בני הערפל 3 - המלכה העליונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בני הערפל 3 - המלכה העליונה
מכר
אלפי
עותקים
בני הערפל 3 - המלכה העליונה
מכר
אלפי
עותקים

בני הערפל 3 - המלכה העליונה

4.9 כוכבים (71 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Queen of Nothing
  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 263 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 23 דק'

הולי בלק

הולי בלק היא סופרת ילדים ונוער אמריקנית ('ספיידרוויק', 'מגיסטריום') וכלת פרס אנדרה נורטון לספרי פנטזיה ומד"ב לנוער. הנסיך האכזר פותח את סדרת בני הערפל שכתבה. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות רבה, זכו בשבחי הביקורת, תורגמו לשפות רבות וכיכבו בראש רשימת רבי–המכר של הניו יורק טיימס.

תקציר

ג'וד, המלכה האנושית של ארץ הפיות, הוגלתה לארצות בני התמותה. ללא כוח, משותקת מכאב הבגידה של קרדן, המלך המרושע, היא נחושה להשיב לעצמה את כל מה שנלקח ממנה.
ההזדמנות צצה כאשר מתברר שחייה של אחותה התאומה, טרין, נתונים בסכנה. עד מהרה ג'וד מבינה שאם ברצונה להציל את אחותה, עליה לשוב לארץ הפיות הבוגדנית ולהתמודד עם רגשותיה כלפי קרדן. אבל אלפהיים שג'וד פוגשת עם שובה איננה זו שעזבה. מלחמה מאיימת לפרוץ, וככל שג'וד מעמיקה אל בין שורותיו של האויב, כך היא נלכדת יותר בסבך הפוליטי הרצחני. המצב מסתבך עוד יותר כאשר קללה רדומה אך רבת־עוצמה מופעלת, וזורעת בהלה ברחבי הממלכה.
כעת עַם הפיות זקוק למלכתו, ועל ג'וד לבחור בין שאיפותיה לבין אנושיותה.
הולי בלק
היא סופרת ילדים ונוער אמריקנית וכלת פרס אנדרה נורטון לספרי פנטזיה ומד"ב לנוער.
סדרת בני הערפל שכתבה התקבלה בהתלהבות רבה, זכתה בשבחי הביקורת, תורגמה לשפות רבות וכיכבה בראש רשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. המלכה העליונה הוא הספר השלישי והאחרון בסדרה.

פרק ראשון

1

אני, ג'וד דוארטה, המלכה העליונה הגולה של אלפהיים, מעבירה את רוב הבקרים בנמנום מול הטלוויזיה, צפייה בתחרויות בישול ובסרטים מצוירים ובשידורים חוזרים של סדרה שבה אנשים מתחרים במילוי משימות מוזרות, כמו ניקוב קופסאות ובקבוקים וחיתוך דג שלם. בשעות אחר הצהריים אני מאמנת את אחי, אוק, כשהוא מסכים לזה. בלילות אני יוצאת לשליחויות עבור הפיות המקומיות.

אני שומרת על פרופיל נמוך, כפי שהיה כדאי ככל הנראה שאעשה מלכתחילה. ואם אני מקללת את קרדן, עליי לקלל גם את עצמי, על כך שהייתי טיפשה ונכנסתי היישר למלכודת שהוא טמן לי.

כילדה דמיינתי שאחזור לעולם בני התמותה. ויווי וטרין ואני תיארנו שוב ושוב את החיים שם, נזכרנו ברֵיחות של דשא מכוסח ודלק, העלינו זיכרונות ממשחקי תופסת בחצרות אחוריות בשכונה ומשכשוך בכלור הצורב של בריכות שחייה בקיץ. הייתי חולמת על תה קר שהוכן מאבקה, וקרטיבים בטעם תפוז. השתוקקתי לדברים היומיומיים: ריח אספלט חם, כבלים מתמשכים בין פנסי רחוב, ג'ינגלים של פרסומות.

עכשיו, כשאני תקועה לתמיד בעולם בני התמותה, אני מתגעגעת אל ארץ הפיות בעוצמה צורבת. לקסם אני כמהה, לקסם אני מתגעגעת. אולי אני אפילו מתגעגעת לפחד. אני מרגישה כאילו אני מעבירה את ימיי בחלומות, חסרת מנוח, לעולם לא ערה לחלוטין.

אני מתופפת באצבעות על משטח העץ הצבוע של שולחן פיקניקים. תחילת הסתיו עכשיו, ובמיין כבר קריר. שמש של שעת אחר צהריים מאוחרת מנקדת את המדשאה שמחוץ לבניין הדירות בעודי צופה באוק משחק עם ילדים אחרים ברצועת היער שבינינו לבין הכביש הראשי. אלה ילדים מהבניין, כמה צעירים יותר וכמה מבוגרים יותר מאוק בן השמונה, כולם ירדו מאותו אוטובוס הסעות צהוב. הם משחקים משחק מלחמה חסר כללים, רודפים זה אחר זה עם מקלות. הם מכים כדרכם של ילדים, מכוונים אל כלי הנשק במקום אל היריב, צווחים מצחוק כשמקל נשבר. אני לא יכולה שלא להבחין, שהם לומדים את כל הדברים הלא נכונים על לחימה בחרב.

ובכל זאת אני צופה. וכך אני מגלה שאוק משתמש בהקסמה.

הוא עושה את זה באופן לא מודע, אני חושבת. הוא מתגנב לעבר הילדים האחרים, אבל אז מגיע קטע שאין בו מחסה נוח. הוא ממשיך להתקדם, ולמרות שהוא נמצא בשטח הפתוח, לא נראה שהם מבחינים בו.

הוא מתקרב עוד ועוד, והילדים עדיין לא מסתכלים בכיוונו. וכשהוא מזנק עליהם במקל מונף, הם צווחים בהפתעה כנה לחלוטין.

הוא היה בלתי נראה. הוא השתמש בהקסמה. ואני, שהוטלה עליי הַשְבּעה שמונעת מהקסמות להשפיע עליי, לא הבחנתי בזה עד שזה קרה. הילדים האחרים חושבים שאוק סתם מוצלח בזה או שסתם היה לו מזל. רק אני יודעת כמה פזיז זה היה מצידו.

אני מחכה עד שהילדים האחרים מתפזרים לדירות. הם מסתלקים אחד־אחד עד שרק אחי נשאר. למרות מרבד העלים, אני לא צריכה קסם כדי להתגנב אליו בלי שירגיש. בתנועה מהירה אני כורכת זרוע סביב הצוואר של אוק ולוחצת על הגרון שלו חזק מספיק להבהיל אותו. הוא מתפתל לאחור וכמעט חובט לי בסנטר עם הקרניים שלו. לא רע. הוא מנסה להשתחרר אבל רק בחצי כוח. הוא מרגיש שזאת אני, ולא מפחד ממני.

אני מהדקת את האחיזה. אם אלחץ על הגרון שלו מספיק זמן, הוא יאבד את ההכרה.

הוא מנסה לדבר, ואז כנראה מתחיל להרגיש בהשפעת המחסור באוויר. הוא שוכח את כל ההכשרה שלו ומתחיל להשתולל, שורט בזרועות שלי ובועט לי ברגליים. אני מרגישה נורא. רק רציתי שהוא יפחד קצת, מספיק כדי להחזיר מלחמה, לא שיהיה מבועת.

אני מרפה והוא כושל הלאה ממני, מתנשף, עיניו רטובות מדמעות. "למה עשית את זה?" הוא רוצה לדעת. הוא מסתכל עליי במבט מאשים.

"כדי להזכיר לך שלהילחם זה לא משחק," אני אומרת, ומרגישה כאילו הקול של מדוק בוקע מגרוני. אני לא רוצה שאוק יגדל כמוני, כועס ומפוחד. אבל אני רוצה שהוא ישרוד, ומדוק לימד אותי איך שורדים.

איך אני אמורה לדעת להעביר לו את הדברים הנכונים, כשאני לא מכירה דבר מלבד הילדות הדפוקה שלי? אולי החלקים בה שיְקרים לליבי הם החלקים הלא נכונים. "מה תעשה מול יריב שבאמת רוצה לפגוע בך?"

"לא אכפת לי," אוק אומר. "לא אכפת לי מהדברים האלה. אני לא רוצה להיות מלך. אני אף פעם לא רוצה להיות מלך."

לרגע אני רק בוהה בו. אני רוצה להאמין שהוא משקר, אבל הוא הרי לא מסוגל לזה.

"לא תמיד יש לנו ברירה בנוגע לגורל שלנו," אני אומרת.

"תמלכי את אם כזה אכפת לך!" הוא אומר. "אני לא אעשה את זה. לעולם לא."

אני מתאמצת לא לצרוח. "אני לא יכולה, כמו שאתה יודע, כי אני בגלוּת," אני מזכירה לו.

הוא רוקע ברגל בעלת פרסה. "גם אני! והסיבה היחידה שאני בעולם בני האדם היא שאבא רוצה את הכתר המטופש ואַת רוצה אותו וכולם רוצים אותו. טוב, אני לא רוצה אותו. הוא מקולל."

"כל כוח הוא מקולל," אני אומרת. "הנוראיים ביותר בינינו יעשו הכול כדי להשיג אותו, ואלה שישתמשו בו בצורה הטובה ביותר לא רוצים בו. אבל זה לא אומר שהם יוכלו להתחמק לנצח מהאחריות שלהם."

"אתם לא יכולים להכריח אותי להיות המלך העליון," אומר אוק, ואז מסתובב ופורץ בריצה בכיוון בניין הדירות.

אני מתיישבת על הקרקע הקרה בידיעה שפישלתי לגמרי בשיחה הזאת. אני יודעת שמדוק הכשיר אותי ואת טרין טוב יותר משאני מכשירה את אוק. אני יודעת שהייתי יהירה וטיפשה כשחשבתי שאוכל לשלוט בקרדן.

אני יודעת שבמשחק הגדול של נסיכים ומלכות, הועפתי מהלוח.

אני חוזרת לדירה ומוצאת את הדלת של אוק נעולה בפנַי. ויוויאן, אחותי בת הפיות, עומדת מול השיש במטבח ומסתכלת על מסך הטלפון שלה בחיוך רחב.

כשהיא מבחינה בי היא תופסת בידי ומסובבת אותי שוב ושוב עד שהראש שלי מסתחרר.

"הת'ר שוב אוהבת אותי," היא אומרת וצחוק בקולה.

הת'ר הייתה החברה האנושית של ויווי. היא השלימה עם ההתחמקויות של ויווי לגבי העבר שלה. היא אפילו השלימה עם כך שאוק בא לגור איתן בדירה הזאת. אבל כשגילתה שוויווי לא אנושית וגם שוויווי הפעילה עליה קסם, היא זרקה אותה ועזבה את הדירה. קשה לי להודות בזה, כי אני רוצה שאחותי תהיה מאושרת — והת'ר באמת עשתה אותה מאושרת — אבל ממש הגיע לה שהת'ר תזרוק אותה.

אני ניתקת ממנה וממצמצת בבלבול. "מה?"

ויווי מנופפת לעברי בטלפון שלה. "היא שלחה לי הודעה. היא רוצה לחזור. הכול יהיה כמו קודם."

עלים שצמחו לא נשאבים בחזרה אל הענף, אגוזים שפוצחו לא חוזרים לקליפה, וחברות שהוקסמו לא מתעוררות יום אחד ומחליטות לוותר לאקסיות המפחידות שלהן.

"תני לי לראות," אני אומרת ומושיטה יד לטלפון של ויווי. היא נותנת לי אותו.

אני עוברת על ההודעות, שרובן מוויווי ומלאות התנצלויות, הבטחות פזיזות ותחנונים נואשים יותר ויותר. מהצד של הת'ר יש הרבה שתיקה וכמה הודעות מסוג "אני צריכה עוד זמן לחשוב".

ואז זה:

אני רוצה לשכוח את ארץ הפיות. אני רוצה לשכוח שאַת ואוק לא אנושיים. אני לא רוצה להמשיך להרגיש ככה. אם אני אבקש ממך לגרום לי לשכוח, תעשי את זה?

אני בוהה במילים רגע ארוך ושואפת אוויר.

אני מבינה למה ויווי קראה את ההודעה בצורה שקראה, אבל נדמה לי שהיא טעתה בפרשנות שלה. אילו אני הייתי כותבת אותה, הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה זה שוויווי תסכים. הייתי רוצה שהיא תעזור לי להבין שגם אם היא ואוק לא אנושיים, הם כן אוהבים אותי. הייתי רוצה שוויוי תתעקש שלא יעזור להעמיד פנים שארץ הפיות לא קיימת. הייתי רוצה שוויווי תאמר לי שהיא עשתה טעות, ושלעולם לא תחזור על הטעות הזאת, ויהי מה.

אילו אני הייתי שולחת את ההודעה, היא הייתה מבחן.

אני מחזירה את הטלפון לוויווי. "מה את מתכוונת לענות לה?"

"שאני אעשה כל מה שהיא תרצה," אחותי אומרת, שבועה מוגזמת עבור בני תמותה, ושבועה מבעיתה ממש כשמדובר במישהי שההבטחה הזאת תחייב אותה באופן מוחלט.

"אולי היא לא יודעת מה היא רוצה," אני אומרת. לא חשוב מה אעשה, יהיה בזה חוסר נאמנות. ויווי היא אחותי, אבל הת'ר בת אנוש. לשתיהן אני חייבת משהו.

נכון לעכשיו, ויווי לא מעוניינת אלא להניח שהכול יהיה בסדר. היא מחייכת אליי חיוך רחב ורגוע, לוקחת תפוח מקערת הפירות ומשליכה אותו באוויר. "מה הבעיה של אוק? הוא נכנס לכאן בכעס וטרק את דלת החדר שלו. הוא הולך להיות כזה דרמטי כשיגיע לגיל ההתבגרות?"

"הוא לא רוצה להיות המלך העליון," אני אומרת לה.

"אה. זה." ויווי מעיפה מבט בכיוון החדר שלו. "חשבתי שמדובר במשהו חשוב."

 

 

הולי בלק

הולי בלק היא סופרת ילדים ונוער אמריקנית ('ספיידרוויק', 'מגיסטריום') וכלת פרס אנדרה נורטון לספרי פנטזיה ומד"ב לנוער. הנסיך האכזר פותח את סדרת בני הערפל שכתבה. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות רבה, זכו בשבחי הביקורת, תורגמו לשפות רבות וכיכבו בראש רשימת רבי–המכר של הניו יורק טיימס.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Queen of Nothing
  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 263 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 23 דק'
בני הערפל 3 - המלכה העליונה הולי בלק

1

אני, ג'וד דוארטה, המלכה העליונה הגולה של אלפהיים, מעבירה את רוב הבקרים בנמנום מול הטלוויזיה, צפייה בתחרויות בישול ובסרטים מצוירים ובשידורים חוזרים של סדרה שבה אנשים מתחרים במילוי משימות מוזרות, כמו ניקוב קופסאות ובקבוקים וחיתוך דג שלם. בשעות אחר הצהריים אני מאמנת את אחי, אוק, כשהוא מסכים לזה. בלילות אני יוצאת לשליחויות עבור הפיות המקומיות.

אני שומרת על פרופיל נמוך, כפי שהיה כדאי ככל הנראה שאעשה מלכתחילה. ואם אני מקללת את קרדן, עליי לקלל גם את עצמי, על כך שהייתי טיפשה ונכנסתי היישר למלכודת שהוא טמן לי.

כילדה דמיינתי שאחזור לעולם בני התמותה. ויווי וטרין ואני תיארנו שוב ושוב את החיים שם, נזכרנו ברֵיחות של דשא מכוסח ודלק, העלינו זיכרונות ממשחקי תופסת בחצרות אחוריות בשכונה ומשכשוך בכלור הצורב של בריכות שחייה בקיץ. הייתי חולמת על תה קר שהוכן מאבקה, וקרטיבים בטעם תפוז. השתוקקתי לדברים היומיומיים: ריח אספלט חם, כבלים מתמשכים בין פנסי רחוב, ג'ינגלים של פרסומות.

עכשיו, כשאני תקועה לתמיד בעולם בני התמותה, אני מתגעגעת אל ארץ הפיות בעוצמה צורבת. לקסם אני כמהה, לקסם אני מתגעגעת. אולי אני אפילו מתגעגעת לפחד. אני מרגישה כאילו אני מעבירה את ימיי בחלומות, חסרת מנוח, לעולם לא ערה לחלוטין.

אני מתופפת באצבעות על משטח העץ הצבוע של שולחן פיקניקים. תחילת הסתיו עכשיו, ובמיין כבר קריר. שמש של שעת אחר צהריים מאוחרת מנקדת את המדשאה שמחוץ לבניין הדירות בעודי צופה באוק משחק עם ילדים אחרים ברצועת היער שבינינו לבין הכביש הראשי. אלה ילדים מהבניין, כמה צעירים יותר וכמה מבוגרים יותר מאוק בן השמונה, כולם ירדו מאותו אוטובוס הסעות צהוב. הם משחקים משחק מלחמה חסר כללים, רודפים זה אחר זה עם מקלות. הם מכים כדרכם של ילדים, מכוונים אל כלי הנשק במקום אל היריב, צווחים מצחוק כשמקל נשבר. אני לא יכולה שלא להבחין, שהם לומדים את כל הדברים הלא נכונים על לחימה בחרב.

ובכל זאת אני צופה. וכך אני מגלה שאוק משתמש בהקסמה.

הוא עושה את זה באופן לא מודע, אני חושבת. הוא מתגנב לעבר הילדים האחרים, אבל אז מגיע קטע שאין בו מחסה נוח. הוא ממשיך להתקדם, ולמרות שהוא נמצא בשטח הפתוח, לא נראה שהם מבחינים בו.

הוא מתקרב עוד ועוד, והילדים עדיין לא מסתכלים בכיוונו. וכשהוא מזנק עליהם במקל מונף, הם צווחים בהפתעה כנה לחלוטין.

הוא היה בלתי נראה. הוא השתמש בהקסמה. ואני, שהוטלה עליי הַשְבּעה שמונעת מהקסמות להשפיע עליי, לא הבחנתי בזה עד שזה קרה. הילדים האחרים חושבים שאוק סתם מוצלח בזה או שסתם היה לו מזל. רק אני יודעת כמה פזיז זה היה מצידו.

אני מחכה עד שהילדים האחרים מתפזרים לדירות. הם מסתלקים אחד־אחד עד שרק אחי נשאר. למרות מרבד העלים, אני לא צריכה קסם כדי להתגנב אליו בלי שירגיש. בתנועה מהירה אני כורכת זרוע סביב הצוואר של אוק ולוחצת על הגרון שלו חזק מספיק להבהיל אותו. הוא מתפתל לאחור וכמעט חובט לי בסנטר עם הקרניים שלו. לא רע. הוא מנסה להשתחרר אבל רק בחצי כוח. הוא מרגיש שזאת אני, ולא מפחד ממני.

אני מהדקת את האחיזה. אם אלחץ על הגרון שלו מספיק זמן, הוא יאבד את ההכרה.

הוא מנסה לדבר, ואז כנראה מתחיל להרגיש בהשפעת המחסור באוויר. הוא שוכח את כל ההכשרה שלו ומתחיל להשתולל, שורט בזרועות שלי ובועט לי ברגליים. אני מרגישה נורא. רק רציתי שהוא יפחד קצת, מספיק כדי להחזיר מלחמה, לא שיהיה מבועת.

אני מרפה והוא כושל הלאה ממני, מתנשף, עיניו רטובות מדמעות. "למה עשית את זה?" הוא רוצה לדעת. הוא מסתכל עליי במבט מאשים.

"כדי להזכיר לך שלהילחם זה לא משחק," אני אומרת, ומרגישה כאילו הקול של מדוק בוקע מגרוני. אני לא רוצה שאוק יגדל כמוני, כועס ומפוחד. אבל אני רוצה שהוא ישרוד, ומדוק לימד אותי איך שורדים.

איך אני אמורה לדעת להעביר לו את הדברים הנכונים, כשאני לא מכירה דבר מלבד הילדות הדפוקה שלי? אולי החלקים בה שיְקרים לליבי הם החלקים הלא נכונים. "מה תעשה מול יריב שבאמת רוצה לפגוע בך?"

"לא אכפת לי," אוק אומר. "לא אכפת לי מהדברים האלה. אני לא רוצה להיות מלך. אני אף פעם לא רוצה להיות מלך."

לרגע אני רק בוהה בו. אני רוצה להאמין שהוא משקר, אבל הוא הרי לא מסוגל לזה.

"לא תמיד יש לנו ברירה בנוגע לגורל שלנו," אני אומרת.

"תמלכי את אם כזה אכפת לך!" הוא אומר. "אני לא אעשה את זה. לעולם לא."

אני מתאמצת לא לצרוח. "אני לא יכולה, כמו שאתה יודע, כי אני בגלוּת," אני מזכירה לו.

הוא רוקע ברגל בעלת פרסה. "גם אני! והסיבה היחידה שאני בעולם בני האדם היא שאבא רוצה את הכתר המטופש ואַת רוצה אותו וכולם רוצים אותו. טוב, אני לא רוצה אותו. הוא מקולל."

"כל כוח הוא מקולל," אני אומרת. "הנוראיים ביותר בינינו יעשו הכול כדי להשיג אותו, ואלה שישתמשו בו בצורה הטובה ביותר לא רוצים בו. אבל זה לא אומר שהם יוכלו להתחמק לנצח מהאחריות שלהם."

"אתם לא יכולים להכריח אותי להיות המלך העליון," אומר אוק, ואז מסתובב ופורץ בריצה בכיוון בניין הדירות.

אני מתיישבת על הקרקע הקרה בידיעה שפישלתי לגמרי בשיחה הזאת. אני יודעת שמדוק הכשיר אותי ואת טרין טוב יותר משאני מכשירה את אוק. אני יודעת שהייתי יהירה וטיפשה כשחשבתי שאוכל לשלוט בקרדן.

אני יודעת שבמשחק הגדול של נסיכים ומלכות, הועפתי מהלוח.

אני חוזרת לדירה ומוצאת את הדלת של אוק נעולה בפנַי. ויוויאן, אחותי בת הפיות, עומדת מול השיש במטבח ומסתכלת על מסך הטלפון שלה בחיוך רחב.

כשהיא מבחינה בי היא תופסת בידי ומסובבת אותי שוב ושוב עד שהראש שלי מסתחרר.

"הת'ר שוב אוהבת אותי," היא אומרת וצחוק בקולה.

הת'ר הייתה החברה האנושית של ויווי. היא השלימה עם ההתחמקויות של ויווי לגבי העבר שלה. היא אפילו השלימה עם כך שאוק בא לגור איתן בדירה הזאת. אבל כשגילתה שוויווי לא אנושית וגם שוויווי הפעילה עליה קסם, היא זרקה אותה ועזבה את הדירה. קשה לי להודות בזה, כי אני רוצה שאחותי תהיה מאושרת — והת'ר באמת עשתה אותה מאושרת — אבל ממש הגיע לה שהת'ר תזרוק אותה.

אני ניתקת ממנה וממצמצת בבלבול. "מה?"

ויווי מנופפת לעברי בטלפון שלה. "היא שלחה לי הודעה. היא רוצה לחזור. הכול יהיה כמו קודם."

עלים שצמחו לא נשאבים בחזרה אל הענף, אגוזים שפוצחו לא חוזרים לקליפה, וחברות שהוקסמו לא מתעוררות יום אחד ומחליטות לוותר לאקסיות המפחידות שלהן.

"תני לי לראות," אני אומרת ומושיטה יד לטלפון של ויווי. היא נותנת לי אותו.

אני עוברת על ההודעות, שרובן מוויווי ומלאות התנצלויות, הבטחות פזיזות ותחנונים נואשים יותר ויותר. מהצד של הת'ר יש הרבה שתיקה וכמה הודעות מסוג "אני צריכה עוד זמן לחשוב".

ואז זה:

אני רוצה לשכוח את ארץ הפיות. אני רוצה לשכוח שאַת ואוק לא אנושיים. אני לא רוצה להמשיך להרגיש ככה. אם אני אבקש ממך לגרום לי לשכוח, תעשי את זה?

אני בוהה במילים רגע ארוך ושואפת אוויר.

אני מבינה למה ויווי קראה את ההודעה בצורה שקראה, אבל נדמה לי שהיא טעתה בפרשנות שלה. אילו אני הייתי כותבת אותה, הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה זה שוויווי תסכים. הייתי רוצה שהיא תעזור לי להבין שגם אם היא ואוק לא אנושיים, הם כן אוהבים אותי. הייתי רוצה שוויוי תתעקש שלא יעזור להעמיד פנים שארץ הפיות לא קיימת. הייתי רוצה שוויווי תאמר לי שהיא עשתה טעות, ושלעולם לא תחזור על הטעות הזאת, ויהי מה.

אילו אני הייתי שולחת את ההודעה, היא הייתה מבחן.

אני מחזירה את הטלפון לוויווי. "מה את מתכוונת לענות לה?"

"שאני אעשה כל מה שהיא תרצה," אחותי אומרת, שבועה מוגזמת עבור בני תמותה, ושבועה מבעיתה ממש כשמדובר במישהי שההבטחה הזאת תחייב אותה באופן מוחלט.

"אולי היא לא יודעת מה היא רוצה," אני אומרת. לא חשוב מה אעשה, יהיה בזה חוסר נאמנות. ויווי היא אחותי, אבל הת'ר בת אנוש. לשתיהן אני חייבת משהו.

נכון לעכשיו, ויווי לא מעוניינת אלא להניח שהכול יהיה בסדר. היא מחייכת אליי חיוך רחב ורגוע, לוקחת תפוח מקערת הפירות ומשליכה אותו באוויר. "מה הבעיה של אוק? הוא נכנס לכאן בכעס וטרק את דלת החדר שלו. הוא הולך להיות כזה דרמטי כשיגיע לגיל ההתבגרות?"

"הוא לא רוצה להיות המלך העליון," אני אומרת לה.

"אה. זה." ויווי מעיפה מבט בכיוון החדר שלו. "חשבתי שמדובר במשהו חשוב."