המלאך והסוטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלאך והסוטים
הוספה למועדפים

המלאך והסוטים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לוסי דלרו-מרדרוס

לוסי דלרו-מרדרוס (1945-1874), אשת תרבות רבת פעלים: משוררת, מחברת רומנים, מחזאית, היסטוריונית, עיתונאית, פסלת וציירת. 
לוסי נולדה בנורמנדי, וכשהיתה בת שש עקרה המשפחה לפריז. ב-1900 היא נישאה לז'וזף-שארל מרדרוס שהיה רופא, מזרחן, מתרגם ומשורר, הזכור בזכות תרגומו החדש ל"אלף לילה ולילה". השניים התגרשו ב-1915, והיא לא נישאה מחדש. לוסי ראתה בגברים ידידים ורֵעים, קיבלה אותם כמעריצים, אבל את תשוקתה ייחדה לנשים.
המשורר האיטלקי גבריאלֶה ד'אנוּנציוֹ רקח בושם במיוחד בשבילה. הפסל אוגוסט רודן העתיר שבחים מופלגים על יופיה הגופני. השחקנית שרה בֶּרנַר החזיקה דיוקן שלה בחדר ההלבשה שלה פרי מכחולה של לוסי.
לוסי לא הסתירה את עניינה בנשים ומנעוריה היו לה מאהבות שונות, ביניהן נטלי קליפורד בארני שעליה מתבסס איפיון דמותה של גיבורת הספר - לורט וֶלס. יצירתה מציגה ראייה מפורטת של עולם התרבות והבוהמה הפריזאי, ובעיקר של המילייה הלסבי. 
ב-1932 התאהבה בזמרת האופרה היהודייה זֶ'רמֶן דה קסטרו, וגם בשנות הכיבוש הגרמני וחרף התנגדות מכריה ובני משפחתה, נשארה נאמנה לה ופעלה להצלתה. ב-1942 פרשה לעיירה שאטו-גונתייה ושם מתה ב-1945 סמוך לתום מלחמת העולם.

תקציר

 מריון אֶרוֶן דה ולדקלאר חי.ה חיים כפולים – זו גם מיס אֶרוֶן אך גם מיסייה מריו דה ולדקלאר. למריו.ן, הגיבור.ה ההרמפרודיט, פנים רבות, לא רק בגלל אברי הרבייה הכפולים שלו.ה (שרק נרמזים בטקסט), אלא גם בשל מעמדה.ו הכלכלי והחברתי העמום והחיים הכפולים הכוללים שתי דירות בפריז – אחת לכל דמות. מריו.ן מנצל.ת לטובתו.ה ומייצג.ת בגופו.ה לא רק את "הערבוב המיני" של התקופה אלא גם את התמהיל החברתי שלוסי דלרו-מרדרוס מדמה לנשף מסכות תזזיתי. מריו.ן מייצג.ת תקופה של תהפוכות חברתיות, של נזילות מגדרית ושל החופש לחרוג מהמוסכמות של הבורגנות הפריזאית. מריו.ן חי.ה חיים מחוץ לחוקי החברה ולחוקי הבחירה המגדרית המקובלים.
המלאך והסוטים מתרחש בחוגים החברתיים, בסלונים הספרותיים, במועדונים ומקומות המפגש של ההומוסקסואלים והלסביות בפריז של שנות ה-20 של המאה שעברה.
כשראה אור ב-1930 התקבל המלאך והסוטים כרומן מפתח שבו צדודית הדמות כפולת הזהות המשוטט.ת בעולמות מקבילים מייצגת את דלרו-מרדרוס עצמה, האאוטסיידרית המלאכית, הא-מינית, הצופה מהצד על העולם הנסתר של פריז, ולצידה, הדמויות הראשיות המזוהות בחלקן כידידות שלה או כידועניות בנות התקופה – אשת החברה נטלי קליפורד בארני, המשוררת רנה ויויאן, הברונית הלן פון זוּילֶן דה נְיֶוֶלְט, ועוד.

פרק ראשון

1

תכופות חלם שאמו, או ליתר דיוק הבהמה העיוורת הפועלת בנו בלי קשר לרוחנו, ודאי ציפתה לתאומים כשנשאה אותו בתוכה, שכן למן הגיל שבו היצור האנושי מתוודע אל מועקת הנשמה, הוא חש באינסטינקט שיש לצדו עצמי שֵני מסתורי.

הגברת המעודנת בעלת העיניים המסויגות, הספוגה בעליונות ובנוקשות של מעמדה התורשתי, רצתה כבר משלב העריסה לטפל בעצמה בברייה החולנית שהביאה לעולם. אף פעם לא מסרה את ילדהּ, ולו לרגע אחד, לידיים נחותות. זה נדיר אצל אנגלו־סקסונים בני המעמד העליון. אחר כך המשיכה לרחוץ, להלביש, לשעשע ולהשכיב אותו בלא עזרת אומנת כלשהי. ממנה למד את תפילותיו הראשונות, וכן לקרוא, לכתוב ולספור באנגלית ובצרפתית.

הדבר עשוי ללמד, לפחות בצרפת, על חיבה עזה מאין כמותה בין אם לבנה. אולם די היה בנשיקה היובשנית שבה התקבל הפעוט בכל בוקר ונשלח למיטה לעת ערב לקַבֵּע נוראוֹת את הריחוק. הטקס המקפיא בשעת המשחק:

״שחק!" היתה מצווה מדאם דה וַלדֶקלאר, בלשון רבים רשמית.

ואם לעתים היתה מואילה, בימי גשם, לשחק ב"נחשים וסולמות", שום קרבה לא נלוותה לשעשוע זה.

סביר לשער שהאב, איש שתקן וקשה, דרש תמיד מאשתו, ולא בלי להלך עליה אימים, לנקוט שיטת חינוך זו. ברור היה שהוא מתחמק מפני צאצאו היחיד, שהטיל עליו פחד אימים. זר עוין לא היה נותן בזאטוט המסכן מבטים כה מרושעים.

בימים מסוימים נלקח הילד במכונית שאֶרוֶן וַלדֶקלאר השתמש בה כדי לבקר בחוות השייכות לו ולעתים כדי להרחיק לבדו עד פריז (לשם משכו אותו עורכי הדין). וכשעברו בשדות הסלק האינסופיים שאיש לא היה מעלה בדעתו להביט בהם, היה נצמד אל אמו ומשפיל את ראשו בעיקשות כדי שלא לראות את פניו של האציל ארך השפם שנגזר עליו להיות בנו.

המורה הפרטי הראשון שהופיע בטירה, לאחר שהובא מפריז בנסיעת עסקים קצרה, היה כומר זקן ויהיר, ונוכחותו רק החמירה את המשטר שהוטל על הילד הרך ביותר עלי אדמות.

אמן סלה. כל ההורים שתלטנים וחשדנים, כל הכמרים חסרי שיניים וזעפנים, אל כל הילדים מתייחסים כאל אסירים אשמים.

עדין אך עמיד, חלק הילדון את זמנו בין המיטה לחדר הלימוד, השלים חודש מחלה בשלושה ימים, ולעתים היה צורך לבלום את הלהיטות הקדחתנית שבה למד את שיעוריו והכין את מטלותיו, אם כי ברגעים אחרים עצלותו המיטה עליו עונשים.

כיוון שהורחק ללא פשרות מילדים אחרים, לא הלך אפילו לשיעור הקטכיזם בבוא העת לכך, אלא הכומר הוא שהרביץ בו את עקרונות הדת. נאסר עליו לדבר עם המשרתים. לא הותר לו לשחק בלי השגחה. מרותו של הכומר הזקן לא ביטלה את הפיקוח הקנאי הזה. האנגלייה הדקה נכחה, דוממת, בכל שיעור, התלוותה לכל טיול. ובלילה ישן הילדון בחדר קטן צמוד לחדרה.

היות שנשללה ממנו כל אינטימיות עם הדמויות המודחקות הסובבות את חייו, והיות שניזון רק מעבודה, מקרירות ומחידתיות, נהה לבו אחר הריק, נמלא בתהיות חסרות שחר של ילדוּת. עיניו הגדולות, שלהן שלושה גוונים בהירים סדורים במתכונת שושן, נחו בצל קמרוני גבותיו, אשר בלטו קלות ממצחו עתיר האינטלקט.

בפניו אכולות החיוורון וידיו הצנומות נשא בכל ישותו הכחושה את אותו חותם פתטי המהווה את יופיו של כל ידוע חולי.

״,Mother" היה אומר. ״אמא" היה נשמע חביב מדי בפי הילדון הלא אהוב. איש לא פנה אליו בלשון יחיד של קרבה. לא היה לו כלב. גם לא חתול. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

כיוון שמעולם לא הושאר בגפו, רק בשעת הכנת השיעורים בשביל הכומר או במיטתו, זימן את רוח הרפאים שלו.

אנו שוכחים רבים מחלומותינו בשנותינו הראשונות, ואין מי שירשום אותם בעוד מועד. כוח ההמצאה המדמה של כל הילדים, ובעיקר של ילדים מסוימים, היה יכול לספק יצירות מופת של פיוט או של פנטזיה למי שהיה משכיל להעלותן על הכתב בלשון קרובה דיה למקורן.

וַלדֶקלאר הקטן השפיל את עיניו בהתחסדות אל הדף שלפניו, ושוחח שיח אילם עם האילם האחר, אחיו הסמוי מעין. המשחקים שדמיין התערבלו ברוחו, יצירות אמיתיות ששפעה בהן הגאוניות של גילו. היו התלהבויות, מריבות ופרצי ליריקה חלומיים שהעלו על פניו המרוכזות הבעות שכמעט הפחידו את אמו, ואז היתה מרימה את קולה:

״What is the matter with you, Marion?"

היא הגתה את השם האנגלי הזה, המשמש לשני המינים, במלעיל ובלי לאנפף את העיצור הסופי: מריון. הילדון התחלחל, הקיץ בבהלה כמתוך שינה. לא היה לו כל הסבר מתקבל על הדעת. באותה שעה רכן על בעיה בחשבון! מפוחד, הביט בזו שישבה ותפרה בצדו האחר של השולחן והציצה בו בהיחבא. הוא נחפז לאלתֵר:

״חשבתי על האדון הכומר, הוא כמעט נפל אתמול כשזרק אליי את הכדור. האם לא ראית?"

ואולם הוא שנא את הכדור הזה, אותו שעשוע רשמי שאי אפשר להוסיף לו שום דבר ערטילאי או הזוי. נתנו לו אותו במתנה לכבוד חג המולד האחרון, במקום הבובה שביקש. גם לגזור ניירות צבעוניים וזהובים אסרו עליו. משחק תצרף מתמטי ומכונית מכנית קטנה אף הם לא הסבו לו כל הנאה. הצעצוע היחיד שאהב היה קליידוסקופ ישן נשכח שמצא בבית. הרשות שניתנה לו ללכת לאיבוד בארץ הפלאות הקטנה הזאת הפתיעה אותו עד אימה. ״אם אני אסתכל בו יותר מדי ייקחו לי אותו." הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה. הוא היה רוצה להסתתר כדי ליהנות מהפלא, מתוך תחושה שהוא עושה בכך מעשה אסור. אבל לא היתה לו כל אפשרות להסתתר.

החגיגה היומית הגדולה שלו היתה כששכב לישון. אמנם אמו יכלה לראות אותו ממיטתה, עינה יוקדת בצל העששית. אבל בפנותו אל הקיר התענג על רגע בל יתואר של יציאה לחופשי. הוא חזר ונעשה שניים, וחייך אל אחיו. לרוע מזלו נרדם מהר מדי. אבל בטרם ישקע באותו סוף לכול הקרוי שינה, הספיק להמתיק סוד. מילה תינוקית אחת שרדה בשפתו החשאית. וכך הסתכמו צערי היום שחלף:

״בּוֹבּוֹ10, כי שיעור שלא ידעתי, בובו, כי לשחק בכדור כשלא רציתי, בובו, כי האב במדרגות."

ובערבים מסוימים, קריאה של ייאוש גמור:

״בובו, כי הכול!"

*

כשגדל התמעטו חלומותיו והוא הסתער על לימודיו בשצף־קצף. כשהיה בן ארבע־עשרה חיבר שירה בלטינית, הכיר על פה מחזות שלמים של ראסין ושל קוֹרנֵיי, החל ללמוד חשבון אינטגרלי, השתלם בבוטניקה, התעניין באסטרונומיה, שלט באנגלית על בוריה, קרא את המשוררים הגרמנים. נאלצו למצוא לו כומר אחר. המחליפים התנערו בזה אחר זה מהתלמיד תאב הדעת.

״הוא יהיה בנדיקטיני!" אמרו, מזועזעים.

בפעם הראשונה שנהגתה מילה זו, חזה מריון בנס: חיוך על פניה הקפוצות של מאדם דה וַלדֶקלאר.

כעבור זמן מה, חקרה אותו על כוונותיו. אם יחפוץ בסמינר לכמרים, לא ימנעו זאת ממנו.

ליד השולחן הרחיק אביו לכת ואף פנה אליו בדברים:

״הדבר שהכי כדאי שתעשה הוא שתהיה כומר!"

הוא לא ענה. כה מיעט לדבר! ואז הוטל מצור של ממש על נפשו של המתבגר. הכומר־המורה, כומר הכפר שאצלו שימש במיסה זה שש שנים, האֵם, אפילו האב: ״סמינר! סמינר!"

בינתיים, הפיקוח היומיומי ההדוק — במקום שיוקל רק החריף.

הוא סבל זאת כמו בילדותו הרכה, אבל כעת חש עליונות על הפרוטסטנטית לשעבר, על הדמות המצומקת, המאפירה כבר, שהוסיפה לתפור בלי קול בין ספריו, עריצה מתנחמדת בעלת מבטא אנגלי. כל אימת שנשא את עיניו אליה היתה מסיטה את עיניה שלה. לפרקים היה משפיל לאחור את ראשו, ראש של מלאך רב השראה, ומביט בה בלי לומר דבר. רגע של התרסה דוממת. היא השתעלה, נבוכה, ובקול שהלך ונעשה מהוסס יותר ויותר:

״What is the matter, Marion?"

אך הוא לא טרח כלל לענות לה.

*

בן חמש־עשרה. ילדותו האפלה תמה. הוא עמד על סף גיל העצמאות. המתין ליום שבו תיסוג פחדנותו מפני כוחות הגבריות. איזו בושה לחוש מוג לב כל כך.

אחוז בולמוס ניסה להביט בראי, מישש בגנבה את שפתו העליונה שדבר לא צמח מעליה. פלומת השפם הראשונה תהיה האות למהפכה בכל ישותו. המחשבה על כך האיצה את פעימת לבו.

״אנחנו נראה להם שאנחנו גברים!" התרברב בלילה באוזני תאום הצללים שלו.

את אביו תיעב במיוחד, אותו בטלן רע מזג המסתגר בלי הרף בחדר עבודה חסר תועלת.

״באשר לסמינר, כך נוכל לברוח מהבית. זה יראה לו! והכומר? ו-mother? מה יגידו כולם?"

הוא צחק אל הכר, באותו צחוק בודד שגזרו עליו, בעליצות החולנית שהחניק בדרך כלל כדבר מביש. ובבת אחת גווע הצחוק, אנחה גדשה את הצוואר הצר יותר מדי.

״בובו, כי השפם לא צומח!"

*

פתאום, מוות.

ביום הראשון שנפלה למשכב, mother דרשה שבנה יבוא לחדרה. זה כבר קרה בעבר. הוטל עליו אז לעבוד למראשותיה כל עוד נשארה במיטתה. הכומר, שאסור היה לו להיכנס, יצטרך להמתין עד שתחלים לפני שיחדש את שיעוריו.

אבל הכומר לא המתין, ארז את מזוודתו ונמלט בוקר אחד כשאובחנה שפעת שנחשבה מידבקת ואכן היתה כזו.

כשראה שני יהלומים בעיני הנוטה למות, רכן מריון מעל מיטתה. Mother אחזה בידיו ולחצה אותן, מוּנעת בכוח בלתי מצוי. הוא שמע אותה הוגה:

״My poor, poor child!"

נקיפות מצפון, סוף־סוף! קצת רוך in extremis!

בפעם הראשונה בחייו זעק:

״אמא!"

אך היא כבר לא היתה בחיים, ולא שמעה זאת. אבוד נוכח המוות, לא מבין, פנה אל אביו שעמד בלי ניע למרגלות המיטה ונתקל במבטו החדור שנאה. שפתיו של האיש נעו:

״כבר גרמת לה מספיק סבל, לאומללה!"

״אני?" קרא, מתייפח.

*

שתי דמויות לבושות שחורים בחדר האוכל הגדול מדי: האב והבן, פנים אל פנים.

״אינני יכול לטפל בך. בשביל זה היה צורך באמך."

״כן," אמר מריון בקול הילד המתחלף שלו.

״אי אפשר שאשאר כאן לבדי. אני חייב לצאת, לנסוע. בכל זאת, לא אוכל לשלוח אותך אל הישועים!"

״למה, אבי? למה, אבי?"

התקווה העזה היא שזעקה. תלמידים אחרים! לצאת מהטירה, משדות הסלק! לחיות!

הוא חוזר ושואל:

״למה, אבי?"

״ככה."

הפה החמור נאלם דום. שתיקה.

*

יום אחד הוא עתיד להבין כמה נואשוֹת ודאי אהבה אותו אמו, כלבה דאוגה המגוננת על גורהּ מפני חיות הפרא — ההּ! אילו חיות פרא!

כאשר עמד לעזוב את המדרשה — את הגיהינום — (מצויד בכל התעודות ובלי שראה שוב את אביו, גם לא בחופשות, מאז החליט האב פתאום לשלוח אותו אל הישועים), נודע לו שהתייתם ושהוא יורשם של הטירה בצפון שהופגזה במלחמה ושל המעט שנותר מרכוש המשפחה.

תמיד היה לבדו בעולם. במרירות יצא בדרכו אל החיים בלוויית הכפיל, כפילו המוזר וביש המזל — המום המולד שלו.

לוסי דלרו-מרדרוס

לוסי דלרו-מרדרוס (1945-1874), אשת תרבות רבת פעלים: משוררת, מחברת רומנים, מחזאית, היסטוריונית, עיתונאית, פסלת וציירת. 
לוסי נולדה בנורמנדי, וכשהיתה בת שש עקרה המשפחה לפריז. ב-1900 היא נישאה לז'וזף-שארל מרדרוס שהיה רופא, מזרחן, מתרגם ומשורר, הזכור בזכות תרגומו החדש ל"אלף לילה ולילה". השניים התגרשו ב-1915, והיא לא נישאה מחדש. לוסי ראתה בגברים ידידים ורֵעים, קיבלה אותם כמעריצים, אבל את תשוקתה ייחדה לנשים.
המשורר האיטלקי גבריאלֶה ד'אנוּנציוֹ רקח בושם במיוחד בשבילה. הפסל אוגוסט רודן העתיר שבחים מופלגים על יופיה הגופני. השחקנית שרה בֶּרנַר החזיקה דיוקן שלה בחדר ההלבשה שלה פרי מכחולה של לוסי.
לוסי לא הסתירה את עניינה בנשים ומנעוריה היו לה מאהבות שונות, ביניהן נטלי קליפורד בארני שעליה מתבסס איפיון דמותה של גיבורת הספר - לורט וֶלס. יצירתה מציגה ראייה מפורטת של עולם התרבות והבוהמה הפריזאי, ובעיקר של המילייה הלסבי. 
ב-1932 התאהבה בזמרת האופרה היהודייה זֶ'רמֶן דה קסטרו, וגם בשנות הכיבוש הגרמני וחרף התנגדות מכריה ובני משפחתה, נשארה נאמנה לה ופעלה להצלתה. ב-1942 פרשה לעיירה שאטו-גונתייה ושם מתה ב-1945 סמוך לתום מלחמת העולם.

עוד על הספר

המלאך והסוטים לוסי דלרו-מרדרוס

1

תכופות חלם שאמו, או ליתר דיוק הבהמה העיוורת הפועלת בנו בלי קשר לרוחנו, ודאי ציפתה לתאומים כשנשאה אותו בתוכה, שכן למן הגיל שבו היצור האנושי מתוודע אל מועקת הנשמה, הוא חש באינסטינקט שיש לצדו עצמי שֵני מסתורי.

הגברת המעודנת בעלת העיניים המסויגות, הספוגה בעליונות ובנוקשות של מעמדה התורשתי, רצתה כבר משלב העריסה לטפל בעצמה בברייה החולנית שהביאה לעולם. אף פעם לא מסרה את ילדהּ, ולו לרגע אחד, לידיים נחותות. זה נדיר אצל אנגלו־סקסונים בני המעמד העליון. אחר כך המשיכה לרחוץ, להלביש, לשעשע ולהשכיב אותו בלא עזרת אומנת כלשהי. ממנה למד את תפילותיו הראשונות, וכן לקרוא, לכתוב ולספור באנגלית ובצרפתית.

הדבר עשוי ללמד, לפחות בצרפת, על חיבה עזה מאין כמותה בין אם לבנה. אולם די היה בנשיקה היובשנית שבה התקבל הפעוט בכל בוקר ונשלח למיטה לעת ערב לקַבֵּע נוראוֹת את הריחוק. הטקס המקפיא בשעת המשחק:

״שחק!" היתה מצווה מדאם דה וַלדֶקלאר, בלשון רבים רשמית.

ואם לעתים היתה מואילה, בימי גשם, לשחק ב"נחשים וסולמות", שום קרבה לא נלוותה לשעשוע זה.

סביר לשער שהאב, איש שתקן וקשה, דרש תמיד מאשתו, ולא בלי להלך עליה אימים, לנקוט שיטת חינוך זו. ברור היה שהוא מתחמק מפני צאצאו היחיד, שהטיל עליו פחד אימים. זר עוין לא היה נותן בזאטוט המסכן מבטים כה מרושעים.

בימים מסוימים נלקח הילד במכונית שאֶרוֶן וַלדֶקלאר השתמש בה כדי לבקר בחוות השייכות לו ולעתים כדי להרחיק לבדו עד פריז (לשם משכו אותו עורכי הדין). וכשעברו בשדות הסלק האינסופיים שאיש לא היה מעלה בדעתו להביט בהם, היה נצמד אל אמו ומשפיל את ראשו בעיקשות כדי שלא לראות את פניו של האציל ארך השפם שנגזר עליו להיות בנו.

המורה הפרטי הראשון שהופיע בטירה, לאחר שהובא מפריז בנסיעת עסקים קצרה, היה כומר זקן ויהיר, ונוכחותו רק החמירה את המשטר שהוטל על הילד הרך ביותר עלי אדמות.

אמן סלה. כל ההורים שתלטנים וחשדנים, כל הכמרים חסרי שיניים וזעפנים, אל כל הילדים מתייחסים כאל אסירים אשמים.

עדין אך עמיד, חלק הילדון את זמנו בין המיטה לחדר הלימוד, השלים חודש מחלה בשלושה ימים, ולעתים היה צורך לבלום את הלהיטות הקדחתנית שבה למד את שיעוריו והכין את מטלותיו, אם כי ברגעים אחרים עצלותו המיטה עליו עונשים.

כיוון שהורחק ללא פשרות מילדים אחרים, לא הלך אפילו לשיעור הקטכיזם בבוא העת לכך, אלא הכומר הוא שהרביץ בו את עקרונות הדת. נאסר עליו לדבר עם המשרתים. לא הותר לו לשחק בלי השגחה. מרותו של הכומר הזקן לא ביטלה את הפיקוח הקנאי הזה. האנגלייה הדקה נכחה, דוממת, בכל שיעור, התלוותה לכל טיול. ובלילה ישן הילדון בחדר קטן צמוד לחדרה.

היות שנשללה ממנו כל אינטימיות עם הדמויות המודחקות הסובבות את חייו, והיות שניזון רק מעבודה, מקרירות ומחידתיות, נהה לבו אחר הריק, נמלא בתהיות חסרות שחר של ילדוּת. עיניו הגדולות, שלהן שלושה גוונים בהירים סדורים במתכונת שושן, נחו בצל קמרוני גבותיו, אשר בלטו קלות ממצחו עתיר האינטלקט.

בפניו אכולות החיוורון וידיו הצנומות נשא בכל ישותו הכחושה את אותו חותם פתטי המהווה את יופיו של כל ידוע חולי.

״,Mother" היה אומר. ״אמא" היה נשמע חביב מדי בפי הילדון הלא אהוב. איש לא פנה אליו בלשון יחיד של קרבה. לא היה לו כלב. גם לא חתול. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

כיוון שמעולם לא הושאר בגפו, רק בשעת הכנת השיעורים בשביל הכומר או במיטתו, זימן את רוח הרפאים שלו.

אנו שוכחים רבים מחלומותינו בשנותינו הראשונות, ואין מי שירשום אותם בעוד מועד. כוח ההמצאה המדמה של כל הילדים, ובעיקר של ילדים מסוימים, היה יכול לספק יצירות מופת של פיוט או של פנטזיה למי שהיה משכיל להעלותן על הכתב בלשון קרובה דיה למקורן.

וַלדֶקלאר הקטן השפיל את עיניו בהתחסדות אל הדף שלפניו, ושוחח שיח אילם עם האילם האחר, אחיו הסמוי מעין. המשחקים שדמיין התערבלו ברוחו, יצירות אמיתיות ששפעה בהן הגאוניות של גילו. היו התלהבויות, מריבות ופרצי ליריקה חלומיים שהעלו על פניו המרוכזות הבעות שכמעט הפחידו את אמו, ואז היתה מרימה את קולה:

״What is the matter with you, Marion?"

היא הגתה את השם האנגלי הזה, המשמש לשני המינים, במלעיל ובלי לאנפף את העיצור הסופי: מריון. הילדון התחלחל, הקיץ בבהלה כמתוך שינה. לא היה לו כל הסבר מתקבל על הדעת. באותה שעה רכן על בעיה בחשבון! מפוחד, הביט בזו שישבה ותפרה בצדו האחר של השולחן והציצה בו בהיחבא. הוא נחפז לאלתֵר:

״חשבתי על האדון הכומר, הוא כמעט נפל אתמול כשזרק אליי את הכדור. האם לא ראית?"

ואולם הוא שנא את הכדור הזה, אותו שעשוע רשמי שאי אפשר להוסיף לו שום דבר ערטילאי או הזוי. נתנו לו אותו במתנה לכבוד חג המולד האחרון, במקום הבובה שביקש. גם לגזור ניירות צבעוניים וזהובים אסרו עליו. משחק תצרף מתמטי ומכונית מכנית קטנה אף הם לא הסבו לו כל הנאה. הצעצוע היחיד שאהב היה קליידוסקופ ישן נשכח שמצא בבית. הרשות שניתנה לו ללכת לאיבוד בארץ הפלאות הקטנה הזאת הפתיעה אותו עד אימה. ״אם אני אסתכל בו יותר מדי ייקחו לי אותו." הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה. הוא היה רוצה להסתתר כדי ליהנות מהפלא, מתוך תחושה שהוא עושה בכך מעשה אסור. אבל לא היתה לו כל אפשרות להסתתר.

החגיגה היומית הגדולה שלו היתה כששכב לישון. אמנם אמו יכלה לראות אותו ממיטתה, עינה יוקדת בצל העששית. אבל בפנותו אל הקיר התענג על רגע בל יתואר של יציאה לחופשי. הוא חזר ונעשה שניים, וחייך אל אחיו. לרוע מזלו נרדם מהר מדי. אבל בטרם ישקע באותו סוף לכול הקרוי שינה, הספיק להמתיק סוד. מילה תינוקית אחת שרדה בשפתו החשאית. וכך הסתכמו צערי היום שחלף:

״בּוֹבּוֹ10, כי שיעור שלא ידעתי, בובו, כי לשחק בכדור כשלא רציתי, בובו, כי האב במדרגות."

ובערבים מסוימים, קריאה של ייאוש גמור:

״בובו, כי הכול!"

*

כשגדל התמעטו חלומותיו והוא הסתער על לימודיו בשצף־קצף. כשהיה בן ארבע־עשרה חיבר שירה בלטינית, הכיר על פה מחזות שלמים של ראסין ושל קוֹרנֵיי, החל ללמוד חשבון אינטגרלי, השתלם בבוטניקה, התעניין באסטרונומיה, שלט באנגלית על בוריה, קרא את המשוררים הגרמנים. נאלצו למצוא לו כומר אחר. המחליפים התנערו בזה אחר זה מהתלמיד תאב הדעת.

״הוא יהיה בנדיקטיני!" אמרו, מזועזעים.

בפעם הראשונה שנהגתה מילה זו, חזה מריון בנס: חיוך על פניה הקפוצות של מאדם דה וַלדֶקלאר.

כעבור זמן מה, חקרה אותו על כוונותיו. אם יחפוץ בסמינר לכמרים, לא ימנעו זאת ממנו.

ליד השולחן הרחיק אביו לכת ואף פנה אליו בדברים:

״הדבר שהכי כדאי שתעשה הוא שתהיה כומר!"

הוא לא ענה. כה מיעט לדבר! ואז הוטל מצור של ממש על נפשו של המתבגר. הכומר־המורה, כומר הכפר שאצלו שימש במיסה זה שש שנים, האֵם, אפילו האב: ״סמינר! סמינר!"

בינתיים, הפיקוח היומיומי ההדוק — במקום שיוקל רק החריף.

הוא סבל זאת כמו בילדותו הרכה, אבל כעת חש עליונות על הפרוטסטנטית לשעבר, על הדמות המצומקת, המאפירה כבר, שהוסיפה לתפור בלי קול בין ספריו, עריצה מתנחמדת בעלת מבטא אנגלי. כל אימת שנשא את עיניו אליה היתה מסיטה את עיניה שלה. לפרקים היה משפיל לאחור את ראשו, ראש של מלאך רב השראה, ומביט בה בלי לומר דבר. רגע של התרסה דוממת. היא השתעלה, נבוכה, ובקול שהלך ונעשה מהוסס יותר ויותר:

״What is the matter, Marion?"

אך הוא לא טרח כלל לענות לה.

*

בן חמש־עשרה. ילדותו האפלה תמה. הוא עמד על סף גיל העצמאות. המתין ליום שבו תיסוג פחדנותו מפני כוחות הגבריות. איזו בושה לחוש מוג לב כל כך.

אחוז בולמוס ניסה להביט בראי, מישש בגנבה את שפתו העליונה שדבר לא צמח מעליה. פלומת השפם הראשונה תהיה האות למהפכה בכל ישותו. המחשבה על כך האיצה את פעימת לבו.

״אנחנו נראה להם שאנחנו גברים!" התרברב בלילה באוזני תאום הצללים שלו.

את אביו תיעב במיוחד, אותו בטלן רע מזג המסתגר בלי הרף בחדר עבודה חסר תועלת.

״באשר לסמינר, כך נוכל לברוח מהבית. זה יראה לו! והכומר? ו-mother? מה יגידו כולם?"

הוא צחק אל הכר, באותו צחוק בודד שגזרו עליו, בעליצות החולנית שהחניק בדרך כלל כדבר מביש. ובבת אחת גווע הצחוק, אנחה גדשה את הצוואר הצר יותר מדי.

״בובו, כי השפם לא צומח!"

*

פתאום, מוות.

ביום הראשון שנפלה למשכב, mother דרשה שבנה יבוא לחדרה. זה כבר קרה בעבר. הוטל עליו אז לעבוד למראשותיה כל עוד נשארה במיטתה. הכומר, שאסור היה לו להיכנס, יצטרך להמתין עד שתחלים לפני שיחדש את שיעוריו.

אבל הכומר לא המתין, ארז את מזוודתו ונמלט בוקר אחד כשאובחנה שפעת שנחשבה מידבקת ואכן היתה כזו.

כשראה שני יהלומים בעיני הנוטה למות, רכן מריון מעל מיטתה. Mother אחזה בידיו ולחצה אותן, מוּנעת בכוח בלתי מצוי. הוא שמע אותה הוגה:

״My poor, poor child!"

נקיפות מצפון, סוף־סוף! קצת רוך in extremis!

בפעם הראשונה בחייו זעק:

״אמא!"

אך היא כבר לא היתה בחיים, ולא שמעה זאת. אבוד נוכח המוות, לא מבין, פנה אל אביו שעמד בלי ניע למרגלות המיטה ונתקל במבטו החדור שנאה. שפתיו של האיש נעו:

״כבר גרמת לה מספיק סבל, לאומללה!"

״אני?" קרא, מתייפח.

*

שתי דמויות לבושות שחורים בחדר האוכל הגדול מדי: האב והבן, פנים אל פנים.

״אינני יכול לטפל בך. בשביל זה היה צורך באמך."

״כן," אמר מריון בקול הילד המתחלף שלו.

״אי אפשר שאשאר כאן לבדי. אני חייב לצאת, לנסוע. בכל זאת, לא אוכל לשלוח אותך אל הישועים!"

״למה, אבי? למה, אבי?"

התקווה העזה היא שזעקה. תלמידים אחרים! לצאת מהטירה, משדות הסלק! לחיות!

הוא חוזר ושואל:

״למה, אבי?"

״ככה."

הפה החמור נאלם דום. שתיקה.

*

יום אחד הוא עתיד להבין כמה נואשוֹת ודאי אהבה אותו אמו, כלבה דאוגה המגוננת על גורהּ מפני חיות הפרא — ההּ! אילו חיות פרא!

כאשר עמד לעזוב את המדרשה — את הגיהינום — (מצויד בכל התעודות ובלי שראה שוב את אביו, גם לא בחופשות, מאז החליט האב פתאום לשלוח אותו אל הישועים), נודע לו שהתייתם ושהוא יורשם של הטירה בצפון שהופגזה במלחמה ושל המעט שנותר מרכוש המשפחה.

תמיד היה לבדו בעולם. במרירות יצא בדרכו אל החיים בלוויית הכפיל, כפילו המוזר וביש המזל — המום המולד שלו.