אבני אש

1.

בסמטאות ירושלים, העיירה הרדומה הרואה עצמה כמרכז העולם, פשטה שמועה, לפיה עומד המושל הטורקי להגיע בקרוב מיפו כדי לקיים דיון חשוב ביותר עם עמיתו. איש לא יכול היה אז לדעת שהביקור המרגש אינו אלא ביקור דרמטי ראשון, שאחריו יבואו אישים גדולים וחשובים ממנו, ואפילו מבירת האימפריה קונסטנטינופול יבואו. ודאי שאיש לא העלה בדעתו שכל הביקורים חסרי התקדים הללו אף הם לא יהיו אלא הכנה לביקור היסטורי, שהעיר לא ידעה אולי אף מאז חורבנה על ידי הרומאים, קרוב לאלפיים שנה לפני כן.

אבל את כל זה לא זכרה נדיה באום באותו לילה, כשבתה הקטנה והיחידה רחל פרצה לפתע במה שנשמע לאִמה כצעקות אֵימה. רחל היתה בבת עינה ומרכז חייה של נדיה בעיר שכוחת אל, ענייה ורדומה, שחיו בה פחות מ־20 אלף תושבים, אבל רק משוגעים או גאונים שעוד לא נתגלו היו יכולים למצוא בה עניין ותקווה.

כזה היה גם בעלה דמיטרי.

מתוך אהבה לדמיטרי יפה התואר, הסכימה נדיה להצטרף למסע ההרפתקאות מאודסה אל הבלתי־נודע. שלוש שנים חלפו מאז. בבואם ארצה קיבלו זמנית דירה בת חדר אחד. היתה זו דירה של קרובים־רחוקים שירדו ליפו כדי לברוח מהקור העז של ירושלים ההררית.

לאחר חיפוש מעיק הצליחו השניים למצוא בשכירות דירת חדר - חלק ממבנה מוארך שהיו בו עוד כמה דירות דומות, כל אחת בת עשרה מטרים רבועים ודלתה היחידה פונה לחצר משותפת לכל הדיירים. בדירה נמצא חידוש מלהיב - תנור נפט ששימש גם לחימום וגם לבישול. כדי לא להיחנק מאדיו, לא די היה בחלון קטן פתוח; צריך היה לפתוח את הדלת. רק שאי־אפשר היה לישון בלילה עם חימום, כי אף שהדלת פנתה לחצר משותפת, היה מסוכן מדי להשאירה פתוחה בלילה.

את חפציהם המעטים השאירו בני הזוג במזוודות שעמן הגיעו לארץ, ואלו שימשו להם תחליף לארונות. שידה קטנה ושני שרפרפים זעירים היו כל הריהוט בבית. שירותים וחדר רחצה זעיר היו ממוקמים בחצר ושימשו את כל דיירי הבית. בִּמקום מיטות ישנו על מחצלות.

כשהרתה נדיה, הצליחו בני הזוג להגדיל את משכנם: הם שכרו גם את החדר השכן, שלא מכבר התפנה מדייריו. ואולם, אסור היה להם לקדוח מעבר שיחבר בין שני החדרים, וכדי לעבור מחדר לחדר היה עליהם לצאת ולהשתמש במעבר הציבורי. ובכל זאת היתה זו הקלה גדולה.

נוסף לכך, בשארית כספם מיהרו בני הזוג לרכוש שולחן מתקפל וארון. כעבור ימים לא רבים גם מצאו דרך לחצוב מעבר בין שני החדרים: היה זה כרגיל השוחד המעוור עיני פקידים ופקחים.

על בעיה אחת במיוחד התקשו בני הזוג להתגבר - מחסור במים. אין בירושלים אגמים, אין בה נהרות. את המים שאבו מבארות. בשנים שחונות צריך היה להביא את המים מבארות שמחוץ לעיר ולהשתמש בהם בחסכנות גדולה.

ועדיין, על אף חוסר הנוחות, המעבר מחדר אחד לשניים היה עבור בני הזוג כמעבר לדירת פאר של ממש. פעם, כשדיברו על כך, אמרה נדיה לבעלה כי הדבר מזכיר לה את הסיפור "העני המרוד, הרבי והעז".

•••

הצרחה מקפיאת הדם של רחל כמו עמדה לנפץ את שמשת החלון. מה רבה היתה הקלתה של נדיה כשגילתה שלא היה זה אלא ביטוי קולני של שמחה והתפעלות; באורו של השחר המבקיע גילתה רחל הקטנה שיירה של פרשים טורקים במדים מגוונים, תרבושים לראשם, והם רוכבים דרך המשעול הצר אל המצודה עטורת המסגד, שאותה מכנים היהודים מגדל דוד.

מה קורה כאן היום? תהתה נדיה בינה לבין עצמה בעודה מלטפת בהקלה את הפעוטה הנרגשת. דמיטרי, שהתעורר בינתיים מהקולות ששמע, נראה מופתע פחות למראה שיירת הפרשים.

מטרת המבקרים רמי הדרג היתה הפעם להכין את העיר, על פי הוראת הסולטן מקושטא, לאותו ביקור היסטורי של אישיות חשובה שנחשב עדיין לסודי ביותר. למעלה משנתיים - זה הזמן שהקצתה הפקודה מבירת הקיסרות הטורקית להכנות הנדרשות. הפקודה מקושטא נשמעה תקיפה באופן חריג.

על המושלים, כך לשון הפשתגן, להכין מיד תוכנית לסלילת דרך מיפו לירושלים - דרך שעליה יוכלו לנוע כרכרות.

עד לאותו זמן, להוציא את תקופות מלכויות ישראל ויהודה ואת תקופת השלטון הרומי, לא היו כלל בארץ ישראל דרכים סלולות. התנועה התנהלה ברגל או ברכיבה. לכבוד האורחים, כך קבעה הפקודה שהגיעה מבירת האימפריה העות'מאנית, יש לסלול דרך שבה יוכלו לעלות מנמל יפו לירושלים בכרכרות. הדיונים בעניין בין הפקידים הטורקים היו נסערים; כיצד נעשה זאת? שאלו זה את זה בדאגה. ואולם, שליח שהגיע מקונסטנטינופול לירושלים כדי לקחת חלק בדיונים המוקדמים, טען כי הדרך לא ממש ארוכה, כ־60 קילומטרים בלבד בקו אוויר.

אלא שהערכה זו לא הניחה את דעתם של הפקידים המקומיים. לדידם, היה הבדל גדול בין קו האוויר לבין התנאים על הקרקע - דרך ארוכה ומתפתלת בין הרים וגבעות. חמור מכך, טענו, גם הדרך הטובה ביותר מחייבת לעתים לטפס לראשי הרים תלולים, שרק חמורים ופרדות מסוגלים להלך בהם עם משא על גבם, בעוד הרוכבים יורדים ועולים ברגל לצדם.

השליח מן הבירה הקיסרית לא התרגש. בנימה עניינית העיר שאם כך, יהיה אולי צורך לחצוב בכמה מן הסלעים כדי להנמיך את גובה ההרים. "בכל מקרה", אמר, "יש לכם שנתיים".

הפקידים נדהמו, אך השליח עמד על שלו בתקיפות. "זה רצונו וזו פקודתו של השער העליון - האורח רם המעלה שאנו מצפים לו יעלה לירושלים בכרכרות".

האורח רם המעלה היה, כך התברר לימים, פרנץ יוזף, קיסר האימפריה האוסטרית, והוא עמד להגיע ליפו מלווה בספינות מלחמה ובנכבדים רבים, בדרכו למצרים לחנוכת תעלת סואץ. רק בן 39 היה, אך ישב על כיסאו כבר למעלה מ־21 שנים.

על כל פנים, חיש מהר הובאו ליפו מהנדסים ומומחים לסלילת דרכים מכל רחבי הבירה העות'מאנית, ופועלים גויסו בכוח באלפיהם מבין תושבי הארץ. לא כולם שרדו את תנאי העבודה הקשים ואת לחץ הזמנים שתבעו מהם הנוגשים. לא מעטים אף נפחו את נשמתם בין הסלעים שבהרי יהודה, אבל דרך העפר היתה סלולה בשלמותה, מיפו ועד לירושלים, בדיוק במועד שנקבע.

את ההכנות לבוא הקיסר ליווה דמיטרי יום־יום. לשמחת רעייתו, מצא מקום עבודה חלקי שהציל את המשפחה הקטנה מחרפת רעב. פנחס גורן, אחד מעשיריה המעטים של העיר, החליט לעודד את יהודי העיר לאמץ לעצמם את השפה העברית, שפה שנשמרה עד אז לתפילה בלבד. בעמל רב בנה גורן בית דפוס זעיר שבו הדפיס עיתון שבועי בעברית התנ"כית.

את העיתון, "חדשות היישוב", חילק בכמה מאות עותקים, לרוב חינם אין כסף, למשכילים שבין היהודים. דמיטרי, בעל ההשכלה היהודית הנרחבת עוד מבית הוריו באודסה, היה בין הצעירים הבודדים שהשכלתו אפשרה לו לנהל עיתון שבועי שבו שני עמודים בשפת התנ"ך. מלבד זאת, היתה זו עבודה שהתאימה לאופיו ולדמיונו של דמיטרי.

כבר ביום הראשון לעבודתו פנה אליו פנחס גורן בבקשה מפתיעה: "כעורך משנה של עיתון בשפה העברית, שאולי תקום לתחייה בארצנו, הייתי מבקש ממך לעַברֵת את שם המשפחה שלך". על מנת לתת תוקף לבקשתו, אף ציין גורן כי הוא עצמו כבר עשה זאת.

דמיטרי היסס ארוכות קודם שהעז להעלות את בקשת מעסיקו החדש בפני רעייתו. להפתעתו ולשמחתו, לא הביעה נדיה כל התנגדות. להפך, מצא חן בעיניה הרעיון שמשפחתה תאמץ לעצמה שמות שיֵלכו כחלוץ לפני המחנה וישמשו דוגמה לאלפי היהודים בירושלים בעלי השמות הספרדיים, הרוסיים או הגרמניים.

נדיה שמחה עבור דמיטרי שמצא בעבודה העיתונאית מקום שבו יוכל לבטא את הלהט האידיאליסטי שלו ולתת לחייו תוכן של ממש. יתר על כן, היא גם הציעה שלא רק את שמות המשפחה הם יעברתו, אלא יאמצו לעצמם גם שמות פרטיים עבריים. לא עוד דמיטרי. לא עוד נדיה. לא עוד באום.

שעות ארוכות אחרי שהשכיבו את רחל לישון, עוד ישבו השניים והתלבטו, מעלעלים יחדיו בעותק התנ"ך היחיד שהיה ברשותם בחיפוש אחר שמות הולמים. תחילה תרו אחר שם משפחה. נדיה עמדה על כך שהשם החדש יהיה קרוב דיו לשם משפחתו המקורי של דמיטרי, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של הוריו הזקנים שבאודסה. על שם משפחתה המקורי היא עצמה הרי כבר ויתרה כשנישאה. לאחר התחבטות ארוכה החליטו: שמם העברי יהיה - צמח. שם עם זיקה לשם "באום" המקורי, שפירושו בגרמנית "עץ".

דמיטרי, שכמעט אמר נואש כמעט מן המאמץ למצוא שם שירַצה את שניהם, הסכים בו במקום למצוא גם שמות פרטיים הולמים. המלאכה התבררה כקלה מכפי שציפה; נדיה באה אל המשימה מוכנה עם שם שכבר בחרה - "נטע", והסבירה כי הוא תואם פונטית את "נדיה", וכי משמעותו הולמת את שם משפחתם החדש, "צמח".

דמיטרי היה שבע רצון, אך עדיין הוטרד מבחירת שם עברי לעצמו. גם לכך באה נדיה מוכנה והציעה ליטול את ההברה הראשונה מ"דמיטרי" ולהשלים אותו ל"דוד". כעת דמיטרי היה מרוצה, אף שפקפק עדיין ביכולתו להסתגל לשם החדש.

נדיה־נטע, מאושרת יותר מכפי שנראתה זה זמן רב, קטעה את היסוסיו כשזימנה אותו לבוא מהר אל המיטה, לעשות לראשונה אהבה כפי שלא עשו אף פעם - בעברית. היא תפסה בידו ומשכה אותו במרץ, תוך שהיא צוחקת ומתרה ברחל שלא להתעורר בשעתיים הקרובות.

"שעתיים?" תהה דוד משועשע.

"לפחות," השיבה היא בצחוקה המתגלגל.

בשחר 9 בנובמבר 1869 התעורר הקיסר פרנץ יוזף לקול נקישה בדלת תאו שבספינה.

"הוד מלכותו הקיסרי," הודיע משרתו האישי, "אנו עומדים לעגון בנמל יפו."

"אל תאמר נמל יפו!" היסה אותו הקיסר, "אנו עומדים לעגון בארץ הקודש, ארץ התנ"ך. זהו יום היסטורי."

צי של ספינות משמר כבוד של חיל הים הטורקי המתין לקיסר כשעגנו. מיד לאחר מכן הוא ופמלייתו עברו לרפסודות שהשיטו אותם לנמל הפרימיטיבי שמימיו לא היו עמוקים דיים לאפשר כניסתן של הספינות האוסטריות הגדולות.

בו בזמן פרקו ספינות הליווי את הכרכרות שהביאו עמן מאירופה, כך שמיד לאחר טקס קבלת הפנים הרשמי, יכול היה פרנץ יוזף לעלות אל הכרכרה ולצאת אל הדרך הארוכה לירושלים. ואולם, מאמצי השלטונות להקל את כניסתו של הקיסר בשערי העיר לא פתרו את כל הבעיות; חומות ירושלים היו מצוידות בשערי כניסה מפותלים ורבי־עוצמה שמטרתם להגן על העיר מפני כניסת אויב, אך הן לא אפשרו כניסת כרכרות קיסריות.

השלטונות הטורקיים דאגו ליידע מראש את ראשי הטקס בווינה. פרנץ יוזף עצמו לא ראה בכך כל בעיה. הוא הודיע כי ייכנס ברכיבה. אבל כשנעמד נפעם אל מול חומות העיר, שינה את דעתו והחליט לכבד את העיר הקדושה ולהיכנס בשעריה ברגל.

באותה שעה כמעט כל תושבי העיר הקטנה הצטופפו ברחובותיה הצרים. רטט עבר בלבם בראותם את הקיסר הגבוה והמזוקן בעל הגוף האתלטי מנופף בידו ומחייך לעברם.

יומיים בילה הקיסר האוסטרי בירושלים, ביקר באתרים הקדושים לשלוש הדתות ותרם לכולם ביד רחבה. לכל מקום ליוו אותו ראשי קהילות - הקאדים המוסלמים, הכמרים והרבנים. כולם נשאו עמם איקונות, כלי קודש וספרי תורה, שאפשר כי מעולם לא הוצאו מאתרי התפילה.

כל עדה עמדה על כך שהאורח רם המעלה יבקר קודם בחשובים שבאתריה; המוסלמים המתינו לקיסר במסגד אל־אקצא, היהודים ליד הכותל, והנוצרים בכנסיית הקבר.

משעברה השיירה ברובע היהודי, בניין גדול ובולט במיוחד משך את תשומת לבו של הקיסר. הוא שאל את המלווה־המתורגמן מטעם הקהילה היהודית על אודותיו. לאחר שהמלווה, סמוק כולו, מלמל במבוכה תשובה לא ברורה, הורה הקיסר לשיירה לעצור.

מיד ברדתו מהסוס הקיפו אותו כל פרנסי הקהילה והרבנים, אך הפרשים הטורקים והאוסטרים הפרידו בינם לבין הפמליה הרשמית. היהודים עמדו נבוכים, אוחזים בזרועותיהם ספרי תורה עטורים בקישוטי כסף בדמות פרי הרימון. הם לא התכוונו להראות לקיסר את מה שנדמה היה להם כדבר המביש ביותר שיכול היה לראות - בית הכנסת; מבנה יומרני בעליל הבולט בממדיו וגדול על מידותיה של הקהילה הענייה; מסתבר כי לא עלה בידם של פרנסי הקהילה לאסוף מספיק תרומות כדי להשלים את בנייתו, והוא עמד שם זה זמן כשהוא חשוף, וללא גג מעליו.

האורח המכובד התעלם מהמבטים הנכלמים של מלוויו היהודים, בחן בהשתאות את הבניין המרשים ותהה מדוע אין בית הכנסת הזה מכוסה בגג. השאלה רק הגבירה את המבוכה והעמיקה את השתיקה.

נשיא הקהילה התעשת, התקרב מעט אל האורח, קד קידה ואמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו: "בית הכנסת הסיר את כובעו בפני הוד מלכותו הקיסרי."

פרנץ יוזף הגיב בצחוק לבבי ושאל את בן שיחו כמה יעלה לבנות את הגג. לאחר שנשיא הקהילה נקב בסכום במבוכה ובהתרגשות, נתן הקיסר בו במקום לאנשיו הוראה לספק אותו באופן מיידי. משם פנתה הפמליה להוספיס האוסטרי, שם לנו הקיסר ועוזריו הקרובים ביותר. עבור יתר חברי הפמליה הקימו חיילים אוסטרים מחנה אוהלים מחוץ לחומות.

אף על פי שבניין ההוספיס המפואר הוקם בלבו של הרובע המוסלמי, היו אפילו הטורקים גאים בו. מיומו הראשון כבש ההוספיס את לבם של כל תושבי ירושלים, גם הודות לשטרודל התפוחים שהפליאו לאפות שם הנזירות האוסטריות.

וכך, במשך יומיים, היתה העיר הענייה, שמי ביוב זורמים ברחובותיה, כמי שחוֹוה סיפור אגדה.

יום שובו של הקיסר לספינותיו ביפו היה מרגש ומפחיד במיוחד; כל הפמליה האוסטרית, משמר הכבוד, המלווים הטורקים ומשלחות נציגי כל הדתות - ביניהם משלחת ססגונית במיוחד של צעירים יהודים לבושים כולם בצבעי הדגל האוסטרי - עמדו מיואשים וחסרי אונים אל מול איתני הטבע.

מיד בהתקרבם לעיר המזוהמת והצפופה, נתקלו בסערת גשמים נדירה בעוצמתה. מנהלת הנמל הודיעה מיד כי אין כל אפשרות להוציא לים את הסירות המקשרות בין הנמל לבין האוניות העוגנות מחוצה לו.

ואולם, האזהרה התקיפה לא הרשימה את הקיסר; בקור רוח מוחלט הודיע כי מי שפוחד מוזמן לשהות ביפו עד חלוף הסערה; הוא עצמו אינו מתכוון לאחר לטקס הבינלאומי של פתיחת תעלת סואץ במצרים.

עם זאת, המבצע התברר כלא פשוט כלל וכלל. אמנם הקיסר היה אמיץ ועשוי ללא חת, אך הסוורים המנוסים של הנמל הודיעו כי אין הם מעזים לצאת עם סירותיהם בסערה שמעולם לא חוו כמוה בעוצמתה. פרנץ יוזף התעקש - עליו להגיע לאונייה ויהי מה.

וכך היה.

ספן מתנדב הסכים לקחת על עצמו את הסיכון ולהשיט את הקיסר וכמה ממלוויו האמיצים יותר. אחרי טלטולים קשים, הגיעו הקיסר ומלוויו הספוגים ממי גשם וזיעה של פחד אל האונייה העוגנת. אחד המלווים, בוש ונכלם עד עמקי נשמתו, אף הקיא על רצפת הסירה.

הקיסר רק חייך, טפח על שכמו והרגיעו באומרו שזה יכול לקרות לכל אחד. אחד מבין המלווים האצילים עשה במכנסיו מרוב פחד. למזלו, נשארה הבושה ספוגה במכנסיים שהיו רטובים ממילא ואיש לא השגיח בכך, למעט אשתו שהמתינה לו על הספינה.

משהגיעה הרפסודה לספינה וכולם עלו עליה בשלום, פנה הקיסר לספן הנועז שהתנדב להביאו לספינתו והודה לו על העזרה יוצאת הדופן.

"תוכל לבחור בין סכום כסף נכבד לבין אות הצטיינות הקיסר," הציע.

הספן השיב ללא היסוס: "אני יהודי מסלוניקי, העיר הידועה בספנים ובעובדי הנמל שלה. הכסף, עם כל חשיבותו, בא והולך; עיטור מהקיסר הגדול הוא כבוד שקורה אחד למיליון, פעם בחיים. ליהודי זה דבר נדיר עוד יותר."

בו במקום נערך טקס הענקת העיטור כדת וכדין. זאת ועוד, ראש הטקס הקיסרי, שקיבל רמז על כך מאדונו מבעוד מועד, דחף בדיסקרטיות שקית עם מטבעות זהב לכיסו של הספן, שכמעט התעלף מהתרגשות.

משהגיע פרנץ יוזף למצרים, ציפתה לו איגרת מאורח כבוד אחר שהוזמן לטקס - הנסיך פרידריך, יורש העצר הפרוסי, שעקב אחר הביקור הקיסרי בירושלים באמצעות מברקי הדיווח של הקונסול הפרוסי שם. באיגרת ביקש הנסיך פגישה אצל הקיסר שהסכים לכך בשמחה.

בפגישה סיפר לקיסר כי גם הוא מבקש לנצל את הביקור במצרים כדי לבקר בירושלים. הוא ביקש ללמוד מניסיונו הטרי של הקיסר. הקיסר חייך והשיב, "חכם אתה ממני. אני נסעתי כמעט אל הבלתי־נודע. אמנם לא מעט אוסטרים ביקרו בירושלים, אך מידע זה אינו נותן לנו פרטים הדרושים לביקור מלכותי, השונה מכל ביקור רם דרג אחר. מראש אומר לך כי עליך להצטייד בכסף מזומן רב. ואל תאמר לי שכך זה בכל ביקור מלכותי.

"ירושלים הקטנטונת, שסך תושביה אינו מגיע לכ־20 אלף איש, היא מהערים העניות ביותר בעולם המוכר לנו. מספר הקבצנים בה - ואני כולל במושג זה את כל מוסדות הדת והתרבות הזרים היושבים בה - עולה על מספר הקבצנים בגדולות שבערי אירופה, והוא אינו כולל את נציגי השלטון האימפריאלי המייצג את השער העליון בקונסטנטינופול. ואתה, נסיך הכתר הפרוסי, הרי לא תרצה לצאת מהעיר בחמיצות פנים."

אחרי שצחק קמעה, עבר הקיסר לענות לשאלות הנסיך קודם שעברו שניהם לסקור את המצב במצרים.