מסוכלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסוכלים
מכר
מאות
עותקים
מסוכלים
מכר
מאות
עותקים

מסוכלים

4.8 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יזהר דוד

יזהר דוד, יליד 1969, נולד וגדל במושב אביטל. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1990, הצטרף לשב"כ, ובמהלך שירותו מילא תפקידים מבצעיים מגוונים. פרש מהשב"כ לגמלאות בשנת 2013 ועשה הסבה לחינוך. בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, לימודי האסלאם והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי המשפט ובמנהל ומנהיגות בחינוך ותעודת הוראה.

תקציר

ינואר 2001, שיא אירועי האינתיפאדה השנייה, הקטלנית והמדממת. אלון, רכז שב"כ עתיר הישגים, אחוז רגשי אשמה על כל פיגוע שלא הצליח למנוע. הוא מחליט לצאת למסע נקמה במְפגעים וכדי לממש את תוכניתו עליו לגייס מרגל שהוא בשר מבשרם של פעילי הטרור הפלסטיני. הוא מוצא את המועמד המושלם: מאלכ אל־קודסי, איש סודו של ראש התנזים בטול כרם. הקשר שיירקם ביניהם עומד לטלטל את חייו — ולא רק אותם.
בבית ממתינה לאלון אשתו נטע, שכבר רגילה לחלוק את חייה עם גבר בעל שתי זהויות: בעל חם ואוהב ושב"כניק מכור לעבודה. אבל דווקא עכשיו, כשהם חובקים בת ראשונה, האיש שהתחתנה איתו הולך ונעלם. את מקומו תופס אדם זר, נוכח־נפקד, מתעתע ותוקפני. היא מפחדת בביתה שלה. 
מסוכלים הוא מותחן פעולה על מי שמסכנים את עצמם יום־יום כדי להציל את חיינו, ועל המחיר הגבוה, המושתק בדרך־כלל, שמשלמים הם ובני משפחותיהם. זהו סיפור אמיתי על גיבורים בעל כורחם.

פרק ראשון

פרק 1:
המטרה מקדשת

אלון: בישול איטי

זה עוד לילה בינואר 2001. אני מביט בשעון, עוד מעט חצות. אני יודע ששוב אאכזב את נטע שביקשה, כמעט התחננה, שאחזור הביתה מוקדם מהרגיל. "ערב אחד בשבוע אני רוצה להרגיש כמו משפחה נורמלית, זה כל מה שאני מבקשת". הבטחתי, ושוב לא קיימתי. אני אוהב לספר לעצמי שיום אחד אקיים את ההבטחה, אבל זה כנראה לעולם לא יקרה. בכל יום שחולף אני הולך ומתרחק מהמשפחה שלי ומעצמי.

אני מנסה לנער מעליי את המועקה. היא מסיחה את דעתי. אני חייב להתרכז בדבריו של "הוויקינג", המקור שיושב מולי, פלסטיני שמשתף פעולה עם השב"כ. לפני כמה ימים הזעקתי אותו לפגישה, כמו את יתר המקורות שלי בפת"ח, מיד אחרי רצח שני הישראלים ליד טול כרם.

מאז שהתחילו האירועים אני רוב הזמן בעבודה. לעיתים אני מגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת, רק לכמה שעות, לפעמים רק לכמה דקות, לראות את נטע ואת רומי, התינוקת שלנו. בשבועות האחרונים קיימתי עשרות פגישות עם מקורות כדי למפות מחדש את התנזים ולאסוף כמה שיותר מודיעין על אנשיו ועל הפעילות שלו. המטרה שלי היא להבין מי מחברי הארגון מתאים לגיוס כמקור. את מי אנסה להעביר לקבוצה שלי בלי שבקבוצה השנייה יבחינו שהוא משחק עבורי.

היום כבר היו לי שלוש פגישות, וזאת האחרונה. היא ארוכה ומייגעת. אני מתחקר את הוויקינג, שהיה פעם פעיל פת"ח בכיר. כמו יתר המקורות המבוגרים בארגון, הוא לא מכיר את צעירי התנזים או מקושר אליהם, ואין לו מידע על פעילות צבאית. אם עוד היה לי ספק, הוא מתפוגג. אני חייב מקור חדש, בתוך התנזים.

נטע ורומי מתגעגעות אליי. כך גם האחים וההורים שלי. המשפט "אנחנו לא זוכרים איך אתה נראה" חוזר בכל שיחת טלפון איתם. בעצב ובתסכול הולכים ומתגברים אני חוזר על אותה בדיחה שוב ושוב, "דומה לאבא, רק הרבה יותר יפה". הם צוחקים וגם אני, אך משני עברי הקו נסתר עצב. מבחינתי העולם, כולל המשפחה והחברים שלי, עצר מלכת מאז החלה המלחמה. "עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום", מתנגן בראשי הפסוק מקהלת. עכשיו מלחמה. מאז הפיגוע נכבשתי בידי שנאה לפעילי טרור ורצון נואש לנקמה. הם לא מותירים מקום לכל דבר אחר.

"מאלכּ אֵל־קודְסִי, הבן של עבדאללה, בעל חנות חומרי הבניין! אני מכיר אותו היטב, הוא שכן שלי, אני יושב ומדבר איתו כמעט כל יום בחצר שלהם", עונה הוויקינג לשאלה שלי. "הוא בתנזים, בחור מצחיק, נראה אהבל אבל חכם מאוד, חתול רחוב. מאלכּ חבר של סַמִיר, ראש הארגון, אבל היום אין לו שום תפקיד מוגדר שם, והוא מתרחק מפעילות".

התשישות מאיימת להכריע אותי. הפגישה נמשכת כבר שעות ארוכות, ללא תוצאות. אני זקוק לפעיל תנזים מהשורה הראשונה, צריח, פרש או רץ הקרוב למלך, יש הרבה כאלה. אני צריך קצה חוט לאיתור פעיל מרכזי, שאנסה לגייס כמקור. "מניע לגיוס", קוראים לזה בשפה המקצועית, פלסטיני שיש לו חסך או צורך כלשהו, שבאמצעותם אוכל לגרום לו לשתף פעולה. עדיף שיהיה יותר ממניע אחד, כך יגדל הסיכוי לגייס אותו.

לפתע, בעודי מתלבט אם לעבור לתחקר על פעיל התנזים הבא ברשימה האינסופית שקיבלתי מהילה הדסקאית מוסיף הוויקינג כבדרך אגב משהו שלאוזן רגילה יישמע סתמי ואפילו מיותר: "מאלכּ מתעב את התנהלות הארגון. הוא לא מפחד לומר את דעתו על השחיתות והצביעות של הבכירים בפת"ח, שרק מסיתים את הצעירים וגורמים להם למות. הוא לאומני ששונא יהודים, אבל מעריץ את היכולות והנחישות שלהם, שבזכותן הם הביסו את כל העולם הערבי".

החושים שלי מתעוררים. אני אוסף את עצמי ברגע, נדרך, מד הריכוז שבראשי, ששייט עד אז על שישים קמ"ש, עובר למאתיים שמונים, בלי שום אות שהוויקינג יוכל להבחיו בו. אני מפעיל "צילום מסך" של עצמי ונותר באותה תנוחת ישיבה־שכיבה על הכיסא. אני מקפיא מבט, מקבע את עוצמת הקול שלי, פוקד על רגלי השמאלית להמשיך לנוע לצדדים. אסור שהמקור יֵדע מה עובר בראשי כאשר אני מתכנן את המשך השיחה. אני שוקל כל הברה, כל מילה, כל משפט, כל שתיקה, כל תנועת גוף. כל מה שאני עושה מאותו רגע ועד סוף הפגישה, כולו מכוון למטרה אחת: לאסוף כמה שיותר מידע על אֵל־קודסי בלי שהוויקינג יעלה על הדעת שאני מתעניין בבן של שכנו באופן מיוחד.

בתום הפגישה אני נכנס למשרד בצעדים מהירים, מסיט את המבט כדי להימנע מלפגוש במבטה של אור, הפקידה, ששולחנה צמוד לפתח הלשכה שלי. בתקופה האחרונה היא מסתכלת עליי אחרת. העיניים שלה בורקות והחיוך שלה תמידי. זה מבט שאני יודע לפענח, ובכל זאת מקווה שאני טועה בו.

אני מתיישב, מדליק את המחשב ונכנס בסקרנות לתיק של מאלכּ אל־קודסי. אין בו הרבה פרטים, ומהמסמכים הבודדים עולה שלמאלכּ הייתה ילדות "רגילה". כמו חלק גדול מבני דור האינתיפאדה הראשונה, הוא השתתף בהפגנות וזרק אבנים ובקבוקי תבערה. הוא נפצע בראש מכדור במהלך הפרות סדר בטול כרם ואיבד עין, היה מאושפז בבית חולים בארץ כארבעה חודשים, ומיד אחרי שיצא משם נעצר וישב בכלא כחצי שנה. אני מחפש פרטים על נסיבות הפציעה שלו. הם לא מופיעים. בתקופה ההיא עדיין לא הקפידו בשירות על תיעוד. מקריאת התיק אני גם לא מצליח להבין לעומק את האישיות של אֵל־קודסי, ובמיוחד לא את היחס האמביוולנטי שלו כלפי יהודים.

וישנם דברים שאני לא צריך לקרוא. אני מכיר היטב את הנרטיב הפלסטיני. ברור לי שאֵל־קודסי התבגר, כמו כל נערי האינתיפאדה הראשונה, בקלחת מבעבעת של שנאה כלפי הכובש היהודי האכזר ובאווירה של הסתה חסרת רסן. מבחינתו, אַוְלַאד אֵל־קְרוד ואֵל־חַ'נָאזיר, בני הקופים והחזירים, שבאו מאירופה, גנבו לפלסטינים את המולדת במלחמה שיזמו. הם רצחו בה רבבות מבני עמו, וגירשו מאות אלפים מבתיהם, ומאז הם שולטים באדמה הפלסטינית ובעם הפלסטיני בעריצות. החיילים שלהם מסתובבים ברחובות כבעלי הבית, עוצרים והורגים לוחמי חופש פלסטינים, בוזזים רכוש ואונסים נערות, שאותן הם רוצחים כדי לא להותיר עדות. על כולם מפקד הקפטן — כך הם מכנים את רכז השטח של השב"כ — שיודע הכול. יש לו עיניים בכל מקום. חצי מתושבי העיר עובדים עבורו כמרגלים, ובאחרים הוא פוגע בדרכים שונות ומסתוריות. לעיתים הוא מביים תאונת דרכים כדי להרוג אדם שסירב להיות משתף פעולה, או שולח חיילים לאנוס אישה של לוחם חופש כדי לנקום בו. לקפטן אין מצפון ואין אלוהים.

אני יושב בחוסר שקט במשרד. אֵל־קודסי בוהה בי במבט חלול ממסך המחשב. אני מנסה לעבד את המידע שבראשי. מתלבט. אני חייב להחליט. יש לי קצה של חוט, שלא ברור מה נמצא בקצהו השני. אמנם אין לי הרבה פרטים, אבל עם הזמן הבנתי שהקלף המנצח שלי, הג'וקר, הוא תחושת הבטן. אני מרגיש שאֵל־קודסי הוא יעד מתאים לנ"ג — ניסיון גיוס מקור. כבר בשירות הצבאי, ובמיוחד מאז שהתגייסתי לשב"כ, למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי ולסמוך עליו, ועכשיו הוא לוחש, "תתחיל את המבצע".

אני שולח יד לטלפון, מחייג להילה הדסקאית ואף על פי שהבטחתי למנהלים שלי להיות "נחמד יותר לגורמי חוץ ופנים", אני יורה עליה בלי לשאול לשלומה: "מאלכּ עבדאללה נאצר אֵל־קודסי הוא היעד הראשון לנ"ג. אני רוצה להתחיל במבצע מיד".

אני לא ממתין לתשובתה ומנחה אותה לגייס את כל אמצעי איסוף המודיעין, כדי לספק לי כמה שיותר מידע עליו. לפני שאני מנתק אני מוסיף, "אני בטוח שיחד נוכל לגייס אותו כמקור מעולה, שיסייע לך ולי לרסק את התנזים בעיר". אני מנתק בתחושת סיפוק וגאווה: בכל זאת קיימתי את ההבטחה שלי למנהלים, אבל אני יודע שההתנהגות שלי בכלל לא השתנתה. אני מפעיל את הילה למען השגת המטרות שלי, ממש כמו שאני עושה עם כל אדם אחר מסביבי.

אני נשען לאחור על משענת הכיסא ונהנה מכמה רגעי מנוחה. עוד מעט יתחיל המבצע, שמטרתו לקחת את אחד הכלים של הקבוצה השנייה, השחורים, ולצבוע אותו בלבן, בלתי נראה לאיש מלבדי ומלבד אנשי השב"כ שיסייעו לי במבצע.

***

אני יושב בג'יפ באפיסת כוחות אחרי אישור תוכנית למבצע מעצרים של 12 פעילי תנזים המתגוררים בכפרים שעוטפים את טול כרם. המטרה הרשמית של המבצע מוגדרת כסיכול תשתית התנזים באזור. בפועל, זה כיסוי לעוד פעולה שתכליתה לנקום במחבלים שרצחו את שני הישראלים בפיגוע ההוא. אני מנסה להתרכז בתיקיות שבידיי. ניבטות מהן הפנים האילמות של 12 הצעירים המיועדים למעצר. בעוד כשעתיים אגיע אליהם הביתה, אהיה השליח הנושא את הבשורה המרה והידועה. כוחות הצבא המלווים אותי יכתרו את הבית, ייכנסו בלי להמתין להזמנה, יסרקו אותו, ורק אז, אני, השריף, אכנס ואנעץ מבט חמור־סבר, מסתורי ונטול חמלה בבני המשפחה המצטופפים בסלון, במרחב האינטימי שרק לפני זמן קצר פעם בקולות דיבור וצחוק, וענני מחשבות ריחפו בו, ועכשיו שוררים בו דממה ופחד. הם יביטו בי בבהלה או באימה. לעיתים נדירות דימיתי לראות מבט אוהב או שמץ של חיבה. ידעתי שזה רק בעיני רוחי. כולם שם חולקים אותה תחושה — הם מתעבים אותי.

בבתים הרבים שביקרתי בהם, הילדים הם אלו שמשכו את תשומת ליבי. תהיתי מה הם חושבים, איך הם מרגישים, כיצד אירוע שבו חיילים של האויב מגיעים באמצע הלילה ופורצים בברוטליות לבית שלהם ישפיע על המשך חייהם. בפעמים הרבות שחיכיתי בג'יפ לפני ההסתערות על הבית וכיבושו, המוח שלי הקרין סרטון של חמלה. צפיתי באמא, באבא או במבוגר אחר ניגשים בדחיפות למיטות של הילדים וקיוויתי שהם מחבקים אותם בחום ומרגיעים אותם בכמה מילים לפני שהם שולפים אותם למקום שבו יתרכזו כל בני המשפחה.

בסלון, הילדים יראו את המבוגרים באור שונה מהרגיל. האנשים שהיו עבורם חוף מבטחים מאז שנולדו יהפכו לסערה מייבבת של פחד, בלבול וטינה. הילדים יתפלאו ויזדעזעו מהמחזה. הם יקוו שזה רק חלום ובעוד רגע יתעוררו ויזחלו בשקט למיטה של אמא, חום גופה יניס מהם את הסיוט, ועם חלום משעשע על אחד הסיפורים של סבא יעצמו עיניים ויירדמו, עד שיפציע בוקר של יום חדש ורגיל.

אבל זה לא חלום. הם צופים בסקרנות ובבעתה באורחים הלא־קרואים, שנראים כאילו התחפשו ברשלנות, במדיהם הירוקים, בנשק שהם נושאים ובאביזרים משונים שאיתם. אולי הם ראו דבר כזה פעם בסרט. עכשיו זה קורה במציאות.

בראשי מתחלפות תמונות של ילדים, חסרי שמות, שפגשתי בבתים רבים באמצע הלילה. חלקם ליוו אותי ימים שלמים. באלבום הדמיוני הזה עולה תמונה של ילד יושב על הריסות ביתו. ראיתי אותו לראשונה בסרט תיעודי, ובחלוף השנים נתקלתי בו במציאות. אני מנסה להיזכר בשמו אבל אני עייף מדי, ולא מצליח להתרכז.

אלבום התמונות הזה מצית בי רגשי אשמה המהולים בגעגוע לרומי, שנולדה רק לפני חמישה חודשים. כל המחשבות האחרות מתפוגגות לאוויר הקר. התמונות של בתי מבזיקות לי בראש. באחת היא מחייכת, בשנייה ישנה עם אגודל בפה, ובאחרת היא מסתכלת עליי, סוקרת אותי. לרגע התמונה הזאת מיטשטשת. אני מנסה, ללא הצלחה, להיזכר בצבע העיניים של רומי. אני מדמיין את המבט שהיא נועצת בי לאחר היעדרות ממושכת שלי מהבית. אני מנסה להתקרב אליה, ונבלם על ידי מבטה. היא שואלת או אומרת משהו שאני לא מצליח להבין, אבל משער שהיא טוענת כנגדי בהתרסה, "איפה היית?" ואולי משתאה, "מי אתה?"

דמעה מורדת כמעט מצליחה לסדוק את התחפושת המושלמת שלי. גוש גדול של מועקה חונק אותי. אני נבהל. משליך בזעם ובעצב את האלבום של רומי ממחשבותיי, ועוד כמה דלתות ותאים בליבי נאטמים. "אלון" משמש עבורי מקום מפלט, קר ומנוכר אבל מגן, נטול רגשות ומחשבות שאינם קשורים ליעדים ומטרות, למבצעים וסיכולים, למספרים וקודים מוזרים, לעיתים אינפנטיליים. בעולמו של אלון החוקים פשוטים. האנשים מחולקים לשתי קבוצות: טובים ורעים, והם כולם כלים במשחק הגדול והמרהיב שאני מככב בו.

עדיין בג'יפ, בסבלנות מאולצת שאוזלת בהדרגה, אני מחכה שהכוח הצבאי יסיים את היערכותו לקראת היציאה לכפרים המנומנמים. עוד זמן קצר אבליח בהפתעה שהיא בעצם שגרה מאוסה, ואכריז על עוד לילה שבו אני הכוכב הגדול, או כפי שמכירים אותי באזור, "השטן הקטן". אבקר בלי הזמנה בכמה בתים כמו דמות בנאלית של נבל בספר ילדים, ביקור שייצרב בנפשם של כל בני המשפחה. בשלב הזה, המחשבה שאני, אלון, הוא חלק מהסיוט של אנשים כה רבים, או הסיוט עצמו, עוד לא מפריעה לי. אולי זה אפילו נעים לי. בתוך־תוכי אני גאה במעמד הזה, ודואג בעקביות, בדרכים שונות ובתחבולות, להזין ולהעצים אותו.

אני נע בחוסר נוחות. רגלי השמאלית רוקדת לצדדים בקצב הולך וגובר. זה מבעיר פתיל שבסופו יפעיל מטען חבלה רב־עוצמה, אני עצמי. אני נאבק בקושי בדחף האלים לפרוץ את כלוב הג'יפ ולשאוג על מפקד הכוח שמתלווה אליי, כפי שכבר עשיתי פעמים כה רבות. אני יודע שבטקס לא רשמי, ללא נוכחותי, קיבלתי מקציני הצבא שעבדו איתי את אות "השב"כניק הפסיכופת". מצד שני, אני יודע שאני זוכה להערכה גדולה על המקצועיות, על ההשקעה ועל המסירות שלי.

אבל "הערצה" היא המילה שמתרוצצת במוחי. זאת המילה הנכונה, ואם לא, היא חייבת להיות. רק כך ראוי להתייחס ליוצר של משחק החיים, האדם האחד שכותב את העלילה, מפיק ומביים, וגם מעניק לעצמו, בעורמה או בלית ברירה, את תפקיד השחקן הראשי. אני מאמין בכל ליבי שאני המתאים מכולם. אין לי כמעט ספקות או גבולות, ואלה שהיו מתרחקים בתנועה מתמדת. כל שאר האנשים הם רק שחקני משנה או ניצבים שסרים למרותי, ואם הם מורדים, או מטילים ספק קל, אני רומס אותם. הם רק כלים עבורי, ואיש לא עוצר אותי בדרכי לניצחון. זה הרי האינטרס המשותף של כולם. ההישגים שלי הם למענם, עבורם, למען ביטחון המדינה, לחיי עם ישראל. כך אני אומר לעצמי, ויודע שזהו שקר עלוב ופתטי, כי האמת היא שזה רק בשבילי ולמעני.

"אֵלמָסְרַאח!" אני נזכר בשם הסרט שראיתי. התיאטרון! לא, זה לא השם הנכון. "הילדים של אַרְנָה" של ג'וליאנו מֶר! אני גאה שלמרות העייפות הצלחתי להיזכר. חיוך לא רצוני עולה על פניי, ונעלם בשבריר שנייה, לפני שהמאבטחים שלי יבינו ויטעו לחשוב שאני בשר ודם. הסרט מספר על תיאטרון ילדים בג'נין שהפעילה אמא של ג'וליאנו, ארנה מר־חמיס. באחת הסצנות מופיע עָלָאא, ילד שדמותו מסכמת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יותר ממאה שנה של קונפליקט מדמם, שגודע בכל אחד מסבביו תקוות, חלומות, אהבות ותשוקות. לכל קורבן בסכסוך יש שני שמות: הוא יכול להיות שהיד גיבור או רוצח עלוב ושפל; נרצח חף מפשע או קלגס של האויב. תלוי מי מספר את הסיפור, שלהשתלשלותו יש בדרך כלל כמה וכמה גרסאות, סותרות, מתנגשות ומתנפצות, ושאריותיהן חופרות את הקבר של הקורבן הבא.

בראשי עולה הסצינה בסרט שבה עָלָאא יושב על ערימת אבנים דקות ספורות לאחר שדחפורי צה"ל פערו את מלתעותיהם ונגסו בביתו. הוא יושב על מה שהיה החדר שלו, חפציו, הספר שלא סיים, התחפושת של הרוכל מהתפקיד האחרון שגילם לפני שהתיאטרון נסגר. כל הרסיסים של חייו מתנקזים לזרם שחור ורעיל של איבה, שעוד יציף את כולו. המצלמה מתקרבת אל עלאא לאט ומתמקדת בו. בעיניו האדומות מבכי, בכי ללא קול. זה החלק הראשון בסיפור שלו, זרעי השנאה. את החלק השני אראה במציאות.

כשעלאא גדל הוא הפך למנהיג התנזים בג'נין, תפקיד שמילא באובר־אקטינג שלא היה לטעמי. בתסריט שאני כתבתי דאגתי לכך שהוא יסיים את חייו כשאני ניצב מעליו, מביט בגופתו החרוכה. השגתי עוד יעד.

"יש עיכוב. המח"ט דחה את שעת השי"ן. אנגליה בשעה 01:30", מדווח מפקד הכוח הצבאי. אנגליה היא הקוד לתחילת התנועה של הכוח ליעדים. הוא מנסה לשוות לקולו גוון סמכותי, כדי להגן על עצמו מפני לשוני הארסית. "רות קיבלתי", אני מסנן, מתאמץ שלא להסגיר את הכעס שלי. אני לוקח את תיקי המעצר שהכינה הילה הדסקאית ושולף מתוכם את התיק שהוא הסיבה האמיתית לכל המבצע — סוד שרק אני יודע. כל השאר הוא מסך עשן.

***

מאלכּ עבדאללה נאצר אֵל־קודסי, אני בוהה בשם שרשום על תיקיית הקרטון. מעולם לא פגשתי אותו, שמעתי את שמו לראשונה רק לפני כחודש, אבל אני יודע עליו פרטים שהאנשים הכי קרובים אליו לא יודעים, וכנראה לעולם לא יֵדעו. בשבועות האחרונים הפכתי לצל שלו. צל רואה ואינו נראה, חמקמק וערמומי.

המאבטחים המשועממים מנסים לפתוח בשיחה. אני הודף אותם בקצרה ובסמכותיות. ביד אחת אני אוחז בפנס, ובאחרת מדפדף בסיכום קצר של חיים שלמים, חייו של מאלכּ אֵל־קודסי.

בן זקונים שנולד אחרי שש בנות, ובכך הציל את כבודו של אביו מהתואר המפוקפק "אבו אֵל־בַּנאת". סבא שלו, נאצר אֵל־קודסי, היה בן לחמולה אמידה מאוד שמוצאה בירושלים. בזמן מלחמת העולם הראשונה נדד חלק מהחמולה והשתקע באום ח'אלד, בעקבות אחד מבני המשפחה, שניהל עבור העות'מאנים את הקמת מסילת הרכבת שחיברה בין המסילה המערבית, בשרון, לבין המסילה המזרחית, שחצתה את השומרון. סבא של אֵל־קודסי היה מוח'תאר הכפר, דמות נערצת. יש כיכר מכוערת על שמו במרכז טול כרם. אחמד, הבן הבכור של הסב, נהרג במלחמת העצמאות בנסיבות לא ברורות. יש שלל גרסאות לנסיבות מותו, אבל בניגוד לסיפור שהמשפחה מקפידה לטפח, אחמד כנראה לא מת כשהיד.

החבר הכי טוב של מאלכ הוא סמיר בָּדְראן. הם טִיזִין בִּלְבָּאס, חברי נפש. נולדו באותה שכונה ושיחקו יחד בקבוצת הכדורגל המקומית, אִלי־שבַּאבּ אֵל־חארָה אֵל־שַׁרְקִיָה, נערי השכונה המזרחית. בכל בוקר, כאשר נכנסו יד ביד אל־ִרָאודִת אֵל־סוּנֻבְּלִה, גן שיבולת, הגננת עאישה החווירה ונדרכה. בבית הספר הם המשיכו במסורת התעלולים היצירתיים ומיררו את חייהם של המורים. הם הושעו בעקביות, עד שבחרו להשעות את עצמם ולא לחזור. הם יצאו יחד לעבוד כטייחים באזור השרון, בעיקר בנתניה, שם בילו בסיום העבודה בחוף הים. באינתיפאדה הראשונה שניהם השתתפו בהפרות הסדר, אֵל־קודסי, כזכור, נפצע.

עם פרוץ גל האירועים הנוכחי, בדומה לצעירים פלסטינים רבים, גם הם עשו הסבה למקצוע המבוקש של הרגע: פעילי טרור. בדראן, בן למשפחה של בכירי פת"ח בעיר, מונה למפקד התנזים בטול כרם לאחר שקודמו, אבו טאלב, הוצא מהמשחק ב־12 כדורי צלפים — סיכול ממוקד שהתנגדתי לו אך ניהלתי בהצלחה, ומאז הוא לא עוזב אותי. החיסול של אבו טאלב ליבה את להבות השנאה בכל אזור טול כרם. תחילה היה אֵל־קודסי יד ימינו של בָּדְראן. הוא ניסה למנוע מחברו להיענות לדרישה ההולכת ומתגברת של פעילים קיצוניים לבצע פיגועי נקמה על כל הרוג פלסטיני.

הסמן הקיצוני ביותר היה טארֵק אֵל־בּכּרי. הוא לא הרפה מבָּדְראן. ערער על כל החלטותיו ועל סמכותו. הוא נהג להגיע למשרדי התנזים מלוּוה בפעילים שאסף סביבו, ודרש כסף ואמצעים לפיגועים. החוליה שלו ביצעה את הפיגוע שבו נרצחו שני הישראלים. הוא עצמו ירה בהם, בעת שכרעו על הברכיים ולחשו "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".

לפני כמה ימים נודע לי שאֵל־קודסי עבר לגור אצל דוד שלו בכפר אירתאח, הצמוד לטול כרם. לא ידעתי למה עבר, אבל הערכתי שעשה זאת מאותה סיבה שפעילי תנזים אחרים עזבו את העיר: בגלל השמועה שהישראלים מתכוונים להיכנס ולבצע מעצרים וחיסולים, ולהרוג על הדרך, כרגיל, גם חפים מפשע, למען יראו וייראו. הכרתי היטב את השמועה. אני בעצמי הפצתי אותה.

המעבר של אֵל־קודסי לכפר שנמצא בשטח B, שטח בשליטה ביטחונית ישראלית, פתח בפניי חלון הזדמנויות. זה אפשר לי להתחיל את השלב השני במבצע שלי, שיכלול פגישה אישית ולא שגרתית איתו. הוא יגלה מה מטרת הפגישה רק לאחר שאעביר אותו בישול איטי, מתוזמן היטב, על פי מתכון שניסחתי מראש.

הפרטים על אֵל־קודסי ממשיכים לרוץ לנגד עיניי. הוא התחתן בגיל צעיר עם אימאן, בת דוד מצד אבא שלו, ויש להם שני ילדים. בכל השבועות שעקבתי אחריו, כמעט לא ראיתי ולא שמעתי אותם מחליפים מילה. הערכתי שכמו זוגות רבים אחרים, גם ביניהם כבר נוצר חיץ והם מעדיפים לדבר כמה שפחות. אני גם יודע את הסוד הכמוס של אֵל־קודסי: הוא רוצה להתחתן עם אישה נוספת. הוא מאוהב בשכנה שלו חנאן, שהיא בת דודה מצד אמו. הוא נוהג לחלוף ליד חלון החדר שלה בכל פעם שהוא יוצא מהבית שלו ושל אימאן או חוזר אליו. לפעמים הוא יוצא מביתו רק בשביל זה, עובר שם כאילו במקרה, וחוזר כלעומת שבא. שוב לא העז להתוודות בפני חנאן על רגשותיו.

אני יודע שהוא אוהב במיוחד את הַמַּנְסָף, תבשיל בשר הכבש ביוגורט, שסבתא שלו מבשלת, ובאותה מידה שונא את המנסף שאמו הורסת. החלום שלו הוא לצפות במשחק כדורגל של ליברפול באצטדיון אנפילד.

פתחתי את מגירות הנפש העמוקות ביותר של אֵל־קודסי, אלה שלא בטוח שהוא מודה בקיומן, ועברתי על כל מה שהיה בהן. אני מכיר אותו כמעט כמו שהוא מכיר את עצמו ובחלק מהתחומים — אפילו טוב יותר ממנו.

אני מסתכל בשעון. נותרה רבע שעה לתחילת התנועה ליעדים. לפתע אני חש מחנק. החיסול של אבו טאלב שוב משתלט עליי. אני פותח את הדלת, מנתר מהג'יפ, צינת הלילה מכה בפניי ורוח חורפית מלטפת ועוטפת אותי. אני מותח איברים, חוצה תעלה ונכנס לשטח חקלאי. מולי נפרשות שורות־שורות של צמחים שרק נבטו. אני מנסה לזהות מה מגדלים כאן, נושם נשימה עמוקה, והניחוח המשכר של אדמה רטובה ומדושנת, הריח של ילדותי במושב, ממלא אותי. אני חושב שאני יודע את התשובה. אני מתכופף ומאיר בפנס על אחד הנבטים. זה שדה תירס. צדקתי.

אני נודד במחשבות אל מחוזות הילדות. בלילות הקיץ נהגנו, החברים שלי ואני, להתפלח, לאחר תצפית מדוקדקת, לשדה תירס של אחד מחברי המושב. קטפנו בזריזות קלחים צהובים ונסוגנו עם השלל למדורה שהכנו מראש במפקדה שלנו, ביער שבמרכז המושב. יער... אני מחייך לעצמי. באחד הביקורים אצל הוריי, בפרץ נוסטלגי לא ברור, הלכתי ליער כדי לראות אם נותרו שרידים מאותה מפקדה. מצאתי את עצמי מביט בתדהמה, שהפכה לצחוק בלתי נשלט, בחורשה צנועה של כמה עצי אורן.

"אלון", אני שומע את אחד המאבטחים קורא, "הכוח מוכן לצאת", ואני חוזר משדות המושב להרי השומרון, למערכה שרק החלה, נחוש להמשיך במרדף.

מאלכּ: אני לא שייך לעדר

אני יושב על הגג בבית הדוד שלי באירתאח. כיסא העץ חורק תחתיי, וסביבי דומייה ועלטה מוחלטת. הלילה נטול ירח וכוכבים. אני מביט בשעון. כבר אחת. אני לא מצליח להירדם. לפני שבועיים עזבתי את טול כרם ואת המשפחה שלי, ועברתי לכאן. "בִּדֵּי אֲתְנַפָס הָווא נְדִיפ", אמרתי לאימאן אשתי, אני חייב אוויר נקי, ובלי הסבר נוסף יצאתי בחופזה מהבית.

מאז שהגעתי אל הדוד שלי לא יצאתי מהבית. אני מחלק את זמני בין החדר הקטן שפינו עבורי לבין פינת הישיבה שעל הגג ומוצף געגועים. לא לאימאן. מעולם לא אהבתי אותה. אני מתגעגע לאמא שלי. למה לא נפרדתי מאמא? השאלה הזאת חוזרת ועולה בי מאז שנכנסתי למונית בטול כרם. בדרך התלבטתי אם לבקש מהנהג להסתובב, כבר כמעט אמרתי לו ששכחתי משהו בבית, והתחרטתי.

אני כבר לא ילד. קמטים חורצים את המצח שלי, מפת חיי המורכבים. אני בעל משפחה, אב לשני בנים, ועדיין בתוך תוכי מסתתר הילד שזקוק לאמא, לראות אותה נאבקת במטבח בתסכול, בקרב אבוד מראש, מול כישרון הבישול המשובח של אמא שלה. בכל יום בין הערביים ישבנו שנינו בבוסתן, המנוקד בשתילי ירקות ומבוצר בחומת גפן מטפסת. דיברנו על כל מיני נושאים, וגם שתקנו, שתיקות נעימות וארוכות. אמא הראשונה, ולמעשה היחידה, ששמעה על כל בעיה שהייתה לי, ונהגתי להקשיב לעצות שלה. היא לא למדה בבית ספר, ולא יודעת קרוא וכתוב, אבל מבחינתי היא האישה החכמה בעולם.

כרגע אינני זקוק לעצה או לשיחה. אני מעדיף שתיקה, מלוּוה בחיבוק חזק ומנחם, אותו חיבוק שהיה התרופה הטובה ביותר לכל המכאובים שלי, המחלות והכישלונות, ולפעמים רציתי בו ככה סתם, בלי סיבה. אותו חיבוק שהיה מנקה את סימני החבורות שהותיר אבא על גופי הקטן בעודי נושך שפתיים, חורק שיניים, נחוש שלא להשמיע שמץ קול. נפשי געתה בבכי, אך מעולם לא הזלתי דמעה, אף לא אחת. כדי שאבא לא יראה. משהושלם ביצוע גזר הדין על עבירות שלרוב היו בדיוניות, הייתי נמלט אל אמא, והיא, בלי לומר מילה, הייתה אוספת אותי אל חיקה, מחביאה אותי מהעולם, שנמחה לכמה רגעים. נמסתי בתוכה. היא ליטפה ונישקה את שערי, ולא הניחה לי, עד שחשה בחושים שיש רק לאמא, שהכאב נמוג או לפחות התעמעם. רק אז שחררה אותי במתינות ובעדינות, מחזירה לעולם את הכפיר שלה, בנה יחידה, בידיעה שהסכנה הגדולה ביותר אורבת לו בחדר הסמוך, ולא בשום מקום אחר. היא אף פעם לא שאלה אותי מה קרה. היא לא הייתה זקוקה למילים. ממבט אחד שלי הבינה וידעה הכול.

פעם, כשביקשתי מאבא כסף לבגדים חדשים לקראת עיד אֵל־פיטר והוא סירב, סיננתי בכעס מתגרה שתי מילים קצרות ומיותרות: "אבקש מאמא". כמה רגעים מאותו אירוע נמחקו מזיכרוני, וגם עכשיו, כשהתמונות חולפות בראשי בזו אחר זו, הם מסרבים להופיע. אני רק רואה מה שקרה אחר כך: אני רץ אל אמא, בגוף כואב ובנפש מרוסקת, והחיבוק שלה, כמטה קסם או כיד אלוהים, מחזיר את הניצוץ אל עיניי, ואני יוצא בדהרה מהבית לשחק עם חברים. כשחזרתי הביתה בערב, נכנסתי בריצת אמוק היישר אל החדר שלי כדי להימנע מפגישה עם אבא. על המיטה מצאתי סט של בגדים חדשים, חולצה לבנה עם פסים כחולים, מכנסי ברמודה שחורים מעוטרים בחגורה חומה, ועל הרצפה היו מונחים גרביים ונעלי ספורט בצבע לבן. התבוננתי בהם בתדהמה. יא אללה, איך היא ידעה?! אלה בדיוק הבגדים שרציתי לקנות!

הקור העז על הגג חודר אל עצמותיי, גופי רועד ומתכווץ, והגעגוע מתגבר. לפני יומיים החלטתי שהיום אחזור לטול כרם, אבל אז שמעתי מדוד שלי שיש בשטח הרבה כוחות ופעילות של אֵל־אִחְתֵלַאל אֵל־צַהְיוֹנִי, הכובש הציוני. נשארתי במקומי.

אני מתגעגע גם לילדים, בעיקר לאמיר, בני הבכור. הוא כבר בן... חמש? אני מתלבט. בן שש? הוא נולד כשנתיים לאחר שהתחתנתי, בשנת...? אני מחייך לעצמי, אף פעם לא זכרתי תאריכים. תמיד כשנשאלתי לגילי השתהיתי לפני שהשבתי, וגם אז בדרך כלל טעיתי. אצלנו לא חוגגים ימי הולדת כמו אצל היהודים. כשעבדתי בנתניה, באחת המסעדות במרכז העיר, משפחות שלמות היו חוגגות שם ימי הולדת. המון־אדם צועק, צוהל ושר, עוגה ענקית עם נרות כבויים במרכז השולחן, ובראשו ילד או ילדה, זר פרחים צבעוני מפלסטיק על ראשם, שלא נראו שמחים, אלא הפגינו חוסר עניין או מבוכה, עד ששלפו אותם מהשולחן וגררו אותם לכיסא מקושט במרכז המסעדה, הרימו אותם וספרו בקול "אחת! שתיים!... ואחד לשנה הבאה!" גם אז הם לא שמחו, אלא נראו כועסים. בחפלות העלובות האלה של היהודים, הסבא והסבתא ישבו בדרך כלל בפינה, כמו עציצים שמדי פעם ניגשים אליהם ומשקים אותם כלאחר יד, רק כדי שלא יתייבשו.

הזיכרון הזה נמוג באוויר הקר, אבל לא המשמעות שלו. היהודים לא מכבדים את ההורים שלהם, ובעיקר לא את הסבים והסבתות שלהם. אין להם כבוד לדבר. אני שונא את היהודים ואת כל מה שקשור אליהם או מסמל אותם. בכל מפגש איתם נהגתי לחפש סיבות לשנוא אותם עוד יותר. אבל אני לא שייך לעדר, שניזון מהארס שרוקחים עבורו. אני לא מאמין לרוב השמועות שהפכו עם הזמן לאמיתות שאין עליהן עוררין, לעובדות שאורגות את הנרטיב שלנו, הפלסטיני. אני יודע שרוב הדברים הם עיסה של שקרים, כדי שהצעירים שלנו יקריבו את עצמם למען שחרור פלסטין. אני יודע שהיהודים לא אונסים פלסטיניות, לא בוזזים ולא פועלים מתוך יצר סדיסטי מולד. הם לא בני קופים וחזירים, וגם לא שליחי השטן שירדו מהשמיים. הם כובש יהיר וחסר חמלה, שבא משום מקום ושדד מאיתנו את המולדת, וממשיך לדכא ולהשפיל אותנו; אויב מתוחכם וחסר פשרות. אבל חייבים להביס אותו, זה אפשרי. רק צריך כוח, הרבה כוח, בשביל לסלק אותו בחזרה לאירופה ולכל החורים בעולם שמהם הגיע לפלסטין.

קולה החורק של דלת הגג מבהיל אותי. אני קופץ ממקומי, עינִי לכיוון הפתח. דודי ג'מאל נכנס. הוא מפר את הדממה בשיעול נבחני של מאות אלפי סיגריות שעישן בחייו, אף על פי שהרופאים הורו לו מזמן להפסיק עם זה. "בְּתוֹחְרוּס אֵל־בָּלַד מִן אֵל־סִרְקָה?" הוא צוחק. אתה שומר על הכפר שלא יגנבו אותו? ושוב משתעל בכבדות.

"לא הצלחתי להירדם, עליתי לגג כדי לשאוף קצת אוויר", אני משיב ומקרב לעברו כיסא. "טוב שלא נסעת היום לטול כרם", הוא אומר. "שמעתי שאלפי חיילים של היהודים מסתובבים באזור ובעיקר סביב העיר, הם לא יפסיקו עד שינקמו את הדם של השניים שלהם שמתו". "גם אם כל היהודים בעולם יצטופפו ויקיפו את העיר אמצא דרך לחזור", אני מכריז. "הם לעולם לא יכירו את טול כרם כמו שאני מכיר". כבר חשבתי על הדרך שאחזור בה, אחת הדרכים הרבות שבהן הייתי יוצא מהעיר וחוזר אליה במיליון הפעמים שהצבא הישראלי אסר כניסה ויציאה.

דוד ג'מאל מביט בי בעיניים עייפות ואוהבות. הוא מכיר אותי ויודע שמחר אחזור לטול כרם. "ומה אתה מתכוון לעשות עם החברים הערסים שלך מהתנזים? הוא מפתיע אותי בקול נקי משיעול. לא סיפרתי לו שזאת הסיבה שבאתי לגור אצלו. לא שיקרתי לו, הוא פשוט לא שאל. "אני עוזב את התנזים ואת פת"ח", אני משיב בקול שקט, רגיל להנמיך את קולי כשאני מדבר על הפעילות בפת"ח. "כל כך הרבה פעמים אמרתי לך ולאבו מאלכּ, אללה ירחמו, שאתה כבר עשית את שלך", פותח הדוד שלי במעין נאום. "היית רק בן שש־עשרה ונלחמת בגבורה באינתיפאדה. ירו בראש שלך, איבדת עין, ישבת חצי שנה בכלא של האויב. בזמן הזה אף אחד לא דאג למשפחה שלך. עשית הרבה יותר מאלה שרק צועקים ומחכים שאחרים יעשו. היום כּוֹל דּיכּ עַלא מַזְבַּלְתוֹ צָיְאח. כל תרנגול עומד על ערימת זבל וצועק ולא עושה דבר".

אני מהנהן בהסכמה. מהרגע שהגעתי לאירתאח קיבלתי החלטה. אפסיק לברוח מהמציאות. כבר מזמן הבנתי שרוב החברים שלי בתנזים אנוכיים, שקרנים ומושחתים. רוב הפעילים, בעיקר הבכירים, אבו גָ'לאד בָּדְרָאן, נָאצֶר אל בּע'דדי, מֻחמד גַ'עְבַרִי, כָּמָאל חַמְדאן וכל החבורה שלהם, הם זקנים שרק מטיפים ומסיתים את כל הצעירים לבצע פעולות נגד היהודים ולא עושים דבר בעצמם. רובם משתפים פעולה עם היהודים. אני יודע בדיוק מי מהם.

לאחרונה, בכל פעם ששמעתי את נאומי ההסתה על היהודים הרוצחים, הבוזזים, הכובשים ועוד שלל מחמאות, דמי רתח. הם לא גרמו לי לכעוס על היהודים. יש לי כבר מספיק סיבות לשנוא אותם. אני לא צריך בשביל זה את המנוולים האלה, שקוראים לעצמם "לאומנים" ופועלים בשם שחרור פלסטין. אלה דואגים רק לעצמם. כסף זה כל מה שמעניין אותם, והם מנצלים את מעמדם כדי להשיג כמה שיותר ממנו. אני מכיר שניים שהשתמשו בכוח ובמעמד כדי לנצל נשים נשואות. הבטחתי לעצמי שעוד אבוא חשבון עם שניהם, אנקום את כבודן של הקורבנות שלהם ואת כבודי, שהם רמסו כשיצאתי נגדם.

"את היהודים אף כוח בעולם לא יצליח לגרש מפה", אומר ג'מאל. "הם שולטים בכסף שלהם בכל העולם, בעיקר באמריקה ובאירופה. והאמת, עדיף לפלסטינים לחיות תחת הישראלים, כי אם הם ילכו, תהיה פה פַאוּדָה".

המשפט הזה, שבלי יהודים יהיה פה כאוס, מכעיס אותי אבל אני שומר על איפוק. זה מה שאבא שלי היה אומר לי בכל פעם שדיברו על היהודים. כל מה שמזכיר לי את אבא מפעיל אצלי באופן אוטומטי מנגנון של כעס, סלידה והתנגדות. אם אבי יֵצא מקברו ויגיד שעכשיו לילה, אתעקש שהשמש זורחת גם אם היא כבר מזמן שקעה.

אני שונא יהודים, תמיד שנאתי. הם כבשו את מולדתי, רצחו רבים מבני עמי ומהחברים שלי, את הדוד אחמד, שמעולם לא פגשתי אך את סיפור הגבורה שלו שמעתי בשקיקה. אותי הם פצעו, עקרו את עינִי והכניסו אותי לכלא. בחודשים האחרונים השנאה התעצמה. חיילי האויב רצחו עשרות צעירים מהעיר שלי שרק השתתפו, לצידי, בהפגנות. לפני חודש הם חיסלו באכזריות את המפקד הנערץ שלי, אבו טאלב. הם ירו שנים־עשר כדורים בגב שלו, כמו פחדנים עלובים. כשנודע לי שפעילים אמיצים נקמו והרגו שני ישראלים חצופים שנכנסו לעיר כאילו היא שייכת להם יומיים אחרי הרצח של אבו טאלב, קפצתי משמחה.

דוד ג'מאל מסתכל אליי, הוא נראה מרוצה. "זאת החלטה נכונה להתרחק מהאנשים האלה", הוא אומר. "אני חוזר לישון. גם אתה לך למיטה. מבטיח לך שאף אחד לא יגנוב את הכפר. כל מה שיש בו זה הרבה טיפשים וכמה כבשים".

אני יורד אל החדר, נכנס למיטה, עפעפיי כבדים ונעצמים. פתאום אני שומע רעש חזק של כלי רכב. אני מבין מיד: היהודים באו לקחת אותי. אני נשאר במיטה, מתהפך ומכסה את עצמי. אנסה לנוח וליהנות עוד קצת מהחופש. תחלוף לפחות חצי שעה עד שהם יגיעו אליי. כבר נעצרתי בעבר, ואני יודע שמצפה לי לילה, או אפילו כמה לילות, ללא שינה.

יזהר דוד

יזהר דוד, יליד 1969, נולד וגדל במושב אביטל. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1990, הצטרף לשב"כ, ובמהלך שירותו מילא תפקידים מבצעיים מגוונים. פרש מהשב"כ לגמלאות בשנת 2013 ועשה הסבה לחינוך. בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, לימודי האסלאם והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי המשפט ובמנהל ומנהיגות בחינוך ותעודת הוראה.

סקירות וביקורות

מסוכלים – ספר על גיבורים בעל כורחם זהר נוי קו למושב 24/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מסוכלים – ספר על גיבורים בעל כורחם זהר נוי קו למושב 24/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מסוכלים יזהר דוד

פרק 1:
המטרה מקדשת

אלון: בישול איטי

זה עוד לילה בינואר 2001. אני מביט בשעון, עוד מעט חצות. אני יודע ששוב אאכזב את נטע שביקשה, כמעט התחננה, שאחזור הביתה מוקדם מהרגיל. "ערב אחד בשבוע אני רוצה להרגיש כמו משפחה נורמלית, זה כל מה שאני מבקשת". הבטחתי, ושוב לא קיימתי. אני אוהב לספר לעצמי שיום אחד אקיים את ההבטחה, אבל זה כנראה לעולם לא יקרה. בכל יום שחולף אני הולך ומתרחק מהמשפחה שלי ומעצמי.

אני מנסה לנער מעליי את המועקה. היא מסיחה את דעתי. אני חייב להתרכז בדבריו של "הוויקינג", המקור שיושב מולי, פלסטיני שמשתף פעולה עם השב"כ. לפני כמה ימים הזעקתי אותו לפגישה, כמו את יתר המקורות שלי בפת"ח, מיד אחרי רצח שני הישראלים ליד טול כרם.

מאז שהתחילו האירועים אני רוב הזמן בעבודה. לעיתים אני מגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת, רק לכמה שעות, לפעמים רק לכמה דקות, לראות את נטע ואת רומי, התינוקת שלנו. בשבועות האחרונים קיימתי עשרות פגישות עם מקורות כדי למפות מחדש את התנזים ולאסוף כמה שיותר מודיעין על אנשיו ועל הפעילות שלו. המטרה שלי היא להבין מי מחברי הארגון מתאים לגיוס כמקור. את מי אנסה להעביר לקבוצה שלי בלי שבקבוצה השנייה יבחינו שהוא משחק עבורי.

היום כבר היו לי שלוש פגישות, וזאת האחרונה. היא ארוכה ומייגעת. אני מתחקר את הוויקינג, שהיה פעם פעיל פת"ח בכיר. כמו יתר המקורות המבוגרים בארגון, הוא לא מכיר את צעירי התנזים או מקושר אליהם, ואין לו מידע על פעילות צבאית. אם עוד היה לי ספק, הוא מתפוגג. אני חייב מקור חדש, בתוך התנזים.

נטע ורומי מתגעגעות אליי. כך גם האחים וההורים שלי. המשפט "אנחנו לא זוכרים איך אתה נראה" חוזר בכל שיחת טלפון איתם. בעצב ובתסכול הולכים ומתגברים אני חוזר על אותה בדיחה שוב ושוב, "דומה לאבא, רק הרבה יותר יפה". הם צוחקים וגם אני, אך משני עברי הקו נסתר עצב. מבחינתי העולם, כולל המשפחה והחברים שלי, עצר מלכת מאז החלה המלחמה. "עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום", מתנגן בראשי הפסוק מקהלת. עכשיו מלחמה. מאז הפיגוע נכבשתי בידי שנאה לפעילי טרור ורצון נואש לנקמה. הם לא מותירים מקום לכל דבר אחר.

"מאלכּ אֵל־קודְסִי, הבן של עבדאללה, בעל חנות חומרי הבניין! אני מכיר אותו היטב, הוא שכן שלי, אני יושב ומדבר איתו כמעט כל יום בחצר שלהם", עונה הוויקינג לשאלה שלי. "הוא בתנזים, בחור מצחיק, נראה אהבל אבל חכם מאוד, חתול רחוב. מאלכּ חבר של סַמִיר, ראש הארגון, אבל היום אין לו שום תפקיד מוגדר שם, והוא מתרחק מפעילות".

התשישות מאיימת להכריע אותי. הפגישה נמשכת כבר שעות ארוכות, ללא תוצאות. אני זקוק לפעיל תנזים מהשורה הראשונה, צריח, פרש או רץ הקרוב למלך, יש הרבה כאלה. אני צריך קצה חוט לאיתור פעיל מרכזי, שאנסה לגייס כמקור. "מניע לגיוס", קוראים לזה בשפה המקצועית, פלסטיני שיש לו חסך או צורך כלשהו, שבאמצעותם אוכל לגרום לו לשתף פעולה. עדיף שיהיה יותר ממניע אחד, כך יגדל הסיכוי לגייס אותו.

לפתע, בעודי מתלבט אם לעבור לתחקר על פעיל התנזים הבא ברשימה האינסופית שקיבלתי מהילה הדסקאית מוסיף הוויקינג כבדרך אגב משהו שלאוזן רגילה יישמע סתמי ואפילו מיותר: "מאלכּ מתעב את התנהלות הארגון. הוא לא מפחד לומר את דעתו על השחיתות והצביעות של הבכירים בפת"ח, שרק מסיתים את הצעירים וגורמים להם למות. הוא לאומני ששונא יהודים, אבל מעריץ את היכולות והנחישות שלהם, שבזכותן הם הביסו את כל העולם הערבי".

החושים שלי מתעוררים. אני אוסף את עצמי ברגע, נדרך, מד הריכוז שבראשי, ששייט עד אז על שישים קמ"ש, עובר למאתיים שמונים, בלי שום אות שהוויקינג יוכל להבחיו בו. אני מפעיל "צילום מסך" של עצמי ונותר באותה תנוחת ישיבה־שכיבה על הכיסא. אני מקפיא מבט, מקבע את עוצמת הקול שלי, פוקד על רגלי השמאלית להמשיך לנוע לצדדים. אסור שהמקור יֵדע מה עובר בראשי כאשר אני מתכנן את המשך השיחה. אני שוקל כל הברה, כל מילה, כל משפט, כל שתיקה, כל תנועת גוף. כל מה שאני עושה מאותו רגע ועד סוף הפגישה, כולו מכוון למטרה אחת: לאסוף כמה שיותר מידע על אֵל־קודסי בלי שהוויקינג יעלה על הדעת שאני מתעניין בבן של שכנו באופן מיוחד.

בתום הפגישה אני נכנס למשרד בצעדים מהירים, מסיט את המבט כדי להימנע מלפגוש במבטה של אור, הפקידה, ששולחנה צמוד לפתח הלשכה שלי. בתקופה האחרונה היא מסתכלת עליי אחרת. העיניים שלה בורקות והחיוך שלה תמידי. זה מבט שאני יודע לפענח, ובכל זאת מקווה שאני טועה בו.

אני מתיישב, מדליק את המחשב ונכנס בסקרנות לתיק של מאלכּ אל־קודסי. אין בו הרבה פרטים, ומהמסמכים הבודדים עולה שלמאלכּ הייתה ילדות "רגילה". כמו חלק גדול מבני דור האינתיפאדה הראשונה, הוא השתתף בהפגנות וזרק אבנים ובקבוקי תבערה. הוא נפצע בראש מכדור במהלך הפרות סדר בטול כרם ואיבד עין, היה מאושפז בבית חולים בארץ כארבעה חודשים, ומיד אחרי שיצא משם נעצר וישב בכלא כחצי שנה. אני מחפש פרטים על נסיבות הפציעה שלו. הם לא מופיעים. בתקופה ההיא עדיין לא הקפידו בשירות על תיעוד. מקריאת התיק אני גם לא מצליח להבין לעומק את האישיות של אֵל־קודסי, ובמיוחד לא את היחס האמביוולנטי שלו כלפי יהודים.

וישנם דברים שאני לא צריך לקרוא. אני מכיר היטב את הנרטיב הפלסטיני. ברור לי שאֵל־קודסי התבגר, כמו כל נערי האינתיפאדה הראשונה, בקלחת מבעבעת של שנאה כלפי הכובש היהודי האכזר ובאווירה של הסתה חסרת רסן. מבחינתו, אַוְלַאד אֵל־קְרוד ואֵל־חַ'נָאזיר, בני הקופים והחזירים, שבאו מאירופה, גנבו לפלסטינים את המולדת במלחמה שיזמו. הם רצחו בה רבבות מבני עמו, וגירשו מאות אלפים מבתיהם, ומאז הם שולטים באדמה הפלסטינית ובעם הפלסטיני בעריצות. החיילים שלהם מסתובבים ברחובות כבעלי הבית, עוצרים והורגים לוחמי חופש פלסטינים, בוזזים רכוש ואונסים נערות, שאותן הם רוצחים כדי לא להותיר עדות. על כולם מפקד הקפטן — כך הם מכנים את רכז השטח של השב"כ — שיודע הכול. יש לו עיניים בכל מקום. חצי מתושבי העיר עובדים עבורו כמרגלים, ובאחרים הוא פוגע בדרכים שונות ומסתוריות. לעיתים הוא מביים תאונת דרכים כדי להרוג אדם שסירב להיות משתף פעולה, או שולח חיילים לאנוס אישה של לוחם חופש כדי לנקום בו. לקפטן אין מצפון ואין אלוהים.

אני יושב בחוסר שקט במשרד. אֵל־קודסי בוהה בי במבט חלול ממסך המחשב. אני מנסה לעבד את המידע שבראשי. מתלבט. אני חייב להחליט. יש לי קצה של חוט, שלא ברור מה נמצא בקצהו השני. אמנם אין לי הרבה פרטים, אבל עם הזמן הבנתי שהקלף המנצח שלי, הג'וקר, הוא תחושת הבטן. אני מרגיש שאֵל־קודסי הוא יעד מתאים לנ"ג — ניסיון גיוס מקור. כבר בשירות הצבאי, ובמיוחד מאז שהתגייסתי לשב"כ, למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי ולסמוך עליו, ועכשיו הוא לוחש, "תתחיל את המבצע".

אני שולח יד לטלפון, מחייג להילה הדסקאית ואף על פי שהבטחתי למנהלים שלי להיות "נחמד יותר לגורמי חוץ ופנים", אני יורה עליה בלי לשאול לשלומה: "מאלכּ עבדאללה נאצר אֵל־קודסי הוא היעד הראשון לנ"ג. אני רוצה להתחיל במבצע מיד".

אני לא ממתין לתשובתה ומנחה אותה לגייס את כל אמצעי איסוף המודיעין, כדי לספק לי כמה שיותר מידע עליו. לפני שאני מנתק אני מוסיף, "אני בטוח שיחד נוכל לגייס אותו כמקור מעולה, שיסייע לך ולי לרסק את התנזים בעיר". אני מנתק בתחושת סיפוק וגאווה: בכל זאת קיימתי את ההבטחה שלי למנהלים, אבל אני יודע שההתנהגות שלי בכלל לא השתנתה. אני מפעיל את הילה למען השגת המטרות שלי, ממש כמו שאני עושה עם כל אדם אחר מסביבי.

אני נשען לאחור על משענת הכיסא ונהנה מכמה רגעי מנוחה. עוד מעט יתחיל המבצע, שמטרתו לקחת את אחד הכלים של הקבוצה השנייה, השחורים, ולצבוע אותו בלבן, בלתי נראה לאיש מלבדי ומלבד אנשי השב"כ שיסייעו לי במבצע.

***

אני יושב בג'יפ באפיסת כוחות אחרי אישור תוכנית למבצע מעצרים של 12 פעילי תנזים המתגוררים בכפרים שעוטפים את טול כרם. המטרה הרשמית של המבצע מוגדרת כסיכול תשתית התנזים באזור. בפועל, זה כיסוי לעוד פעולה שתכליתה לנקום במחבלים שרצחו את שני הישראלים בפיגוע ההוא. אני מנסה להתרכז בתיקיות שבידיי. ניבטות מהן הפנים האילמות של 12 הצעירים המיועדים למעצר. בעוד כשעתיים אגיע אליהם הביתה, אהיה השליח הנושא את הבשורה המרה והידועה. כוחות הצבא המלווים אותי יכתרו את הבית, ייכנסו בלי להמתין להזמנה, יסרקו אותו, ורק אז, אני, השריף, אכנס ואנעץ מבט חמור־סבר, מסתורי ונטול חמלה בבני המשפחה המצטופפים בסלון, במרחב האינטימי שרק לפני זמן קצר פעם בקולות דיבור וצחוק, וענני מחשבות ריחפו בו, ועכשיו שוררים בו דממה ופחד. הם יביטו בי בבהלה או באימה. לעיתים נדירות דימיתי לראות מבט אוהב או שמץ של חיבה. ידעתי שזה רק בעיני רוחי. כולם שם חולקים אותה תחושה — הם מתעבים אותי.

בבתים הרבים שביקרתי בהם, הילדים הם אלו שמשכו את תשומת ליבי. תהיתי מה הם חושבים, איך הם מרגישים, כיצד אירוע שבו חיילים של האויב מגיעים באמצע הלילה ופורצים בברוטליות לבית שלהם ישפיע על המשך חייהם. בפעמים הרבות שחיכיתי בג'יפ לפני ההסתערות על הבית וכיבושו, המוח שלי הקרין סרטון של חמלה. צפיתי באמא, באבא או במבוגר אחר ניגשים בדחיפות למיטות של הילדים וקיוויתי שהם מחבקים אותם בחום ומרגיעים אותם בכמה מילים לפני שהם שולפים אותם למקום שבו יתרכזו כל בני המשפחה.

בסלון, הילדים יראו את המבוגרים באור שונה מהרגיל. האנשים שהיו עבורם חוף מבטחים מאז שנולדו יהפכו לסערה מייבבת של פחד, בלבול וטינה. הילדים יתפלאו ויזדעזעו מהמחזה. הם יקוו שזה רק חלום ובעוד רגע יתעוררו ויזחלו בשקט למיטה של אמא, חום גופה יניס מהם את הסיוט, ועם חלום משעשע על אחד הסיפורים של סבא יעצמו עיניים ויירדמו, עד שיפציע בוקר של יום חדש ורגיל.

אבל זה לא חלום. הם צופים בסקרנות ובבעתה באורחים הלא־קרואים, שנראים כאילו התחפשו ברשלנות, במדיהם הירוקים, בנשק שהם נושאים ובאביזרים משונים שאיתם. אולי הם ראו דבר כזה פעם בסרט. עכשיו זה קורה במציאות.

בראשי מתחלפות תמונות של ילדים, חסרי שמות, שפגשתי בבתים רבים באמצע הלילה. חלקם ליוו אותי ימים שלמים. באלבום הדמיוני הזה עולה תמונה של ילד יושב על הריסות ביתו. ראיתי אותו לראשונה בסרט תיעודי, ובחלוף השנים נתקלתי בו במציאות. אני מנסה להיזכר בשמו אבל אני עייף מדי, ולא מצליח להתרכז.

אלבום התמונות הזה מצית בי רגשי אשמה המהולים בגעגוע לרומי, שנולדה רק לפני חמישה חודשים. כל המחשבות האחרות מתפוגגות לאוויר הקר. התמונות של בתי מבזיקות לי בראש. באחת היא מחייכת, בשנייה ישנה עם אגודל בפה, ובאחרת היא מסתכלת עליי, סוקרת אותי. לרגע התמונה הזאת מיטשטשת. אני מנסה, ללא הצלחה, להיזכר בצבע העיניים של רומי. אני מדמיין את המבט שהיא נועצת בי לאחר היעדרות ממושכת שלי מהבית. אני מנסה להתקרב אליה, ונבלם על ידי מבטה. היא שואלת או אומרת משהו שאני לא מצליח להבין, אבל משער שהיא טוענת כנגדי בהתרסה, "איפה היית?" ואולי משתאה, "מי אתה?"

דמעה מורדת כמעט מצליחה לסדוק את התחפושת המושלמת שלי. גוש גדול של מועקה חונק אותי. אני נבהל. משליך בזעם ובעצב את האלבום של רומי ממחשבותיי, ועוד כמה דלתות ותאים בליבי נאטמים. "אלון" משמש עבורי מקום מפלט, קר ומנוכר אבל מגן, נטול רגשות ומחשבות שאינם קשורים ליעדים ומטרות, למבצעים וסיכולים, למספרים וקודים מוזרים, לעיתים אינפנטיליים. בעולמו של אלון החוקים פשוטים. האנשים מחולקים לשתי קבוצות: טובים ורעים, והם כולם כלים במשחק הגדול והמרהיב שאני מככב בו.

עדיין בג'יפ, בסבלנות מאולצת שאוזלת בהדרגה, אני מחכה שהכוח הצבאי יסיים את היערכותו לקראת היציאה לכפרים המנומנמים. עוד זמן קצר אבליח בהפתעה שהיא בעצם שגרה מאוסה, ואכריז על עוד לילה שבו אני הכוכב הגדול, או כפי שמכירים אותי באזור, "השטן הקטן". אבקר בלי הזמנה בכמה בתים כמו דמות בנאלית של נבל בספר ילדים, ביקור שייצרב בנפשם של כל בני המשפחה. בשלב הזה, המחשבה שאני, אלון, הוא חלק מהסיוט של אנשים כה רבים, או הסיוט עצמו, עוד לא מפריעה לי. אולי זה אפילו נעים לי. בתוך־תוכי אני גאה במעמד הזה, ודואג בעקביות, בדרכים שונות ובתחבולות, להזין ולהעצים אותו.

אני נע בחוסר נוחות. רגלי השמאלית רוקדת לצדדים בקצב הולך וגובר. זה מבעיר פתיל שבסופו יפעיל מטען חבלה רב־עוצמה, אני עצמי. אני נאבק בקושי בדחף האלים לפרוץ את כלוב הג'יפ ולשאוג על מפקד הכוח שמתלווה אליי, כפי שכבר עשיתי פעמים כה רבות. אני יודע שבטקס לא רשמי, ללא נוכחותי, קיבלתי מקציני הצבא שעבדו איתי את אות "השב"כניק הפסיכופת". מצד שני, אני יודע שאני זוכה להערכה גדולה על המקצועיות, על ההשקעה ועל המסירות שלי.

אבל "הערצה" היא המילה שמתרוצצת במוחי. זאת המילה הנכונה, ואם לא, היא חייבת להיות. רק כך ראוי להתייחס ליוצר של משחק החיים, האדם האחד שכותב את העלילה, מפיק ומביים, וגם מעניק לעצמו, בעורמה או בלית ברירה, את תפקיד השחקן הראשי. אני מאמין בכל ליבי שאני המתאים מכולם. אין לי כמעט ספקות או גבולות, ואלה שהיו מתרחקים בתנועה מתמדת. כל שאר האנשים הם רק שחקני משנה או ניצבים שסרים למרותי, ואם הם מורדים, או מטילים ספק קל, אני רומס אותם. הם רק כלים עבורי, ואיש לא עוצר אותי בדרכי לניצחון. זה הרי האינטרס המשותף של כולם. ההישגים שלי הם למענם, עבורם, למען ביטחון המדינה, לחיי עם ישראל. כך אני אומר לעצמי, ויודע שזהו שקר עלוב ופתטי, כי האמת היא שזה רק בשבילי ולמעני.

"אֵלמָסְרַאח!" אני נזכר בשם הסרט שראיתי. התיאטרון! לא, זה לא השם הנכון. "הילדים של אַרְנָה" של ג'וליאנו מֶר! אני גאה שלמרות העייפות הצלחתי להיזכר. חיוך לא רצוני עולה על פניי, ונעלם בשבריר שנייה, לפני שהמאבטחים שלי יבינו ויטעו לחשוב שאני בשר ודם. הסרט מספר על תיאטרון ילדים בג'נין שהפעילה אמא של ג'וליאנו, ארנה מר־חמיס. באחת הסצנות מופיע עָלָאא, ילד שדמותו מסכמת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יותר ממאה שנה של קונפליקט מדמם, שגודע בכל אחד מסבביו תקוות, חלומות, אהבות ותשוקות. לכל קורבן בסכסוך יש שני שמות: הוא יכול להיות שהיד גיבור או רוצח עלוב ושפל; נרצח חף מפשע או קלגס של האויב. תלוי מי מספר את הסיפור, שלהשתלשלותו יש בדרך כלל כמה וכמה גרסאות, סותרות, מתנגשות ומתנפצות, ושאריותיהן חופרות את הקבר של הקורבן הבא.

בראשי עולה הסצינה בסרט שבה עָלָאא יושב על ערימת אבנים דקות ספורות לאחר שדחפורי צה"ל פערו את מלתעותיהם ונגסו בביתו. הוא יושב על מה שהיה החדר שלו, חפציו, הספר שלא סיים, התחפושת של הרוכל מהתפקיד האחרון שגילם לפני שהתיאטרון נסגר. כל הרסיסים של חייו מתנקזים לזרם שחור ורעיל של איבה, שעוד יציף את כולו. המצלמה מתקרבת אל עלאא לאט ומתמקדת בו. בעיניו האדומות מבכי, בכי ללא קול. זה החלק הראשון בסיפור שלו, זרעי השנאה. את החלק השני אראה במציאות.

כשעלאא גדל הוא הפך למנהיג התנזים בג'נין, תפקיד שמילא באובר־אקטינג שלא היה לטעמי. בתסריט שאני כתבתי דאגתי לכך שהוא יסיים את חייו כשאני ניצב מעליו, מביט בגופתו החרוכה. השגתי עוד יעד.

"יש עיכוב. המח"ט דחה את שעת השי"ן. אנגליה בשעה 01:30", מדווח מפקד הכוח הצבאי. אנגליה היא הקוד לתחילת התנועה של הכוח ליעדים. הוא מנסה לשוות לקולו גוון סמכותי, כדי להגן על עצמו מפני לשוני הארסית. "רות קיבלתי", אני מסנן, מתאמץ שלא להסגיר את הכעס שלי. אני לוקח את תיקי המעצר שהכינה הילה הדסקאית ושולף מתוכם את התיק שהוא הסיבה האמיתית לכל המבצע — סוד שרק אני יודע. כל השאר הוא מסך עשן.

***

מאלכּ עבדאללה נאצר אֵל־קודסי, אני בוהה בשם שרשום על תיקיית הקרטון. מעולם לא פגשתי אותו, שמעתי את שמו לראשונה רק לפני כחודש, אבל אני יודע עליו פרטים שהאנשים הכי קרובים אליו לא יודעים, וכנראה לעולם לא יֵדעו. בשבועות האחרונים הפכתי לצל שלו. צל רואה ואינו נראה, חמקמק וערמומי.

המאבטחים המשועממים מנסים לפתוח בשיחה. אני הודף אותם בקצרה ובסמכותיות. ביד אחת אני אוחז בפנס, ובאחרת מדפדף בסיכום קצר של חיים שלמים, חייו של מאלכּ אֵל־קודסי.

בן זקונים שנולד אחרי שש בנות, ובכך הציל את כבודו של אביו מהתואר המפוקפק "אבו אֵל־בַּנאת". סבא שלו, נאצר אֵל־קודסי, היה בן לחמולה אמידה מאוד שמוצאה בירושלים. בזמן מלחמת העולם הראשונה נדד חלק מהחמולה והשתקע באום ח'אלד, בעקבות אחד מבני המשפחה, שניהל עבור העות'מאנים את הקמת מסילת הרכבת שחיברה בין המסילה המערבית, בשרון, לבין המסילה המזרחית, שחצתה את השומרון. סבא של אֵל־קודסי היה מוח'תאר הכפר, דמות נערצת. יש כיכר מכוערת על שמו במרכז טול כרם. אחמד, הבן הבכור של הסב, נהרג במלחמת העצמאות בנסיבות לא ברורות. יש שלל גרסאות לנסיבות מותו, אבל בניגוד לסיפור שהמשפחה מקפידה לטפח, אחמד כנראה לא מת כשהיד.

החבר הכי טוב של מאלכ הוא סמיר בָּדְראן. הם טִיזִין בִּלְבָּאס, חברי נפש. נולדו באותה שכונה ושיחקו יחד בקבוצת הכדורגל המקומית, אִלי־שבַּאבּ אֵל־חארָה אֵל־שַׁרְקִיָה, נערי השכונה המזרחית. בכל בוקר, כאשר נכנסו יד ביד אל־ִרָאודִת אֵל־סוּנֻבְּלִה, גן שיבולת, הגננת עאישה החווירה ונדרכה. בבית הספר הם המשיכו במסורת התעלולים היצירתיים ומיררו את חייהם של המורים. הם הושעו בעקביות, עד שבחרו להשעות את עצמם ולא לחזור. הם יצאו יחד לעבוד כטייחים באזור השרון, בעיקר בנתניה, שם בילו בסיום העבודה בחוף הים. באינתיפאדה הראשונה שניהם השתתפו בהפרות הסדר, אֵל־קודסי, כזכור, נפצע.

עם פרוץ גל האירועים הנוכחי, בדומה לצעירים פלסטינים רבים, גם הם עשו הסבה למקצוע המבוקש של הרגע: פעילי טרור. בדראן, בן למשפחה של בכירי פת"ח בעיר, מונה למפקד התנזים בטול כרם לאחר שקודמו, אבו טאלב, הוצא מהמשחק ב־12 כדורי צלפים — סיכול ממוקד שהתנגדתי לו אך ניהלתי בהצלחה, ומאז הוא לא עוזב אותי. החיסול של אבו טאלב ליבה את להבות השנאה בכל אזור טול כרם. תחילה היה אֵל־קודסי יד ימינו של בָּדְראן. הוא ניסה למנוע מחברו להיענות לדרישה ההולכת ומתגברת של פעילים קיצוניים לבצע פיגועי נקמה על כל הרוג פלסטיני.

הסמן הקיצוני ביותר היה טארֵק אֵל־בּכּרי. הוא לא הרפה מבָּדְראן. ערער על כל החלטותיו ועל סמכותו. הוא נהג להגיע למשרדי התנזים מלוּוה בפעילים שאסף סביבו, ודרש כסף ואמצעים לפיגועים. החוליה שלו ביצעה את הפיגוע שבו נרצחו שני הישראלים. הוא עצמו ירה בהם, בעת שכרעו על הברכיים ולחשו "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".

לפני כמה ימים נודע לי שאֵל־קודסי עבר לגור אצל דוד שלו בכפר אירתאח, הצמוד לטול כרם. לא ידעתי למה עבר, אבל הערכתי שעשה זאת מאותה סיבה שפעילי תנזים אחרים עזבו את העיר: בגלל השמועה שהישראלים מתכוונים להיכנס ולבצע מעצרים וחיסולים, ולהרוג על הדרך, כרגיל, גם חפים מפשע, למען יראו וייראו. הכרתי היטב את השמועה. אני בעצמי הפצתי אותה.

המעבר של אֵל־קודסי לכפר שנמצא בשטח B, שטח בשליטה ביטחונית ישראלית, פתח בפניי חלון הזדמנויות. זה אפשר לי להתחיל את השלב השני במבצע שלי, שיכלול פגישה אישית ולא שגרתית איתו. הוא יגלה מה מטרת הפגישה רק לאחר שאעביר אותו בישול איטי, מתוזמן היטב, על פי מתכון שניסחתי מראש.

הפרטים על אֵל־קודסי ממשיכים לרוץ לנגד עיניי. הוא התחתן בגיל צעיר עם אימאן, בת דוד מצד אבא שלו, ויש להם שני ילדים. בכל השבועות שעקבתי אחריו, כמעט לא ראיתי ולא שמעתי אותם מחליפים מילה. הערכתי שכמו זוגות רבים אחרים, גם ביניהם כבר נוצר חיץ והם מעדיפים לדבר כמה שפחות. אני גם יודע את הסוד הכמוס של אֵל־קודסי: הוא רוצה להתחתן עם אישה נוספת. הוא מאוהב בשכנה שלו חנאן, שהיא בת דודה מצד אמו. הוא נוהג לחלוף ליד חלון החדר שלה בכל פעם שהוא יוצא מהבית שלו ושל אימאן או חוזר אליו. לפעמים הוא יוצא מביתו רק בשביל זה, עובר שם כאילו במקרה, וחוזר כלעומת שבא. שוב לא העז להתוודות בפני חנאן על רגשותיו.

אני יודע שהוא אוהב במיוחד את הַמַּנְסָף, תבשיל בשר הכבש ביוגורט, שסבתא שלו מבשלת, ובאותה מידה שונא את המנסף שאמו הורסת. החלום שלו הוא לצפות במשחק כדורגל של ליברפול באצטדיון אנפילד.

פתחתי את מגירות הנפש העמוקות ביותר של אֵל־קודסי, אלה שלא בטוח שהוא מודה בקיומן, ועברתי על כל מה שהיה בהן. אני מכיר אותו כמעט כמו שהוא מכיר את עצמו ובחלק מהתחומים — אפילו טוב יותר ממנו.

אני מסתכל בשעון. נותרה רבע שעה לתחילת התנועה ליעדים. לפתע אני חש מחנק. החיסול של אבו טאלב שוב משתלט עליי. אני פותח את הדלת, מנתר מהג'יפ, צינת הלילה מכה בפניי ורוח חורפית מלטפת ועוטפת אותי. אני מותח איברים, חוצה תעלה ונכנס לשטח חקלאי. מולי נפרשות שורות־שורות של צמחים שרק נבטו. אני מנסה לזהות מה מגדלים כאן, נושם נשימה עמוקה, והניחוח המשכר של אדמה רטובה ומדושנת, הריח של ילדותי במושב, ממלא אותי. אני חושב שאני יודע את התשובה. אני מתכופף ומאיר בפנס על אחד הנבטים. זה שדה תירס. צדקתי.

אני נודד במחשבות אל מחוזות הילדות. בלילות הקיץ נהגנו, החברים שלי ואני, להתפלח, לאחר תצפית מדוקדקת, לשדה תירס של אחד מחברי המושב. קטפנו בזריזות קלחים צהובים ונסוגנו עם השלל למדורה שהכנו מראש במפקדה שלנו, ביער שבמרכז המושב. יער... אני מחייך לעצמי. באחד הביקורים אצל הוריי, בפרץ נוסטלגי לא ברור, הלכתי ליער כדי לראות אם נותרו שרידים מאותה מפקדה. מצאתי את עצמי מביט בתדהמה, שהפכה לצחוק בלתי נשלט, בחורשה צנועה של כמה עצי אורן.

"אלון", אני שומע את אחד המאבטחים קורא, "הכוח מוכן לצאת", ואני חוזר משדות המושב להרי השומרון, למערכה שרק החלה, נחוש להמשיך במרדף.

מאלכּ: אני לא שייך לעדר

אני יושב על הגג בבית הדוד שלי באירתאח. כיסא העץ חורק תחתיי, וסביבי דומייה ועלטה מוחלטת. הלילה נטול ירח וכוכבים. אני מביט בשעון. כבר אחת. אני לא מצליח להירדם. לפני שבועיים עזבתי את טול כרם ואת המשפחה שלי, ועברתי לכאן. "בִּדֵּי אֲתְנַפָס הָווא נְדִיפ", אמרתי לאימאן אשתי, אני חייב אוויר נקי, ובלי הסבר נוסף יצאתי בחופזה מהבית.

מאז שהגעתי אל הדוד שלי לא יצאתי מהבית. אני מחלק את זמני בין החדר הקטן שפינו עבורי לבין פינת הישיבה שעל הגג ומוצף געגועים. לא לאימאן. מעולם לא אהבתי אותה. אני מתגעגע לאמא שלי. למה לא נפרדתי מאמא? השאלה הזאת חוזרת ועולה בי מאז שנכנסתי למונית בטול כרם. בדרך התלבטתי אם לבקש מהנהג להסתובב, כבר כמעט אמרתי לו ששכחתי משהו בבית, והתחרטתי.

אני כבר לא ילד. קמטים חורצים את המצח שלי, מפת חיי המורכבים. אני בעל משפחה, אב לשני בנים, ועדיין בתוך תוכי מסתתר הילד שזקוק לאמא, לראות אותה נאבקת במטבח בתסכול, בקרב אבוד מראש, מול כישרון הבישול המשובח של אמא שלה. בכל יום בין הערביים ישבנו שנינו בבוסתן, המנוקד בשתילי ירקות ומבוצר בחומת גפן מטפסת. דיברנו על כל מיני נושאים, וגם שתקנו, שתיקות נעימות וארוכות. אמא הראשונה, ולמעשה היחידה, ששמעה על כל בעיה שהייתה לי, ונהגתי להקשיב לעצות שלה. היא לא למדה בבית ספר, ולא יודעת קרוא וכתוב, אבל מבחינתי היא האישה החכמה בעולם.

כרגע אינני זקוק לעצה או לשיחה. אני מעדיף שתיקה, מלוּוה בחיבוק חזק ומנחם, אותו חיבוק שהיה התרופה הטובה ביותר לכל המכאובים שלי, המחלות והכישלונות, ולפעמים רציתי בו ככה סתם, בלי סיבה. אותו חיבוק שהיה מנקה את סימני החבורות שהותיר אבא על גופי הקטן בעודי נושך שפתיים, חורק שיניים, נחוש שלא להשמיע שמץ קול. נפשי געתה בבכי, אך מעולם לא הזלתי דמעה, אף לא אחת. כדי שאבא לא יראה. משהושלם ביצוע גזר הדין על עבירות שלרוב היו בדיוניות, הייתי נמלט אל אמא, והיא, בלי לומר מילה, הייתה אוספת אותי אל חיקה, מחביאה אותי מהעולם, שנמחה לכמה רגעים. נמסתי בתוכה. היא ליטפה ונישקה את שערי, ולא הניחה לי, עד שחשה בחושים שיש רק לאמא, שהכאב נמוג או לפחות התעמעם. רק אז שחררה אותי במתינות ובעדינות, מחזירה לעולם את הכפיר שלה, בנה יחידה, בידיעה שהסכנה הגדולה ביותר אורבת לו בחדר הסמוך, ולא בשום מקום אחר. היא אף פעם לא שאלה אותי מה קרה. היא לא הייתה זקוקה למילים. ממבט אחד שלי הבינה וידעה הכול.

פעם, כשביקשתי מאבא כסף לבגדים חדשים לקראת עיד אֵל־פיטר והוא סירב, סיננתי בכעס מתגרה שתי מילים קצרות ומיותרות: "אבקש מאמא". כמה רגעים מאותו אירוע נמחקו מזיכרוני, וגם עכשיו, כשהתמונות חולפות בראשי בזו אחר זו, הם מסרבים להופיע. אני רק רואה מה שקרה אחר כך: אני רץ אל אמא, בגוף כואב ובנפש מרוסקת, והחיבוק שלה, כמטה קסם או כיד אלוהים, מחזיר את הניצוץ אל עיניי, ואני יוצא בדהרה מהבית לשחק עם חברים. כשחזרתי הביתה בערב, נכנסתי בריצת אמוק היישר אל החדר שלי כדי להימנע מפגישה עם אבא. על המיטה מצאתי סט של בגדים חדשים, חולצה לבנה עם פסים כחולים, מכנסי ברמודה שחורים מעוטרים בחגורה חומה, ועל הרצפה היו מונחים גרביים ונעלי ספורט בצבע לבן. התבוננתי בהם בתדהמה. יא אללה, איך היא ידעה?! אלה בדיוק הבגדים שרציתי לקנות!

הקור העז על הגג חודר אל עצמותיי, גופי רועד ומתכווץ, והגעגוע מתגבר. לפני יומיים החלטתי שהיום אחזור לטול כרם, אבל אז שמעתי מדוד שלי שיש בשטח הרבה כוחות ופעילות של אֵל־אִחְתֵלַאל אֵל־צַהְיוֹנִי, הכובש הציוני. נשארתי במקומי.

אני מתגעגע גם לילדים, בעיקר לאמיר, בני הבכור. הוא כבר בן... חמש? אני מתלבט. בן שש? הוא נולד כשנתיים לאחר שהתחתנתי, בשנת...? אני מחייך לעצמי, אף פעם לא זכרתי תאריכים. תמיד כשנשאלתי לגילי השתהיתי לפני שהשבתי, וגם אז בדרך כלל טעיתי. אצלנו לא חוגגים ימי הולדת כמו אצל היהודים. כשעבדתי בנתניה, באחת המסעדות במרכז העיר, משפחות שלמות היו חוגגות שם ימי הולדת. המון־אדם צועק, צוהל ושר, עוגה ענקית עם נרות כבויים במרכז השולחן, ובראשו ילד או ילדה, זר פרחים צבעוני מפלסטיק על ראשם, שלא נראו שמחים, אלא הפגינו חוסר עניין או מבוכה, עד ששלפו אותם מהשולחן וגררו אותם לכיסא מקושט במרכז המסעדה, הרימו אותם וספרו בקול "אחת! שתיים!... ואחד לשנה הבאה!" גם אז הם לא שמחו, אלא נראו כועסים. בחפלות העלובות האלה של היהודים, הסבא והסבתא ישבו בדרך כלל בפינה, כמו עציצים שמדי פעם ניגשים אליהם ומשקים אותם כלאחר יד, רק כדי שלא יתייבשו.

הזיכרון הזה נמוג באוויר הקר, אבל לא המשמעות שלו. היהודים לא מכבדים את ההורים שלהם, ובעיקר לא את הסבים והסבתות שלהם. אין להם כבוד לדבר. אני שונא את היהודים ואת כל מה שקשור אליהם או מסמל אותם. בכל מפגש איתם נהגתי לחפש סיבות לשנוא אותם עוד יותר. אבל אני לא שייך לעדר, שניזון מהארס שרוקחים עבורו. אני לא מאמין לרוב השמועות שהפכו עם הזמן לאמיתות שאין עליהן עוררין, לעובדות שאורגות את הנרטיב שלנו, הפלסטיני. אני יודע שרוב הדברים הם עיסה של שקרים, כדי שהצעירים שלנו יקריבו את עצמם למען שחרור פלסטין. אני יודע שהיהודים לא אונסים פלסטיניות, לא בוזזים ולא פועלים מתוך יצר סדיסטי מולד. הם לא בני קופים וחזירים, וגם לא שליחי השטן שירדו מהשמיים. הם כובש יהיר וחסר חמלה, שבא משום מקום ושדד מאיתנו את המולדת, וממשיך לדכא ולהשפיל אותנו; אויב מתוחכם וחסר פשרות. אבל חייבים להביס אותו, זה אפשרי. רק צריך כוח, הרבה כוח, בשביל לסלק אותו בחזרה לאירופה ולכל החורים בעולם שמהם הגיע לפלסטין.

קולה החורק של דלת הגג מבהיל אותי. אני קופץ ממקומי, עינִי לכיוון הפתח. דודי ג'מאל נכנס. הוא מפר את הדממה בשיעול נבחני של מאות אלפי סיגריות שעישן בחייו, אף על פי שהרופאים הורו לו מזמן להפסיק עם זה. "בְּתוֹחְרוּס אֵל־בָּלַד מִן אֵל־סִרְקָה?" הוא צוחק. אתה שומר על הכפר שלא יגנבו אותו? ושוב משתעל בכבדות.

"לא הצלחתי להירדם, עליתי לגג כדי לשאוף קצת אוויר", אני משיב ומקרב לעברו כיסא. "טוב שלא נסעת היום לטול כרם", הוא אומר. "שמעתי שאלפי חיילים של היהודים מסתובבים באזור ובעיקר סביב העיר, הם לא יפסיקו עד שינקמו את הדם של השניים שלהם שמתו". "גם אם כל היהודים בעולם יצטופפו ויקיפו את העיר אמצא דרך לחזור", אני מכריז. "הם לעולם לא יכירו את טול כרם כמו שאני מכיר". כבר חשבתי על הדרך שאחזור בה, אחת הדרכים הרבות שבהן הייתי יוצא מהעיר וחוזר אליה במיליון הפעמים שהצבא הישראלי אסר כניסה ויציאה.

דוד ג'מאל מביט בי בעיניים עייפות ואוהבות. הוא מכיר אותי ויודע שמחר אחזור לטול כרם. "ומה אתה מתכוון לעשות עם החברים הערסים שלך מהתנזים? הוא מפתיע אותי בקול נקי משיעול. לא סיפרתי לו שזאת הסיבה שבאתי לגור אצלו. לא שיקרתי לו, הוא פשוט לא שאל. "אני עוזב את התנזים ואת פת"ח", אני משיב בקול שקט, רגיל להנמיך את קולי כשאני מדבר על הפעילות בפת"ח. "כל כך הרבה פעמים אמרתי לך ולאבו מאלכּ, אללה ירחמו, שאתה כבר עשית את שלך", פותח הדוד שלי במעין נאום. "היית רק בן שש־עשרה ונלחמת בגבורה באינתיפאדה. ירו בראש שלך, איבדת עין, ישבת חצי שנה בכלא של האויב. בזמן הזה אף אחד לא דאג למשפחה שלך. עשית הרבה יותר מאלה שרק צועקים ומחכים שאחרים יעשו. היום כּוֹל דּיכּ עַלא מַזְבַּלְתוֹ צָיְאח. כל תרנגול עומד על ערימת זבל וצועק ולא עושה דבר".

אני מהנהן בהסכמה. מהרגע שהגעתי לאירתאח קיבלתי החלטה. אפסיק לברוח מהמציאות. כבר מזמן הבנתי שרוב החברים שלי בתנזים אנוכיים, שקרנים ומושחתים. רוב הפעילים, בעיקר הבכירים, אבו גָ'לאד בָּדְרָאן, נָאצֶר אל בּע'דדי, מֻחמד גַ'עְבַרִי, כָּמָאל חַמְדאן וכל החבורה שלהם, הם זקנים שרק מטיפים ומסיתים את כל הצעירים לבצע פעולות נגד היהודים ולא עושים דבר בעצמם. רובם משתפים פעולה עם היהודים. אני יודע בדיוק מי מהם.

לאחרונה, בכל פעם ששמעתי את נאומי ההסתה על היהודים הרוצחים, הבוזזים, הכובשים ועוד שלל מחמאות, דמי רתח. הם לא גרמו לי לכעוס על היהודים. יש לי כבר מספיק סיבות לשנוא אותם. אני לא צריך בשביל זה את המנוולים האלה, שקוראים לעצמם "לאומנים" ופועלים בשם שחרור פלסטין. אלה דואגים רק לעצמם. כסף זה כל מה שמעניין אותם, והם מנצלים את מעמדם כדי להשיג כמה שיותר ממנו. אני מכיר שניים שהשתמשו בכוח ובמעמד כדי לנצל נשים נשואות. הבטחתי לעצמי שעוד אבוא חשבון עם שניהם, אנקום את כבודן של הקורבנות שלהם ואת כבודי, שהם רמסו כשיצאתי נגדם.

"את היהודים אף כוח בעולם לא יצליח לגרש מפה", אומר ג'מאל. "הם שולטים בכסף שלהם בכל העולם, בעיקר באמריקה ובאירופה. והאמת, עדיף לפלסטינים לחיות תחת הישראלים, כי אם הם ילכו, תהיה פה פַאוּדָה".

המשפט הזה, שבלי יהודים יהיה פה כאוס, מכעיס אותי אבל אני שומר על איפוק. זה מה שאבא שלי היה אומר לי בכל פעם שדיברו על היהודים. כל מה שמזכיר לי את אבא מפעיל אצלי באופן אוטומטי מנגנון של כעס, סלידה והתנגדות. אם אבי יֵצא מקברו ויגיד שעכשיו לילה, אתעקש שהשמש זורחת גם אם היא כבר מזמן שקעה.

אני שונא יהודים, תמיד שנאתי. הם כבשו את מולדתי, רצחו רבים מבני עמי ומהחברים שלי, את הדוד אחמד, שמעולם לא פגשתי אך את סיפור הגבורה שלו שמעתי בשקיקה. אותי הם פצעו, עקרו את עינִי והכניסו אותי לכלא. בחודשים האחרונים השנאה התעצמה. חיילי האויב רצחו עשרות צעירים מהעיר שלי שרק השתתפו, לצידי, בהפגנות. לפני חודש הם חיסלו באכזריות את המפקד הנערץ שלי, אבו טאלב. הם ירו שנים־עשר כדורים בגב שלו, כמו פחדנים עלובים. כשנודע לי שפעילים אמיצים נקמו והרגו שני ישראלים חצופים שנכנסו לעיר כאילו היא שייכת להם יומיים אחרי הרצח של אבו טאלב, קפצתי משמחה.

דוד ג'מאל מסתכל אליי, הוא נראה מרוצה. "זאת החלטה נכונה להתרחק מהאנשים האלה", הוא אומר. "אני חוזר לישון. גם אתה לך למיטה. מבטיח לך שאף אחד לא יגנוב את הכפר. כל מה שיש בו זה הרבה טיפשים וכמה כבשים".

אני יורד אל החדר, נכנס למיטה, עפעפיי כבדים ונעצמים. פתאום אני שומע רעש חזק של כלי רכב. אני מבין מיד: היהודים באו לקחת אותי. אני נשאר במיטה, מתהפך ומכסה את עצמי. אנסה לנוח וליהנות עוד קצת מהחופש. תחלוף לפחות חצי שעה עד שהם יגיעו אליי. כבר נעצרתי בעבר, ואני יודע שמצפה לי לילה, או אפילו כמה לילות, ללא שינה.