ריקסון ריידרס 4 - משחק הגמר

פרולוג

קמרון

"אלה החיים הטובים," אמר אשר כששכב על כיסא הנוח ושילב את זרועותיו מאחורי ראשו.

הוא לא טעה.

בית הוריו שבהמפטונס היה מדהים. היינו כאן לפני, אשר, ג'ייסון ואני, אבל הפעם זה היה שונה. הרבה יותר טוב. הפעם החברות שלנו איתנו, וזה היה הקיץ האחרון שלנו יחד לפני הקולג'. היילי ואני נצא למישיגן בשבוע הבא כדי להתארגן לפני תחילת הלימודים. שבועיים לאחר מכן, ג'ייסון ופליסיטי יעברו לאוניברסיטת פנסילבניה, ואשר ומאיה יהיו מצידו השני של הנהר, באוניברסיטת טמפל.

זו הייתה סופה של תקופה. לא עוד ריידרס, לא עוד בית ספר תיכון, חלק חדש בחיים, הרפתקה חדשה.

שלחתי מבט אל ג'ייסון, שישב לידי, מרפקיו על ירכיו וסנטרו שעון על אגרופיו. "הן יהיו בסדר, אתה יודע." צחקתי, והעברתי את עיניי אל הנערות, שכרגע ישבו וטבלו את רגליהן בקו המים.

"הן לא מדאיגות אותי," הוא רטן. "אבל הם כן." ג'ייסון הטה את ראשו אל קבוצת בחורים שבחנו את החברות שלנו, ברור היה שאינם מודעים לכך שאנחנו איתן.

"אתה צריך להרגיע." שלחתי אליו מבט נוקב. "עוד מעט נלך לקולג' ואתה יודע ששם יהיו עוד הרבה מהסוג הזה."

"אוף, אל תזכיר לי." ג'ייסון פורד, כוכב הפוטבול ונער הזהב של תיכון ריקסון, הזעיף פנים.

"אתה רציני? אתה חושש מאיזה טמבל בקולג'?" שאל אשר. "לפליסיטי יש קעקוע שלך על העור שלה. היא לא הולכת לשומקום."

ג'ייסון נשען לאחור. "ברור שהיא לא הולכת לשומקום. אבל זה קולג'. המאמן האסון שמר על משטר קשוח, אבל בקולג' זו רמה אחרת לגמרי. אני לא יכול לצפות שהיא תשב כל היום ותחכה לי."

"טוב, לא. היא כנראה תעשה את הדבר הזה שקוראים לו 'להכיר חברים'. שמעתי שכל האנשים עושים את זה." צחוק בעבע בחזהו של אשר.

"לך תזדיין." ג'ייסון בעט בכיסא הנוח שלו ואשר כמעט התעופף ממנו.

"אתה חייב ללמוד איך לשלוט בדביל הרכושני שבך, אתה יודע?" אמרתי.

"פשוט תשים לה טבעת על האצבע ואז כל אידיוט ידע שהיא תפוסה."

"תפסיק עם השטויות, הוא לא מתכוון —" גבותיי התרוממו. "ג'ייס, אחי, בבקשה תגיד לי שאתה לא באמת שוקל את זה. אנחנו בני שמונה־עשרה."

"כאילו שאתה לא היית מוכן לשים טבעת על האצבע של היילי בלי להסס."

היה משהו בדבריו.

אבל היה לנו זמן. רציתי שניהנה קודם כול זה מזה. אלוהים יודע שמגיע לנו.

ג'ייס קם במהירות מכיסאו. "הוא מת."

"וואו." זינקתי מייד אחריו וחסמתי לו את הדרך. "הם רק מדברים." העפתי מבט לאחור ועקבתי אחר קבוצת הבחורים שצחקו עם הבנות. זה נראה תמים למדי... עד שאחד מהם ניגש ישר אל היילי.

"בוא נלך," רטנתי, והרכושנות השתלטה עליי.

"כנראה עדיף שאצטרף כדי לוודא ששניכם לא תעשו משהו מטו – אווו, ממש לא." אשר סילק את משקפי השמש שלו והביט בהם בזעם, כשהוא עוקב אחר אחד הבחורים שהציע למרוח קרם על כתפיה של מאיה.

"אני אקח את השניים משמאל." הוא התפרץ וחלף על פנינו. "אתם תיקחו את השניים האחרים."

היילי

"בחייכן, אל תהיו כאלה. זה שיש לכן חברים לא אומר שאנחנו לא יכולים לשבת איתכן."

"האידיוט הזה אמיתי?" גבותיה של מאיה התרוממו.

"כלבה בבקשה, את צריכה —"

"או, לא נכון, אתה לא קראת לה הרגע כלבה." פליק התקרבה אל האידיוט ונעצה בו מבט זועם. "החבר שלי ידפוק לך בעיטה בתחת ויעיף אותך לאורך החוף."

"הייתי רוצה לראות אותו מנסה." הבחור צחק והביט בחבריו שגיחכו.

"אפשר לסדר את זה," ג'ייסון, קאם ואשר התקרבו וסגרו עליהם.

"או, היי, בייב." פליק חייכה. "זה טום. הוא בדיוק אמר לנו שאנחנו צריכות לזרוק אתכם ובמקום זה לבלות איתם."

מאיה שלחה אליי מבט מוכר. פליק הייתה קצת כמו פצצה מתקתקת כשזה נגע לג'ייסון. זה היה מטורף, אבל היא אהבה את הצד הרכושני שלו. לכן לא הופתעתי שהיא נהנתה מזה.

"פליק," הזהרתי, כי היא אולי נהנית לראות איך הבחור שלה מתחרפן, אבל זה בדרך כלל נגמר רע.

קמרון עקף אותנו ומשך אותי אליו. "היי." הוא הרכין את ראשו וחייך אליי כאילו היינו האנשים היחידים בסביבה.

"היי." אצבעותיי נפרשו על פני שרירי בטנו החזקים, ואהבתי את תחושת עורו החמים. "אולי עדיף שנתערב," לחשתי, "לפני שהוא יעשה משהו מטופש."

ג'ייסון כבר עמד מול פניו של הבחור ועיניו התכווצו בהבעה מסוכנת. "אני מציע שתעוף, עכשיו."

האוויר התפצח סביבם וניסיתי לדבר ללא מילים ולסמן לבחור ללכת לדרכו. זה אמור היה להיות סוף שבוע רגוע לפני שכולנו ניפרד. לא רציתי להתקשר לקנט שישחרר את הבן שלו בערבות ממעצר באשמת תקיפה.

תודה לאל שהמטומטם כנראה זיהה את הצד האפל של ג'ייסון, שהחל לצוף על פני השטח, כי ידיו התרוממו באוויר. "שיט, אוקיי, בן אדם, טעות שלי." הם החלו לסגת.

"כן, עדיף שתרוץ," צעקה פליק.

"ברצינות," אמרתי. "את חייבת לעצבן אותו?"

היא משכה בכתפיה ונכנסה אל בין זרועותיו של ג'ייסון. "כל הטסטוסטרון הזה. רק גורם לי להתלהט."

"או יותר נכון, גורם לך להרטיב יותר." הוא נגס בשפתה התחתונה לפני שעטף את שפתיה בשפתיו.

"אני אוהבת אתכם, אבל זה יותר מדי מידע," רטנה מאיה.

"מקנאה, בייב?" אשר התקרב אליה. "כי אני די בטוח שאני יכול לעזור לך בנושא הזה."

"אשר, שלא תעז." היא התרחקה לכיוון המים.

"כבר היית צריכה לדעת שאסור לך לאתגר אותי. אני לעולם לא מפסיד." הוא קרץ לפני שצלל לעברה. רגע אחד מאיה עמדה שם וברגע הבא היא כבר הונפה על כתפו של אשר וצווחה כמו מטורפת כשהוא רץ היישר לכיוון האוקיינוס.

הבטתי באשר בחיוך כששמט אותה לתוך המים. "הוא כל כך הולך לקבל —"

"הוא בהחלט הולך לקבל משהו." פלט ג'ייסון בצחוק.

"למה אצל בנים הכול תמיד קשור לסקס?"

"גם אצל בנות." פליק גיחכה והרימה אצבע.

גלגלתי את עיניי ולא הצלחתי לעצור את הצחוק, כשג'ייס הטביע את החברה הכי טובה שלי וחנק אותה בנשיקות.

למרות כל התנהגות האלפא שלו, הם היו חמודים מאוד. גם אם היא איבדה לחלוטין את שפיותה וקעקעה על עורה 'הרכוש של ריידר'. אבל כזו הייתה פליסיטי ג'יילס, בחורה שאהבה בכל ליבה, וחיה כל שנייה כאילו הייתה האחרונה בחייה. התרגשתי שהם הולכים לאוניברסיטת פן ומנסים להגשים את החלום שלהם. אף על פי שקמרון ואני נהיה במישיגן, מרחק של תשע שעות נסיעה.

"את בסדר?" קאם כרך את זרועו סביב צווארי והרכין אליי את מבטו.

"כן, אני בסדר."

היו לי חברים טובים.

החבר המושלם ביותר.

וכל החיים היו לפנינו.

קמרון

"אנחנו ממזרים ברי מזל, אתה יודע את זה, נכון?" אשר כיוון את הבירה שלו לעבר הנערות שצחקו ושוחחו, ולגמו את הקוקטיילים המתוקים שפליסיטי התעקשה להכין.

אחרי יום שלם על החוף חזרנו הביתה, וג'ייס הכין לנו המבורגרים וסטייקים.

"כן, אני יודע." היילי קלטה את מבטי וחייכה. הייתי חייב להודות שהחיוך שלה גרם ללב שלי להתרחב מאושר. אהבתי את הנערה הזאת. אהבתי אותה יותר משאהבתי מישהו אי פעם, וחשבתי שההתחלה החדשה איתה תהיה הרגע המאושר ביותר בחיי. אלא שהרגשתי אשם על כך שאני עוזב את ריקסון, עוזב את ההורים שלי ואת אחי הקטן, זאנדר. אימא הרגישה טוב יותר, מצבה השתפר, אבל זה לא עצר את הפחד שהרגשתי בכל פעם שחשבתי על כך שאני אהיה במרחק של תשע שעות נסיעה ואקבל הודעה שהיא שוב חלתה, או שלזאנדר יש עדיין סיוטים בלילה.

רציתי להיות שם בשבילם, תמיד. אבל היילי רצתה ללמוד בבית ספר לאומנות, במיוחד בסטמפס, באוניברסיטת מישיגן, וזה הגיע לה.

זה לגמרי הגיע לה.

"אתה כבר מוכן להצטרף לוולברינס?" שאל אשר.

"אני חושב."

"אל תשמע נרגש מדי בגלל זה."

"אבל זה לא יהיה אותו דבר, אתה יודע?" לגמתי מהבירה שלי.

"כן, להיות ריידר זה משהו מיוחד, חוויה של פעם בחיים. אבל גם בקולג' יהיה טוב, אתה תראה."

הלוואי שהייתי יכול להיות רגוע כמו אשר. גם אחרי כל מה שהוא ומאיה עברו בגלל האקס שלה, ובנוסף אימו נורתה, הוא עדיין הצליח להעלות על פניו את חיוך הבנט שלו, שהיה הסמל המסחרי שלו.

קינאתי בו. ביכולת שלו להתעלות על זה ולקבל את מה שהחיים הציעו.

גם אני רציתי את זה. באמת. אבל הפחד עצר אותי. הפחד מהעתיד... מהשינויים.

ריקסון היא הבית שלי.

אבל היילי הייתה הלב שלי, וידעתי שאלך אחריה לכל מקום.

"היי," צעק ג'ייס מעבר לכתפו. "הסטייקים כמעט מוכנים."

"וזה הסימן שלנו להביא את הסלטים," מלמלה פליסיטי.

"ואת הרוטב. אל תשכחי את הרוטב החריף." אשר גיחך. "אה, ותביאו גם קצת חמוצים וקצת מה..."

"בייב," קטעה אותו מאיה. "יש לך רגליים."

"כן, אבל אני מפקח על ג'ייס."

נחרתי כששמעתי את דבריו.

"יש לך מזל שאני אוהבת אותך." היא גלגלה את עיניה בשעשוע לפני שהלכה אחרי הנערות.

"אני כל כך אוהב אותה," אמר כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם.

אבל הבנתי את זה.

כולנו הבנו.

היינו צעירים. שלושה בחורים שרודפים אחרי החלומות שלהם, פוטבול, תהילה ועושר. אבל כבר מצאנו את הבחורות שלנו לחיים.

וזה היה שווה יותר מהכול.

יותר מכל דבר.

היילי

"אני כל כך מלאה." פליסיטי נשענה לאחור וליטפה את בטנה.

"את תהיי מלאה מאוחר יותר," חייך ג'ייסון בשביעות רצון.

"זו הבטחה?" תשוקה נצצה בעיניה.

"חבר'ה, ברצינות?" גנחתי, וקמרון לחץ את ידי ונאבק בחיוך.

"מה?" היא משכה בכתפיה. "כולנו חברים."

"את לגמרי צודקת, אנחנו חברים."

ג'ייסון שלח יד אל הבירה שלו והניף אותה באוויר. "לא משנה מה יקרה בארבע השנים הבאות, אתם תמיד תהיו החברים הכי טובים שלי."

"אההה, גם אני אוהבת אותך." הוצאתי אליו את לשוני וכולם צחקו.

"את לא כל כך גרועה, ריין."

"כנ"ל, פורד."

קשה היה להאמין שהיו ימים שבהם ג'ייסון ואני לא סבלנו זה את זה. הוא עדיין הטריף אותי לפעמים, אבל אהבתי אותו כמו אח. הוא גונן בחירוף נפש על כל מי שהיה יקר לו, וזה כלל גם אותי עכשיו.

"אבל, ברצינות, חברים, אולי לא נהיה יותר ריידרס, אבל תמיד נשאר חברים. המרחק לא ישנה את זה."

״קל לך להגיד," אמר קאם והעביר את מבטו בין ג'ייס לאשר, "אתם תהיו במרחק יריקה זה מזה."

הוא צחק, אבל שמעתי את המתח בקולו. קמרון בא למישיגן בגללי, בגלל החלום שלי, ולא יכולתי שלא להרגיש צביטת אשמה. הוא כל הזמן חזר והבטיח לי שזה הצעד נכון, אבל לא רציתי שיתחרט על כך.

או ינטור לי על כך.

כתפיי שקעו.

"היי." הוא לחץ את ידי ואני הרמתי את עיניי אל עיניו. "אני צוחק... זו הייתה בדיחה."

"אני יודעת."

"את באמת חושבת שהוא ילך לקולג' שאת לא תהיי בו?" שאל אותי אחי החורג.

"ג'ייס," התרתה בו פליק.

"זה בסדר," אמרתי ואילצתי את עצמי לחייך. "תשע שעות זה כלום. עדיין נוכל להתראות בסופי שבוע ובחגים."

"צודקת לגמרי, אנחנו בהחלט יכולים." אשר הטה את הבירה שלו לכיווננו. "שום דבר, לא קולג', לא מרחק ולא זמן יהרסו לנו את זה."

המילים שלו ריחפו מעל ראשינו והאוויר התמלא בציפייה כבדה.

הקולג' היה צעד גדול. דברים ישתנו. אנחנו נשתנה.

אבל האם אשר צדק?

האם הקשר בינינו חזק מספיק כדי לשרוד?