אני ואחי נגד בן דודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני ואחי נגד בן דודי
הוספה למועדפים

אני ואחי נגד בן דודי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מה מביא בחור צעיר, ערבי-ישראלי, להפוך ליעד של השב"כ? מה מתחולל בנפשו של מי שהופך למבוקש? מה מתחולל בנפשו של קצין השב"כ הדולק בעקבותיו? מה באמת חשים ערביי ישראל החיים בנאמנות כפולה, הן לקרוביהם בגדה המערבית וברצועת עזה והן למדינת ישראל שהם אזרחיה?

אני ואחי נגד בן דודי מגולל את סיפורו של צעיר ערבי, בן אחד הכפרים הסמוכים ל"קו הירוק", אשר נאסר לתקופה קצרה לאחר שיידה בקבוק זכוכית ריק על ניידת משטרה. בתום מאסרו, בהשפעת חבריו לתא - תושבי הגדה ואיש דת מוסלמי - הוא נשאב לפעילות ההופכת אותו למבוקש על ידי השב"כ. רומן זה מיטיב לתאר את המתחולל בנפשם של המעורבים במרדף זה, עד לסופו המפתיע. שנות האינתיפאדה ופיגועי הטרור מהשטחים הביאו לכך שמרב העיסוק המדיני והפוליטי התמקד בנעשה ב"שטחים". במהלך העלילה שזור דיון נוקב בשאלת מעמדם של ערביי ישראל, זהותם הלאומית והמדינית ועיסוק בשאלה: למי באמת שייכת נאמנותם?

אריאל רוניס, בן 45, תושב הוד השרון. מאחוריו 19 שנים של תפקידי שטח וניהול במשרד ראש הממשלה. לאריאל תואר בוגר במדע המדינה מאוניברסיטת ירושלים, תואר מוסמך במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה ותואר בוגר במשפטים בהצטיינות מהקריה האקדמית אונו. אני ואחי נגד בן דודי הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

1

צרור קללות עסיסיות, בשלל שפות וסגנונות, שנפלט מפיו של אורי, היה סימן ההיכר המובהק של בוקר יום ראשון חדש. באחת, התיישב במיטתו ובתוך כך חבט בכפו הגדולה על השעון המעורר למוד הסבל, שלא פעם תהה אורי בינו לבין עצמו מה תהיה מידת עמידותו של השעון הוותיק בפני מכות הבוקר הלא-רצוניות הללו. השעה הייתה שש בבוקר, וב-6:17 בדיוק, כבר ישב אורי במכוניתו, תוהה, כבכל יום, מדוע התרגל לשתות את הקפה הראשון במשרד ולא בבית, טרם צאתו.

לכל אורך הנסיעה למשרד נהג כשידו האחת שעונה על אדן חלון המכונית והאחרת על ברכו. אצבע אחת בלבד אוחזת בגלגל ההגה ומאזנת את גלגלי הרכב על פי נתיב הנסיעה. למעשה לא נזקק ליותר מכוחה של אצבע אחת. גופו הענק מילא את כיסא הרכב, שלעתים השמיע קריאות מחאה תחת כובד משאו. כיאה לאיש שירות הביטחון הכללי, היה שערו השחור מסופר בתספורת צבאית קצרה. אולם לא כשאר חבריו שהקפידו על גילוח יומי, נהג להתגלח אחת ליומיים, כך שבבוקר זה היו לחייו מכוסות זיפים קטנים, שחורים וקשים. הוא לא היה גבר שנשים היו מגדירות כיפה תואר, אולם גודלו, בתוספת לזוג עיניים כחולות ומבט קר ונוקב, הקנו לו נוכחות מרשימה ששירתה אותו היטב בתפקידו.

טרם החל ביום עבודה מפרך, למד אורי ליהנות מאותן נסיעות בוקר למשרד. בשעות אלו לא סבלו עדיין הכבישים מעומסי תנועה והנסיעה שטפה במהירות, מריצה לנגד עיניו שדות ויישובים חקלאיים שהתעוררו לבוקר יום חדש. נופים אלו היו תפאורה מרגיעה בדרך ליום עבודה עמוס ואינטנסיבי, מנוגדים בתכלית למראות ולחוויות שחווה בהמשך היום. בזמן הנסיעה נהג לתכנן לעצמו את סדר יומו, לארגן את מחשבותיו וליהנות מהרהורים ב"נושאי רוח", כפי שנהג לכנותם, אותם נושאים שבלהט היום לא התפנה לעסוק בהם.

עד גיל 21 עבר אורי מסלול חיים אופייני לבני גילו. לימודים בתיכון, תנועת נוער ושירות קרבי בצבא. כתלמיד, מעולם לא היה מהמצטיינים. נושאי הלימוד לא עוררו בו התעניינות יתרה, ובתחרות על זמנו, תמיד ניצחו עיסוקים אחרים. כילד, אהב לעסוק בספורט עם חבריו, אך בד בבד אהב להתבודד, לרוב בחיק בטבע, בשעות אחר הצהריים, תוך קריאת ספר או הרהורים בנושאים שונים ומשונים. הרהוריו נגעו, לרוב, בנושאים שלאו דווקא עניינו את בני גילו, ולכן הבין כבר בשלב מוקדם בחייו כי היכולת לשתפם בכך כמעט אפסית.

בניגוד גמור ליכולתו להפליג בהרהורים בנושאים פילוסופיים ובמחשבות חולמניות, היה אורי אדם מפוכח. הוא ידע תמיד כי בשלב כלשהו ימשיך ללימודים אקדמיים, כחלק ממסלול חייו, אולם בנושא שיעניין וירתק אותו, ולא מתוך הכרח כמו בבית הספר. ואכן, בסיום השירות הצבאי החליט אורי שלא לבזבז זמן ונרשם ללימודים באוניברסיטה. בעת שרבים מבני גילו חלמו על הרגע בו יפשטו מדים ויטוסו לטיול המסורתי בדרום אמריקה או בהודו, פעלו באורי דחפים אחרים לגמרי. הוא רצה להתקדם, לצבור ידע ולא פחות מכך לבסס עצמו כלכלית, להגיע למצב שיוכל לפרנס את עצמו ולא בעבודות "סטודנטיאליות". חודשי רביצה על חופי הים בגואה או "טרקים" ביערות ברזיל נראו לו כעיכוב מיותר.

 

השירות הצבאי עורר בו בעיקר שאלות שאיש לא ידע לתת לו מענה עליהן. הפעילות המבצעית בשטחים הביאה אותו, כאת מרבית בני גילו, למקומות ויישובים שלא הכיר בעבר, תוך מפגש עם אוכלוסייה שונה בתכלית מזו שפגש בסביבת ילדותו. בהתבוננות על חבריו ליחידה, ציין אורי לעצמו, כי היכרות זו עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים יצרה אצלם התייחסות מגוונת. היו כאלה שטענו כי השהות בשטחים מיותרת. על ישראל לצאת מיישובים אלו ולהניח להם, לתושבים המקומיים, לנהל את חייהם בעצמם. מנגד, היו כאלה שעצם הפעילות, שמן הסתם עסקה בפעילי טרור שהביעו את משטמתם כלפי יהודים, רק חידדה את השקפתם כי השלום עם אוכלוסייה זו עדיין אינו נראה באופק וטרם בשלה העת לסגת מהשטחים. אורי פיתח זווית הסתכלות שונה לחלוטין. מבחינתו, היה זה מפגש עם תרבות שלא הכיר בעבר. תרבות שריתקה והקסימה אותו, ללא קשר להשקפות פוליטיות. כשנרשם ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, אמנם לא ידע עדיין כיצד יתרגם לימודים אלו למקצוע עתידי, שממנו יוכל גם להתפרנס, אולם תחום זה עניין אותו, ואורי החליט כי לשם מועדות פניו.

כשבועיים בלבד חלפו מאז שחרורו מהצבא וכבר מצא עצמו במסדרונותיה של האוניברסיטה, נהנה מהניגוד בין האולמות הגדולים, הלבנים והנקיים, לבין שדה האימונים במדים מטונפים וספוגים בשמן רובים.

עם תחילת הלימודים, סיגל לעצמו נוהג והחל לנסוע מדי סוף שבוע לכפרים הערביים בסביבת ירושלים, שם התרגלו הסוחרים, שבחלוף תקופה קצרה כבר הכירו אותו ואת היותו סטודנט שלמד בין השאר גם ערבית, לתקן בסבלנות את שפתו העילגת. עד מהרה למד את תרבותם ומנהגיהם העשירים. לא תמיד הסכים עם המנהגים, אולם תמיד התעקש להבין את שורש המנהג ומשמעותו בעיניהם. בד בבד עם לימודיו עבד אורי כשומר לילה במוזאון. המשכורת לא הייתה גבוהה אך עבודה זו אפשרה לו לנצל את שעות העבודה בלילות ללימודים. היו אלה שנים בהן התענג אורי על כל שנייה בחייו. הלימודים ריתקו אותו. מבחינה כספית, אף שלא היה עשיר גדול, כמוהו כמרבית חבריו הסטודנטים שלמדו עמו, לא חסר לו דבר, וחברתית נהנה מאוד מהחיים במעונות הסטודנטים ומהחברה התוססת שסבבה אותו.

בשנה השלישית והאחרונה לתואר הראשון, היה ברור לאורי כי ימשיך מיד ללימודי תואר שני. מבחינתו, אם החליט לעסוק בדבר מה, ראוי שיהיה זה "עד הסוף", ולא רק כמינימום הכרחי. בשל העובדה כי לחץ הלימודים והבחינות בתואר השני קטן מאשר בתואר הראשון, החליט אורי כי יקבע פגישה עם פרופסור שלמה גלבוע ויציע עצמו כעוזר הוראה בחצי משרה, דבר שיאפשר לו להגדיל מעט את הכנסותיו וליהנות במקביל גם מהנחה בשכר הלימוד. הוא דאג שלא לטפח תקוות גדולות מדי שכן ידע שסטודנטים רבים מעוניינים לשמש כעוזרים לפרופסור גלבוע, שקנה לעצמו שם עולמי בחקר התרבות הפלסטינית.

על אף הסיכוי הקטן לקבלת המשרה, התכונן אורי לפגישה ביסודיות אופיינית. פעם אחר פעם שינן לעצמו תשובות שהכין לשאלות אפשריות שיישאל בידי הפרופסור. אורי ידע שהפרופסור מכיר אותו ואת עבודותיו מכמה קורסים שלמד אצלו, אך העריך כי פרופסור גלבוע ירצה עוזר הוראה הרואה עצמו כמתמחה עתידי בתחום הפלסטיני ושהשקפותיו ודרכי הניתוח שלו יתאמו את אלה של הפרופסור. הוא בוודאי ירצה עוזר במשרה מלאה ולא בחצי משרה, כפי שרצה אורי. הוא התכונן לריאיון ארוך ולכן הופתע מאוד ממה שקרה בפועל.

עוד על הספר

אני ואחי נגד בן דודי אריאל רוניס

1

צרור קללות עסיסיות, בשלל שפות וסגנונות, שנפלט מפיו של אורי, היה סימן ההיכר המובהק של בוקר יום ראשון חדש. באחת, התיישב במיטתו ובתוך כך חבט בכפו הגדולה על השעון המעורר למוד הסבל, שלא פעם תהה אורי בינו לבין עצמו מה תהיה מידת עמידותו של השעון הוותיק בפני מכות הבוקר הלא-רצוניות הללו. השעה הייתה שש בבוקר, וב-6:17 בדיוק, כבר ישב אורי במכוניתו, תוהה, כבכל יום, מדוע התרגל לשתות את הקפה הראשון במשרד ולא בבית, טרם צאתו.

לכל אורך הנסיעה למשרד נהג כשידו האחת שעונה על אדן חלון המכונית והאחרת על ברכו. אצבע אחת בלבד אוחזת בגלגל ההגה ומאזנת את גלגלי הרכב על פי נתיב הנסיעה. למעשה לא נזקק ליותר מכוחה של אצבע אחת. גופו הענק מילא את כיסא הרכב, שלעתים השמיע קריאות מחאה תחת כובד משאו. כיאה לאיש שירות הביטחון הכללי, היה שערו השחור מסופר בתספורת צבאית קצרה. אולם לא כשאר חבריו שהקפידו על גילוח יומי, נהג להתגלח אחת ליומיים, כך שבבוקר זה היו לחייו מכוסות זיפים קטנים, שחורים וקשים. הוא לא היה גבר שנשים היו מגדירות כיפה תואר, אולם גודלו, בתוספת לזוג עיניים כחולות ומבט קר ונוקב, הקנו לו נוכחות מרשימה ששירתה אותו היטב בתפקידו.

טרם החל ביום עבודה מפרך, למד אורי ליהנות מאותן נסיעות בוקר למשרד. בשעות אלו לא סבלו עדיין הכבישים מעומסי תנועה והנסיעה שטפה במהירות, מריצה לנגד עיניו שדות ויישובים חקלאיים שהתעוררו לבוקר יום חדש. נופים אלו היו תפאורה מרגיעה בדרך ליום עבודה עמוס ואינטנסיבי, מנוגדים בתכלית למראות ולחוויות שחווה בהמשך היום. בזמן הנסיעה נהג לתכנן לעצמו את סדר יומו, לארגן את מחשבותיו וליהנות מהרהורים ב"נושאי רוח", כפי שנהג לכנותם, אותם נושאים שבלהט היום לא התפנה לעסוק בהם.

עד גיל 21 עבר אורי מסלול חיים אופייני לבני גילו. לימודים בתיכון, תנועת נוער ושירות קרבי בצבא. כתלמיד, מעולם לא היה מהמצטיינים. נושאי הלימוד לא עוררו בו התעניינות יתרה, ובתחרות על זמנו, תמיד ניצחו עיסוקים אחרים. כילד, אהב לעסוק בספורט עם חבריו, אך בד בבד אהב להתבודד, לרוב בחיק בטבע, בשעות אחר הצהריים, תוך קריאת ספר או הרהורים בנושאים שונים ומשונים. הרהוריו נגעו, לרוב, בנושאים שלאו דווקא עניינו את בני גילו, ולכן הבין כבר בשלב מוקדם בחייו כי היכולת לשתפם בכך כמעט אפסית.

בניגוד גמור ליכולתו להפליג בהרהורים בנושאים פילוסופיים ובמחשבות חולמניות, היה אורי אדם מפוכח. הוא ידע תמיד כי בשלב כלשהו ימשיך ללימודים אקדמיים, כחלק ממסלול חייו, אולם בנושא שיעניין וירתק אותו, ולא מתוך הכרח כמו בבית הספר. ואכן, בסיום השירות הצבאי החליט אורי שלא לבזבז זמן ונרשם ללימודים באוניברסיטה. בעת שרבים מבני גילו חלמו על הרגע בו יפשטו מדים ויטוסו לטיול המסורתי בדרום אמריקה או בהודו, פעלו באורי דחפים אחרים לגמרי. הוא רצה להתקדם, לצבור ידע ולא פחות מכך לבסס עצמו כלכלית, להגיע למצב שיוכל לפרנס את עצמו ולא בעבודות "סטודנטיאליות". חודשי רביצה על חופי הים בגואה או "טרקים" ביערות ברזיל נראו לו כעיכוב מיותר.

 

השירות הצבאי עורר בו בעיקר שאלות שאיש לא ידע לתת לו מענה עליהן. הפעילות המבצעית בשטחים הביאה אותו, כאת מרבית בני גילו, למקומות ויישובים שלא הכיר בעבר, תוך מפגש עם אוכלוסייה שונה בתכלית מזו שפגש בסביבת ילדותו. בהתבוננות על חבריו ליחידה, ציין אורי לעצמו, כי היכרות זו עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים יצרה אצלם התייחסות מגוונת. היו כאלה שטענו כי השהות בשטחים מיותרת. על ישראל לצאת מיישובים אלו ולהניח להם, לתושבים המקומיים, לנהל את חייהם בעצמם. מנגד, היו כאלה שעצם הפעילות, שמן הסתם עסקה בפעילי טרור שהביעו את משטמתם כלפי יהודים, רק חידדה את השקפתם כי השלום עם אוכלוסייה זו עדיין אינו נראה באופק וטרם בשלה העת לסגת מהשטחים. אורי פיתח זווית הסתכלות שונה לחלוטין. מבחינתו, היה זה מפגש עם תרבות שלא הכיר בעבר. תרבות שריתקה והקסימה אותו, ללא קשר להשקפות פוליטיות. כשנרשם ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, אמנם לא ידע עדיין כיצד יתרגם לימודים אלו למקצוע עתידי, שממנו יוכל גם להתפרנס, אולם תחום זה עניין אותו, ואורי החליט כי לשם מועדות פניו.

כשבועיים בלבד חלפו מאז שחרורו מהצבא וכבר מצא עצמו במסדרונותיה של האוניברסיטה, נהנה מהניגוד בין האולמות הגדולים, הלבנים והנקיים, לבין שדה האימונים במדים מטונפים וספוגים בשמן רובים.

עם תחילת הלימודים, סיגל לעצמו נוהג והחל לנסוע מדי סוף שבוע לכפרים הערביים בסביבת ירושלים, שם התרגלו הסוחרים, שבחלוף תקופה קצרה כבר הכירו אותו ואת היותו סטודנט שלמד בין השאר גם ערבית, לתקן בסבלנות את שפתו העילגת. עד מהרה למד את תרבותם ומנהגיהם העשירים. לא תמיד הסכים עם המנהגים, אולם תמיד התעקש להבין את שורש המנהג ומשמעותו בעיניהם. בד בבד עם לימודיו עבד אורי כשומר לילה במוזאון. המשכורת לא הייתה גבוהה אך עבודה זו אפשרה לו לנצל את שעות העבודה בלילות ללימודים. היו אלה שנים בהן התענג אורי על כל שנייה בחייו. הלימודים ריתקו אותו. מבחינה כספית, אף שלא היה עשיר גדול, כמוהו כמרבית חבריו הסטודנטים שלמדו עמו, לא חסר לו דבר, וחברתית נהנה מאוד מהחיים במעונות הסטודנטים ומהחברה התוססת שסבבה אותו.

בשנה השלישית והאחרונה לתואר הראשון, היה ברור לאורי כי ימשיך מיד ללימודי תואר שני. מבחינתו, אם החליט לעסוק בדבר מה, ראוי שיהיה זה "עד הסוף", ולא רק כמינימום הכרחי. בשל העובדה כי לחץ הלימודים והבחינות בתואר השני קטן מאשר בתואר הראשון, החליט אורי כי יקבע פגישה עם פרופסור שלמה גלבוע ויציע עצמו כעוזר הוראה בחצי משרה, דבר שיאפשר לו להגדיל מעט את הכנסותיו וליהנות במקביל גם מהנחה בשכר הלימוד. הוא דאג שלא לטפח תקוות גדולות מדי שכן ידע שסטודנטים רבים מעוניינים לשמש כעוזרים לפרופסור גלבוע, שקנה לעצמו שם עולמי בחקר התרבות הפלסטינית.

על אף הסיכוי הקטן לקבלת המשרה, התכונן אורי לפגישה ביסודיות אופיינית. פעם אחר פעם שינן לעצמו תשובות שהכין לשאלות אפשריות שיישאל בידי הפרופסור. אורי ידע שהפרופסור מכיר אותו ואת עבודותיו מכמה קורסים שלמד אצלו, אך העריך כי פרופסור גלבוע ירצה עוזר הוראה הרואה עצמו כמתמחה עתידי בתחום הפלסטיני ושהשקפותיו ודרכי הניתוח שלו יתאמו את אלה של הפרופסור. הוא בוודאי ירצה עוזר במשרה מלאה ולא בחצי משרה, כפי שרצה אורי. הוא התכונן לריאיון ארוך ולכן הופתע מאוד ממה שקרה בפועל.