סם האונס

1.

פתאום באמצע החיים ובלי הכנה מוקדמת זה קרה, כמו מסך שחור שיורד ומכבה אותך מבפנים בבת אחת.

אחרי תקופה ארוכה של כאבי בטן בלתי מוסברים, עבר עליי לילה מסויט במיוחד בו לא ישנתי אפילו דקה. בשעה 3 לפנות בוקר מצאתי את עצמי מתפתל על הרצפה ובוכה ממש כמו ילד קטן, עד שזחלתי אל הטלפון ובשארית כוחותיי הזמנתי אמבולנס שפינה אותי בבהילות לבית החולים איכילוב בתל אביב.

היה זה לילה חורפי והמחלקה לטיפול נמרץ הייתה עמוסה במבקרים.

לא עניין אותי שאני נראה זוועה ושאני לובש את אותו הטרנינג כבר שלושה ימים ברציפות, רק רציתי שהכאב יעבור כבר, הכאב הצורב, חד כתער, שפילח את גופי והרגיש לי כמו בעירה פנימית מזוקקת.

אחרי 24 שעות של בדיקות פולשניות וסבל לא אנושי, ישבתי מותש מול הרופא האחראי שהביט בי בפנים חתומות ואמר לי בלקוניות, "דניאל, יש לך גידול במעי הגס, כפי הנראה סרטני. מרגע זה חייך עומדים להשתנות."

באותו הרגע לא הבנתי למה הוא מתכוון ואיך למשפט כל כך קצר ויבש תהיה השפעה ארוכת טווח על כל החיים שלי, אבל מה שבאמת ציער ותסכל אותי הייתה תחושת חוסר האונים. לא יכולתי לעשות שום דבר בנדון. זה לא היה בשליטתי.

מאותו לילה במיון התחלתי לעבור סדרה ארוכה ומייגעת של צילומים, טיפולים והקרנות. באחד הבקרים נכנסה למחלקה האונקולוגית אחות חדשה. עד אותו רגע, כשאחות באה לעשות לי בדיקת דם, מבחינתי היא באה לעשות את העבודה שלה ותו לא.

טניה הייתה אחרת. בפעם הראשונה שהיא נכנסה לחדר שלי, ריח הבושם שלה היה כל כך עוצמתי ומשכר חושים עד שהתעוררתי משנתי, למרות משככי הכאבים שקיבלתי קודם לכן. לרגע חשבתי שקיבלתי זריקת אדרנלין. עיניה הכחולות החזירו אותי בזמן לחופים הקסומים של מקסיקו והחיוך שלה גרם לי לצביטה בלב.

"שלום דניאל, אני טניה, אחות חדשה במחלקה. באתי לראות שהכול בסדר איתך." בעודי מהופנט ממנה, היא אמרה, "תקרא לי בפעמון לכל דבר שתצטרך..." ויצאה מהחדר.

רציתי להגיד לה שאני רוצה את מספר הטלפון שלה ושאני מרגיש סחרחורת ולא מהתרופה שקיבלתי קודם לכן, אבל זה לא היה הזמן המתאים. היא עדיין לא יודעת עליי כלום, חוץ מזה שאני חולה סרטן ושוכב במחלקה שבה היא עובדת.

טניה הגיעה כמעט בכל יום לעשות איתי את הפרוצדורות ולראות מה שלומי, ולאט לאט נוצרו בינינו יחסי חברות.

סיפרתי לה בקצרה את סיפור חיי ואת עניין המחלה שהתגלתה אצלי באמצע החיים, ללא הכנה מוקדמת, גדעה את חלומותיי באחת וטרפה את כל הקלפים, וטניה סיפרה לי על חייה. היא הייתה בת 26, בת לאם יהודייה ואב נוצרי שעלתה לבדה ממוסקבה, למדה עברית בכוחות עצמה, קיבלה מלגת לימודים לעולה חדשה, סיימה מסלול מקוצר של לימודי אחיות והחלה לעבוד כאחות מתמחה בבית חולים איכילוב במחלקה האונקולוגית, כדי להציל חיים ולעזור לדוברי השפה הרוסית שמתקשים לדבר עברית.

ברגעים בהם היא דיברה, הקשבתי לכל מילה, טבעתי בעיניה הכחולות ושכחתי לרגע למה אני נמצא פה בכלל.

יום אחד טניה נכנסה לחדרי, כדי לתת לי משככי כאבים שיעזרו לי להפיג את הכאב העז והבחינה שלא נגעתי באוכל שהביאו לי לארוחת הערב ושאני מזיע ורועד מקור, למרות שהייתי מכוסה בשמיכה.

היא שלפה מדחום ואמרה לי בקור רוח, "דניאל, תכניס את המדחום מתחת ללשון, אני רוצה למדוד לך חום." עשיתי כמצוותה ועם הישמע הזמזום מהמדחום, היא הביטה על צג המעלות והזיזה את ראשה לצדדים במבט עגום. הבנתי שהיא לא מרוצה ממה שראתה.

תוך כדי שהיא מנגבת בחמלה את מצחי שטוף הזיעה, היא אמרה: "דניאל, אני לא מוותרת לך! אתה חלש מאוד ואני רוצה לראות שאתה שותה מים ואוכל את כל האוכל מהצלחת."

הייתי כל כך חלש עד שהתקשיתי להחזיק את הכף בידי. טניה האכילה אותי כמו ילד קטן, דאגה שאסיים את הארוחה ואף נשארה לאחר תום המשמרת שלה, כדי לוודא שמצבי משתפר.

הנוכחות של טניה בחיים שלי, הדאגה והמסירות שלה, נתנו לי כוחות בלתי מוסברים. פתאום התמלאתי באנרגיות מטורפות להיפטר מהכאב הזה ולנצח את המחלה הארורה ויהי מה.

הייתי הטיפוס הכי אופטימי במחלקה, "הפייטר" קראו לי אנשי הצוות.

התחזיות הקודרות של הרופא שבדק אותי ואמר שהגידול לא ייעלם בקרוב ואף יתפשט בכל הגוף ויעמיד אותי בסכנת חיים, התבדו — הייתי מה שנקרא בשפת הרפואה - נס רפואי.

למרות הקושי והכאבים, למרות שלפעמים תהיתי אם באמת אצליח לעמוד בכל הסבל הזה — השיחות עם טניה והטיפול המסור שלה בי השפיעו עליי לטובה, הגוף שלי הגיב טוב לטיפולים הכימותרפיים ובסיומם השיער שלי חזר לצמוח, החיוניות והשמחה שבו אליי והגידול הסרטני דעך ונעלם.

ביום השחרור שלי מהמחלקה, טניה הגיעה להיפרד ממני והלב שלי הלם בחוזקה רק מהמחשבה על השיחה שאני עתיד ליזום איתה, השיחה הגורלית אותה שחזרתי בראשי עשרות פעמים ורק חיכיתי להזדמנות הנכונה לעשות אותה.

רציתי לומר לטניה את מה שהרגשתי כלפיה כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותה במדי האחיות שלה. אם בהתחלה נמשכתי למראה האירופאי עוצר הנשימה שלה, לשיער הבלונדיני, לעיניים הכחולות שאפשר להביט בהן שעות, לגוף המושלם שגורם לכל צעד שלה להיראות מדוד כמו של דוגמנית־על בתצוגת אופנה — ככל שהכרתי אותה יותר, הוקסמתי גם מהאישיות הכובשת שלה, מהלב הטוב ומהאכפתיות שלה כלפיי.

טניה חיבקה אותי לשלום ואיחלה לי בהצלחה. רגע לפני שהיא יצאה מהחדר, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. קראתי בשמה וכשהיא הסתובבה והביטה בי בחיוך מנומס, אמרתי לה בהתרגשות, "טניה, אני רוצה שתדעי שבזכותך הצלחתי להתגבר על המחלה. את נתת לי כוחות ואנרגיות מטורפות בתקופה שהיינו ביחד, ובלעדייך אני לא בטוח שהייתי מצליח להחלים. את קמע המזל שלי! אני מרגיש שיש לנו כימיה טובה מאוד ואני אשמח שתהיה לך נוכחות אמיתית בחיים שלי גם אחרי שאשתחרר מכאן."

טניה הביטה בי וענתה בנימוס, "דניאל, זה מחמיא לי מאוד ואני שמחה לשמוע שעזרתי לך להתגבר על המחלה, אך עם כל הצער שבדבר אני לא מרגישה כמוך. אתה מקסים ואני אשמח להיות ידידה שלך, אבל לא מעבר לכך."

הרגשתי כאילו האדמה נשמטת מתחת לרגליי.

כל התוכניות שתכננתי לשנינו התנפצו לי בבת אחת בפנים.

המבט שלי היה ללא הבעה, אבל בתוך תוכי, עמוק בפנים, הייתי מרוסק.

טניה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בתקופה האחרונה ועכשיו, גם היא כנראה, תישאר בגדר זיכרון מתוק מהעבר.

הגעתי הביתה ללא מצב רוח ולא יכולתי לחזור לשגרה. כל היום חשבתי רק על דבר אחד - טניה.

חבריי שהגיעו לבקר אותי בביתי אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו, ראו אותי עם פנים נפולות ולא הבינו למה.

"עכשיו יצאת מבית חולים בריא ושלם אחרי שניצחת את המחלה הארורה, אתה אמור לשמוח!" אמר לי חבר אחד וכל מה שהצלחתי למלמל היה "כן, אני שמח..." מבלי לפרט יותר. הייתי שבור לב.

"למה שלא תטוס לחו"ל לאיזה טיול ארוך? " זרק לי חבר אחר, "תשטוף קצת את העיניים, תראה נופים, תעשה סקס כאילו אין מחר... זה יעשה לך טוב!"

האמת? הוא קלע בול למחשבות שלי.

רציתי להתנתק מכולם, מהעבודה, מהחברים ובעיקר - לשכוח מטניה שלא יצאה לי מהראש.

בלי לחשוב פעמיים קניתי כרטיס פתוח לתאילנד, ושבוע לאחר מכן כבר הייתי על טיסה לקוסמוי.

בהתחלה הראש שלי עוד היה בארץ ולא הפסקתי לחשוב על טניה. ברגע שראיתי תמונה שלה בפייסבוק מחויכת וצמודה לבחור שרירי והסטאטוס שלה השתנה ל"במערכת יחסים", הבנתי שזה אבוד. באמת אבוד. רק אז לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי להתחיל ליהנות מכל רגע שלי בתאילנד.