הגשר על נהר נאהה

ילדות

באד-קרויצנאך, גרמניה, 1933-1929
מחסן הממתקים של אבי היה בית חלומותיי. ארגזים וחבילות לאין-קץ, מסודרים בערימות או מפוזרים מסביב. על כל מארז מתנוססת תמונה מפתה המכריזה על התכולה הכמוסה. לפעמים החבילה פתוחה, ואז מותר לטעום. האמת, כמעט שלא אכלתי ממתקים. התענוג הגדול היה להסתובב במבוך השבילים שיצרו תיבות הממתקים, להתחבא מאחורי הארונות, לזחול תחת הקופסאות, לרוץ בין התאים ולעצור לנוח מעל התיקים. הנה כאן, למשל, מתנוסס ארמון פאר ובו מלכה יפהפייה וחיילים ומשרתים, וספינה שטה במורד הנהר. הנה רכבת ארוכה ובראשה קטר מעלה קיטור, ופה מחכה לי גן חיות עם כלובים של דובים ונמרים ואריות ופילים. בשמחה רבה הייתי מזמינה לכאן איזו חברה שתבוא לשחק איתי. אבל מעולם לא הזמנתי חברות. לא היו לי חברות.
היינו משפחה אמידה למדי. הבית ברחוב הרכבת (באהנשטראסה Bahnstraße) מספר ארבע היה בית פרטי וסביבו גינה מטופחת, וכך הוא נותר בזיכרוני: במרכז הבית — סלון עם ריהוט עץ כהה, שולחן בעל רגליים מעוטרות, כוננית מדפים גבוהה עמוסה בפריטי נוי, קריסטלים ופסלונים. בפינה עומדת כוננית נמוכה עם מדפי זכוכית שגם היא מציגה לראווה פריטי נוי מרהיבים. על קיר הסלון תלויה תמונת שמן המתארת את אחד מהגשרים הרבים החוצים את נהר ה״נאהה״ (Nahe). זכרו נא, קוראים יקרים, את התמונה המיוחדת הזאת. היא עוד תחזור אלינו בהמשך הספר במספר צומתי-חיים חשובים. 
את הסלון מקיפים ארבעה או חמישה חדרים. חדר השינה שלי, וחדר שינה נפרד של אחותי, וחדר השינה של ההורים. בחדר ההורים ניצב ארון גדול עם דלתות עץ, משובצות אבני נוי לבנות דמויות שנהב. בסלון פתוח פתח רחב המוביל למטבח ולפינת האוכל. במטבח פועל תנור בישול ואפייה גדול, ולידו תופסים את מקומם השולחן והכיסאות המשמשים לסעודות המשפחתיות. 
בכניסה לבית נמצא ה״צימר-הירן״, “חדר הגברים״, של אבי. לחדר זה הכניסה לילדים אסורה. כאן אבא מחליף כוחות, כאן אבא מקבל חברים על כוס ויסקי, כאן אבא מעשן להנאתו סיגר עבה המפיץ הבל עוצר נשימה. את עסקי הממתקים שלנו אבא מנהל מהמשרד הצמוד למחסן, וחדר זה משמש לעסקי-עסקים. בחדר שולחן עבודה כבד לכתיבה ולניהול חשבונות, שולחן ישיבות לצורך פגישות עסקיות. סביב השולחן ניצבים בסדר מופתי כיסאות שחורים בעלי ריפוד מעור אדום. 
ליד הבית משתרעת רחבה מרוצפת, מצידה השני של הרחבה עומד מחסן הממתקים, וסביב הבית והמחסן מטופחת גינת נוי. עצי פרי, גינת ירק וצמחי שעועית המטפסים על רשת העשויה לשם כך. כאן נהגתי לשחק בבובות. באדמת הגינה ציירתי לעצמי ריבועי “קלאס״ וקיפצתי עליהם. כאן ליטפתי את החתול שגידלתי, כאן התרוצצתי להנאתי. 
לאבי היה רכב. מכונית שחורה, גדולה, מרובעת, משמיעה את קולה ברמה, מנועה מטרטר בתרועה, צופרה מרעיש עולמות. כאשר אלברט היימן נסע ברכב כולם שמעו זאת וידעו על כך. אבי היה נוסע למרחקים, אבל תמיד חזר עוד באותו יום, ותמיד החנה את המכונית ליד הבית. לפעמים, כשהיה לו זמן, היה אבי לוקח אותי ברכב לנסיעות קצרות ברחובות קרויצנאך. כן, שכולם ייראו, שכולם ידעו. האוטו שלנו גדול ושחור ומרעיש. 
אימי הייתה מורה במקצועה, אבל לא עסקה בכך. היא הייתה “אשת חברה״, וברוב זמנה היא עזרה לאבי בטיפול בניירת העסקית שלו. כשהתפנתה מעבודתה הייתה הולכת לעיר עם חברותיה, או שהן היו יושבות בערבים בסלון הבית, שותות תה ומפטפטות. לפעמים הייתה באה לבקר הדודה ארנה, אחות אימי. במיוחד שמחתי כאשר באו איתה גם בני הדודים, לוטה, ארנסט והרברט. מדי פעם גם אנחנו ביקרנו בבית הדודים, ארנה ותיאו. 
גם עוזרת התגוררה בביתנו בקביעות. רווקה צעירה, לא-יהודייה. ישנה איתי בלילות, שיחקה איתי בימים, לקחה אותי אל גן הילדים בבוקר והחזירה אותי משם בצהריים. היא דאגה לי לאוכל, יצאה איתי לטייל אחר הצהריים, ומן הסתם עשתה בבית גם את כל שאר העבודות הנדרשות.
זה היה בית ילדותי.

הפיקניק שעשינו בהרים הסתיים בכי רע. רציתי מאוד לקלף לעצמי ביצה שלוקה שאימי הכינה בבית, צידה לטיול, אבל נהגתי בחוסר זהירות, קצת. באמת שרק קצת חוסר זהירות. זו לא הייתה אשמתי שהביצה נפלה לי מהיד. ניסיתי לקלף, ואז היא נפלה והתחילה להתגלגל במורד ההר. כולנו נעצנו עיניים בביצה המתגלגלת, עוקבים בדריכות אחרי כל קִפצוץ זעיר, מתבוננים היטב שלא נחמיץ את רגע העצירה לכשיבוא. אבל הביצה לא עצרה ממהלכה. היא האיצה והגבירה מהירות ונעלמה בסבך השיחים ומי יודע אם בכלל נעצרה לפני שהתנפצה בתחתית ההר. ואולי היא מתגלגלת לה עד היום.
במבט לאחור ברור לי שנפילת הביצה הייתה אירוע-של-כלום, אבל עבור ילדה בת ארבע הביצה שהתגלגלה היא הדבר היחיד שזכור לי מאותו הטיול. לפניו לא היה כלום, ואחריו לא נשאר דבר.
ההר ריינגראפנשטיין (Rheingrafenstein) מתנשא גבוה מעל קרויצנאך ובראשו ניצבת בגאון טירה עתיקת ימים. חצי שעה של נסיעה באוטובוס ומגיעים למקום. שמורת טבע מדהימה, נוף עוצר נשימה, אוויר צלול ותצפית על כל האזור. איני זוכרת אם טיילנו למקום הנפלא הזה פעמים רבות, ואם גם אבי היה מצטרף לפעמים. אולי גם בני הדודים ואולי לא, אולי רק פעם אחת באנו לכאן, באותו טיול שבו נפלה הביצה, התגלגלה ונעלמה. אבל בזכות הביצה ההיא אני זוכרת עד היום את אותו פיקניק, ההוא שחזרתי ממנו בעוגמת נפש רבה.
בקיץ היו באים לבקרנו גם בני הדודים. פעם באו מהעיר קלן הדוד ליאו והדודה פרידה עם ילדיהם, הלמגרט וקורט. פעם אחרת באו מהעיר מיינץ הדוד סאלי והדודה ארנה עם הנץ וארנסט. אצלם בעיר הגדולה קשה לנפוש בחופשת הקיץ, אמרו, ואילו בעיירה קרויצנאך קיימות אפשרויות מנוחה רבות. יחד, אנחנו הילדים, היינו משחקים בגינה ובמחסן הממתקים, ועם ההורים יצאנו לטייל בשדות המקיפים את העיירה. 
מדי יום ראשון הייתה לילי, אחותי, מזמינה את חבריה אלינו הביתה. לילי אז כבר ילדה גדולה, בת שתים-עשרה, וכבר החלה להשתתף בפעולות של תנועת הנוער הציוני. בחורף הם היו יושבים במחסן, בקיץ היו יושבים בגינת הבית, מדברים ושרים, “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה״, “אל יבנה הגליל״, “זמר זמר לך״ ועוד. היו שרים שירי ארץ ישראל, שירים שמחים, שירי געגועים, שירים חדשים עם ישנים. לא הבנתי את המילים, אבל אהבתי לשבת ליד לילי ולהקשיב. לילי אהבה אותי והרשתה לי לשבת איתם, אף שהייתי רק ילדה קטנה. וכשנמאס להם לשיר, היו קמים ורוקדים. “הורה״ ועוד “הורה״ ועוד “הורה״, מעגל של רוקדים ורוקדות המתעגל שוב ושוב, פנים בוערות, פנים משולהבות, מבטים ספוגי חשיבות. הנוער הציוני של קרויצנאך במיטבו, חולם לעלות לארץ ישראל ולהגשים את חזון הציונות. רובם של בני הנוער האלה לא יזכו להגשים את החלום, רובם לא יעלו לארץ ישראל. רובם יעלו בעשן המשרפות בעוד שנים ספורות. אבל אני — אני כן אזכה. 

שבת בבוקר, הולכים לבית הכנסת. ידי עטופה בתוך יד הענק של אבא, יד חמה, חזקה, מנחמת ומגינה. כמה טוב שאבא שומר עליי. אני יודעת שאבא יפגוש את “הרבינר״ (כך כינו אותו הוריי), אבא יתפעם מהחזן, ואני אשב ליד אבא, בשקט-בשקט, לא להפריע לאבא להתפלל.
התדעו איזה זקן מטופח יש לרבינר? והטלית הנהדרת שלו? ואולם התפילה של בית הכנסת? ויטראז׳ים בחלונות, נברשות ענק משתלשלות מהתקרה, ספסלי ישיבה מהודרים, מסודרים שורות-שורות, החזן מרעים בקולו והקירות עונים לו בבת קול עדינה. 
רב העיר, הרב ד״ר אלפרד יעקבס, ואשתו קייטה היו ידידים קרובים של הוריי. היו להם שלושה בנים, בערך בגילי, ועוד בת צעירה יותר. פעמים רבות באנו לבקר בביתם, וגם הם ביקרו אצלנו מפעם לפעם.
ליל שבת, אימא מדליקה נרות. קידוש וסעודת שבת, ברכת המזון בסוף הארוחה. אבא מעולם לא שכח לשים על ראשי את שתי ידיו ולברך את הברכה המסורתית במילים שלא הבנתי, ואני לעולם לא אשכח את שתי ידיו הגדולות והחמות עם המילים שחדרו לליבי ונחקקו שם. 
היינו משפחה מסורתית. לא ממש דתיים, שומרים ככה-ככה. הוריי כיבדו בליבם את אלה שממש מקפידים, והקפידו בגלוי על אלה שכפרו ביהדותם. אמנם המסחר בממתקים שָׁבַת בְּשַׁבָּת, אבל אבי נהג לשבת בחדר עבודתו ולטפל בניירת העסקית שהצטברה במהלך השבוע. הוא שאמרנו: שומרים, אבל עד גבול מסוים. 
בחג הסוכות לא הקמנו סוכה, לא צריך, כי אפשר להתארח מדי יום בסוכת הרבינר. ליעקבס׳ים הייתה סוכה גדולה, יפה, מקושטת, עם קירות עץ מצוירים ותמונות מרהיבות מעולמות רחוקים: הנה ירושלים, כאן בית המקדש, שם המשיח רוכב על חמור ותוקע בשופר גדול לחירותנו. קייטה והילדים היו תולים בגג הסוכה ענפים ריחניים ועלים צבעוניים וביניהם תוחבים פירות נהדרים — תַּפּוּחִים תְּפוּחִים ואגסים סגלגלים, שזיפים סמוקים ואפרסקים ורדרדים, כל מעדני עולם. וחג שמחת תורה? זה כבר בכלל אי אפשר לתאר. אבא היה רוקד עם ספר התורה, מרכיב אותי על כתפיו, הרב-ד״ר היה מזמר ומקפץ, כל הקהל היה חג וחוגג סביב הבימה, והבימה כמו הייתה רוקדת כנגדם. בית הכנסת הואר באור יקרות, לילדים חילקו סוכריות כיד המלך, עוד ועוד.
אימי הקפידה לשמור כשרות. גם בהולנד, כאשר היא תנהל פנסיון ותבשל לדיירים, המטבח יתנהל על טהרת הכשרות. עד שנתם האחרונה, כשכבר חיינו כפליטים בהולנד הכבושה, עוד המשיכו הוריי לשמור ככל יכולתם על מעט היהדות שעוד התאפשרה להם: כשרות, שבת, בית כנסת, כל מה שהקדוש ברוך נתן להם.

אך בל נקדים את המאוחר.
גן הילדים שהלכתי אליו היה מעבר לפסי הרכבת — מרחק 
הליכה קצר, עוברים בגשר שמעל המסילה ומגיעים לגן. הגן לא היה גן יהודי, אבל היה קרוב, וזה מה שהוריי החליטו שטוב לי. באמת היה לי טוב בגן, בדרך כלל. בחצר היו ארגז חול ושפע של צעצועים. בכל יום היו לנו “שיעורים״, שמענו סיפורים, שרנו שירים, חיינו ללא דאגות. 
אז עוד לא ממש הבנתי מהי המשמעות שאני יהודייה, ומהי המשמעות ששאר ילדי הגן אינם כאלה.
היה בגן ילד אחד, אמנם רק בן ארבע, אבל כבר גרמני-ארי טוב. נראה שהוריו הקפידו לחנך אותו כראוי. האם ידע כבר להצדיע במועל יד? האם הבין מה המשמעות שאצלו בגן יש ילדה יהודייה? מה היה שמו? איני זוכרת. אולי אדולף? נשמע מתאים. האם היו לו עיניים קטנות? אני כמעט בטוחה שהוא עוד לא היה שותה בירה. לדעתי, הוא גם עוד לא היה משופם.
פעם אחת באתי לגן עם תיק חדש, תיק מופלא, נקי, מדיף ריח של נפטלין. הייתה לתיק בטנה צבעונית עם דמויות של חיות, בהן ציפורים, שפנים, כלבלבים ודובונים. הלב מתרחב רק מלחשוב על התיק המיוחד הזה. הראיתי לגננת את נפלאות התיק, וגם היא התפעלה מהיופי הגנוז. בשעת ריכוז הילדים עברתי ביניהם והראיתי להם את התיק. ברשות הגננת, בוודאי שברשות. עברתי לאט-לאט, ילד-ילד, והראיתי את הבטנה המצוירת, עד שהגעתי אל אדולף. ואז... הוא... הוא ירק לי לתוך התיק! ירק ישר לתוך התיק החדש שלי! 
אדולףףףףףף...

במחסן הממתקים תמיד שררה המולה. אנשים נכנסו ויצאו, סבלים הרימו או הניחו, הלקוחות לקחו, הספקים סיפקו, והמתווכים באו לגבות את עמלותיהם. הייתי יושבת בשקט בצד, לא להפריע, ומתבוננת. מתחילה היו עסקי שיווק הממתקים משותפים לאבי ולדוד אלברט, אחיה של אימי, אבל טוב שותף רחוק מגיס קרוב, והחבילה התפרקה. לימים יעזבו הדוד אלברט והדודה קלרה את קרויצנאך ויעלו לישראל (אחרי השואה יציעו אלברט וקלרה לאמץ אותי להם לבת, דבר שלא יֵצא אל הפועל ועוד יסופר בהמשך הספר).
אחרי פירוק השותפות ניהל אבי את כל הפעילות העסקית, והכול במתינות, בסדר מופתי ובנועם הליכות. “כִּי תָבֹא בְּמַחְסָן רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ מַמְתָּקִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״. בסוכנות של אבי היה חוק: מותר לעובדים לאכול ממתקים כרצונם, ובלבד שלא ייקחו הביתה. אבי ידע את נפש עובדיו: אם לא ירשה לאכול — הרי הם יאכלו בסתר וייגרמו נזקים, ואם ירשה לאכול ללא מגבלה — הרי מהר מאוד ימאס עליהם לאכול ממתקים, כמאמר החכם: “דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". 

השנה היא 1933. המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, והיהודים התחילו להרגיש את שנאת הרחוב הגרמני. אני, רק בת ארבע, לא ידעתי מהם בחירות, מפלגה, שלטון, פרלמנט. אבל גם ילדה בת ארבע מרגישה כשהוריה במצוקה. בלילות שבת, בזמן הסעודה, שמענו על עוד לקוח שניתק את הקשרים, על עוד גרמני שמסרב לספק סחורה, על עוד שכן שהפסיק להוביל מוצרים. לפתע התחילו העסקים להידרדר. “הגיע מכתב מסוכנות ‘אוראל טילמאנן׳,״ אמר אבא.
“מה כתבו?״ שאלה אימא.
“נו, מה כבר הם יכולים לכתוב?״
“הגיע עוד מכתב. הפעם חברת ‘זיג רהיינישה׳. הם מאוד מנומסים. ‘לצערנו, לא נוכל להמשיך לספק לכם ניירות אריזה...' מפעל סאנלה לא יספק עוד ארגזים, אוטו ראאב מאוד-מאוד מצטער שעליו להפסיק את קניית הבונבוניירות...״ אבא שכר לעסק את שירותיו של מר מרנץ, גוי-גרמני למהדרין שיעבוד כסוכן-נוסע וישווק את הממתקים כמקודם. גם זה לא עזר. דבר לא עזר. העסק בקריסה.
הוריי, שניהם ממשפחות שכבר דורות רבים חיים באזור, שניהם אזרחים נאמנים לדוייטשס-רייך. אבי שירת במלחמה העולם הראשונה כחייל נאמן בצבאו של הקיסר-ירום-הודו, והנה התחילו שניהם להרגיש “פרסונות-נון-גרטה״ בביתם שלהם.
לא ארכו הימים ולילי ואני נשלחנו להולנד, אל הדוד אמיל. ביום קיץ בהיר אחזה אחותי בידי, ובידה השנייה מזוודה עם מעט בגדים עבור שתינו. אבא הניח את ידיו הטובות על ראשינו, ואף שהיה זה ביום חול, הוא מלמל בשקט את הברכה של ליל שבת, ספק בירך אותנו, ספק ביקש על עצמו. עלינו על הרכבת בקרויצנאך ויצאנו לדרך הנדודים. אני אחזור לגרמניה לביקור רק בעוד יותר מארבעים שנים. גרמניה כבר תהיה “גרמניה אחרת״, ואני כבר אהיה ישראלית, אימא לילדים וסבתא לנכדים.
חודשים ספורים אחרי נסיעתנו להולנד מכר אבי את סוכנות הממתקים שלו למר גאוג פייגה, השכן מרחוב רודסהיימר. הוריי מכרו את הבית, ארזו מעט רהיטים, צררו את הכסף אשר עשו בקרויצנאך, ועזבו את גרמניה על מנת שלא לחזור עוד לעולם. עוד פעם אחת, תשע שנים מאוחר יותר, הם יעברו שוב בגרמניה. יהיה זה בקרון בהמות דחוס עד מחנק, בדרך למחנה ההשמדה.