ואנגרי

פרק ראשון

לידה למרגלות הר קניה

"אייי!" פילחה זעקת כאב את שדה התירס והגיעה לאוזני מָאקָאלָנִי הקטנה ואמה, שאספו תפוחי אדמה בשדה. הן הזדקפו, הביטו זו בזו, ומשלא נשמעה זעקה נוספת, פסקה האם: "זאת היתה קריאת עוף דורס. חזרי לעבוד, מאקאלני."

"אייי," נפלטה זעקה נוספת מפיה של ואנג'ירו.

"אמא, זה קול של אישה, זה לא קול של עוף דורס." הזדקפה מאקאלני וכל תפוחי האדמה שצררה בשמלתה התגלגלו על פני האדמה.

"תאספי את תפוחי האדמה והמשיכי לעבוד. אני הולכת לראות מי צועקת." מיהרה האם לשדה התירס קשובה, שמא תשמע זעקה נוספת שתכוון את דרכה. "אני הולכת אתך!" קבעה מאקאלני הקטנה, עקפה את אמה ורצה לעבר גבעולי התירס הגבוהים.

כדי להחניק את זעקותיה, שׂמה ואנג'ירו קלח תירס צעיר בין שיניה ונגסה בו בחוזקה. היא ידעה שבעוד דקות אחדות תכרע ללדת. היא התיישבה בכבדות על האדמה ונעצה בה את ציפורניה. עלי התירס הגנו עליה מלהט שמש הקיץ ונעו ברוח, משמיעים לה רחשים מוכרים ומרגיעים. 'רק שלא אלד פה בשדה. לבדי.' ניסתה לשוב לעמוד על רגליה. כאב חד החזיר אותה לישיבה שפופה. "אוייי!" נפלטה זעקה נוספת מפיה, שניתבה את מאקאלני ואמה אליה.

"תירגעי!" דיברה ואנג'ירו לעצמה, והתנשמה בכבדות, "תפסיקי לזעוק. את לא האישה הראשונה שילדה למרגלות הר קניה. את בריאה. את חזקה. התינוק ייוולד על האדמה הטובה." ציר לידה נוסף, חזק מקודמיו, קטע את מחשבותיה. היא הביטה בהר קניה העצום שניצב מולה והתפללה לאל נְגַאי, היושב על פסגתו המושלגת, שישמור עליה ועל התינוק.

מאקאלני הקטנה הגיעה ראשונה. מתנשמת ומתנשפת. ואנג'ירו ניסתה לחייך אליה, אבל ציר נוסף עיוות את פניה בכאב.

"אמא, מהר! זאת ואנג'ירו! היא חולה מאוד." צעקה מאקאלני.

אמה פילסה במהירות את דרכה בין גבעולי התירס הגבוהים. כעבור זמן קצר עמדה ליד ואנג'ירו ומאקאלני המבוהלת. "מאקאלני, היא לא חולה, היא עומדת ללדת."

"כאן? לידנו? כמו עז?" נבעתה מאקאלני.

"נעזור לה להגיע הביתה. שם תלד. בואי ואנג'ירו, הישעני עלַי ונלך." ואנג'ירו נעמדה. נדמה היה לה שמשב רוח קריר נשלח אליה ונושא אותה לביתה. "תודה האל נְגַאי," לחשה לעבר ההר.

"את יודעת, בתי, נקבת הגנו יכולה לעצור את ההמלטה," אמרה אמה של מאקאלני. "אם באמצע ההמלטה חיית טרף מתקרבת אליה, היא מסוגלת לעכב את ההמלטה בכמה שעות, להימלט עם כל העדר ולהמשיך בהמלטה אחרי שחלפה הסכנה."

"אהיה כמו הגנו ולא אלד על השביל," ניסתה ואנג'ירו לחייך חיוך תודה לשכנתה.

כשהיא כפופה מכאבים הגיעה ואנג'ירו לבית הבוץ שלה. שכנתה עזרה לה לשכב על המזרן ומיהרה להדליק מדורה במרכז הבית ולהניח עליה סיר מים.

"מהרי מאקאלני," צעקה לבתה שעמדה בפתח ולא העזה להיכנס פנימה. "קחי כד. שאבי מים מהנהר. בדרך תצעקי לשכנות שיבואו מהר לביתה של ואנג'ירו. את הילדים שלה תרחיקי מהבית. תגידי להם שיוכלו לחזור הביתה כשהכול ייגמר."

"אאו! זה כואב. כואב כל כך." נאנקה ואנג'ירו.

"לחצי חזק!" פקדה עליה השכנה. "אני רואה את הראש! לחצי חזק! בכל הכוח!"

ואנג'ירו אימצה את כל כוחותיה. כל שרירי גופה רעדו מהמאמץ. "לא יכולה יותר." לחשה לשכנתה, "נגמר לי הכוח."

"עוד לחיצה אחת והתינוק בחוץ." צעקה השכנה. ואנג'ירו אזרה את כוחותיה האחרונים. בכי של תינוק נשמע בחדר.

"זאת בת בריאה וחזקה." עטפה השכנה את התינוקת הקטנטנה בבד נקי, הניחה אותה על החזה של אמה ומיהרה לבשל את המזון הראשון שיבוא לפי התינוקת. כן, לפני שהתינוקת תשתה מחלב אמה, עליה לטעום מהמזון המשובח הגדל על אדמת קניה - כך יתהדק הקשר בינה ובין אדמתה.

ראשה של מאקאלני הקטנה הציץ מפתח בית הבוץ. "הבאתי מים." והיא סקרה במבט סקרן את ואנג'ירו והתינוקת.

"תני לי את כד המים וצאי לשחק. עלַי לנקות את סימני הלידה." זירזה אותה אמה.

אחת השכנות שהגיעה בריצה מהשדה הניחה בסיר כמה בננות שמקור ציפור לא נגע בהן. שכנה שנייה הוסיפה קנה סוכר סגול, השלישית בשר גדי והרביעית כמה בטטות. כשהמזון התרכך, הן ערבבו אותו וסחטו כמה טיפות לפי התינוקת. "שלושה הורים לך," לחשה השכנה לאוזנה של התינוקת שיילדה: "אמך, אביך והאדמה הפורייה שלנו." רק אחרי שהתינוקת בלעה מעט מהמיץ, עודדה אותה ואנג'ירו לינוק.

"תגידו לשני בנַי לרוץ לשדה התירס ולהביא את הסלים שהשארתי שם," ביקשה ואנג'ירו משכנותיה המסורות. "הציפורים ינקרו בקלחי התירס שקטפתי והעכברים יכרסמו אותם."

"אל תדאגי, נטפל בכול. נוחי לך."

"תודה לכולכן. ותודה למאקאלני הקטנה," חיוך האיר את פניה העייפות של ואנג'ירו. "נקרא לתינוקת ואנגרי - נמרה שלי - על שם אמו של מוּטָה, בעלי. הוא ישמח. כשיבוא. אבל מתי יבוא לראות אותי? מתי יראה אותה?" ואנג'ירו הפנתה את מבטה לעבר פתחו הנמוך של הבית. "מי יודע, אולי עוד רגע יגיע מהחווה שהוא עובד בה. כמה הייתי רוצה לראות את דמותו הגבוהה ורחבת הכתפיים ממלאה את פתח הבית." מלמלה ונרדמה.

למחרת עם שחר התעוררה ואנג'ירו, הניקה את ואנגרי הקטנה, שטפה את פני שתיהן במים קרירים והכינה דייסת תירס לשני בניה. תוך כדי עשיית עבודות הבית תכננה את סדר יומה - 'אעבוד בשדה תפוחי האדמה עד שיתפוגגו ערפלי הבוקר, אנוח מעט ואז אלך להתרחץ בנהר. אחר הצהריים אלך לעבוד בשדה התירס, אמלא שני סלים, אחזור לבקתה ואכתוש קמח. מי יודע, אולי היום יגיע בעלי?'

צלילי זרדים מתנפצים באש וריח דייסה העירו את שני בניה. הם קפצו מהמזרן ומיהרו לתינוקת החדשה.

"היא נראית כמו שזיף שחור מקומט," לחש קִיבִּיצ'ו בן החמש. "היא נראית כמו חציל רקוב," צחקק נְדֵרִיטוּ בן השש.

"בירכתם את ואנגרי אחותכם? אני כבר רואה שתגדל להיות אמיצה ויפהפייה כמו נמרה." היא הושיטה להם שני ספלים עשויים מדלעת חצויה מלאים בחלב עזים טרי וחמים. "היא לא אמיצה ולא יפהפייה," צחק קיביצ'ו הקטן. "היא דומה ל..."

"ששש" השתיק אותו נדריטו ונעץ מרפק מחודד בין צלעותיו. הוא עקב במבטו אחרי אמם, שיצאה מהבקתה לחלוב לעצמה ספל חלב מהעז הלבנה, ואמר לקיביצ'ו: "אסור לנו להעציב את אמא ולהגיד לה שהתינוקת מכוערת כמו ג'וק."

"היא לא נראית כמו סתם ג'וק, היא נראית כמו ג'וק מעוך," הוסיף קיביצ'ו. שניהם פרצו בצחוק גדול ולא יכלו להפסיקו.

"קחו את העדר למרעה, שני גדיים שחורים ושובבים שלי." זירזה אותם אמם בעודה עוטפת את התינוקת בבד צבעוני, מצמידה אותה לגב שלה ומהדקת היטב את קצות הבד סביב מותניה. עכשיו כשוואנגרי הדוקה לגופה, היא יכולה לצאת לעבוד בחלקת תפוחי האדמה.

"אמא, אולי תישארי עם התינוקת בבית?" צעק אחריה נדריטו הבכור, "אנחנו נאסוף את תפוחי האדמה כשנגמור לרעות את העדר."

"ואיך אחותכם תלמד לעבוד בשדות, אם לא תעזור לי מיומה הראשון?"

"היא יכולה ללמוד ממך לטאטא." הציע קיביצ'ו.

"אני רוצה להספיק לאסוף את תפוחי האדמה לפני שיכרסמו אותם החולדים. אל תדאגו לי ילדים טובים. אני בסדר." צעקה ואנג'ירו לעבר ילדיה כדי שישמעו את קולה, נופפה להם לשלום והמשיכה בדרכה.

 כפופה הלכה בין התלמים ואספה את תפוחי האדמה הקרירים. היא השליכה אותם אל קפלי שמלתה ומשם לסל. כשחשה שהחבילה שעל גבה נעה, התיישבה על האדמה, משכה את ואנגרי מגבה אל בין זרועותיה, הניקה אותה עד ששבעה, וכשנרדמה הידקה אותה שוב לגבה, והמשיכה בעבודתה עד שקול מנוע של משאית מתקרבת הגיע לאוזניה. 'זה הוא! זה מוטה בעלי.' היטיבה את המטפחת שעטפה את שערה השחור. 'חבל שלא בחרתי הבוקר במטפחת הכחולה שקנה לי בעיר הגדולה.' משאית צהובה כבננה בשלה קרבה אליה. היא נופפה לנהג לשלום ורצה לעברו. המשאית נעצרה, וממנה ירד אדם שמנמן, נמוך קומה ובידו סל גדול. פניה של ואנג'ירו קדרו. 'זה לא מוטה בעלי. בעלי גבוה, רחב כתפיים. בעלי הוא הגבר החזק ביותר באזור. בעלי הוא עצום כמו הר קניה.'

השמנמן התקרב אליה. "את היא ואנג'ירו, אשתו של מוטה?"

"קרה לו משהו?" נבהלה לרגע.

"כן, קרה לו משהו. הוא רוצה לדעת אם נולד לו בן או בת." חייך האיש חיוך גדול ולחייו העגלגלות נצצו בשמש הבוקר הבהירה.

"נולדה לו בת." ענתה בקרירות. "ולמה הוא שלח אותך ולא בא בעצמו?" הוסיפה במרירות.

"הוא עסוק מאוד, בעלך." התאמץ האיש לרכך את האישה הכעסנית שעמדה מולו.

 "הוא מעדיף את הנשים האחרות שלו. אלו שחיות אתו בחווה. הן יפות ממני? צעירות ממני? חרוצות ממני?" התפרצה עליו.

"זה לא מה שאת חושבת. זה האדון האנגלי שלנו. שני טרקטורים התקלקלו. רק בעלך יכול לתקן אותם. כשיגמור יבוא אלייך."

"כשהוא יגמור לתקן, הוא ימצא תירוץ אחר ולא יבוא אלי." ואנג'ירו הפנתה את גבה וצעדה חזרה לחלקת תפוחי האדמה.

"חכי! חכי!" רץ אחריה השמנמן, "הוא שלח לכם מתנות."

"אם הוא רוצה לתת לנו מתנות, שיבוא בעצמו לכאן!" הצביעה ואנג'ירו על עץ תאנה בן מאה שנים.

'מוטה לא סיפר לי שאשתו חוצפנית ורגזנית כל כך. טוב שלא סיפרתי לה שלאחרונה נשא אישה נוספת...' חשב השמנמן לעצמו. הוא הניח את סל המתנות מתחת לעץ התאנה, וקרא אחריה: "בעלך יכעס עלי ועלייך אם יראה את המתנות שלו חוזרות לחווה. כשתגמרי לעבוד קחי את הסל לביתך." ואנג'ירו חזרה לעבוד בשדה והאיש עלה למשאית. רק כששקט טרטור המנוע מאחורי הגבעה, פסעה ואנג'ירו לעבר עץ התאנה. היא התיישבה בכבדות בצל ענפיו עמוסי התאנים. פרי מתוק לא היה מזיק לה ברגע זה, אבל לבני שבט הקיקויו, השבט שאליו השתייכה, אסור לאכול תאנים. גם לקושש את ענפי העץ אסור להם. "עץ התאנה הוא עץ קדוש," כך הסבירה לה אמה, ששמעה זאת מסבתה. מנגינה קצבית, שזמזמה סבתה בשעה שכתשה את פולי הקפה, התנגנה בה. ולפתע כמו מטר גשם בלתי צפוי החלה לבכות, לבכות ולבכות.

"שכנתי הטובה," יד מחוספסת נגעה בעורפה. "סיימתי לעבוד בחלקת השדה שלי ובאתי לעזור לך. רק אתמול ילדת. את ודאי תשושה."

ואנג'ירו נשאה את עיניה התפוחות מבכי אל אמה של מאקאלני: "אני לא יודעת מה קרה לי," ייבבה. "לבי התמלא ברוע. אדם נחמד הביא לי מתנות מבעלי, ואני גירשתי אותו. וכמעט בעטתי בסל המתנות. אם בעלי ישמע אילו דברים אמרתי עליו ואיך התנהגתי, הוא לא יבוא לבקר אותי לעולם. ואם יבוא ודאי יכה אותי." ושוב פרצה בבכי מר.

"בואי אתי, ואנג'ירו, אל תדאגי, בעלך יודע שאחרי הלידה האישה בכיינית כמו ילדה בת שנתיים שהלכה לאיבוד. הוא לא יכעס עלייך. את חשובה לו, את אשתו השנייה! את לא אשתו השלישית וגם לא הרביעית. בואי נלך לביתך, אכין לך משקה מחזק. בואי, הישעני על כתפי. אגיד לבנות שלי להביא לביתך את סלי תפוחי האדמה שאספת." בידה האחת לקחה השכנה את סל המתנות, ובידה האחרת חיבקה את כתפה של ואנג'ירו.

"תכננתי לרחוץ את בתי ואת עצמי בנהר, לשאוב מים ולעבוד עד השקיעה בשדה התירס." השעינה ואנג'ירו את ראשה על כתף שכנתה והניחה לה להוביל אותה לביתה. כשנכנסו לבקתת הבוץ הקרירה, עזרה לה השכנה לחלץ את ואנגרי התינוקת ממנשא הגב ומיהרה להכין משקה צמחים מרווה.

"שכבי לנוח שעה קלה," רמזה השכנה בידה על המזרן. ואנג'ירו השכיבה את התינוקת ומיהרה לשכב לצדה. "כשתקומי העולם יחייך אלייך. ואם הוא לא יחייך, קראי לי ואהיה לצדך." ואנג'ירו ליטפה באצבעה את מצחה החמים של בתה הקטנה. הציפורים שקיננו בגג הקש שמעל לראשן צייצו לשתיהן שיר ערש עד שנרדמו. כששבו נדריטו וקיביצ'ו מהמרעה, מצאו את השתיים ישנות שינה עמוקה.