אחות לפליאדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחות לפליאדות
מכר
אלפי
עותקים
אחות לפליאדות
מכר
אלפי
עותקים

אחות לפליאדות

3.8 כוכבים (103 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אורית אילן

אורית אילן (נולדה ב-14 במאי 1960) לימדה בבצלאל ובבית ברל, מלמדת בסדנאות כתיבה.

מספריה:
עד החתונה זה יעבור - עם עובד (1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם.
ספר המעשיות לאמהות - רדיום (2016), היה מועמד לפרס ספיר.
אחות לפליאדות - ידיעות ספרים (2022), זיכה אותה בפרס ספיר.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

האם יש לחיים מסלול? האם ישנו נתיב המסמן דרך ותבנית, כמו הקווים הדמיוניים שמחברים בין הכוכבים ויוצרים על כיפת השמים תמונות של שור, צייד ועגלה? ואם יש מסלול, הרי שגם אפשר לסטות ממנו – זו, בכל אופן, התחושה שמכרסמת בגיבורי אחות לפליאדות: התחושה שחייהם נעו במסלול ושמשהו, איכשהו, הסיט אותם ממנו. 
לפעמים הם מצליחים לקרוא ל"משהו" הזה בשם, לזהות את הגורם לסטייה מהדרך. אבל זה לא הופך את הדברים למובנים יותר או לשרירותיים פחות. המשמעות חומקת מבין אצבעותיהם, סובבת סביב הדברים ואינה נצמדת. 
כל אחד ואחד מהם מחפש פשר לשרירותיות הזו בתוך עצמו, במפגשיו עם האחרים ובעולם המלא על גדותיו ב"מומחים לסבל": מרפאים ומכשפים, רופאים לגוף ורופאי נפש, חוקרים אקדמיים, נביאים־בעיני־עצמם ומורים רוחניים. הספר עוקב אחריהם בכתיבה מלאת תנופה והומור, בחמלה ובאירוניה. 
זהו ספרה השלישי של אורית אילן. ספרה הראשון, "עד החתונה זה יעבור" (עם עובד, 1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם. ספרה השני, "ספר המעשיות לאמהות" (רדיום, 2016), היה מועמד לפרס ספיר. 

פרק ראשון

1.

כמה חודשים לאחר שעבר להתגורר בשוודיה עם אשתו ובתו כתב לי אחי שהוא פגש בכנס רפואי במאלמו איזה מכר ותיק שלו והתייעץ איתו לגבי. הוא איש מקצוע מעולה ואני באמת סומך עליו, הבטיח, ונשבע שיכתוב לי ממש בקרוב על השיחה המרתקת שלהם - היו לו, למכר הוותיק שלו, כמה תובנות מעניינות שבטוח אשמח לשמוע. ובינתיים, סיכם, תעשי לי טובה, תשמרי על עצמך ואל תעשי שטויות.

אחי חותם כך את כל המיילים שהוא שולח לי, ואני תמיד עונה לו בסבלנות ומבטיחה שאין לי שום כוונה לעשות שטויות. אני לא שואלת לאילו שטויות הוא מתכוון - נוח לשנינו להשאיר את הכוונה עמומה כך שתכסה את כל השדה שבין הטריוויאלי לקטסטרופלי, ובכל מקרה, המיילים האלה לא באמת נועדו להעברת מידע. קצת סיפורים על מה חדש (אצלו הרבה, עם המשפחה והעבודה והארץ החדשה. אצלי, בדרך כלל, כמעט כלום), הרבה קנטורים הדדיים. וכך, מדי שבוע, מאששים את האנחנו שאנו.

אני ממש סקרנית לשמוע את התובנות המעניינות של המכר שלך, כתבתי לאחי. אבל ממתי אתה בכלל הולך לכנסים רפואיים ועוד מנהל שם "שיחות מרתקות" עם "אנשי מקצוע מעולים" שאתה "באמת" סומך עליהם? שנינו הרי יודעים שאתה לא סומך על אף אחד, בטח לא על אנשי מקצוע, ובטח לא באמת. אחי ענה שאני חשדנית חסרת תקנה, אני כתבתי שהיה לי מורה מצוין, ואחרי עוד כמה הקנטות פנינו איש־איש לענייניו.

נזכרתי במייל הזה רק כעבור כמה ימים, כששליח צלצל בדלת ועמו חבילה שנשלחה מחיפה. מישהו שהציג עצמו כדוקטור לפסיכותרפיה רפואית כתב לי עד כמה שמח לפגוש - ועוד במקרה גמור - את אחי "המבריק תמיד", ועד כמה נהנה לשוחח איתו. בעקבות שיחתם הוא שולח לי שני ספרים שעשויים לעניין אותי, לעניות דעתו, ואני כמובן מוזמנת לפנות אליו אם ארצה לשאול משהו או להתייעץ. על המכתב לא היו מספר טלפון, כתובת מייל או כתובת רגילה. השם, ד"ר שער אל־הנס, הופיע בתחתית העמוד מתחת לחתימה ירוקה, מופרזת בסלסוליה.

הקפצתי את החבילה בידי וחשבתי על אחי, בסטוקהולם, זומם את המזימה האווילית הזאת, מפעיל מרחוק את חבריו מיחידות העילית של המודיעין והטכניון שבעבר כבר נעזר בהם למזימות אוויליות דומות; שולח אותם לארגן את החבילה, לחפש את הספרים, להקליד את המכתב שהכתיב להם; מתעקש, למרות מחאותיהם, על שמו המגוחך של השולח רק משום שמרגע שצץ ונצנץ במוחו הוא דבק בו, מוקסם כעורב, שוכח לשם מה בכלל טרחו כולם את כל הטרחה הזאת. חייכתי בעל כורחי אל ד"ר שער אל־הנס והוצאתי את הספרים מהחבילה.

הראשון היה "חשיכה נראית", שכתב ויליאם סטיירון על הדיכאון שלו ושכבר קראתי שנים קודם לכן ולא רציתי להיזכר בו. השני היה "מוות בחיים: דיכאון - ואיך לקום ממנו", שעליו היו חתומים סטיבן מק'לורי ופלאנרי דיפטון - הוא דוקטור לפסיכולוגיה רפלקטיבית באוניברסיטת איווה, והיא (קשה להאמין אבל כך בדיוק נכתב על הכריכה האחורית) מומחית לשמחת חיים ולנרטיבים פרו־אקטיביים מחוללי משמעות ומלמדת באוניברסיטה החופשית של סן ברנדינו. תצלום של השניים, שהיו אולי גם זוג לחיים ולא רק לכתיבה, נמרח על הכריכה: מחודדי סנטר, נחושים כנערי כנסייה מתחת לקסדות השיער הבהיר, והפרופילים האופטימיים שלהם מופנים זה אל זה והלאה מהקורא הדיכאוני העומד לקרוא בספרם; הם צולמו כשהם עומדים על סף תהום - מעין מָשל, הנחתי, לַחיים.

זרקתי את הספר לפח, אבל אחרי עשר דקות הוצאתי אותו משם והתחלתי לקרוא. בעמוד הראשון, מחוצה תחת משקלה של עברית עילגת, מצאתי את הפסקה הבאה:

האם גם אתם חשים פה ושם שכל שמחת החיים נשאבת מכם כאילו שואב אבק קוסמי יונק מכם אור ואהבה ואתם עכשיו בחשיכה? אולי אתם גם עובדים בלי סוף ומתאמצים בשביל לא להתחבר אל האמת הפנימית שלכם? ומה זאת האמת הזאת? ששום דבר לא משנה לכם, שלא אכפת לכם מכלום. כדאי שתדעו שאתם לא לבד. מיליונים בהיסטוריה האנושית הרגישו את זה. ברפואה קוראים לזה דיכאון. אבל דיכאון זה רק מילה. במציאות זה מוות בחיים. האם תוכלו להתעורר לתחייה ולקום אל היקום? אנחנו אומרים לכם שאתם יכולים.

הפעם העפתי את הספר מבעד לדלת החדר אל המסדרון. חזרתי לשולחן ולמחשב וכתבתי לאחי עוד מייל. הייתי בדיכאון, הבהרתי. עכשיו אני לא. עכשיו אני סתם חיה. וכדי שהמצב יישאר כך אני מבקשת שלא תשלח לי יותר ספרים כאלה שרק עושים לי רע - למה בכלל חשבת שהם יכולים לעזור לי? - וגם לא ספרים אחרים, שלא תדבר עלי עם אנשים אחרים ושבעיקר לא תמציא אנשים אחרים. הוא לא ענה לי, אולי היה באחת הפגישות האינסופיות שלו, ואני ישבתי ובהיתי במסך עד שהטלפון שלי צלצל. בחורה שקולה ילדותי אמרה שהיא מתקשרת מהבנק ושסגן מנהל מחלקת עובר ושב מעוניין להיפגש איתי. "מחר הוא נמצא בבנק עד שש, אפשר לקבוע בחמש?" שאלתי מה העניין והיא אמרה שהיא רק מתאמת את הפגישות, היא לא יודעת, ומיד שאלה אם גם בחמש וחצי יתאים לי. מתאים? יופי. מעולה. קבענו. שיהיה לך יום מקסים.

כתבתי לאחי עוד מייל ושאלתי מה לדעתו רוצים ממני בבנק. לא חשבתי שיֵדע, פשוט רציתי שיחרף ויגדף אותם קצת, כפי שתמיד נהג לעשות. היה בזה משהו מרגיע. אבל הוא עדיין לא ענה, אולי בכלל הלך לישון - פתאום לא זכרתי מה השעה בסטוקהולם - ובכל מקרה עמדתי לאחר לעבודה ולא יכולתי לחכות לתגובה שלו. הרמתי את "דיכאון - ואיך לקום ממנו" מרצפת המסדרון, לקחתי גם את "חשיכה נראית", ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות עם שניהם הכנסתי אותם לשקית ניילון ויצאתי מהבית. כשהגעתי לתחנת האוטובוס זרקתי את השקית לפח.

התחנה היתה ריקה. מעבר לכביש, שלט ענק על חצובת קרשים גבוהה פרסם את פסגת האורכידאה - אֲפרים של סגול וירוק ובתוכם, כחרציות, בניינים בהירים מתחת לשמים בהירים לנצח. מאחורי השלט נפרשה, ספקנית, פסגת האורכידאה של מטה, זו שהרגע הגעתי ממנה. בהיתי בשלט וחשבתי על סגן מנהל מחלקת עובר ושב.

גם אחרי חמש־עשרה שנה הכרתי אותו רק בשמו הפרטי, דני, ואף שאני בטוחה שנתקלתי, ויותר מפעם אחת, בשמו המלא, לא זכרתי אותו. זה לא מפתיע. אחרי הכול, השם שעל הפרק היה תמיד שלי. בכל פעם שהייתי באה לחלות את פניו בדבר משיכת היתר שלי היה חוזר עליו כמה פעמים, מושך את ההברות הראשונות, ואז ממשיך ומפטפט איתי דקות ארוכות, עליז ושנון, חוקר אותי על הלימודים או על העבודה שלי. אני הייתי מחזירה לו חידוד על חידוד, שנינה על שנינה, רוטטת ממאמץ כארנב מחושמל, עד שבמפתיע - ותמיד במפתיע אף על פי שחיכיתי לכך - היה מרצין ומשתתק, הודף את כיסאו לאחור, משלב את ידיו על עורפו ונועץ בי מבט; מהשתיקה הזו, מהכיסא שחזר והסיע לעברי בתנופה, היתה מבקיעה בכל פעם מחדש האמת הברוטלית של יחסי הכוח בינינו. נו אז מה, מיקה, הוא היה שואל ושֹם קץ לפטפוט, שם סוף ללצון ולשנינה - מה יהיה הסוף עם האוברדרפט הזה? נראה לך שהוא ייסגר אי־פעם? הייתי אומרת שכן, הייתי אומרת שלא, הייתי אומרת אולי, בטח, עוד מעט, נאבקתי להיישיר אליו את המבט, לא להשפיל את ראשי, ניסיתי להחמיק לתוך השתיקה שלי שבריר של חידוד, רסיס של שנינה, כדי לא להגיע למה שהגיע, כדי להדוף את מה שידעתי שיגיע - קולי החנוק מדמעות, קולו המתרצה. המרוצה. התגלמות האבסולוטיזם הנאור בבשר, והגסות, הגסות הבלתי־נמנעת של האדון כשהודיע לי שיעלה לי את תקרת האשראי.

עכשיו עלתה דמותו וגאתה בתוכי - שפתי גומי רחבות, שיניים לא תואמות, ראש מגולח שחום וחמאתי בוקע מתוך צווארון לבן - ושקעה בי כאבן. גל עכור התרומם סביבה. נצמדתי לספסל בתחנה הריקה וחיכיתי לאוטובוס שיגיע.

 

 

אורית אילן

אורית אילן (נולדה ב-14 במאי 1960) לימדה בבצלאל ובבית ברל, מלמדת בסדנאות כתיבה.

מספריה:
עד החתונה זה יעבור - עם עובד (1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם.
ספר המעשיות לאמהות - רדיום (2016), היה מועמד לפרס ספיר.
אחות לפליאדות - ידיעות ספרים (2022), זיכה אותה בפרס ספיר.

סקירות וביקורות

כתוב בכוכבים רן בן-נון ביקורת העורך 20/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
על היצירה הספרותית שזכתה השנה בפרס ספיר רן יגיל גלובס 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבחירה הנועזת של שופטי פרס ספיר עמרי הרצוג הארץ 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"מחוללת פלאים" | הזוכה בפרס ספיר לספרות 2022 רחלי פלנט רוזן סרוגים 03/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אורית אילן זכתה בפרס ספיר על הספר "אחות לפליאדות" שירי לב-ארי כלכליסט 02/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כתוב בכוכבים רן בן-נון ביקורת העורך 20/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
על היצירה הספרותית שזכתה השנה בפרס ספיר רן יגיל גלובס 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבחירה הנועזת של שופטי פרס ספיר עמרי הרצוג הארץ 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"מחוללת פלאים" | הזוכה בפרס ספיר לספרות 2022 רחלי פלנט רוזן סרוגים 03/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אורית אילן זכתה בפרס ספיר על הספר "אחות לפליאדות" שירי לב-ארי כלכליסט 02/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אחות לפליאדות אורית אילן

1.

כמה חודשים לאחר שעבר להתגורר בשוודיה עם אשתו ובתו כתב לי אחי שהוא פגש בכנס רפואי במאלמו איזה מכר ותיק שלו והתייעץ איתו לגבי. הוא איש מקצוע מעולה ואני באמת סומך עליו, הבטיח, ונשבע שיכתוב לי ממש בקרוב על השיחה המרתקת שלהם - היו לו, למכר הוותיק שלו, כמה תובנות מעניינות שבטוח אשמח לשמוע. ובינתיים, סיכם, תעשי לי טובה, תשמרי על עצמך ואל תעשי שטויות.

אחי חותם כך את כל המיילים שהוא שולח לי, ואני תמיד עונה לו בסבלנות ומבטיחה שאין לי שום כוונה לעשות שטויות. אני לא שואלת לאילו שטויות הוא מתכוון - נוח לשנינו להשאיר את הכוונה עמומה כך שתכסה את כל השדה שבין הטריוויאלי לקטסטרופלי, ובכל מקרה, המיילים האלה לא באמת נועדו להעברת מידע. קצת סיפורים על מה חדש (אצלו הרבה, עם המשפחה והעבודה והארץ החדשה. אצלי, בדרך כלל, כמעט כלום), הרבה קנטורים הדדיים. וכך, מדי שבוע, מאששים את האנחנו שאנו.

אני ממש סקרנית לשמוע את התובנות המעניינות של המכר שלך, כתבתי לאחי. אבל ממתי אתה בכלל הולך לכנסים רפואיים ועוד מנהל שם "שיחות מרתקות" עם "אנשי מקצוע מעולים" שאתה "באמת" סומך עליהם? שנינו הרי יודעים שאתה לא סומך על אף אחד, בטח לא על אנשי מקצוע, ובטח לא באמת. אחי ענה שאני חשדנית חסרת תקנה, אני כתבתי שהיה לי מורה מצוין, ואחרי עוד כמה הקנטות פנינו איש־איש לענייניו.

נזכרתי במייל הזה רק כעבור כמה ימים, כששליח צלצל בדלת ועמו חבילה שנשלחה מחיפה. מישהו שהציג עצמו כדוקטור לפסיכותרפיה רפואית כתב לי עד כמה שמח לפגוש - ועוד במקרה גמור - את אחי "המבריק תמיד", ועד כמה נהנה לשוחח איתו. בעקבות שיחתם הוא שולח לי שני ספרים שעשויים לעניין אותי, לעניות דעתו, ואני כמובן מוזמנת לפנות אליו אם ארצה לשאול משהו או להתייעץ. על המכתב לא היו מספר טלפון, כתובת מייל או כתובת רגילה. השם, ד"ר שער אל־הנס, הופיע בתחתית העמוד מתחת לחתימה ירוקה, מופרזת בסלסוליה.

הקפצתי את החבילה בידי וחשבתי על אחי, בסטוקהולם, זומם את המזימה האווילית הזאת, מפעיל מרחוק את חבריו מיחידות העילית של המודיעין והטכניון שבעבר כבר נעזר בהם למזימות אוויליות דומות; שולח אותם לארגן את החבילה, לחפש את הספרים, להקליד את המכתב שהכתיב להם; מתעקש, למרות מחאותיהם, על שמו המגוחך של השולח רק משום שמרגע שצץ ונצנץ במוחו הוא דבק בו, מוקסם כעורב, שוכח לשם מה בכלל טרחו כולם את כל הטרחה הזאת. חייכתי בעל כורחי אל ד"ר שער אל־הנס והוצאתי את הספרים מהחבילה.

הראשון היה "חשיכה נראית", שכתב ויליאם סטיירון על הדיכאון שלו ושכבר קראתי שנים קודם לכן ולא רציתי להיזכר בו. השני היה "מוות בחיים: דיכאון - ואיך לקום ממנו", שעליו היו חתומים סטיבן מק'לורי ופלאנרי דיפטון - הוא דוקטור לפסיכולוגיה רפלקטיבית באוניברסיטת איווה, והיא (קשה להאמין אבל כך בדיוק נכתב על הכריכה האחורית) מומחית לשמחת חיים ולנרטיבים פרו־אקטיביים מחוללי משמעות ומלמדת באוניברסיטה החופשית של סן ברנדינו. תצלום של השניים, שהיו אולי גם זוג לחיים ולא רק לכתיבה, נמרח על הכריכה: מחודדי סנטר, נחושים כנערי כנסייה מתחת לקסדות השיער הבהיר, והפרופילים האופטימיים שלהם מופנים זה אל זה והלאה מהקורא הדיכאוני העומד לקרוא בספרם; הם צולמו כשהם עומדים על סף תהום - מעין מָשל, הנחתי, לַחיים.

זרקתי את הספר לפח, אבל אחרי עשר דקות הוצאתי אותו משם והתחלתי לקרוא. בעמוד הראשון, מחוצה תחת משקלה של עברית עילגת, מצאתי את הפסקה הבאה:

האם גם אתם חשים פה ושם שכל שמחת החיים נשאבת מכם כאילו שואב אבק קוסמי יונק מכם אור ואהבה ואתם עכשיו בחשיכה? אולי אתם גם עובדים בלי סוף ומתאמצים בשביל לא להתחבר אל האמת הפנימית שלכם? ומה זאת האמת הזאת? ששום דבר לא משנה לכם, שלא אכפת לכם מכלום. כדאי שתדעו שאתם לא לבד. מיליונים בהיסטוריה האנושית הרגישו את זה. ברפואה קוראים לזה דיכאון. אבל דיכאון זה רק מילה. במציאות זה מוות בחיים. האם תוכלו להתעורר לתחייה ולקום אל היקום? אנחנו אומרים לכם שאתם יכולים.

הפעם העפתי את הספר מבעד לדלת החדר אל המסדרון. חזרתי לשולחן ולמחשב וכתבתי לאחי עוד מייל. הייתי בדיכאון, הבהרתי. עכשיו אני לא. עכשיו אני סתם חיה. וכדי שהמצב יישאר כך אני מבקשת שלא תשלח לי יותר ספרים כאלה שרק עושים לי רע - למה בכלל חשבת שהם יכולים לעזור לי? - וגם לא ספרים אחרים, שלא תדבר עלי עם אנשים אחרים ושבעיקר לא תמציא אנשים אחרים. הוא לא ענה לי, אולי היה באחת הפגישות האינסופיות שלו, ואני ישבתי ובהיתי במסך עד שהטלפון שלי צלצל. בחורה שקולה ילדותי אמרה שהיא מתקשרת מהבנק ושסגן מנהל מחלקת עובר ושב מעוניין להיפגש איתי. "מחר הוא נמצא בבנק עד שש, אפשר לקבוע בחמש?" שאלתי מה העניין והיא אמרה שהיא רק מתאמת את הפגישות, היא לא יודעת, ומיד שאלה אם גם בחמש וחצי יתאים לי. מתאים? יופי. מעולה. קבענו. שיהיה לך יום מקסים.

כתבתי לאחי עוד מייל ושאלתי מה לדעתו רוצים ממני בבנק. לא חשבתי שיֵדע, פשוט רציתי שיחרף ויגדף אותם קצת, כפי שתמיד נהג לעשות. היה בזה משהו מרגיע. אבל הוא עדיין לא ענה, אולי בכלל הלך לישון - פתאום לא זכרתי מה השעה בסטוקהולם - ובכל מקרה עמדתי לאחר לעבודה ולא יכולתי לחכות לתגובה שלו. הרמתי את "דיכאון - ואיך לקום ממנו" מרצפת המסדרון, לקחתי גם את "חשיכה נראית", ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות עם שניהם הכנסתי אותם לשקית ניילון ויצאתי מהבית. כשהגעתי לתחנת האוטובוס זרקתי את השקית לפח.

התחנה היתה ריקה. מעבר לכביש, שלט ענק על חצובת קרשים גבוהה פרסם את פסגת האורכידאה - אֲפרים של סגול וירוק ובתוכם, כחרציות, בניינים בהירים מתחת לשמים בהירים לנצח. מאחורי השלט נפרשה, ספקנית, פסגת האורכידאה של מטה, זו שהרגע הגעתי ממנה. בהיתי בשלט וחשבתי על סגן מנהל מחלקת עובר ושב.

גם אחרי חמש־עשרה שנה הכרתי אותו רק בשמו הפרטי, דני, ואף שאני בטוחה שנתקלתי, ויותר מפעם אחת, בשמו המלא, לא זכרתי אותו. זה לא מפתיע. אחרי הכול, השם שעל הפרק היה תמיד שלי. בכל פעם שהייתי באה לחלות את פניו בדבר משיכת היתר שלי היה חוזר עליו כמה פעמים, מושך את ההברות הראשונות, ואז ממשיך ומפטפט איתי דקות ארוכות, עליז ושנון, חוקר אותי על הלימודים או על העבודה שלי. אני הייתי מחזירה לו חידוד על חידוד, שנינה על שנינה, רוטטת ממאמץ כארנב מחושמל, עד שבמפתיע - ותמיד במפתיע אף על פי שחיכיתי לכך - היה מרצין ומשתתק, הודף את כיסאו לאחור, משלב את ידיו על עורפו ונועץ בי מבט; מהשתיקה הזו, מהכיסא שחזר והסיע לעברי בתנופה, היתה מבקיעה בכל פעם מחדש האמת הברוטלית של יחסי הכוח בינינו. נו אז מה, מיקה, הוא היה שואל ושֹם קץ לפטפוט, שם סוף ללצון ולשנינה - מה יהיה הסוף עם האוברדרפט הזה? נראה לך שהוא ייסגר אי־פעם? הייתי אומרת שכן, הייתי אומרת שלא, הייתי אומרת אולי, בטח, עוד מעט, נאבקתי להיישיר אליו את המבט, לא להשפיל את ראשי, ניסיתי להחמיק לתוך השתיקה שלי שבריר של חידוד, רסיס של שנינה, כדי לא להגיע למה שהגיע, כדי להדוף את מה שידעתי שיגיע - קולי החנוק מדמעות, קולו המתרצה. המרוצה. התגלמות האבסולוטיזם הנאור בבשר, והגסות, הגסות הבלתי־נמנעת של האדון כשהודיע לי שיעלה לי את תקרת האשראי.

עכשיו עלתה דמותו וגאתה בתוכי - שפתי גומי רחבות, שיניים לא תואמות, ראש מגולח שחום וחמאתי בוקע מתוך צווארון לבן - ושקעה בי כאבן. גל עכור התרומם סביבה. נצמדתי לספסל בתחנה הריקה וחיכיתי לאוטובוס שיגיע.