נאוה, להחליף רשמים וסיפורים בנושא המלחמה ולהתעדכן במצב הקשה שבו הייתה נתונה כל העיר הנצורה באותה עת. אחי אליהו, שכאמור היה גדול ממני בשנתיים וחצי, סיפר לי שנים רבות לאחר מכן שאנשי ההגנה הסתובבו במרכז העיר, הבחינו בשני האחים ומיד גייסו אותם למבצע דחוף שהתרחש במורדות העמק לצד חומות העיר העתיקה, שהייתה מאובטחת על ידי חיילים ירדנים. הללו ישבו בבונקרים ועל החומות וצלפו על כל שכונת ממילא הצמודה לחומת העיר העתיקה ובכל מי שראו מהיישוב העברי. פנחס דודי עלה על כלי רכב משוריין ראשון, ואבא שלי על הרכב השני. התנהל קרב קשה. כלי הרכב של פנחס נתפס ונלקח בשבי עם כל חייליו, ואילו הרכב השני הצליח להימלט. כך אבא חזר הביתה. פנחס נלקח בשבי הירדנים ושהה שם כמעט שנה עד להסכם חילופי שבויים, שבעקבותיו שב הביתה.

משפחתנו פעלה במחתרת בשורות הארגונים היהודיים באותה עת. סבתא יעל דיברה על כך רבות, תמיד ביידיש. ארבעת בניה, יעקב, אריה, אהרון ודוד הצעיר, היו מגיעים לביתנו, לזכות בארוחה חמה שאימי הכינה. תמיד אותו דבר. שעועית לבנה מבושלת זמן רב (בבלעך), מתובלת בפרוסות גזר, בצל, שום, ובימים טובים, גרוגרות תרנגולת ממולאות בקמח, בצל מטוגן, פלפל ומלח. ביום שישי התווסף תבשיל הנקרא “רגל קרושה״. חס מלזרוק את רגלי התרנגולת. אלה היו עוברות טיפול מיוחד: השריה במים רותחים, קילוף העור החיצוני, קיצוץ הציפורניים ואז בישול ארוך עם בצל, שום ופלפל שחור ומלח. הכול יצקו לקערת זכוכית, הוסיפו ביצים קשות, גזר מבושל, בצל מאודה ועלי דפנה. התבשיל נקרש במשך יממה ונראה כמו עוגה. אז זכינו לפרוסה בתוספת פלח לימון, כמובן עם לחם. אם הבאנו חוביזה מהחורשה, נהנינו מלביבות מטוגנות עם בצל. הקינוח היה קבוע, מרמלדת פרי עץ החושחש מהחצר האחורית המרוחה על פרוסת לחם עבה. לדבריה, הלחם משביע והילדים נרגעים. ממרח השמאלץ (שומן תרנגולות) מתובל בבצל מטוגן, מלח ופלפל שחור, הפך לתאוות המבוגרים. כילדים למדנו לאהוב גם אותו, אך כמובן רק אחרי שחיסלנו פרוסות דג מלוח עם טבעות בצל, עלי דפנה ופלפל אנגלי. כיכר לחם לבן הייתה נעלמת בקלות. כך גם נראו סבתא ואימא, מנופחות מהלחם ומממרח השמאלץ. ריבת פירות החושחש המתוקה נמרחה בחסכנות על פרוסת לחם לבנה עבה ככל שניתן, כדי שנוסיף משקל לגופנו הכחוש והמדולדל, כאשר שמי החדש היה “גרינע ג׳עבע״ (צפרדע ירוקה) — שם קבוע לילדה כחושה ורזה. פעם כינה אותי כך אחי הבכור אליהו, שאהב מאוד להקניט אותי, ופעם כינה אותי כך אחד הדודים שהיו בביתנו דרך קבע. כאשר אימא נאלצה להצטרף אליי לביקור מחנכת ולנזיפה על אי-הכנת שיעורים, ביקשתי שתלך במדרכה ממול. התביישתי בריפודי השומן שסחבה עימה. לעומת זאת אימא נתנה לי בשפע פתקים המאשרים שאני חולה וחלשה ולא יכולה להתעמל. גם אם החסרתי שיעור או יום, הפתקים נכתבו ללא בעיה. אימא הייתה אלופה בלכבות שריפות ביחסים הורה-תלמיד. אחי הבכור אליהו ניצל זאת ללא רחם.

בניה של הסבתא שפעו בסיפורים, ולא חסכו גם צ׳יזבטים רבים. התחרו ביניהם במקוריות הסיפורת. אם הקשבנו, היו מתלהטים, מעלים את הקול לטונים גבוהים. כך הילדים שומעים וקולטים. ידענו שהם לוחמי האצ״ל. את זה אמרו בלחש, השביעו אותנו לא לספר לשכנים. פניהם הרצינו, אף משכו באוזנם של הנכדים הבוגרים לאות הרתעה. ידענו, הפנמנו, רק הקשבנו. הערכנו את התייחסותם הרצינית אלינו. אליהו הבין הרבה יותר, ובעיקר את ביטויי היידיש שקלטנו מהשיחות. נראה שהפסדתי ולא הבנתי הכול. רק בת חמש הייתי. לפעמים היה נחמד אליי, הסביר וסיפר. לעיתים הדגיש את גילי הצעיר והוסיף, “את קטנה ולא צריכה לדעת יותר מדי.״ נעלבתי והשלמתי עם המצב. אך האווירה הכללית של פחד מהמלחמה ומקולות הירי חיזקה את החרדה ששררה בביתנו.

לסבתי יעל קראנו “האימא הגדולה״. סבתא הייתה גדולת ממדים, חזקה ודעתנית, וניהלה חנות מכולת בשוק מחנה יהודה, יחד עם אחד מבניה, אהרון, מול החנות של אדון בראדון, מוכר הדגים. החנות הפכה להיות מרכז מחתרתי של חברי האצ״ל, הסתירו שם נשק, רימונים וכדורים בין מוצרי המכולת. עם שחר, סבתא העבירה את הנשק בסלים עמוסי ירקות לדירות מסתור, לארבעת בניה שלחמו, ללא לאות, את מלחמת העצמאות של המדינה. הבריטים לא חשדו ולא חיפשו במיטלטליה. לעת ערב הייתה מגיעה לביתנו, מתיישבת במטבח הקטן שהפך לחמ״ל משפחתי ומספרת את קורותיה במשך היום. השיחות התנהלו ביידיש לבל נבין. אך התאמצנו, קלטנו עם הזמן, ואף השתתפנו באווירת שיחות החמ״ל במטבח הקטן. בלילות התקבצנו לשינה בחדר האמצעי של דירתנו, שם הצטרפו השכנים מהקומה השנייה.

לאחר ליל הפגזות רועש, עם בוקר, קיבלנו את אישור המבוגרים ויצאנו לחצר הבית למשחקי הרחוב הקבועים. את רסיסי הפגזים אספנו בקופסאות נעליים ישנות. אוצר זה הפך למקח וממכר בין הילדים בשכונה. לעיתים, תמורת ממתק נדיר, הסכמנו להיפרד מאחד הרסיסים.

*

ביום ה׳ באייר התש״ח, 14 במאי 1948, הכריז ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, בפני חברי מועצת העם על הקמת המדינה היהודית כאן בארץ ישראל, והללו חתמו על הכרזת העצמאות.

הרחובות קושטו בדגלים. ילדי בתי הספר יצאו בריקודים, ואווירת סיום המלחמה השתררה בשכונה, אם כי הוזהרנו שהסכנה טרם חלפה. באותה עת, מפאת גילנו הצעיר, לא הבנו את מהות המדינה החדשה. הרי אנו גרים כאן תמיד, חיים בביתנו עם המשפחה, בהפוגות ההפגזות, מבקרים בבתי הספר, נפגשים עם הדודים ושאר בני המשפחה. אך דבר אחד כן הבנו. את המילה ערבים. כמה הם שונים, וכמה אנו חוששים מנוכחותם. מעתה הערבים לא יסתובבו בשכונתנו, הם גורשו מעבר לגבול, הם שייכים לעם אחר. כאן דוברים עברית, לא ערבית, והמקום הזה שייך לנו.

*

החזרה לבית הספר שימחה את כולנו. עם בוקר היום הראשון הגענו לחצר בית הספר “למל״, הממוקם מול בית הקולנוע “אדיסון״ ברחוב ההסתדרות. אימי ואחי הקטן יוני, בעגלת הילדים, ליוו אותי עד שער הבניין. פרידת הבוקר הפכה לטקס בכי מתמשך בכל בוקר. הבנתי מיד שהכול השתנה, אני אישאר כאן לבד, והם ישובו הביתה. הדמעות זלגו וזלגו, הבטן החלה לכאוב, ונצמדתי לעגלה של אחי.

“כמה זמן תשאירי אותי? אני לא רוצה להישאר כאן, הבטן שלי כואבת,״ שחררתי את אשר על ליבי בבכי חלוש ומתמשך, והבכי הלך וגבר. בכניסה לבניין היה קיוסק קטן מאוד עם המוכר הזקן, אדון לבן, המעוטר כולו בשיער שיבה; זקן לבן, משקפיים ופנים רציניות שהזכירו לי את אליהו הנביא מליל הסדר האחרון.

“אקנה לך סוכריה וופל שוקולד,״ הציעה אימי. בלית ברירה, לאחר הצעה כזאת נדיבה שלא מתרחשת כלל, הסכמתי להישאר. אימי התרחקה עם העגלה, והדמעות זרמו כמעיין המתגבר. מורתי הראשונה, יהודית, לקחה את ידי, חייכה וחיבקה, ואז הבנתי שאין מנוס. צריך להישאר כאן. צלצול פעמון הנחושת הידני על ידי אם הבית, רומיה התימנית, הרעיד את חצר הרחבה, וכל הילדים החלו מצטופפים במתחם המגרש הגדול מול הבניין. מורות ומורים סימנו וסייעו בסידור השורות על פי הכיתות, ולאחר דקות אחדות השתררה דממה. ואז, פצחו כולם בתפילת הבוקר של:

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ....

וכבר למדנו את כל מילות השיר. המורה חזרה על כך בשיעור הראשון והקפידה שכל התלמידים ידקלמו את השיר ללא טעות אחת, וכך היה. זימרנו את המילים בדרכנו הביתה, בקומנו, לבל נשכח אף מילה. דף הציונים היומי לצד לוח המורה התמלא בכוכבים למצטיינים. הללו זכו בשבחים ובברכות ביומן הכיתה.

זכרתי פחות או יותר את הנעימה מהשנה שחלפה טרם המלחמה. בסיום השירה החלו התלמידים המסודרים בשורות זורמים אחרי המורה היישר לכתות הלימוד. הכיתה שלי הייתה בקומת המרתף של הבניין, וכמה חלונות קטנים בצבצו ליד התקרה והזכירו לי שבחוץ החיים ממשיכים. סורגים עבים כיסו את החלונות, וגם אם עמדנו על השולחנות, לא הצלחנו להגיע לגובה החלון. זו הייתה כיתת הביטחון לשעות חירום. שעה ארוכה נמשך השיעור, ועוד שיעור, ולפתע רומיה התימנית מצלצלת בפעמון הנחושת שהרעיד את הבניין מבפנים. הפעם הותר לנו לצאת בשורה מסודרת מהכיתה למסדרון לספל השוקו החם שעוד מעט יוגש לנו. ריח השוקו הציף את המסדרון ונתן לנו סיבה להמתין בסבלנות. ילדה קטנה וצמוקה שישבה לידי בכיתה נצמדה אליי ושאלה: “אלונה, למה את בוכה כל הזמן? קוראים לי מרים, את מסכימה להיות חברה שלי?״ הוקל לי מאוד. התחברנו והפכנו לחברות המנחמות זו את זו. יחד עמדנו בתור לספל השוקו, יחד שבנו לספסל הלימודים בתום ההפסקה, ויחד שיחקנו בהפסקות בחצר בית הספר. כך חלפו הימים, למרות הבכי שהמשיך מדי בוקר, בשער הברזל בכניסה לחצר בית הספר, מול חומות האבן הגבוהות, בשל צעקות הילדים, הרעש וההמולה שלא הייתי רגילה להם, והמחשבה שאחי הקטן נמצא עם אימי בבית, הרחק ממני, ואילו אני חייבת להיות כאן, כשאר הילדים בגילי.