ריקסון ריידרס 2 - המשחק שלך

פרולוג

"איזו טיפשה אני," מלמלתי כשהורדתי את המים בשירותים. יצאתי מהתא ושטפתי את ידיי. המוזיקה הלמה דרך הקירות, חיקתה את הלמות ליבי בין צלעותיי.

הוא עושה את זה כדי לעצבן אותך. תתעלמי ממנו והוא יפסיק.

יותר קל להגיד מאשר לעשות.

ג'ייסון 'האידיוט' פורד היה הסיוט של החיים שלי. שחצן. יהיר. ובן זונה אמיתי.

הבחור שהלב שלי, כנראה, החליט שהוא רוצה.

לב טיפש, טיפש כל כך.

הצמדתי את ידיי אל דלפק השיש הצונן, הבטתי בעצמי במראת הקיר הענקית. נראיתי טוב. שערי היה מושלם, תלוי בגלים רפויים ארוכים לאורך גבי. האיפור שלי היה מעושן ומפתה, והשמלה השחורה נצמדה לקימורים שלי כמו עור שני.

לא רק נראיתי טוב.

נראיתי ממש לוהטת.

"תתאפסי על עצמך, ג'יילס," פקדתי על הנערה שהסתכלה עליי מהמראה. "הוא יוכל לשלוט בך רק אם תאפשרי לו."

ונכון לעכשיו, הדפוק הזה היה שם בחוץ מרוח על נערה אחרת.

נערה שלא הייתה אני.

הקשר בבטני התהדק כשלקחתי נשימה עמוקה. "את יכולה לעשות את זה," לחשתי.

בדיוק באותו רגע נכנסה חבורת בנות מצחקקות לחדר השירותים, הן נעצו בי מבטים. שלחתי אליהן חיוך לחוץ ומיהרתי לצאת משם. המועדון בניו יורק, שאליו הביאו אותנו בני הדודים של אשר, היה מהמם. לא כמו הברים שיש לנו בבית בעיירה הקטנה שלנו, ריקסון. הוא היה קודר ואפלולי, הריהוט אלגנטי וסקסי. המבלים היו צעירים ניו יורקים עשירים שחיפשו להשתחרר וליהנות.

חמקתי אל המסדרון המחבר בין חדר שמירת החפצים והשירותים לחלל המועדון, נחושה ליהנות מהלילה. אז מה אם ג'ייסון ממש מזיין על יבש את בת הדודה של אשר? הגוף שלי – והלב המטופש והאווילי – אולי רוצה אותו, אבל הראש שלי ידע טוב יותר.

הראש שלי ידע שג'ייסון פורד הוא באמת רעיון גרוע.

אני צריכה למצוא איזה בחור נחמד שיקנה לי משקה וירקוד איתי כל הלילה. ומי יודע, אולי אצליח למחוק עוד שורה ברשימה שלי. אחרי הכול, אנחנו בניו יורק. זה היה נס קטן שההורים שלי בכלל הסכימו שאצטרף לנסיעה הזו לכבוד יום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. כמובן, הם ידעו שתכננו לבקר בתערוכה במוזיאון, ולצאת לסיורים שרצינו.

מה שהם לא ידעו לא יזיק להם.

המחשבה העלתה חיוך על שפתיי והוסיפה אושר לצעדיי, כשהקפתי את הפינה... ונכנסתי בחוזקה בחזה שרירי ונוקשה. "אני יודע שאת רוצה אותי, ג'יילס, אבל זה שאת זורקת את עצמך עליי הופך אותך לנואשת."

"לך תזדיין, ג'ייסון." הבטתי בו בזעם וצעדתי לאחור כדי להגדיל את המרחק בינינו. כמובן, הוא ראה בזה אתגר, הניצוץ בעיניו הוכיח זאת כשהמשיך להתקרב.

"ג'ייסון," התריתי בו, אבל הוא המשיך להתקרב עד שגבי הוטח בקיר והאוויר נפלט מריאותיי.

"אני יודע מה את עושה," הוא לחש לתוך אוזני, ונשימתו החמה ריקדה על עורי. בלעתי בחוזקה, עיניי רפרפו ונעצמו. קולו היה נמוך, אפילו צרוד, ואם לא הייתי מכירה אותו כפי שהכרתי אולי הייתי יכולה להתבלבל ולחשוב שהוא מנסה לפתות אותי.

אבל הכרתי אותו.

וכל זה היה רק משחק בשבילו.

"אני לא עושה כלום, ג'ייסון," נאנחתי והתעלמתי מהקול הקטן בראשי שלחש 'שקרנית'.

הוא צמצם את המרחק שנותר בינינו והצמיד את גופו אל גופי באורו העמום של המסדרון. "זה לא יעבוד," הוסיף. לשונו החליקה על עורי הלח לפני שנגס את תנוך אוזני. ברכיי קרסו וכל גופי רעד.

"ג'ייסון." זו אמורה הייתה להיות אזהרה תקיפה יותר, אבל קולי הסגיר אותי, שמו נפלט מפי באנחה.

אחת מידיו החליקה על גופי. נאבקתי בדחף להתמסר למגעו, לבקש עוד. לא אכפת היה לו שהוא מוחץ את שדיי חזק מדי או שאצבעותיו התהדקו סביב צווארי יותר מדי. כי כשבחור כמו ג'ייסון פורד רוצה משהו, הוא עושה מה שהוא רוצה, ולוקח את מה שהוא רוצה.

אבל לי היה אכפת.

היה אכפת לי שמגעו הגס עורר את גופי כפי שלא קרה בעבר. היה אכפת לי שאני רוצה לתת לו לעשות בי מעשים מלוכלכים שלא עולים על הדעת.

והיה אכפת לי שאכפת לי.

הדמעות צרבו בעיניי, סילקתי אותן בעפעוף. מבטי היה קשה כשהוא סוף־סוף החליט לפגוש במבטי.

"תמשיכי ככה ובסוף תיפגעי," אמר לי בקור האופייני לו. אבל האוויר שסבב אותנו היה כל דבר מלבד קריר.

הוא היה מבעבע, התפצח ממתח ובער מציפייה.

"את משחקת באש, פליסיטי." אלוהים, אפילו האופן שבו אמר את שמי עורר בי תחושות לא רצוניות. "ואת יודעת מה קורה כשמשחקים באש?"

נשימתו בניחוח הליקר ליטפה את פניי, שפתיו ריחפו בקרבה מסוכנת לשפתיי. "בסוף את תישרפי."

הייתי צריכה לומר לו שילך לכל הרוחות. או להחטיף סטירה לפניו הממיסות תחתונים. או אפילו לבעוט לו בביצים ולברוח. אבל לא עשיתי דבר מכל אלה. במקום זאת אמרתי, "אולי אני רוצה להישרף."

כי אני פליסיטי ג'יילס, נערה עם רשימה ועם הרבה שיגעונות.

גבותיו של ג'ייסון התרוממו ועיניו האפלות בחנו אותי. אם כי אפשר לתאר זאת טוב יותר כהתבוננות אל תוך נשמתי. כך הרגשתי בכל פעם שמבטו האפל והעז היה מכוון אליי. למה לא יכולתי לרצות מישהו אחר, כל אחד אחר?

שניות חלפו כשנעצנו מבטים זה בזה. המוזיקה הדהדה סביבנו. הצחוק והרעש נותרו מחוץ לפינה האפלה שלנו במסדרון.

"ג'ייסון?" שאלתי כשאני מפרה לבסוף את הדממה, כשכבר לא יכולתי לשאת זאת עוד שנייה נוספת.

"לעזאזל," הוא נשף ואז שפתיו נחתו על שפתיי, קשות ותובעניות. ג'ייסון לא רק נישק אותי, הוא טרף אותי. ידיו אחזו בשמלתי, מעלות את הבד במעלה רגליי עד שאצבעותיו מצאו את הבשר הרך של ירכיי.

"אוי, אלוהים," גנחתי מול שפתיו הבלתי מתפשרות. ידיי התחפרו בתוך שערו הפרוע כשלשונותינו טרפו אחת את השנייה. זו הייתה נשיקה מבולגנת ומלוכלכת, וכנראה גם הטובה ביותר שחוויתי בחיי.

"פאק." הוא קרע את עצמו מעליי, וגופו נרתע לאחור כאילו נקרע מגופי.

אכזבה מילאה את חזי כשראיתי איך הבעת פניו משתנה לכעס טהור. "זו הייתה טעות." שפתיו התעקלו בגועל.

"אוקיי." הצלחתי לפלוט בקול חנוק, והחלקתי את שמלתי המקומטת.

"אני צריך ללכת, ווהן מחכה לי."

ליבי שקע.

יכולתי להתמודד עם ההקנטות שלו. יכולתי אפילו להתמודד עם זה שקוראים לי טעות. אבל לשמוע אותו אומר שהוא חוזר לבחורה אחרת אחרי שהוא נישק אותי ככה... התחשק לי להקיא.

"אתה כנראה צריך להזדרז," פלטתי. "לא כדאי שתיתן לה לחכות."

"שיט, פליסיטי, אני —" לרגע משהו הבזיק בעיניו, וקטעתי אותו.

"לך, ג'ייסון, פשוט לך." הפניתי את מבטי אל הציורים על השטיח.

מבטו השתהה עליי עוד שנייה ואחר כך, כמו תמיד, הוא נעלם.

התעוררתי בפתאומיות, עיניי התאמצו לראות בחשכה. לעזאזל, הראש שלי כאב ממשקה אחד יותר מדי. אבל הייתי זקוקה לכל האומץ הנוזלי שיכולתי לקבל, אחרי שכל הלילה עקבתי אחר ווהן וג'ייסון. ידיו על מותניה, שפתיה היו על שפתיו. תשוקה נטפה מהם, והשפיעה על כל מי שהיה בקרבתם.

בטני התהפכה ונשענתי על אחד המרפקים, חיכיתי שגלי הבחילה יחלפו. ואז חריקה מהמסדרון חתכה את הדממה.

"היילי?" לחשתי.

כלום.

נשכבתי על גבי, ובהיתי בתקרה, עיניי עקבו אחר הצללים, כששמעתי את הקול הזה שוב. התכוונתי לקום ולראות מי התעורר, הסרתי מעליי את השמיכות כשדלת חדרי נפתחה לרווחה וג'ייסון נכנס פנימה.

"מה אתה —"

"ששש," לחש והתקדם עוד קצת לתוך החדר.

"אתה לא יכול להיות כאן," אמרתי ונעצתי את אצבעותיי בסדין, כשאני מושכת אותו על פני גופי. עיניו ניקבו את החשכה. ננעצו בי.

עקבו אחר כל תנועה שלי.

לא הצלחתי לנשום כשהוא קרוב כל כך.

"איפה ווהן? אתה לא —"

"את מפסיקה לדבר לפעמים?"

"אתה בחדר שלי באמצע הלילה. אין לך שום זכות להגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות."

הוא חייך בערמומיות. "רוצה להתערב?" הוא התקרב עוד יותר והאוויר בחדר התנדף.

"ג'ייסון, זה לא מצחיק..."

"את עירומה מתחת לשמיכות, ג'יילס?"

אוי, אלוהים.

גל חום עבר בבטני, במקום הפחד שהיה צריך להיות שם. כי ג'ייסון לא שיחק יפה, המשחק שלו היה מלוכלך.

קטלני.

מסוכן.

"אתה שיכור," אמרתי כשקולי חזר אליי. "אתה צריך ללכת."

"את בטוחה?" הוא עמד למרגלות המיטה ונראה כמו נסיך האופל.

"אני..."

הוא צריך ללכת.

כדאי מאוד שאגיד לו ללכת מייד עכשיו.

ג'ייסון אהב את המשחק הזה יותר מדי. משחק שאסור לי לעולם להסתבך בו.

הכול התחיל עם הרשימה.

הרשימה שלי.

הרשימה הקטנה והמטופשת שלי.

היא הייתה אמורה לעזור לי להכניס קצת חיים לשנת הלימודים האחרונה שלי. לעודד אותי לעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי עליהם, אבל מעולם לא היה לי את האומץ לעשות אותם. להסיר מעליי את תדמית פרח הקיר.

אבל לא לקחתי בחשבון אותו.

חשבתי שאני חזקה מספיק לשחק במשחק שלו, לקחת חלק במלחמה עם מומחה לאסטרטגיה.

הייתי צריכה לדעת.

הייתי צריכה לסגת במקום להיכנע. אבל מסרתי את ליבי עוד לפני שקלטתי את זה.

וכעת הייתי שלו.

כל כולי.

גם אם הוא היה אומר שהוא לא רוצה אותי.

אבל עכשיו הוא עמד שם, הביט בי בעיניים רעבות. רעב שתאם לגמרי לרעב שלי.

הוא רצה אותי.

ג'ייסון פורד רצה אותי.

וידעתי שהחוקים השתנו.

פרק 1

פליסיטי

"את מתכוונת להמשיך להתעלם ממני?" שאלתי את החברה הכי טובה שלי כשנעצרנו ליד הלוקרים שלנו. היא נעצה בי מבט כאילו נגעלה ממני כשהוציאה את ספרי הלימוד שלה.

"היילס, בחייך. זו הייתה טעות. עשיתי טעות."

היא סגרה בחבטה את הלוקר שלה, מבטה נראה מאוכזב. "שכבת איתו," סיננה והנמיכה את קולה. "עשית סקס עם ג'ייסון. השתגעת לגמרי?"

"זה היה חד פעמי." בקושי פעם אחת, אם חושבים על זה. "והייתי שיכורה, זו הייתה טעות." כזו שלא אחזור עליה. לא שהדפוק הזה ירצה אי פעם לעשות סיבוב שני. תתאפסי על עצמך, פליסיטי.

"ואת חושבת שזה בסדר? היית שיכורה. שלא לדבר על זה שהיית בתולה," לחשה, לחייה האדימו מזעם. "ואת נתת לו —"

"זה כבר קרה." שלחתי אליה חיוך קפוץ, והתעלמתי מהקשר בבטני. "זה לא יקרה שוב. אבל לפחות אני יכולה לסמן עוד וי ברשימה שלי." צחוק מאולץ נפלט משפתיי, אבל היילס לא צחקה.

היא אפילו לא חייכה.

"זה לא מצחיק, פליק." היא פלטה נשיפה מתוסכלת. "אני לא יכולה... אני אפילו לא יודעת מה להגיד עכשיו."

"אז אל תגידי." משכתי בכתפיי. "בואי נעמיד פנים שזה לא קרה מעולם, אוקיי? מי זה ג'ייסון?"

אבל היא כבר לא הביטה בי. היא נעצה מבט מעבר לכתפי וכיווצה את עיניה. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת מי שם. הרגשתי אותו. הרגשתי את שפתיו על עורי ואת ידיו על גופי.

צמרמורת חלפה בגווי, מתחלפת במהירות לברקים שנורו סביב גופי כשהסתובבתי אל גיחוכו היהיר של ג'ייסון פורד.

"פי, מותק, התגעגעתי אלייך."

רטנתי לעצמי בשקט ואילצתי את עצמי לחייך אל אשר, חברו הטוב של ג'ייסון.

"אשר, עבר רק יום אחד. אולי כדאי שתיגש אל גברת המפסטד לגבי התלותיות שלך. היא מחמירה." חיוכי התרחב, אבל כשהצצתי לעברו של ג'ייסון, ראיתי את האדישות שלו וקפאתי.

אשר העביר את מבטו בין שנינו וקימט את מצחו. "מה —"

"אז יש משחק חשוב ביום שישי?" קטעה אותו היילי, שכבר הייתה מחובקת עם החבר שלה, קמרון.

ג'ייסון פורד, קמרון צ'ייס ואשר בנט. שלושתם היו המלכים של ריקסון ריידרס, והם קיוו שהשנה קבוצת הפוטבול שלנו תיקח את גביע המדינה.

זה היה עניין חשוב מאוד בעיר הקטנה שלנו. עניין חשוב עוד יותר עבור ג'ייסון והתוכנית שלו להתקבל לאוניברסיטת פן לשלוט בפוטבול המכללות. בתקווה שזה יזכה אותו במקום בגיוס לליגת הפוטבול הארצית.

"באמת, היילס?" התלוצץ אשר. "אז עכשיו את מעריצה?"

היא נעצה בו מבט זועם, אשר וקמרון גיחכו לעברה. ג'ייסון המשיך לנעוץ מבטים. הבעת פניו נטולת כל רגש. אם כבר, הוא נראה... משועמם. ליבי שקע כשהפניתי את עיניי ממנו.

ג'ייסון היה מסובך. קר. מחוספס. ודפוק לגמרי. גם אם הוא היה עטוף באריזה טעימה באופן מתסכל. שיער סורר וכהה, עיניים כהות עוד יותר. מהסוג שאפשר ללכת בו לאיבוד, לטבוע עמוק כל כך ללא תקווה לצוף חזרה החוצה. כתפיים רחבות, זרועות שריריות ושרירי בטן משורטטים שאפשר ללקק אותם. ידעתי זאת ממקור ראשון כי...

אל תחשבי על זה.

ג'ייסון חי ונשם פוטבול. המחויבות שלו הייתה על גבול הכפייתיות. אבל כנראה, אם רצית להיות הכי טוב היית צריך לתת את כל כולך. כולל נשמתך.

"קשה לא להיות מעריצה אם החבר שלך הוא תופס הקו הכוכב של הקבוצה." היילי שלחה חיוך אל קמרון. החברה הכי טובה שלי עברה מהפך אמיתי של מאה ושמונים מעלות מאז שהחלה שנת הלימודים האחרונה לפני כמה חודשים. היא תמיד שנאה פוטבול. שנאה את אחיה החורג עוד יותר. הוא, יחד עם אשר ועם קמרון, הפכו את חייה לגיהינום מאז שעברה לריקסון. אבל משהו השתנה השנה. קמרון הביט בה עם תשוקה בעיניו, ועל אף שניסתה להתעלם מהקסם שלו, לא עבר זמן רב והוא ניפץ את חומותיה.

שתינו הפכנו מהר לשלישייה. לחמישייה, אם מביאים בחשבון את אשר ואת ג'ייסון. למרות הבעת הזעף שג'ייסון עטה על פניו בכל פעם שהיה בקרבתנו, זה כבר לא היה סוד שהוא היה מוכן, במקרה הטוב, לסבול את מערכת היחסים החדשה בין החבר הכי טוב שלו לבין אחותו החורגת.

"כן, טוב, אנחנו צריכים ללכת לאימון אז..." הרמיזה של ג'ייסון עמדה באוויר.

"מה הלחץ?" אמר אשר. "יש לנו עדיין —" פיו נסגר מייד כשחברו הביט בו במבט קפוא. "ליידיז, היה לנו העונג." הוא הלך אחרי ג'ייסון שלא טרח אפילו להיפרד, אבל הוא גם לא טרח לומר שלום כשהגיע קודם.

קמרון השתהה עוד קצת, הצמיד את היילי אל הלוקר ונישק אותה. הפניתי את מבטי ונתתי להם קצת פרטיות. התרגלתי כבר להפגנות החיבה הפומביות שלהם בשבועות האחרונים, אבל עדיין לא היה קל לעכל אותן.

כעבור דקה בערך הצצתי אליהם. פניהם היו צמודות, קמרון לחש משהו באוזנה של היילי שגרם לה לצחקק. הקנאה נעצה את טפריה בגרוני, אבל החנקתי אותה. אחרי כל מה שהם עוללו לה בשנים האחרונות, הגיע לה קצת נחת. רומן מהאגדות וסיום בסגנון "באושר ובעושר עד עצם היום הזה".

קמרון והיילי היו זוג מושלם, ושמחתי בשבילם.

בכלל לא קינאתי.

ממש לא.

אפילו לא קצת.

היום שלי לא השתפר. היילי בקושי דיברה איתי, וכולם דיברו רק על המשחק המתקרב של הריידרס נגד מילינגטון. כלומר, כל היום השם שלו רדף אחריי, נלחש עם הרוח, מתגרה בי.

אבל זה היה בסדר.

אני הייתי בסדר.

רציתי לאבד את הבתולין, ואכן איבדתי אותם. אוקיי, לא ציפיתי שזה יקרה עם האידיוט היהיר והשחצן ביותר שהכרתי אי פעם, אבל מה זו שנת הלימודים האחרונה ללא הסיכון להתנסות בדברים חדשים... ואחר כך להתחרט על שאי פעם עשית אותם.

תמונות הציפו את ראשי כשהזזתי את הכריך בצלחת שלי. נשיקותיו הפראיות, הנואשות והכול כך לוהטות. ידיו החזקות והגדולות סביב ירכיי, סביב צווארי, רכושניות ושתלטניות. הצריבה כשמילא אותי... כמעט עד כדי דמעות.

"פליק?" היילי נעצה בי את עיניה המכווצות. "לאן הלכת?"

"אהה, אני..."

"תשכחי מזה." היא חזרה אל הצ'יפס שלה, ואשמה הציפה אותי. שנאתי כשהעניינים היו מביכים בינינו. אבל היא תפסה את ג'ייסון ואותי באמצע הסקס, וידעתי שהיא צריכה זמן להתאושש. זה לא היה הרגע הכי טוב שלי.

"את יודעת שאת יכולה ללכת לשבת איתו." הפניתי את ראשי לכיוון קמרון שישב עם יתר חברי קבוצת הפוטבול.

"אני יודעת. אבל אנחנו לא תאומים סיאמים. חוץ מזה, הוא זקוק לזה." היא הסתכלה עליו. "אחרי כל מה שהוא עבר עם אימא שלו הוא זקוק לקבוצה."

"מה שלומה?"

"מתמודדת כמה שאפשר. היא לוחמת, והיא באמת רוצה שקמרון יתרכז בלימודים ובקבוצה."

הנהנתי. "אז אם הוא שם כדי להיות עם החברים לקבוצה, למה הוא לא מוריד ממך את העיניים?" זקרתי את גבותיי והיילי נאבקה בחיוך.

"הוא רצה שאשב איתם."

הורדתי את רגליי מהספסל וקמתי. "אז בואי נלך לשם," אמרתי, הייתי מוכנה להקריב למען החברוּת שלנו.

היילי קימטה את פניה. "מה את עושה?"

"אנחנו הולכות לשם. אולי הוא זקוק לקבוצה, אבל הוא גם זקוק לך. ולמען האמת, אני לא יכולה לאכול בשקט את ארוחת הצהריים שלי כשהוא עושה לך עיניים."

"פליק," היא גנחה והציצה לכיוון הקבוצה. "אני לא בטוחה..."

"בסדר, אז אלך לשם לבד." משכתי בכתפיי, תפסתי את המגש שלי והתחלתי להקיף את השולחן.

"אוי, אלוהים," נשפה היילי. "את רצינית, את באמת מתכוונת ללכת ולשבת שם —"

לא שמעתי את סוף המשפט כשהתקדמתי אל השולחן שלהם. כמה בחורים נעצו בי מבטים.

"פי, בייבי." עיניו של אשר אורו כשהבחין בי. "במה זכינו?"

"יש מקום לעוד אחת?"

"או, יקירתי," גיחך אחד השחקנים הצעירים, ג'ואל מקיי. "את יכולה לשבת ממש כאן." הוא השפיל מבט אל מפשעתו וגלגלתי את עיניי.

"תרגיע, מקיי." אשר הכניס לו מרפק והחווה בראשו אל המקום שהתפנה.

בדיוק כשהתכוונתי להתיישב היילי התקרבה אל השולחן. "תהיתי כמה זמן ייקח לך עד שתוותרי," שמעתי את קמרון אומר לה, בשקט. הוא ישב על הספסל ומשך אותה לשבת בין רגליו. "היי."

"היי."

ניסיתי להסתכל על כל דבר אחר מלבד על קאם שחיכך את שפתיו בשפתיה. אלוהים, הם כל כך מאוהבים. כל כך מאושרים. כל כך מושלמים. משהו בתוכי התכווץ.

"את בסדר?" לחש אשר.

"מי, אני?" שלחתי אליו חיוך חם. אשר היה... טוב, הוא היה כמו כלבלב תועה שהולך אחריך לכל מקום, חמוד ומעצבן. אבל הוא תמיד היה נחמד אליי.

"את לא צריכה לעשות את זה," הוא הנמיך את קולו כך שהוא לא יישמע מעל השיחה שהתנהלה סביבנו. "לא איתי," הוא הוסיף.

"לעשות מה?" העמדתי פני מטומטמת, והתעלמתי מהבור בבטני.

עיניו נדדו אל המקום בו ישב ג'ייס. הוא היה שקוע בשיחה עם אחד הבחורים כשיד מטופחת החליקה מעבר לכתפו. הוא הרים את עיניו וגיחוך ערמומי התפשט על פניו המושלמות בטירוף, כשג'נה ג'רוויס, כוכבת המתעמלות והכלבה הראשית של תיכון ריקסון, הרכינה אליו את מבטה בחיוך מפתה. ללא היסוס דחף ג'ייס את כיסאו מעט לאחור והניח לה להתיישב בחיקו. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו ואני רציתי להקיא.

לפתע הרגשתי את ידו של אשר מחבקת אותי מאחור. עיניי החליקו אליו בשאלה, אבל אשר רק חייך.

הטלפון שלי רטט, ושלפתי אותו.

היילס: את בסדר?

אני: בטח. למה לא?

לא הרמתי אליה את מבטי אף על פי שהרגשתי את מבטה קודח בי.

היילס: הוא רק מנצל אותה...

עיניי נדדו מרצונן החופשי אל ג'ייס וג'נה.

אני: זה לא חשוב. ידעתי לאן אני נכנסת.

לא מאלפים בחור כמו ג'ייסון פורד. נהנים ממה שהוא מוכן לזרוק לך ומקטלגים את זה אחר כך תחת הכותרת 'היה כיף כל עוד זה נמשך'. ג'נה ידעה את זה, כל הנערות בבית הספר ידעו את זה, ובכל זאת, זה לא עצר אותן מלנסות לכבוש אותו. והיו רבות שניסו... ונכשלו. אבל אני לא הצטרפתי אליהן, כי לא היו לי שום אשליות בכל מה שנוגע לג'ייסון פורד, הקוורטרבק מספר אחת, נער הזהב של הפוטבול בתיכון ריקסון.

היילס: מגיע לך הרבה יותר, XO

ה-XO העלה חיוך על פניי. היא אולי כעסה ששכבתי עם אחיה החורג, אבל היילי לא יכולה לכעוס לאורך זמן. אנחנו יחד עד הסוף המר, ושום בחור דפוק לא יוכל להפריד בינינו.

אני: גם אני אוהבת אותך XO

שלחתי את ההודעה והסתכלתי אליה, חייכנו זו אל זו. אבל אז משהו תפס את עיניה של היילי ופניה החווירו. לא הייתי צריכה להסתובב. ידעתי מה אראה שם. אבל בכל זאת הסתובבתי. כדי להוכיח לעצמי – ואולי לה – שאני שולטת במצב. ג'ייסון היה רק החלטה גרועה כשהייתי שיכורה.

בשנייה שעיניי נחתו עליהם – ג'נה הדביקה את עצמה עליו, שפתיהם נעו, לשונותיהם ליקקו – וידעתי שהכול שקר. שקר שסיפרתי לעצמי שוב ושוב, כי אם את חוזרת ואומרת לעצמך משהו מסוים זה חייב להיות אמת, לא?

ידיי רעדו כשדחפתי את המגש שלי הצידה וקמתי.

"פי?" קולו של אשר בקושי חדר את הערפל שהיה בראשי. ג'ייסון לא רק נישק את ג'נה, הוא טרף אותה, והייתי די בטוחה שבעוד עשר שניות הם יזדיינו בקפטריה. אנרגיה מינית נשפכה מהם והכתה בי כמו כדור הרס.

"א-אני צריכה ללכת," מיהרתי לצאת וניסיתי לשמור על קול רגוע. "שכחתי. יש לי פגישה עם גברת המפסטד."

הוא קימט את מצחו והביט בי, עיניו מכווצות וחשדניות.

"נתראה אחר כך, אוקיי?" אילצתי את עצמי לחייך, וידעתי שהחיוך לא מגיע לעיניי.

"אני באה איתך," אמרה היילי מצידו השני של השולחן.

"לא, זה בסדר." הכרחתי את עצמי לפגוש בעיניה מלאות הרחמים. "ניפגש בשיעור הרביעי."

אבל בשנייה שהתכוונתי ללכת הבנתי את הטעות שלי. כדי לצאת מהקפטריה הייתי צריכה לעבור ישירות ליד ג'ייסון וג'נה.

שיט.

נשמתי עמוקות, הרמתי את המגש שלי ושמרתי על צוואר זקוף. הייתי גאה בעצמי כל כך שהחזקתי מעמד. עוד כמה צעדים ואהיה רחוקה מהם ומההצגה שלהם. עד שמשהו התחכך בחלק האחורי של רגליי ואני קפאתי. נשימתי נעצרה כשאילצתי את עצמי להירגע. זה שום דבר. אולי רק משב רוח מחלון פתוח, או חלקיקי אבק באוויר. לפני שיכולתי לעצור את עצמי הבטתי למטה. עיניים אפלות הביטו בי.

ג'ייסון.

זה היה ג'ייסון.

הוא נעץ בי מבט, עיניו עברו דרכי, עמדתי שם משותקת. ג'נה עדיין נישקה אותו, העבירה את שפתיה הבוגדניות על כל עורו. עור שלפני פחות מארבעים ושמונה שעות אני טעמתי. עור שאני נישקתי.

צמרמורת חזקה חלפה בגווי, בטני התהפכה.

זוזי, פליסיטי. תמשיכי ללכת.

ג'ייסון הרים גבה כשהמשיך לנעוץ בי מבט, בקושי מגיב לנשיקותיה של ג'נה, אבל גם לא עוצר בעדה.

המבט העז שלו היה אכזרי.

אבל לא יכולתי לצפות למשהו אחר.

אזרתי אומץ, כיווצתי לעברו את עיניי, השתהיתי עוד שנייה ואז התחלתי ללכת. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא קרע את ליבי ורמס אותו כרגע.