הטעות הגדולה של איינשטיין

פְּרוֹלוֹג

פרינסטון, 1953. בדרך כלל היו התיירים נשארים בעברו האחר של רחוב מֶרְסֶר, על המדרכה מול בית העץ הלבן. אבל הם היו מתקשים תמיד לרסן את ההתרגשות ברגע שהבחינו באיש הזקן ההולך לאיטו בדרכו חזרה מקמפוס האוניברסיטה, עטוי על פי רוב במעיל בד ארוך, ובימים של רוח ניו־ג'רזית עזה במיוחד, עוטה כובע צמר כהה על שערו הפרוע המפורסם.

האמיצים שבתיירים היו חוצים לעיתים את הכביש, מביעים את הערצתם או מבקשים חתימה. רובם היו נאלמים דום מתוך יראת כבוד ושומרים על מרחק ראוי. האיש הזקן שראו לא יותר מכמה מטרים מהם היה אלברט איינשטיין, גדול הגאונים בכל הזמנים, ופניו החכמות וחרושות הקמטים העידו על התובנות שהגיע אליהן, העמוקות אולי יותר מאלה של כל אדם אחר.

איינשטיין היה המדען החי המפורסם ביותר בעולם, אבל למרות התהילה שזכה לה הוא הלך בדרך כלל לבדו, או מפעם לפעם עם איזה חבר זקן. על אף מעמדו הציבורי הנכבד, ועם זה שהוזמן דרך קבע לסעודות ערב חגיגיות ולהקרנות בכורה של סרטים - כוכבים הוליוודיים התרגשו במיוחד כשהצטלמו לצידו - מדענים פעילים כמעט לא שמרו על קשר איתו כבר שנים רבות.

הסיבה לכך לא היתה גילו המתקדם. הפיזיקאי הדני הדגול נילְס בּוֹהר היה בן שישים ושמונה כאשר איינשטיין היה בן שבעים וארבע, אבל בּוֹהר נשאר פתוח לרעיונות חדשים, ודוקטורנטים מבריקים נהנו יותר מכל לשהות במחיצתו במכון בּוֹהר בקופנהגן, שהתאפיין בתסיסה אינטלקטואלית מתמדת. איינשטיין, לעומת זאת, היה מבודד מן הזרם המרכזי של המחקר כבר כמה עשורים. הוא זכה למחיאות כפיים מנומסות, כמובן, בסמינרים המעטים שלימד במִתחם הקודר של המכון למחקר מתקדם בפאתי הקמפוס של פרינסטון, אבל מחיאות הכפיים האלה היו תשואות מן הסוג שמקבל חייל קשיש המובל אל הבמה בכיסא גלגלים. עמיתיו של איינשטיין התייחסו אליו כאל מי שעבר זמנו. אפילו רבים מחבריו הקרובים כבר לא התייחסו ברצינות לרעיונות שלו.

איינשטיין חש את הבידוד הזה. פעם היה ביתו מלא עמיתים, אנרגיה של נעורים, המולת שיחות. אבל לאחרונה שרר בו שקט מעיק. אשתו השנייה אֶלְזָה, השמנמנה והפטפטנית בכל עת, מתה כמה שנים לפני כן, וכמוה גם אחותו הצעירה והאהובה, מאיה.

מות אחותו הכאיב לאיינשטיין במיוחד. מאיה ואלברט הרבו לבלות יחד בילדותם במינכן בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, ואהבו להקניט זה את זה ולבנות מגדלי קלפים. אם משב רוח חולף היה ממוטט מגדל משוכלל במיוחד, כך היא זכרה, אחיה היה מתעקש להתחיל ולבנות אותו מחדש. "אני אולי לא מוכשר יותר ממדענים אחרים", הוא אהב לומר, "אבל אני עקשן כמו פרד".

איינשטיין שמר על עקשנות הנעורים שלו, אבל בריאותו כבר לא היתה כלפנים. חדר העבודה הראשי שלו, שבו החזיק את הספרים והמאמרים שברשותו, היה בקומה השנייה של ביתו בפרינסטון, ליד החדר שפעם היה של מאיה. בגילו כבר נאלץ איינשטיין לטפס במדרגות באיטיות ולעצור בכל כמה צעדים כדי לשאוף אוויר. אבל אולי לא היתה לכך חשיבות. כשהשתקע בעבודתו, היה לו כל הזמן שבעולם.

הוא היה האדיר שבמוחות בעידן המודרני. איך קרה שלבסוף מצא את עצמו בודד כל כך?

ברלין בימי מלחמת העולם הראשונה, 1915. איינשטיין הגה לא מזמן משוואה נהדרת - לא המשוואה המפורסמת ביותר שלו, E = mc2, שבאה לעולם עשר שנים לפני כן, ב-1905, אלא משהו בעל עוצמה רבה עוד יותר: המשוואה שבלב התיאוריה הקרויה תורת היחסות הכללית. זהו אחד ההישגים הגדולים ביותר בכל הזמנים, גדול כמו היצירות של באך או של שייקספיר. המשוואה של איינשטיין מ-1915 כוללת רק שני איברים מרכזיים, ובכל זאת היא היתה עתידה לחשוף מאפיינים לא משוערים של המרחב והזמן, הסבירה מדוע קיימים חורים שחורים, הראתה איך התחיל היקום ואיך סביר להניח שייגמר, ואפילו הניחה את היסודות לטכנולוגיות מהפכניות כמו מערכת ניווּט לוויינית. איינשטיין היה נרעש ממה שגילה. "חלומותי הפרועים ביותר מתגשמים עכשיו", הוא כתב באותה שנה לחברו הטוב ביותר.

אבל עד מהרה הופרעו חלומותיו. שנתיים אחר כך, ב-1917, הוא הבין שראָיות אסטרונומיות על צורת היקום סותרות ככל הנראה את תורת היחסות הכללית שלו. מאחר שלא הצליח להתגבר על הסתירה, הוא נאלץ לתקן את המשוואה החדשה שלו ולהוסיף לה איבר שהרס את פשטותה.

הפשרה, התברר, היתה זמנית בלבד. ראיות חדשות, כעבור כמה שנים, הוכיחו שהרעיון המקורי והיפה שלו היה נכון, וכך השיב איינשטיין את המשוואה שלו לניסוח המקורי שלה. הוא קרא לתיקון הזמני "השגיאה (blunder) הגדולה של חיי", מפני שקלקל את יופיה של המשוואה המקורית הפשוטה מ-1915. האם איינשטיין באמת התבטא כך? יש היסטוריונים שמפקפקים בזה, אבל אני מאמין לג'ורג' גאמוב, הפיזיקאי והסופר המוכשר. כך הוא כתב ב-1956, שנה אחרי מותו של איינשטיין. וההתבטאות הזאת אכן תואמת את הרגשתו של איינשטיין ואת הטון של התייחסותו לכל העניין של הוספת הקבוע הקוסמולוגי למשוואה היפה שלו. כך או כך, התיקון האמור היה אומנם השגיאה הגדולה הראשונה של איינשטיין, אבל הטעות הגדולה ביותר שלו עדיין היתה לפניו.

איינשטיין הרגיש שטעה כשפעל לאורן של ראיות כה פגומות של ניסויים - שהיה עליו פשוט להמתין בסבלנות עד שהאסטרונומים יבינו את הטעות שלהם. אבל הוא גם הסיק מכך עוד מסקנה: שבעניינים החשובים ביותר אסור שיפעל שוב לאורן של ראיות של ניסויים. אחרי כן, כשניסו המבקרים שלו להציג ראיות שנגדו את אמונותיו, הוא התעלם מהם והיה בטוח שצִדקתו תתברר שוב.

זאת היתה תגובה אנושית מאוד, אבל היו לה השלכות הרות אסון. היא ערערה יותר ויותר את מה שניסה איינשטיין לעשות אחר כך, במיוחד בתחום המחקר המתפתח של הדברים הזעירים ביותר, של תורת הקְוַונטים. חברים, ובהם גם נילְס בּוֹהר, הפצירו בו לנהוג בהיגיון. הם ידעו שמוחו היוצא מן הכלל של איינשטיין יוכל לשנות שוב את העולם אם רק ירשה לעצמו לקבל את המימצאים החדשים - התקֵפים - שנחשפו בידי דור חדש של נסיינים. אבל איינשטיין עמד בסירובו.

בינו לבינו היו לו כמה רגעים של ספק, אבל הוא הדחיק אותם. בתיאוריה שלו מ-1915 הוא חשף את המבנה המונח ביסוד היקום שלנו, וצדק בזמן שכל היתר טעו. לא היתה לו שום כוונה ללכת שולל שוב.

השכנוע הפנימי הזה הוא שבודד אותו מן הגילויים המסעירים של הדור החדש בתורת הקוונטים, והרס את המוניטין שלו בקרב מדענים רציניים; הוא שהותיר אותו בבדידות כזאת בחדר העבודה שלו ברחוב מֶרְסֶר.

איך זה קרה - איך הגאונות מגיעה לשיא יכולתה ואיך היא נמוגה אט־אט; איך אנחנו מתמודדים עם כישלונות ועם הזדקנות; איך אנחנו מאבדים את ההרגל לתת אמון, והאם אפשר לשוב ולרכוש אותו - אלה הם הנושאים של הספר הזה. ולצידם הרעיונות של איינשטיין עצמם - אלה הנכונים ואלה שאינם נכונים - והצעדים שבאמצעותם הוא הגיע אליהם. במובן הזה, זוהי ביוגרפיה כפולה: סיפור של גאון מוּעד לשגות, אבל גם סיפורן של הטעויות שלו - איך נבטו וצמחו והיכו שורשים עמוקים כל כך עד שאפילו אדם בדרגת חוכמה כמו זו של איינשטיין לא היה מסוגל להשתחרר מהן.

גאונות והִיבְּריס, ניצחון וכישלון, לא תמיד ניתנים להפרדה. המשוואה של איינשטיין מ-1915 והתיאוריה שהיא ביססה היו כנראה ההישג הגדול של חייו, אבל הן גם זרעו את זרעי הכישלון המדהים ביותר שלו. וכדי להבין מה השיג איינשטיין ב-1915 ואיך הכל השתבש יש לחזור לאחור עוד יותר - אל שנותיו הראשונות של איינשטיין ואל התעלומות שסיקרנו אותו כבר אז.

חלק ראשון
מקורות הגאונות

איינשטיין באוניברסיטה, 1900 בערך

1
ילדות ויקטוריאנית

שני מושגים גדולים שלטו במדע האירופי ב-1879, שנת הולדתו של איינשטיין, והם שסיפקו את ההקשר לחלק ניכר מעבודתו הגדולה ביותר. הראשון היה ההכרה בכך שהכוחות המפעילים את הציביליזציה התעשייתית העולמית האדירה - שריפת פחם ברכבות קיטור ענקיות; פיצוץ של אבק שריפה בתותחי הספינות שאיפשרו לשלוט בעמים משועבדים; אפילו הפּוּלְסים החשמליים הקלושים ששימשו להעברת תשדורות טלגרף ברחבי העולם באמצעות כבלים תת־ימיים - הם כולם התגלמויות שונות של יסוד אחד הנקרא אנרגיה. זה היה אחד הרעיונות המדעיים המרכזיים של העידן הוויקטוריאני.

המדענים בשלהי העידן הוויקטוריאני ידעו שאנרגיה מתנהגת בהתאם לעקרונות קבועים מסוימים. כורים יכלו לכרות פחם מן הקרקע, וטכנאים יכלו להזין גזים שהופקו משריפת הפחם הזה אל צינורות לחץ שהאירו אז את פנסי הרחוב בלונדון. אבל אם משהו היה משתבש והגז היה מתפוצץ, האנרגיה של הפיצוץ הזה - האנרגיה של שברי זכוכית שהיו מעופפים לכל עבר, בתוספת האנרגיה האקוּסטית של גל ההדף ואפילו האנרגיה הפוטנציאלית של רסיסי מתכת תועים מפנסי רחוב שהיו מוטחים אל גגות בניינים סמוכים - היתה משתווה במדויק לאנרגיה שהיתה אצורה בגז עצמו. ואם רסיס מתכת כזה היה נופל אחר כך על המדרכה, האנרגיה האקוּסטית שלו והאנרגיה של הפגיעה בקרקע, בתוספת האנרגיה של משבי הרוח בזמן הצלילה של רסיס המתכת, היו משתוות במדויק לאנרגיה שהניפה אותו למעלה מלכתחילה.

ההבנה שאנרגיה אינה יכולה להיווצר או להיכחד, רק לשנות צורה, נראתה פשוטה, אבל היו לה השלכות יוצאות דופן. לדוגמה, כשאחד המשרתים של המלכה ויקטוריה פתח את דלת הכרכרה שלה כשהגיעה לארמון בקינגהאם שבמרכז לונדון, האנרגיה שהיתה מצויה בכתף שלו התחילה להיגרע ממנה... ובו ברגע הופיעה כמות זהה של אנרגיה בתנודה של דלת הכרכרה המהודרת ובעליית הטמפרטורה הזעומה של ציר הדלת בעקבות החיכוך שנוצר בתנועה הסיבובית. כשירדה המלכה מן הכרכרה, האנרגיה הקינֶטית שהיתה לה בירידתה הועברה אל האדמה מתחת לרגליה. זו האחרונה נותרה נייחת, כמובן, אבל כוכב הלכת שלנו רטט קלות במהלך הסיבוב שלו סביב השמש.

כל סוגי האנרגיה קשורים זה לזה; כל סוגי האנרגיה מאזנים במדויק זה את זה. האמת הפשוטה הזאת נודעה במתכונת של חוק שימור האנרגיה, והיתה מוסכמת על הכל באמצע המאה התשע־עשרה. הביטחון הוויקטוריאני בדת התערער כשהראה צ'רלס דרווין כי האל המסורתי אינו נחוץ לשם היווצרות המינים השונים החיים בכוכב הלכת שלנו. אבל החזון הזה של אנרגיה כוללת בלתי משתנה היה חלופה מנחמת. נראה היה כאילו האיזון הפלאי כל כך בכמות האנרגיה הוכיח כי יד שמימית כלשהי נגעה בעולם שלנו ועודנה פעילה בקרבנו.

עד שהובן חוק שימור האנרגיה, מדעני אירופה כבר הכירו היטב את הרעיון הגדול השני ששלט בפיזיקה של המאה התשע־עשרה: גם חומר לעולם אינו נעלם לחלוטין. בשריפה הגדולה שהשתוללה בלונדון ב-1666, לדוגמה, העיר הגדולה ביותר באירופה נאחזה להבות שמקורן בזפת ובעץ של מבנה המאפייה שבה פרצה השריפה; הן עברו בשאגה בין גגות בתי העץ, פלטו כמויות עצומות של עשן צורב, והפכו בתי מגורים, משרדים, אוּרווֹת ואפילו חולדות נושאות מגיפות לערימות של אפר חם.

שום אדם במאה השבע־עשרה לא היה יכול לראות בכל זה יותר מאשר כאוס אלים, אבל ב-1800, מאה שנים לפני איינשטיין, מדענים כבר הבינו כי אילו אפשר היה לשקול את כל מה שהיה בלונדון לפני השריפה - כל הקרשים שמהם היו בנויות הרצפות, כל הלבֵנים והריהוט, כל חביות הבירה ואפילו החולדות המתרוצצות - ואז, במאמצים רבים עוד יותר, לשקול גם את כל העשן והאפר והלבֵנים המפוררות שהפיקו הלהבות, היה מתברר כי שני המשקלים האלה שווים במדויק.

העיקרון הזה נודע מאז כחוק שימור החומר, והוא התבהר בהדרגה למן סוף המאה השמונה־עשרה. הרעיון צוין במונחים שונים בזמנים שונים, אבל מהותו תמיד היתה זהה: אם נבעיר עץ בתנור הסקה, נקבל בסופו של דבר אפר ועשן. אבל אילו יכולנו לעטוף את הארובה ואת החלונות הפתוחים לרווחה בשקית אטומה ענקית, ואז לשקול את כל העשן שנלכד בשקית ואת כל האפר - ולהביא בחשבון את החמצן שנלקח מן האוויר במהלך השריפה - היינו מוצאים שהמשקל הכולל שוב זהה במדויק למשקל של עצי ההסקה. חומר יכול לשנות צורה, להפוך מעץ לאפר, אבל לעולם, ובשום תנאי, הוא לא ייעלם מן העולם שלנו.

שני הרעיונות האלה - שימור החומר ושימור האנרגיה - תפסו מקום מרכזי בחינוכו של איינשטיין הצעיר ובהישגיו המזהירים.

כשנולד איינשטיין ב-1879 בעיר אוּלְם שבגרמניה, כמאה ועשרים קילומטר ממינכן, משפחתו היתה מרוחקת רק דורות מעטים מחיי הגטאות היהודיים של ימי הביניים. בעיני רבים מן הגרמנים הנוצרים במאה התשע־עשרה, היהודים החיים בקרבם נראו מוזרים ואולי גם נחותים וטורדניים. לעומת זאת, בעיני היהודים שהיו רובם ככולם אורתודוקסים, העולם שמחוץ לקהילה נראה מאיים ומטריד, במיוחד בזמנים שבהם התחילה הנצרות עצמה להיחלש, דבר שהנמיך את החומות המפרידות בין שתי הדתות. בעקבות זאת התחילו לחדור לקהילה היהודית רעיונות הנאורוּת של המאה השמונה־עשרה - רעיונות על מחקר חופשי ועל מדע, והאמונה שחקר היקום החיצוני עשוי להניב חוכמה - תחילה בגניבה, ואחר כך ביתר שאת.

בדור של הוריו של איינשטיין כבר נראה היה שיהודי גרמניה יוצאים נשכרים מאוד מן הרעיונות האלה. אביו הֶרְמַן ודודו יאקוֹבּ היו מהנדסי חשמל, שלימדו את עצמם את רזי המקצוע ועבדו בתחומי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בזמנם - בניית מנועים ומערכות תאורה. כשהיה אלברט תינוק, ב-1880, הֶרְמַן ויאקוֹבּ עברו יחד למינכן ופתחו שם בית עסק שנשא את שמו של הדוד, "יאקוֹבּ איינשטיין ושות'", בתקווה לענות על הצרכים הגוברים של העיר בחשמל. דודו של איינשטיין היה השותף המעשי יותר. אביו, הֶרְמַן, היה טיפוס חולמני יותר, חובב מתמטיקה שנאלץ לעזוב את לימודיו התיכוניים כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

זאת היתה משפחה חמה, והוריו של אלברט דאגו לו ככל שגדל. כשהיה בן ארבע בערך, הורשה איינשטיין לשוטט ברחובות מינכן לבדו - או שכך לפחות הוריו נתנו לו לחשוב. לפחות פעם אחת, אחד מהם - כנראה אמו הדואגת פָּאוּלינֶה - עקב אחריו בחשאי, והשגיח מרחוק על אלברט הקטן החוֹצה את הכבישים בין הסוסים השועטים הנה והנה.

כשהיה אלברט מבוגר מספיק להבין, אביו ודודו והאורחים הקבועים בביתם הסבירו לו איך פועלים מנועים, איך פועלות נורות - ואיך נחלק היקום בין חומר לאנרגיה. אלברט ספג את הרעיונות האלה, בדיוק כפי שהטמיע את ההשקפה של הוריו שלפיה יהדותם היא מורשת שיש להתגאות בה, גם אם הרגישו שחלק ניכר מן התנ"ך ומן המנהגים בבית הכנסת הם לא הרבה יותר מאמונות תפלות. אם רק ישאירו את אלה מאחור, כך הם האמינו, העולם המודרני יאמץ אותם כאזרחים טובים.

אבל כבר בגיל העשׂרה נוכח איינשטיין שמינכן אינה עיר מסבירת פנים, למרות כל המאמצים של משפחתו להשתלב בחיים בה. כשהיה בן שש הוטל על החברה של אביו להאיר לראשונה באמצעות חשמל את "אוֹקטוֹבּרפֶסְט" - פסטיבל הסתיו של מינכן. אבל בשנים שלאחר מכן, חוזים עירוניים לאספקה של מערכות תאורה ושל גנרטורים ניתנו יותר ויותר לחברות של לא־יהודים, גם אם המוצרים שהציעו נפלו באיכותם מאלה של האחים איינשטיין. היו שמועות על אפשרויות עסקיות טובות יותר בפַבְּיָה המשׂגשׂגת, בצפון איטליה, ליד מילָנוֹ. הוריו ואחותו מאיה עברו לשם עם הדוד ב-1894 כדי לנסות ולהקים מחדש את העסק. אלברט בן החמש־עשרה נשאר מאחור והתאכסן אצל משפחה אחרת עד שיסיים את הלימודים בתיכון.

לא היתה זו תקופה מאושרת. הנועם והעדינות של משפחת איינשטיין עמדו בניגוד חריף לנוקשות של בתי הספר שאלברט למד בהם. "המורים... נראו לי יותר כמו סַמלי מחלקה בבסיס טירונים", נזכר איינשטיין כמה עשרות שנים לאחר מכן. הם התעקשו על למידה בעל־פה מתוך כוונה לנפק תלמידים מבועתים וצייתנים. כשהיה איינשטיין בן חמש־עשרה בערך, אחרי שמאס יותר ויותר בלימודים, זכוּר המקרה שבו המורה שלו ליוונית, מר דֶגֶנהַרְט, צרח עליו, "איינשטיין, לעולם לא תגיע לשום דבר!" - הערה שגררה לימים עקיצה מצד אחותו המסורה, שרשמה את האנקדוטה: "ובאמת, אלברט איינשטיין מעולם לא זכה לתואר פרופסור בדקדוק יווני".

איינשטיין נשר מבית הספר כשהיה בן שש־עשרה. אילו היו מעיפים אותו, הוא היה אולי רואה בכך כישלון, אבל כיוון שבחר לעשות זאת, הוא חש גאווה וראה בכך משום גילוי מרדנות. הוא נסע לבדו לאיטליה והצטרף למשפחתו שם, עבד זמן מה במפעל של אביו ודודו, ואז הרגיע את הוריו המודאגים והביא לידיעתם כי מצא אוניברסיטה ששׂפת הלימוד בה היא גרמנית ושאינה דורשת לא תעודת בגרות ולא גיל מינימלי לקבלה ללימודים. זה היה המכון הטכנולוגי של ציריך, והוא מיהר ונרשם ללימודים שם. למרות הציונים המעולים שלו במתמטיקה ובפיזיקה - השיחות המשפחתיות הרבות ממש לא היו בזבוז זמן - התברר שהיה עליו להקדיש תשומת לב רבה יותר למורה דֶגֶנְהַרְט. כפי שזכר איינשטיין כעבור זמן, הוא בכלל לא ניסה להתכונן לבחינות הכניסה, ונכשל בהן בגלל ציוניו בצרפתית ובכימיה. הוא לא התקבל ללימודים במכון השווייצרי.

הוריו לא הופתעו במיוחד. "כבר מזמן התרגלתי", כתב אביו, "לראות ציונים לא ממש טובים לצד ציונים טובים מאוד". איינשטיין הסכים כי מיהר מדי להגיש את מועמדותו. בשנה שלאחר מכן הוא מצא משפחה שהציעה חדר בשכירות בביתה בעמקים שבצפון שווייץ, ליד ציריך, ולמד בשיעורי עזר לקראת ניסיון נוסף.

המארחים של איינשטיין בשווייץ, משפחת וינטלר, הניחו כמובן מאליו שהוא יסב איתם לשולחן לקריאה בקול או לדיונים מלומדים. הם ערכו ערבים מוזיקליים - איינשטיין היה כנר מוכשר, והמעריכים המומחים בבית הספר שבו למד בגרמניה דירגו אותו במקום גבוה למדי - ולא זו בלבד אלא שהיתה להם בת, מארי, רק מעט מבוגרת ממנו. איינשטיין הציע שמארי תטפל בכביסה שלו, כפי שעשתה אמו, וראה בכך כנראה סימן לחיבה. אבל עד מהרה הוא סיגל לו שיטות חיזור מתוחכמות יותר, וכך התחיל הרומן הראשון שלו. היחסים האלה גררו התקף חטטנות ראשון מצד אמו. כשחזר למשפחתו בחגים וכתב למארי: "אהובתי המתוקה... את יקרה לליבי יותר מכפי שהיה העולם כולו לפני כן", כתבה אמו על המעטפה את ההצהרה הלא־משכנעת שלפיה לא קראה מה כתוב בתוכה.

איינשטיין הצליח להתקבל למכון הטכנולוגי של ציריך בניסיון השני שלו, בגיל שבע־עשרה, ב-1896, לתוכנית שנועדה להכשיר מורים בתיכון לעתיד. היתה לו הכנה שהספיקה בדיוק לעקוב אחרי השיעורים, אבל ניסיון חייו עד אז עזר לו לנקוט גישה ביקורתית זהירה כלפיהם. זה היה רקע מושלם לפיתוח השקפה עצמאית ביחס לְמה שהציעו המורים.

אף על פי שהמכון הטכנולוגי של ציריך נחשב לבית ספר מן המעלה הראשונה, כבר עבר זמנם של כמה מן המורים שם, ואיינשטיין גם הצליח לעצבן אותם. פרופסור היינריך וֶבּר, למשל, שלימד פיזיקה, הועיל לאיינשטיין בתחילה, אבל כפי שהתברר אחר כך, לא מצא שום עניין בתיאוריות החדשות שהופיעו אז, וסירב לכלול בהרצאותיו בפיזיקה את עבודתו פורצת־הדרך של הפיזיקאי הסקוטי, ג'יימס קְלֶרְק מקסוול, על הקשרים בין שדות חשמליים לשדות מגנטיים. הדבר הרגיז את איינשטיין, שהכיר בחשיבות העבודה של מקסוול. ובר, בדומה לפיזיקאים רבים בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, לא חש כי יש צורך ללמוד משהו יסודי חדש, והאמין שתפקידו הוא פשוט למלא אי־אלו פרטים חסרים. לפי השקפתו, כבר נשלמה העבודה העיקרית שנדרשה כדי למצוא את החוקים השולטים ביקום, וגם אם הדורות הבאים של הפיזיקאים יצטרכו אולי לשפר את ציוד המדידה שלהם כדי לתאר ביתר דיוק את העקרונות הידועים, לא נותרו עוד תוֹבָנות חשובות שיש לשאוף אליהן.

ובר היה גם קפדן מופלג, ופעם הכריח את איינשטיין לכתוב בשנית סיכום מחקר שלם בתואנה שההגשה הראשונה לא נכתבה על נייר בגודל הנכון. איינשטיין, מצידו, לעג לפרופסור, כינה אותו בהתרסה הֶר ובר במקום פרופסור ובר, ועוד שנים רבות אחר כך נטר לו טינה בגלל סגנון ההוראה שלו. "זה פשוט נס, ששיטות ההוראה המודרניות [שלנו] עדיין לא חנקו לגמרי את הסקרנות הקדושה של החקירה", כתב איינשטיין על חינוכו באוניברסיטה כעבור מחצית המאה.

מאחר שלא היה טעם רב להגיע להרצאות של ובר, איינשטיין השקיע זמן רב ברכישת היכרות עם בתי הקפה ובתי המרזח בציריך: לגימת קפה קר, עישון מקטרת, שעות של קריאה ושל רכילות. הוא מצא זמן גם ללמוד, בכוחות עצמו, עבודות של פוֹן הֶלְמְהוֹלְץ, של בּוֹלְצְמַן ושל אחרים מגדולי הפיזיקה של אותו זמן. אבל הקריאה שלו לא היתה שיטתית, וכשהגיע מועד הבחינות השנתיות הוא הבין שיזדקק לעזרה כדי להשלים את בקיאותו במערך השיעור של הֶר ובר.

מה שאיינשטיין נזקק לו באמת הוא סטודנט עמית שאפשר להיעזר בו. חברו הטוב ביותר היה מישל אנג'לו בֶּסוֹ, איטלקי ממוצא יהודי, בוגר טרי של המכון הטכנולוגי ומבוגר מאיינשטיין בכמה שנים. בֶּסוֹ היה בחור ידידותי ותרבותי - הוא ואיינשטיין נפגשו בערב מוזיקלי שבו שניהם ניגנו בכינור - אבל בכיתה היה חולמני כמעט כמו איינשטיין. לפיכך נזקק איינשטיין למישהו אחר שירשה לו לעיין בסיכומי ההרצאות שלו כדי שיהיה לו סיכוי כלשהו לעבור את הבחינה, גם מפני שעל אחד הדוחות האקדמיים שלו במכון הטכנולוגי שורבטה בכתב־יד הערה מבשרת רעות: "נזיפה מצד המנהל על חוסר שקדנות בתרגול בפיזיקה".

החבר הכי טוב של איינשטיין, מישל בֶּסוֹ, 1898. "איינשטיין הנשר הכניס את בֶּסוֹ האנקור תחת כנפו", אמר פעם בֶּסוֹ כשתיאר את השותפות האינטלקטואלית ביניהם, "והאנקור עף קצת יותר גבוה".

למרבה המזל, מכר אחר של איינשטיין, מרסל גרוסמן, היה בדיוק אדם מן הסוג שכל סטודנט פורק־עול לתואר הראשון היה חולם להיות חברו. כמו איינשטיין ובֶּסוֹ, גם גרוסמן היה יהודי, והגיע לשווייץ זה לא מכבר. באוניברסיטאות בשווייץ היתה נהוגה מדיניות אנטישמית רשמית למחצה שתיעלה יהודים וחריגים אחרים למחלקות שנחשבו לבעלות מעמד נמוך יותר, למשל פיזיקה תיאורטית, ולא לתחומים כמו הנדסה או פיזיקה שימושית, שהמשכורות בהם היו בדרך כלל גבוהות יותר. לא ממש נורא מבחינתו של איינשטיין, שכן רק באמצעות הפיזיקה התיאורטית התאפשר לו להבין לעומק מושגים כמו אנרגיה וחומר שעוררו בו עניין רב כל כך. הידיעה ששניהם נתונים להטיה חברתית דומה חיזקה מן הסתם את הקשר בין איינשטיין לגרוסמן.

כשהתקרבו בחינות הסיום, סיכומי ההרצאות של גרוסמן - עם שרטוטים מסודרים ומוקפדים של כל התרשימים החשובים - חוללו פלאים עבור איינשטיין ("עדיף לא לחשוב איך הייתי מסתדר בלעדיהם", כתב איינשטיין לאשתו של גרוסמן זמן רב לאחר מכן) ואיפשרו לו לעבור את המבחן בגיאומטריה, למשל, בציון מכובד של 4.25 מתוך 6. הציון שקיבל לא השתווה כמובן לזה של גרוסמן, שהיה 6 עגול כפי שציפו כולם, אבל אף אחד מחבריו לא הופתע שכן דבר נוסף הסיח אז את דעתו של איינשטיין.

מלבד בֶּסוֹ וגרוסמן, איינשטיין הִרבה לבלות בחברת סטודנטית נוספת, חריגה עוד יותר ממנו: סרבית נוצרייה אורתודוקסית, והאישה היחידה בקורס. חריפות המחשבה של מילֶבָה מאריץ', בשילוב המראה החושני האפל שלה, משכו את תשומת הלב של יותר מסטודנט אחד במכון הטכנולוגי. היא היתה מבוגרת בכמה שנים משאר הסטודנטים, מוזיקאית וציירת מוכשרת, מצטיינת בשפות, וגם למדה רפואה לפני שעשתה הסבה לפיזיקה. איינשטיין כבר מזמן נפרד ממארי וינטלר, בת המשפחה שבביתה התאכסן, והיה מוכן להמשיך הלאה.

גרוסמן ואיינשטיין, כמה שנים אחרי תום לימודיהם באוניברסיטה,

בתחילת העשור השני של המאה העשרים

מילֶבָה מאריץ', סוף שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. ב-1900 כתב לה איינשטיין, "יחד נהיה האנשים המאושרים ביותר עלי אדמות, זה בטוח".

איינשטיין הצעיר היה בחור נאה להפתיע, עם שיער שחור מקורזל וחיוך נינוח וקורן ביטחון. יחסיו הקרובים עם אחותו, מאיה, הקנו לו תחושת נינוחות במחיצת נשים, ופעלו לטובתו כשהתחיל לחזר אחרי מאריץ'. הרומן בין השניים הלך והעמיק בשנות הלימודים לתואר הראשון. "בלעדייך", הוא כתב לה ב-1900, "נשללים ממני הביטחון העצמי, ההנאה בעבודה, ההנאה בחיים". אבל אם יחיו יחד, הוא מבטיח לה, "נהיה האנשים המאושרים ביותר עלי אדמות, זה בטוח". בשלב כלשהו, בלי שום היסוסים, הוא אפילו שלח לה מכתב ובו רישום של כף רגלו כדי שתוכל לסרוג לו גרביים.

איינשטיין ומאריץ' התעכבו מעט לפני שסיפרו לחבריהם עד כמה התקדם הרומן ביניהם, אבל לא הצליחו להוליך שולל אף אחד. כשביקר איינשטיין את הוריו באיטליה, ב-1900, הוא כתב לה: "מישל כבר הבחין עד כמה את מוצאת חן בעיני, כי... כשאמרתי לו שאני מוכרח עכשיו לחזור לציריך, הוא שאל, 'מה עוד יכול למשוך אותו [בחזרה]?'" מה, באמת, אם לא מאריץ'?

יש משהו הרֵה משמעוּת בשנים שקודמות לתחילתה של מאה חדשה, וסביר להניח כי המעגל הקרוב של איינשטיין נאחז תחושת התרגשות. ארבעת החברים - בֶּסוֹ, גרוסמן, איינשטיין ומאריץ' - היו שותפים לגישה שרווחה בקרב סטודנטים רבים: רוב הפרופסורים שלהם הם שרידים מעידן אחר ואי־אפשר להתייחס אליהם ברצינות, אבל המאה העשרים הממשמשת ובאה בוודאי תחולל פלאים, והדור הצעיר הוא שיחזה בהתגשמותם. נראה שלאף אחד מהם לא היה ספק בכך.

לכל אחד מהם היה מקור ביטחון משלו. למשפחה של בֶּסוֹ היה עסק הנדסי משגשג שחיכה לו באיטליה, והוא כבר חילק את זמנו בין איטליה לציריך. הוא הצטיין ביחסי אנוש, והיה סמוך ובטוח שבסופו של דבר, אחרי שיקים בית וינהל חיים מסודרים, יוכל להמשיך את ההצלחה המשפחתית בתעשייה. לגרוסמן היה כישרון מתמטי יוצא דופן שזכה להכרה רחבה במכון הטכנולוגי. מאריץ' היתה תלמידה נהדרת בבית הספר התיכון הטכני שלמדה בו בבודפשט, והיתה אחת הנשים הראשונות באימפריה האוסטרו־הונגרית שלמדה בבית ספר על־יסודי למדעים. היא היתה גם אחת הסטודנטיות המעטות שלמדו באוניברסיטה בשווייץ. בארץ שהיתה רחוקה אז עוד שבעים שנה ממתן זכות הצבעה לנשים, היה זה בשבילה משום אות הצטיינות מיוחד עוד יותר.

ארבעת החברים השתוקקו בכל מאודם לקדם את הידע שלנו על העולם - ואיינשטיין אולי יותר מכולם. אף על פי שנאבק בשיעורי הבית שלו, עיסוקיו האינטלקטואליים הפרטיים צברו תאוצה. לצד שעות ארוכות של קריאת עיתונים והפרחת בדיחות בבתי הקפה של ציריך, הוא המשיך ללמוד את גדולי הפיזיקאים של אירופה, ולימד את עצמו כל מה שפרופסור ובר המיושן התעלם ממנו.

איינשטיין היה מוקסם מן הרעיונות של מייקל פָרָדֵיי ושל ג'יימס קְלֶרְק מקסוול בדבר אפשרות הקיום של שדות בלתי נראים ומעורבבים זה בזה של חשמל ומגנטיות, שדות המשתרעים על פני המרחב ומשפיעים על כל דבר בטווח השגתם. הוא הוקסם גם ממימצאים מאוחרים יותר: המדידות של תכונות האלקטרון, חלקיק זעיר שנראה כי הוא נמצא בתוך האטומים של כל חומר, בידי ג'יי ג'יי תוֹמְסוֹן מקיימברידג'; גילוי קרני X, שאיפשרו לראות דרך הגוף החי, בידי וילהלם רנְטְגן; שידור אותות רדיו אל העֵבר האחר של תעלת למאנש בידי גוּליילמוֹ מַרְקוֹני. איך מתרחשות התופעות האלה, תהה איינשטיין, ולמה? הוא הגה בכך מאז השנה שבילה עם משפחתו באיטליה לפני שעבר לשווייץ, אבל אז עדיין לא היה מסוגל לקדם את חקירותיו מעבר לזה.

עכשיו הוא היה להוט לקדם לא רק את הידע שלו עצמו, אלא גם את תחום הפיזיקה בכללותו. איינשטיין חב חלק מן הדחף החדש שהתגלה בו לרצון לעזור לאביו, שהחברות שהקים בפַּבְיָה ובמילָנוֹ, גם אם לא סבלו באופן יחסי מגילויי אנטישמיות, לא הצליחו יותר מן השותפות העסקית הקודמת שלו במינכן. הכסף שהוריו שלחו לו לצורכי מחייתו היה עול כבד עבורם, והוא ידע זאת. איינשטיין גם חב חלק מן הדחף שהניע אותו לְמה ששאב מן המורשת הדתית שלו. נכון שהוא זנח את כל גינוני הדת כבר בגיל שתים־עשרה, אבל הוא האמין שיש ביקום אמיתוֹת המחכות לגילוי, וכי עד כה זכה המין האנושי להציץ רק בחלקן. זה בדיוק עתיד להיות מסע החיפוש והחֵקר שלו, כך הוא נשבע במכתב לאמהּ של מארי וינטלר ב-1897.

"עבודה אינטלקטואלית מאומצת", הוא כתב, "והסתכלות בטבע האלוהי הן ה... מלאכים שיובילו אותי דרך כל תלאות החיים... ובכל זאת, איזו דרך ייחודית היא זו... אדם יוצר לעצמו עולם קטן ומצומצם, וכל כמה שהעולם הזה, למרבה הצער, חסר חשיבות בהשוואה לגודלו המשתנה בלי הרף של הקיום האמיתי, הוא מרגיש באורח פלא דגול וחשוב".

אצל רוב חבריו של איינשטיין, רגשות כאלה של גדוּלה עתידית היו נדירים, אם בכלל. הוא, בכל אופן, הִרבה לחשוב עכשיו על הסינתזה הוויקטוריאנית הגדולה, והתחיל להטיל ספק בחזון המפואר שהועבר אליו בירושה. היקום מחולק לשתי ממלכות גדולות. ישנה האנרגיה, למשל זו שנשאו פרצי הרוח המוכרים לו היטב שנשבו ברחובות ציריך; וישנו החומר, למשל חלונות הזכוכית בבתי הקפה האהובים עליו, והבירה או משקה המוֹקָה שלגם בזמן שהרהר על כל הדברים האלה. אבל, האם האחדוּת חייבת להיעצר שם?

בשלב הזה, איינשטיין הצעיר לא היה יכול לעשות הרבה בנוגע למחשבות מעין אלה. הוא היה נבון, אבל נראה היה שלעת עתה אין אפשרות לענות על השאלות ששאל את עצמו. והוא היה צעיר דיו להסתפק בהשקפה השלטת שלפיה מחולק היקום לשני חלקים שאינם קשורים זה לזה - אם כי היה בטוח שיוכל לחזור לסוגיה הזאת בשלב מאוחר יותר.