איראן מבפנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איראן מבפנים
מכר
מאות
עותקים
איראן מבפנים
מכר
מאות
עותקים

איראן מבפנים

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

בשנים האחרונות הפכה איראן לאחד הנושאים המדוברים ביותר בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. ביסוס השפעתה האזורית, תמיכתה בארגוני טרור והתחמשותה הגרעינית הפכו את הרפובליקה האסלאמית לסוגיה המעסיקה לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה ואת הקהילה הבינלאומית החוששות בעיקר מהשילוב בין משטר רדיקלי ליכולות בלתי-קונבנציונליות מתקדמות. עם זאת, גם למעלה מארבעה עשורים לאחר המהפכה האסלאמית נחשבת הרפובליקה האסלאמית בעיני רבים לחידה. מאבקי הכוח הפנימיים, המתח בין אידאולוגיה אסלאמית מהפכנית למדיניות מעשית והפער בין שלטון חכמי הדת לציבור תוסס ודינאמי יוצרים לעתים את הרושם שאיראן היא מדינה מלאת סתירות שלא ניתן ליישב ביניהן. ספרו של רז צימט נועד לסייע בהבנה טובה יותר של איראן בת-זמננו באמצעות ניתוח המאפיינים המרכזיים של המערכת הפוליטית האיראנית, יחסי הגומלין בין מוקדי הכוח הבולטים בהנהגת איראן ותהליכי העומק המרכזיים העוברים על החברה האיראנית.

הספר בוחן את השינויים החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שהרפובליקה האסלאמית עוברת בעשורים האחרונים. צימט מצביע על שני תהליכים מרכזיים המתחוללים באיראן במקביל: המערכת הפוליטית מתאפיינת במידה הולכת וגוברת של סמכותנות מצד המשטר המצמצם את גבולות הקונצנזוס הפוליטי ודוחק החוצה את יריביו הפוליטיים או כל מי שנתפס כאיום אפשרי על יציבותו. בתוך כך מתרחשות בחברה האיראנית מגמות עומק על רקע תהליכים דמוגרפיים, תמורות ביחסי הגומלין בין החברה למוסדות המדינה וחשיפה גוברת למערב ולמודרניזציה. מגמות אלה, המתקיימות על רקע מצוקות חברתיות וכלכליות, מבטאות שחיקה בתמיכה הציבורית במוסדות השלטון; הן יוצרות פער מתרחב בין המשטר לציבור, במיוחד לדור הצעיר.

ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב ובמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS); בעל תארים שני ושלישי בהיסטוריה של המזרח התיכון מטעם אוניברסיטת תל אביב; תחומי מחקרו המרכזיים הם פוליטיקה, חברה ומדיניות חוץ ברפובליקה האסלאמית של איראן.

פרק ראשון

הקדמה
 

סקר שנערך על ידי חברת חדשות בארצות הברית בראשית ינואר 2020 מייד לאחר חיסולו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה קאסם סולימאני העלה כי רק 23 אחוזים מהנשאלים האמריקאים ידעו לסמן את איראן במיקומה הנכון על מפת העולם.1 אף על פי שיש להניח ולקוות שאזרחי ישראל היו מגלים בקיאות רבה יותר במיקומה של איראן על המפה, הרי שהידע על איראן עודנו לוקה מאוד בחסר. למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז התחוללה המהפכה האסלאמית באיראן, אך הרפובליקה האסלאמית עדיין נחשבת בעיני רבים לתופעה בלתי־מוסברת. מאבקי הכוח הפנימיים, המתח בין אידאולוגיה אסלאמית מהפכנית לבין מדיניות מעשית והפער בין שלטון חכמי הדת לבין ציבור תוסס ודינמי יוצרים לעיתים את הרושם שאיראן היא מדינה מלאת סתירות שלא ניתן ליישב ביניהן.

איראן היא מדינת מפתח במזרח התיכון, אשר מרכזיותה ומידת השפעתה גברו בשנים האחרונות. ביסוס השפעתה האזורית, תמיכתה בארגוני טרור והתחמשותה הגרעינית הפכו את האיום האיראני לסוגיה המעסיקה לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה ואת הקהילה הבינלאומית החוששות בעיקר מהשילוב בין משטר רדיקלי וחתרני ליכולות בלתי־קונבנציונליות מתקדמות. על רקע החשש הגובר מכוונותיה ומיכולותיה של איראן, הפך העיסוק הישראלי באיראן לאובססיבי לעתים ורווי בורות. הדיון הציבורי בישראל בהקשר זה סובל מראייה פשטנית, לא רק בשל העיסוק הנרחב באיום האיראני מצד חלק ממנהיגי המדינה, אלא גם בשל הסיקור הבעייתי באמצעי התקשורת. סיקור הנושא האיראני נמסר בחלק מהמקרים בידי כתבים ופרשנים לענייני ערבים הניזונים בעיקר מהתקשורת הערבית, ובמקרים אחרים בידי כתבי החוץ הניזונים בעיקר מהתקשורת המערבית. מספר הכתבים והפרשנים דוברי הפרסית שואף לאפס, והתוצאה במקרים רבים היא סיקור מוטה ולעתים מסולף לחלוטין, תוך התעלמות מהמורכבות הרבה המאפיינת את המשטר האיראני, מיחסי הגומלין המורכבים בצמרת השלטון וממאפייניה הייחודיים והמשתנים של החברה במדינה, שאוכלוסייתה נאמדת ביותר מ-85 מיליון בני־אדם.

במאי 2006 התעוררה בישראל סערה ציבורית בעקבות דיווח בעיתון קנדי שלפיו היהודים המתגוררים באיראן יחויבו מעתה לענוד סרט צהוב, מעין טלאי צהוב של המאה ה-21. גולים איראנים סיפרו לעיתון ש"חוק הלבוש הלאומי", שאושר בפרלמנט בטהראן במטרה לדחוק את מקומו של הלבוש המערבי ברפובליקה האסלאמית, כולל גם סעיף המחייב יהודים לענוד על חזית בגדיהם סרט צהוב. במערכת הפוליטית בישראל זעמו על הדיווח. השר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, הכריז שמי שיחייב יהודים לשאת טלאי צהוב ימצא את עצמו בארון מכוסה בד שחור. שר המדע והטכנולוגיה דאז, אופיר פינס, פנה למזכיר הממשלה בבקשה שהממשלה תדון בעניין זה בישיבתה הקרובה, מכיוון שהנהגת טלאי צהוב באיראן היא נורה אדומה המחייבת את ישראל לגייס את העולם כולו כדי להתנגד למתרחש שם.2 עד מהרה הסתבר שאין כל שחר לדיווח זה ושכל מטרתו של "חוק הלבוש הלאומי" הייתה לעודד את תעשיית הטקסטיל המקומית, ושאין כל כוונה מצד שלטונות איראן לחייב את המיעוטים הדתיים בכלל, ואת היהודים בפרט, לשאת סימן מזהה כלשהו על בגדיהם.

בתחילת יולי 2016 הפיצו כמה כלי תקשורת ערבים, ובהם רשת אל־ערביה הפועלת במימון סעודי, סרטון יוטיוב המתעד קריאות בגנות המשטר האיראני ובגנות המעורבות הצבאית האיראנית בסוריה שנשמעו, לכאורה, במהלך תהלוכות "יום ירושלים העולמי" שצוין באיראן ב-1 ביולי. בסרטון נשמעים מאות אזרחים זועמים כשהם קוראים "הניחו לסוריה, תחשבו עלינו". סרטון זה, שהפך ויראלי ברשת, מצא את דרכו גם לתקשורת הישראלית. ב-3 ביולי הביא האתר כלכליסט את קריאות המפגינים כעדות לביקורת הציבורית הגוברת נגד המשטר האיראני ומעורבות איראן בסוריה.3 אלא שבחינה מדוקדקת של הסרטון העלתה שמדובר ככל הנראה במניפולציה ושקריאות המפגינים הוקלטו למעשה במהלך הפגנה של אזרחים שהתקיימה באוקטובר 2012 בטהראן במחאה על החרפת המשבר הכלכלי.

דוגמאות אלה ורבות אחרות מעידות על כך שהתקשורת הישראלית מתמסרת לא אחת בקלות רבה מדי לדיווחים מוטים ולמניפולציות מצד התקשורת הערבית או מקורות אופוזיציה איראנית בגולה. אף על פי שלעתים יש בסיס מסוים לחלק מהדיווחים שעליהם מתבססים אמצעי התקשורת הישראלים, הרי שבמקרים רבים כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. חלק מאמצעי התקשורת בישראל נוטים, למרבה הצער, לצטט דיווחים אלה ללא כל הסתייגות, גם כאשר ברור לחלוטין שכל כוונתם לשרת את מאמצי ההסברה של מדינות ערב המממנות את כלי התקשורת המדווחים, או של קבוצות אופוזיציה איראנית המבקשות להציג מצג שווא שהמשטר האיראני על סף קריסה. אין משמעות הדבר שלא ניתן להתבסס כלל על דיווחים על איראן שמתפרסמים בתקשורת הערבית או במקורות המזוהים עם האופוזיציה האיראנית. זאת ועוד, גם דיווחי התקשורת האיראנית, שרובה נשלטת במידה כלשהי על ידי המשטר האיראני, מחייבים התייחסות ביקורתית. עם זאת, סיקור ההתפתחויות באיראן אך ורק על סמך מקורות שאינם איראנים כמוהו כסיקור ההתפתחויות בישראל על סמך דיווחים באל־ג'זירה, למשל. התמונה המתקבלת בדרך כלל במקרים כאלה היא מסולפת ושקרית, ויש בה כדי לעוות את המציאות המורכבת ביחס לאיראן.

התבססות על מידע חלקי ובעייתי גורמת לעתים לאימוץ גישה פשטנית ביחס למתרחש באיראן. כך, למשל, התקבלה בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן בקיץ 2013 בתגובות מעורבות בישראל ובמערב. שני מחנות של מדינאים ופרשנים ניצבו זה לצד זה: "האופטימיסטים", שהתבססו על מידה רבה של חשיבה משאלתית ו"הספקנים". הראשונים העריכו שהממשל האיראני החדש צפוי להוביל שינויים משמעותיים שיאפשרו לאיראן לפתח את קשריה עם מדינות המערב והאזור, במאמץ לשפר את מעמדה ולקדם את הסרת הסנקציות הכלכליות המשתקות את כלכלתה. האחרונים הטילו ספק בעצם נכונותו של רוחאני לחולל שינוי כלשהו במדיניות איראן או לכל היותר טענו שגם אם הוא עצמו מעוניין בשינוי כזה, הרי שאין לו כל יכולת לקדמו בשל התנגדות המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, הפוסק האחרון בענייני ארצו. לדידם, אין חדש תחת השמש, האיראנים הם אותם איראנים והמפרץ הפרסי הוא אותו מפרץ פרסי, בפרפרזה על דבריו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ביחס לערבים. הדוגלים בשתי הגישות הללו יכלו למצוא בקלות תימוכין לעמדתם בזכות ההצהרות המגוונות, העמומות, הבלתי־מחייבות והרב־משמעיות הנשמעות בטהראן.

חלק מהפרשנויות מהדהדות הצהרות יומרניות וחסרות בסיס ממשי מצד פוליטיקאים איראנים, שנועדו בעיקר לצורכי תעמולה. אחרות מבוססות על משאלות לב. איראן היא מדינה מורכבת ורבת־סתירות. אך דווקא משום כך היא מחייבת ניתוח מפוכח ואחראי המבוסס על קביעות מבוססות ולא על דוגמטיות מחשבתית המכפיפה עובדות ופרשנויות לתפיסות עולם פוליטיות או אידאולוגיות. ספר זה נועד לספק ולו מענה חלקי להבנה טובה יותר של איראן בת זמננו. הוא מנסה לנתח את המאפיינים המרכזיים של המערכת הפוליטית האיראנית, את יחסי הגומלין בין מוקדי הכוח הבולטים בהנהגה האיראנית ואת המגמות ותהליכי העומק המרכזיים העוברים על החברה האיראנית ומשפיעים על היחס מצד הציבור כלפי שלטונות הרפובליקה האסלאמית.

ספר זה מתבסס על למעלה משני עשורים שבהם אני עוסק בנושא האיראני וחוקר את ההתפתחויות ברפובליקה האסלאמית, החל מלימודי הפרסית וההיסטוריה של איראן במסגרת לימודיי לתואר ראשון כעתודאי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, דרך שירות ממושך של יותר משני עשורים באגף המודיעין בצה"ל, במהלכו גם השלמתי את לימודי התואר השני והשלישי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, וכלה במחקר אינטנסיבי שבו המשכתי לאחר פרישתי מצה"ל במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי ואוניברסיטת תל אביב. העובדה שבדומה לרוב חוקרי איראן בישראל גם לי לא הייתה עדיין אפשרות לבקר באיראן היא ללא ספק חיסרון מסוים. עם זאת, מהחומר שעמד לרשותי, בעיקר העיתונות האיראנית, פרסומים רשמיים, דיווחים זרים על המתרחש באיראן והמידע העצום הזמין כיום ברשתות החברתיות האיראניות, ניתן לצייר תמונה מהימנה למדי של המציאות באיראן.

בספר בחרתי להתמקד בסוגיות הפנים באיראן, בראש וראשונה במערכת הפוליטית ובחברה באיראן, ולהותיר בצד את הדיון במדיניות החוץ האיראנית. החלטה זו נעוצה לא רק במגבלות המקום והזמן אלא גם בעובדה שבשונה ממדיניות החוץ, ובמיוחד מדיניות הגרעין ופעילותה האזורית של איראן, שזוכה בדרך כלל להתייחסות נרחבת למדי בתקשורת הישראלית, העיסוק בהתפתחויות הפנימיות באיראן סובל לרוב מפערים משמעותיים במיוחד. אלה נובעים הן ממגבלת השפה החיונית להכרת הפוליטיקה הפנימית והמגמות החברתיות והן מהעובדה שתיווך הידע על איראן בישראל נעשה לרוב על ידי פוליטיקאים, בכירים במערכת הביטחון ופרשנים צבאיים המתבוננים על איראן בעיקר מנקודת מבט ביטחונית.

ספר זה נועד למלא חלל חסר ומטריד בספרות המחקרית בעברית על אודות הרפובליקה האסלאמית. ספרו של דוד מנשרי על אודות המהפכה האסלאמית4 ממשיך לשמש מקור מרכזי להבנת המהפכה האסלאמית והרפובליקה האסלאמית, אך הוא נכתב בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ואינו דן בהתפתחויות שהתחוללו באיראן לאחר תום מלחמת איראן־עיראק (1980-1988). גם חיבורו הקצר של מנשרי על איראן שלאחר ח'מיני, שהתפרסם ב-1999, דן בשני העשורים הראשונים של הרפובליקה האסלאמית בלבד.5 ספרם של מאיר ליטבק ומשה אהרונוב, שהתפרסם בשנת 2014, מנתח את ההיסטוריה האיראנית מפלישת בעלות הברית לאיראן ב-1941 עד למהפכה האסלאמית.6 ספרו של חגי רם מתמקד בקריאה ביקורתית של השיח הפרשני שהתפתח בישראל על איראן7 וספרו של דורון יצחקוב דן בהתפתחות הקשרים בין איראן וישראל מסוף שנות ה-40 עד מחצית שנות ה-60 .8 בשנים האחרונות התפרסמו גם שלושה קבצים בעריכת עוזי רבי, דוד מנשרי וליאורה הנדלמן־בעבור, אך אלה מהווים אסופות מאמרים על נושאים מגוונים הקשורים באיראן בכלל וברפובליקה האסלאמית בפרט.9 דווקא בשעה שהסוגיה האיראנית היא אחת הסוגיות המרכזיות הניצבות על סדר היום הציבורי בישראל קיים צורך חיוני בהשלמת הפער המחקרי ובהנגשת מידע עדכני לקורא בעברית ביחס למגמות ולהתפתחויות המרכזיות שהתחוללו באיראן בעשורים האחרונים.

בתעתיק השמות והמונחים מפרסית לעברית בחרתי בגישה המשלבת קרבה רבה ככל הניתן לשפת המקור לצד מידה מסוימת של פישוט, שנועדה להקל על הקורא שאינו שולט בפרסית. הדבר נעשה בעיקר על ידי שילוב של ניקוד והוספת אימות קריאה. כך, למשל, מוחמד (ולא מחמד), חוסין (ולא חסין). כמו כן, בשמות פרסיים שבהם מחייבים כללי התעתיק צ' או ז נכתב ז', כפי שאות זו נהגית בפרסית - למשל זריף (ולא ט'ריף).

במהלך כתיבת הספר והכנתו לפרסום זכיתי לעזרתם של רבים וטובים. תודתי נתונה לד"ר ליאורה הנדלמן־בעבור, ראשת מרכז אליאנס ללימודים איראנים, ולפרופ' מאיר ליטבק על תמיכתם והערותיהם החשובות; להוצאת רסלינג על המאמצים והמסירות בהכנת הספר ובהבאתו לדפוס; לדוריס קליין־נאור, העוזרת המנהלתית של מרכז אליאנס ללימודים איראנים; למכון למחקרי ביטחון לאומי ששימש לי אכסניה חמה בעת כתיבת הספר; ולבסוף למשפחתי, ובמיוחד לטל, על התמיכה ועל העידוד שהיו לי למשענת.

 

 

מבוא
הרפובליקה האסלאמית בין שינוי למחאה

מהפכה עשויה קרטון

ב-1 בפברואר 2012 התקיימו ברחבי איראן הטקסים המסורתיים לציון יום השנה לחזרתו של מכונן המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'ומיני לאדמת איראן, בשנת 1979. במהלך הטקסים, שבהם שוחזרה נחיתת ח'ומיני, נעשה שימוש בתמונה מוגדלת של מנהיג המהפכה שהודבקה על גבי לוח קרטון. בחלק מהמקרים נעשה שימוש גם בדגם עשוי קרטון של מטוס חברת אייר־פראנס שהשיב את ח'ומיני לאיראן לאחר כ-15 שנים בגלות. פרסום התמונות מהטקסים בכלי התקשורת עורר תגובות ביקורת ולעג מצד אזרחים איראנים ברשתות החברתיות. רבים מהם טענו שהשימוש בדגם הקרטון כדי להנציח את המאורע מבטא היטב את מצבה העגום של המהפכה האסלאמית: המשטר הפך חלול, וכל מה שנותר מהמהפכה הוא דגם עשוי קרטון, סדוק ופגיע.

למעלה מארבעה עשורים לאחר המהפכה האסלאמית ממשיכה איראן לשמר מידה רבה של יציבות, גם בעיצומה של הטלטלה שפקדה את האזור בעשור האחרון. מאז התייצבות המשטר האסלאמי בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 לא ניצב איום של ממש על עצם שרידותו. המהומות שפרצו לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009 הציבו בפני המשטר את האיום המשמעותי ביותר על יציבותו מאז המהפכה, אך לא הפילו אותו. החברה האיראנית נהנית אף היא מיציבות יחסית, הגם שהיא מתמודדת בפני קשיים גוברים, ובראשם המשבר הכלכלי. עם זאת, יציבות יחסית זו אינה משנה את העובדה שהרפובליקה האסלאמית סובלת ממחלה כרונית קשה הנובעת מהזנחה רבת־שנים של מצוקות האזרחים ומכישלון מתמשך מצד המשטר לספק מענה לדרישות הציבור, הן במישור הכלכלי והן במישור האזרחי־פוליטי.

פתרון המצוקות הכלכליות והשגת חופש פוליטי היו מבין המטרות המרכזיות של המהפכה האסלאמית. המאבק ללחם ולחירות, לרווחה ולחופש היה משאת־נפשם העיקרית של מיליוני אזרחים איראנים שהתלכדו סביב מנהיגותו של ח'ומיני ב-1979, וכן של המשתתפים במחאות הסטודנטים של 1999, במהומות שפרצו בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות ב-2009 ובגלי המחאה העממית של השנים האחרונות. אלא שהמשטר האיראני טרם הצליח לספק את מאווייהם של אזרחי המדינה הנאלצים להתמודד עם השלכות המשבר הכלכלי העמוק ועם דיכוי חירויות הפרט. האידיאל של צדק חברתי לא התממש, והשיח הדמוקרטי נשלל לחלוטין על ידי המשטר שתפס אותו כמנוגד בתכלית לרעיון ריבונותו המוחלטת של האל, העומדת בבסיס החשיבה הפוליטית האסלאמית.10 במקביל למצוקות החברתיות והכלכליות מתרחב הפער בין מוסדות המשטר לדור הצעיר. צעירים רבים מפנים עורף לערכי המהפכה האסלאמית ולאנשי הדת ומאמצים לעצמם אורח חיים מערבי חרף מאמצי השלטונות לבלום את מה שהם רואים כ"מתקפה תרבותית מערבית". האיבה כלפי המערב מהווה יסוד מרכזי בשיח התרבותי והאידאולוגי ברפובליקה האסלאמית בהובלתו של איתאללה עלי ח'אמנהאי, יורשו של ח'ומיני כמנהיג המהפכה. נאומיו והצהרותיו מאז כניסתו לתפקיד ביוני 1989 שופעים אזהרות מפני מזימות כלפי איראן מצד "האויב", המזוהה בראש וראשונה עם המערב. דאגתו העיקרית אינה מפלישה צבאית של ארצות הברית, אלא בעיקר מהיחלשות הלהט הדתי והמהפכני בקרב ההמונים, ובקרב הצעירים במיוחד. נוסף על הפצת שחיתות מוסרית ועל החתירה תחת ערכיו המוסריים של האסלאם ותחת עקרונותיו, נועדה פלישת התרבות לזרוע ספק באשר לאידאלים ובאשר לעקרונות המהפכה האסלאמית, כדי להכשיר את הקרקע להפלתו של המשטר האסלאמי באיראן.11

גלי המחאה שפקדו את איראן מאז שלהי 2017 ניזונו בעיקר מהניכור המתרחב בין האזרחים, בעיקר דור הצעירים, לבין מוסדות המשטר, מהכבדת המשבר הכלכלי ומממדי השחיתות הפושה במערכות הפוליטיות והכלכליות במדינה. הסנקציות שהוטלו על איראן, במיוחד בעשור האחרון, פגעו במגזרים נרחבים, בעיקר במעמד הבינוני, והשפעתן נוספה לניהול כושל ולבעיות מבניות במשק האיראני. בתחום הכלכלי רושם לעצמו המשטר כישלון חרוץ, ואזרחי איראן ממשיכים לדרוש פתרונות למשבר האבטלה, ליוקר המחיה, לשחיקת הקצבאות ולקריסת קרנות הפנסיה. האינפלציה המוצהרת של עשרות אחוזים ומשבר האבטלה, בעיקר בקרב צעירים משכילים, נתנו רוח גבית לתסכול מתגבר. האינפלציה נחשבת לאחת הבעיות המבניות החמורות שמהן סובלת כלכלת איראן. מלבד שנים בודדות וחריגות נרשם בה שיעור אינפלציה דו־ספרתי מאז המהפכה. בשנים 2016-2017 הצליח הנשיא חסן רוחאני להוריד את האינפלציה לשיעור חד־ספרתי, בזכות מדיניות תקציבית ומוניטרית מרסנת והסרת הסנקציות לאחר הסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015 בין איראן למעצמות המערב. עם זאת, חידוש הסנקציות בעקבות החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במאי 2018 על נסיגת ארצו מהסכם הגרעין הביא לשחיקה משמעותית בערך המטבע המקומי (ריאל) ולהאצת האינפלציה עד לרמה של למעלה מ-40 אחוזים בשנה.

גם בצמצום הפערים החברתיים נחלו שלטונות איראן כישלון משמעותי. בספטמבר 2014 השיקה קבוצת צעירים איראנים חשבון אינסטגרם בשם: "הילדים העשירים של טהראן". החשבון, שנפתח בהשראת חשבון "הילדים העשירים של אינסטגרם" הפעיל משנת 2012, מאפשר הצצה לחייהם של צעירים עשירים ברפובליקה האסלאמית. מאז שנפתח החשבון הוצבו בו אלפי תמונות המתעדות צעירים עורכים מסיבות בבתיהם המפוארים, נוסעים במכוניות יוקרה אירופיות, משתכשכים בבריכות פרטיות ובג'קוזי, לבושים במותגים ומציגים לראווה את תכשיטיהם היקרים. השקת חשבונות הצעירים העשירים של טהראן עוררה ביקורת ציבורית חריפה לא רק כלפי הצעירים עצמם, המציגים את עושרם בשעה שרוב אזרחי איראן סובלים ממצוקות כלכליות חמורות, אלא גם כלפי שלטונות איראן שאינם פועלים לצמצום הפערים החברתיים המתרחבים. באחת התגובות שהתפרסמה ברשתות החברתיות הלין אחד הגולשים שהבעיה אינה טמונה בכך שיש אזרחים בעלי הון רב אלא בכך שיש אזרחים הנאלצים למכור את כלייתם כדי לפרנס את משפחותיהם. גולש אחר היטיב לבטא את תחושת התסכול שחשים רבים מאזרחי ארצו בציוץ שהעלה: "לאחר 35 שנים של מלחמה ומהפכה הגענו לאותה נקודה שבה היינו ב-1979! [השנה שבה התחוללה המהפכה האסלאמית] 99 אחוזים מעושרה של איראן, שניתן לה על ידי האל, נמצא בידי אחוז אחד מהחברה".12

השפעת המשבר הכלכלי ניכרת בקרב רוב האזרחים, אך במיוחד בקרב הצעירים שמילאו תפקיד מרכזי בגלי המחאה. אלה נאלצים להתמודד עם משבר אבטלה חמור, ששיעורה הרשמי קרוב ל-12 אחוזים, מתקרב ל-30 אחוזים בקרב צעירים עד גיל 30 ומגיע ליותר מ-40 אחוזים בקרב צעירים משכילים בוגרי אוניברסיטאות. כישלון הממשלה לייצר משרות חדשות גם בתקופות של צמיחה כלכלית נעוץ בכשלים כלכליים, בחששן של חברות זרות להשקיע באיראן על רקע חוסר ודאות פוליטית וכלכלית ובגידול האוכלוסייה הדרמטי בשנות ה-80, שתוצאותיו ניכרות גם היום.

המשבר הכלכלי יוצר תופעות חברתיות קשות, בהן התמכרות לסמים, מכירת איברים, העסקת ילדים, דרי רחוב, זנות והתאבדויות. בינואר 2021 דיווח הארגון האיראני לרפואה משפטית על עלייה של 4.2 אחוזים במספר קורבנות ההתאבדויות בשמונת החודשים הראשונים של השנה האיראנית (מארס 2020 עד נובמבר 2020) ביחס לתקופה המקבילה בשנה שקדמה לה. בסך הכול התאבדו בתקופה זו 3,589 בני אדם. גל ההתאבדויות יוחס בעיקר להחרפת המשבר הכלכלי ולהשפעות מגפת הקורונה.13

לביקורת על רקע כלכלי נוספה גם ביקורת גוברת נגד תופעת השחיתות. הגם שתופעת השחיתות נחשבת לתופעה שכיחה באיראן לאורך שנים, הרי שהמודעות והביקורת בקרב הציבור ביחס לבעיה גברו בשנים האחרונות. כך למשל מתנהל כיום באיראן שיח נוקב סביב תופעת הנפוטיזם במגזר הציבורי. אזרחים רבים מנצלים את הרשתות החברתיות כדי למתוח ביקורת קשה נגד בכירים איראנים המעדיפים לקדם את ילדיהם ללא כל התחשבות בכישוריהם או בניסיונם בשעה שצעירים מוכשרים ומשכילים, שאינם מקורבים לנושאי משרות בכירות, מתקשים למצוא עבודה, וחלקם אף נאלצים להגר מאיראן בשל מצוקת האבטלה.

מורת רוח ניכרת גם בתחום הפוליטי, על רקע הדרישה לשיפור החירויות האזרחיות ולהפסקת הדיכוי והפרות זכויות האדם מצד השלטונות. הדרישה לחירות פוליטית נדחקה אומנם בשנים האחרונות בסדר העדיפויות הציבורי בשל החרפת המשבר הכלכלי. עם זאת, נמשכים להישמע הקולות, בעיקר בקרב צעירים בני המעמד הבינוני העירוני, הדורשים לקדם את חירויות האזרח, להסיר את המגבלות על חופש הביטוי, למשל בנוגע לחסימת רשתות חברתיות ולסגירת עיתונים, ולשים קץ לדיכוי פעילים פוליטיים, איגודים מקצועיים, פעילי זכויות אדם, עיתונאים וכיו"ב.

לדרישות הפוליטיות והכלכליות הצטרפה במהלך השנים גם תביעה מהשלטונות לטפל בבעיות תשתיתיות המציבות איום חמור בפני המדינה, ובראשן משבר המים וזיהום האוויר. אף כי יש לאיראן מערכת ניהול מים מתקדמת יחסית לרוב מדינות המזרח התיכון, גם היא מושפעת מאוד משינויי האקלים בעולם. השפעות ההתחממות הגלובלית מאיצות את תהליכי המדבור וגורמות למחסור גובר במים. הממשלה תולה את הסיבות למשבר בשינויי האקלים, בבצורות התכופות בשנים האחרונות ובסנקציות הכלכליות שהושתו על איראן, אך חומרת המשבר נובעת גם מתכנון לקוי של משק המים, ממאמצי פיתוח שפגעו במקורות המים, מגידול האוכלוסין, ממדיניות שגויה של פיזור אוכלוסייה וממדיניות מים שגויה הכוללת ניצול בלתי־מבוקר של מים בחקלאות, משימוש במערכות השקיה מיושנות ובלתי־יעילות ומהקמת סכרים שכדאיותם מפוקפקת. המשבר מתבטא לא רק במחסור גובר במים אלא גם בהצטמצמות ובהתייבשות חלק ממאגרי המים, בהיעלמות מאגרי מי התהום, בהידרדרות איכות המים ובפגיעה חמורה במערכת האקולוגית.14

מצוקת המים הובילה בכמה מקרים לעימותים אלימים בין מפגינים לכוחות הביטחון, למשל הפגנות חקלאים במארס 2018 על רקע החלטת השלטונות לקצץ במכסות המים לחקלאות. בתוך כך מציב משבר זיהום האוויר הפוקד את הערים המרכזיות באיראן, ובראשן טהראן, סכנה ממשית לבריאות הציבור, ומזין אף הוא מחאות ציבוריות מזדמנות. בשנים האחרונות הושבתה העיר טהראן פעמים מספר לנוכח רמות זיהום חריגות. מאמצי השלטונות להיאבק בזיהום האוויר באמצעות הגבלת השימוש ברכבים פרטיים, הרחבת רשת הרכבת התחתית (המטרו) וצמצום השימוש בדלק מאיכות ירודה עלו עד כה בתוהו והוסיפו לתחושת התסכול בקרב האזרחים.

דור שלם דורש שינוי

ניצחונו של חסן רוחאני בבחירות לנשיאות ב-2013 הבהיר שהציבור האיראני רוצה בשינוי. רוחאני עצמו היה מודע היטב לגודל הציפיות מבחירתו וכן בצורך לקדם רפורמות - ולו הדרגתיות - שנתפסו בעיניו חיוניות לצמצום הפער ההולך וגדל בין מוסדות השלטון לבין הציבור, ובעיקר הדור הצעיר. מאז שנבחר לתפקידו ביקש רוחאני לממש רפורמות כלכליות הכוללות, בין השאר, עידוד השקעות זרות, חיזוק המגזר הפרטי וצמצום מעורבותם של משמרות המהפכה בכלכלה. במקביל ניסה רוחאני להקל במעט על האכיפה האסלאמית, לצמצם את המגבלות על אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות ולשפר חלקית את חירויות הפרט. ערב יום השנה ה-39 למהפכה האסלאמית נשא רוחאני נאום מעל קברו של מייסד הרפובליקה האסלאמית ח'ומיני, ובו הדגיש את הצורך להיענות לדרישות האזרחים והזכיר שמשטר השאה נפל מכיוון שלא היה מוכן להקשיב לקולו של העם עד לפרוץ המהפכה.15

אלא שעד מהרה הסתבר שרוחאני - בדומה לנשיאים שקדמו לו - מתקשה לחולל שינוי מעשי במדיניות המשטר, בעיקר לנוכח התנגדות הממסד הדתי־שמרני לכל מהלך הנתפס כפתח מסוכן לערעור ערכי המהפכה. נשיא איראן פועל תחת מגבלות פוליטיות קשות. מוקדי הכוח הפוליטיים באיראן, ובראשם המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי ומשמרות המהפכה, נמצאים בשליטת השמרנים החוששים מכל שינוי ורואים ברפורמות כלכליות ואזרחיות - מוגבלות ככל שתהיינה - איום על יציבות המשטר. רפורמות כלכליות ועידוד השקעות זרות עשויים אומנם לשפר בטווח הארוך את מצבה הכלכלי של איראן, אך גם לערער על שליטת משמרות המהפכה בנתח משמעותי במשק ולעודד חדירה מערבית הנתפסת כאיום על ערכי המהפכה. הגברת חירויות הפרט, ובכלל זה הסרת המגבלות במרחב המקוון וצמצום אכיפת קוד הלבוש האסלאמי, עשויה לספק מענה לדרישות הדור הצעיר, אך גם לקדם אף יותר תהליכי שינוי חברתיים שהמשטר האיראני חושש מפניהם. בתום שתי תקופות כהונתו כנשיא לא הצליח רוחאני לממש את רוב הבטחותיו לציבור בוחריו, ובראשן שיפור המצב הכלכלי, ולא סיפק פתרונות מעשיים למשברים הכלכליים והחברתיים הניצבים בפני אזרחי איראן. המנהיג העליון, לעומת זאת, התמיד בהתנגדותו לכל שינוי והעדיף לתלות את האחריות למצב ולמצוקותיהם הנמשכות של האזרחים באויבי איראן מחוץ ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה, כפי שעשה גם בתקופת כהונתו של קודמו של רוחאני, מחמוד אחמדינז'אד.

על רקע כישלונו המתמשך של המשטר לספק מענה לדרישות הציבור ולמצוקותיו החריפה אף יותר הביקורת כנגד חולייה של הרפובליקה האסלאמית. זו אינה מוגבלת עוד לגולים איראנים מתנגדי משטר או לאינטלקטואלים רפורמיסטים אלא נשמעת גם בקרב גורמים הנחשבים לבשר מבשרה של המהפכה. בדצמבר 2019 עוררה חברת הפרלמנט האיראני (מג'לס) פרואנה סלחשורי סערה ציבורית ופוליטית לאחר שניצלה את נאומה האחרון במג'לס כדי לתקוף בחריפות את השלטונות. סלחשורי, בעלת תואר דוקטור בסוציולוגיה, מרצה באוניברסיטת טהראן ופוליטיקאית רפורמיסטית, האשימה את המשטר בדיכוי האזרחים ובהתעלמות ממצוקותיהם, וטענה שריכוז השליטה בידי מוסדות שאינם נבחרים על ידי הציבור הורס את אופיו הרפובליקני של המשטר ומהווה ביטוי לרודנות. היא הלינה על קיומה של מערכת שלטונית מקבילה ומוסדות הפועלים לצד המוסדות הנבחרים על ידי הציבור מבלי לקבל אחריות על מעשיהם. "למרבה הצער, נטשנו את העם, למעט מיעוט הנהנה מטובות הנאה ומזכויות יתר", אמרה סלחשורי. היא הכריזה על סירובה להתמודד בבחירות הפרלמנטריות שנקבעו לפברואר 2021 בטענה שאינה יכולה לשכנע את מצפונה לשוב ולהתמודד, כל זאת בין השאר בשל קיומם של מוסדות המגבילים את כוחו של הפרלמנט, ההתעלמות משאיפותיהם של האזרחים, התערבות "מועצת שומרי החוקה" בהליך הבחירות והדיכוי האלים של מהומות הדלק שפרצו בנובמבר 2019 .16

חודש לאחר מכן השוותה סלחשורי את המצב באיראן למצב שהשתרר בתקופת השושלת הקאג'ארית ששלטה באיראן מ-1789 עד הפלתה בשנת 1925 על ידי רזא ח'אן, מייסד השושלת הפהלוית, השושלת האחרונה שמלכה באיראן לפני המהפכה האסלאמית. בציוץ בחשבון הטוויטר שלה כתבה חברת המג'לס היוצאת שנראה שמאפייני תקופת קאג'אר חוזרים: עוני ורעב, מחלות ומוות. מגפת הקורונה וזיהום האוויר גובים את חייהם של רבים, בעוד שהאזרחים עומדים בתורים ארוכים ומחטטים בפחי אשפה כדי למצוא פת לחם. מומחים זוכים להתעלמות ומוחלפים בחנפנים.17 כשנתיים קודם לכן הצהירה פאיזה האשמי, בתו של הנשיא לשעבר אכבר־האשמי רפסנג'אני, כי המשטר האיראני נותר על כנו בעיקר בזכות איומים והפחדה, ולכן הסיכויים שייפול לבסוף גבוהים מאוד. "בכל חלק של החברה קבוצות של פעילים נמצאים בבית הכלא - מפועלים עד מורים, נהגי משאיות, פעילי זכויות נשים, פעילי איכות סביבה, סטודנטים ואזרחים הנמצאים בבית הכלא או נידונו למאסר [...] בכל מקום שאליו אתה מסתכל יש חוסר יעילות, חוסר במנהיגות ובהיגיון. הכול נטוש, אין שום ניסיון למצוא פתרונות לבעיות, ואף אם יש ניסיון כזה, המצב רק מחריף ואין שום סימן לשיפור", כך אמרה.18

פרשנים והוגים איראנים, במיוחד במחנה הרפורמיסטי, מצביעים כיום על אובדן אמון מצד הציבור כלפי מוסדות המדינה ותחושת ייאוש לנוכח המצב, במיוחד על רקע הציפיות לשיפור כלכלי שהתעוררו בעקבות הסכם הגרעין והתבדו, והאכזבה מהנשיא רוחאני שנתמך על ידי הרפורמיסטים. בכנס שנערך בשלהי 2018 באוניברסיטת טהראן התייחס העיתונאי והפעיל הרפורמיסטי עבאס עבדי לתוצאות סקרי דעת קהל שהעידו על עוצמת הייאוש בקרב האזרחים. אחד הסקרים הצביע על כך שכ-85 אחוזים מהציבור מיואשים ביחס לעתיד ולסיכוי ששלטונות איראן ימצאו פתרון למשבר. חוסר שביעות הרצון מהמצב בולט במיוחד בקרב צעירים בני 18 עד 29 .19 סקר נוסף, שפרסם מכון הסקרים האיראני ISPA בקיץ 2019, הצביע על ירידה חדה בשיעור שביעות הרצון של האזרחים מהמצב. שיעור שביעות הרצון ירד מ-6.3 (בסולם של 1 עד 10) בדצמבר 2015 ל-3.6 בלבד באוקטובר 2018 .20

הקריאות שנשמעו במהלך גלי המחאה העממית בשלהי העשור השני של המאה ה-21 בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם!" מעידות היטב על אובדן האמון כלפי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים באיראן. לחוסר האמון הגובר תרמה גם התנהלותם הכושלת של השלטונות לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, אסונות טבע שפקדו את איראן ובהמשך גם מגפת הקורונה. אחד הביטויים לאובדן האמון במוסדות המדינה הוא העדפתם של אזרחים איראנים לתרום לנפגעי אסונות טבע, כגון: רעידות אדמה או שיטפונות, באמצעות אנשים פרטיים, במיוחד ידוענים הפותחים לשם כך חשבונות בנק ייעודיים, ולא באמצעות מוסדות הרווחה של המדינה. מגמה זו נובעת במידה רבה מהחשש בציבור שכספים שיועברו לידי המדינה לא ישמשו בסופו של דבר למטרה המרכזית שלשמה נועדו: סיוע לנזקקים.

השחיקה באמון הציבור ניכרה היטב גם בהפגנות המחאה שפרצו באיראן בעקבות התנהלות המשטר בפרשת הפלתו בשוגג של המטוס האוקראיני בינואר 2020. הפלת המטוס האוקראיני על ידי משמרות המהפכה, במיוחד התנהלותו הכושלת של המשטר האיראני בפרשה, עוררו זעם ציבורי כלפי השלטונות. הצהרת מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה אמיר־עלי חאג'יזאדה, שנאלץ להודות לנוכח ראיות חד־משמעיות שמשמרות המהפכה הם האחראים לשיגור המוטעה של טיל שהביא להפלת מטוס הנוסעים, הוציאה אלפי אזרחים זועמים לרחובות במחאה נגד בכירי המשטר שניסו במשך שלושה ימים לטייח את פרטי המקרה. האזרחים דרשו לדעת מדוע נמנעו השלטונות מסגירת המרחב האווירי של איראן, בעוד שידעו שארצם עלולה לספוג תגובה צבאית בעקבות תקיפת הבסיס האמריקאי בעיראק בלילה שבו הופל המטוס, ומדוע ניסו להסתיר מהציבור את האמת בנוגע לאחראים לתקרית. אתר חדשות איראני התייחס במאמר פרשנות לפגיעה שהסבו השלטונות לאמון הציבור בהתנהלותם, ובו נכתב שבעוד שהמטוס האוקראיני ספג טיל אחד בלבד, אמון הציבור ספג אלפי טילים.21 את הביטוי הטוב ביותר למצוקת הרפובליקה האסלאמית ניתן היה למצוא בתיוג "צ'רנוביל האיראנית" ששימש גולשים איראנים רבים בשיח שהתעורר ברשתות החברתיות בעקבות הפלת המטוס. רבים מהם תהו בעקבות הפרשה האם בדומה לאסון צ'רנוביל, שבישר את כישלונה של ברית המועצות טרם קריסתה, בישר אסון המטוס האוקראיני את שקיעתה של הרפובליקה האסלאמית.

גם שיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות הפרלמנטריות, שהתקיימו ב-21 בפברואר 2020, ובבחירות לנשיאות, שהתקיימו ב-18 ביוני 2021, הצביעו על משבר האמון הציבורי. חרף הקריאה לציבור האיראני לבוא ולהצביע מצד בכירי המשטר ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, נרשם בבחירות הפרלמנטריות שיעור הצבעה של כ-42 אחוזים בלבד - השיעור הנמוך ביותר מאז המהפכה האסלאמית. בערים הגדולות, במיוחד בטהראן, נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים אף יותר. בבחירות לנשיאות נרשם שיעור הצבעה של פחות מ-49 אחוזים, השיעור הנמוך ביותר בבחירות לנשיאות מאז המהפכה. לאדישות הציבורית תרמה פסילתם הגורפת של רובם המכריע של המועמדים על ידי "מועצת שומרי החוקה". אבל שיעור ההצבעה הנמוך ביטא גם ייאוש גובר בקרב הציבור ביחס למשטר ולמערכת הפוליטית. מאז מהומות הדלק בנובמבר 2019 שבו והזהירו פרשנים, אנשי רוח ואקדמאים איראנים בולטים מפני החרפת התסכול, הייאוש והכרסום באמון הציבורי בפוליטיקאים, שמרנים ורפורמיסטים כאחד. השמרנים נתפסים כמייצגים תפיסת עולם דתית ומהפכנית שאינה תואמת עוד את רצון הציבור, במיוחד זה של הדור הצעיר. לעומתם, הרפורמיסטים נתפסים כחסרי השפעה שנכשלו במימוש הבטחותיהם לציבור. במציאות זו רבים מהאזרחים סבורים שאין עוד טעם בהשתתפותם בבחירות, שכן השפעתן על חייהם ממילא מוגבלת מאוד.

התנהלותם הכושלת של השלטונות וניסיונות הסתרת מידע מהציבור עם התפרצות מגפת הקורונה בראשית 2020 הסבו פגיעה נוספת באמון הציבור. באמצע פברואר 2020, שבועות ספורים בלבד לאחר הפלת המטוס האוקראיני, התפרץ נגיף הקורונה באיראן והתפשט בתוך ימים ספורים מהעיר קוֹם המשמשת מוקד עליה לרגל למאמינים שיעים, לרוב חלקי המדינה. התמודדות המשטר עם התפרצות המגפה, שגבתה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים, שבה וחשפה שורה של מחדלים וניסיונות הסתרה, ואלה הגבירו אף יותר את תחושת המרמור בציבור ועוררו ביקורת ציבורית נוקבת. כך, למשל, המשיכה חברת התעופה "מאהאן אייר", הנמצאת בבעלות משמרות המהפכה, בטיסותיה מסין ואליה גם לאחר התפרצות המגפה ואף לאחר ששלטונות איראן הכריזו בראשית פברואר על הפסקת הטיסות בין המדינות. כמו כן נמנעו השלטונות במשך ימים ארוכים מנקיטת צעדי מנע שהיו עשויים לבלום את התפשטות המחלה, כגון הטלת סגר, סגירת מוסדות חינוך, תרבות וספורט והגבלת התקהלויות המוניות, במיוחד בעיר קום, מוקד התפרצות המחלה. גם לאחר שנאלצו השלטונות להודות בהתפרצות והחלו לפרסם נתונים על אודות היקף הנפגעים, לא היה אמון בדיווחים הרשמיים. אזרחים רבים התעלמו מהמלצות הממשלה להימנע מהתקהלויות ומנסיעות שאינן הכרחיות, והדבר שיקף בין השאר את התערערות האמון הציבורי. עם תחילתה של חופשת ראש השנה האיראני (נורוז), ב-20 במארס, דיווחו שלטונות איראן שכשלושה מיליון אזרחים יצאו אל מחוץ למחוזות המגורים שלהם.22 הפרשן הפוליטי ומבקר המשטר צאדק זיבאכלאם תלה את התעלמות הציבור מהנחיות הממשלה בחוסר האמון בין הציבור לשלטונות.23

כישלון הרפובליקה האסלאמית לממש את מטרותיה המרכזיות של המהפכה עמד בבסיסן של כמה תנועות מחאה שהתעוררו באיראן מאז 1979, ובהן מחאת הסטודנטים ב-1999, "התנועה הירוקה" ב-2009, המחאה העממית בשלהי 2017 ובתחילת 2018, ומהומות הדלק בנובמבר 2019. הפגנות באיראן אינן תופעה חריגה. לאיראן היסטוריה ארוכה של תנועות עממיות שהובילו לשינוי מדיניות ואף להחלפת משטר. למורת הרוח הציבורית בעשורים האחרונים היו גם ביטויים אלימים מפעם לפעם. בעיקר מאז ראשית שנות ה-90 פרצו מהומות עממיות באזורים שונים של המדינה, שבהן השתתפו אזרחים שקבלו על מצוקותיהם.24 תנועות המחאה בשני העשורים האחרונים, שדוכאו על ידי המשטר, המחישו היטב את נכונותם של אזרחי איראן לשוב ולצאת לרחובות כדי לממש את דרישותיהם ולהבטיח עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.

נראה, עם זאת, שגלי המחאה העממית בשנים האחרונות חריגים הן בהיקף המפגינים, הן בתדירות ההפגנות והן בקיצוניות ביחס לעבר, המתבטאת בגילויי האלימות ובססמאות הנשמעות נגד עצם קיומו של המשטר. בסוף 2017 ניצבה איראן בפני גל המחאה המשמעותי ביותר מאז מהומות 2009. המחאה, שפרצה ב-28 בדצמבר בעיר משהד על רקע המשבר הכלכלי הנמשך, התפשטה במהירות לעשרות ערים בכל רחבי איראן תוך שהיא לובשת אופי פוליטי ואנטי־ממסדי. לביקורת הציבורית תרמה הצעת התקציב שהגיש הנשיא רוחאני לאישור המג'לס וכללה העלאת מחירים, הכבדה במיסוי וצמצום משמעותי במספר הזכאים לקצבאות ממשלתיות. המפגינים לא הסתפקו בדרישה לשיפור המצב הכלכלי וקראו תיגר על עצם קיומו של שלטון אנשי הדת. ההפגנות כללו קריאות נגד המשטר, ובראשו המנהיג ח'אמנהאי שתמונותיו אף הושחתו על ידי כמה מפגינים, לצד התקפות נקודתיות על מוסדות ממשלתיים וניידות של כוחות הביטחון. במהלך ההפגנות נשמעו גם קריאות נגד פעילות המשטר האיראני מחוץ לגבולות המדינה ותמיכתו הנמשכת במשטר הסורי ובארגוני הטרור, הגובה מחיר כלכלי כבד על חשבון הטיפול במצוקותיהם של אזרחי איראן.

כשבוע לאחר פרוץ ההפגנות החל גל המחאה לדעוך, אם כי הפגנות בהיקף מצומצם יחסית נמשכו במקומות שונים ברחבי איראן. מחאה בעוצמה פחותה ובהיקף מצומצם יותר נמשכה לאורך שנת 2018. מראשית 2018 התקיימו הפגנות ושביתות ברחבי המדינה. המחאה הקיפה, בין השאר, אלפי נהגי משאיות שפתחו בשביתה במחאה על תנאי העסקתם; סוחרים בבאזאר של טהראן, שמחו על הקריסה הנמשכת בערך המטבע המקומי (ריאל); מורים שדרשו להעלות את שכרם ולשחרר כמה ממנהיגי האיגוד המקצועי שלהם שנעצרו במהלך ההפגנות; ופועלים בכמה מפעלים שמחו על הלנת שכרם. בנוסף לכך פרצה בינואר 2018 מחאה של נשים נגד כפיית הרעלה הנהוגה ברפובליקה האסלאמית מאז המהפכה. במחצית פברואר פרצו התנגשויות אלימות בין כוחות הביטחון בטהראן לחברי המסדר הצוּפי "נֵעְמַת־אללהי גֹנאבאדי" שמחו מול תחנת משטרה על מעצר אחד מחבריהם. במהלך העימותים נהרגו חמישה מאנשי כוחות הביטחון, שלושה מהם נדרסו על ידי אוטובוס שבו נהג אחד מחברי המסדר. למעלה מ-300 חברים במסדר נעצרו. הגם שהמחאה נגד כפיית הרעלה ומחאת חברי המסדר הצוּפי אינן חדשות, הרי שהיה בהן כדי לבטא את שבירת מחסום הפחד מפני המשטר בעקבות המחאה העממית שקדמה להן.

גל מהומות נוסף ונרחב אף יותר פרץ בנובמבר 2019 בעקבות החלטת השלטונות להעלות בשיעור חד את מחירי הדלק ולקצוב את השימוש בו. המהומות, שהתפשטו בעשרות ערים ברחבי איראן, דוכאו בתום פחות משבוע על ידי השלטונות שהפגינו את נכונותם ויכולתם להפעיל את אמצעי הדיכוי הרבים שברשותם, גם במחיר דמים כבד של מאות הרוגים. במהלך המהומות הציתו מפגינים תחנות דלק, בנקים ובנייני ציבור וחסמו כבישים. בדומה לסבב המחאה הקודם, גם המניע למחאה זו היה במהותו כלכלי, אף על פי שגם היא כללה קריאות בגנות המנהיג והנשיא ונגד פעילות המשטר מחוץ לגבולות המדינה. מחאת הדלק ביטאה היטב את ההקצנה הגוברת בציבור האיראני. גילויי האהדה כלפי המשטר המלוכני שקדם למהפכה האסלאמית והמתקפות האלימות נגד בנקים, מבני ציבור ואף מכללות דתיות סיפקו עדות ברורה לתסכול הנרחב.

בשונה ממהומות 2009, שהובלו בראשיתן על ידי ראשי המחנה הרפורמיסטי בהנהגת מיר־חוסין מוסוי ומהדי כרובי, גלי המחאה האחרונים פעלו ללא הנהגה מוכרת, וייתכן שההפגנות בערים השונות אורגנו על ידי פעילים מקומיים. מדובר בתופעה נפוצה בשנים האחרונות בעולם כולו, הקשורה באופן הדוק לתפוצת הרשתות החברתיות המאפשרות התארגנות חסרת ראש בקנה מידה חסר תקדים. מספר המפגינים הכולל הוערך בכמה עשרות אלפי אזרחים בגל המחאה של 2017-2018 ובכמה מאות אלפים במהומות הדלק, והיקף המחאה היה ככל הנראה נמוך משהיה בשנת 2009. לעומת זאת, פריסתה הגיאוגרפית הייתה רחבה במיוחד - הפגנות התקיימו במקביל בעשרות ערים ברחבי המדינה, בעיקר בערי השדה בפריפריה. גם הרכבם הסוציו־אקונומי של המפגינים היה שונה מבעבר. בעוד שבמחאה בשנת 2009 תפסו בני מעמד הביניים העירוני מקום מרכזי בהפגנות,25 הרי שגלי המחאה האחרונים הובלו בעיקר בידי פועלים ובני השכבות המוחלשות המנהלים מאבק מתמשך על רקע מצוקותיהם הכלכליות ומדיניותו הכלכלית הניאו־ליברלית של הנשיא רוחאני. על־פי נתוני משרד המודיעין, שנמסרו לידי ועדת החוץ והביטחון של המג'לס, רוב העצורים במהומות הדלק היו מובטלים, מועסקים בשכר נמוך או בעלי השכלה נמוכה.26

גלי המחאה העממית מצביעים על עוצמת התסכול בקרב הציבור. כאמור, מאז מהומות הדלק הזהירו פרשנים, אנשי רוח ואקדמאים איראנים בולטים מפני החרפת הייאוש ואובדן האמון הציבורי בשלטונות. אזהרות אלה נשמעות גם בקרב המחנה השמרני. כך, למשל, הזהיר הפרשן הפוליטי והעיתונאי אמיר מוחביאן, המזוהה עם הימין השמרני, שפרק הזמן בין גלי המחאה עלול להתקצר אף יותר. הוא הצביע על התסכול והזעם הגוברים בקרב הציבור, שעוררו את ההפגנות, וטען שהעלאת מחירי הדלק היתה רק הסיבה המיידית להפגנות. לדבריו, החברה האיראנית יושבת על "פצצה חברתית" שעלולה להתפוצץ בכל רגע. בשונה ממהומות 2009, שהונהגו על ידי זרם פוליטי מסוים, גלי המחאה האחרונים ספונטניים ועממיים. לפיכך קשה יותר לשלוט בהם, מה שהופך אותם למסוכנות יותר.27 הסוציולוג מוחמד פאזלי הזהיר שהחברה האיראנית עוברת משלב חוסר שביעות הרצון לשלב הכעס והשנאה. בשלב הכעס בני אדם מוכנים לעשות משהו בנוגע לכעסם, אך כאשר הכעס הופך לשנאה, כל שהם רוצים לעשות הוא להרוס, וזהו שלב מסוכן ביותר.28

גם מקורבי הנשיא רוחאני הדגישו את הצורך להתייחס ברצינות לדרישות הציבור שבאו לידי ביטוי בגלי המחאה. חסאם אל־דין אשנא, יועצו של רוחאני וראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בלשכת הנשיא, כינה את גל המחאה של שלהי 2017 "אזהרה רצינית עבור מקבלי ההחלטות". בכנס בטהראן הזהיר אשנא שאם שלטונות איראן לא יספקו מענה לדרישות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של הציבור, הדבר עלול להוביל למחאה חריפה ואלימה אף יותר. הוא ציין שרוב דרישות הציבור הן בתחום הכלכלי, אך מאחר שהמחאה לבשה אופי פוליטי וחברתי, היא עלולה להתפתח למשבר לגיטימציה של המשטר עצמו. הוא העריך שרוב הציבור עדיין מאמין ביכולת להסתפק ברפורמה בניהול ענייני המדינה, אך כשליש ממנו איבד אמון באופן מוחלט וסבור שניתן לשנות את המצב רק באמצעות שינויים יסודיים.29

בסיכומו של דבר, איראן עוברת בעשורים האחרונים שינויים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים המעמידים בפני הרפובליקה האסלאמית אתגרים גדולים ומורכבים. מגמות העומק בחברה האיראנית מתרחשות על רקע תהליכים דמוגרפיים, תמורות ביחסי הגומלין בין החברה למוסדות המדינה וחשיפה גוברת למערב ולמודרניזציה. הן מציבות כבר כיום אתגר משמעותי בפני המשטר, מכיוון שיש בהן כדי לבטא שחיקה בתמיכה הציבורית במוסדות השלטון ובערכי המהפכה. גם אם אין בתהליכים אלה כדי להבשיל בהכרח לשינוי פוליטי משמעותי, הם עשויים לערער בעתיד על תפיסות היסוד של המשטר ואף על יציבותו, במיוחד לאחר מותו של המנהיג הנוכחי, עלי ח'אמנהאי.

תהליכים אלה הם שעומדים במרכזו של ספר זה המבקש לנתח את התמורות הפוליטיות והחברתיות שחלו ברפובליקה האסלאמית בעשורים האחרונים ואת יחסי הגומלין בין מדינה וחברה באיראן בת ימינו. הספר מחולק לשני שערים: השער הראשון ידון במאפייני המערכת הפוליטית האיראנית ובתהליכים המרכזיים שהתחוללו בה, בעיקר מאז כניסתו של עלי ח'אמנהאי לתפקיד מנהיג איראן בקיץ 1989; השער השני יבחן את המגמות המרכזיות בחברה האיראנית, במיוחד תהליכי השינוי המתרחשים בקרב הדור הצעיר. בפרק הסיכום אבקש לקשור בין התמורות הפוליטיות לתהליכי העומק בחברה ולהעריך אם ובאיזו מידה עשויים השינויים החברתיים להבשיל לכדי שינוי פוליטי משמעותי.

 

 

עוד על הספר

איראן מבפנים רז צימט

הקדמה
 

סקר שנערך על ידי חברת חדשות בארצות הברית בראשית ינואר 2020 מייד לאחר חיסולו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה קאסם סולימאני העלה כי רק 23 אחוזים מהנשאלים האמריקאים ידעו לסמן את איראן במיקומה הנכון על מפת העולם.1 אף על פי שיש להניח ולקוות שאזרחי ישראל היו מגלים בקיאות רבה יותר במיקומה של איראן על המפה, הרי שהידע על איראן עודנו לוקה מאוד בחסר. למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז התחוללה המהפכה האסלאמית באיראן, אך הרפובליקה האסלאמית עדיין נחשבת בעיני רבים לתופעה בלתי־מוסברת. מאבקי הכוח הפנימיים, המתח בין אידאולוגיה אסלאמית מהפכנית לבין מדיניות מעשית והפער בין שלטון חכמי הדת לבין ציבור תוסס ודינמי יוצרים לעיתים את הרושם שאיראן היא מדינה מלאת סתירות שלא ניתן ליישב ביניהן.

איראן היא מדינת מפתח במזרח התיכון, אשר מרכזיותה ומידת השפעתה גברו בשנים האחרונות. ביסוס השפעתה האזורית, תמיכתה בארגוני טרור והתחמשותה הגרעינית הפכו את האיום האיראני לסוגיה המעסיקה לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה ואת הקהילה הבינלאומית החוששות בעיקר מהשילוב בין משטר רדיקלי וחתרני ליכולות בלתי־קונבנציונליות מתקדמות. על רקע החשש הגובר מכוונותיה ומיכולותיה של איראן, הפך העיסוק הישראלי באיראן לאובססיבי לעתים ורווי בורות. הדיון הציבורי בישראל בהקשר זה סובל מראייה פשטנית, לא רק בשל העיסוק הנרחב באיום האיראני מצד חלק ממנהיגי המדינה, אלא גם בשל הסיקור הבעייתי באמצעי התקשורת. סיקור הנושא האיראני נמסר בחלק מהמקרים בידי כתבים ופרשנים לענייני ערבים הניזונים בעיקר מהתקשורת הערבית, ובמקרים אחרים בידי כתבי החוץ הניזונים בעיקר מהתקשורת המערבית. מספר הכתבים והפרשנים דוברי הפרסית שואף לאפס, והתוצאה במקרים רבים היא סיקור מוטה ולעתים מסולף לחלוטין, תוך התעלמות מהמורכבות הרבה המאפיינת את המשטר האיראני, מיחסי הגומלין המורכבים בצמרת השלטון וממאפייניה הייחודיים והמשתנים של החברה במדינה, שאוכלוסייתה נאמדת ביותר מ-85 מיליון בני־אדם.

במאי 2006 התעוררה בישראל סערה ציבורית בעקבות דיווח בעיתון קנדי שלפיו היהודים המתגוררים באיראן יחויבו מעתה לענוד סרט צהוב, מעין טלאי צהוב של המאה ה-21. גולים איראנים סיפרו לעיתון ש"חוק הלבוש הלאומי", שאושר בפרלמנט בטהראן במטרה לדחוק את מקומו של הלבוש המערבי ברפובליקה האסלאמית, כולל גם סעיף המחייב יהודים לענוד על חזית בגדיהם סרט צהוב. במערכת הפוליטית בישראל זעמו על הדיווח. השר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, הכריז שמי שיחייב יהודים לשאת טלאי צהוב ימצא את עצמו בארון מכוסה בד שחור. שר המדע והטכנולוגיה דאז, אופיר פינס, פנה למזכיר הממשלה בבקשה שהממשלה תדון בעניין זה בישיבתה הקרובה, מכיוון שהנהגת טלאי צהוב באיראן היא נורה אדומה המחייבת את ישראל לגייס את העולם כולו כדי להתנגד למתרחש שם.2 עד מהרה הסתבר שאין כל שחר לדיווח זה ושכל מטרתו של "חוק הלבוש הלאומי" הייתה לעודד את תעשיית הטקסטיל המקומית, ושאין כל כוונה מצד שלטונות איראן לחייב את המיעוטים הדתיים בכלל, ואת היהודים בפרט, לשאת סימן מזהה כלשהו על בגדיהם.

בתחילת יולי 2016 הפיצו כמה כלי תקשורת ערבים, ובהם רשת אל־ערביה הפועלת במימון סעודי, סרטון יוטיוב המתעד קריאות בגנות המשטר האיראני ובגנות המעורבות הצבאית האיראנית בסוריה שנשמעו, לכאורה, במהלך תהלוכות "יום ירושלים העולמי" שצוין באיראן ב-1 ביולי. בסרטון נשמעים מאות אזרחים זועמים כשהם קוראים "הניחו לסוריה, תחשבו עלינו". סרטון זה, שהפך ויראלי ברשת, מצא את דרכו גם לתקשורת הישראלית. ב-3 ביולי הביא האתר כלכליסט את קריאות המפגינים כעדות לביקורת הציבורית הגוברת נגד המשטר האיראני ומעורבות איראן בסוריה.3 אלא שבחינה מדוקדקת של הסרטון העלתה שמדובר ככל הנראה במניפולציה ושקריאות המפגינים הוקלטו למעשה במהלך הפגנה של אזרחים שהתקיימה באוקטובר 2012 בטהראן במחאה על החרפת המשבר הכלכלי.

דוגמאות אלה ורבות אחרות מעידות על כך שהתקשורת הישראלית מתמסרת לא אחת בקלות רבה מדי לדיווחים מוטים ולמניפולציות מצד התקשורת הערבית או מקורות אופוזיציה איראנית בגולה. אף על פי שלעתים יש בסיס מסוים לחלק מהדיווחים שעליהם מתבססים אמצעי התקשורת הישראלים, הרי שבמקרים רבים כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. חלק מאמצעי התקשורת בישראל נוטים, למרבה הצער, לצטט דיווחים אלה ללא כל הסתייגות, גם כאשר ברור לחלוטין שכל כוונתם לשרת את מאמצי ההסברה של מדינות ערב המממנות את כלי התקשורת המדווחים, או של קבוצות אופוזיציה איראנית המבקשות להציג מצג שווא שהמשטר האיראני על סף קריסה. אין משמעות הדבר שלא ניתן להתבסס כלל על דיווחים על איראן שמתפרסמים בתקשורת הערבית או במקורות המזוהים עם האופוזיציה האיראנית. זאת ועוד, גם דיווחי התקשורת האיראנית, שרובה נשלטת במידה כלשהי על ידי המשטר האיראני, מחייבים התייחסות ביקורתית. עם זאת, סיקור ההתפתחויות באיראן אך ורק על סמך מקורות שאינם איראנים כמוהו כסיקור ההתפתחויות בישראל על סמך דיווחים באל־ג'זירה, למשל. התמונה המתקבלת בדרך כלל במקרים כאלה היא מסולפת ושקרית, ויש בה כדי לעוות את המציאות המורכבת ביחס לאיראן.

התבססות על מידע חלקי ובעייתי גורמת לעתים לאימוץ גישה פשטנית ביחס למתרחש באיראן. כך, למשל, התקבלה בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן בקיץ 2013 בתגובות מעורבות בישראל ובמערב. שני מחנות של מדינאים ופרשנים ניצבו זה לצד זה: "האופטימיסטים", שהתבססו על מידה רבה של חשיבה משאלתית ו"הספקנים". הראשונים העריכו שהממשל האיראני החדש צפוי להוביל שינויים משמעותיים שיאפשרו לאיראן לפתח את קשריה עם מדינות המערב והאזור, במאמץ לשפר את מעמדה ולקדם את הסרת הסנקציות הכלכליות המשתקות את כלכלתה. האחרונים הטילו ספק בעצם נכונותו של רוחאני לחולל שינוי כלשהו במדיניות איראן או לכל היותר טענו שגם אם הוא עצמו מעוניין בשינוי כזה, הרי שאין לו כל יכולת לקדמו בשל התנגדות המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, הפוסק האחרון בענייני ארצו. לדידם, אין חדש תחת השמש, האיראנים הם אותם איראנים והמפרץ הפרסי הוא אותו מפרץ פרסי, בפרפרזה על דבריו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ביחס לערבים. הדוגלים בשתי הגישות הללו יכלו למצוא בקלות תימוכין לעמדתם בזכות ההצהרות המגוונות, העמומות, הבלתי־מחייבות והרב־משמעיות הנשמעות בטהראן.

חלק מהפרשנויות מהדהדות הצהרות יומרניות וחסרות בסיס ממשי מצד פוליטיקאים איראנים, שנועדו בעיקר לצורכי תעמולה. אחרות מבוססות על משאלות לב. איראן היא מדינה מורכבת ורבת־סתירות. אך דווקא משום כך היא מחייבת ניתוח מפוכח ואחראי המבוסס על קביעות מבוססות ולא על דוגמטיות מחשבתית המכפיפה עובדות ופרשנויות לתפיסות עולם פוליטיות או אידאולוגיות. ספר זה נועד לספק ולו מענה חלקי להבנה טובה יותר של איראן בת זמננו. הוא מנסה לנתח את המאפיינים המרכזיים של המערכת הפוליטית האיראנית, את יחסי הגומלין בין מוקדי הכוח הבולטים בהנהגה האיראנית ואת המגמות ותהליכי העומק המרכזיים העוברים על החברה האיראנית ומשפיעים על היחס מצד הציבור כלפי שלטונות הרפובליקה האסלאמית.

ספר זה מתבסס על למעלה משני עשורים שבהם אני עוסק בנושא האיראני וחוקר את ההתפתחויות ברפובליקה האסלאמית, החל מלימודי הפרסית וההיסטוריה של איראן במסגרת לימודיי לתואר ראשון כעתודאי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, דרך שירות ממושך של יותר משני עשורים באגף המודיעין בצה"ל, במהלכו גם השלמתי את לימודי התואר השני והשלישי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, וכלה במחקר אינטנסיבי שבו המשכתי לאחר פרישתי מצה"ל במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי ואוניברסיטת תל אביב. העובדה שבדומה לרוב חוקרי איראן בישראל גם לי לא הייתה עדיין אפשרות לבקר באיראן היא ללא ספק חיסרון מסוים. עם זאת, מהחומר שעמד לרשותי, בעיקר העיתונות האיראנית, פרסומים רשמיים, דיווחים זרים על המתרחש באיראן והמידע העצום הזמין כיום ברשתות החברתיות האיראניות, ניתן לצייר תמונה מהימנה למדי של המציאות באיראן.

בספר בחרתי להתמקד בסוגיות הפנים באיראן, בראש וראשונה במערכת הפוליטית ובחברה באיראן, ולהותיר בצד את הדיון במדיניות החוץ האיראנית. החלטה זו נעוצה לא רק במגבלות המקום והזמן אלא גם בעובדה שבשונה ממדיניות החוץ, ובמיוחד מדיניות הגרעין ופעילותה האזורית של איראן, שזוכה בדרך כלל להתייחסות נרחבת למדי בתקשורת הישראלית, העיסוק בהתפתחויות הפנימיות באיראן סובל לרוב מפערים משמעותיים במיוחד. אלה נובעים הן ממגבלת השפה החיונית להכרת הפוליטיקה הפנימית והמגמות החברתיות והן מהעובדה שתיווך הידע על איראן בישראל נעשה לרוב על ידי פוליטיקאים, בכירים במערכת הביטחון ופרשנים צבאיים המתבוננים על איראן בעיקר מנקודת מבט ביטחונית.

ספר זה נועד למלא חלל חסר ומטריד בספרות המחקרית בעברית על אודות הרפובליקה האסלאמית. ספרו של דוד מנשרי על אודות המהפכה האסלאמית4 ממשיך לשמש מקור מרכזי להבנת המהפכה האסלאמית והרפובליקה האסלאמית, אך הוא נכתב בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ואינו דן בהתפתחויות שהתחוללו באיראן לאחר תום מלחמת איראן־עיראק (1980-1988). גם חיבורו הקצר של מנשרי על איראן שלאחר ח'מיני, שהתפרסם ב-1999, דן בשני העשורים הראשונים של הרפובליקה האסלאמית בלבד.5 ספרם של מאיר ליטבק ומשה אהרונוב, שהתפרסם בשנת 2014, מנתח את ההיסטוריה האיראנית מפלישת בעלות הברית לאיראן ב-1941 עד למהפכה האסלאמית.6 ספרו של חגי רם מתמקד בקריאה ביקורתית של השיח הפרשני שהתפתח בישראל על איראן7 וספרו של דורון יצחקוב דן בהתפתחות הקשרים בין איראן וישראל מסוף שנות ה-40 עד מחצית שנות ה-60 .8 בשנים האחרונות התפרסמו גם שלושה קבצים בעריכת עוזי רבי, דוד מנשרי וליאורה הנדלמן־בעבור, אך אלה מהווים אסופות מאמרים על נושאים מגוונים הקשורים באיראן בכלל וברפובליקה האסלאמית בפרט.9 דווקא בשעה שהסוגיה האיראנית היא אחת הסוגיות המרכזיות הניצבות על סדר היום הציבורי בישראל קיים צורך חיוני בהשלמת הפער המחקרי ובהנגשת מידע עדכני לקורא בעברית ביחס למגמות ולהתפתחויות המרכזיות שהתחוללו באיראן בעשורים האחרונים.

בתעתיק השמות והמונחים מפרסית לעברית בחרתי בגישה המשלבת קרבה רבה ככל הניתן לשפת המקור לצד מידה מסוימת של פישוט, שנועדה להקל על הקורא שאינו שולט בפרסית. הדבר נעשה בעיקר על ידי שילוב של ניקוד והוספת אימות קריאה. כך, למשל, מוחמד (ולא מחמד), חוסין (ולא חסין). כמו כן, בשמות פרסיים שבהם מחייבים כללי התעתיק צ' או ז נכתב ז', כפי שאות זו נהגית בפרסית - למשל זריף (ולא ט'ריף).

במהלך כתיבת הספר והכנתו לפרסום זכיתי לעזרתם של רבים וטובים. תודתי נתונה לד"ר ליאורה הנדלמן־בעבור, ראשת מרכז אליאנס ללימודים איראנים, ולפרופ' מאיר ליטבק על תמיכתם והערותיהם החשובות; להוצאת רסלינג על המאמצים והמסירות בהכנת הספר ובהבאתו לדפוס; לדוריס קליין־נאור, העוזרת המנהלתית של מרכז אליאנס ללימודים איראנים; למכון למחקרי ביטחון לאומי ששימש לי אכסניה חמה בעת כתיבת הספר; ולבסוף למשפחתי, ובמיוחד לטל, על התמיכה ועל העידוד שהיו לי למשענת.

 

 

מבוא
הרפובליקה האסלאמית בין שינוי למחאה

מהפכה עשויה קרטון

ב-1 בפברואר 2012 התקיימו ברחבי איראן הטקסים המסורתיים לציון יום השנה לחזרתו של מכונן המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'ומיני לאדמת איראן, בשנת 1979. במהלך הטקסים, שבהם שוחזרה נחיתת ח'ומיני, נעשה שימוש בתמונה מוגדלת של מנהיג המהפכה שהודבקה על גבי לוח קרטון. בחלק מהמקרים נעשה שימוש גם בדגם עשוי קרטון של מטוס חברת אייר־פראנס שהשיב את ח'ומיני לאיראן לאחר כ-15 שנים בגלות. פרסום התמונות מהטקסים בכלי התקשורת עורר תגובות ביקורת ולעג מצד אזרחים איראנים ברשתות החברתיות. רבים מהם טענו שהשימוש בדגם הקרטון כדי להנציח את המאורע מבטא היטב את מצבה העגום של המהפכה האסלאמית: המשטר הפך חלול, וכל מה שנותר מהמהפכה הוא דגם עשוי קרטון, סדוק ופגיע.

למעלה מארבעה עשורים לאחר המהפכה האסלאמית ממשיכה איראן לשמר מידה רבה של יציבות, גם בעיצומה של הטלטלה שפקדה את האזור בעשור האחרון. מאז התייצבות המשטר האסלאמי בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 לא ניצב איום של ממש על עצם שרידותו. המהומות שפרצו לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009 הציבו בפני המשטר את האיום המשמעותי ביותר על יציבותו מאז המהפכה, אך לא הפילו אותו. החברה האיראנית נהנית אף היא מיציבות יחסית, הגם שהיא מתמודדת בפני קשיים גוברים, ובראשם המשבר הכלכלי. עם זאת, יציבות יחסית זו אינה משנה את העובדה שהרפובליקה האסלאמית סובלת ממחלה כרונית קשה הנובעת מהזנחה רבת־שנים של מצוקות האזרחים ומכישלון מתמשך מצד המשטר לספק מענה לדרישות הציבור, הן במישור הכלכלי והן במישור האזרחי־פוליטי.

פתרון המצוקות הכלכליות והשגת חופש פוליטי היו מבין המטרות המרכזיות של המהפכה האסלאמית. המאבק ללחם ולחירות, לרווחה ולחופש היה משאת־נפשם העיקרית של מיליוני אזרחים איראנים שהתלכדו סביב מנהיגותו של ח'ומיני ב-1979, וכן של המשתתפים במחאות הסטודנטים של 1999, במהומות שפרצו בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות ב-2009 ובגלי המחאה העממית של השנים האחרונות. אלא שהמשטר האיראני טרם הצליח לספק את מאווייהם של אזרחי המדינה הנאלצים להתמודד עם השלכות המשבר הכלכלי העמוק ועם דיכוי חירויות הפרט. האידיאל של צדק חברתי לא התממש, והשיח הדמוקרטי נשלל לחלוטין על ידי המשטר שתפס אותו כמנוגד בתכלית לרעיון ריבונותו המוחלטת של האל, העומדת בבסיס החשיבה הפוליטית האסלאמית.10 במקביל למצוקות החברתיות והכלכליות מתרחב הפער בין מוסדות המשטר לדור הצעיר. צעירים רבים מפנים עורף לערכי המהפכה האסלאמית ולאנשי הדת ומאמצים לעצמם אורח חיים מערבי חרף מאמצי השלטונות לבלום את מה שהם רואים כ"מתקפה תרבותית מערבית". האיבה כלפי המערב מהווה יסוד מרכזי בשיח התרבותי והאידאולוגי ברפובליקה האסלאמית בהובלתו של איתאללה עלי ח'אמנהאי, יורשו של ח'ומיני כמנהיג המהפכה. נאומיו והצהרותיו מאז כניסתו לתפקיד ביוני 1989 שופעים אזהרות מפני מזימות כלפי איראן מצד "האויב", המזוהה בראש וראשונה עם המערב. דאגתו העיקרית אינה מפלישה צבאית של ארצות הברית, אלא בעיקר מהיחלשות הלהט הדתי והמהפכני בקרב ההמונים, ובקרב הצעירים במיוחד. נוסף על הפצת שחיתות מוסרית ועל החתירה תחת ערכיו המוסריים של האסלאם ותחת עקרונותיו, נועדה פלישת התרבות לזרוע ספק באשר לאידאלים ובאשר לעקרונות המהפכה האסלאמית, כדי להכשיר את הקרקע להפלתו של המשטר האסלאמי באיראן.11

גלי המחאה שפקדו את איראן מאז שלהי 2017 ניזונו בעיקר מהניכור המתרחב בין האזרחים, בעיקר דור הצעירים, לבין מוסדות המשטר, מהכבדת המשבר הכלכלי ומממדי השחיתות הפושה במערכות הפוליטיות והכלכליות במדינה. הסנקציות שהוטלו על איראן, במיוחד בעשור האחרון, פגעו במגזרים נרחבים, בעיקר במעמד הבינוני, והשפעתן נוספה לניהול כושל ולבעיות מבניות במשק האיראני. בתחום הכלכלי רושם לעצמו המשטר כישלון חרוץ, ואזרחי איראן ממשיכים לדרוש פתרונות למשבר האבטלה, ליוקר המחיה, לשחיקת הקצבאות ולקריסת קרנות הפנסיה. האינפלציה המוצהרת של עשרות אחוזים ומשבר האבטלה, בעיקר בקרב צעירים משכילים, נתנו רוח גבית לתסכול מתגבר. האינפלציה נחשבת לאחת הבעיות המבניות החמורות שמהן סובלת כלכלת איראן. מלבד שנים בודדות וחריגות נרשם בה שיעור אינפלציה דו־ספרתי מאז המהפכה. בשנים 2016-2017 הצליח הנשיא חסן רוחאני להוריד את האינפלציה לשיעור חד־ספרתי, בזכות מדיניות תקציבית ומוניטרית מרסנת והסרת הסנקציות לאחר הסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015 בין איראן למעצמות המערב. עם זאת, חידוש הסנקציות בעקבות החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במאי 2018 על נסיגת ארצו מהסכם הגרעין הביא לשחיקה משמעותית בערך המטבע המקומי (ריאל) ולהאצת האינפלציה עד לרמה של למעלה מ-40 אחוזים בשנה.

גם בצמצום הפערים החברתיים נחלו שלטונות איראן כישלון משמעותי. בספטמבר 2014 השיקה קבוצת צעירים איראנים חשבון אינסטגרם בשם: "הילדים העשירים של טהראן". החשבון, שנפתח בהשראת חשבון "הילדים העשירים של אינסטגרם" הפעיל משנת 2012, מאפשר הצצה לחייהם של צעירים עשירים ברפובליקה האסלאמית. מאז שנפתח החשבון הוצבו בו אלפי תמונות המתעדות צעירים עורכים מסיבות בבתיהם המפוארים, נוסעים במכוניות יוקרה אירופיות, משתכשכים בבריכות פרטיות ובג'קוזי, לבושים במותגים ומציגים לראווה את תכשיטיהם היקרים. השקת חשבונות הצעירים העשירים של טהראן עוררה ביקורת ציבורית חריפה לא רק כלפי הצעירים עצמם, המציגים את עושרם בשעה שרוב אזרחי איראן סובלים ממצוקות כלכליות חמורות, אלא גם כלפי שלטונות איראן שאינם פועלים לצמצום הפערים החברתיים המתרחבים. באחת התגובות שהתפרסמה ברשתות החברתיות הלין אחד הגולשים שהבעיה אינה טמונה בכך שיש אזרחים בעלי הון רב אלא בכך שיש אזרחים הנאלצים למכור את כלייתם כדי לפרנס את משפחותיהם. גולש אחר היטיב לבטא את תחושת התסכול שחשים רבים מאזרחי ארצו בציוץ שהעלה: "לאחר 35 שנים של מלחמה ומהפכה הגענו לאותה נקודה שבה היינו ב-1979! [השנה שבה התחוללה המהפכה האסלאמית] 99 אחוזים מעושרה של איראן, שניתן לה על ידי האל, נמצא בידי אחוז אחד מהחברה".12

השפעת המשבר הכלכלי ניכרת בקרב רוב האזרחים, אך במיוחד בקרב הצעירים שמילאו תפקיד מרכזי בגלי המחאה. אלה נאלצים להתמודד עם משבר אבטלה חמור, ששיעורה הרשמי קרוב ל-12 אחוזים, מתקרב ל-30 אחוזים בקרב צעירים עד גיל 30 ומגיע ליותר מ-40 אחוזים בקרב צעירים משכילים בוגרי אוניברסיטאות. כישלון הממשלה לייצר משרות חדשות גם בתקופות של צמיחה כלכלית נעוץ בכשלים כלכליים, בחששן של חברות זרות להשקיע באיראן על רקע חוסר ודאות פוליטית וכלכלית ובגידול האוכלוסייה הדרמטי בשנות ה-80, שתוצאותיו ניכרות גם היום.

המשבר הכלכלי יוצר תופעות חברתיות קשות, בהן התמכרות לסמים, מכירת איברים, העסקת ילדים, דרי רחוב, זנות והתאבדויות. בינואר 2021 דיווח הארגון האיראני לרפואה משפטית על עלייה של 4.2 אחוזים במספר קורבנות ההתאבדויות בשמונת החודשים הראשונים של השנה האיראנית (מארס 2020 עד נובמבר 2020) ביחס לתקופה המקבילה בשנה שקדמה לה. בסך הכול התאבדו בתקופה זו 3,589 בני אדם. גל ההתאבדויות יוחס בעיקר להחרפת המשבר הכלכלי ולהשפעות מגפת הקורונה.13

לביקורת על רקע כלכלי נוספה גם ביקורת גוברת נגד תופעת השחיתות. הגם שתופעת השחיתות נחשבת לתופעה שכיחה באיראן לאורך שנים, הרי שהמודעות והביקורת בקרב הציבור ביחס לבעיה גברו בשנים האחרונות. כך למשל מתנהל כיום באיראן שיח נוקב סביב תופעת הנפוטיזם במגזר הציבורי. אזרחים רבים מנצלים את הרשתות החברתיות כדי למתוח ביקורת קשה נגד בכירים איראנים המעדיפים לקדם את ילדיהם ללא כל התחשבות בכישוריהם או בניסיונם בשעה שצעירים מוכשרים ומשכילים, שאינם מקורבים לנושאי משרות בכירות, מתקשים למצוא עבודה, וחלקם אף נאלצים להגר מאיראן בשל מצוקת האבטלה.

מורת רוח ניכרת גם בתחום הפוליטי, על רקע הדרישה לשיפור החירויות האזרחיות ולהפסקת הדיכוי והפרות זכויות האדם מצד השלטונות. הדרישה לחירות פוליטית נדחקה אומנם בשנים האחרונות בסדר העדיפויות הציבורי בשל החרפת המשבר הכלכלי. עם זאת, נמשכים להישמע הקולות, בעיקר בקרב צעירים בני המעמד הבינוני העירוני, הדורשים לקדם את חירויות האזרח, להסיר את המגבלות על חופש הביטוי, למשל בנוגע לחסימת רשתות חברתיות ולסגירת עיתונים, ולשים קץ לדיכוי פעילים פוליטיים, איגודים מקצועיים, פעילי זכויות אדם, עיתונאים וכיו"ב.

לדרישות הפוליטיות והכלכליות הצטרפה במהלך השנים גם תביעה מהשלטונות לטפל בבעיות תשתיתיות המציבות איום חמור בפני המדינה, ובראשן משבר המים וזיהום האוויר. אף כי יש לאיראן מערכת ניהול מים מתקדמת יחסית לרוב מדינות המזרח התיכון, גם היא מושפעת מאוד משינויי האקלים בעולם. השפעות ההתחממות הגלובלית מאיצות את תהליכי המדבור וגורמות למחסור גובר במים. הממשלה תולה את הסיבות למשבר בשינויי האקלים, בבצורות התכופות בשנים האחרונות ובסנקציות הכלכליות שהושתו על איראן, אך חומרת המשבר נובעת גם מתכנון לקוי של משק המים, ממאמצי פיתוח שפגעו במקורות המים, מגידול האוכלוסין, ממדיניות שגויה של פיזור אוכלוסייה וממדיניות מים שגויה הכוללת ניצול בלתי־מבוקר של מים בחקלאות, משימוש במערכות השקיה מיושנות ובלתי־יעילות ומהקמת סכרים שכדאיותם מפוקפקת. המשבר מתבטא לא רק במחסור גובר במים אלא גם בהצטמצמות ובהתייבשות חלק ממאגרי המים, בהיעלמות מאגרי מי התהום, בהידרדרות איכות המים ובפגיעה חמורה במערכת האקולוגית.14

מצוקת המים הובילה בכמה מקרים לעימותים אלימים בין מפגינים לכוחות הביטחון, למשל הפגנות חקלאים במארס 2018 על רקע החלטת השלטונות לקצץ במכסות המים לחקלאות. בתוך כך מציב משבר זיהום האוויר הפוקד את הערים המרכזיות באיראן, ובראשן טהראן, סכנה ממשית לבריאות הציבור, ומזין אף הוא מחאות ציבוריות מזדמנות. בשנים האחרונות הושבתה העיר טהראן פעמים מספר לנוכח רמות זיהום חריגות. מאמצי השלטונות להיאבק בזיהום האוויר באמצעות הגבלת השימוש ברכבים פרטיים, הרחבת רשת הרכבת התחתית (המטרו) וצמצום השימוש בדלק מאיכות ירודה עלו עד כה בתוהו והוסיפו לתחושת התסכול בקרב האזרחים.

דור שלם דורש שינוי

ניצחונו של חסן רוחאני בבחירות לנשיאות ב-2013 הבהיר שהציבור האיראני רוצה בשינוי. רוחאני עצמו היה מודע היטב לגודל הציפיות מבחירתו וכן בצורך לקדם רפורמות - ולו הדרגתיות - שנתפסו בעיניו חיוניות לצמצום הפער ההולך וגדל בין מוסדות השלטון לבין הציבור, ובעיקר הדור הצעיר. מאז שנבחר לתפקידו ביקש רוחאני לממש רפורמות כלכליות הכוללות, בין השאר, עידוד השקעות זרות, חיזוק המגזר הפרטי וצמצום מעורבותם של משמרות המהפכה בכלכלה. במקביל ניסה רוחאני להקל במעט על האכיפה האסלאמית, לצמצם את המגבלות על אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות ולשפר חלקית את חירויות הפרט. ערב יום השנה ה-39 למהפכה האסלאמית נשא רוחאני נאום מעל קברו של מייסד הרפובליקה האסלאמית ח'ומיני, ובו הדגיש את הצורך להיענות לדרישות האזרחים והזכיר שמשטר השאה נפל מכיוון שלא היה מוכן להקשיב לקולו של העם עד לפרוץ המהפכה.15

אלא שעד מהרה הסתבר שרוחאני - בדומה לנשיאים שקדמו לו - מתקשה לחולל שינוי מעשי במדיניות המשטר, בעיקר לנוכח התנגדות הממסד הדתי־שמרני לכל מהלך הנתפס כפתח מסוכן לערעור ערכי המהפכה. נשיא איראן פועל תחת מגבלות פוליטיות קשות. מוקדי הכוח הפוליטיים באיראן, ובראשם המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי ומשמרות המהפכה, נמצאים בשליטת השמרנים החוששים מכל שינוי ורואים ברפורמות כלכליות ואזרחיות - מוגבלות ככל שתהיינה - איום על יציבות המשטר. רפורמות כלכליות ועידוד השקעות זרות עשויים אומנם לשפר בטווח הארוך את מצבה הכלכלי של איראן, אך גם לערער על שליטת משמרות המהפכה בנתח משמעותי במשק ולעודד חדירה מערבית הנתפסת כאיום על ערכי המהפכה. הגברת חירויות הפרט, ובכלל זה הסרת המגבלות במרחב המקוון וצמצום אכיפת קוד הלבוש האסלאמי, עשויה לספק מענה לדרישות הדור הצעיר, אך גם לקדם אף יותר תהליכי שינוי חברתיים שהמשטר האיראני חושש מפניהם. בתום שתי תקופות כהונתו כנשיא לא הצליח רוחאני לממש את רוב הבטחותיו לציבור בוחריו, ובראשן שיפור המצב הכלכלי, ולא סיפק פתרונות מעשיים למשברים הכלכליים והחברתיים הניצבים בפני אזרחי איראן. המנהיג העליון, לעומת זאת, התמיד בהתנגדותו לכל שינוי והעדיף לתלות את האחריות למצב ולמצוקותיהם הנמשכות של האזרחים באויבי איראן מחוץ ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה, כפי שעשה גם בתקופת כהונתו של קודמו של רוחאני, מחמוד אחמדינז'אד.

על רקע כישלונו המתמשך של המשטר לספק מענה לדרישות הציבור ולמצוקותיו החריפה אף יותר הביקורת כנגד חולייה של הרפובליקה האסלאמית. זו אינה מוגבלת עוד לגולים איראנים מתנגדי משטר או לאינטלקטואלים רפורמיסטים אלא נשמעת גם בקרב גורמים הנחשבים לבשר מבשרה של המהפכה. בדצמבר 2019 עוררה חברת הפרלמנט האיראני (מג'לס) פרואנה סלחשורי סערה ציבורית ופוליטית לאחר שניצלה את נאומה האחרון במג'לס כדי לתקוף בחריפות את השלטונות. סלחשורי, בעלת תואר דוקטור בסוציולוגיה, מרצה באוניברסיטת טהראן ופוליטיקאית רפורמיסטית, האשימה את המשטר בדיכוי האזרחים ובהתעלמות ממצוקותיהם, וטענה שריכוז השליטה בידי מוסדות שאינם נבחרים על ידי הציבור הורס את אופיו הרפובליקני של המשטר ומהווה ביטוי לרודנות. היא הלינה על קיומה של מערכת שלטונית מקבילה ומוסדות הפועלים לצד המוסדות הנבחרים על ידי הציבור מבלי לקבל אחריות על מעשיהם. "למרבה הצער, נטשנו את העם, למעט מיעוט הנהנה מטובות הנאה ומזכויות יתר", אמרה סלחשורי. היא הכריזה על סירובה להתמודד בבחירות הפרלמנטריות שנקבעו לפברואר 2021 בטענה שאינה יכולה לשכנע את מצפונה לשוב ולהתמודד, כל זאת בין השאר בשל קיומם של מוסדות המגבילים את כוחו של הפרלמנט, ההתעלמות משאיפותיהם של האזרחים, התערבות "מועצת שומרי החוקה" בהליך הבחירות והדיכוי האלים של מהומות הדלק שפרצו בנובמבר 2019 .16

חודש לאחר מכן השוותה סלחשורי את המצב באיראן למצב שהשתרר בתקופת השושלת הקאג'ארית ששלטה באיראן מ-1789 עד הפלתה בשנת 1925 על ידי רזא ח'אן, מייסד השושלת הפהלוית, השושלת האחרונה שמלכה באיראן לפני המהפכה האסלאמית. בציוץ בחשבון הטוויטר שלה כתבה חברת המג'לס היוצאת שנראה שמאפייני תקופת קאג'אר חוזרים: עוני ורעב, מחלות ומוות. מגפת הקורונה וזיהום האוויר גובים את חייהם של רבים, בעוד שהאזרחים עומדים בתורים ארוכים ומחטטים בפחי אשפה כדי למצוא פת לחם. מומחים זוכים להתעלמות ומוחלפים בחנפנים.17 כשנתיים קודם לכן הצהירה פאיזה האשמי, בתו של הנשיא לשעבר אכבר־האשמי רפסנג'אני, כי המשטר האיראני נותר על כנו בעיקר בזכות איומים והפחדה, ולכן הסיכויים שייפול לבסוף גבוהים מאוד. "בכל חלק של החברה קבוצות של פעילים נמצאים בבית הכלא - מפועלים עד מורים, נהגי משאיות, פעילי זכויות נשים, פעילי איכות סביבה, סטודנטים ואזרחים הנמצאים בבית הכלא או נידונו למאסר [...] בכל מקום שאליו אתה מסתכל יש חוסר יעילות, חוסר במנהיגות ובהיגיון. הכול נטוש, אין שום ניסיון למצוא פתרונות לבעיות, ואף אם יש ניסיון כזה, המצב רק מחריף ואין שום סימן לשיפור", כך אמרה.18

פרשנים והוגים איראנים, במיוחד במחנה הרפורמיסטי, מצביעים כיום על אובדן אמון מצד הציבור כלפי מוסדות המדינה ותחושת ייאוש לנוכח המצב, במיוחד על רקע הציפיות לשיפור כלכלי שהתעוררו בעקבות הסכם הגרעין והתבדו, והאכזבה מהנשיא רוחאני שנתמך על ידי הרפורמיסטים. בכנס שנערך בשלהי 2018 באוניברסיטת טהראן התייחס העיתונאי והפעיל הרפורמיסטי עבאס עבדי לתוצאות סקרי דעת קהל שהעידו על עוצמת הייאוש בקרב האזרחים. אחד הסקרים הצביע על כך שכ-85 אחוזים מהציבור מיואשים ביחס לעתיד ולסיכוי ששלטונות איראן ימצאו פתרון למשבר. חוסר שביעות הרצון מהמצב בולט במיוחד בקרב צעירים בני 18 עד 29 .19 סקר נוסף, שפרסם מכון הסקרים האיראני ISPA בקיץ 2019, הצביע על ירידה חדה בשיעור שביעות הרצון של האזרחים מהמצב. שיעור שביעות הרצון ירד מ-6.3 (בסולם של 1 עד 10) בדצמבר 2015 ל-3.6 בלבד באוקטובר 2018 .20

הקריאות שנשמעו במהלך גלי המחאה העממית בשלהי העשור השני של המאה ה-21 בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם!" מעידות היטב על אובדן האמון כלפי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים באיראן. לחוסר האמון הגובר תרמה גם התנהלותם הכושלת של השלטונות לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, אסונות טבע שפקדו את איראן ובהמשך גם מגפת הקורונה. אחד הביטויים לאובדן האמון במוסדות המדינה הוא העדפתם של אזרחים איראנים לתרום לנפגעי אסונות טבע, כגון: רעידות אדמה או שיטפונות, באמצעות אנשים פרטיים, במיוחד ידוענים הפותחים לשם כך חשבונות בנק ייעודיים, ולא באמצעות מוסדות הרווחה של המדינה. מגמה זו נובעת במידה רבה מהחשש בציבור שכספים שיועברו לידי המדינה לא ישמשו בסופו של דבר למטרה המרכזית שלשמה נועדו: סיוע לנזקקים.

השחיקה באמון הציבור ניכרה היטב גם בהפגנות המחאה שפרצו באיראן בעקבות התנהלות המשטר בפרשת הפלתו בשוגג של המטוס האוקראיני בינואר 2020. הפלת המטוס האוקראיני על ידי משמרות המהפכה, במיוחד התנהלותו הכושלת של המשטר האיראני בפרשה, עוררו זעם ציבורי כלפי השלטונות. הצהרת מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה אמיר־עלי חאג'יזאדה, שנאלץ להודות לנוכח ראיות חד־משמעיות שמשמרות המהפכה הם האחראים לשיגור המוטעה של טיל שהביא להפלת מטוס הנוסעים, הוציאה אלפי אזרחים זועמים לרחובות במחאה נגד בכירי המשטר שניסו במשך שלושה ימים לטייח את פרטי המקרה. האזרחים דרשו לדעת מדוע נמנעו השלטונות מסגירת המרחב האווירי של איראן, בעוד שידעו שארצם עלולה לספוג תגובה צבאית בעקבות תקיפת הבסיס האמריקאי בעיראק בלילה שבו הופל המטוס, ומדוע ניסו להסתיר מהציבור את האמת בנוגע לאחראים לתקרית. אתר חדשות איראני התייחס במאמר פרשנות לפגיעה שהסבו השלטונות לאמון הציבור בהתנהלותם, ובו נכתב שבעוד שהמטוס האוקראיני ספג טיל אחד בלבד, אמון הציבור ספג אלפי טילים.21 את הביטוי הטוב ביותר למצוקת הרפובליקה האסלאמית ניתן היה למצוא בתיוג "צ'רנוביל האיראנית" ששימש גולשים איראנים רבים בשיח שהתעורר ברשתות החברתיות בעקבות הפלת המטוס. רבים מהם תהו בעקבות הפרשה האם בדומה לאסון צ'רנוביל, שבישר את כישלונה של ברית המועצות טרם קריסתה, בישר אסון המטוס האוקראיני את שקיעתה של הרפובליקה האסלאמית.

גם שיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות הפרלמנטריות, שהתקיימו ב-21 בפברואר 2020, ובבחירות לנשיאות, שהתקיימו ב-18 ביוני 2021, הצביעו על משבר האמון הציבורי. חרף הקריאה לציבור האיראני לבוא ולהצביע מצד בכירי המשטר ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, נרשם בבחירות הפרלמנטריות שיעור הצבעה של כ-42 אחוזים בלבד - השיעור הנמוך ביותר מאז המהפכה האסלאמית. בערים הגדולות, במיוחד בטהראן, נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים אף יותר. בבחירות לנשיאות נרשם שיעור הצבעה של פחות מ-49 אחוזים, השיעור הנמוך ביותר בבחירות לנשיאות מאז המהפכה. לאדישות הציבורית תרמה פסילתם הגורפת של רובם המכריע של המועמדים על ידי "מועצת שומרי החוקה". אבל שיעור ההצבעה הנמוך ביטא גם ייאוש גובר בקרב הציבור ביחס למשטר ולמערכת הפוליטית. מאז מהומות הדלק בנובמבר 2019 שבו והזהירו פרשנים, אנשי רוח ואקדמאים איראנים בולטים מפני החרפת התסכול, הייאוש והכרסום באמון הציבורי בפוליטיקאים, שמרנים ורפורמיסטים כאחד. השמרנים נתפסים כמייצגים תפיסת עולם דתית ומהפכנית שאינה תואמת עוד את רצון הציבור, במיוחד זה של הדור הצעיר. לעומתם, הרפורמיסטים נתפסים כחסרי השפעה שנכשלו במימוש הבטחותיהם לציבור. במציאות זו רבים מהאזרחים סבורים שאין עוד טעם בהשתתפותם בבחירות, שכן השפעתן על חייהם ממילא מוגבלת מאוד.

התנהלותם הכושלת של השלטונות וניסיונות הסתרת מידע מהציבור עם התפרצות מגפת הקורונה בראשית 2020 הסבו פגיעה נוספת באמון הציבור. באמצע פברואר 2020, שבועות ספורים בלבד לאחר הפלת המטוס האוקראיני, התפרץ נגיף הקורונה באיראן והתפשט בתוך ימים ספורים מהעיר קוֹם המשמשת מוקד עליה לרגל למאמינים שיעים, לרוב חלקי המדינה. התמודדות המשטר עם התפרצות המגפה, שגבתה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים, שבה וחשפה שורה של מחדלים וניסיונות הסתרה, ואלה הגבירו אף יותר את תחושת המרמור בציבור ועוררו ביקורת ציבורית נוקבת. כך, למשל, המשיכה חברת התעופה "מאהאן אייר", הנמצאת בבעלות משמרות המהפכה, בטיסותיה מסין ואליה גם לאחר התפרצות המגפה ואף לאחר ששלטונות איראן הכריזו בראשית פברואר על הפסקת הטיסות בין המדינות. כמו כן נמנעו השלטונות במשך ימים ארוכים מנקיטת צעדי מנע שהיו עשויים לבלום את התפשטות המחלה, כגון הטלת סגר, סגירת מוסדות חינוך, תרבות וספורט והגבלת התקהלויות המוניות, במיוחד בעיר קום, מוקד התפרצות המחלה. גם לאחר שנאלצו השלטונות להודות בהתפרצות והחלו לפרסם נתונים על אודות היקף הנפגעים, לא היה אמון בדיווחים הרשמיים. אזרחים רבים התעלמו מהמלצות הממשלה להימנע מהתקהלויות ומנסיעות שאינן הכרחיות, והדבר שיקף בין השאר את התערערות האמון הציבורי. עם תחילתה של חופשת ראש השנה האיראני (נורוז), ב-20 במארס, דיווחו שלטונות איראן שכשלושה מיליון אזרחים יצאו אל מחוץ למחוזות המגורים שלהם.22 הפרשן הפוליטי ומבקר המשטר צאדק זיבאכלאם תלה את התעלמות הציבור מהנחיות הממשלה בחוסר האמון בין הציבור לשלטונות.23

כישלון הרפובליקה האסלאמית לממש את מטרותיה המרכזיות של המהפכה עמד בבסיסן של כמה תנועות מחאה שהתעוררו באיראן מאז 1979, ובהן מחאת הסטודנטים ב-1999, "התנועה הירוקה" ב-2009, המחאה העממית בשלהי 2017 ובתחילת 2018, ומהומות הדלק בנובמבר 2019. הפגנות באיראן אינן תופעה חריגה. לאיראן היסטוריה ארוכה של תנועות עממיות שהובילו לשינוי מדיניות ואף להחלפת משטר. למורת הרוח הציבורית בעשורים האחרונים היו גם ביטויים אלימים מפעם לפעם. בעיקר מאז ראשית שנות ה-90 פרצו מהומות עממיות באזורים שונים של המדינה, שבהן השתתפו אזרחים שקבלו על מצוקותיהם.24 תנועות המחאה בשני העשורים האחרונים, שדוכאו על ידי המשטר, המחישו היטב את נכונותם של אזרחי איראן לשוב ולצאת לרחובות כדי לממש את דרישותיהם ולהבטיח עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.

נראה, עם זאת, שגלי המחאה העממית בשנים האחרונות חריגים הן בהיקף המפגינים, הן בתדירות ההפגנות והן בקיצוניות ביחס לעבר, המתבטאת בגילויי האלימות ובססמאות הנשמעות נגד עצם קיומו של המשטר. בסוף 2017 ניצבה איראן בפני גל המחאה המשמעותי ביותר מאז מהומות 2009. המחאה, שפרצה ב-28 בדצמבר בעיר משהד על רקע המשבר הכלכלי הנמשך, התפשטה במהירות לעשרות ערים בכל רחבי איראן תוך שהיא לובשת אופי פוליטי ואנטי־ממסדי. לביקורת הציבורית תרמה הצעת התקציב שהגיש הנשיא רוחאני לאישור המג'לס וכללה העלאת מחירים, הכבדה במיסוי וצמצום משמעותי במספר הזכאים לקצבאות ממשלתיות. המפגינים לא הסתפקו בדרישה לשיפור המצב הכלכלי וקראו תיגר על עצם קיומו של שלטון אנשי הדת. ההפגנות כללו קריאות נגד המשטר, ובראשו המנהיג ח'אמנהאי שתמונותיו אף הושחתו על ידי כמה מפגינים, לצד התקפות נקודתיות על מוסדות ממשלתיים וניידות של כוחות הביטחון. במהלך ההפגנות נשמעו גם קריאות נגד פעילות המשטר האיראני מחוץ לגבולות המדינה ותמיכתו הנמשכת במשטר הסורי ובארגוני הטרור, הגובה מחיר כלכלי כבד על חשבון הטיפול במצוקותיהם של אזרחי איראן.

כשבוע לאחר פרוץ ההפגנות החל גל המחאה לדעוך, אם כי הפגנות בהיקף מצומצם יחסית נמשכו במקומות שונים ברחבי איראן. מחאה בעוצמה פחותה ובהיקף מצומצם יותר נמשכה לאורך שנת 2018. מראשית 2018 התקיימו הפגנות ושביתות ברחבי המדינה. המחאה הקיפה, בין השאר, אלפי נהגי משאיות שפתחו בשביתה במחאה על תנאי העסקתם; סוחרים בבאזאר של טהראן, שמחו על הקריסה הנמשכת בערך המטבע המקומי (ריאל); מורים שדרשו להעלות את שכרם ולשחרר כמה ממנהיגי האיגוד המקצועי שלהם שנעצרו במהלך ההפגנות; ופועלים בכמה מפעלים שמחו על הלנת שכרם. בנוסף לכך פרצה בינואר 2018 מחאה של נשים נגד כפיית הרעלה הנהוגה ברפובליקה האסלאמית מאז המהפכה. במחצית פברואר פרצו התנגשויות אלימות בין כוחות הביטחון בטהראן לחברי המסדר הצוּפי "נֵעְמַת־אללהי גֹנאבאדי" שמחו מול תחנת משטרה על מעצר אחד מחבריהם. במהלך העימותים נהרגו חמישה מאנשי כוחות הביטחון, שלושה מהם נדרסו על ידי אוטובוס שבו נהג אחד מחברי המסדר. למעלה מ-300 חברים במסדר נעצרו. הגם שהמחאה נגד כפיית הרעלה ומחאת חברי המסדר הצוּפי אינן חדשות, הרי שהיה בהן כדי לבטא את שבירת מחסום הפחד מפני המשטר בעקבות המחאה העממית שקדמה להן.

גל מהומות נוסף ונרחב אף יותר פרץ בנובמבר 2019 בעקבות החלטת השלטונות להעלות בשיעור חד את מחירי הדלק ולקצוב את השימוש בו. המהומות, שהתפשטו בעשרות ערים ברחבי איראן, דוכאו בתום פחות משבוע על ידי השלטונות שהפגינו את נכונותם ויכולתם להפעיל את אמצעי הדיכוי הרבים שברשותם, גם במחיר דמים כבד של מאות הרוגים. במהלך המהומות הציתו מפגינים תחנות דלק, בנקים ובנייני ציבור וחסמו כבישים. בדומה לסבב המחאה הקודם, גם המניע למחאה זו היה במהותו כלכלי, אף על פי שגם היא כללה קריאות בגנות המנהיג והנשיא ונגד פעילות המשטר מחוץ לגבולות המדינה. מחאת הדלק ביטאה היטב את ההקצנה הגוברת בציבור האיראני. גילויי האהדה כלפי המשטר המלוכני שקדם למהפכה האסלאמית והמתקפות האלימות נגד בנקים, מבני ציבור ואף מכללות דתיות סיפקו עדות ברורה לתסכול הנרחב.

בשונה ממהומות 2009, שהובלו בראשיתן על ידי ראשי המחנה הרפורמיסטי בהנהגת מיר־חוסין מוסוי ומהדי כרובי, גלי המחאה האחרונים פעלו ללא הנהגה מוכרת, וייתכן שההפגנות בערים השונות אורגנו על ידי פעילים מקומיים. מדובר בתופעה נפוצה בשנים האחרונות בעולם כולו, הקשורה באופן הדוק לתפוצת הרשתות החברתיות המאפשרות התארגנות חסרת ראש בקנה מידה חסר תקדים. מספר המפגינים הכולל הוערך בכמה עשרות אלפי אזרחים בגל המחאה של 2017-2018 ובכמה מאות אלפים במהומות הדלק, והיקף המחאה היה ככל הנראה נמוך משהיה בשנת 2009. לעומת זאת, פריסתה הגיאוגרפית הייתה רחבה במיוחד - הפגנות התקיימו במקביל בעשרות ערים ברחבי המדינה, בעיקר בערי השדה בפריפריה. גם הרכבם הסוציו־אקונומי של המפגינים היה שונה מבעבר. בעוד שבמחאה בשנת 2009 תפסו בני מעמד הביניים העירוני מקום מרכזי בהפגנות,25 הרי שגלי המחאה האחרונים הובלו בעיקר בידי פועלים ובני השכבות המוחלשות המנהלים מאבק מתמשך על רקע מצוקותיהם הכלכליות ומדיניותו הכלכלית הניאו־ליברלית של הנשיא רוחאני. על־פי נתוני משרד המודיעין, שנמסרו לידי ועדת החוץ והביטחון של המג'לס, רוב העצורים במהומות הדלק היו מובטלים, מועסקים בשכר נמוך או בעלי השכלה נמוכה.26

גלי המחאה העממית מצביעים על עוצמת התסכול בקרב הציבור. כאמור, מאז מהומות הדלק הזהירו פרשנים, אנשי רוח ואקדמאים איראנים בולטים מפני החרפת הייאוש ואובדן האמון הציבורי בשלטונות. אזהרות אלה נשמעות גם בקרב המחנה השמרני. כך, למשל, הזהיר הפרשן הפוליטי והעיתונאי אמיר מוחביאן, המזוהה עם הימין השמרני, שפרק הזמן בין גלי המחאה עלול להתקצר אף יותר. הוא הצביע על התסכול והזעם הגוברים בקרב הציבור, שעוררו את ההפגנות, וטען שהעלאת מחירי הדלק היתה רק הסיבה המיידית להפגנות. לדבריו, החברה האיראנית יושבת על "פצצה חברתית" שעלולה להתפוצץ בכל רגע. בשונה ממהומות 2009, שהונהגו על ידי זרם פוליטי מסוים, גלי המחאה האחרונים ספונטניים ועממיים. לפיכך קשה יותר לשלוט בהם, מה שהופך אותם למסוכנות יותר.27 הסוציולוג מוחמד פאזלי הזהיר שהחברה האיראנית עוברת משלב חוסר שביעות הרצון לשלב הכעס והשנאה. בשלב הכעס בני אדם מוכנים לעשות משהו בנוגע לכעסם, אך כאשר הכעס הופך לשנאה, כל שהם רוצים לעשות הוא להרוס, וזהו שלב מסוכן ביותר.28

גם מקורבי הנשיא רוחאני הדגישו את הצורך להתייחס ברצינות לדרישות הציבור שבאו לידי ביטוי בגלי המחאה. חסאם אל־דין אשנא, יועצו של רוחאני וראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בלשכת הנשיא, כינה את גל המחאה של שלהי 2017 "אזהרה רצינית עבור מקבלי ההחלטות". בכנס בטהראן הזהיר אשנא שאם שלטונות איראן לא יספקו מענה לדרישות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של הציבור, הדבר עלול להוביל למחאה חריפה ואלימה אף יותר. הוא ציין שרוב דרישות הציבור הן בתחום הכלכלי, אך מאחר שהמחאה לבשה אופי פוליטי וחברתי, היא עלולה להתפתח למשבר לגיטימציה של המשטר עצמו. הוא העריך שרוב הציבור עדיין מאמין ביכולת להסתפק ברפורמה בניהול ענייני המדינה, אך כשליש ממנו איבד אמון באופן מוחלט וסבור שניתן לשנות את המצב רק באמצעות שינויים יסודיים.29

בסיכומו של דבר, איראן עוברת בעשורים האחרונים שינויים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים המעמידים בפני הרפובליקה האסלאמית אתגרים גדולים ומורכבים. מגמות העומק בחברה האיראנית מתרחשות על רקע תהליכים דמוגרפיים, תמורות ביחסי הגומלין בין החברה למוסדות המדינה וחשיפה גוברת למערב ולמודרניזציה. הן מציבות כבר כיום אתגר משמעותי בפני המשטר, מכיוון שיש בהן כדי לבטא שחיקה בתמיכה הציבורית במוסדות השלטון ובערכי המהפכה. גם אם אין בתהליכים אלה כדי להבשיל בהכרח לשינוי פוליטי משמעותי, הם עשויים לערער בעתיד על תפיסות היסוד של המשטר ואף על יציבותו, במיוחד לאחר מותו של המנהיג הנוכחי, עלי ח'אמנהאי.

תהליכים אלה הם שעומדים במרכזו של ספר זה המבקש לנתח את התמורות הפוליטיות והחברתיות שחלו ברפובליקה האסלאמית בעשורים האחרונים ואת יחסי הגומלין בין מדינה וחברה באיראן בת ימינו. הספר מחולק לשני שערים: השער הראשון ידון במאפייני המערכת הפוליטית האיראנית ובתהליכים המרכזיים שהתחוללו בה, בעיקר מאז כניסתו של עלי ח'אמנהאי לתפקיד מנהיג איראן בקיץ 1989; השער השני יבחן את המגמות המרכזיות בחברה האיראנית, במיוחד תהליכי השינוי המתרחשים בקרב הדור הצעיר. בפרק הסיכום אבקש לקשור בין התמורות הפוליטיות לתהליכי העומק בחברה ולהעריך אם ובאיזו מידה עשויים השינויים החברתיים להבשיל לכדי שינוי פוליטי משמעותי.