מוסדות השלטון בישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוסדות השלטון בישראל
הוספה למועדפים

מוסדות השלטון בישראל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דב בן-מאיר (11 באוגוסט 1927) הוא איש ציבור ישראלי.

בין תפקידיו הבולטים כיהן מטעם מפלגת העבודה, כמזכיר המפלגה במחוז תל אביב, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל אביב-יפו וחבר הכנסת מטעם המערך.
 

בן-מאיר נולד בשם דב צוּקֶר בשנת 1927 בעיירה צ'יחוצ'ינק (Ciechocinek) שבפולין.
הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1935 ולמד בבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנת 1946 התגייס להכשרת הפלמ"ח בכפר גלעדי, ובאותה שנה החל בפעילות בתנועה המאוחדת והיה חבר ההנהגה הארצית שלה עד 1954.
מטעם התנועה היה בין מייסדי קיבוץ מעין ברוך וחבר בו (1947–1953).
 
בוגר תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בן-מאיר שימש בין השנים 1954–1962 כמנהל שירות הפרסומים במשרד ראש הממשלה.
לאחר מכן גברה פעילותו הציבורית, בהיותו מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן (1962–1967), מזכיר מפלגת העבודה במחוז תל אביב (1970–1976), חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות (1976–1982) ומזכיר מועצת הפועלים תל אביב-יפו (1976–1984).
 
במקביל, החל משנת 1981, כיהן כחבר הכנסת מטעם המערך.
כהונתו נמשכה לאורך הכנסת העשירית והכנסת ה-11, בהן היה חבר ועדת העבודה והרווחה, ועדת העלייה והקליטה וועדת הפנים ואיכות הסביבה. בכנסת ה-11 שימש גם כסגן יושב ראש הכנסת.
בשתי כהונותיו עמד בראש אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל–גרמניה.
בשנים 1981–1989 כיהן כחבר מועצת העיר תל אביב-יפו ושימש בה סגן ראש העירייה (1981–1986) וממלא מקום ראש העירייה (1983–1989).
 
לאחר סיום תפקידיו בכנסת ובעירייה מונה בן-מאיר ליועצו של שר האוצר שמעון פרס.
בתפקיד זה שימש כשנה ובמסגרתו היה אחראי לקידום הקשרים הכלכליים של ישראל עם מדינות דוברות גרמנית. לאחר מכן, משנת 1990, פנה למגזר הפרטי והיה ליועץ כלכלי לחברות גרמניות בפיתוח קשרים עסקיים עם ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית.
 
זכה, בין היתר, בתארים "יקיר העיר תל אביב" ו"יקיר ההסתדרות".

תקציר

הספר המוגש בזאת לקורא הוא הרביעי בסדרת הספרים: ישראל – העם והמדינה (רשימת ספרי הסדרה מפורטת בעמוד האחרון של הספר), והוא נועד להעמיד בפני הקורא, במיוחד זה הלומד או המלמד – מקור אמין, מקיף וסדור של המערכת השלטונית של המדינה, תוך תיאור מפורט של תיפקודה ותוך ציון הישגיה ובעיותיה.

דב בן-מאיר (נולד ב-11 באוגוסט 1927) הוא איש ציבור ישראלי. בין תפקידיו הבולטים כיהן, מטעם מפלגת העבודה, כמזכיר המפלגה במחוז תל אביב, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל אביב-יפו וחבר הכנסת מטעם המערך.

פרק ראשון

פרק ראשון

מנהיגות וטוהר מידות

הכוח העצום המופקד בידיו של נבחר ציבור מעמיד אותו במבחן יומיומי של טוהר מידות. הוא מצווה להימנע משימוש במעמדו הציבורי למטרות אישיות. כבר בתנ"ך נאמר, "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר אדוני אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיניי חכמים ויסלף דברי צדיקים". (דברים, ט"ז – 18)

וכשנציגי השבטים באים אל שמואל הנביא ומבקשים שישים עליהם מלך, הוא אומר, "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם ייקח ושם אותם במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. לשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש את חרישו ולקצור את קצירו, ולעשות כלי-מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם, ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו; וזרעיכם וכרמיכם יעשור ונתן לסריסיו ולעבדיו; ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם ייקח ועשה למלאכתו; צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים" (שמואל א' פרק ח' – 11).

שמואל הנביא הקדים בכך באלפי שנים את הלורד אקטון הבריטי, שאמר בסוף המאה ה-19, "השלטון משחית – ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט".

משולחי כל רסן

אנשים שכוח רב בידם והם שולטים על האוצר ועל כל משאבי המדינה, מתקשים לא פעם להבדיל בין מה ששייך לציבור לבין רכושם הפרטי. בעל השררה עלול להשתמש במעמדו ובכוחו הפוליטי כדי "לעשות לביתו" ואין המדובר רק בקבלת שוחד. שגריר ידוע נהג לגבות לכיסו כ- 5,000 דולר על השתתפות בשמחות משפחתיות; רב ראשי ישראלי נהג להיענות בשמחה להזמנות לחתן עשירים יהודים באירופה או בארה"ב תמורת כמה אלפי דולרים, למרות האיסור על עובד מדינה לנהוג כך.

במקרים כאלה ודומיהם עבירה גוררת עבירה, שכן על התשלומים האלה המקבל לא משלם מס הכנסה, ובתקופה בה נאסרה בישראל החזקת מטבע חוץ, הוא עבר גם על חוק זה.

במסלול חייו של איש ציבור טמונים מוקשים רבים כאלה. חלק הארי שלהם מקורו בנותנים יותר מאשר במבקשים: עשירים מוכנים לשלם סכומים נכבדים כדי להיות ולהיראות בין באי ביתו של השליט. ויש השולחים את לחמם על פני המים בתקווה לקבל חסדים כלכליים בעתיד.

יהודים עשירים מהתפוצות נהגו ונוהגים לתרום לפרויקטים ציבוריים בישראל, ובבואם לעשות כאן עסקים הם מצפים לקבל יחס מיוחד. מהלכים אלה מלווים לא אחת במתנות, באירוח מלכותי, בהסעה במטוסים פרטיים ובחופשות חלומיות לראשי השלטון הישראלים, שבידם נתונות החלטות הקשורות בעסקיהם של התורמים. פנקס התורמים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שפורסם במרץ 2011, הכיל עשרות דוגמאות כאלה. ידועה גם התערבותו של שר בכיר בישראל למען ידידו המיליונר הזר, שהתמודד על רכישת מניות של בנק גדול; או התערבות ברשות ההשקעות למען ידיד אחר שביקש השתתפות גדולה יותר של הרשות בהקמת המפעל שלו.

יש לזכור כי לידתה וחיזוקה של מדינת ישראל היו כרוכים בפגיעה מתמדת בחוקים בינלאומיים ובחוקיהן של מדינות רבות. פליטים יהודים הוברחו דרך גבולות בדרכם לארץ-ישראל תמורת שלמונים לשומרי הגבול; בוצעו רכישות נשק לא חוקיות, או כאלה שהפרו את האמברגו שהטילו מדינות במערב על מכירת נשק לישוב היהודי ומאוחר יותר לישראל; פעולות ישראליות פגעו בריבונותן של מדינות: חטיפת אייכמן בארגנטינה; הברחת ספינות הטילים מנמל שרבורג הצרפתי בהפרה בוטה של איסור שהטיל הנשיא דה-גול על שחרורן; הקמת הכור האטומי בדימונה מאחורי מסך דיסאינפורמציה מכוון של ממשלת ישראל ("מפעל טקסטיל"...) ותוך רכישה של אורניום, מים כבדים וכו' בדרכים עקלקלות.

ישראל הפכה גם למדינת מקלט להון יהודי שחור ולעתים אף עזרה בהברחת הון יהודי, במזומן! ממדינות שאסרו על הוצאת הון משטחן. ולא פעם קרה שנציגי השלטון בפעילות הלא חוקית הזאת לא עמדו בפיתוי לשלשל נתח לכיסם.

גם מערכות הבחירות בישראל הן מקור לא אכזב לעבירות על חוקי המדינה, בעיקר על ידי ראשי התנועות הפוליטיות או עושי דברם בסתר. מדובר בעיקר בתרומות אסורות למערכות הבחירות. בעקבות כך, נוצר צורך להלבין תרומות של עשירים יהודים מרחבי העולם ולהשתמש בכספים הללו מחוץ להנהלת הספרים הרשמית של מטה הבחירות המפלגתי. את העבודה הזאת, כולל העברות רבות במזומנים, ביצעו תמיד שליחים, נאמנים יותר ונאמנים פחות. במקרים שבהם הורידו השליחים "קומיסיון" לעצמם או לשולחיהם לא ניתן היה לעשות דבר...

על השיטה הזאת של תשלום דמי לא יחרץ למי שמלכלכים את הידיים בכסף לא חוקי ניתן ללמוד מכתבי אישום ומהדלפות מחדרי החקירות של אנשים ומוסדות, בפרשות מסוג הבנייה החריגה בפרויקט "הולילנד" ובפרויקטים אחרים.

הנוהג של שליחת יד לכסף הציבורי אינו חדש בעם ישראל:

• עכן בן כרמי, בן זבדי, בן זרח למטה יהודה שלח ידו בשלל יריחו ונטל לעצמו אדרת שנער, מאתיים שקלים כסף, ולשון זהב במשקל חמישים שקלים. כוהני המשכן (בניו של עלי) ואחריהם הכוהנים בשני בתי המקדש, נטלו לעצמם ממיטב הקורבנות והתרומות של עם ישראל.

• ראשי קהילות יהודיות באירופה נהגו בימי הביניים לגבות, בפקודת השליטים, מסים כבדים מקהילותיהם ונהגו להקצות לעצמם "דמי ניהול" גבוהים...

• השליחים שיצאו מארץ-ישראל לקבץ תרומות בקהילות הגולה בשמן של ארבע הערים הקדושות נהגו לקחת לעצמם 75% מהתקבולים, ורק 25% הועברו לישיבות ולכוללים שלמענם נאסף הכסף. מקצוע המשולחים קיים עד היום וראשי קהילות יהודיות בעולם מתרעמים על התחרות בין אותם משולחים, שכן הם מפריעים לקהילות לארגן את המגביות השנתיות שלהן. את רשימות הנדבנים מחזיקים עד היום צאצאיהם של המשולחים, ובחלקן הן משמשות כנדוניה שהמשולח נותן לחתנו החדש...

• גם המשולחים המודרניים שלנו, נציגי הקרנות הלאומיות והממלכתיות, שליחי המוסדות האקדמיים, המוסדות הרפואיים ומוסדות התרבות והרווחה, עוסקים בהעברת כספים שלא תמיד מגיעים במלואם ליעד שלמענו נתרמו אלא מממנים משכורות גבוהות ואף חיי מותרות במהלך השליחות. נוהג שדבק ברבים ממנהיגי ישראל.

שוחד ו"הטבות"

תופעת השוחד פשתה בכל הדרגים של המערכת הציבורית. עד 1977 ("המהפך") לא הגיע לידי הציבור מידע רב על עבירות שוחד או שימוש פרטי במשאבים ציבוריים. ב-29 השנים הראשונות שלה נהנתה המדינה מההילה האידיאולוגית העצומה שליוותה את המאבק על הקמתה ואת אורח החיים הספרטני שהיה נהוג בישוב היהודי בתקופת המנדט. החריגות הוסוו או טושטשו כדי שייראו תקינות בעיני הציבור.

כך, למשל, התגאתה תנועת העבודה ב"משכורת המשפחתית". על פי העיקרון הזה, שהונהג בהסתדרות העובדים הכללית, קיבל כל שכיר בהסתדרות שכר יסוד שווה בצירוף תוספת ותק ותוספת בגין ילדים, ללא תוספת בגין השכלה (כולל השכלה מקצועית), בכירות ניהולית או מאמץ מיוחד. התוספת היחידה לשכר היסוד הייתה כאמור עבור ילדיו של השכיר. כך יכול היה דוד בן-גוריון להשתבח בעובדה, שפקיד המודיעין בוועד הפועל של ההסתדרות, תימני ואב לשמונה ילדים, קיבל משכורת גבוהה יותר ממנו, המזכיר הכללי של ההסתדרות, שהיו לו רק שלושה ילדים. אבל האמת הייתה שונה לגמרי. לשכר היסוד של הבכירים נוסף "חשבון הוצאות". בחשבון זה נכללו הוצאות רכב, עיתונות, כיבוד, נסיעות לחו"ל והטבות רבות נוספות. סכומים אלה עלו לעתים קרובות על משכורת הייסוד, ואיפשרו להנהגתה של תנועת הפועלים לחיות חיי רווחה.

נוהג זה לא נעלם מעיני הציבור הרחב ויצר מצד אחד זעם ועלבון של אלה שלא זכו בהטבות ובעיקר יצר אווירה של אי-אימון וחשדנות כלפי המנהיגים, ומצד שני יצר נורמות התנהגות שפגעו בסופו של דבר בהמוני השכירים במדינה. כוונתי לתוספות המיוחדות שכל איגוד מקצועי השיג לחבריו, כדי לעקוף את המחסום של שכר היסוד השווה. תוספות אלה נעשו "בעזרת השם", דהיינו תוספות מיוחדות לבעלי מקצועות מסוימים (רופאים, מהנדסים, אקדמאים, עבודות בסיכון וכיו"ב) ובמקרים אחרים באמצעות שינוי הגדרת המשרה. מזכירה הפכה למנהלת לשכה, מנהל המנגנון הפך ליו"ר משאבי אנוש וכיו"ב. גם תוספות אלה עלו לא פעם על שכר היסוד. אבל בסופו של יום, כשהגיעה עת הפרישה לגמלאות, מצאו העובדים הללו את עצמם עם פנסיית נטו, מצומקת ונטולת תוספות, שממנה נגזרה הפנסיה שלהם בשיעור של 70%. וזאת, כיוון שמקוצר ראות, לא נכללו כל ההטבות הללו בשכר היסוד ונעלמו כלא היו עם היציאה לפנסיה...

חריגה מוצפנת שעלתה אל פני השטח עוד ב-1927 הייתה כשחברת "סולל בונה" פשטה את הרגל ומשק העובדים סבל ממשבר עמוק. בעקבות כך לא היו להסתדרות הכנסות ולא יכלה לשלם לעובדיה משכורות. במקום זאת היא הנפיקה לעובדים תלושים לקבלת מוצרי מזון (סוכר, אורז, שמן וכו') ממחסני "משען", שהחזיק באותם ימים בחנויות מזון מיוחדות לחברי הסתדרות נזקקים. והנה פשטה השמועה, שנשותיהם של מנהלי המפעלים ההסתדרותיים אינן מראות את פניהן ב"משען" ומכאן שיש להן כסף מזומן לקנות בחנויות הפרטיות. הוקמה ועדת חקירה מיוחדת בראשותה של גולדה מאיר וזאת מצאה, כי מנהלי המפעלים ההסתדרותיים נהגו לקחת לעצמם מפרעות (אוואנסים) במזומן על חשבון המשכורות שלהם. היו מנהלים שהיו חייבים למפעליהם מפרעות של 400 לירות! בעוד שמשכורתו של עובד בהסתדרות לא עלתה על ארבע או חמש לירות לחודש.

תחום נוסף של חריגות מצערות היו ההטבות החריגות בתנאי התשלום תמורת דיור הסתדרותי שקיבלו המנהלים. המציאות הזאת יצרה בציבור מטען שלילי של חשדנות ואף שנאה למנהיגות הפועלית, שהגיעו לכלל ביטוי ב-1977, למרות הטיפול ביד קשה במקרים שנחשפו. ביניהם פרשת מיכאל צור, יד ימינו של פנחס ספיר, שנדון ל-15 שנות מאסר על קבלת שוחד ואשר ידלין, המועמד, לנגיד בנק ישראל, שנדון לחמש שנות מאסר על מעילה דומה. דוד בן גוריון הדיח מתפקידו אלוף משנה מהולל באשמת לקיחת שק סוכר אחרי כיבוש עזה במבצע סיני.

הנהגת המדינה נהגה להסתייג בפומבי מכל חבר שלה שנחשד או נאשם בשחיתות. כך למשל ניסה כותב שורות אלה להתערב לטובתו של אברהם עופר, שעננת שמועות אפפה אותו על מעשי שחיתות שלא הייתה לו יד בהם. כל מי שאליהם פניתי הפנו אלי כתף קרה של סירוב. שר המשפטים דאז, חיים צדוק, המשיל את סירובו לאופרה פולנית, שבה חוזרים המוזמנים לבתיהם וחוצים נהר קפוא כשלפתע ניתק חלק מהקרח ועליו כמה חוגגים ונסחף בנהר ושאר המוזמנים אינם יכולים לעשות דבר כדי להצילם. "זה המצב אצלי," סיכם צדוק, "לבי לבי לאברהם אך לא אוכל לעזור לו." שר המשטרה דאז, שלמה הלל, נתן תשובה דומה.

בסופו של דבר התבדו השמועות על מעידתו של עופר אך הבושה על פרסומן גרמה לו לשלוח יד בנפשו. וכמוהו עשה גם יו"ר בנק הפועלים הכול יכול, יעקב לוינזון, כאשר חשש שיוזמן לחקירה משטרתית. רק אחרי מותם התברר, כי השניים לא הותירו אחריהם חשבונות בנק סודיים עם כספי שלמונים ולא שלחו ידם בכסף הציבורי מעבר למה שהיה מקובל באותם ימים לגבי תנאי עבודתם של מנהלים בדרגתם.

מימון פוליטי

כל הנאמר לעיל לא כלל את פעולות המימון הלא חוקיות של ראשי מוסדות ההסתדרות ושל ראשי המפלגה הרוויזיוניסטית בכל מערכות הבחירות. כאן לא הייתה להם כל עכבה שכן מדובר היה בהבטחת ניצחונה של כל מפלגה בבחירות. בתנועת הפועלים מקורה של ההתנהגות הזאת בהחלטה שקיבלו בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה שלושה מנהיגים: דוד בן גוריון (אז יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר מפא"י), ברל כצנלסון (האידיאולוג של תנועת הפועלים) ודוד רמז (אז מזכיר ההסתדרות). בדיון כיצד לממן את תנועת הפועלים בארץ-ישראל הציעו בן-גוריון וכצנלסון שההסתדרות, שנשלטה (80%) על ידי מפא"י, תממן את התנועה האידיאולוגית של מחנה הפועלים הארץ ישראלי (הלא היא מפא"י). רמז התנגד להצעה אבל נותר אחד מול שניים ותמיכת ההסתדרות במפא"י יצאה לדרך.

(יצוין כאן במאמר מוסגר, כי לנגד עיניהם של המחליטים עמדה הדוגמה הבריטית, שבה האיגודים המקצועיים מימנו את מפלגת העבודה הבריטית והכפיפו את מדיניותה לאינטרסים שלהם. רק אחרי שמרגרט תאצ'ר השמרנית ריסקה את כוחם ולאחר שמנהיגה הצעיר והדינמי של המפלגה, טוני בלייר, עיצב אותה כשותפה למעמד הביניים (New Labor) חזרה המפלגה להישען רק על כוחם של החברים שהתפקדו ושילמו מסים אישיים, וויתרה על סכומי העתק שהעבירו אליה האיגודים המקצועיים תמורת שליטתם במדיניותה).

אחרי הקמת המדינה, כאשר נאסרה בחוק כל העברה של כספים מתאגידים למפלגות, הוחל בהעברת הכספים במחתרת. כך למשל רשם מוסד הסתדרותי הלוואה שנתן למוסד הסתדרותי אחר ב-3% ריבית, ואילו המוסד המקבל רשם את ההלוואה ב-6%. ההפרש הועבר במזומן למפלגה. דרך שנייה הייתה להעביר כספים כתשלומים לספקים בחו"ל, ולהחזיר אותם כספים כתרומות של בעלי יכולת תומכי המפלגה (לפני שהוחלו הגבלות גם על קבלת תרומות מחו"ל).

נוהג זה משנתגלה, אפילו בחלקו, עורר כמובן צעקה גדולה בקרב הימין, שקיומה של ההסתדרות היה לצנינים בעיניו מאז הקמתה. הידוק הפיקוח הממלכתי על טוהר הבחירות חיסל בהדרגה את השימוש בשיטות המימון הללו ועם פירוקה של ההסתדרות על ידי חיים רמון, וניתוקה ממוסדות כספיים של חברת העובדים, של קופות הגמל והפנסיה ושל קופת החולים, נעלם סוג המימון הזה מהמפה.

בדרך דומה חוסל המימון הלא חוקי של מערכות בחירות על ידי "קרן תל-חי" של מפלגת החירות ועל ידי הקרנות הגדולות של הסתדרות העובדים הלאומיים. יו"ר התנועה, מנחם בגין, נאלץ לכתת רגליו בין בתי התומכים העשירים של תנועתו, בארה"ב ובמדינות אחרות עד שהצליח לכסות את גירעונות התנועה ולהפסיק את צורת המימון הזאת. מהתנהלותה של הסתדרות העובדים הלאומית ניתן ללמוד כיצד הדרכים העקלקלות למימון הבחירות של הימין השפיעו בסופו של דבר על האנשים שטיפלו בנושאים אלה. שר האוצר, אברהם הירשזון, שהיה המזכיר הכול-יכול של הסתדרות העובדים הלאומיים, נדון לחמש שנות מאסר על גניבה מקופת הארגון ועמו נענשו גם כמה מעוזריו בהנהלת הקופה.

תחום אחר של מימון בחירות, באמצעות עזרה שאינה כרוכה בהפניית כספים לכיסם הפרטי של הפעילים, הוא הסיוע שקיבלו מטות הבחירות, בעיקר של תנועות השמאל, מקיבוצים, מושבים ועובדי מוסדות ההסתדרות. אלה נשלחו לפעילות במטות הבחירות בצירוף כלי רכב, מערכות קשר ואפילו סנדוויצ'ים. ואילו החרדים הפעילו רבבות תלמידי ישיבות שעזרו בבחירות בעידוד רבניהם, כולל היתר מפורש לביטול תורה. מזה כמה שנים מקפיד מבקר המדינה לתרגם לכסף את העזרה בעין הזאת שקיבלו מפלגות, בניסיון לסתום פרצה זו.

כיבוס פנימי

ההתנהלות שנראית היום חריגה ולא חוקית היא, למעשה, מורשת גלותית שהביאו עמם העולים לארץ, בעיקר ממזרח אירופה. הנוהג להסדיר מחלוקות ועניינים כספיים מבפנים, בלי לערב את רשויות השלטון של הגויים. עד עצם היום הזה נוהגים קיבוצים להעלים חריגות פליליות קלות של חבריהם ולפתור את הבעיה מבפנים, בלי לערב את החוק. קיבוץ במרכז הארץ הסדיר בהסכם, מעילה של גזבר הקיבוץ ולא פנה למשטרה. אולם העניין צף ועלה ובסופו של דבר הגיע לבית המשפט. כך קרה בקיבוצים לא פעם בהקשר של הטרדה מינית ועבירות מין אחרות, שהן עבירות פליליות לכל דבר.

בציונות הדתית דנות ועדות מיוחדות בעבירות מין של רבנים או תלמידי ישיבה, ופוסקות עונשים. ועדה כזו הטילה על הרב מוטי אלון, שנחשד בפגיעות מיניות בתלמידיו, לגלות מעירו למושבה הגלילית הקטנה מגדל. לא הוגשה שום תלונה למשטרה על פדופיליה או על ניצול לרעה של יחסי מרות. התביעות הפליליות הוגשו רק מאוחר יותר, כשכל הפרשה הגיעה לידיעת הציבור.

וכך קרה לא פעם בקרב חברי קואופרטיבים, ובעיקר בקואופרטיבים הגדולים לתחבורה, שוועדות פנימיות שפטו חברים על עבירות, כולל עבירות פליליות קלות, שלא הגיעו לידיעת המשטרה, והטילו עליהם עונשים עד כדי גירוש מהקואופרטיב. גם במקרים אלה הגיעה ההתנהלות הזאת לא פעם לידיעת הציבור.

משכורות עתק

התופעה החדשה יחסית של הקצאת משכורות במיליונים למנהלי חברות ציבוריות, לא זו בלבד שהיא מנקרת עיניים אלא שהיא מובילה בהכרח למציאות חדשה, שבחלקה הופכת לפלילית. כך למשל תשלום משכורות עתק למנהלים של חברות שמאזניהן מורים על הפסדים איננו אלא גניבת רכושם של בעלי המניות ואגרות החוב.

גם לקיחת הלוואות במיליארדים מקופות הפנסיה והגמל הישראליות והשקעת הכסף במיזמים בחו"ל, כגון נדל"ן בלאס וגאס או מלון יוקרה בניו-יורק, מסתיימת לא פעם בהפסדים עצומים. בעלי החברות הללו נאלצים לערוך "תספורת", כלומר, לחייב את בעלי אגרות החוב שלהם לוותר על חלק ולעתים על רוב החוב. זה שוד לאור היום של החוסכים הרבים במוסדות שהלוו לחברה ה"מסתפרת".

דרך אחרת, שאין לכנותה אלא "גניבה בניהול", נהוגה בחברות ציבוריות ואפילו בממשלתיות והיא להעניק משכורות מוגזמות לעובדיהן, עם נתח נכבד למנהלים שבראש הפירמידה, ולהשתדל להעלים את כל זה מעיני הציבור.

חברת החשמל מעניקה חשמל חינם לעובדיה למרות כל הניסיונות להפסיק מנהג שלילי זה. והסיבה ברורה. ידם של העובדים מונחת על מתגי הפסקות החשמל. תשלומים תמוהים עד לא חוקיים שהונהגו בבנק ישראל הוחזרו בסופו של דבר – בחלקם. ולא רק שם. בעיתון דה-מרקר פורסם ב-18 באפריל 2012, כי שמואל נחמני, מנהל יחידת האכיפה באגף השכר במשרד האוצר, הצליח להחזיר לקופת המדינה במשך 14 שנות עבודתו ארבעה מיליארד שקלים ששולמו לעובדים שלא כדין!

גם אם כל התשלומים הללו מצליחים לחמוק מההגדרה כעבירה פלילית, יש בהם כדי ליצור מציאות נהנתנית וצרכנות בזבזנית וראוותנית, המנקרת עיניים ומעוררת הפגנות ומחאות חברתיות. ובעיקר יש בכך כדי לפגוע בחוסן הלאומי, הנשען על ההכרה כי כל האזרחים נושאים בעול במידה שווה.

סיכום

הישוב היהודי בארץ הביא עמו מהגולה אורחות התנהגות שנועדו לשמור על האינטרסים של הקהילה, ולא רק בתחום הכספי, מפני עינו הרעה של השלטון הגויי. מכאן ההימנעות מהזדקקות לבתי הדין הממשלתיים והמאמץ לפתור כל בעיה בתוך הקהילה. בהקשר זה, שיחודו של הגוי לא היווה עבירה אלא דרך נוספת להגן על האינטרסים של הקהילה.

הקמת המדינה חייבה שינוי מרחיק לכת בהשקפת עולמם וביחסם של האזרחים למדינתם. העובדה, שאחרי אלפיים שנות גלות קם בישראל שלטון יהודי, המחייב כל אחד מאתנו לקבל אותו בחיוב ובהבנה, לא תמיד הועילה לעקור מן השורש את מנהגי העבר הפסולים.

עם קום המדינה נדרשו האזרחים לשלם מס אמת על הכנסותיהם, בעוד שבזמן השלטון הבריטי התחמקות מתשלום מס הייתה מעשה פטריוטי. שכן ממשלת המנדט גבתה מסים בהיקף גדול יותר מהסקטור היהודי, שהיה מאורגן יותר ולכן היה קל יותר לאמוד את הכנסותיו מאשר הסקטור הערבי. אבל את ההוצאה הממשלתית נווטה לסקטורים לפי גודלם וכך קיבל הסקטור הערבי פי שניים.

הקמת המדינה חייבה שינוי ערכים ציבורי, וזה לא היה קל. אלה שלמדו כיצד לעקוף את הדיווח על ההכנסות בתקופת המנדט המשיכו בכך גם לאחר קום המדינה, בתירוצים שונים שעיקרם מחאה על "הבזבזנות" וה"שחיתות" של המנגנון הממשלתי החדש. נדרשה הסברה נרחבת על השירותים הרבים שהמדינה מגישה לאזרחיה הודות להכנסותיה ממסים: "העלמת מס כמוה כגניבת ביטחון, או חינוך או בריאות, ממשפחתך ומילדיך!" זעקו הכותרות, ואחריהן לא אחרו לבוא האיומים והפרסומים הנרחבים על עונשים שהוטלו על מעלימי המס..

למרבה הצער, לאחר 65 שנות עצמאות המצב במדינה מבחינה זו רחוק מלהשביע רצון. בכירים במערך המסים הישראלי עומדים למשפט ומואשמים, שניצלו לטובתם האישית את הפסקה בחוק, המקנה לפקיד המס רשות להשתמש ב"מיטב השפיטה" שלו.

ב-2012 הוערך ההון השחור המתגלגל בארץ ב-136 עד 150 מיליארד שקל. כ-20% מהתוצר הלאומי הגולמי.

גם חוק הבחירות, ככל ששוכלל בשנות קיום המדינה, עדיין מלא חורים כמסננת. משפטה של חברת הכנסת נעמי בלומנטל, שנאשמה בשיחוד חברי מרכז החרות על ידי תשלום הוצאות האירוח שלהם בבית מלון בתל-אביב, שפך אור על שיטות השיחוד בתוך מפלגת הליכוד, כמו גם הידיעות על קבלני קולות במרכז הליכוד, שהבטיחו תמכה במועמדים תמורת תשלום במזומנים.

בכל האירועים הללו בצבצה ועלתה מעורבותם של מנהיגי מפלגות, שעודדו תמיכה ציבורית במפלגתם תמורת שלמונים, באמצעות כספים שהועמדו לרשותם בדרכים לא חוקיות.

דב בן-מאיר (11 באוגוסט 1927) הוא איש ציבור ישראלי.

בין תפקידיו הבולטים כיהן מטעם מפלגת העבודה, כמזכיר המפלגה במחוז תל אביב, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל אביב-יפו וחבר הכנסת מטעם המערך.
 

בן-מאיר נולד בשם דב צוּקֶר בשנת 1927 בעיירה צ'יחוצ'ינק (Ciechocinek) שבפולין.
הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1935 ולמד בבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנת 1946 התגייס להכשרת הפלמ"ח בכפר גלעדי, ובאותה שנה החל בפעילות בתנועה המאוחדת והיה חבר ההנהגה הארצית שלה עד 1954.
מטעם התנועה היה בין מייסדי קיבוץ מעין ברוך וחבר בו (1947–1953).
 
בוגר תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בן-מאיר שימש בין השנים 1954–1962 כמנהל שירות הפרסומים במשרד ראש הממשלה.
לאחר מכן גברה פעילותו הציבורית, בהיותו מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן (1962–1967), מזכיר מפלגת העבודה במחוז תל אביב (1970–1976), חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות (1976–1982) ומזכיר מועצת הפועלים תל אביב-יפו (1976–1984).
 
במקביל, החל משנת 1981, כיהן כחבר הכנסת מטעם המערך.
כהונתו נמשכה לאורך הכנסת העשירית והכנסת ה-11, בהן היה חבר ועדת העבודה והרווחה, ועדת העלייה והקליטה וועדת הפנים ואיכות הסביבה. בכנסת ה-11 שימש גם כסגן יושב ראש הכנסת.
בשתי כהונותיו עמד בראש אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל–גרמניה.
בשנים 1981–1989 כיהן כחבר מועצת העיר תל אביב-יפו ושימש בה סגן ראש העירייה (1981–1986) וממלא מקום ראש העירייה (1983–1989).
 
לאחר סיום תפקידיו בכנסת ובעירייה מונה בן-מאיר ליועצו של שר האוצר שמעון פרס.
בתפקיד זה שימש כשנה ובמסגרתו היה אחראי לקידום הקשרים הכלכליים של ישראל עם מדינות דוברות גרמנית. לאחר מכן, משנת 1990, פנה למגזר הפרטי והיה ליועץ כלכלי לחברות גרמניות בפיתוח קשרים עסקיים עם ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית.
 
זכה, בין היתר, בתארים "יקיר העיר תל אביב" ו"יקיר ההסתדרות".

עוד על הספר

מוסדות השלטון בישראל דב בן-מאיר

פרק ראשון

מנהיגות וטוהר מידות

הכוח העצום המופקד בידיו של נבחר ציבור מעמיד אותו במבחן יומיומי של טוהר מידות. הוא מצווה להימנע משימוש במעמדו הציבורי למטרות אישיות. כבר בתנ"ך נאמר, "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר אדוני אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיניי חכמים ויסלף דברי צדיקים". (דברים, ט"ז – 18)

וכשנציגי השבטים באים אל שמואל הנביא ומבקשים שישים עליהם מלך, הוא אומר, "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם ייקח ושם אותם במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. לשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש את חרישו ולקצור את קצירו, ולעשות כלי-מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם, ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו; וזרעיכם וכרמיכם יעשור ונתן לסריסיו ולעבדיו; ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם ייקח ועשה למלאכתו; צאנכם יעשור ואתם תהיו לו לעבדים" (שמואל א' פרק ח' – 11).

שמואל הנביא הקדים בכך באלפי שנים את הלורד אקטון הבריטי, שאמר בסוף המאה ה-19, "השלטון משחית – ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט".

משולחי כל רסן

אנשים שכוח רב בידם והם שולטים על האוצר ועל כל משאבי המדינה, מתקשים לא פעם להבדיל בין מה ששייך לציבור לבין רכושם הפרטי. בעל השררה עלול להשתמש במעמדו ובכוחו הפוליטי כדי "לעשות לביתו" ואין המדובר רק בקבלת שוחד. שגריר ידוע נהג לגבות לכיסו כ- 5,000 דולר על השתתפות בשמחות משפחתיות; רב ראשי ישראלי נהג להיענות בשמחה להזמנות לחתן עשירים יהודים באירופה או בארה"ב תמורת כמה אלפי דולרים, למרות האיסור על עובד מדינה לנהוג כך.

במקרים כאלה ודומיהם עבירה גוררת עבירה, שכן על התשלומים האלה המקבל לא משלם מס הכנסה, ובתקופה בה נאסרה בישראל החזקת מטבע חוץ, הוא עבר גם על חוק זה.

במסלול חייו של איש ציבור טמונים מוקשים רבים כאלה. חלק הארי שלהם מקורו בנותנים יותר מאשר במבקשים: עשירים מוכנים לשלם סכומים נכבדים כדי להיות ולהיראות בין באי ביתו של השליט. ויש השולחים את לחמם על פני המים בתקווה לקבל חסדים כלכליים בעתיד.

יהודים עשירים מהתפוצות נהגו ונוהגים לתרום לפרויקטים ציבוריים בישראל, ובבואם לעשות כאן עסקים הם מצפים לקבל יחס מיוחד. מהלכים אלה מלווים לא אחת במתנות, באירוח מלכותי, בהסעה במטוסים פרטיים ובחופשות חלומיות לראשי השלטון הישראלים, שבידם נתונות החלטות הקשורות בעסקיהם של התורמים. פנקס התורמים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שפורסם במרץ 2011, הכיל עשרות דוגמאות כאלה. ידועה גם התערבותו של שר בכיר בישראל למען ידידו המיליונר הזר, שהתמודד על רכישת מניות של בנק גדול; או התערבות ברשות ההשקעות למען ידיד אחר שביקש השתתפות גדולה יותר של הרשות בהקמת המפעל שלו.

יש לזכור כי לידתה וחיזוקה של מדינת ישראל היו כרוכים בפגיעה מתמדת בחוקים בינלאומיים ובחוקיהן של מדינות רבות. פליטים יהודים הוברחו דרך גבולות בדרכם לארץ-ישראל תמורת שלמונים לשומרי הגבול; בוצעו רכישות נשק לא חוקיות, או כאלה שהפרו את האמברגו שהטילו מדינות במערב על מכירת נשק לישוב היהודי ומאוחר יותר לישראל; פעולות ישראליות פגעו בריבונותן של מדינות: חטיפת אייכמן בארגנטינה; הברחת ספינות הטילים מנמל שרבורג הצרפתי בהפרה בוטה של איסור שהטיל הנשיא דה-גול על שחרורן; הקמת הכור האטומי בדימונה מאחורי מסך דיסאינפורמציה מכוון של ממשלת ישראל ("מפעל טקסטיל"...) ותוך רכישה של אורניום, מים כבדים וכו' בדרכים עקלקלות.

ישראל הפכה גם למדינת מקלט להון יהודי שחור ולעתים אף עזרה בהברחת הון יהודי, במזומן! ממדינות שאסרו על הוצאת הון משטחן. ולא פעם קרה שנציגי השלטון בפעילות הלא חוקית הזאת לא עמדו בפיתוי לשלשל נתח לכיסם.

גם מערכות הבחירות בישראל הן מקור לא אכזב לעבירות על חוקי המדינה, בעיקר על ידי ראשי התנועות הפוליטיות או עושי דברם בסתר. מדובר בעיקר בתרומות אסורות למערכות הבחירות. בעקבות כך, נוצר צורך להלבין תרומות של עשירים יהודים מרחבי העולם ולהשתמש בכספים הללו מחוץ להנהלת הספרים הרשמית של מטה הבחירות המפלגתי. את העבודה הזאת, כולל העברות רבות במזומנים, ביצעו תמיד שליחים, נאמנים יותר ונאמנים פחות. במקרים שבהם הורידו השליחים "קומיסיון" לעצמם או לשולחיהם לא ניתן היה לעשות דבר...

על השיטה הזאת של תשלום דמי לא יחרץ למי שמלכלכים את הידיים בכסף לא חוקי ניתן ללמוד מכתבי אישום ומהדלפות מחדרי החקירות של אנשים ומוסדות, בפרשות מסוג הבנייה החריגה בפרויקט "הולילנד" ובפרויקטים אחרים.

הנוהג של שליחת יד לכסף הציבורי אינו חדש בעם ישראל:

• עכן בן כרמי, בן זבדי, בן זרח למטה יהודה שלח ידו בשלל יריחו ונטל לעצמו אדרת שנער, מאתיים שקלים כסף, ולשון זהב במשקל חמישים שקלים. כוהני המשכן (בניו של עלי) ואחריהם הכוהנים בשני בתי המקדש, נטלו לעצמם ממיטב הקורבנות והתרומות של עם ישראל.

• ראשי קהילות יהודיות באירופה נהגו בימי הביניים לגבות, בפקודת השליטים, מסים כבדים מקהילותיהם ונהגו להקצות לעצמם "דמי ניהול" גבוהים...

• השליחים שיצאו מארץ-ישראל לקבץ תרומות בקהילות הגולה בשמן של ארבע הערים הקדושות נהגו לקחת לעצמם 75% מהתקבולים, ורק 25% הועברו לישיבות ולכוללים שלמענם נאסף הכסף. מקצוע המשולחים קיים עד היום וראשי קהילות יהודיות בעולם מתרעמים על התחרות בין אותם משולחים, שכן הם מפריעים לקהילות לארגן את המגביות השנתיות שלהן. את רשימות הנדבנים מחזיקים עד היום צאצאיהם של המשולחים, ובחלקן הן משמשות כנדוניה שהמשולח נותן לחתנו החדש...

• גם המשולחים המודרניים שלנו, נציגי הקרנות הלאומיות והממלכתיות, שליחי המוסדות האקדמיים, המוסדות הרפואיים ומוסדות התרבות והרווחה, עוסקים בהעברת כספים שלא תמיד מגיעים במלואם ליעד שלמענו נתרמו אלא מממנים משכורות גבוהות ואף חיי מותרות במהלך השליחות. נוהג שדבק ברבים ממנהיגי ישראל.

שוחד ו"הטבות"

תופעת השוחד פשתה בכל הדרגים של המערכת הציבורית. עד 1977 ("המהפך") לא הגיע לידי הציבור מידע רב על עבירות שוחד או שימוש פרטי במשאבים ציבוריים. ב-29 השנים הראשונות שלה נהנתה המדינה מההילה האידיאולוגית העצומה שליוותה את המאבק על הקמתה ואת אורח החיים הספרטני שהיה נהוג בישוב היהודי בתקופת המנדט. החריגות הוסוו או טושטשו כדי שייראו תקינות בעיני הציבור.

כך, למשל, התגאתה תנועת העבודה ב"משכורת המשפחתית". על פי העיקרון הזה, שהונהג בהסתדרות העובדים הכללית, קיבל כל שכיר בהסתדרות שכר יסוד שווה בצירוף תוספת ותק ותוספת בגין ילדים, ללא תוספת בגין השכלה (כולל השכלה מקצועית), בכירות ניהולית או מאמץ מיוחד. התוספת היחידה לשכר היסוד הייתה כאמור עבור ילדיו של השכיר. כך יכול היה דוד בן-גוריון להשתבח בעובדה, שפקיד המודיעין בוועד הפועל של ההסתדרות, תימני ואב לשמונה ילדים, קיבל משכורת גבוהה יותר ממנו, המזכיר הכללי של ההסתדרות, שהיו לו רק שלושה ילדים. אבל האמת הייתה שונה לגמרי. לשכר היסוד של הבכירים נוסף "חשבון הוצאות". בחשבון זה נכללו הוצאות רכב, עיתונות, כיבוד, נסיעות לחו"ל והטבות רבות נוספות. סכומים אלה עלו לעתים קרובות על משכורת הייסוד, ואיפשרו להנהגתה של תנועת הפועלים לחיות חיי רווחה.

נוהג זה לא נעלם מעיני הציבור הרחב ויצר מצד אחד זעם ועלבון של אלה שלא זכו בהטבות ובעיקר יצר אווירה של אי-אימון וחשדנות כלפי המנהיגים, ומצד שני יצר נורמות התנהגות שפגעו בסופו של דבר בהמוני השכירים במדינה. כוונתי לתוספות המיוחדות שכל איגוד מקצועי השיג לחבריו, כדי לעקוף את המחסום של שכר היסוד השווה. תוספות אלה נעשו "בעזרת השם", דהיינו תוספות מיוחדות לבעלי מקצועות מסוימים (רופאים, מהנדסים, אקדמאים, עבודות בסיכון וכיו"ב) ובמקרים אחרים באמצעות שינוי הגדרת המשרה. מזכירה הפכה למנהלת לשכה, מנהל המנגנון הפך ליו"ר משאבי אנוש וכיו"ב. גם תוספות אלה עלו לא פעם על שכר היסוד. אבל בסופו של יום, כשהגיעה עת הפרישה לגמלאות, מצאו העובדים הללו את עצמם עם פנסיית נטו, מצומקת ונטולת תוספות, שממנה נגזרה הפנסיה שלהם בשיעור של 70%. וזאת, כיוון שמקוצר ראות, לא נכללו כל ההטבות הללו בשכר היסוד ונעלמו כלא היו עם היציאה לפנסיה...

חריגה מוצפנת שעלתה אל פני השטח עוד ב-1927 הייתה כשחברת "סולל בונה" פשטה את הרגל ומשק העובדים סבל ממשבר עמוק. בעקבות כך לא היו להסתדרות הכנסות ולא יכלה לשלם לעובדיה משכורות. במקום זאת היא הנפיקה לעובדים תלושים לקבלת מוצרי מזון (סוכר, אורז, שמן וכו') ממחסני "משען", שהחזיק באותם ימים בחנויות מזון מיוחדות לחברי הסתדרות נזקקים. והנה פשטה השמועה, שנשותיהם של מנהלי המפעלים ההסתדרותיים אינן מראות את פניהן ב"משען" ומכאן שיש להן כסף מזומן לקנות בחנויות הפרטיות. הוקמה ועדת חקירה מיוחדת בראשותה של גולדה מאיר וזאת מצאה, כי מנהלי המפעלים ההסתדרותיים נהגו לקחת לעצמם מפרעות (אוואנסים) במזומן על חשבון המשכורות שלהם. היו מנהלים שהיו חייבים למפעליהם מפרעות של 400 לירות! בעוד שמשכורתו של עובד בהסתדרות לא עלתה על ארבע או חמש לירות לחודש.

תחום נוסף של חריגות מצערות היו ההטבות החריגות בתנאי התשלום תמורת דיור הסתדרותי שקיבלו המנהלים. המציאות הזאת יצרה בציבור מטען שלילי של חשדנות ואף שנאה למנהיגות הפועלית, שהגיעו לכלל ביטוי ב-1977, למרות הטיפול ביד קשה במקרים שנחשפו. ביניהם פרשת מיכאל צור, יד ימינו של פנחס ספיר, שנדון ל-15 שנות מאסר על קבלת שוחד ואשר ידלין, המועמד, לנגיד בנק ישראל, שנדון לחמש שנות מאסר על מעילה דומה. דוד בן גוריון הדיח מתפקידו אלוף משנה מהולל באשמת לקיחת שק סוכר אחרי כיבוש עזה במבצע סיני.

הנהגת המדינה נהגה להסתייג בפומבי מכל חבר שלה שנחשד או נאשם בשחיתות. כך למשל ניסה כותב שורות אלה להתערב לטובתו של אברהם עופר, שעננת שמועות אפפה אותו על מעשי שחיתות שלא הייתה לו יד בהם. כל מי שאליהם פניתי הפנו אלי כתף קרה של סירוב. שר המשפטים דאז, חיים צדוק, המשיל את סירובו לאופרה פולנית, שבה חוזרים המוזמנים לבתיהם וחוצים נהר קפוא כשלפתע ניתק חלק מהקרח ועליו כמה חוגגים ונסחף בנהר ושאר המוזמנים אינם יכולים לעשות דבר כדי להצילם. "זה המצב אצלי," סיכם צדוק, "לבי לבי לאברהם אך לא אוכל לעזור לו." שר המשטרה דאז, שלמה הלל, נתן תשובה דומה.

בסופו של דבר התבדו השמועות על מעידתו של עופר אך הבושה על פרסומן גרמה לו לשלוח יד בנפשו. וכמוהו עשה גם יו"ר בנק הפועלים הכול יכול, יעקב לוינזון, כאשר חשש שיוזמן לחקירה משטרתית. רק אחרי מותם התברר, כי השניים לא הותירו אחריהם חשבונות בנק סודיים עם כספי שלמונים ולא שלחו ידם בכסף הציבורי מעבר למה שהיה מקובל באותם ימים לגבי תנאי עבודתם של מנהלים בדרגתם.

מימון פוליטי

כל הנאמר לעיל לא כלל את פעולות המימון הלא חוקיות של ראשי מוסדות ההסתדרות ושל ראשי המפלגה הרוויזיוניסטית בכל מערכות הבחירות. כאן לא הייתה להם כל עכבה שכן מדובר היה בהבטחת ניצחונה של כל מפלגה בבחירות. בתנועת הפועלים מקורה של ההתנהגות הזאת בהחלטה שקיבלו בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה שלושה מנהיגים: דוד בן גוריון (אז יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר מפא"י), ברל כצנלסון (האידיאולוג של תנועת הפועלים) ודוד רמז (אז מזכיר ההסתדרות). בדיון כיצד לממן את תנועת הפועלים בארץ-ישראל הציעו בן-גוריון וכצנלסון שההסתדרות, שנשלטה (80%) על ידי מפא"י, תממן את התנועה האידיאולוגית של מחנה הפועלים הארץ ישראלי (הלא היא מפא"י). רמז התנגד להצעה אבל נותר אחד מול שניים ותמיכת ההסתדרות במפא"י יצאה לדרך.

(יצוין כאן במאמר מוסגר, כי לנגד עיניהם של המחליטים עמדה הדוגמה הבריטית, שבה האיגודים המקצועיים מימנו את מפלגת העבודה הבריטית והכפיפו את מדיניותה לאינטרסים שלהם. רק אחרי שמרגרט תאצ'ר השמרנית ריסקה את כוחם ולאחר שמנהיגה הצעיר והדינמי של המפלגה, טוני בלייר, עיצב אותה כשותפה למעמד הביניים (New Labor) חזרה המפלגה להישען רק על כוחם של החברים שהתפקדו ושילמו מסים אישיים, וויתרה על סכומי העתק שהעבירו אליה האיגודים המקצועיים תמורת שליטתם במדיניותה).

אחרי הקמת המדינה, כאשר נאסרה בחוק כל העברה של כספים מתאגידים למפלגות, הוחל בהעברת הכספים במחתרת. כך למשל רשם מוסד הסתדרותי הלוואה שנתן למוסד הסתדרותי אחר ב-3% ריבית, ואילו המוסד המקבל רשם את ההלוואה ב-6%. ההפרש הועבר במזומן למפלגה. דרך שנייה הייתה להעביר כספים כתשלומים לספקים בחו"ל, ולהחזיר אותם כספים כתרומות של בעלי יכולת תומכי המפלגה (לפני שהוחלו הגבלות גם על קבלת תרומות מחו"ל).

נוהג זה משנתגלה, אפילו בחלקו, עורר כמובן צעקה גדולה בקרב הימין, שקיומה של ההסתדרות היה לצנינים בעיניו מאז הקמתה. הידוק הפיקוח הממלכתי על טוהר הבחירות חיסל בהדרגה את השימוש בשיטות המימון הללו ועם פירוקה של ההסתדרות על ידי חיים רמון, וניתוקה ממוסדות כספיים של חברת העובדים, של קופות הגמל והפנסיה ושל קופת החולים, נעלם סוג המימון הזה מהמפה.

בדרך דומה חוסל המימון הלא חוקי של מערכות בחירות על ידי "קרן תל-חי" של מפלגת החירות ועל ידי הקרנות הגדולות של הסתדרות העובדים הלאומיים. יו"ר התנועה, מנחם בגין, נאלץ לכתת רגליו בין בתי התומכים העשירים של תנועתו, בארה"ב ובמדינות אחרות עד שהצליח לכסות את גירעונות התנועה ולהפסיק את צורת המימון הזאת. מהתנהלותה של הסתדרות העובדים הלאומית ניתן ללמוד כיצד הדרכים העקלקלות למימון הבחירות של הימין השפיעו בסופו של דבר על האנשים שטיפלו בנושאים אלה. שר האוצר, אברהם הירשזון, שהיה המזכיר הכול-יכול של הסתדרות העובדים הלאומיים, נדון לחמש שנות מאסר על גניבה מקופת הארגון ועמו נענשו גם כמה מעוזריו בהנהלת הקופה.

תחום אחר של מימון בחירות, באמצעות עזרה שאינה כרוכה בהפניית כספים לכיסם הפרטי של הפעילים, הוא הסיוע שקיבלו מטות הבחירות, בעיקר של תנועות השמאל, מקיבוצים, מושבים ועובדי מוסדות ההסתדרות. אלה נשלחו לפעילות במטות הבחירות בצירוף כלי רכב, מערכות קשר ואפילו סנדוויצ'ים. ואילו החרדים הפעילו רבבות תלמידי ישיבות שעזרו בבחירות בעידוד רבניהם, כולל היתר מפורש לביטול תורה. מזה כמה שנים מקפיד מבקר המדינה לתרגם לכסף את העזרה בעין הזאת שקיבלו מפלגות, בניסיון לסתום פרצה זו.

כיבוס פנימי

ההתנהלות שנראית היום חריגה ולא חוקית היא, למעשה, מורשת גלותית שהביאו עמם העולים לארץ, בעיקר ממזרח אירופה. הנוהג להסדיר מחלוקות ועניינים כספיים מבפנים, בלי לערב את רשויות השלטון של הגויים. עד עצם היום הזה נוהגים קיבוצים להעלים חריגות פליליות קלות של חבריהם ולפתור את הבעיה מבפנים, בלי לערב את החוק. קיבוץ במרכז הארץ הסדיר בהסכם, מעילה של גזבר הקיבוץ ולא פנה למשטרה. אולם העניין צף ועלה ובסופו של דבר הגיע לבית המשפט. כך קרה בקיבוצים לא פעם בהקשר של הטרדה מינית ועבירות מין אחרות, שהן עבירות פליליות לכל דבר.

בציונות הדתית דנות ועדות מיוחדות בעבירות מין של רבנים או תלמידי ישיבה, ופוסקות עונשים. ועדה כזו הטילה על הרב מוטי אלון, שנחשד בפגיעות מיניות בתלמידיו, לגלות מעירו למושבה הגלילית הקטנה מגדל. לא הוגשה שום תלונה למשטרה על פדופיליה או על ניצול לרעה של יחסי מרות. התביעות הפליליות הוגשו רק מאוחר יותר, כשכל הפרשה הגיעה לידיעת הציבור.

וכך קרה לא פעם בקרב חברי קואופרטיבים, ובעיקר בקואופרטיבים הגדולים לתחבורה, שוועדות פנימיות שפטו חברים על עבירות, כולל עבירות פליליות קלות, שלא הגיעו לידיעת המשטרה, והטילו עליהם עונשים עד כדי גירוש מהקואופרטיב. גם במקרים אלה הגיעה ההתנהלות הזאת לא פעם לידיעת הציבור.

משכורות עתק

התופעה החדשה יחסית של הקצאת משכורות במיליונים למנהלי חברות ציבוריות, לא זו בלבד שהיא מנקרת עיניים אלא שהיא מובילה בהכרח למציאות חדשה, שבחלקה הופכת לפלילית. כך למשל תשלום משכורות עתק למנהלים של חברות שמאזניהן מורים על הפסדים איננו אלא גניבת רכושם של בעלי המניות ואגרות החוב.

גם לקיחת הלוואות במיליארדים מקופות הפנסיה והגמל הישראליות והשקעת הכסף במיזמים בחו"ל, כגון נדל"ן בלאס וגאס או מלון יוקרה בניו-יורק, מסתיימת לא פעם בהפסדים עצומים. בעלי החברות הללו נאלצים לערוך "תספורת", כלומר, לחייב את בעלי אגרות החוב שלהם לוותר על חלק ולעתים על רוב החוב. זה שוד לאור היום של החוסכים הרבים במוסדות שהלוו לחברה ה"מסתפרת".

דרך אחרת, שאין לכנותה אלא "גניבה בניהול", נהוגה בחברות ציבוריות ואפילו בממשלתיות והיא להעניק משכורות מוגזמות לעובדיהן, עם נתח נכבד למנהלים שבראש הפירמידה, ולהשתדל להעלים את כל זה מעיני הציבור.

חברת החשמל מעניקה חשמל חינם לעובדיה למרות כל הניסיונות להפסיק מנהג שלילי זה. והסיבה ברורה. ידם של העובדים מונחת על מתגי הפסקות החשמל. תשלומים תמוהים עד לא חוקיים שהונהגו בבנק ישראל הוחזרו בסופו של דבר – בחלקם. ולא רק שם. בעיתון דה-מרקר פורסם ב-18 באפריל 2012, כי שמואל נחמני, מנהל יחידת האכיפה באגף השכר במשרד האוצר, הצליח להחזיר לקופת המדינה במשך 14 שנות עבודתו ארבעה מיליארד שקלים ששולמו לעובדים שלא כדין!

גם אם כל התשלומים הללו מצליחים לחמוק מההגדרה כעבירה פלילית, יש בהם כדי ליצור מציאות נהנתנית וצרכנות בזבזנית וראוותנית, המנקרת עיניים ומעוררת הפגנות ומחאות חברתיות. ובעיקר יש בכך כדי לפגוע בחוסן הלאומי, הנשען על ההכרה כי כל האזרחים נושאים בעול במידה שווה.

סיכום

הישוב היהודי בארץ הביא עמו מהגולה אורחות התנהגות שנועדו לשמור על האינטרסים של הקהילה, ולא רק בתחום הכספי, מפני עינו הרעה של השלטון הגויי. מכאן ההימנעות מהזדקקות לבתי הדין הממשלתיים והמאמץ לפתור כל בעיה בתוך הקהילה. בהקשר זה, שיחודו של הגוי לא היווה עבירה אלא דרך נוספת להגן על האינטרסים של הקהילה.

הקמת המדינה חייבה שינוי מרחיק לכת בהשקפת עולמם וביחסם של האזרחים למדינתם. העובדה, שאחרי אלפיים שנות גלות קם בישראל שלטון יהודי, המחייב כל אחד מאתנו לקבל אותו בחיוב ובהבנה, לא תמיד הועילה לעקור מן השורש את מנהגי העבר הפסולים.

עם קום המדינה נדרשו האזרחים לשלם מס אמת על הכנסותיהם, בעוד שבזמן השלטון הבריטי התחמקות מתשלום מס הייתה מעשה פטריוטי. שכן ממשלת המנדט גבתה מסים בהיקף גדול יותר מהסקטור היהודי, שהיה מאורגן יותר ולכן היה קל יותר לאמוד את הכנסותיו מאשר הסקטור הערבי. אבל את ההוצאה הממשלתית נווטה לסקטורים לפי גודלם וכך קיבל הסקטור הערבי פי שניים.

הקמת המדינה חייבה שינוי ערכים ציבורי, וזה לא היה קל. אלה שלמדו כיצד לעקוף את הדיווח על ההכנסות בתקופת המנדט המשיכו בכך גם לאחר קום המדינה, בתירוצים שונים שעיקרם מחאה על "הבזבזנות" וה"שחיתות" של המנגנון הממשלתי החדש. נדרשה הסברה נרחבת על השירותים הרבים שהמדינה מגישה לאזרחיה הודות להכנסותיה ממסים: "העלמת מס כמוה כגניבת ביטחון, או חינוך או בריאות, ממשפחתך ומילדיך!" זעקו הכותרות, ואחריהן לא אחרו לבוא האיומים והפרסומים הנרחבים על עונשים שהוטלו על מעלימי המס..

למרבה הצער, לאחר 65 שנות עצמאות המצב במדינה מבחינה זו רחוק מלהשביע רצון. בכירים במערך המסים הישראלי עומדים למשפט ומואשמים, שניצלו לטובתם האישית את הפסקה בחוק, המקנה לפקיד המס רשות להשתמש ב"מיטב השפיטה" שלו.

ב-2012 הוערך ההון השחור המתגלגל בארץ ב-136 עד 150 מיליארד שקל. כ-20% מהתוצר הלאומי הגולמי.

גם חוק הבחירות, ככל ששוכלל בשנות קיום המדינה, עדיין מלא חורים כמסננת. משפטה של חברת הכנסת נעמי בלומנטל, שנאשמה בשיחוד חברי מרכז החרות על ידי תשלום הוצאות האירוח שלהם בבית מלון בתל-אביב, שפך אור על שיטות השיחוד בתוך מפלגת הליכוד, כמו גם הידיעות על קבלני קולות במרכז הליכוד, שהבטיחו תמכה במועמדים תמורת תשלום במזומנים.

בכל האירועים הללו בצבצה ועלתה מעורבותם של מנהיגי מפלגות, שעודדו תמיכה ציבורית במפלגתם תמורת שלמונים, באמצעות כספים שהועמדו לרשותם בדרכים לא חוקיות.