אורח הנשפים האחרונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אורח הנשפים האחרונים
הוספה למועדפים

אורח הנשפים האחרונים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בין מושאי הערצתו הספרותיים של דֵז־אֵסֵנְט, גיבורו האקסצנטרי של קרל־ז'וריס הויסמנס ברומן 'להפך', נמצא וילייה דה ל'איל־אדם, סופר המכונה "מקולל", נחשב לאחד ממולידי הספרות החדשה בשלהי המאה התשע עשרה — לא הספרות הריאליסטית שדה ל'איל־אדם התייחס אליה באירוניה דוקרנית ובסרקזם חריף, אלא מה שאפשר להגדיר כספרות על־נטורליסטית. עבורו כל הדברים — בריות, מאורעות, מה שקיים לכאורה במציאות לא היה אלא "יער של סמלים". בסופרים הריאליסטים ראה "פרובינציאליים נצחיים של רוח האדם".
 
דה ל'איל־אדם היה נצר למשפחת אצולה ברטונית שירדה מנכסיה והתדרדרה לחרפת רעב. בהיותו כבן שבע עשרה התאהב באישה צעירה שמתה מוות פתאומי. במהלך חייו חווה עוני ואהבה נכזבת, ועד יומו האחרון נאבק נגד עולם מטומטם המתנהל על פי מוסכמות כובלות אדם.
 
וילייה דה ל'איל־אדם נולד בסן־בריאק, ברטנייה, ב־1838 ומת בפריז ב־1889.

תקציר

שלוש נשים ושלושה גברים מתכנסים בערב שאמור להיות עליז, עד שמגיע אורח מוזר והכול משתבש. הערב, שהיה אמור להיות מבדר ומשעשע, שוקע לתהומות של פחד ואכזריות, והופך לאירוע הזוי המעורר חשבון נפש.
"לא יכולתי שלא להשמיע צעקה; נזכרתי איפה ראיתי אדם זה בפעם הראשונה! [...] היה בכיכר זו חפץ שאין מלנכולי ממנו, במופע שהנחתי לשני סטודנטים מידידיי לגרור אותי אליו — ושנשבעתי שלא אראנו שוב לעולם. [...] משהו דומה לגרדום, גיליוטינה, אדוני! אם זיכרוני אינו מטעני. כן, זו הייתה גיליוטינה. עכשיו, אני בטוח בזה! רגע, אמרתי והושטתי את אצבעי לעבר האורלוגין, זה שעה הפכנו כולנו למשתפי פעולה עם השיגעון של האיש הזה. [...] האם אין אנו, ברגע זה ממש, בהסכם שבשתיקה, לוקים בברבריות כמעט קודרת כמו שלו?" 
אורח הנשפים האחרונים הוא הסיפור הארוך והמורכב ביותר בין סיפוריו של הסופר והמשורר הסימבוליסט הצרפתי אוגוסט וילייה דה ל'איל־אדם (1889-1838), ידידם של סטפן מלארמה ושל ז'וריס־קרל הויסמנס, שהגדיר את יצירתו כ"הלצה שחורה".

פרק ראשון

אורח הנשפים האחרונים
למדאם נִינָה דה וִילָאר[1]

האלמוני הוא חלק הארי.

פרנסואה אָרָאגוֹ[2]

[1] Nina de Villard (1843–1884), מלחינה, סופרת ובעיקר בעלת סלון ספרותי שבו נהג וילייה לקרוא בקול את סיפוריו. 
[2] François Arago (1786–1853), מתמטיקאי ואסטרונום צרפתי ידוע. בראשית המאה התשע עשרה תמך במהפכנים באיטליה. 

אביר האבן[1] יכול לבוא לסעוד עימנו בערב: הוא יכול להושיט לנו יד! אנו שוב ניקח אותה. אולי הוא זה שיחוש בקור.

ערב אחד, בקרנבל של שנת ...186, ק***, אחד מידידיי ואני, באופן מקרי, מחמת שעמום "עז וסתמי", נמצאנו לבדנו בקִדמת הבמה, בנשף באופרה.

זה שניות מספר התפעלנו, מבעד לאבק, בפסיפס הסואן ורוגש של המסכות השואגות מתחת לנברשות, מתנועעות לפי נגינת ריקוד המכשפות של שטראוס.[2]

לפתע פתאום נפתחה דלת התא: שלוש גבירות, באִוושת משי, קרבו בין הכיסאות הכבדים ולאחר שהסירו את מסכותיהן, אמרו לנו:

"ערב טוב!"

היו אלה שלוש נשים צעירות בעלות שאר רוח ויפות להפליא. לעיתים פגשנו אותן בעולם האמנות של פריז. שמותיהן היו: קליאו האפרורית, אנטוניה שַׁאנְטִיִי ואנה ז'קסון.

"ובאתן לכאן להשתמט מן הנשף, גבירותיי?" שאל ק*** והזמין אותן לשבת.

"הו! עמדנו לצאת לסעוד לבדנו, כי הבריות בערב זה נוראות ומשעממות, השרו עצבות על דמיוננו," אמרה קליאו האפרורית.

"כן, התכוונו ללכת כשהבחנו בכם!" אמרה אנטוניה שאנטיִי.

"לכן, בואו איתנו, אם אין לכם דבר טוב יותר לעשות," סיכמה אנה ז'קסון.

"הידד! צהלה ואורה!" השיב ק*** בשלווה. "האם הבית המוזהב מעורר בכן התנגדות קשה?"

"רחוקה מאיתנו מחשבה זו!" אמרה אנה ז'קסון המרהיבה ופרשה את מניפתה.

"אם כך, יקירי," הוסיף ק*** ופנה אליי, "קח נא את פנקסך, הזמן את הסלון האדום ותן את פתק ההזמנה בידי השליח של מיס ז'קסון. זה, אני סבור, הצעד הבא, אלא אם יש לך דעה לא טובה על הבית המוזהב?"

"אדוני," אמרה לי מיס ז'קסון, "אם תקריב עצמך עד כדי תזוזה למעננו, תמצא את הדמות הלבושה כציפור פניקס — או כזבוב — מתמוגגת מנחת באכסדרה. היא נושאת את הפסידונים הבולט לעין בָּטיסְט או לַפּיֵיר — האם תואיל בטובך? וחזור תכף ומייד לאהוב אותנו עד בלי די."

זה זמן מה לא הקשבתי לאיש. הבטתי באדם זר יושב בתא מולנו, גבר בן שלושים וחמש או שלושים ושש, שפניו חיוורים כפני אנשי המזרח; הוא החזיק בידו משקפת תיאטרון ונופף אליי לשלום.

"הו! זה האלמוני שלי מוִויסְבָּאדֵן!"[3] אמרתי לעצמי בלחישה, לאחר בירור קצר.

כיוון שאיש זה עשה לי, בגרמניה, טובה קלה מן הסוג שהנוהג מתיר להחליף בין מטיילים — הו! פשוט היה מדובר בסיגרים, נראה שהוא ציין בפניי את מעלתם בחדר ההסבה — נופפתי לו בחזרה.

רגע לאחר מכן, באכסדרה, בעודי תר אחר מבטו של הפניקס שדובר בו, ראיתי את האיש הזר בא לעומתי. פנייתו הייתה מן הנעימות ביותר, ונראה לי אדיב למדי להציע לו את עזרתנו במקרה שהוא מרגיש בודד מדי בלב המהומה השוררת.

"ואת מי יש לי הכבוד להציג לחבורתנו הנלבבת?" שאלתי אותו בחיוך, כאשר נענה לי.

"הברון פון ה***," אמר לי. "מכל מקום, לאור התנהגותן האדישה של גבירות אלה, וקשיי הדיבור בערב קרנבל נאה זה, הרשה לי לבחור, לשעה קלה, שם אחר — הראשון שעולה בדעתי, נגיד... (הוא החל לצחוק) הברון סָאטוּרְן,[4] אם תרצה."

גחמנות זו הפתיעה אותי במקצת, אך כיוון שהיה מדובר בטירוף דעת כללי, הצגתי אותו בקור רוח לנשים המהודרות שלנו, לפי הנתון המיתולוגי שהוא ניאות להתמצות אליו.

גחמנותו פעלה לטובתו. כולם ניאותו להאמין שאיזה מלך מאלף לילה ולילה מטייל בעילום שם. קליאו האפרורית, בידיים שלובות, אפילו מלמלה את שמו של אחד בשם ג'וּד, שנודע ברבים בעת ההיא, מעין פושע שלא נמצא עדיין ושמקרי רצח למיניהם, כנראה, פיארוהו והעשירוהו במיוחד.

משהוחלפו המחמאות, שאלה אנה ז'קסון האדיבה תמיד, בין שני פיהוקים בלתי נשלטים: "אולי יסכים הברון לסעוד עימנו, למען הסימטריה הרצויה?"

הוא ניסה להתגונן.

"סוזנה אמרה לך זאת כמו דון ז'ואן לפֶּסֶל של האביר,"[5] אמרתי בהתלוצצות, "הסקוטים האלה רשמיים כל כך!"

"היינו צריכים להציע למר סאטורן לבוא להרוג איתנו את הזמן!" אמר ק***, קר רוח, שביקש להזמין 'בדרך רגילה'.

"אני מצטער מאוד אבל עליי לסרב!" ענה בן שיחו. "סלחו לי, עניין בעל חשיבות ראשונה במעלה מזמן אותי הבוקר, בשעה מוקדמת מאוד."

"דו־קרב לשם צחוק? סוג של וֶרְמוּט?" שאלה קליאו האפרורית, מעווה את פיה.

"לא, גברתי... פגישה, כיוון שאת מואילה בטובך לבחון אותי בעניין זה," אמר הברון.

"טוב! ודאי ביטוי מפרוזדורי האופרה, אני בטוחה!" קראה אנה ז'קסון היפה. "החייט שלך, מחבב חליפות של פָּרָשׁ־קל, כנראה התייחס אליך כאל אמן או דמגוג. אדוני היקר, הערות כאלה אין להן כל משקל. אתה זר, רואים."

"אני זר כמעט בכל מקום, גברתי," השיב הברון סאטורן בקידה.

"באמת! אתה מנסה להתחבב?"

"לעיתים נדירות, האמיני לי!..." מלמל האיש המיוחד, בנימה אדיבה מאוד וגם נפתולית מאוד.

החלפנו מבט ק*** ואני; לא הבנו דבר. מה רצה אדון זה לומר? הבידור, על כל פנים, נראה לנו משעשע למדי.

אך, כילדים הנשנקים כאשר מסרבים להם:

"אתה שייך לנו עד עלות השחר, ואני אוחזת בזרועך!" קראה אנטוניה.

הוא נכנע; עזבנו את האולם.

פרץ זה של חוסר היגיון היה נחוץ כדי להביא את הדברים לידי גמר; עמדנו להימצא באינטימיות יחסית למדי עם גבר שלא ידענו דבר על אודותיו, מלבד שהוא שיחק בקזינו של ויסבאדן ובחן את טעמיהם השונים של סיגרי הוואנה.

אהה! זה לא היה חשוב! כלום אין הדבר הקצר ביותר, היום, הוא ללחוץ את ידי הכול?

בבולוואר, קליאו האפרורית נשענה לאחור, צוחקת בירכתי המרכבה, וכמו נמר החברבורות שלה המתינה כשפחה.

"אל הבית המוזהב!" אמרה.

היא רכנה לעברי:

"אני לא מכירה את ידידכם, איזה מין אדם הוא? הוא מסקרן אותי עד בלי די. יש לו מבט משונה!"

"ידידנו?" השבתי, "ראיתי אותו אולי פעמיים, בעונה שעברה, בגרמניה."

היא הביטה בי מופתעת.

"מה קרה," הוספתי, "הוא בא לומר לנו שלום בתא שלנו ואת הזמנת אותו לסעוד על סמך היכרות בנשף מסכות! נניח שעשית מעשה נמהר הראוי לאלף מיתות, קצת מאוחר עכשיו להיבהל מן האורח שלנו. אם המוזמנים לא יהיו מוכנים מחר להוסיף להכיר זה את זה, הם ייפרדו לשלום כמו בליל אמש, ותו לא. סעודת ערב אין לה כל משמעות."

אין דבר משעשע יותר מן המחשבה שאנו מבינים אי אלו רגישויות מעושות.

"מה זאת אומרת, אתה לא מכיר טוב יותר את הבריות? — ואם הוא..."

"לא אמרתי לך את שמו? הברון סאטורן? — האם את חוששת שתפגעי בו, עלמתי?" הוספתי בנימת קול חמורה.

"אתה בלתי נסבל, אתה יודע!"

"הוא לא נראה יווני, לכן ההרפתקה שלנו פשוטה לגמרי — מיליונר משעשע! זה לא אידיאלי?"

"הוא נראה לי די בסדר, מר סאטורן," אמר ק***.

"ולפחות בימי קרנבל, גבר עשיר מאוד ראוי תמיד להערכה," סיכמה בקול רגוע סוזנה היפה.

הסוסים יצאו לדרך. מרכבתו הכבדה של הגבר הזר נסעה אחרינו. אנטוניה שאנטיי (מוכרת יותר בכינויה, הילדותי במקצת, אִיזוֹלְט), השלימה עם חֶבְרתו המסתורית.

ישובים בסלון האדום, הורינו לז'וזף לא להכניס אלינו אף יצור חי, מלבדו, כלומר ז'וזף, ומלבד ידידנו הנודע, הדוקטור הקטן הפנטסטי פְלוֹרִיאן לֵז אֶגְלִיזֹוט, אם במקרה, הוא יבוא למְצוֹת את הלובסטר המהולל שלו.

גזיר עץ נמחץ באח המבוערת. מסביבנו פשטו ריחות מעובשים של בדים, של פרוות שהוסרו, של פרחי חורף. אורות הפמוטים לפתו, על גבי שידה, את האניצים הכסופים, שם קפא יין ד'אָיי[6] הנוגה. פרחי הקמליה, שאניציהם תפחו בקצות גבעולי הפליז שלהם, גדשו את אגרטלי הבדולח שעל השולחן.

בחוץ ירד גשם דלוח ועדין, מנוקד בפתותי שלג; לילה קר כקרח; סאון הכרכרות, צעקות המסכות, היציאה מהאופרה. היו אלה ההזיות של גָבַרְנִי, של דֵבֶרְיָה, של גוסטב דוֹרֶה.[7]

כדי להסות קולות אלה, הווילונות היו פרושים בקפידה מעל החלונות הסגורים.

האורחים היו אפוא הברון הסַקסוני פון ה***, ק*** החיוור והסמינתיאני,[8] ואני; אנה ז'קסון, קליאו האפרורית ואנטוניה.

בזמן הסעודה, שרוממה בנעימות מפזזות, הנחתי לעצמי, ביני לביני, לשקוע בתאוות ההתבוננות התמימה שלי — ועליי להודות, לא יכולתי שלא לראות עד מהרה שהיושב מולי אכן ראוי לתשומת לב.

לא, הוא לא היה גבר קל דעת, האורח לשעה שלנו!... תווי פניו והליכותיו לא חסרו, מן הסתם, את הייחוד המקובל שמאפשר לשאת חברת אנשים. המבטא שלו לא היה כלל חדגוני כמבטאם של זרים אחדים; רק חוורון פניו, למען האמת, לבש לפרקים גוונים חיווריינים במיוחד — ואפילו לבנים; שפתיו היו צרות יותר ממשיכת מכחול; הגבות נותרו תמיד מכווצות קמעה, אפילו כשחייך.

משהבחנתי בדברים אלה ואחרים, בסיוע שימת הלב הלא מודעת שכמה סופרים ודאי ניחנו בה, הצטערתי על שהזמנתי אותו לחבור אלינו, בקלות דעת גמורה, והבטחתי לעצמי למחוק אותו, עם שחר, מרשימת המוזמנים הקבועים שלנו. אני מדבר כאן על ק*** ועליי, כמובן; כי המקרה הטוב שהמציא לנו בערב ההוא, את האורחות הנשיות שלנו, היה נושא אותן עימו כמו חזיונות בתום הלילה.

זאת ועוד, הגבר הזר לא איחר ללכוד את שימת ליבנו במוזרות מיוחדת. שיחתו, מבלי לחרוג מערכן המהותי של מחשבותיו, החזיקה אותנו קשובים באמצעות הכוונות המוצנעות מאוד שצליל קולו הבליע בה, כמדומה, בכוונה תחילה.

פרט זה הפתיע אותנו, גם לא יכולנו, משבחנו את דבריו, למצוא בהם משמעות שונה ממשמעותו של משפט של איש חברה. ופעמיים או שלוש, עברה בנו צמרמורת, בק*** ובי, בשל דרכו להדגיש את דבריו ובשל הרושם שהותירו בנו מחשבות נסתרות, מעורפלות לגמרי.

לפתע פתאום, באמצעו של צחוק פרוע לשמע איזו הלצה שהשמיעה קליאו האפרורית — ושהייתה, באמת, מן המבדחות ביותר! — עלתה בי, איני יודע איזו מחשבה עמומה, שכבר ראיתי את הג'נטלמן הזה בהזדמנות שונה לגמרי מהפגישה בוויסבאדן.

ובאמת, תווי פניו המודגשים היו בלתי נשכחים והאור בעיניו, בשעה שעפעף, הטיל על הגוון הזה כעין בבואה של אבוקה פנימית.

מה הייתה הזדמנות זו? לשווא התאמצתי להבהירה במחשבתי. האם איכנע בכלל לפיתוי לבטא במילים את ההבנות המעורפלות שהוא עורר בי?

היה זה זכר מאורע דומה למה שרואים בחלומות.

היכן זה יכול היה להתרחש? כיצד ליישב את זיכרונותיי הרגילים עם מחשבות עזות ורחוקות על רצח, על שקט עמוק, על ערפילים, על פנים מבוהלות, על לפידים של אש ושל דם, שעלו בתודעתי, בלוויית תחושה בלתי נסבלת של פוזיטיביזם[9] למראה האיש הזה.

"אהה, זה!" מלמלתי בלחש, "האם אני שוגה בהזיות, הערב?"

לגמתי שמפניה מגביע.

*המשך העלילה בספר המלא*

בין מושאי הערצתו הספרותיים של דֵז־אֵסֵנְט, גיבורו האקסצנטרי של קרל־ז'וריס הויסמנס ברומן 'להפך', נמצא וילייה דה ל'איל־אדם, סופר המכונה "מקולל", נחשב לאחד ממולידי הספרות החדשה בשלהי המאה התשע עשרה — לא הספרות הריאליסטית שדה ל'איל־אדם התייחס אליה באירוניה דוקרנית ובסרקזם חריף, אלא מה שאפשר להגדיר כספרות על־נטורליסטית. עבורו כל הדברים — בריות, מאורעות, מה שקיים לכאורה במציאות לא היה אלא "יער של סמלים". בסופרים הריאליסטים ראה "פרובינציאליים נצחיים של רוח האדם".
 
דה ל'איל־אדם היה נצר למשפחת אצולה ברטונית שירדה מנכסיה והתדרדרה לחרפת רעב. בהיותו כבן שבע עשרה התאהב באישה צעירה שמתה מוות פתאומי. במהלך חייו חווה עוני ואהבה נכזבת, ועד יומו האחרון נאבק נגד עולם מטומטם המתנהל על פי מוסכמות כובלות אדם.
 
וילייה דה ל'איל־אדם נולד בסן־בריאק, ברטנייה, ב־1838 ומת בפריז ב־1889.

עוד על הספר

אורח הנשפים האחרונים אוגוסט וילייה דה ל'איל־אדם

אורח הנשפים האחרונים
למדאם נִינָה דה וִילָאר[1]

האלמוני הוא חלק הארי.

פרנסואה אָרָאגוֹ[2]

[1] Nina de Villard (1843–1884), מלחינה, סופרת ובעיקר בעלת סלון ספרותי שבו נהג וילייה לקרוא בקול את סיפוריו. 
[2] François Arago (1786–1853), מתמטיקאי ואסטרונום צרפתי ידוע. בראשית המאה התשע עשרה תמך במהפכנים באיטליה. 

אביר האבן[1] יכול לבוא לסעוד עימנו בערב: הוא יכול להושיט לנו יד! אנו שוב ניקח אותה. אולי הוא זה שיחוש בקור.

ערב אחד, בקרנבל של שנת ...186, ק***, אחד מידידיי ואני, באופן מקרי, מחמת שעמום "עז וסתמי", נמצאנו לבדנו בקִדמת הבמה, בנשף באופרה.

זה שניות מספר התפעלנו, מבעד לאבק, בפסיפס הסואן ורוגש של המסכות השואגות מתחת לנברשות, מתנועעות לפי נגינת ריקוד המכשפות של שטראוס.[2]

לפתע פתאום נפתחה דלת התא: שלוש גבירות, באִוושת משי, קרבו בין הכיסאות הכבדים ולאחר שהסירו את מסכותיהן, אמרו לנו:

"ערב טוב!"

היו אלה שלוש נשים צעירות בעלות שאר רוח ויפות להפליא. לעיתים פגשנו אותן בעולם האמנות של פריז. שמותיהן היו: קליאו האפרורית, אנטוניה שַׁאנְטִיִי ואנה ז'קסון.

"ובאתן לכאן להשתמט מן הנשף, גבירותיי?" שאל ק*** והזמין אותן לשבת.

"הו! עמדנו לצאת לסעוד לבדנו, כי הבריות בערב זה נוראות ומשעממות, השרו עצבות על דמיוננו," אמרה קליאו האפרורית.

"כן, התכוונו ללכת כשהבחנו בכם!" אמרה אנטוניה שאנטיִי.

"לכן, בואו איתנו, אם אין לכם דבר טוב יותר לעשות," סיכמה אנה ז'קסון.

"הידד! צהלה ואורה!" השיב ק*** בשלווה. "האם הבית המוזהב מעורר בכן התנגדות קשה?"

"רחוקה מאיתנו מחשבה זו!" אמרה אנה ז'קסון המרהיבה ופרשה את מניפתה.

"אם כך, יקירי," הוסיף ק*** ופנה אליי, "קח נא את פנקסך, הזמן את הסלון האדום ותן את פתק ההזמנה בידי השליח של מיס ז'קסון. זה, אני סבור, הצעד הבא, אלא אם יש לך דעה לא טובה על הבית המוזהב?"

"אדוני," אמרה לי מיס ז'קסון, "אם תקריב עצמך עד כדי תזוזה למעננו, תמצא את הדמות הלבושה כציפור פניקס — או כזבוב — מתמוגגת מנחת באכסדרה. היא נושאת את הפסידונים הבולט לעין בָּטיסְט או לַפּיֵיר — האם תואיל בטובך? וחזור תכף ומייד לאהוב אותנו עד בלי די."

זה זמן מה לא הקשבתי לאיש. הבטתי באדם זר יושב בתא מולנו, גבר בן שלושים וחמש או שלושים ושש, שפניו חיוורים כפני אנשי המזרח; הוא החזיק בידו משקפת תיאטרון ונופף אליי לשלום.

"הו! זה האלמוני שלי מוִויסְבָּאדֵן!"[3] אמרתי לעצמי בלחישה, לאחר בירור קצר.

כיוון שאיש זה עשה לי, בגרמניה, טובה קלה מן הסוג שהנוהג מתיר להחליף בין מטיילים — הו! פשוט היה מדובר בסיגרים, נראה שהוא ציין בפניי את מעלתם בחדר ההסבה — נופפתי לו בחזרה.

רגע לאחר מכן, באכסדרה, בעודי תר אחר מבטו של הפניקס שדובר בו, ראיתי את האיש הזר בא לעומתי. פנייתו הייתה מן הנעימות ביותר, ונראה לי אדיב למדי להציע לו את עזרתנו במקרה שהוא מרגיש בודד מדי בלב המהומה השוררת.

"ואת מי יש לי הכבוד להציג לחבורתנו הנלבבת?" שאלתי אותו בחיוך, כאשר נענה לי.

"הברון פון ה***," אמר לי. "מכל מקום, לאור התנהגותן האדישה של גבירות אלה, וקשיי הדיבור בערב קרנבל נאה זה, הרשה לי לבחור, לשעה קלה, שם אחר — הראשון שעולה בדעתי, נגיד... (הוא החל לצחוק) הברון סָאטוּרְן,[4] אם תרצה."

גחמנות זו הפתיעה אותי במקצת, אך כיוון שהיה מדובר בטירוף דעת כללי, הצגתי אותו בקור רוח לנשים המהודרות שלנו, לפי הנתון המיתולוגי שהוא ניאות להתמצות אליו.

גחמנותו פעלה לטובתו. כולם ניאותו להאמין שאיזה מלך מאלף לילה ולילה מטייל בעילום שם. קליאו האפרורית, בידיים שלובות, אפילו מלמלה את שמו של אחד בשם ג'וּד, שנודע ברבים בעת ההיא, מעין פושע שלא נמצא עדיין ושמקרי רצח למיניהם, כנראה, פיארוהו והעשירוהו במיוחד.

משהוחלפו המחמאות, שאלה אנה ז'קסון האדיבה תמיד, בין שני פיהוקים בלתי נשלטים: "אולי יסכים הברון לסעוד עימנו, למען הסימטריה הרצויה?"

הוא ניסה להתגונן.

"סוזנה אמרה לך זאת כמו דון ז'ואן לפֶּסֶל של האביר,"[5] אמרתי בהתלוצצות, "הסקוטים האלה רשמיים כל כך!"

"היינו צריכים להציע למר סאטורן לבוא להרוג איתנו את הזמן!" אמר ק***, קר רוח, שביקש להזמין 'בדרך רגילה'.

"אני מצטער מאוד אבל עליי לסרב!" ענה בן שיחו. "סלחו לי, עניין בעל חשיבות ראשונה במעלה מזמן אותי הבוקר, בשעה מוקדמת מאוד."

"דו־קרב לשם צחוק? סוג של וֶרְמוּט?" שאלה קליאו האפרורית, מעווה את פיה.

"לא, גברתי... פגישה, כיוון שאת מואילה בטובך לבחון אותי בעניין זה," אמר הברון.

"טוב! ודאי ביטוי מפרוזדורי האופרה, אני בטוחה!" קראה אנה ז'קסון היפה. "החייט שלך, מחבב חליפות של פָּרָשׁ־קל, כנראה התייחס אליך כאל אמן או דמגוג. אדוני היקר, הערות כאלה אין להן כל משקל. אתה זר, רואים."

"אני זר כמעט בכל מקום, גברתי," השיב הברון סאטורן בקידה.

"באמת! אתה מנסה להתחבב?"

"לעיתים נדירות, האמיני לי!..." מלמל האיש המיוחד, בנימה אדיבה מאוד וגם נפתולית מאוד.

החלפנו מבט ק*** ואני; לא הבנו דבר. מה רצה אדון זה לומר? הבידור, על כל פנים, נראה לנו משעשע למדי.

אך, כילדים הנשנקים כאשר מסרבים להם:

"אתה שייך לנו עד עלות השחר, ואני אוחזת בזרועך!" קראה אנטוניה.

הוא נכנע; עזבנו את האולם.

פרץ זה של חוסר היגיון היה נחוץ כדי להביא את הדברים לידי גמר; עמדנו להימצא באינטימיות יחסית למדי עם גבר שלא ידענו דבר על אודותיו, מלבד שהוא שיחק בקזינו של ויסבאדן ובחן את טעמיהם השונים של סיגרי הוואנה.

אהה! זה לא היה חשוב! כלום אין הדבר הקצר ביותר, היום, הוא ללחוץ את ידי הכול?

בבולוואר, קליאו האפרורית נשענה לאחור, צוחקת בירכתי המרכבה, וכמו נמר החברבורות שלה המתינה כשפחה.

"אל הבית המוזהב!" אמרה.

היא רכנה לעברי:

"אני לא מכירה את ידידכם, איזה מין אדם הוא? הוא מסקרן אותי עד בלי די. יש לו מבט משונה!"

"ידידנו?" השבתי, "ראיתי אותו אולי פעמיים, בעונה שעברה, בגרמניה."

היא הביטה בי מופתעת.

"מה קרה," הוספתי, "הוא בא לומר לנו שלום בתא שלנו ואת הזמנת אותו לסעוד על סמך היכרות בנשף מסכות! נניח שעשית מעשה נמהר הראוי לאלף מיתות, קצת מאוחר עכשיו להיבהל מן האורח שלנו. אם המוזמנים לא יהיו מוכנים מחר להוסיף להכיר זה את זה, הם ייפרדו לשלום כמו בליל אמש, ותו לא. סעודת ערב אין לה כל משמעות."

אין דבר משעשע יותר מן המחשבה שאנו מבינים אי אלו רגישויות מעושות.

"מה זאת אומרת, אתה לא מכיר טוב יותר את הבריות? — ואם הוא..."

"לא אמרתי לך את שמו? הברון סאטורן? — האם את חוששת שתפגעי בו, עלמתי?" הוספתי בנימת קול חמורה.

"אתה בלתי נסבל, אתה יודע!"

"הוא לא נראה יווני, לכן ההרפתקה שלנו פשוטה לגמרי — מיליונר משעשע! זה לא אידיאלי?"

"הוא נראה לי די בסדר, מר סאטורן," אמר ק***.

"ולפחות בימי קרנבל, גבר עשיר מאוד ראוי תמיד להערכה," סיכמה בקול רגוע סוזנה היפה.

הסוסים יצאו לדרך. מרכבתו הכבדה של הגבר הזר נסעה אחרינו. אנטוניה שאנטיי (מוכרת יותר בכינויה, הילדותי במקצת, אִיזוֹלְט), השלימה עם חֶבְרתו המסתורית.

ישובים בסלון האדום, הורינו לז'וזף לא להכניס אלינו אף יצור חי, מלבדו, כלומר ז'וזף, ומלבד ידידנו הנודע, הדוקטור הקטן הפנטסטי פְלוֹרִיאן לֵז אֶגְלִיזֹוט, אם במקרה, הוא יבוא למְצוֹת את הלובסטר המהולל שלו.

גזיר עץ נמחץ באח המבוערת. מסביבנו פשטו ריחות מעובשים של בדים, של פרוות שהוסרו, של פרחי חורף. אורות הפמוטים לפתו, על גבי שידה, את האניצים הכסופים, שם קפא יין ד'אָיי[6] הנוגה. פרחי הקמליה, שאניציהם תפחו בקצות גבעולי הפליז שלהם, גדשו את אגרטלי הבדולח שעל השולחן.

בחוץ ירד גשם דלוח ועדין, מנוקד בפתותי שלג; לילה קר כקרח; סאון הכרכרות, צעקות המסכות, היציאה מהאופרה. היו אלה ההזיות של גָבַרְנִי, של דֵבֶרְיָה, של גוסטב דוֹרֶה.[7]

כדי להסות קולות אלה, הווילונות היו פרושים בקפידה מעל החלונות הסגורים.

האורחים היו אפוא הברון הסַקסוני פון ה***, ק*** החיוור והסמינתיאני,[8] ואני; אנה ז'קסון, קליאו האפרורית ואנטוניה.

בזמן הסעודה, שרוממה בנעימות מפזזות, הנחתי לעצמי, ביני לביני, לשקוע בתאוות ההתבוננות התמימה שלי — ועליי להודות, לא יכולתי שלא לראות עד מהרה שהיושב מולי אכן ראוי לתשומת לב.

לא, הוא לא היה גבר קל דעת, האורח לשעה שלנו!... תווי פניו והליכותיו לא חסרו, מן הסתם, את הייחוד המקובל שמאפשר לשאת חברת אנשים. המבטא שלו לא היה כלל חדגוני כמבטאם של זרים אחדים; רק חוורון פניו, למען האמת, לבש לפרקים גוונים חיווריינים במיוחד — ואפילו לבנים; שפתיו היו צרות יותר ממשיכת מכחול; הגבות נותרו תמיד מכווצות קמעה, אפילו כשחייך.

משהבחנתי בדברים אלה ואחרים, בסיוע שימת הלב הלא מודעת שכמה סופרים ודאי ניחנו בה, הצטערתי על שהזמנתי אותו לחבור אלינו, בקלות דעת גמורה, והבטחתי לעצמי למחוק אותו, עם שחר, מרשימת המוזמנים הקבועים שלנו. אני מדבר כאן על ק*** ועליי, כמובן; כי המקרה הטוב שהמציא לנו בערב ההוא, את האורחות הנשיות שלנו, היה נושא אותן עימו כמו חזיונות בתום הלילה.

זאת ועוד, הגבר הזר לא איחר ללכוד את שימת ליבנו במוזרות מיוחדת. שיחתו, מבלי לחרוג מערכן המהותי של מחשבותיו, החזיקה אותנו קשובים באמצעות הכוונות המוצנעות מאוד שצליל קולו הבליע בה, כמדומה, בכוונה תחילה.

פרט זה הפתיע אותנו, גם לא יכולנו, משבחנו את דבריו, למצוא בהם משמעות שונה ממשמעותו של משפט של איש חברה. ופעמיים או שלוש, עברה בנו צמרמורת, בק*** ובי, בשל דרכו להדגיש את דבריו ובשל הרושם שהותירו בנו מחשבות נסתרות, מעורפלות לגמרי.

לפתע פתאום, באמצעו של צחוק פרוע לשמע איזו הלצה שהשמיעה קליאו האפרורית — ושהייתה, באמת, מן המבדחות ביותר! — עלתה בי, איני יודע איזו מחשבה עמומה, שכבר ראיתי את הג'נטלמן הזה בהזדמנות שונה לגמרי מהפגישה בוויסבאדן.

ובאמת, תווי פניו המודגשים היו בלתי נשכחים והאור בעיניו, בשעה שעפעף, הטיל על הגוון הזה כעין בבואה של אבוקה פנימית.

מה הייתה הזדמנות זו? לשווא התאמצתי להבהירה במחשבתי. האם איכנע בכלל לפיתוי לבטא במילים את ההבנות המעורפלות שהוא עורר בי?

היה זה זכר מאורע דומה למה שרואים בחלומות.

היכן זה יכול היה להתרחש? כיצד ליישב את זיכרונותיי הרגילים עם מחשבות עזות ורחוקות על רצח, על שקט עמוק, על ערפילים, על פנים מבוהלות, על לפידים של אש ושל דם, שעלו בתודעתי, בלוויית תחושה בלתי נסבלת של פוזיטיביזם[9] למראה האיש הזה.

"אהה, זה!" מלמלתי בלחש, "האם אני שוגה בהזיות, הערב?"

לגמתי שמפניה מגביע.

*המשך העלילה בספר המלא*