ההבטחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההבטחה
מכר
אלפי
עותקים
ההבטחה
מכר
אלפי
עותקים
4.4 כוכבים (88 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Promise
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 261 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 21 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 23 דק'

דיימון גלגוט

דיימון גאלגוט הוא סופר ומחזאי דרום אפריקאי, יליד פרטוריה, 1963. ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו לשבחים ולמועמדויות לפרסים יוקרתיים, בהם "בחדר זר" שהיה מועמד לפרס הבּוּקר בשנת 2010 , והרומן "הרופא הטוב" (הוצאת כתר, 2006) שהיה מועמד לפרס הבּוּקר בשנת 2003 .
גאלגוט, בוגר המסלול ללימודי דרמה באוניברסיטת קייפטאון, היה רק בן שבע־עשרה כשפירסם את ספרו הראשון, A Sinless Season . קובץ סיפוריו משנת ,A Small Circle of Beings  מבוסס על מאבקו הממושך במחלת הסרטן, שלקה בה בגיל שש. הוא חובב טיולים ויוגה, וכמה מספריו נכתבו במהלך מסעות שעשה בעולם. "בחדר זר" מבוסס על חוויות אישיות של גאלגוט ממסעותיו.
כיום גאלגוט מתגורר בקייפטאון. הוא הומוסקסואל, וציין בעבר שנטייתו המינית הובילה אותו להתמקד בסיפוריו במערכות יחסים בין גברים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

1986, חווה ליד פרטוריה, דרום אפריקה. משפחת סווארט הלבנה נפרדת מהאם, רייצ'ל. לפני מותה רייצ'ל ביקשה מבעלה להבטיח שימסור לרשות המשרתת השחורה, סלומה, את הבית הקטן שבו היא מתגוררת. האב, הבן ושתי הבנות חלוקים ביניהם על החובה לקיים את ההבטחה.
במהלך שלושת העשורים הבאים, ועל רקע ארבע לוויות, ההבטחה הלא ממומשת מרחפת מעל ההתפוררות האיטית של המשפחה. במדינה כולה מתחוללות תמורות מפליגות – משטר האפרטהייד בא אל קיצו ותקוות גדולות נמהלות באכזבות מרות. האם גם ההבטחה לשינוי אמיתי לא מצליחה להתממש?
קולו של המספר חולף בין נקודות המבט של הדמויות, מדבר בקולן, פונה אליהן, חודר לתודעתן, בוחן אותן בעין חדה וברגישות, לא פעם בביקורתיות שנונה, ומשרטט תמונה רבת רבדים של משפחה הכורעת תחת נטל הגורל והאובדן. בכתיבתו רבת הדמיון דיימון גלגוט מגיש לנו יצירת מופת.
ההבטחה זכה בפרס הבּוּקר לשנת 2021, והשופטים אמרו עליו "שדרכו הסיפורית המיוחדת במינה היא עדות לפריחת הרומן במאה ה-21... זוהי הוכחה מזהירה ליכולתו של הרומן לגרום לנו לראות ולחשוב אחרת." 

דיימון גלגוט נולד בדרום אפריקה ב-1963. הוא כתב רומנים ומחזות וזכה בפרסים ספרותיים. שניים מספריו ראו אור בעברית: הרופא הטוב (כתר 2006), ובחדר זר (אחוזת בית 2016). גלגוט מתגורר בקייפטאון.

"רומן מופתי, עוצר נשימה." טיימס ליטררי ספלמנט

"יצירה מורכבת, שאפתנית ומבריקה... רק לעיתים רחוקות קרה לי, תוך כדי קריאת ספר, שהרגשתי שאני עצמי נמצא שם, באותו חדר עם הדמויות."  פייננשל טיימס

פרק ראשון

 

ברגע שקופסת המתכת קוראת בשמה, אָמוֹר יודעת שזה קרה. כל היום היא הייתה במתח, מין מצב רוח של כאב ראש, כמעט כאילו קיבלה אזהרה בחלום והיא לא מצליחה לזכור מה היה שם. איזה סימן או סמל, ממש מתחת לפני השטח. מהומת מעמקים. שריפה בבטן האדמה.

אבל כשהיא שומעת את המילים בקול רם היא לא מאמינה. היא עוצמת עיניים ומנענעת את הראש. לא, לא. זה לא ייתכן, מה שהדודה שלה אמרה לה עכשיו לא נכון. אף אחד לא מת. זאת מילה, זה הכל. היא מביטה על המילה המוטלת על השולחן כמו חרק הפוך, בלי הסבר.

זה קורה במשרד של מיס סטארקי, אחרי שהקול באינטרקום אמר לה ללכת לשם. אָמוֹר חיכתה וחיכתה לרגע הזה, דמיינה אותו שוב ושוב עד שנדמה שהוא כבר קרה. אבל עכשיו שהרגע בא באמת היא מרגישה שזה חלום רחוק. זה לא קרה, לא באמת. ובוודאי לא לאמא, שתחיה תמיד־תמיד.

אני מצטערת, אומרת מיס סטארקי שוב, ומסתירה את שיניה הגדולות מאחורי שפתיים דקות ומהודקות. יש בנות שאומרות שמיס סטארקי לסבית, אבל קשה לדמיין אותה עושה משהו מיני, לא משנה עם מי. ואולי כן, פעם אחת, ומאז היא נגעלת באופן קבוע. זה צער שמזומן לכולנו, היא מוסיפה בקול רציני, בזמן שדודה מרינה רועדת ומנגבת את העיניים בטישו, אפילו שהיא תמיד התייחסה לאמא בזלזול ובכלל לא אכפת לה שהיא מתה, אפילו שהיא לא מתה.

טאני מרינה מלווה אותה למטה ומחכה לה בחוץ ואָמוֹר צריכה לחזור לאגף המגורים לארוז את המזוודה. בשבעת החודשים האחרונים היא גרה כאן וחיכתה שהדבר שלא קרה יקרה, ובכל שנייה ושנייה שנאה את החדרים הקרים והארוכים המרוצפים בלינוליאום, אבל עכשיו שהיא צריכה לעזוב היא לא רוצה לצאת. היא רק רוצה להישכב על המיטה ולהירדם ולא להתעורר אף פעם, אף פעם. כמו אמא? לא, לא כמו אמא, כי אמא לא ישנה.

היא אורזת לאט, לוקחת את המזוודה ויורדת איתה למטה, לחזית המבנה המרכזי של בית הספר, למקום ששם טאני מרינה עומדת ומסתכלת על בריכת הדגים. איזה דג שמן, היא אומרת, ומצביעה לעומק הבריכה, ראית פעם דג זהב כזה גדול? ואָמוֹר אומרת שלא, אף על פי שהיא בכלל לא רואה על איזה דג הדודה מצביעה וממילא שום דבר לא אמיתי.

כשהיא נכנסת לטויוטה קרֵסידה, שגם היא לא אמיתית, והן נוסעות בכביש המתפתל בשטח בית הספר, המראה שנשקף מבעד לחלון המכונית הוא חלום. כל עצי הסיגלון פורחים והתפרחות הסגולות עזות הצבע צעקניות ומוזרות. קולה מהדהד באוזניה כאילו לא היא מדברת כשהן מגיעות לשער ופונות ימינה במקום שמאלה והיא שומעת את עצמה שואלת לאן הן נוסעות.

לבית שלי, אומרת טאני מרינה. לקחת את דוד אוֹקִי. הייתי חייבת לצאת בריצה אתמול בלילה כש... את יודעת, כשזה קרה.

(זה לא קרה.)

טאני מרינה מצדדת מבט מתוך עיניים קטנות, ממוסגרות במסקרה, אבל הילדה עדיין לא מגיבה. אכזבתה של האישה המבוגרת תלויה באוויר, כמעט מוחשית, כמו נפיחה סודית. היא הרי יכלה לשלוח את לקסינגטון להביא את אָמוֹר מבית הספר אבל היא באה בעצמה כי היא אוהבת לעזור בשעת משבר, כולם יודעים. מאחורי מסכת האיפור האוטמת את פניה העגולות היא משתוקקת לדרמה ולרכילות ולהצגות זולות. דם ובגידות בטלוויזיה זה טוב ויפה, אבל כאן החיים האמיתיים זימנו לה מקרה אמיתי ומסעיר. ידיעה איומה נמסרת בפומבי, לעיני מנהלת בית הספר! אבל אחייניתה, גוש בשר חסר תועלת, כמעט לא אמרה מילה. באמת שמשהו לא בסדר אצל הילדה הזאת, מרינה כבר שמה לב לזה בעבר. הכל בגלל הברק. אח, באמת חבל, היא לא חזרה לעצמה מאז.

קחי לך ראסק, אומרת דודתה בזעף. יש על המושב האחורי.

אבל אָמוֹר לא רוצה את העוגייה הקשה. אין לה תיאבון. טאני מרינה כל הזמן אופה ומנסה להאכיל אנשים. אסטריד אחותה אומרת שזה כדי שהיא לא תצטרך להיות שמנה לבד, ובאמת הדודה שלהן פרסמה שני ספרי בישול על מעדנים לשעת התה החביבים על נשים לבנות מבוגרות מטיפוס מסוים, הנפוץ מאוד בימים אלה.

טוב, חושבת טאני מרינה, לפחות זאת ילדה שקל לדבר אליה. היא לא מתפרצת ולא מתווכחת והיא נראית כאילו היא מקשיבה, ולא צריך יותר מזה. הדרך מבית הספר לבית משפחת לָאוּבְּשר במֶנלוֹ פארק אינה ארוכה, אבל היום נדמה שהזמן נמתח וטאני מרינה מדברת כל הדרך באפריקנס, שפת רגשותיה, קולה נמוך וממתיק סוד, מלא סיומות חיבה מקטינות, אף שהתוכן אינו חביב. זה הנושא הקבוע, איך שאמא בגדה בכל המשפחה כשהמירה את דתה. תיקון, כשחזרה לדת הקודמת שלה. חזרה להיות יהודייה! הדודה התבטאה בנושא בהרחבה בחצי השנה האחרונה, מאז שאמא חלתה, אבל מה היא מצפה מאָמוֹר לעשות? היא בסך הכל ילדה, אין לה שליטה, וחוץ מזה, מה נורא כל־כך בלחזור לדת שלך אם זה מה שאת רוצה?

היא מנסה לא להקשיב, להתרכז במשהו אחר. הדודה לובשת כפפות גולף לבנות קטנות כשהיא נוהגת, הצטעצעות שלמדה מי יודע איפה, ואולי סתם פחד מחיידקים, ואָמוֹר מתקבעת על מראה ידיה הבהירות הנעות על ההגה. אם תצליח להתרכז בכפות הידיים, בצורתן, באצבעות הקצרות, הרבועות, לא תצטרך להקשיב למה שאומר הפה שמעל לידיים ואז זה לא יהיה נכון. הדבר היחיד שנכון הוא הידיים, ואני שמסתכלת על הידיים.

...האמת היא שאמא שלך עזבה את הכנסייה ההולנדית הרפורמית וחזרה ליהודים האלה רק כדי לעשות דווקא לאחי הקטן... כדי שלא יקברו אותה בחווה, ליד בעלה, זאת הסיבה האמיתית... יש דברים שעושים ודברים שלא עושים וצר לי לומר שאמא שלך בחרה לעשות מה שלא עושים... טוב, בכל אופן, טאני מרינה נאנחת כשהן מגיעות לבית, נקווה שאלוהים יסלח לה ושעכשיו היא נחה בשלווה.

הן חונות בכביש הגישה מתחת לסוכך היפה המפוספס בירוק ובסגול ובכתום. מאחוריו מתנוסס דגם בגודל טבעי של החיים בדרום אפריקה הלבנה — בית הפרוורים המחופה גג פח ובנוי מלבנים אדמדמות, מוקף בגן שדוף, מלבין כתעלת מגן. מתקן טיפוס גלמוד על מדשאה חומה גדולה. עמוד בטון ועליו בריכת מים לציפורים, בית צעצוע ונדנדה מחצי צמיג של משאית. במקום שגם אתם, אולי, גדלתם. במקום שהכל התחיל.

אָמוֹר הולכת בעקבות דודתה, לא ממש דורכת על הקרקע, צועדת כמה סנטימטרים מעליה, יש פער קטן מסוחרר בינה לבין העולם, ומגיעה לדלת המטבח. בפנים הדוד אוֹקִי מכין לו ברנדי־קולה, כוס שנייה שלו הבוקר. לא מזמן פרש ממשרה ממשלתית כשׂרטט במשרד המים וימיו נרפים. הוא קופץ לדום מבויש כשאשתו תופסת אותו ומוצץ את שפמו המוכתם מניקוטין. היו לו שעות להתלבש כמו שצריך, אבל הוא עדיין במכנסי טרנינג ובחולצת גולף ובכפכפים. גבר רבוע עם שיער דליל מוצמד בברילנטין לקרקפתו מימין לשמאל. הוא מחבק את אָמוֹר, חיבוק לח וקר, מביך מאוד לשניהם.

אני מצטער על אמא שלך, הוא אומר.

זה בסדר, אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות. עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בגלל שאמא שלה נהייתה המילה ההיא? היא מרגישה מכוערת כשהיא בוכה, כמו עגבנייה נסדקת, וחושבת שהיא חייבת להתרחק, להתרחק מהחדר הקטן והאיום הזה עם רצפת הפרקט והפודל המלטזי הנובח ועיניהם של הדודה והדוד שננעצות בה כמו מסמרים.

היא ממהרת לעבור על פני האקווריום העגום של אוּם אוֹקִי, ממשיכה במסדרון בין קירות התבליט, סגנון אופנתי באזור הזה ובזמן הזה, ונכנסת לשירותים. אין צורך לפרט איך היא שוטפת את הדמעות, רק לציין שעוד לפני שהפסיקה לבכות היא פותחת את דלת ארון התרופות לראות מה יש בפנים, כפי שהיא עושה בכל בית שהיא מבקרת בו. לפעמים מוצאים דברים מעניינים מאוד, אבל כאן המדפים מלאים חפצים מדכאים כמו דבק לשיניים תותבות ומשחה לטחורים. אחר־כך היא מרגישה אשמה שהסתכלה וכדי לכפר היא צריכה לספור את הפריטים על כל מדף ולסדר אותם מחדש יפה יותר. אחר־כך היא חושבת שהדודה תשים לב ומקלקלת את הסידור.

בדרך חזרה אָמוֹר נעצרת במסדרון מול דלתו הפתוחה של בן דודה וֵסֶל, צעיר בניה של טאני מרינה והמגודל שבהם, והיחיד שעדיין גר בבית. הוא כבר בן עשרים וארבע אבל מיום שהשתחרר מהצבא הוא רק יושב בבית ומטפל באוסף הבולים שלו. כפי הנראה יש לו איזו בעיה לצאת לעולם. הוא מדוכא, לדברי אביו, ואימו אומרת שהוא מחפש את דרכו. אבל אבא חושב שהאחיין שלו פשוט עצלן ומפונק ושצריך להכריח אותו לעבוד.

אָמוֹר לא אוהבת את בן דודה, בייחוד לא כרגע, עם הידיים הגדולות המעוכות שלו והתספורת העגולה והדרך המפוקפקת שבה הוא מבטא את הסמ"ך. גם ככה הוא לא יוצר קשר עין אבל כרגע הוא בקושי שם לב אליה כי אלבום הבולים שלו פתוח לו על הברכיים והוא מסתכל דרך זכוכית מגדלת באחד הפריטים האהובים עליו בכל האוסף, שלישיית בולים לזכרו של ד"ר פֶרווּרט שהונפקה כמה חודשים אחרי שהאיש הדגול נרצח.

מה את עושה פה?

אמא שלך לקחה אותי מבית הספר. היא באה לקחת את אבא שלך ומצרכים.

אה. ועכשיו את הולכת הביתה?

כן.

מצטער על אמא שלך, הוא אומר, וסוף סוף מסתכל עליה לרגע. אין מה לעשות, היא שוב מתחילה לבכות וחייבת לנגב את העיניים בשרוול. אבל הוא כבר שוב מסתכל על הבולים.

את עצובה מאוד? הוא שואל בהיסח הדעת, עדיין בלי להסתכל בה.

היא מניעה את ראשה מצד לצד. ברגע זה, זה נכון, היא לא מרגישה שום דבר, רק ריקנות.

אהבת אותה?

ברור, היא אומרת. אבל אפילו בתגובה על השאלה הזאת דבר לא ניעור בתוכה. והיא תוהה אם זאת אכן האמת.

חצי שעה אחר־כך היא יושבת מאחור בקרייזלר וליאנט הישנה של אוֹקִי. הדוד, שלבש את הבגדים שהוא לובש לכנסייה, מכנסיים מחויטים חומים וחולצה צהובה עם כפתורים ונעליים מבריקות, יושב באוזניו הבולטות במושב הנהג לפניה ועשן הסיגריה שלו מסתלסל לרוחב השמשה הקדמית. לידו יושבת אשתו, היא הסתדרה קצת והתיזה על עצמה "ז'ה טֵ'ם" והביאה מהמטבח סל עם חומרי אפייה. ברגע זה הם עוברים ליד בית הקברות בקצה המערבי של העיר, שם עומד קהל קטן מסביב לבור באדמה, לידו נמצא בית הקברות היהודי שבקרוב מאוד, אבל לא, אל תחשבי על זה, וגם אל תסתכלי על הקברים, אף על פי שאין ברירה אלא לראות את השלט של חלקת הגיבורים, אבל מי הגיבורים אף אחד לא הסביר אף פעם, אמא גיבורה עכשיו? אל תחשבי גם על זה, ואז אתם כבר עמוק בתוך האזור המגעיל שכולו בטון ומוסכים לשטיפת מכוניות ומהצד השני שיכונים שנראים מלוכלכים. אם תמשיכו בכביש הרגיל תכף תצאו מהעיר אבל אי אפשר לנסוע היום בכביש הרגיל כי הוא עובר ליד אטרידג'וויל ויש שם מהומות. מהומות בכל עיירות השחורים, כך מלחשים ורוטנים בכל מקום, למרות מצב החירום שמעיב על הארץ כמו ענן שחור והצנזורה על החדשות והאווירה הכללית שהיא קצת מחושמלת, קצת מבוהלת, אי אפשר להשתיק את הקולות שמדברים ברקע, כמו רעש לבן. אבל של מי הם הקולות ומדוע איננו שומעים אותם עכשיו? ששש, תוכלו לשמוע אותם אם תקשיבו. אם רק תאזינו.

...אנחנו המעוז האחרון ביבשת הזאת... אם דרום אפריקה תיפול, במוסקווה יפתחו בקבוקי שמפניה... אל תתבלבלו, כשאומרים שלטון הרוב זה קומוניזם...

אוֹקִי מכבה את הרדיו. אין לו חשק לנאומים פוליטיים, הרבה יותר נעים להסתכל על הנוף. הוא מדמיין לו שהוא אחד מאבות־אבותיו הפורְטְרֵקֵרִים המגיע לפנים הארץ בנסיעה איטית בעגלה רתומה לשוורים. כן, יש מי שחולמים חלומות צפויים. אוֹקִי החלוץ הגיבור, נישא על פני המישור. בחוץ עובר על פניהם טבע חום־צהוב, כולו יבש חוץ מאשר לאורך ערוץ הנהר, מתחת לרקיע האדיר הנפרש מעל לרמה. שם נמצאת החווה, ככה הם קוראים לה אף על פי שזאת לא חווה אמיתית בכל מובן שיש לו משמעות, רק סוס אחד וכמה פרות וקצת תרנגולות וכבשים, בין הגבעות הנמוכות והעמקים, בחצי הדרך לסכר הַרְטֵבֶּיְסְפּוֹרְט.

בצד אחד של הכביש, מאחורי גדר, הוא רואה קבוצת גברים עם גלאי מתכות, הם מסתכלים על כמה נערים ילידים שחופרים בורות באדמה. כל העמק היה שייך פעם לפאול קרוגר ויש שמועות עקשניות על שני מיליון פאונד בזהב ממלחמת הבורים שקבורים באיזה מקום מתחת לסלעים האלה. אז חופרים פה, חופרים שם, מחפשים את אוצרות העבר. זאת חמדנות, אבל אפילו זה מחמם לו את הלב. העם שלי הוא עם עשוי ללא חת, מאריך ימים, הם עברו את הבריטים והם יעברו גם את הקפירים. האפריקנרים הם עם לבדד ישכון, הוא באמת מאמין בזה. הוא לא מבין למה מאני היה חייב להתחתן עם רייצ'ל. שמן ומים לא מתערבבים. רואים את זה על הילדים שלהם, כולם דפוקים.

בנושא זה, לפחות, הוא ואשתו תמימי דעים. מרינה לא אהבה את גיסתה אף פעם. כל העסק היה לא בסדר. למה אחיה לא היה יכול להתחתן עם מישהי משלנו? עשיתי טעות, הוא אמר, ועל טעויות משלמים. מאני תמיד היה עקשן גדול. ללכת נגד רצון המשפחה שלו בשביל מישהי כזאת, גאוותנית וקלת דעת, שכמובן זרקה אותו בסוף. בגלל מין. בגלל שהוא פשוט לא היה יכול לשמור את הידיים שלו לעצמו. פעילות שמרינה כשלעצמה לא התלהבה ממנה במיוחד אף פעם, חוץ מבפעם ההיא היחידה בסאן־סיטי עם המוסכניק, אבל אייי, תשתקי, אל תזכירי את זה עכשיו. זאת תמיד הייתה נקודת התורפה של אחי, מאז שהתחיל להתגלח הוא נהיה תיש קטן, עושה חיים ועושה בעיות, עד שעשה את הטעות שלו ואז הכל השתנה. הטעות עכשיו אי שם, בצבא. הבוקר ביקשו שיודיעו לו, הוא יגיע הביתה רק מחר.

אנטון יגיע הביתה רק מחר, היא אומרת לאָמוֹר, ואז מורידה את מגן השמש ומתחילה לתקן את השפתון שלה מול המראה.

הם מגיעים לפנייה מהצד הלא נכון של הכביש ואָמוֹר צריכה לצאת לפתוח את השער ואחרי שהמכונית נכנסת לסגור אותו. ואז הם נוסעים בקפיצות בשביל חצץ גס, אבנים מזדקרות פה ושם, שורטות בצליל מתכתי את השלדה. הרעש נשמע לאָמוֹר בהגברה, הוא מכאיב לה. הראש כואב לה יותר ויותר. כל עוד היו בכביש הפתוח היא יכלה כמעט להעמיד פנים שהיא בשום מקום, סתם מרחפת. אבל עכשיו כל חושיה אומרים לה שהם תכף מגיעים. היא לא רוצה להגיע הביתה, כי כשתגיע יהיה ברור שמשהו באמת קרה, שמשהו בחיים שלה השתנה ולא ישתנה חזרה אף פעם. היא לא רוצה שהשביל יעשה את מה שהוא עושה, יעבור מתחת לעמודים וימשיך בכיוון התל, הקוֹפּי, היא לא רוצה לנסוע בעלייה, היא לא רוצה לראות את הבית למטה בצד השני. אבל הבית שם, והיא רואה אותו.

אף פעם לא אהבנו אותו במיוחד. מלכתחילה זה היה בית קטן ומוזר, אפילו כשסבא שלה רק קנה אותו, מי בונה בסגנון כזה באמצע הבּוּש? אבל אחרי שאוֹפּה טבע בסכר ואבא ירש את הבית הוא התחיל להוסיף חדרים ובניינים שלא היה להם בכלל סגנון, גם אם הוא אמר שזה סגנון וֶרנָקוּלרי. לא היה שום היגיון בתוכניות שלו אבל אמא אמרה שזה בגלל שהוא רוצה להסתיר את האר־דקו המקורי, שנראה נשי לדעתו. אוי, איזה שטויות, אמר אבא, הגישה שלי מעשית. זאת אמורה להיות חווה, לא בית מהאגדות. אבל תראו מה יצא בסוף. בית שכולו ערבוביה אחת גדולה, עשרים וארבע דלתות חיצוניות שצריך לנעול בלילה, סגנון על סגנון. זרוק ככה באמצע הערבה כמו שיכור לבוש בבגדים לא קשורים מפה ומשם.

אבל הוא שלנו, חושבת טאני מרינה. אל תסתכלי על הבית, תחשבי על הקרקע. אדמה חסרת תועלת, מלאה סלעים, אין מה לעשות איתה. אבל היא שייכת למשפחה שלנו ולא לאף אחד אחר, ויש בזה כוח.

ולפחות, היא אומרת לאוֹקִי בקול רם, האישה סוף סוף יצאה מהתמונה.

ואז, אוי אלוהים, היא נזכרת בילדה שיושבת מאחור. את צריכה להיזהר במה שאת אומרת, מרינה, בעיקר בימים הקרובים, עד אחרי הלוויה. תדברי אנגלית, זה ירסן אותך.

שלא תביני אותי לא נכון, היא אומרת לאָמוֹר. כיבדתי את אמא שלך.

(לא נכון.) אבל אָמוֹר לא אומרת את זה בקול רם. היא יושבת עכשיו נוקשה מאוד על המושב האחורי של המכונית שסוף סוף מאטה ונעצרת. אוֹקִי צריך לחנות קצת יותר רחוק, כי יש יותר מדי מכוניות אחרות מול הבית, רובן לא מוכרות, מה הן עושות כאן? כבר עכשיו יש סחף של אנשים ואירועים, הם נשאבים אל החור בצורת אמא שבלב. כשאָמוֹר יוצאת וטורקת אחריה את הדלת היא רואה מכונית אחת במיוחד, מכונית ארוכה ושחורה, וכובד העולם נעשה כבד עוד יותר. מי הנהג של המכונית הזאת, למה הוא חנה מחוץ לבית שלי?

אמרתי ליהודים עוד לא לקחת אותה, מודיעה טאני מרינה. כדי שתוכלי להיפרד מאמא שלך.

בהתחלה אָמוֹר לא מבינה. החצץ חורק וחורק. דרך החלונות בחזית היא רואה בסלון המון אדם, כמו ערפל סמיך, ובמרכז אבא שלה, יושב כפוף על כיסא. הוא בוכה, היא חושבת, ואז היא חושבת שלא, הוא מתפלל. בוכה או מתפלל, בימים אלה קשה לדעת אצל אבא.

ואז היא כן מבינה וחושבת, אני לא יכולה להיכנס. הנהג של המכונית השחורה מחכה בפנים כדי שאפרד מאמא שלי ואני לא יכולה לעבור את הסף. אם אעבור זה יהיה נכון והחיים שלי ישתנו לנצח. לכן היא מתעכבת בחוץ בזמן שמרינה טופפת בחשיבות לפניה עם סלי המצרכים שלה ואוֹקִי נשרך אחריה, ואז היא משאירה את המזוודה על המדרגות ומתחילה לרוץ, עוקפת את הבית, עוברת את כולא הברקים ואת מכלי הגז בגומחת הבטון שלהם שבקיר וחוצה את הפטיו האחורי ששם טוג'ו כלב הזאב שוכב וישן בשמש, אשכים סגולים מבצבצים בין רגליו, חוצה את המדשאה, עוברת את בריכת הציפורים ואת עץ הקאפּוֹק, עוברת את האורוות ובקתות הפועלים מאחור, רצה לעבר התל.

איפה היא? כרגע היא הייתה מאחורינו.

מרינה לא מאמינה מה שהילדה הטיפשה הזאת עשתה.

יה, אוֹקִי מאשר ואז, בשאיפה כנה לתרום משהו, חוזר ואומר: יה!

אח, היא תחזור. למרינה אין מצב רוח לשטויות האלה. שייקחו מכאן כבר את המסכנה. ההתחשבות מתבזבזת על הילדה הזאת.

הנהג של המכונית הארוכה, מרווין גלאס, יושב במטבח זה שעתיים, כיפה לראשו, ומחכה להוראותיה של האישה השתלטנית, אחותו של האלמן, שאומרת לו עכשיו להזדרז כבר. זאת משפחה קשה מאוד, הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד. המְתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוני מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵו ולו לרגע. מטבעו מרווין גלאס הוא אדם קדחתני.

עכשיו הוא קופץ ממקומו. הוא והעוזר שלו מוציאים את גופת המנוחה מחדר השינה שבקומה השנייה. התהליך כרוך באלונקה ובשק גופות ובפרץ יגון אחרון של הבעל הנאחז ברעייתו המתה ומפציר בה שלא תלך, כאילו היא עוזבת מרצונה ואפשר לשכנע אותה שתשנה את דעתה. זה לא נדיר, כפי שיאמר לכם מרווין אם תשאלו אותו. הוא ראה כבר הכל, לא פעם ולא פעמיים, גם את הכוח השואב המוזר שמפעילה גוויה על בני אדם. כבר מחר זה ישתנה, הגופה תיעלם לגמרי ועל היעדרה הקבוע יכסו תוכניות, סידורים, העלאת זיכרונות וזמן. כן, כבר מחר. ההיעלמות מתחילה מייד ואפשר לומר שהיא לא נגמרת אף פעם.

אבל בינתיים הגופה כאן, עובדה איומה, בשרנית, הדבר שמזכיר לכולם, גם למי שלא חיבבו את המנוחה, ותמיד יש כמה כאלה, שיום יבוא וגם הם יהיו מוטלים בדיוק כמותה, ריקים ומרוקנים, רק צלם ותו לא, קליפה שאפילו לא יכולה לראות את עצמה. והמחשבה נרתעת מהיעדר קיומה, אינה יכולה לחשוב על עצמה לא חושבת, זה הריק הקר מכל.

מזל שהיא לא כבדה, המחלה כיווצה אותה וקל להוריד אותה במדרגות ולעבור בסיבוב הבעייתי למטה ולהמשיך במסדרון למטבח. צאו מאחור, פוקדת עליהם האחות השתלטנית, תלכו מסביב, אל תעברו עם זה ליד האורחים. אם המבקרים מודעים ליציאה אחרונה זו, הרי זה רק על פי התנעת המכונית הארוכה הנשמעת מבחוץ, תנודות הצליל שמשמיע המנוע מתפזרות באוויר ונבלעות.

ואז רייצ'ל איננה, ממש איננה. לפני עשרים שנה באה הנה ככלה הרה ומאז לא עזבה, אבל עכשיו היא לא תשוב עוד לעבור את סף הבית לעולם.

בקבר — סליחה, בקרב — הנאספים מתפוגג איזה פחד אילם, גם אם אין הם יודעים בדיוק ממה פחדו ואת פחדם כמעט לא ביטאו במילים. בדרך כלל המילים דווקא מסיחות את הפחד. אפשר לתת לך עוד תה? אולי תטעם מהראסק שאפיתי?

זאת מרינה מדברת, כמובן, היא מומחית ביציקת משפטים שמנוניים על מי תהום סוערים המאיימים להציף הכל. בתוך כך היא מפתלת את המחרוזת שלצווארה.

לא, אני לא רעב.

וזה מאני, אחיה הקטן ממנה בשנים רבות, הוא נראה לה כמו ינשוף, כמו גוזל ינשוף שמצאה וגידלה פעם כשהייתה ילדה.

לפחות תשתה קצת תה. אתה מיובש מכל הבכי הזה.

אוי בבקשה בבקשה בבקשה, הוא אומר בלהט שנשמע כמו כעס, אם כי ייתכן שהוא לא מדבר אליה.

מה קרה לינשוף ההוא? משהו רע, נדמה לה, אם כי היא לא מצליחה להיזכר מה זה היה בדיוק.

אני לא אשתה יותר תה אף פעם, הוא אומר.

אח באמת, היא מתעצבנת, אל תדבר שטויות.

היא לא מבינה למה הוא לוקח את מותה של אשתו כל־כך קשה, כבר חצי שנה היא גוססת, היה לו המון זמן להתכונן ליום הזה. אבל מאני הולך ונפרם, כמו שולי הסוודר שלו, היא ראתה אותו מושך את החוט.

תפסיק, היא אומרת לו. תוריד את זה ותן לי לתקן.

הוא מציית בשתיקה. היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמִפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר.

מאני רועד בלי הסוודר, אף על פי שמזג האוויר אביבי וחמים. האם לעולם לא יפשיר? מעולם לא היה צריך את רייצ'ל בחייה כפי שהוא צריך אותה עכשיו והיעדרה הוא קור, קר כפלדה עמוק בתוכו. היא ידעה להגיע לחלק הזה בתוך תוכי, לתקוע שם את הסכינים הקטנים שלה. לא יכולנו להבחין בין אהבה ושנאה, עד כדי כך היינו קרובים. שני עצים משורגים, שורשיהם לפותים זה בזה כמו גורל. מי לא היה רוצה לברוח? אבל רק אלוהים ישפוט אותי, רק הוא יודע! סליחה, אלוהים — זאת אומרת רייצ'ל — אני עשוי חומר חלש יותר מרוב האנשים.

שוב הוא בוכה, רואה מרינה מהצד האחר של החדר. בסופו של דבר מצאה ערכת תפירה באחת המגירות והתיישבה בפינה שממנה היא יכולה לעקוב אחר התנועה בבית ובמקביל לעזור בפומביות מרבית. תופרת ואופה, ידיים מעשיות יש לה. ובכל זאת, למראה בעלה העובר ושוב אוחז בידו משקה, דעתה מוסחת והיא דוקרת את אצבעה.

ובזה הרגע, לפתע פתאום, גם נזכרת מה קרה לינשוף. אח, לא טוב. הנוצות הלבנות מכוסות דם קרוש.

אה, אני רואה אותך, היא קוראת לעבר אוֹקִי.

אבל הוא כבר נסחף הלאה, שפם בטעם ברנדי, חושב בִּפְנים, תסתמי, מי את בכלל? לרגע הוא שוכח מדוע הוא כאן ואומר לאיש שיושב בסלון, אתה נהנה?

מה? אומר האיש.

אבל אוֹקִי כבר תפס את עצמו והוא עומד ומתנודד קדימה ואחורה. אתה יודע, יחסית לנסיבות, הוא אומר.

האיש שאיתו הוא מדבר הוא פרח כמורה בכנסייה ההולנדית הרפורמית. פרח הכמורה, גבוה ועצבני, מצויד בגרוגרת בולטת במיוחד, איבד בשנה האחרונה את אמונתו כמעט לחלוטין ואיש לא ידע. הוא מרגיש שהוא הולך ברגליים כושלות במדבר זרוע קוצים ועל כן הוא מרבה לחייך. ברגע שאוֹקִי פונה אליו, הוא מחייך לעצמו בשעה שהוא מהרהר בדיוק בזה, בכך שאין הוא מאמין עוד בדבר, וכשהוא שומע שמדברים אליו הוא קופץ כנשוך נחש.

אָמוֹר רואה את שניהם, את דודהּ ואת איש הכמורה קטן האמונה, מבעד לשמשות הגדולות של דלתות ההזזה בסלון. מראש התל היא רואה את כל חזית הבית, כל החלונות גלויים, לכן היא אוהבת לשבת פה אף על פי שאסור לה להיות פה לבד. קומת הקרקע מעולם לא הייתה הומה כל־כך, המון דמויות נעות כמו אנשי צעצוע בבניין צעצוע. אבל תשומת ליבה אינה נתונה להם. היא מסתכלת רק על חלון אחד, בקומה העליונה, השלישי משמאל, חושבת, היא שם. אם רק ארד מהגבעה ואעלה במדרגות, היא תהיה בחדר שלה, מחכה לי. כמו תמיד.

והיא רואה מישהו מסתובב שם. אישה טורחת. אם תעצום למחצה את העיניים אָמוֹר תוכל לדמיין שזאת באמת אמא שלה, גופה שוב חזק ובריא, מפנה את התרופות מהשולחן שליד המיטה. כבר לא צריך אותן. אמא שוב בריאה, הזמן נגול לאחור, העולם שב לתיקונו. כמה קל.

אבל היא יודעת שזה רק בכאילו ושזאת לא אמא בחדר. זאת סלומה, כמובן, סלומה שהייתה כאן בחווה מאז ומתמיד, ככה לפחות נדמה. סבא שלי תמיד דיבר עליה ככה, אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח.

נשתהה לרגע ונתבונן בה כשהיא מורידה את הסדינים מהמיטה. אישה רחבת גרם, מוצקה, בשמלה ישנה שקיבלה מאמא לפני שנים. שערה עטוף בצעיף. היא יחפה, וסוליות רגליה סדוקות ומלוכלכות. גם כפות ידיה אינן חלקות, מוגלדות ומצולקות מאינספור התנגשויות. היא אמורה להיות בגיל של אמא, ארבעים, אם כי היא נראית יותר. קשה להצמיד לה גיל מדויק. לא הרבה ניכר בפניה, היא עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה.

אבל יש דברים שאת בכל זאת יודעת, כי ראית אותם בעצמך. באותן פנים חתומות שסלומה מטאטאת ומנקה בהן את הבית ומכבסת בהן את בגדי דייריו, היא סעדה את אמא במחלתה האחרונה, הלבישה והפשיטה אותה, עזרה לה להתרחץ, עם דלי מים חמים ומטלית, עזרה לה ללכת לבית־שימוש, כן, אפילו ניגבה לה את התחת אחרי שהשתמשה בסיר, ניגבה דם וחרא ומוגלה ושתן, כל הדברים שבני משפחתה לא רצו לעשות, דברים מלוכלכים מדי או אינטימיים מדי. שסלומה תעשה את זה, בשביל זה משלמים לה, לא? היא הייתה עם אמא במותה, שם ליד המיטה, אם כי נראה שאף אחד לא רואה אותה, מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה. אמרו לה, תנקי כאן, תכבסי את הסדינים, והיא מצייתת, היא מנקה, היא מכבסת את הסדינים.

אבל אָמוֹר רואה אותה דרך החלון, אז היא בכל זאת לא בלתי נראית. חושבת על זיכרון שלא התפענח עד עכשיו, יום אחד אחר הצהריים, רק לפני שבועיים, בדיוק בחדר הזה, עם אמא ועם אבא. הם שכחו שאני שם, בפינה. הם לא ראו אותי, הייתי בשבילם כאישה שחורה.

(אתה מבטיח לי, מאני?

נאחזת בו, ידיים שלדיות לופתות, כמו בסרט אימה.

יה, אני אעשה את זה.

כי אני ממש רוצה שהיא תקבל משהו. אחרי כל מה שהיא עשתה.

אני מבין, הוא אומר.

תבטיח לי. תגיד את המילים.

אני מבטיח, אומר אבא, הקול שלו נשמע חנוק.)

עד עכשיו היא רואה את התמונה, הוריה אחוזים זה בזה כמו ישו ואמא שלו, סבך איום ועצוב של לפיתה ובכי. פס הקול במקום אחר, גבוה יותר ונפרד, קודם המילים לא הגיעו אליה, אבל עכשיו סוף סוף היא מבינה על מי הם דיברו. ברור. כמובן. אלא מה.

היא יושבת במקום החביב עליה, בין הסלעים, למרגלות העץ השרוף. איפה שהייתי כשהברק פגע, איפה שכמעט מתּי. בום, אש לבנה יורדת מהשמיים. כאילו אלוהים הצביע עלייך, אומר אבא, אבל מאיפה לו, הוא לא היה כאן כשזה קרה. זעם האל הוא כמו אש נקמות. אבל אני לא נשרפתי, לא כמו העץ. רק בכפות הרגליים.

חודשיים בבית החולים, מחלימה. כפות הרגליים עדיין רגישות ואצבע אחת חסרה בכף הרגל. היא נוגעת עכשיו במקום, ממששת את הצלקת. יום אחד, היא אומרת בקול רם. יום אחד אני. אבל המחשבה נקטעת באמצע ומה שהיא תעשה יום אחד נשאר תלוי באוויר, מושהה.

מה שקורה עכשיו הוא שמישהו אחר עולה מהצד האחר של התל. דמות מתקרבת, מתמלאת בהדרגה, מתעטפת בגיל ובמין ובמוצא כמו פריטי לבוש עד שאָמוֹר מביטה על נער שחור, גם הוא בן שלוש־עשרה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו מהוהים, נעלי התעמלות מתפרקות לרגליו.

זיעה מדביקה בד לעור. להפריד באצבעות.

שלום לוּקאס, היא אומרת.

מ'עניינים, אָמוֹר.

קודם צריך לדפוק על האדמה במקל. אחר־כך הוא מתיישב על סלע. הדיבור ביניהם קל. זאת לא פעם ראשונה שהם נפגשים כאן. עדיין ילדים, על סף הכבר־לא־ילדים.

מצטער על אמא שלך, הוא אומר.

היא כמעט בוכה שוב, אבל רק כמעט. זה בסדר שלוקאס אומר את זה כי גם אבא שלו מת, במכרה זהב ליד יוהנסבורג כשהוא היה עוד קטן. משהו מחבר ביניהם. הדבר שהיא נזכרה בו כרגע נשפך ממנה, היא רוצה לספר לו.

עכשיו הוא שלכם, הבית, היא אומרת.

הוא מסתכל עליה, לא מבין.

אמא שלי אמרה לאבא שלי לתת אותו לאמא שלך. כשנוצרי מבטיח הוא מקיים.

הוא מסתכל מהגבעה לצד האחר, למקום שהוא גר, למטה, בבית הקטן העקום. בית לומברד, ככה כולם קוראים לו, אפילו שגברת לומברד הזקנה מתה לפני שנים, לפני שסבא של אָמוֹר קנה את הבית כדי שהמשפחה ההודית לא תיכנס ובמקום זה נתן לסלומה לגור שם. יש שמות שתופסים, יש כאלה שלא.

הבית שלנו?

עכשיו הוא יהיה שלכם.

הוא ממצמץ, עדיין מבולבל. זה תמיד היה הבית שלו. הוא נולד שם, הוא ישן שם, על מה הילדה הלבנה מדברת? הוא משתעמם, יורק על האדמה וקם. היא שמה לב כמה שהרגליים שלו נהיו ארוכות וחזקות, רואה את השערות המקורזלות שצומחות לו על הירכיים. היא גם מריחה את הריח שלו, צחנת הזיעה. כל זה חדש, או אולי תשומת הלב שלה חדשה, והיא כבר נבוכה, עוד לפני שהיא קולטת שהוא מסתכל עליה.

מה? היא אומרת, משתבללת, זרועות חובקות ברכיים.

שום דבר.

הוא מדלג אל הסלע שלה, משתופף לידה. רגלו העירומה קרובה לרגלה, היא חשה בחמימות ובעקצוץ, מרחיקה את הברך שלה בתנועה חדה.

איכס, היא אומרת. אתה צריך להתרחץ.

הוא קם מייד וחוזר בדילוג לסלע האחר. עכשיו היא מצטערת שגירשה אותו, אבל היא לא יודעת מה לומר. הוא שוב מרים את המקל שלו וחובט בו.

בסדר, הוא אומר.

טוב.

הוא יורד מהגבעה בדרך שבה עלה, צולף במקל על קצות העשבים הלבנים, דוחף אותו לתוך תילי הטרמיטים. מבהיר לעולם שהוא כאן.

היא מסתכלת עליו עד שהוא נעלם, מרגישה יותר קלה עכשיו כי המכונית השחורה הגדולה הסתלקה ושְחור גדול שרבץ עליה הסתלק גם הוא. אחר־כך היא יורדת מהצד האחר של התל, מתעכבת פה ושם להסתכל על סלע או על עלה, אל הבית שלה, כלומר הבית שעליו היא חושבת כעל הבית שלה. כשהיא נכנסת בדלת האחורית, מאה שלושים ושלוש דקות ועשרים ושתיים שניות עברו מאז ברחה. ארבע מכוניות, כולל המכונית השחורה הארוכה, עזבו, מכונית חדשה אחת הגיעה. הטלפון צלצל שמונה־עשרה פעמים, פעמון הדלת פעמיים, פעם אחת כי מישהו שלח פרחים שהגיעו בניגוד לכל היגיון עד הנה. עשרים ושתיים כוסות תה, שישה ספלי קפה, שלוש כוסות משקה קל, ושישה ברנדי־קולה נשתו. שלוש האסלות בקומת הקרקע, שאינן מורגלות בעומס כזה, הודחו עשרים ושבע פעמים בסך הכל וסילקו תשעה נקודה שמונה ליטר שתן, חמישה נקודה שניים ליטר צואה, תכולת קיבה אחת של מזון מעוכל למחצה וחמישה מיליליטר נוזל זרע. מִספרים בלי סוף, אבל מה הטעם במתמטיקה? בכל חיי אנוש יש בעצם רק אחד מכל דבר.

כשהיא נכנסת בהיחבא למטבח היא שומעת קולות רחוקים, אבל החלק הזה של הבית שקט. היא עולה במדרגות לקומה השנייה. פונה במסדרון המוביל לחדרה. בדרך היא חייבת לעבור את החדר של אמא, עכשיו הוא ריק, סלומה הלכה לכבס את המצעים, ואף על פי שהיא יודעת שמה שלא קרה לא קרה כאן, היא צריכה, היא חייבת, להיכנס.

ילדה מביטה על החפצים של אימה. את כל זה היא מכירה בעל פה, כמה צעדים מהדלת למיטה, איפה מפסק המנורה, הפסים המתערבלים הכתומים על השטיח כמו התחלה של כאב ראש, וכולי וכולי. מזווית העין נדמה לה שהיא רואה את פניה של אמא מופיעות במראה אם כי כשהיא מסתכלת בה הן נעלמות. אבל היא יכולה להריח את אמא שלה, או תערובת של ריחות שהיא בעיניה הריח של אימה אם כי בעצם אלה עקבות האירועים האחרונים, תערובת של קיא, קטורת, דם, תרופות, בושם וניחוח כבוש ואפל, אולי זה ריח המחלה עצמה. נפלט מהקירות, תלוי באוויר.

היא לא פה.

אחותה אסטריד מדברת, איכשהו היא הבחינה בה ועלתה אחריה.

לקחו אותה.

אני יודעת. ראיתי.

הסדינים נלקחו מהמיטה והמזרן העירום מוכתם במשהו לא מזוהה. שתיהן מסתכלות על שולי הכתם הכהים כאילו זוהי מפה של יבשת חדשה, מרתקת ומפחידה.

הייתי איתה כשהיא מתה, אומרת אסטריד לבסוף, וקולה רוטט כי היא משקרת. היא לא הייתה עם אימה במותה. היא הייתה מאחורי האורוות, דיברה עם דין דה וֶט, הנער מרסטנברג שבא לפעמים לעזור בחווה, לנקות את האורוות. אבא של דין נפטר לפני כמה שנים ודין תמך באסטריד בזמן שאימה גססה. זהו נער רציני וחסר חן והיא נהנית מתשומת הלב שלו, כחלק ממודעות גברית כללית שבאחרונה התחילה לקלוט. כך שהאנשים היחידים שהיו עם רייצ'ל סווארט ברגע מותה היו בעלה, המכונה גם אבא או מאני, והבחורה השחורה, איך אמרנו שקוראים לה, סלומה, והיא כמובן לא נחשבת.

הייתי צריכה להיות איתה. ככה אסטריד חושבת. והיא מרגישה אשמה שבעתיים מפני שבאותו רגע פלירטטה עם דין. היא חושבת, בטעות, שאחותה הקטנה יודעת את האמת עליה. לא רק את האמת הזאת, גם דברים אחרים. לדוגמה, שלפני חצי שעה הקיאה את ארוחת הצהריים שלה כפי שהיא עושה באופן קבוע כדי להישאר רזה. היא נוטה לפחדים פרנואידיים כאלה, לפעמים יש לה הרגשה שהאנשים סביבה יכולים לקרוא בסתר את מחשבותיה, או שהחיים הם הצגה מסובכת שבה כל האנשים מעמידים פנים ורק היא לא. אסטריד היא אדם מלא פחדים. בין השאר היא פוחדת מחושך, מעוני, מסופות רעמים, מהשמנה, מרעידות אדמה, משיטפונות, מתנינים, משחורים, מהעתיד, מכך שמנגנוני החברה הסדורים יתפרקו. מכך שלא יאהבו אותה. מכך שמעולם לא אהבו אותה.

אבל עכשיו אָמוֹר שוב בוכה, כי אסטריד אמרה את המילה כאילו זאת עובדה וזה לא נכון, זה לא נכון, אף על פי שהבית מלא אנשים שלא אמורים להיות בו, שבדרך כלל לא נמצאים בו, לפחות לא בבת אחת.

אנחנו צריכות להתכונן, אומרת אסטריד בחוסר סבלנות. את צריכה להוריד את התלבושת האחידה וללבוש משהו אחר.

להתכונן למה?

אסטריד לא יודעת מה התשובה, וזה מעצבן אותה.

לאן נעלמת? כולנו חיפשנו אותך.

עליתי לתל.

את יודעת שאסור לך לעלות לשם לבד. ומה את עושה כאן? בחדר שלה?

רק הסתכלתי.

על מה?

לא יודעת.

זאת האמת, היא לא יודעת, היא רק מסתכלת, זה הכל.

לכי להחליף בגדים, מצווה עליה אסטריד, מודדת קול של מבוגרת, עכשיו שהתפנתה מִשֹרה.

את לא תגידי לי מה לעשות, אומרת אָמוֹר, ובכל זאת היא הולכת, פשוט כדי להימלט מאסטריד, וזו, ברגע שהיא נשארת לבדה בחדר, לוקחת צמיד שהבחינה בו על שידת הלילה, חישוק קטן ויפה של חרוזים כחולים ולבנים. היא ראתה את אימה עונדת אותו, היא כבר מדדה אותו בעבר. עכשיו היא שוב משחילה לתוכו את כף ידה, מרגישה איך הוא נצמד לה לדופק. היא מחליטה שהוא תמיד היה שלה.

אני לא יפה. כך חושבת אָמוֹר, לא בפעם הראשונה, כשהיא מסתכלת על עצמה במראה שמאחורי דלת הארון שלה. היא בבגדיה התחתונים, הכוללים חזייה קטנה שנרכשה לא מכבר, תחושת הבשר המנץ עדיין חדשה ומערערת. אגן הירכיים שלה התרחב וההתעבות נראית לה כבדה, מופרזת, מגונה. היא לא אוהבת את הבטן שלה ואת הירכיים שלה ואת כתפיה השחוחות. היא לא אוהבת את כל הגוף שלה, כמו רבים מכם, אבל אצלה זה בלהט של גיל ההתבגרות שהיום נדמה נוכח יותר מתמיד, סמיך ומלוהט יותר מתמיד.

ברגעים כאלה של התכנסות פנימית האוויר סביבה נטען בראיית הנסתר. בזמן האחרון קרה כמה פעמים שהיא ידעה מראש, שבריר שנייה קודם, שתמונה תיפול מהקיר, שחלון ייפתח פתאום, שעיפרון יתגלגל על השולחן. היום היא מסתכלת במראה אל מעבר לבבואתה ובטוחה ששריון צב מפויח המונח על שידת הלילה יתרומם באוויר. היא צופה בו כשהוא מתרומם. כאילו מבטה נושא אותו, היא רואה איך הוא מתקדם בשלווה לאמצע החדר. אחר־כך היא מרפה ממנו, ואולי משליכה אותו, כי הוא מוטח ברצפה ומתנפץ.

שריון הצב הוא, ובעצם היה, אחד הפריטים המעטים מאוד שאספה, את כולם מצאה בשדות. אבן בעלת צורה מוזרה, גולגולת נמייה זעירה, נוצה ארוכה ולבנה. חוץ מזה החדר ריק מהסימנים והרמזים המקובלים, יש בו רק מיטת יחיד עם שמיכתה, שידת לילה ומנורה, ארון ושידת מגירות. רצפת עץ בלי חיפוי או שטיח. הקירות עירומים גם הם. כשהילדה עצמה לא נמצאת בו החדר הוא כמו דף חלק, כמעט ללא אות או רמז שאומר עליה משהו, ואולי דווקא זה אומר עליה משהו.

היא מחזיקה בידה חתיכה משריון הצב כשהיא יורדת במדרגות קצת אחר־כך. אנשים עדיין מסתובבים והיא מקפידה להסתכל ישר ומתקרבת לדמותו של אביה, שעדיין רבוץ בכורסה.

איפה היית? שואל אבא. דאגנו מאוד.

הייתי על התל.

אָמוֹר, את יודעת שאת לא אמורה להיות שם לבד. למה את תמיד חוזרת לשם?

לא רציתי לראות אותה. ברחתי.

מה יש לך ביד?

היא נותנת לו את שבר השריון המכורסם ולא ממש מצליחה להיזכר, במצבה ההמום, מהו ומהיכן הגיע. זה נראה כמו ציפורן רגל ענקית, איזה גועל, פויה. משהו שהיא מצאה שם. תמיד היא מכניסה הביתה כל מיני שאריות מגעילות של טבע. הוא כמעט משליך אותו אבל הדחף מתפוגג והוא מחזיק בו כמו שהחזיקה היא, באחיזה רופפת.

בואי הנה.

עכשיו הוא מתמלא רגש חם כלפיה, עמוק ושטחי גם יחד. חסרת מגן כזאת, נשמה פשוטה. ילדתי, ילדתי הקטנה. אוסף אותה אליו ופתאום שניהם מתמוססים וחוזרים לרגע דומה לפני שבע שנים, בלובן שמייד אחרי מכת הברק, רגעי החצי־חלום שאחרי התאונה. נושא את אָמוֹר בזרועותיו בירידה מהתל. הושע אותה. הושע אותה, אלי, ואהיה שלך לעד. בשביל מאני זה היה כמו משה היורד מן ההר, זה היום שבו רוח הקודש נגעה בו וחייו השתנו. אָמוֹר זוכרת את זה אחרת, צחנת הבשר החרוך באוויר, כמו בשר על האש, כמו בְּרָאי, סירחון הקורבן בטבור העולם.

התל. לוקאס. השיחה. זה מה שירדה מהקומה השנייה כדי לומר לו, והיא מתרוממת ומתנתקת מהמקום שנלחצה בו אל חולצתו ואל ריח הזיעה והיגון ודאודורנט ברוּט.

אתה תקיים את ההבטחה שלך, היא אומרת. לאף אחד משניהם לא ברור אם זאת קביעה או שאלה.

איזו הבטחה?

אתה יודע. מה שאמא ביקשה שתעשה.

אבא יגע, כמעט שחוק עד דק, בכל רגע עלול כל החול לאזול ממנו. יה, הוא אומר במעורפל, אם הבטחתי אקיים.

תקיים?

אמרתי שכן. הוא מוציא מכיס הז'קט ממחטה ומקנח את האף ואז מסתכל לתוך הממחטה לראות מה הפיק. מחזיר אותה לכיס. על מה בדיוק אנחנו מדברים? הוא שואל.

(על הבית של סלומה.) אבל עכשיו אוזלים גם כוחותיה של אָמוֹר והיא שוב קורסת על חזהו. כשהיא מדברת הוא לא שומע אותה.

מה אמרת?

אני לא רוצה לחזור לפנימייה. אני שונאת לגור שם.

הוא חושב על זה. את לא חייבת לחזור, הוא אומר. זה היה רק סידור זמני, בזמן שאמא... בזמן שאמא הייתה חולה.

אז אני לא חוזרת לשם?

לא.

אף פעם?

אף פעם. אני מבטיח.

עכשיו היא מרגישה שקועה ורחוקה, כאילו היא בתוך מערה תת־קרקעית, חמה ודוממת. כמה הפכפך הוא הלב. אחר הצהריים מתמעט אל קיצו הצהוב הארוך. אמא שלי מתה הבוקר. עוד מעט יהיה מחר.

למאני נמאס שהיא נצמדת אליו והוא צריך לכבוש דחף לא יפה להדוף אותה. תמיד הדאיגה אותו, בלי שום בסיס מוחשי, השאלה אם אָמוֹר היא באמת בתו. אחרונת הילדים, לא מתוכננת, נהרתה בתקופה הקשה ביותר בנישואיו, בימים שהוא ואשתו התחילו לישון בחדרים נפרדים. לא הרבה אהבים היו אז, ודווקא אז הגיעה אָמוֹר.

אבל אם כך ואם כך, אין ספק שהיא חלק מהתוכנית האלוהית. בזכותה בוודאי נגאל, כשהאל כמעט לקח אותה מהם ומאני פתח סוף סוף את ליבו לרוח הקודש. זמן לא רב אחר־כך, ברגע של תפילה עמוקה, הבין מה עליו לעשות כדי להיטהר. הוא, הרמן אלברטוּס סווארט, צריך להתוודות על חטאיו בפני אשתו ולבקש שתמחל לו, והוא באמת סיפר לרייצ'ל הכל, כולל ההימורים והזונות, הוא חשף וקילף את עצמו, אבל במקום להזדכך נישואיו נעכרו, במקום לסלוח לו היא שפטה אותו ולא לקולא, במקום ללכת אחריו למחוז הברכה היא פנתה בכיוון ההפוך, בחזרה לבני עמה. כמה נסתרות מאיתנו דרכי האל!

הוא מסתובב בכורסה ולוקח את פניה של אָמוֹר בשתי ידיו, מלכסן אותן כלפיו, מביט בתווי הפנים, מחפש איזה סימן, משהו שחייב להיות עצם מעצמותיו, מתאי גופו. לא בפעם הראשונה הוא עושה זאת. היא מחזירה לו מבט מתוך שתי השמשות השחורות שלה, מבוהלת.

אולי הוא עומד לומר לה משהו אבל למזלנו משתיק אותו הכומר, דומיני סימרס, הקרב ובא. הכומר הטוב היה כאן רוב היום, מרעיף תפילות ועידוד על חבר חשוב בצאן מרעיתו. בשנות המסע והחיפושים מאז לחכה אש הקודש את מאני והוא גילה סוף סוף את האמת הנצחית, אלווין סימרס היה לו רועה רוחני ומורה דרך. חוקי הכנסייה שלו הם קורות השלד הסומכות אותי.

אני צריך ללכת עכשיו, לצערי, אומר הכומר. אבל אחזור מחר.

את מאני הוא רואה כמצבור של כתמים, כי הדומיני מאבד את מאור עיניו, הן מסתתרות מאחורי עדשות כהות ועבות וכשהוא הולך הוא צריך להישען על מישהו. להישען בפועל; בנסיבות אלה, ישו הוא רק מטפורה. ומכאן נוכחותו של פרח הכמורה, זה שאיבד את אמונתו ברוב רשלנותו ועכשיו הוא מנסה להפנות את הדומיני בזווית הנכונה כדי שהשיחה תתנהל למישרין.

סוף סוף יש למאני סיבה להזיז את בתו הצידה, בזהירות, כמו רהיט שביר, ובן רגע הוא שוכח אותה. אני אלווה אתכם למכונית, הוא אומר. כשהוא מוביל את השניים לאט אל דלת הכניסה הוא עובר ליד תצלום ממוסגר של עצמו על המזנון, תמונה שצולמה לפני עשרים שנה ב"סקיילי סיטי", פארק הזוחלים שלו, קצת אחרי הפתיחה. מהיום הראשון גרף כסף, והדבר ניכר בחיוכו הרחב של הצעיר שבתמונה. מאני בגיל עשרים ושבע. בזמנו הוא נחשב מציאה. כל־כך משעשע, תמיד עושה שטויות, וגם נראה טוב, תראו את התמונה אם אתם לא מאמינים. קווצת שֹיער ארוכה על מצחו, חיוך חצוף, חושף שיניים. קצת ילד רע. אוחז נחש קטלני וזועם בכל יד, בשמאלו ממבה שחורה, בימינו ממבה ירוקה, נעוריו ובריאותו וביטחונו מתפרצים ממסגרת התמונה. משקפיים כהים, כמובן, עם מסגרת גדולה ונוצצת, פאות לחיים שופעות בגון הנחושת, בצבע השיער המבצבץ על חזהו החשוף. פורה ופראי, כולן רצו אותו, מה פלא שרייצ'ל ויתרה על הכל בשבילו. ושינתה את דעתה כשגם הוא השתנה.

בחוץ הדומיני מגשש באוויר, מוצא את מאני ומושך אותו אליו לחיבוק מתנשף אך גברי. ישו ייתן לך כוח, הוא אומר באוזנו. משפט חסר משמעות, כשחושבים על זה, אבל מאני אומר שכן, ישו ייתן לו כוח. כבר הרבה זמן שהוא נותן. תחזור מחר? הוא שואל בדאגה, כנראה לא בטוח שיוכל להסתפק בישו, והכומר מבטיח לחזור.

ואז הם מתחילים לנסוע, פרח הכמורה הוא האוחז בהגה, הגבר הקשיש יושב לצידו. הם לא אומרים מילה בדרך המשובשת עד לשער הכניסה, אם כי גרוגרתו של הנהג עולה ויורדת, כמו מצוף דיג, כאילו היה רוצה לומר משהו.

רק אחרי שעברו בשער ועלו על הכביש הסלול אלווין סימרס מתעורר.

משפחה נפלאה, הוא אומר. והאיש הזה לא יישבר.

האוחז בהגה מאזין, מחייך לעצמו בקנאה. לא להישבר! התיתכן ודאות כזאת? לא בשבילי. לא הלילה. אפילו להאמין שיצליח להישאר על הכביש קשה לו, ידיו חלקלקות כל־כך.

הכומר הקשיש הוא גבר גדול ורך ולו שיער חום מקומט מוברש הצידה. בכלל הוא נראה מקומט כי אחותו לטישיה, הדואגת לכל מחסורו, אינה מצטיינת בגיהוץ. גם עור ידיו וצווארו ופניו, כל חלקיו הגלויים, רופף וחרוש קמטים, ובאמת שלא הייתם רוצים לראות את השאר, מתחת לבגדים.

מטבעו יש בו כבדות אבל היום הוא כבד־ראש במיוחד כי מותה של רייצ'ל, אישה שהחציפה פנים כנגדו מן הרגע הראשון, חי נפשי, אישה גאה וקשת עורף שהפנתה עורף לאדוננו, מסלק מכשול ומקרב אותו למשהו שהוא רוצה מאוד. לא לעצמו, מה פתאום! רק למען הכנסייה ולתפארת עבודת האל. אני רק כלי שרת. אבל עכשיו הכלי מרגיש שהדרך פנויה סוף סוף וייתכן שבקרוב תעבור לרשותו חלקת קרקע נחשקת.

תאסוף אותי מחר בארבע אחר הצהריים, הוא מכריע.

אנחנו חוזרים ל... לאנשים האלה?

יה, אנחנו שבים אל משפחת סווארט. מלאכתי שם לא תמה.

*המשך העלילה בספר המלא*

דיימון גלגוט

דיימון גאלגוט הוא סופר ומחזאי דרום אפריקאי, יליד פרטוריה, 1963. ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו לשבחים ולמועמדויות לפרסים יוקרתיים, בהם "בחדר זר" שהיה מועמד לפרס הבּוּקר בשנת 2010 , והרומן "הרופא הטוב" (הוצאת כתר, 2006) שהיה מועמד לפרס הבּוּקר בשנת 2003 .
גאלגוט, בוגר המסלול ללימודי דרמה באוניברסיטת קייפטאון, היה רק בן שבע־עשרה כשפירסם את ספרו הראשון, A Sinless Season . קובץ סיפוריו משנת ,A Small Circle of Beings  מבוסס על מאבקו הממושך במחלת הסרטן, שלקה בה בגיל שש. הוא חובב טיולים ויוגה, וכמה מספריו נכתבו במהלך מסעות שעשה בעולם. "בחדר זר" מבוסס על חוויות אישיות של גאלגוט ממסעותיו.
כיום גאלגוט מתגורר בקייפטאון. הוא הומוסקסואל, וציין בעבר שנטייתו המינית הובילה אותו להתמקד בסיפוריו במערכות יחסים בין גברים.

סקירות וביקורות

בייאוש עליז ובחידלון מתרונן על אף הטון הסאטירי המוגבל, ספרו זוכה הבוקר של דיימון גלגוט הוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו

בתמונה: רוח האפרטהייד. דרום־אפריקה ׀ צילום: סוכנויות יח"צ

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי 'המאן בוקר', הפרס הספרותי היוקרתי לרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת 'המאורות', 'המשת"פ' ו'שאגי  ביין', היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע, לדעתי, מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך, הרומן החדש של גלגוט - הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (‭- (2021‬ היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום-אפריקאי והוא עוסק בדרום-אפריקה, כר פורה לווריאציות נאותות של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ('הרופא הטוב' ו'בחדר זר'), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים לבוקר (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כ-‭30‬ שנה, משנות ה-‭80‬ של המאה ה-‭20‬ עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו, הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אמור, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הווסת הראשונה בזמן לוויית אמה). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אמור. אמור, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של המשרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו, אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש'ההבטחה' מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטוף בהבלים ניו-אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצר קונטרסט מעניין, כך נולד חידלון פעיל.

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוגולי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבקי [נשיא דרום-אפריקה] יודע לבדוק הפתעה - לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב'אינדיפנדנט', המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קרבה  גדולה למקבריות הג'ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולה (שתיאר בקטע מפורסם ב'יוליסס' את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום-יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתות היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" - כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי - הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן. 

אריק גלסנר
בתמונה: רוח האפרטהייד. דרום־אפריקה ׀ צילום: סוכנויות יח"צ

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מורשת האפרטהייד במשפחה לבנה אחת איריס לעאל הארץ 05/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Promise
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 261 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 21 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 23 דק'

סקירות וביקורות

בייאוש עליז ובחידלון מתרונן על אף הטון הסאטירי המוגבל, ספרו זוכה הבוקר של דיימון גלגוט הוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו

בתמונה: רוח האפרטהייד. דרום־אפריקה ׀ צילום: סוכנויות יח"צ

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי 'המאן בוקר', הפרס הספרותי היוקרתי לרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת 'המאורות', 'המשת"פ' ו'שאגי  ביין', היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע, לדעתי, מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך, הרומן החדש של גלגוט - הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (‭- (2021‬ היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום-אפריקאי והוא עוסק בדרום-אפריקה, כר פורה לווריאציות נאותות של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ('הרופא הטוב' ו'בחדר זר'), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים לבוקר (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כ-‭30‬ שנה, משנות ה-‭80‬ של המאה ה-‭20‬ עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו, הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אמור, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הווסת הראשונה בזמן לוויית אמה). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אמור. אמור, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של המשרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו, אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש'ההבטחה' מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטוף בהבלים ניו-אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצר קונטרסט מעניין, כך נולד חידלון פעיל.

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוגולי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבקי [נשיא דרום-אפריקה] יודע לבדוק הפתעה - לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב'אינדיפנדנט', המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קרבה  גדולה למקבריות הג'ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולה (שתיאר בקטע מפורסם ב'יוליסס' את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום-יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתות היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" - כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי - הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן. 

אריק גלסנר
בתמונה: רוח האפרטהייד. דרום־אפריקה ׀ צילום: סוכנויות יח"צ

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מורשת האפרטהייד במשפחה לבנה אחת איריס לעאל הארץ 05/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ההבטחה דיימון גלגוט

 

ברגע שקופסת המתכת קוראת בשמה, אָמוֹר יודעת שזה קרה. כל היום היא הייתה במתח, מין מצב רוח של כאב ראש, כמעט כאילו קיבלה אזהרה בחלום והיא לא מצליחה לזכור מה היה שם. איזה סימן או סמל, ממש מתחת לפני השטח. מהומת מעמקים. שריפה בבטן האדמה.

אבל כשהיא שומעת את המילים בקול רם היא לא מאמינה. היא עוצמת עיניים ומנענעת את הראש. לא, לא. זה לא ייתכן, מה שהדודה שלה אמרה לה עכשיו לא נכון. אף אחד לא מת. זאת מילה, זה הכל. היא מביטה על המילה המוטלת על השולחן כמו חרק הפוך, בלי הסבר.

זה קורה במשרד של מיס סטארקי, אחרי שהקול באינטרקום אמר לה ללכת לשם. אָמוֹר חיכתה וחיכתה לרגע הזה, דמיינה אותו שוב ושוב עד שנדמה שהוא כבר קרה. אבל עכשיו שהרגע בא באמת היא מרגישה שזה חלום רחוק. זה לא קרה, לא באמת. ובוודאי לא לאמא, שתחיה תמיד־תמיד.

אני מצטערת, אומרת מיס סטארקי שוב, ומסתירה את שיניה הגדולות מאחורי שפתיים דקות ומהודקות. יש בנות שאומרות שמיס סטארקי לסבית, אבל קשה לדמיין אותה עושה משהו מיני, לא משנה עם מי. ואולי כן, פעם אחת, ומאז היא נגעלת באופן קבוע. זה צער שמזומן לכולנו, היא מוסיפה בקול רציני, בזמן שדודה מרינה רועדת ומנגבת את העיניים בטישו, אפילו שהיא תמיד התייחסה לאמא בזלזול ובכלל לא אכפת לה שהיא מתה, אפילו שהיא לא מתה.

טאני מרינה מלווה אותה למטה ומחכה לה בחוץ ואָמוֹר צריכה לחזור לאגף המגורים לארוז את המזוודה. בשבעת החודשים האחרונים היא גרה כאן וחיכתה שהדבר שלא קרה יקרה, ובכל שנייה ושנייה שנאה את החדרים הקרים והארוכים המרוצפים בלינוליאום, אבל עכשיו שהיא צריכה לעזוב היא לא רוצה לצאת. היא רק רוצה להישכב על המיטה ולהירדם ולא להתעורר אף פעם, אף פעם. כמו אמא? לא, לא כמו אמא, כי אמא לא ישנה.

היא אורזת לאט, לוקחת את המזוודה ויורדת איתה למטה, לחזית המבנה המרכזי של בית הספר, למקום ששם טאני מרינה עומדת ומסתכלת על בריכת הדגים. איזה דג שמן, היא אומרת, ומצביעה לעומק הבריכה, ראית פעם דג זהב כזה גדול? ואָמוֹר אומרת שלא, אף על פי שהיא בכלל לא רואה על איזה דג הדודה מצביעה וממילא שום דבר לא אמיתי.

כשהיא נכנסת לטויוטה קרֵסידה, שגם היא לא אמיתית, והן נוסעות בכביש המתפתל בשטח בית הספר, המראה שנשקף מבעד לחלון המכונית הוא חלום. כל עצי הסיגלון פורחים והתפרחות הסגולות עזות הצבע צעקניות ומוזרות. קולה מהדהד באוזניה כאילו לא היא מדברת כשהן מגיעות לשער ופונות ימינה במקום שמאלה והיא שומעת את עצמה שואלת לאן הן נוסעות.

לבית שלי, אומרת טאני מרינה. לקחת את דוד אוֹקִי. הייתי חייבת לצאת בריצה אתמול בלילה כש... את יודעת, כשזה קרה.

(זה לא קרה.)

טאני מרינה מצדדת מבט מתוך עיניים קטנות, ממוסגרות במסקרה, אבל הילדה עדיין לא מגיבה. אכזבתה של האישה המבוגרת תלויה באוויר, כמעט מוחשית, כמו נפיחה סודית. היא הרי יכלה לשלוח את לקסינגטון להביא את אָמוֹר מבית הספר אבל היא באה בעצמה כי היא אוהבת לעזור בשעת משבר, כולם יודעים. מאחורי מסכת האיפור האוטמת את פניה העגולות היא משתוקקת לדרמה ולרכילות ולהצגות זולות. דם ובגידות בטלוויזיה זה טוב ויפה, אבל כאן החיים האמיתיים זימנו לה מקרה אמיתי ומסעיר. ידיעה איומה נמסרת בפומבי, לעיני מנהלת בית הספר! אבל אחייניתה, גוש בשר חסר תועלת, כמעט לא אמרה מילה. באמת שמשהו לא בסדר אצל הילדה הזאת, מרינה כבר שמה לב לזה בעבר. הכל בגלל הברק. אח, באמת חבל, היא לא חזרה לעצמה מאז.

קחי לך ראסק, אומרת דודתה בזעף. יש על המושב האחורי.

אבל אָמוֹר לא רוצה את העוגייה הקשה. אין לה תיאבון. טאני מרינה כל הזמן אופה ומנסה להאכיל אנשים. אסטריד אחותה אומרת שזה כדי שהיא לא תצטרך להיות שמנה לבד, ובאמת הדודה שלהן פרסמה שני ספרי בישול על מעדנים לשעת התה החביבים על נשים לבנות מבוגרות מטיפוס מסוים, הנפוץ מאוד בימים אלה.

טוב, חושבת טאני מרינה, לפחות זאת ילדה שקל לדבר אליה. היא לא מתפרצת ולא מתווכחת והיא נראית כאילו היא מקשיבה, ולא צריך יותר מזה. הדרך מבית הספר לבית משפחת לָאוּבְּשר במֶנלוֹ פארק אינה ארוכה, אבל היום נדמה שהזמן נמתח וטאני מרינה מדברת כל הדרך באפריקנס, שפת רגשותיה, קולה נמוך וממתיק סוד, מלא סיומות חיבה מקטינות, אף שהתוכן אינו חביב. זה הנושא הקבוע, איך שאמא בגדה בכל המשפחה כשהמירה את דתה. תיקון, כשחזרה לדת הקודמת שלה. חזרה להיות יהודייה! הדודה התבטאה בנושא בהרחבה בחצי השנה האחרונה, מאז שאמא חלתה, אבל מה היא מצפה מאָמוֹר לעשות? היא בסך הכל ילדה, אין לה שליטה, וחוץ מזה, מה נורא כל־כך בלחזור לדת שלך אם זה מה שאת רוצה?

היא מנסה לא להקשיב, להתרכז במשהו אחר. הדודה לובשת כפפות גולף לבנות קטנות כשהיא נוהגת, הצטעצעות שלמדה מי יודע איפה, ואולי סתם פחד מחיידקים, ואָמוֹר מתקבעת על מראה ידיה הבהירות הנעות על ההגה. אם תצליח להתרכז בכפות הידיים, בצורתן, באצבעות הקצרות, הרבועות, לא תצטרך להקשיב למה שאומר הפה שמעל לידיים ואז זה לא יהיה נכון. הדבר היחיד שנכון הוא הידיים, ואני שמסתכלת על הידיים.

...האמת היא שאמא שלך עזבה את הכנסייה ההולנדית הרפורמית וחזרה ליהודים האלה רק כדי לעשות דווקא לאחי הקטן... כדי שלא יקברו אותה בחווה, ליד בעלה, זאת הסיבה האמיתית... יש דברים שעושים ודברים שלא עושים וצר לי לומר שאמא שלך בחרה לעשות מה שלא עושים... טוב, בכל אופן, טאני מרינה נאנחת כשהן מגיעות לבית, נקווה שאלוהים יסלח לה ושעכשיו היא נחה בשלווה.

הן חונות בכביש הגישה מתחת לסוכך היפה המפוספס בירוק ובסגול ובכתום. מאחוריו מתנוסס דגם בגודל טבעי של החיים בדרום אפריקה הלבנה — בית הפרוורים המחופה גג פח ובנוי מלבנים אדמדמות, מוקף בגן שדוף, מלבין כתעלת מגן. מתקן טיפוס גלמוד על מדשאה חומה גדולה. עמוד בטון ועליו בריכת מים לציפורים, בית צעצוע ונדנדה מחצי צמיג של משאית. במקום שגם אתם, אולי, גדלתם. במקום שהכל התחיל.

אָמוֹר הולכת בעקבות דודתה, לא ממש דורכת על הקרקע, צועדת כמה סנטימטרים מעליה, יש פער קטן מסוחרר בינה לבין העולם, ומגיעה לדלת המטבח. בפנים הדוד אוֹקִי מכין לו ברנדי־קולה, כוס שנייה שלו הבוקר. לא מזמן פרש ממשרה ממשלתית כשׂרטט במשרד המים וימיו נרפים. הוא קופץ לדום מבויש כשאשתו תופסת אותו ומוצץ את שפמו המוכתם מניקוטין. היו לו שעות להתלבש כמו שצריך, אבל הוא עדיין במכנסי טרנינג ובחולצת גולף ובכפכפים. גבר רבוע עם שיער דליל מוצמד בברילנטין לקרקפתו מימין לשמאל. הוא מחבק את אָמוֹר, חיבוק לח וקר, מביך מאוד לשניהם.

אני מצטער על אמא שלך, הוא אומר.

זה בסדר, אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות. עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בגלל שאמא שלה נהייתה המילה ההיא? היא מרגישה מכוערת כשהיא בוכה, כמו עגבנייה נסדקת, וחושבת שהיא חייבת להתרחק, להתרחק מהחדר הקטן והאיום הזה עם רצפת הפרקט והפודל המלטזי הנובח ועיניהם של הדודה והדוד שננעצות בה כמו מסמרים.

היא ממהרת לעבור על פני האקווריום העגום של אוּם אוֹקִי, ממשיכה במסדרון בין קירות התבליט, סגנון אופנתי באזור הזה ובזמן הזה, ונכנסת לשירותים. אין צורך לפרט איך היא שוטפת את הדמעות, רק לציין שעוד לפני שהפסיקה לבכות היא פותחת את דלת ארון התרופות לראות מה יש בפנים, כפי שהיא עושה בכל בית שהיא מבקרת בו. לפעמים מוצאים דברים מעניינים מאוד, אבל כאן המדפים מלאים חפצים מדכאים כמו דבק לשיניים תותבות ומשחה לטחורים. אחר־כך היא מרגישה אשמה שהסתכלה וכדי לכפר היא צריכה לספור את הפריטים על כל מדף ולסדר אותם מחדש יפה יותר. אחר־כך היא חושבת שהדודה תשים לב ומקלקלת את הסידור.

בדרך חזרה אָמוֹר נעצרת במסדרון מול דלתו הפתוחה של בן דודה וֵסֶל, צעיר בניה של טאני מרינה והמגודל שבהם, והיחיד שעדיין גר בבית. הוא כבר בן עשרים וארבע אבל מיום שהשתחרר מהצבא הוא רק יושב בבית ומטפל באוסף הבולים שלו. כפי הנראה יש לו איזו בעיה לצאת לעולם. הוא מדוכא, לדברי אביו, ואימו אומרת שהוא מחפש את דרכו. אבל אבא חושב שהאחיין שלו פשוט עצלן ומפונק ושצריך להכריח אותו לעבוד.

אָמוֹר לא אוהבת את בן דודה, בייחוד לא כרגע, עם הידיים הגדולות המעוכות שלו והתספורת העגולה והדרך המפוקפקת שבה הוא מבטא את הסמ"ך. גם ככה הוא לא יוצר קשר עין אבל כרגע הוא בקושי שם לב אליה כי אלבום הבולים שלו פתוח לו על הברכיים והוא מסתכל דרך זכוכית מגדלת באחד הפריטים האהובים עליו בכל האוסף, שלישיית בולים לזכרו של ד"ר פֶרווּרט שהונפקה כמה חודשים אחרי שהאיש הדגול נרצח.

מה את עושה פה?

אמא שלך לקחה אותי מבית הספר. היא באה לקחת את אבא שלך ומצרכים.

אה. ועכשיו את הולכת הביתה?

כן.

מצטער על אמא שלך, הוא אומר, וסוף סוף מסתכל עליה לרגע. אין מה לעשות, היא שוב מתחילה לבכות וחייבת לנגב את העיניים בשרוול. אבל הוא כבר שוב מסתכל על הבולים.

את עצובה מאוד? הוא שואל בהיסח הדעת, עדיין בלי להסתכל בה.

היא מניעה את ראשה מצד לצד. ברגע זה, זה נכון, היא לא מרגישה שום דבר, רק ריקנות.

אהבת אותה?

ברור, היא אומרת. אבל אפילו בתגובה על השאלה הזאת דבר לא ניעור בתוכה. והיא תוהה אם זאת אכן האמת.

חצי שעה אחר־כך היא יושבת מאחור בקרייזלר וליאנט הישנה של אוֹקִי. הדוד, שלבש את הבגדים שהוא לובש לכנסייה, מכנסיים מחויטים חומים וחולצה צהובה עם כפתורים ונעליים מבריקות, יושב באוזניו הבולטות במושב הנהג לפניה ועשן הסיגריה שלו מסתלסל לרוחב השמשה הקדמית. לידו יושבת אשתו, היא הסתדרה קצת והתיזה על עצמה "ז'ה טֵ'ם" והביאה מהמטבח סל עם חומרי אפייה. ברגע זה הם עוברים ליד בית הקברות בקצה המערבי של העיר, שם עומד קהל קטן מסביב לבור באדמה, לידו נמצא בית הקברות היהודי שבקרוב מאוד, אבל לא, אל תחשבי על זה, וגם אל תסתכלי על הקברים, אף על פי שאין ברירה אלא לראות את השלט של חלקת הגיבורים, אבל מי הגיבורים אף אחד לא הסביר אף פעם, אמא גיבורה עכשיו? אל תחשבי גם על זה, ואז אתם כבר עמוק בתוך האזור המגעיל שכולו בטון ומוסכים לשטיפת מכוניות ומהצד השני שיכונים שנראים מלוכלכים. אם תמשיכו בכביש הרגיל תכף תצאו מהעיר אבל אי אפשר לנסוע היום בכביש הרגיל כי הוא עובר ליד אטרידג'וויל ויש שם מהומות. מהומות בכל עיירות השחורים, כך מלחשים ורוטנים בכל מקום, למרות מצב החירום שמעיב על הארץ כמו ענן שחור והצנזורה על החדשות והאווירה הכללית שהיא קצת מחושמלת, קצת מבוהלת, אי אפשר להשתיק את הקולות שמדברים ברקע, כמו רעש לבן. אבל של מי הם הקולות ומדוע איננו שומעים אותם עכשיו? ששש, תוכלו לשמוע אותם אם תקשיבו. אם רק תאזינו.

...אנחנו המעוז האחרון ביבשת הזאת... אם דרום אפריקה תיפול, במוסקווה יפתחו בקבוקי שמפניה... אל תתבלבלו, כשאומרים שלטון הרוב זה קומוניזם...

אוֹקִי מכבה את הרדיו. אין לו חשק לנאומים פוליטיים, הרבה יותר נעים להסתכל על הנוף. הוא מדמיין לו שהוא אחד מאבות־אבותיו הפורְטְרֵקֵרִים המגיע לפנים הארץ בנסיעה איטית בעגלה רתומה לשוורים. כן, יש מי שחולמים חלומות צפויים. אוֹקִי החלוץ הגיבור, נישא על פני המישור. בחוץ עובר על פניהם טבע חום־צהוב, כולו יבש חוץ מאשר לאורך ערוץ הנהר, מתחת לרקיע האדיר הנפרש מעל לרמה. שם נמצאת החווה, ככה הם קוראים לה אף על פי שזאת לא חווה אמיתית בכל מובן שיש לו משמעות, רק סוס אחד וכמה פרות וקצת תרנגולות וכבשים, בין הגבעות הנמוכות והעמקים, בחצי הדרך לסכר הַרְטֵבֶּיְסְפּוֹרְט.

בצד אחד של הכביש, מאחורי גדר, הוא רואה קבוצת גברים עם גלאי מתכות, הם מסתכלים על כמה נערים ילידים שחופרים בורות באדמה. כל העמק היה שייך פעם לפאול קרוגר ויש שמועות עקשניות על שני מיליון פאונד בזהב ממלחמת הבורים שקבורים באיזה מקום מתחת לסלעים האלה. אז חופרים פה, חופרים שם, מחפשים את אוצרות העבר. זאת חמדנות, אבל אפילו זה מחמם לו את הלב. העם שלי הוא עם עשוי ללא חת, מאריך ימים, הם עברו את הבריטים והם יעברו גם את הקפירים. האפריקנרים הם עם לבדד ישכון, הוא באמת מאמין בזה. הוא לא מבין למה מאני היה חייב להתחתן עם רייצ'ל. שמן ומים לא מתערבבים. רואים את זה על הילדים שלהם, כולם דפוקים.

בנושא זה, לפחות, הוא ואשתו תמימי דעים. מרינה לא אהבה את גיסתה אף פעם. כל העסק היה לא בסדר. למה אחיה לא היה יכול להתחתן עם מישהי משלנו? עשיתי טעות, הוא אמר, ועל טעויות משלמים. מאני תמיד היה עקשן גדול. ללכת נגד רצון המשפחה שלו בשביל מישהי כזאת, גאוותנית וקלת דעת, שכמובן זרקה אותו בסוף. בגלל מין. בגלל שהוא פשוט לא היה יכול לשמור את הידיים שלו לעצמו. פעילות שמרינה כשלעצמה לא התלהבה ממנה במיוחד אף פעם, חוץ מבפעם ההיא היחידה בסאן־סיטי עם המוסכניק, אבל אייי, תשתקי, אל תזכירי את זה עכשיו. זאת תמיד הייתה נקודת התורפה של אחי, מאז שהתחיל להתגלח הוא נהיה תיש קטן, עושה חיים ועושה בעיות, עד שעשה את הטעות שלו ואז הכל השתנה. הטעות עכשיו אי שם, בצבא. הבוקר ביקשו שיודיעו לו, הוא יגיע הביתה רק מחר.

אנטון יגיע הביתה רק מחר, היא אומרת לאָמוֹר, ואז מורידה את מגן השמש ומתחילה לתקן את השפתון שלה מול המראה.

הם מגיעים לפנייה מהצד הלא נכון של הכביש ואָמוֹר צריכה לצאת לפתוח את השער ואחרי שהמכונית נכנסת לסגור אותו. ואז הם נוסעים בקפיצות בשביל חצץ גס, אבנים מזדקרות פה ושם, שורטות בצליל מתכתי את השלדה. הרעש נשמע לאָמוֹר בהגברה, הוא מכאיב לה. הראש כואב לה יותר ויותר. כל עוד היו בכביש הפתוח היא יכלה כמעט להעמיד פנים שהיא בשום מקום, סתם מרחפת. אבל עכשיו כל חושיה אומרים לה שהם תכף מגיעים. היא לא רוצה להגיע הביתה, כי כשתגיע יהיה ברור שמשהו באמת קרה, שמשהו בחיים שלה השתנה ולא ישתנה חזרה אף פעם. היא לא רוצה שהשביל יעשה את מה שהוא עושה, יעבור מתחת לעמודים וימשיך בכיוון התל, הקוֹפּי, היא לא רוצה לנסוע בעלייה, היא לא רוצה לראות את הבית למטה בצד השני. אבל הבית שם, והיא רואה אותו.

אף פעם לא אהבנו אותו במיוחד. מלכתחילה זה היה בית קטן ומוזר, אפילו כשסבא שלה רק קנה אותו, מי בונה בסגנון כזה באמצע הבּוּש? אבל אחרי שאוֹפּה טבע בסכר ואבא ירש את הבית הוא התחיל להוסיף חדרים ובניינים שלא היה להם בכלל סגנון, גם אם הוא אמר שזה סגנון וֶרנָקוּלרי. לא היה שום היגיון בתוכניות שלו אבל אמא אמרה שזה בגלל שהוא רוצה להסתיר את האר־דקו המקורי, שנראה נשי לדעתו. אוי, איזה שטויות, אמר אבא, הגישה שלי מעשית. זאת אמורה להיות חווה, לא בית מהאגדות. אבל תראו מה יצא בסוף. בית שכולו ערבוביה אחת גדולה, עשרים וארבע דלתות חיצוניות שצריך לנעול בלילה, סגנון על סגנון. זרוק ככה באמצע הערבה כמו שיכור לבוש בבגדים לא קשורים מפה ומשם.

אבל הוא שלנו, חושבת טאני מרינה. אל תסתכלי על הבית, תחשבי על הקרקע. אדמה חסרת תועלת, מלאה סלעים, אין מה לעשות איתה. אבל היא שייכת למשפחה שלנו ולא לאף אחד אחר, ויש בזה כוח.

ולפחות, היא אומרת לאוֹקִי בקול רם, האישה סוף סוף יצאה מהתמונה.

ואז, אוי אלוהים, היא נזכרת בילדה שיושבת מאחור. את צריכה להיזהר במה שאת אומרת, מרינה, בעיקר בימים הקרובים, עד אחרי הלוויה. תדברי אנגלית, זה ירסן אותך.

שלא תביני אותי לא נכון, היא אומרת לאָמוֹר. כיבדתי את אמא שלך.

(לא נכון.) אבל אָמוֹר לא אומרת את זה בקול רם. היא יושבת עכשיו נוקשה מאוד על המושב האחורי של המכונית שסוף סוף מאטה ונעצרת. אוֹקִי צריך לחנות קצת יותר רחוק, כי יש יותר מדי מכוניות אחרות מול הבית, רובן לא מוכרות, מה הן עושות כאן? כבר עכשיו יש סחף של אנשים ואירועים, הם נשאבים אל החור בצורת אמא שבלב. כשאָמוֹר יוצאת וטורקת אחריה את הדלת היא רואה מכונית אחת במיוחד, מכונית ארוכה ושחורה, וכובד העולם נעשה כבד עוד יותר. מי הנהג של המכונית הזאת, למה הוא חנה מחוץ לבית שלי?

אמרתי ליהודים עוד לא לקחת אותה, מודיעה טאני מרינה. כדי שתוכלי להיפרד מאמא שלך.

בהתחלה אָמוֹר לא מבינה. החצץ חורק וחורק. דרך החלונות בחזית היא רואה בסלון המון אדם, כמו ערפל סמיך, ובמרכז אבא שלה, יושב כפוף על כיסא. הוא בוכה, היא חושבת, ואז היא חושבת שלא, הוא מתפלל. בוכה או מתפלל, בימים אלה קשה לדעת אצל אבא.

ואז היא כן מבינה וחושבת, אני לא יכולה להיכנס. הנהג של המכונית השחורה מחכה בפנים כדי שאפרד מאמא שלי ואני לא יכולה לעבור את הסף. אם אעבור זה יהיה נכון והחיים שלי ישתנו לנצח. לכן היא מתעכבת בחוץ בזמן שמרינה טופפת בחשיבות לפניה עם סלי המצרכים שלה ואוֹקִי נשרך אחריה, ואז היא משאירה את המזוודה על המדרגות ומתחילה לרוץ, עוקפת את הבית, עוברת את כולא הברקים ואת מכלי הגז בגומחת הבטון שלהם שבקיר וחוצה את הפטיו האחורי ששם טוג'ו כלב הזאב שוכב וישן בשמש, אשכים סגולים מבצבצים בין רגליו, חוצה את המדשאה, עוברת את בריכת הציפורים ואת עץ הקאפּוֹק, עוברת את האורוות ובקתות הפועלים מאחור, רצה לעבר התל.

איפה היא? כרגע היא הייתה מאחורינו.

מרינה לא מאמינה מה שהילדה הטיפשה הזאת עשתה.

יה, אוֹקִי מאשר ואז, בשאיפה כנה לתרום משהו, חוזר ואומר: יה!

אח, היא תחזור. למרינה אין מצב רוח לשטויות האלה. שייקחו מכאן כבר את המסכנה. ההתחשבות מתבזבזת על הילדה הזאת.

הנהג של המכונית הארוכה, מרווין גלאס, יושב במטבח זה שעתיים, כיפה לראשו, ומחכה להוראותיה של האישה השתלטנית, אחותו של האלמן, שאומרת לו עכשיו להזדרז כבר. זאת משפחה קשה מאוד, הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד. המְתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוני מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵו ולו לרגע. מטבעו מרווין גלאס הוא אדם קדחתני.

עכשיו הוא קופץ ממקומו. הוא והעוזר שלו מוציאים את גופת המנוחה מחדר השינה שבקומה השנייה. התהליך כרוך באלונקה ובשק גופות ובפרץ יגון אחרון של הבעל הנאחז ברעייתו המתה ומפציר בה שלא תלך, כאילו היא עוזבת מרצונה ואפשר לשכנע אותה שתשנה את דעתה. זה לא נדיר, כפי שיאמר לכם מרווין אם תשאלו אותו. הוא ראה כבר הכל, לא פעם ולא פעמיים, גם את הכוח השואב המוזר שמפעילה גוויה על בני אדם. כבר מחר זה ישתנה, הגופה תיעלם לגמרי ועל היעדרה הקבוע יכסו תוכניות, סידורים, העלאת זיכרונות וזמן. כן, כבר מחר. ההיעלמות מתחילה מייד ואפשר לומר שהיא לא נגמרת אף פעם.

אבל בינתיים הגופה כאן, עובדה איומה, בשרנית, הדבר שמזכיר לכולם, גם למי שלא חיבבו את המנוחה, ותמיד יש כמה כאלה, שיום יבוא וגם הם יהיו מוטלים בדיוק כמותה, ריקים ומרוקנים, רק צלם ותו לא, קליפה שאפילו לא יכולה לראות את עצמה. והמחשבה נרתעת מהיעדר קיומה, אינה יכולה לחשוב על עצמה לא חושבת, זה הריק הקר מכל.

מזל שהיא לא כבדה, המחלה כיווצה אותה וקל להוריד אותה במדרגות ולעבור בסיבוב הבעייתי למטה ולהמשיך במסדרון למטבח. צאו מאחור, פוקדת עליהם האחות השתלטנית, תלכו מסביב, אל תעברו עם זה ליד האורחים. אם המבקרים מודעים ליציאה אחרונה זו, הרי זה רק על פי התנעת המכונית הארוכה הנשמעת מבחוץ, תנודות הצליל שמשמיע המנוע מתפזרות באוויר ונבלעות.

ואז רייצ'ל איננה, ממש איננה. לפני עשרים שנה באה הנה ככלה הרה ומאז לא עזבה, אבל עכשיו היא לא תשוב עוד לעבור את סף הבית לעולם.

בקבר — סליחה, בקרב — הנאספים מתפוגג איזה פחד אילם, גם אם אין הם יודעים בדיוק ממה פחדו ואת פחדם כמעט לא ביטאו במילים. בדרך כלל המילים דווקא מסיחות את הפחד. אפשר לתת לך עוד תה? אולי תטעם מהראסק שאפיתי?

זאת מרינה מדברת, כמובן, היא מומחית ביציקת משפטים שמנוניים על מי תהום סוערים המאיימים להציף הכל. בתוך כך היא מפתלת את המחרוזת שלצווארה.

לא, אני לא רעב.

וזה מאני, אחיה הקטן ממנה בשנים רבות, הוא נראה לה כמו ינשוף, כמו גוזל ינשוף שמצאה וגידלה פעם כשהייתה ילדה.

לפחות תשתה קצת תה. אתה מיובש מכל הבכי הזה.

אוי בבקשה בבקשה בבקשה, הוא אומר בלהט שנשמע כמו כעס, אם כי ייתכן שהוא לא מדבר אליה.

מה קרה לינשוף ההוא? משהו רע, נדמה לה, אם כי היא לא מצליחה להיזכר מה זה היה בדיוק.

אני לא אשתה יותר תה אף פעם, הוא אומר.

אח באמת, היא מתעצבנת, אל תדבר שטויות.

היא לא מבינה למה הוא לוקח את מותה של אשתו כל־כך קשה, כבר חצי שנה היא גוססת, היה לו המון זמן להתכונן ליום הזה. אבל מאני הולך ונפרם, כמו שולי הסוודר שלו, היא ראתה אותו מושך את החוט.

תפסיק, היא אומרת לו. תוריד את זה ותן לי לתקן.

הוא מציית בשתיקה. היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמִפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר.

מאני רועד בלי הסוודר, אף על פי שמזג האוויר אביבי וחמים. האם לעולם לא יפשיר? מעולם לא היה צריך את רייצ'ל בחייה כפי שהוא צריך אותה עכשיו והיעדרה הוא קור, קר כפלדה עמוק בתוכו. היא ידעה להגיע לחלק הזה בתוך תוכי, לתקוע שם את הסכינים הקטנים שלה. לא יכולנו להבחין בין אהבה ושנאה, עד כדי כך היינו קרובים. שני עצים משורגים, שורשיהם לפותים זה בזה כמו גורל. מי לא היה רוצה לברוח? אבל רק אלוהים ישפוט אותי, רק הוא יודע! סליחה, אלוהים — זאת אומרת רייצ'ל — אני עשוי חומר חלש יותר מרוב האנשים.

שוב הוא בוכה, רואה מרינה מהצד האחר של החדר. בסופו של דבר מצאה ערכת תפירה באחת המגירות והתיישבה בפינה שממנה היא יכולה לעקוב אחר התנועה בבית ובמקביל לעזור בפומביות מרבית. תופרת ואופה, ידיים מעשיות יש לה. ובכל זאת, למראה בעלה העובר ושוב אוחז בידו משקה, דעתה מוסחת והיא דוקרת את אצבעה.

ובזה הרגע, לפתע פתאום, גם נזכרת מה קרה לינשוף. אח, לא טוב. הנוצות הלבנות מכוסות דם קרוש.

אה, אני רואה אותך, היא קוראת לעבר אוֹקִי.

אבל הוא כבר נסחף הלאה, שפם בטעם ברנדי, חושב בִּפְנים, תסתמי, מי את בכלל? לרגע הוא שוכח מדוע הוא כאן ואומר לאיש שיושב בסלון, אתה נהנה?

מה? אומר האיש.

אבל אוֹקִי כבר תפס את עצמו והוא עומד ומתנודד קדימה ואחורה. אתה יודע, יחסית לנסיבות, הוא אומר.

האיש שאיתו הוא מדבר הוא פרח כמורה בכנסייה ההולנדית הרפורמית. פרח הכמורה, גבוה ועצבני, מצויד בגרוגרת בולטת במיוחד, איבד בשנה האחרונה את אמונתו כמעט לחלוטין ואיש לא ידע. הוא מרגיש שהוא הולך ברגליים כושלות במדבר זרוע קוצים ועל כן הוא מרבה לחייך. ברגע שאוֹקִי פונה אליו, הוא מחייך לעצמו בשעה שהוא מהרהר בדיוק בזה, בכך שאין הוא מאמין עוד בדבר, וכשהוא שומע שמדברים אליו הוא קופץ כנשוך נחש.

אָמוֹר רואה את שניהם, את דודהּ ואת איש הכמורה קטן האמונה, מבעד לשמשות הגדולות של דלתות ההזזה בסלון. מראש התל היא רואה את כל חזית הבית, כל החלונות גלויים, לכן היא אוהבת לשבת פה אף על פי שאסור לה להיות פה לבד. קומת הקרקע מעולם לא הייתה הומה כל־כך, המון דמויות נעות כמו אנשי צעצוע בבניין צעצוע. אבל תשומת ליבה אינה נתונה להם. היא מסתכלת רק על חלון אחד, בקומה העליונה, השלישי משמאל, חושבת, היא שם. אם רק ארד מהגבעה ואעלה במדרגות, היא תהיה בחדר שלה, מחכה לי. כמו תמיד.

והיא רואה מישהו מסתובב שם. אישה טורחת. אם תעצום למחצה את העיניים אָמוֹר תוכל לדמיין שזאת באמת אמא שלה, גופה שוב חזק ובריא, מפנה את התרופות מהשולחן שליד המיטה. כבר לא צריך אותן. אמא שוב בריאה, הזמן נגול לאחור, העולם שב לתיקונו. כמה קל.

אבל היא יודעת שזה רק בכאילו ושזאת לא אמא בחדר. זאת סלומה, כמובן, סלומה שהייתה כאן בחווה מאז ומתמיד, ככה לפחות נדמה. סבא שלי תמיד דיבר עליה ככה, אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח.

נשתהה לרגע ונתבונן בה כשהיא מורידה את הסדינים מהמיטה. אישה רחבת גרם, מוצקה, בשמלה ישנה שקיבלה מאמא לפני שנים. שערה עטוף בצעיף. היא יחפה, וסוליות רגליה סדוקות ומלוכלכות. גם כפות ידיה אינן חלקות, מוגלדות ומצולקות מאינספור התנגשויות. היא אמורה להיות בגיל של אמא, ארבעים, אם כי היא נראית יותר. קשה להצמיד לה גיל מדויק. לא הרבה ניכר בפניה, היא עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה.

אבל יש דברים שאת בכל זאת יודעת, כי ראית אותם בעצמך. באותן פנים חתומות שסלומה מטאטאת ומנקה בהן את הבית ומכבסת בהן את בגדי דייריו, היא סעדה את אמא במחלתה האחרונה, הלבישה והפשיטה אותה, עזרה לה להתרחץ, עם דלי מים חמים ומטלית, עזרה לה ללכת לבית־שימוש, כן, אפילו ניגבה לה את התחת אחרי שהשתמשה בסיר, ניגבה דם וחרא ומוגלה ושתן, כל הדברים שבני משפחתה לא רצו לעשות, דברים מלוכלכים מדי או אינטימיים מדי. שסלומה תעשה את זה, בשביל זה משלמים לה, לא? היא הייתה עם אמא במותה, שם ליד המיטה, אם כי נראה שאף אחד לא רואה אותה, מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה. אמרו לה, תנקי כאן, תכבסי את הסדינים, והיא מצייתת, היא מנקה, היא מכבסת את הסדינים.

אבל אָמוֹר רואה אותה דרך החלון, אז היא בכל זאת לא בלתי נראית. חושבת על זיכרון שלא התפענח עד עכשיו, יום אחד אחר הצהריים, רק לפני שבועיים, בדיוק בחדר הזה, עם אמא ועם אבא. הם שכחו שאני שם, בפינה. הם לא ראו אותי, הייתי בשבילם כאישה שחורה.

(אתה מבטיח לי, מאני?

נאחזת בו, ידיים שלדיות לופתות, כמו בסרט אימה.

יה, אני אעשה את זה.

כי אני ממש רוצה שהיא תקבל משהו. אחרי כל מה שהיא עשתה.

אני מבין, הוא אומר.

תבטיח לי. תגיד את המילים.

אני מבטיח, אומר אבא, הקול שלו נשמע חנוק.)

עד עכשיו היא רואה את התמונה, הוריה אחוזים זה בזה כמו ישו ואמא שלו, סבך איום ועצוב של לפיתה ובכי. פס הקול במקום אחר, גבוה יותר ונפרד, קודם המילים לא הגיעו אליה, אבל עכשיו סוף סוף היא מבינה על מי הם דיברו. ברור. כמובן. אלא מה.

היא יושבת במקום החביב עליה, בין הסלעים, למרגלות העץ השרוף. איפה שהייתי כשהברק פגע, איפה שכמעט מתּי. בום, אש לבנה יורדת מהשמיים. כאילו אלוהים הצביע עלייך, אומר אבא, אבל מאיפה לו, הוא לא היה כאן כשזה קרה. זעם האל הוא כמו אש נקמות. אבל אני לא נשרפתי, לא כמו העץ. רק בכפות הרגליים.

חודשיים בבית החולים, מחלימה. כפות הרגליים עדיין רגישות ואצבע אחת חסרה בכף הרגל. היא נוגעת עכשיו במקום, ממששת את הצלקת. יום אחד, היא אומרת בקול רם. יום אחד אני. אבל המחשבה נקטעת באמצע ומה שהיא תעשה יום אחד נשאר תלוי באוויר, מושהה.

מה שקורה עכשיו הוא שמישהו אחר עולה מהצד האחר של התל. דמות מתקרבת, מתמלאת בהדרגה, מתעטפת בגיל ובמין ובמוצא כמו פריטי לבוש עד שאָמוֹר מביטה על נער שחור, גם הוא בן שלוש־עשרה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו מהוהים, נעלי התעמלות מתפרקות לרגליו.

זיעה מדביקה בד לעור. להפריד באצבעות.

שלום לוּקאס, היא אומרת.

מ'עניינים, אָמוֹר.

קודם צריך לדפוק על האדמה במקל. אחר־כך הוא מתיישב על סלע. הדיבור ביניהם קל. זאת לא פעם ראשונה שהם נפגשים כאן. עדיין ילדים, על סף הכבר־לא־ילדים.

מצטער על אמא שלך, הוא אומר.

היא כמעט בוכה שוב, אבל רק כמעט. זה בסדר שלוקאס אומר את זה כי גם אבא שלו מת, במכרה זהב ליד יוהנסבורג כשהוא היה עוד קטן. משהו מחבר ביניהם. הדבר שהיא נזכרה בו כרגע נשפך ממנה, היא רוצה לספר לו.

עכשיו הוא שלכם, הבית, היא אומרת.

הוא מסתכל עליה, לא מבין.

אמא שלי אמרה לאבא שלי לתת אותו לאמא שלך. כשנוצרי מבטיח הוא מקיים.

הוא מסתכל מהגבעה לצד האחר, למקום שהוא גר, למטה, בבית הקטן העקום. בית לומברד, ככה כולם קוראים לו, אפילו שגברת לומברד הזקנה מתה לפני שנים, לפני שסבא של אָמוֹר קנה את הבית כדי שהמשפחה ההודית לא תיכנס ובמקום זה נתן לסלומה לגור שם. יש שמות שתופסים, יש כאלה שלא.

הבית שלנו?

עכשיו הוא יהיה שלכם.

הוא ממצמץ, עדיין מבולבל. זה תמיד היה הבית שלו. הוא נולד שם, הוא ישן שם, על מה הילדה הלבנה מדברת? הוא משתעמם, יורק על האדמה וקם. היא שמה לב כמה שהרגליים שלו נהיו ארוכות וחזקות, רואה את השערות המקורזלות שצומחות לו על הירכיים. היא גם מריחה את הריח שלו, צחנת הזיעה. כל זה חדש, או אולי תשומת הלב שלה חדשה, והיא כבר נבוכה, עוד לפני שהיא קולטת שהוא מסתכל עליה.

מה? היא אומרת, משתבללת, זרועות חובקות ברכיים.

שום דבר.

הוא מדלג אל הסלע שלה, משתופף לידה. רגלו העירומה קרובה לרגלה, היא חשה בחמימות ובעקצוץ, מרחיקה את הברך שלה בתנועה חדה.

איכס, היא אומרת. אתה צריך להתרחץ.

הוא קם מייד וחוזר בדילוג לסלע האחר. עכשיו היא מצטערת שגירשה אותו, אבל היא לא יודעת מה לומר. הוא שוב מרים את המקל שלו וחובט בו.

בסדר, הוא אומר.

טוב.

הוא יורד מהגבעה בדרך שבה עלה, צולף במקל על קצות העשבים הלבנים, דוחף אותו לתוך תילי הטרמיטים. מבהיר לעולם שהוא כאן.

היא מסתכלת עליו עד שהוא נעלם, מרגישה יותר קלה עכשיו כי המכונית השחורה הגדולה הסתלקה ושְחור גדול שרבץ עליה הסתלק גם הוא. אחר־כך היא יורדת מהצד האחר של התל, מתעכבת פה ושם להסתכל על סלע או על עלה, אל הבית שלה, כלומר הבית שעליו היא חושבת כעל הבית שלה. כשהיא נכנסת בדלת האחורית, מאה שלושים ושלוש דקות ועשרים ושתיים שניות עברו מאז ברחה. ארבע מכוניות, כולל המכונית השחורה הארוכה, עזבו, מכונית חדשה אחת הגיעה. הטלפון צלצל שמונה־עשרה פעמים, פעמון הדלת פעמיים, פעם אחת כי מישהו שלח פרחים שהגיעו בניגוד לכל היגיון עד הנה. עשרים ושתיים כוסות תה, שישה ספלי קפה, שלוש כוסות משקה קל, ושישה ברנדי־קולה נשתו. שלוש האסלות בקומת הקרקע, שאינן מורגלות בעומס כזה, הודחו עשרים ושבע פעמים בסך הכל וסילקו תשעה נקודה שמונה ליטר שתן, חמישה נקודה שניים ליטר צואה, תכולת קיבה אחת של מזון מעוכל למחצה וחמישה מיליליטר נוזל זרע. מִספרים בלי סוף, אבל מה הטעם במתמטיקה? בכל חיי אנוש יש בעצם רק אחד מכל דבר.

כשהיא נכנסת בהיחבא למטבח היא שומעת קולות רחוקים, אבל החלק הזה של הבית שקט. היא עולה במדרגות לקומה השנייה. פונה במסדרון המוביל לחדרה. בדרך היא חייבת לעבור את החדר של אמא, עכשיו הוא ריק, סלומה הלכה לכבס את המצעים, ואף על פי שהיא יודעת שמה שלא קרה לא קרה כאן, היא צריכה, היא חייבת, להיכנס.

ילדה מביטה על החפצים של אימה. את כל זה היא מכירה בעל פה, כמה צעדים מהדלת למיטה, איפה מפסק המנורה, הפסים המתערבלים הכתומים על השטיח כמו התחלה של כאב ראש, וכולי וכולי. מזווית העין נדמה לה שהיא רואה את פניה של אמא מופיעות במראה אם כי כשהיא מסתכלת בה הן נעלמות. אבל היא יכולה להריח את אמא שלה, או תערובת של ריחות שהיא בעיניה הריח של אימה אם כי בעצם אלה עקבות האירועים האחרונים, תערובת של קיא, קטורת, דם, תרופות, בושם וניחוח כבוש ואפל, אולי זה ריח המחלה עצמה. נפלט מהקירות, תלוי באוויר.

היא לא פה.

אחותה אסטריד מדברת, איכשהו היא הבחינה בה ועלתה אחריה.

לקחו אותה.

אני יודעת. ראיתי.

הסדינים נלקחו מהמיטה והמזרן העירום מוכתם במשהו לא מזוהה. שתיהן מסתכלות על שולי הכתם הכהים כאילו זוהי מפה של יבשת חדשה, מרתקת ומפחידה.

הייתי איתה כשהיא מתה, אומרת אסטריד לבסוף, וקולה רוטט כי היא משקרת. היא לא הייתה עם אימה במותה. היא הייתה מאחורי האורוות, דיברה עם דין דה וֶט, הנער מרסטנברג שבא לפעמים לעזור בחווה, לנקות את האורוות. אבא של דין נפטר לפני כמה שנים ודין תמך באסטריד בזמן שאימה גססה. זהו נער רציני וחסר חן והיא נהנית מתשומת הלב שלו, כחלק ממודעות גברית כללית שבאחרונה התחילה לקלוט. כך שהאנשים היחידים שהיו עם רייצ'ל סווארט ברגע מותה היו בעלה, המכונה גם אבא או מאני, והבחורה השחורה, איך אמרנו שקוראים לה, סלומה, והיא כמובן לא נחשבת.

הייתי צריכה להיות איתה. ככה אסטריד חושבת. והיא מרגישה אשמה שבעתיים מפני שבאותו רגע פלירטטה עם דין. היא חושבת, בטעות, שאחותה הקטנה יודעת את האמת עליה. לא רק את האמת הזאת, גם דברים אחרים. לדוגמה, שלפני חצי שעה הקיאה את ארוחת הצהריים שלה כפי שהיא עושה באופן קבוע כדי להישאר רזה. היא נוטה לפחדים פרנואידיים כאלה, לפעמים יש לה הרגשה שהאנשים סביבה יכולים לקרוא בסתר את מחשבותיה, או שהחיים הם הצגה מסובכת שבה כל האנשים מעמידים פנים ורק היא לא. אסטריד היא אדם מלא פחדים. בין השאר היא פוחדת מחושך, מעוני, מסופות רעמים, מהשמנה, מרעידות אדמה, משיטפונות, מתנינים, משחורים, מהעתיד, מכך שמנגנוני החברה הסדורים יתפרקו. מכך שלא יאהבו אותה. מכך שמעולם לא אהבו אותה.

אבל עכשיו אָמוֹר שוב בוכה, כי אסטריד אמרה את המילה כאילו זאת עובדה וזה לא נכון, זה לא נכון, אף על פי שהבית מלא אנשים שלא אמורים להיות בו, שבדרך כלל לא נמצאים בו, לפחות לא בבת אחת.

אנחנו צריכות להתכונן, אומרת אסטריד בחוסר סבלנות. את צריכה להוריד את התלבושת האחידה וללבוש משהו אחר.

להתכונן למה?

אסטריד לא יודעת מה התשובה, וזה מעצבן אותה.

לאן נעלמת? כולנו חיפשנו אותך.

עליתי לתל.

את יודעת שאסור לך לעלות לשם לבד. ומה את עושה כאן? בחדר שלה?

רק הסתכלתי.

על מה?

לא יודעת.

זאת האמת, היא לא יודעת, היא רק מסתכלת, זה הכל.

לכי להחליף בגדים, מצווה עליה אסטריד, מודדת קול של מבוגרת, עכשיו שהתפנתה מִשֹרה.

את לא תגידי לי מה לעשות, אומרת אָמוֹר, ובכל זאת היא הולכת, פשוט כדי להימלט מאסטריד, וזו, ברגע שהיא נשארת לבדה בחדר, לוקחת צמיד שהבחינה בו על שידת הלילה, חישוק קטן ויפה של חרוזים כחולים ולבנים. היא ראתה את אימה עונדת אותו, היא כבר מדדה אותו בעבר. עכשיו היא שוב משחילה לתוכו את כף ידה, מרגישה איך הוא נצמד לה לדופק. היא מחליטה שהוא תמיד היה שלה.

אני לא יפה. כך חושבת אָמוֹר, לא בפעם הראשונה, כשהיא מסתכלת על עצמה במראה שמאחורי דלת הארון שלה. היא בבגדיה התחתונים, הכוללים חזייה קטנה שנרכשה לא מכבר, תחושת הבשר המנץ עדיין חדשה ומערערת. אגן הירכיים שלה התרחב וההתעבות נראית לה כבדה, מופרזת, מגונה. היא לא אוהבת את הבטן שלה ואת הירכיים שלה ואת כתפיה השחוחות. היא לא אוהבת את כל הגוף שלה, כמו רבים מכם, אבל אצלה זה בלהט של גיל ההתבגרות שהיום נדמה נוכח יותר מתמיד, סמיך ומלוהט יותר מתמיד.

ברגעים כאלה של התכנסות פנימית האוויר סביבה נטען בראיית הנסתר. בזמן האחרון קרה כמה פעמים שהיא ידעה מראש, שבריר שנייה קודם, שתמונה תיפול מהקיר, שחלון ייפתח פתאום, שעיפרון יתגלגל על השולחן. היום היא מסתכלת במראה אל מעבר לבבואתה ובטוחה ששריון צב מפויח המונח על שידת הלילה יתרומם באוויר. היא צופה בו כשהוא מתרומם. כאילו מבטה נושא אותו, היא רואה איך הוא מתקדם בשלווה לאמצע החדר. אחר־כך היא מרפה ממנו, ואולי משליכה אותו, כי הוא מוטח ברצפה ומתנפץ.

שריון הצב הוא, ובעצם היה, אחד הפריטים המעטים מאוד שאספה, את כולם מצאה בשדות. אבן בעלת צורה מוזרה, גולגולת נמייה זעירה, נוצה ארוכה ולבנה. חוץ מזה החדר ריק מהסימנים והרמזים המקובלים, יש בו רק מיטת יחיד עם שמיכתה, שידת לילה ומנורה, ארון ושידת מגירות. רצפת עץ בלי חיפוי או שטיח. הקירות עירומים גם הם. כשהילדה עצמה לא נמצאת בו החדר הוא כמו דף חלק, כמעט ללא אות או רמז שאומר עליה משהו, ואולי דווקא זה אומר עליה משהו.

היא מחזיקה בידה חתיכה משריון הצב כשהיא יורדת במדרגות קצת אחר־כך. אנשים עדיין מסתובבים והיא מקפידה להסתכל ישר ומתקרבת לדמותו של אביה, שעדיין רבוץ בכורסה.

איפה היית? שואל אבא. דאגנו מאוד.

הייתי על התל.

אָמוֹר, את יודעת שאת לא אמורה להיות שם לבד. למה את תמיד חוזרת לשם?

לא רציתי לראות אותה. ברחתי.

מה יש לך ביד?

היא נותנת לו את שבר השריון המכורסם ולא ממש מצליחה להיזכר, במצבה ההמום, מהו ומהיכן הגיע. זה נראה כמו ציפורן רגל ענקית, איזה גועל, פויה. משהו שהיא מצאה שם. תמיד היא מכניסה הביתה כל מיני שאריות מגעילות של טבע. הוא כמעט משליך אותו אבל הדחף מתפוגג והוא מחזיק בו כמו שהחזיקה היא, באחיזה רופפת.

בואי הנה.

עכשיו הוא מתמלא רגש חם כלפיה, עמוק ושטחי גם יחד. חסרת מגן כזאת, נשמה פשוטה. ילדתי, ילדתי הקטנה. אוסף אותה אליו ופתאום שניהם מתמוססים וחוזרים לרגע דומה לפני שבע שנים, בלובן שמייד אחרי מכת הברק, רגעי החצי־חלום שאחרי התאונה. נושא את אָמוֹר בזרועותיו בירידה מהתל. הושע אותה. הושע אותה, אלי, ואהיה שלך לעד. בשביל מאני זה היה כמו משה היורד מן ההר, זה היום שבו רוח הקודש נגעה בו וחייו השתנו. אָמוֹר זוכרת את זה אחרת, צחנת הבשר החרוך באוויר, כמו בשר על האש, כמו בְּרָאי, סירחון הקורבן בטבור העולם.

התל. לוקאס. השיחה. זה מה שירדה מהקומה השנייה כדי לומר לו, והיא מתרוממת ומתנתקת מהמקום שנלחצה בו אל חולצתו ואל ריח הזיעה והיגון ודאודורנט ברוּט.

אתה תקיים את ההבטחה שלך, היא אומרת. לאף אחד משניהם לא ברור אם זאת קביעה או שאלה.

איזו הבטחה?

אתה יודע. מה שאמא ביקשה שתעשה.

אבא יגע, כמעט שחוק עד דק, בכל רגע עלול כל החול לאזול ממנו. יה, הוא אומר במעורפל, אם הבטחתי אקיים.

תקיים?

אמרתי שכן. הוא מוציא מכיס הז'קט ממחטה ומקנח את האף ואז מסתכל לתוך הממחטה לראות מה הפיק. מחזיר אותה לכיס. על מה בדיוק אנחנו מדברים? הוא שואל.

(על הבית של סלומה.) אבל עכשיו אוזלים גם כוחותיה של אָמוֹר והיא שוב קורסת על חזהו. כשהיא מדברת הוא לא שומע אותה.

מה אמרת?

אני לא רוצה לחזור לפנימייה. אני שונאת לגור שם.

הוא חושב על זה. את לא חייבת לחזור, הוא אומר. זה היה רק סידור זמני, בזמן שאמא... בזמן שאמא הייתה חולה.

אז אני לא חוזרת לשם?

לא.

אף פעם?

אף פעם. אני מבטיח.

עכשיו היא מרגישה שקועה ורחוקה, כאילו היא בתוך מערה תת־קרקעית, חמה ודוממת. כמה הפכפך הוא הלב. אחר הצהריים מתמעט אל קיצו הצהוב הארוך. אמא שלי מתה הבוקר. עוד מעט יהיה מחר.

למאני נמאס שהיא נצמדת אליו והוא צריך לכבוש דחף לא יפה להדוף אותה. תמיד הדאיגה אותו, בלי שום בסיס מוחשי, השאלה אם אָמוֹר היא באמת בתו. אחרונת הילדים, לא מתוכננת, נהרתה בתקופה הקשה ביותר בנישואיו, בימים שהוא ואשתו התחילו לישון בחדרים נפרדים. לא הרבה אהבים היו אז, ודווקא אז הגיעה אָמוֹר.

אבל אם כך ואם כך, אין ספק שהיא חלק מהתוכנית האלוהית. בזכותה בוודאי נגאל, כשהאל כמעט לקח אותה מהם ומאני פתח סוף סוף את ליבו לרוח הקודש. זמן לא רב אחר־כך, ברגע של תפילה עמוקה, הבין מה עליו לעשות כדי להיטהר. הוא, הרמן אלברטוּס סווארט, צריך להתוודות על חטאיו בפני אשתו ולבקש שתמחל לו, והוא באמת סיפר לרייצ'ל הכל, כולל ההימורים והזונות, הוא חשף וקילף את עצמו, אבל במקום להזדכך נישואיו נעכרו, במקום לסלוח לו היא שפטה אותו ולא לקולא, במקום ללכת אחריו למחוז הברכה היא פנתה בכיוון ההפוך, בחזרה לבני עמה. כמה נסתרות מאיתנו דרכי האל!

הוא מסתובב בכורסה ולוקח את פניה של אָמוֹר בשתי ידיו, מלכסן אותן כלפיו, מביט בתווי הפנים, מחפש איזה סימן, משהו שחייב להיות עצם מעצמותיו, מתאי גופו. לא בפעם הראשונה הוא עושה זאת. היא מחזירה לו מבט מתוך שתי השמשות השחורות שלה, מבוהלת.

אולי הוא עומד לומר לה משהו אבל למזלנו משתיק אותו הכומר, דומיני סימרס, הקרב ובא. הכומר הטוב היה כאן רוב היום, מרעיף תפילות ועידוד על חבר חשוב בצאן מרעיתו. בשנות המסע והחיפושים מאז לחכה אש הקודש את מאני והוא גילה סוף סוף את האמת הנצחית, אלווין סימרס היה לו רועה רוחני ומורה דרך. חוקי הכנסייה שלו הם קורות השלד הסומכות אותי.

אני צריך ללכת עכשיו, לצערי, אומר הכומר. אבל אחזור מחר.

את מאני הוא רואה כמצבור של כתמים, כי הדומיני מאבד את מאור עיניו, הן מסתתרות מאחורי עדשות כהות ועבות וכשהוא הולך הוא צריך להישען על מישהו. להישען בפועל; בנסיבות אלה, ישו הוא רק מטפורה. ומכאן נוכחותו של פרח הכמורה, זה שאיבד את אמונתו ברוב רשלנותו ועכשיו הוא מנסה להפנות את הדומיני בזווית הנכונה כדי שהשיחה תתנהל למישרין.

סוף סוף יש למאני סיבה להזיז את בתו הצידה, בזהירות, כמו רהיט שביר, ובן רגע הוא שוכח אותה. אני אלווה אתכם למכונית, הוא אומר. כשהוא מוביל את השניים לאט אל דלת הכניסה הוא עובר ליד תצלום ממוסגר של עצמו על המזנון, תמונה שצולמה לפני עשרים שנה ב"סקיילי סיטי", פארק הזוחלים שלו, קצת אחרי הפתיחה. מהיום הראשון גרף כסף, והדבר ניכר בחיוכו הרחב של הצעיר שבתמונה. מאני בגיל עשרים ושבע. בזמנו הוא נחשב מציאה. כל־כך משעשע, תמיד עושה שטויות, וגם נראה טוב, תראו את התמונה אם אתם לא מאמינים. קווצת שֹיער ארוכה על מצחו, חיוך חצוף, חושף שיניים. קצת ילד רע. אוחז נחש קטלני וזועם בכל יד, בשמאלו ממבה שחורה, בימינו ממבה ירוקה, נעוריו ובריאותו וביטחונו מתפרצים ממסגרת התמונה. משקפיים כהים, כמובן, עם מסגרת גדולה ונוצצת, פאות לחיים שופעות בגון הנחושת, בצבע השיער המבצבץ על חזהו החשוף. פורה ופראי, כולן רצו אותו, מה פלא שרייצ'ל ויתרה על הכל בשבילו. ושינתה את דעתה כשגם הוא השתנה.

בחוץ הדומיני מגשש באוויר, מוצא את מאני ומושך אותו אליו לחיבוק מתנשף אך גברי. ישו ייתן לך כוח, הוא אומר באוזנו. משפט חסר משמעות, כשחושבים על זה, אבל מאני אומר שכן, ישו ייתן לו כוח. כבר הרבה זמן שהוא נותן. תחזור מחר? הוא שואל בדאגה, כנראה לא בטוח שיוכל להסתפק בישו, והכומר מבטיח לחזור.

ואז הם מתחילים לנסוע, פרח הכמורה הוא האוחז בהגה, הגבר הקשיש יושב לצידו. הם לא אומרים מילה בדרך המשובשת עד לשער הכניסה, אם כי גרוגרתו של הנהג עולה ויורדת, כמו מצוף דיג, כאילו היה רוצה לומר משהו.

רק אחרי שעברו בשער ועלו על הכביש הסלול אלווין סימרס מתעורר.

משפחה נפלאה, הוא אומר. והאיש הזה לא יישבר.

האוחז בהגה מאזין, מחייך לעצמו בקנאה. לא להישבר! התיתכן ודאות כזאת? לא בשבילי. לא הלילה. אפילו להאמין שיצליח להישאר על הכביש קשה לו, ידיו חלקלקות כל־כך.

הכומר הקשיש הוא גבר גדול ורך ולו שיער חום מקומט מוברש הצידה. בכלל הוא נראה מקומט כי אחותו לטישיה, הדואגת לכל מחסורו, אינה מצטיינת בגיהוץ. גם עור ידיו וצווארו ופניו, כל חלקיו הגלויים, רופף וחרוש קמטים, ובאמת שלא הייתם רוצים לראות את השאר, מתחת לבגדים.

מטבעו יש בו כבדות אבל היום הוא כבד־ראש במיוחד כי מותה של רייצ'ל, אישה שהחציפה פנים כנגדו מן הרגע הראשון, חי נפשי, אישה גאה וקשת עורף שהפנתה עורף לאדוננו, מסלק מכשול ומקרב אותו למשהו שהוא רוצה מאוד. לא לעצמו, מה פתאום! רק למען הכנסייה ולתפארת עבודת האל. אני רק כלי שרת. אבל עכשיו הכלי מרגיש שהדרך פנויה סוף סוף וייתכן שבקרוב תעבור לרשותו חלקת קרקע נחשקת.

תאסוף אותי מחר בארבע אחר הצהריים, הוא מכריע.

אנחנו חוזרים ל... לאנשים האלה?

יה, אנחנו שבים אל משפחת סווארט. מלאכתי שם לא תמה.

*המשך העלילה בספר המלא*