המורדת אל החופש בברלין

1.
FRAGEN
פְראגֶן
שאלות

באבע, אני מאה אחוז יהודייה?

אני בת שמונה כשאני מעיזה להעלות על דל שפתיי לראשונה את השאלה שמסתובבת בראשי כבר כל כך הרבה זמן. אני חוששת שיש אולי איזו סיבה מאיימת לכך, שמחשבותיי נוטות לסָפֵק במקום לאמונה. אורח החיים הזה שלנו אינו בא לי בטבעיות, אף על פי שאני יודעת שהוא אמור לבוא. מאחר שאף אחד אחר אינו סובל מהמכאוב הזה, אני תוהה אם ההסבר לאנומליה עשוי להיות זיהום גנאלוגי. אני חושדת שאני נתפסת כמוכתמת בגלל התנהגות אמי, ומכך נובע שייתכן שגם היא מוכתמת בידי מישהו אחר, איזה אב קדמון מסתורי ונשכח בעברהּ. זה עשוי להסביר מדוע אני כמו שאני, ולא כמו האחרים.

באבע, אני מאה אחוז יהודייה? אני שואלת. כי אני חושבת שמה שאני או מה שאינני הוא עניין שחורץ את גורלי. כי אני צריכה לדעת אם יש תקווה שאשתלב פעם.

איזו שאלה טיפשית! היא קוראת בתגובה. בטח שאת יהודייה, היא מרגיעה אותי. כולם אצלנו בחצר יהודים. היא פוטרת את פחדי האמיתי בצחוק. אבל איך היא יכולה להיות בטוחה?

תראי את העולם שלנו, היא אומרת. תראי איך אנחנו חיים בנפרד. כמו שחיינו תמיד. יהודים לא מתערבבים עם אחרים, ואחרים לא מתערבבים איתנו, אז איך בדיוק את יכולה להיות פחות ממאה אחוז?

לא חשבתי לשאול אז, מדוע לאנשים רבים כל כך בחצרנו יש עיניים בהירות, עור חיוור ושיער בהיר. סבתי עצמה תמיד דיברה בגאווה על ילדיה הבלונדיניים. תווי פנים חיוורים שאינם יהודיים על פי הסטריאוטיפ הנפוץ, נחשבו סחורה רבת־ערך בינינו. משמעותם היתה שנסתדר. זאת היתה מתנת הסוואה שאלוהים העניק לנו לכאורה באקראי, אך במובלע הונחינו להאמין שיש לו מערכת מדויקת של הענקת פריווילגיות, ואולי זה בעצם להפך, תלוי איך מסתכלים על זה. כשפגשתי לראשונה את בעלי בגיל שבע־עשרה, התמקדתי בעיקר בשערו הזהוב ובמשמעותו בהקשר של המורשת הגנטית שלי. תהיתי אם הגֵן חזק מספיק להבטיח לי ילדים זהובי־שיער, ילדים שיהיו בטוחים כשהעולם הלכוד בדפוס מסלולו הבלתי־ניתן־לשינוי, יתנפל עליהם.

עכשיו אני מבינה שאותם תווים מזרח־אירופיים והצבע הבהיר מתיישבים מצוין עם המחקרים הגנטיים שאישרו כבר מזמן, שאיש מאיתנו אינו מאה אחוז משום דבר. אבל הממצאים האלה מעולם לא מצאו את דרכם אלינו, ואילו מצאו — ודאי לא היו משנים דבר. בחצר האמנו, שכל עוד אנחנו מבַדלים את עצמו, אנו טהורים מתוקף הגדרה.

אבל המילה הזאת, "טהורים" — אינה באה משפתנו, מאוצר המילים שלנו. המילה טהור במשמעותה המקורית מתייחסת אך ורק לטוהר רוחני. פירושה היות בעל כוונות טהורות, נקי מחטא. במסורת החסידית, טוהר מהסוג הזה עולה בכובד משקלו על חשיבותה של שושלת יוחסין חזקה. האובססיה לייחוס טהור תבוא בשלב מאוחר יותר, אולי כתוצר לוואי של האידיאולוגיה והחוקים שהגדירו אותנו על בסיס הדרתנו. טיפה אחת של דם יהודי היתה כל מה שנדרש, וגרמניה של היטלר לא היתה הראשונה, כך שכל מי שעלה בידו, נאבק להסתיר את הטיפה הזאת ולהכחיש את קיומה, אבל מתוך התגוננות אינסטינקטיבית. מי שלא היו מסוגלים לעשות זאת, הסתגרו בין כותלי גאווה עיקשת. הם המציאו סוג של טוהר לעצמם. הם שירטטו עצי משפחה שחזרו אלף שנים לאחור כדי להציג לראווה את תקינוּת שושלתם. הם הפלו יהודים שלא היו מסוגלים להוכיח את מעמדם הבלתי מהול. בדיוק כמו הנאצים, גם הם התעטפו בפקעת בוגדנית וכוזבת של זהות שארֵי־בשר. מאחר שלא היו מסוגלים ליטול חלק בעולם האחר ההוא, האפשרות הבאה הטובה ביותר היתה להקים מועדון מיוחד, שבו יוכלו להיות חברים תחת זאת. אנחנו טהורים, הם אמרו, והתכוונו כמובן לנשמותינו, אבל הפעם התכוונו גם לדמנו.

אם דמִי יהודי, אז גם נשמתי יהודייה. משום כך רציתי לדעת. רציתי להבין כיצד בדיוק טבועה בי היהודיוּת. מהו בדיוק שירשתי? איך אוכל לעצב את מושג היהודיות לכדי דבר מה שאפשר לתפוס? אבל השאלה האמיתית שהיתה מונחת בבסיס כל השאלות הללו היא זו: איך אוכל לעשות את היהודיות שלי נסבלת עבורי?

באבע אומרת לי, די בהיסח הדעת, בעודנו יושבות לשולחן ובודקות עלי כרוב בזה אחר זה מתחת למנורת הניאון כדי לוודא שאין בהם תולעים, מה שיפסול את כשרותם, שאלוהים ברא את שאר העמים על פני כדור הארץ לתכלית אחת ויחידה: לשנוא את עם ישראל ולרדוף אותו. בסופו של דבר, הכוח הסותר הזה הוא שמגדיר אותנו, כשם שאלוהים ברא יום ולילה, אור וחושך. אנו זקוקים לָאחד כדי להגדיר את האחר. היהודיוּת שלנו קיימת בדיוק בתוך ההקשר של הניסיונות למחות אותה.

ההכרזה הזאת שלה — שאמורה להסביר לי את העולם, שלפיה הכול שם בחוץ מפחיד נורא ותמיד יהיה כך, שכן כך צריך להיות מצב העניינים כדי להצדיק את קיומנו — קיצונית כל כך, שיש לי תחושה שלא ייתכן שהיא באמת מתכוונת אליה; היא פשוט מדקלמת את מה שהרב אומר, את מה שכל חברי הקהילה אומרים תמיד. כי האין אנו מפריזים מאוד בהערכתנו העצמית, אם אנו מדמים לעצמנו שכל הרוע בעולם לא נוצר אלא לשם כך שנסבול? האין יהירות מהסוג הזה בגדר חטא כשלעצמה, לראות את סבלך כקודש הקודשים, להתמסר אליו כתזמורת למנצחהּ, להקריב את הרצון האישי למען איזה חזון־במאי אולטימטיבי?

אף על פי שבקהילה שלנו איננו באים במגע עם גויים, להוציא נסיבות יוצאות דופן שבהן המגע נתון לפיקוח מחמיר, אני יודעת שלבאבע היו מערכות יחסים אמיתיות עם לא־יהודים לפני שהצטרפה לכת סאטמר. היא הזכירה את השכנים בכפר קטן שבו היתה להוריה חנות, איך באו להכין מהמים סודה באמצעות המשאבה בחצר שבחזית והביאו מתנות קטנות בתמורה; איך המירו ביצים וחלב ובשר בסחורות שמכרו ההורים של באבע. היא זכרה שנשלחה לגור אצל סבתהּ העשירה בעיר, כשהיתה גדולה מכדי לישון בחדר השינה המשותף עם עשרת אחיה, ואת הנשים האלגנטיות עם הכובעים הצרפתיים ורדידי הפרווה שסבתהּ הזמינה לתה, עוגות וקלפים. היא נסעה עם סבתהּ לערי מרפא באירופה, שבהן התאכסנו במלונות נופש והתרועעו עם אנשים מכל רחבי היבשת. אבל כל זה היה לפני המלחמה, ונישואיה לסבי והצטרפותה עמו לקהילתו החדשה של הרב יואל טייטלבוים הכתיבו, שמעתה ואילך לא תוכל עוד לבוא במגע, אלא עם אנשים שהם בדיוק כמונו.

אבל אז אני חושבת איך היא בחרה את המנַקָה לפני זמן מה, כשנתקלנו במקרה בטקס ההוא שרוב עקרות הבית בוויליאמסבורג נוטלות בו חלק. מדי בוקר מתכנסות בפינת השדירות מארסי ודיביז'ן מהגרות לא חוקיות מפולין, ולפעמים מליטא, מסלובקיה או מאוקראינה, לעבודות שוק שחור, במָקום שהרחוב חוצה את הכביש המהיר על גשר. על רקע שאון הצופרים המצפצפים והצמיגים הנחבטים בכבישים משובשים מתנהלים משֹאים־ומתנים משפילים. עקרת בית חסידית מתקרבת, בוחנת כל אישה בקפידה כמבקשת לאמוד את מצבה הגופני, ומסמנת באצבע מכופפת לזו שמשֹביעה את רצונה לאות שתקרב אליה. הצעה נזרקת לאוויר, על פי רוב נמוכה: חמישה דולרים לשעה. אם האישה מרגישה נועזת באותו היום, אם הקבוצה הממתינה קטנה והשעה עדיין מוקדמת והיא סבורה שסיכוייה טובים, היא תענה בשמונה, אבל קרוב לוודאי תסכים לשישה. ואז הן הולכות, שתיהן, המנקה צועדת אחרי עקרת הבית במִפגן של כניעות, הולכת בעקבותיה אל הבית שבו תבצע את השפֵלות שבמטלות, כדי שההשפלה הכרוכה בהן תיחסך מגבירת הבית.

אפילו עכשיו לא חומקת מעיניי העובדה, שתיאטרון הסלקציה הזה הוא תמונת ראי ביזארית של זיכרון קולקטיבי. אני רואה בו נקמה שעוברת בירושה לא־מודעת, המתנהלת בדרכה המיניאטורית על רקע גדר־התיל התוחמת את הכביש המהיר. סיפורם של מקימי הקהילה, של ניצולים ש"נבחרו" בידי הגויים לעתיד שיש בו חיים, מתהפך בדרכו המעוותת כל אימת שמנקָה גויה נקראת באצבע לצאת מהשורה. סיפוק קטן אך מוחשי. ואף על פי כן, סבתי לא השתתפה בהצגה מעולם עד לאותו היום.

במקרה עברנו בפינת הרחוב ההיא בדרכנו הביתה, נושאות את סלי המצרכים שקנתה סבתי, ופתאום היא נעצרה במקומה ונעצה מבט באישה שעמדה מאחורי קבוצה של נשים אחרות, שנדחפו קדימה וצעקו לעבר עקרות הבית, אישה בעלת שיער חום עמום מפוספּס באפור שעמדה שעונה בגבה לגדר, ידיה לפותות לפניה ועיניה מושפלות ארצה, ממתינה להיבחר אך אולי גאה מכדי לבקש זאת. סבתי נראתה כאילו קפאה בעיצומו של חלום בהקיץ. הנחתי את הסלים על הארץ ובחנתי את הסצנה בסקרנות. באבע כיוונה את אצבעה לאישה.

אַת, היא אמרה. האישה הרימה את עיניה.

אַת הונגרייה, אמרה באבע, קובעת עובדה יותר מאשר שואלת.

האישה נראתה מופתעת; היא הינהנה וצעדה לפנים. שטף מילים בהונגרית פרץ מתוכה, כאילו עצרה בעדן זה שעות, ועכשיו נתן לה מישהו רשות לשחררן סוף־סוף. היא אחזה בשרוולה של באבע, גופה התקמר להתרחק מקבוצת שאר הנשים שעמדו שם; היא התכופפה מול סבתי במין קידה מתרפסת, כאילו היא מתחננת שתשחררהּ מאֵימת ההמתנה, מבּוּשת היותה האחרונה בתור, מן הפחד שיהיה עליה לחזור הביתה בלי שום אפשרות להשֹתכר למשך היום.

איני יודעת איך ידעה סבתי שהאישה הונגרייה. רק לעתים רחוקות היו נשים הונגריות בפינת הרחוב ההיא, וזו הסיבה שסבתי נקבה בה לסירובה לשכור מנקה לעבודה. לא מצאה חן בעיניה העובדה שלא היתה מסוגלת לתקשר עם הנשים הפולניות; היא לא בטחה בהן בביתה. היא העדיפה לעשות את העבודה השחורה בעצמה, כפופה על ברכיה עם סמרטוט, מברשת ודלי שטיפה. אבל עכשיו ניצבה לפניה הונגרייה, ואפילו מישהי מהאזור שלה ממש, ולא צעירה ממנה בהרבה. האם זיהתה את האישה מעברהּ? או שמא היא פשוט ייצגה בעיני סבתי את כל אותן שכנות של ילדותה, אלה שנחשבו חברוֹת לפני שהאקלים הפוליטי השתנה, והן תפסו בעליצות את הבתים והחיים שהוצאו בכפייה מידי אחרים, ושכחו מכל נאמנויותיהן? כל הגויים כאלה, היא נהגה לומר. מחכים להרוויח מחורבנך. כך ברא אותם אלוהים. הם חסרי ישע נוכח טבעם המולד.

ובכל זאת, לא הצלחתי להחליט אם מה שהניע את באבע לקחת את המנקה איתנו הביתה הוא רחמים או תשוקה אישית לצידוק. היה כמדומה איזה חיבור אנושי בין באבע לבין האישה ההיא, שהלכה לצדה וקישקשה באותה שפת סתרים שמיָמַי לא שמעתי אלא את סבי וסבתי מדברים בה, רוטטת משמחה על בחירתה בידי מישהי שמסוגלת להבינה. האם חשה באבע נאמנות כלפי מישהי ממקום מוצאה, אף על פי שלא היתה יהודייה? או שמא חשה צורך להוכיח לה שנסיבות העבר התהפכו על פיהן, להראות לאישה ההיא את כל מה שהשיגה לעצמה כאן באמריקה, ביתה בן ארבע הקומות בשורת הבתים הצמודים זה לזה, הנברשות והשטיחים וּוילונות התחרה המשתפלים עד הרצפה? להראות לה על איזה צד של ההיסטוריה מרוח הניצחון האמיתי?

הסתכלתי בזמן שהכניסה את האישה למטבח, נתנה לה כלֵי ניקוי שונים והטילה עליה את המטלות שעל פי רוב ביצעה בעצמה או העבירה אליי, שגרת הגיהוץ, האיבוק והמירוק היומיומית. העובדה שלא ביקשה מהאישה לשטוף את הרצפה בילבלה אותי. זה בטח מובן מאליו, שיערתי: סבתי משגיחה בשעה שגויה מאזור הולדתה כורעת על ברכיה בבית הגדול והנוח הזה שהיא בעליו עכשיו. לא בהכרח רציתי לראות את האישה האקראית הזאת מושפלת, אבל כן חשבתי שהחוויה תספק לסבתי מעין סגירת מעגל. חשבתי שזה עשוי לרכך את מרירותה של אותה בגידה ישנה ומתמשכת, שרק לעתים רחוקות התייחסה אליה, במשֹורה, בנוכחותי, אבל ידעתי שהיא בוערת במחשכי זיכרונותיה העמוקים ביותר.

מקץ שעות אחדות של עבודות בית מתונות עד קלות קראה סבתי לאישה למטבח להפסקת צהריים. להפתעתי, היא קיבלה את האישה לשולחנה והתיישבה מולה כשווה בין שוות. היא אפילו הגישה לה את האוכל על צלחות פורצלן אמיתיות. הייתי מבולבלת, ותהיתי אם כל זה הוא חלק מאיזו מזימה מפורטת וממולחת, או שמא עדות לאצילות נפשה של סבתי. באבע הפשירה כרוב ממולא, מאכל מסורתי באזור הולדתה שהתקבע כמנה מרכזית בקהילתנו, והתבוננתי באישה מתיישבת בלהיטות לאכול אותו אגב פטפוט מתמיד נלהב בהונגרית. קלטתי שברי דברים; הן דיברו על גרסאות שונות של מתכונים, כיצד בישלה אִמהּ את הגלילות האלה. היא שפעה מחמאות לבישול של באבע. הרגשתי שהיא מנסה להתחנף; בלי ספק היה לה תמריץ לעשות זאת, משום שכל אותן מנקות שאפו כמובן להשיג מִשֹרה קבועה, כדי שלא יצטרכו לחזור לפינת הרחוב ההיא מדי יום ביומו ולקוות שיבחרו בהן. מִשֹרה קבועה פירושה ביטחון, אולי אפילו העלאה בשכר, והַפְניה למשפחות אחרות אם העבודה טובה. שבועות רבים מדי שעברו עלייך בהמתנה ליד הגדר היו סימן ברור לכך, שאינך בחירה רבת־ערך; ואז שכרך לשעה ירד וירד, עד שלא קיבלת שום הצעות כלל. זה היה הפחד של כל המנקות; הוא ניכר בעיני אחדות מהן כשחלפת על פני המזדנבות האחרונות בשעת בוקר מאוחרת, הפאניקה ההיא ככל שהזמן חלף והקהל הידלדל, וניידות משטרה עברו באִיום על פניהן. נמלאתי רוגז נוכח מניעיה הנסתרים של האישה הזאת, לפי חשדי.

סבתי לא אמרה הרבה, והאישה המשיכה לפטפט; סנטרה נח בכף ידה, וידה השנייה שירטטה קווים על מפת השולחן. מדי פעם בפעם היתה סבתי מהנהנת או זורקת את המקבילה ההונגרית ל"כן" או "אני מבינה". כשהאישה סיימה לאכול, באבע לקחה ממנה את הצלחת ושטפה אותה בכיור. היא הכינה קפה והגישה אותו בספל לבן סדוק. אחר כך הניחה שטר של עשרים דולר על המפה.

אין יותר עבודה היום, היא אמרה בתקיפות. נגמר עכשיו.

האישה נראתה מדוכדכת. היא נעצה עיניים בשטר שעל השולחן. שלוש שעות עבודה בתוספת טיפּ.

אני באה שוב שבוע הבא, כן? ידיה רעדו סביב ספל הקפה.

סבתי לא אמרה דבר; היא פשוט הנידה את ראשה לאות לאו. ואז, אולי מתוך רחמים כלפיה, היא אמרה, אל תרגישי רע. אני אף פעם לא שוכרת מישהי שתעזור לי. אני מעדיפה לעשות את העבודה בעצמי.

האישה ניסתה לשכנע את סבתי לשנות את דעתה. היא הציעה לרדת על ברכיה ולשטוף את הרצפה בו במקום, כדי להוכיח את מידת התועלת שיש ביכולתה להביא. היא אחזה בידי סבתי ונישקה אותן. ייאושה צבע את השתפכותה הקודמת בצבעים כוזבים וברורים, וחשתי שסבתי נבוכה בשבילה.

באבע אמרה שהיא מצטערת אבל אין לה עבודה בשבילה. כל ילדיה כבר גדולים, היא הסבירה. לא נשאר כל כך הרבה מה לעשות. אם האישה תיתן לה את מספר הטלפון שלה, אולי תוכל להעביר אותו לבנותיה, לראות אם הן מעוניינות. אבל היא אינה יכולה להבטיח דבר.

זה נתן למנקה משהו להיאחז בו. היא כתבה בקפידה את פרטיה באמצעות העיפרון והנייר שבאבע נתנה לה. אני עושה זול מאוד, היא הבטיחה לה. חמש דולר.

סגרתי את הדלת בעדינות מאחוריה כשהלכה, בעודה מוסיפה להרעיף דברי פרידה מרובים ומעיפה מבטים עורגים לאחור באישה שדיברה את שפתה, שזכרה את אותה המדינה מעברהּ, שממנה היתה עשויה לצַפות לסולידריות, אלמלא כָּשל הדור של הוריה להפגין סולידריות דומה, חשבתי. במשך זמן מה אחרי שהלכה ישבה באבע לשולחן המטבח ושתתה את הקפה שלה, כשחיוך קטן משחק בזוויות פיה. כמהתי לדעת מה היא חושבת, אבל מובן שלא יכולתי לשאול.

תהיתי אז, בשעה שקיפלתי מגבות מטבח על השיש בעוד באבע יושבת בשקט על שרפרפה הקטן, מי מצאה צידוק רב יותר בתסריט הזה. סבתי, שנהגה בגויה בטוב לב, אך מנעה ממנה הן את העבודה והן את ההשפלה הבאה איתה, או השכנות שפיקחו בשמחה על קרצוף אסלות ושטיפת מדרגות, והפיקו הנאה מעוותת מהיפוך הנסיבות במרוצת ההיסטוריה. כילדה הייתי משוכנעת שהכול שאלה של אפקטיביות; הנחתי שסבתי מדדה לה גרסה מחוכמת משלה של הצדק.

עתה אני רואה את הסיפור הזה בצורה שונה לגמרי. אני מזהה בסבתי את הקונפליקט בין כמיהתה לחסד, לדחפים המפחידים אך אנושיים שנאבקה לכבוש. יהיה פשטני מדי לקטלג את מעשיה באותו היום בצורה זו או אחרת, חומלים או נקמניים. מה שהיה נהדר בבאבע הוא שהיתה מורכבת כל כך, מסתורית כל כך. כל הכוחות האלה פעלו בה בעת ובעונה אחת, אבל היו כאלה שלא הבחינו בכך מעולם, משום שהיא היטיבה לשמור על פני השטח שלֵווים וחלקים. אולם היו דרמות שקטות שהייתי עדה להשתתפותה בהן בילדותי. למשל המפגשים השנתיים עם אדית, שעמה שרדה את שנות המלחמה האכזריות במחנות לעבודת כפייה, אבל בחרה בחיים חילוניים עם בעל לא־יהודי בשיקגו, והגיעה בטיסה לניו יורק אך ורק למטרת המפגש החשאי הזה עם סבתי, מפגש חוזר שנערך באותה מבואת בית מלון בדיסקרטיות הגובלת בריגול. או מאבקה לשמר את הגַן היחיד בוויליאמסבורג, כשהיא מתעקשת באוזני סבי, שמאחר שחלקת האדמה המטופחת מניבה את הפרחים הנחוצים לקישוט־הבית המסורתי בשפע צמחייה בשבועות, אין היא מסיחה את הדעת מעבודת ההתמסרות הרוחנית, אלא היא דווקא בבחינת מעשה של שירות רוחני כשלעצמו. כל מאבקיה וסודותיה נשארו איתי כמו אגדות שילדים אחרים גדלים עליהן. אלה הם הסיפורים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב בראשי המבוגר, מחפשת רמזים שעשויים לחשוף את מנגנוני הפעולה הפנימיים של האישה הזאת, שבדמותה עיצבתי את עצמי בבלי־דעת.

*המשך הפרק בספר המלא*