גיבורות התנ"ך

האישה הראשונה

כבר בשעות הבוקר הבחינה חוה במתיחות שנתגלעה בין שני בניה, קין והבל. אופיים השונה של איש האדמה ושל רועה הצאן הביא שוב להתנגשות ביניהם.

"לוּ רק ידעתי כיצד לחנך אותם," מילמלה לעצמה בעודה משגיחה על התבשיל שביעבע בקדירה. "לוּ רק השכלתי לנתב כל אחד מהם למצוא את השקט הנפשי שבתוכו. לוּ רק היתה לי דוגמה כיצד לגדל ילדים."

בילדותם של השניים הכול נדמה לפלא בעיניה: כיצד נעמדו על רגליהם הקטנות בעזרתה, כיצד עשו את צעדיהם הראשונים. היא ליטפה את שערם שצימח לאטו והטעימה את המילים הראשונות שהגו: "אדמה, קין והבל, אִמרו א־ד־מה, בני האהובים." כך לימדה אותם לדבר. אדמה. אדם. דם.

אבל אותה איש לא לימד דבר. יום אחד פשוט היתה קיימת, ישות מושלמת שנבראה מתוך צלעו של אדם. היא לא עברה את תהליכי הגדילה שחוו בניה. מהרגע הראשון ידעה לדבר, ללכת ולחשוב. מיד ידעה להיות רעיה ומיד ידעה להיות אם, גם בלי שראתה נשים אחרות עושות זאת לפניה. נראה שהיכולות וההתנהגויות הנשיות היו חלק ממנה, מעצם טבעה.

זיכרונו של הגן המופלא הלך עמה לכל מקום. אך עצמה את עיניה, ומיד הגיעו אל אוזניה הרחשים העדינים שיצרו כפות רגליה בעת שפסעה על מצע עלי השלכת הפזורים על אדמתו בשלל גוונים: ירוקים, כתומים, חומים וסגלגלים. אך בכל פעם שנזכרה בגן גם הוא נמצא שם, בתוך זיכרונותיה.

"היי, אישה, האל אמר כי לא תאכלו מכל עץ הגן, אה?" נשף לעברה. קומתו הזקופה וביטחונו העצמי היו ראויים למי שנחשב מלך החיות והבהמות. הנחש. וכיצד זה הבינה את שפתו? הדבר היה כה טבעי בעיניה, עד כי לא נתנה עליו את הדעת באותו רגע. בתמימותה נסחפה לענות לו, לא מודעת לכך שהיתל בה ופתח עמה בדברים כדי למשוך אותה בערמומיות לשוחח על העץ ההוא, האסור. עכשיו היא יודעת להיזהר מעירומים, מנחשים, אבל אז...

"אנחנו דווקא כן אוכלים מפרי עץ הגן," אמרה ולא הבחינה בקורי הפיתוי שטווה סביבה. "אבל מפרי עץ הדעת אסור לנו לאכול וגם לא לגעת בו, פן נמות."

אילו אמר לה מישהו שהנחש מקנא באדם על הכבוד שרוחשים לו מלאכי השרת, הצולים עבורו מאכלים שירדו משמים ומסננים למענו יין, אילו אמר לה מישהו שמרוב קנאה תיכנן להערים עליה כך שתמשוך את אדם לאכול מפרי עץ הדעת כדי שימות, והוא הנחש יוכל לשאת אותה לאישה — היתה מתקשה להאמין שקיים רוע כזה ביקום המושלם.

בעיני הנחש ניצת זיק של ניצחון. האל לא דיבר עם אדם על איסור נגיעה בעץ, חשב וגיחך בעודו מרחרח את האוויר בלשונו המפוצלת. האכילה לבדה נאסרה. במו אוזניו הנחשיות שמע את האל מצווה על אדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אוכלך ממנו מות תמות." אולם כל זה נאמר לאדם בטרם נבראה האישה.

"איזו פתיה האישה הזאת," ליחשש וניחשש לעצמו הנחש בעודו מחכך את ידיו זו בזו. "בטח אדם הוסיף לה עוד אזהרה כסייג והיא קנתה את האיסור."

"היי, אישששששה," ציקצק לעברה בלשונו, "תראי את זה." הוא ניגש אל העץ, נגע בו וזיעזע אותו עד שנפלו פירותיו. "אוי..." קרא ועטה על פניו הבעה תמימה. "נגעתי באילן ואני עדיין חי."

לפני שהבינה את כוונתו כבר הדף אותה הנחש אל עבר העץ והוסיף בקול צחוק: "את רואה? גם את נגעת בעץ ואת עדיין חיה. אלוהים מנסה להרחיק אתכם מהעץ כי הוא יודע שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם ותהיו שווים אליו, ואולי גם אתם תוכלו לברוא עולמות..."

היא שלחה את ידה אל פרי העץ, שהיה תאווה לעיניים ונראה טוב למאכל, קירבה אותו אל פיה ונגסה בו. היא מיהרה ללעוס ולבלוע וחיכתה שיקרה משהו, אך חשה רק את מתיקותו של הפרי, שבערה על לשונה.

היא ציפתה לרגע שבו תחדל להיות, אך הסוף בושש לבוא. עוצמת המוות, האין־קיומיות, הכתה בה. עיניה נמלאו לחלוחית של בהלה למחשבה כי לאחר מותה תיברא עבור אדם אישה חדשה. האם גם לקראת כלולותיו עם האישה החדשה ילוו אותו המלאכים מיכאל וגבריאל כשושבינים? האם גם את החדשה יקשט בורא עולם בעשרים וארבעה מיני תכשיטים, כפי שקישט אותה לכבוד טקס הכלולות?

מה שבטוח, חשבה לעצמה, עדיף שגם אדם יאכל מהפרי. אם היא עומדת למות — עדיף שימות איתה, ואם הפרי מעניק תכונות אלוהיות, ראוי שאדם יזכה בהן כמותה.

היא מיהרה אל אדם והעניקה לו את הפרי, והוא נגס בו בזהירות. לפתע אירע דבר משונה. עור הציפורן שכיסה עד אז את בשרם התקלף מאליו ושניהם נותרו עירומים.

"קח את העלה הזה," אמרה האישה וקטפה כמה עלים גדולים שדמו לכף יד. היא הצמידה את העלים אל גופה ואל גופו של אדם והידקה אותם בכמה ענפים וחבלים שהשתלשלו מאחד העצים.

"אני שומע את קולו של האל המתהלך בגן," אמר אדם וקולו רעד. "בואי נתחבא." הם עוד לא ידעו שאין טעם להתחבא מפני בוראם, שהאל ימצא אותם בכל מקום שיסתתרו בו.

"מי הגיד לך כי עירום אתה?" הרעים קולו של האל. "המִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"

קומתו של אדם נראתה לה פתאום נמוכה, ואף היא עצמה חשה ששחה קומתה, כאילו האל הניח עליהם את ידו והנמיך אותם בכעסו על חטאם.

"זו היא אשמה," ענה אדם והצביע עליה. "זו היא. האישה שנתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל!"

באותו רגע נשבר בתוכה משהו, והיא ידעה שדבר לא יחזור להיות כפי שהיה. לפני שעה קלה עוד אהב אותה אדם כמו היו ישות אחת, כאילו בחר בה מתוך מאות אלפי נשים בעולם ולא כאילו שהה במחיצתה משום שהיא האישה היחידה, ברירת המחדל שלו. "עזר כנגדו", כינה אותה. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד," חזר ואמר לה, ועיניו הביטו בה בהערצה. וכעת הוא מגלגל את האשמה אליה, והיא, נותר לה רק לנהוג כמותו ולהעביר את האשמה אל הנחש.

אכזבה חמצמצה פשטה בגרונה. היא ידעה שהאל בנה אותה מתוך צלעו של אדם, בנה ונתן בה בינה יותר מן האיש, והיא באמת חשבה שהיא נבונה. אבל היכן בינתה כעת? היא צעדה אל החטא ואל האסון בעיניים פקוחות ואיפשרה ליצור ערמומי להטעות ולפתות אותה. נחשים עלולים לארוב בכל מקום, והיא הבטיחה לעצמה שמעתה ועד עולם תקשיב לבינתה הנשית היתרה, תדע לצעוד בדרך הטובה ולא תיתן לערמומיות ולפתלתלות להסיטה ממנה.

העונשים שהמטיר עליהם האל היו חמורים ומאיימים. לנחש נאמר כי יזחל על גחונו וכי איבה תשרור בינו לבין בני האדם. לאישה נאמר כי עצב ימלא את חייה, את הריונותיה ואת לידותיה, שתשוקתה תיסוב אל בעלה אך הוא ימשול בה. לאדם נאמר כי בזיעת אפו יאכל לחם, עד שישוב לאחר מותו אל האדמה. אולם נורא מכול היה הגירוש מגן עדן.

בעוד שניהם שקועים ביגונם, מנסים לעכל את גזירת הגירוש, מתבוננים סביבם ותוהים לאן יגורשו ואם קיים בעולם מקום שאינו גן עדן, שקעה השמש באופן בלתי־צפוי בפעם הראשונה בחייהם. אור דמדומים כיסה את הרקיע, וכעבור שעה קלה החל האור לסגת ולהיעלם.

"אוי לי," מירר אדם, "מפני שחטאתי העולם מחשיך וחוזר להיות תוהו ובוהו. אישה, זה המוות שלנו, זה העונש שלנו."

דמעות מילאו את עיני האישה. זה עתה העניק לה אדם את השם חוה, שהיה בו רמז להיותה אם כל חי, אך גם רמז לשמו של הנחש, חוויא, מחולל ומסובב החטא שהמיט עליהם את אסון הגירוש. היא לא היתה מסוגלת לראות את אדם בבכיו, ולכן התיישבה מולו ובכתה עמו כל הלילה, עד שבאותה דרך מפתיעה ובלתי־צפויה הנצה לפתע החמה.

"נראה כי זו דרכו של עולם," אמר אדם ומחה את דמעותיו. הוא לא ידע מה מחכה להם ביום החדש, אך לבו התמלא תקווה שבוודאי יהיה להם טוב. ואולי האל יסלח להם פעם והם או צאצאיהם ישובו יום אחד לגן עדן?

"מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לשם," מילמלה לעצמה חוה והמשיכה לערבב את התבשיל העשוי חיטים שקצר אדם בזיעת אפיו. לבה התמלא שוב בתחושת אשמה, בייסורים ובגעגועים. "לוּ רק יכולתי שוב להתהלך על מצע עלי השלכת בגן, להתענג למשמע קול פצפוצם תחת כפות רגלי היחפות, להיות היחידה מסוגי ביקום, נאהבת על ידי אדם, מובנת, חלק אחד שהוא מחצית השלם."

באותו הרגע נכנס אדם אל מעונם ובזרועותיו גופתו המדממת של הבל. הוא הניח את בנם על האדמה ואמר: "קין הרג אותו. כך נראה המוות, חוה. הבל איננו וגם קין ברח."

ריח התבשיל החרוך נמהל בעצב מסוג חדש שחתך בבשרה והכה אותה בתדהמה. עצב המוות. קֶרַע החותך ומשסע את הנשמה. היא הביטה בבנה הדומם וסירבה להאמין שלעולם לא תשוב לראותו צוחק, שר או רץ בשדות. אם עד כה היתה אם כל חי, ברגע זה הפכה להיות גם אם כל מת.

צעקה חדה בקעה מגרונה וניסרה את הדממה. עם הכול היתה מוכנה להתמודד — עם כאבי המחזור החודשי, עם תעוקת ההריונות, עם ייסורי הלידות ועם צער גידול הבנים, אבל לעוצמה כזאת של כאב ועצב לנוכח מות בנה לא ציפתה. עצב שאין לו סוף. קול דמי בנה זעק אליה מן האדמה, והרחש הענוג של עלי השלכת בגן עדן הלך ונמוג.