תיכון בריישו 3 - השולטים בתיכון בריישו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיכון בריישו 3 - השולטים בתיכון בריישו
מכר
אלפי
עותקים
תיכון בריישו 3 - השולטים בתיכון בריישו
מכר
אלפי
עותקים

תיכון בריישו 3 - השולטים בתיכון בריישו

4.4 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יעל רוזנברג
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 374 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 14 דק'

תקציר

"תני אמון רק באלה שירוויחו אותו." 

זה המוטו שלפיו אני חיה, אבל כעת יש למשפט הזה השלכות רציניות יותר מכפי שהיו לו אי פעם. אני עומדת בפני סיטואציה שבה עליי להחליט החלטה גורלית שתקבע את מהלך חייהם של האנשים הקרובים אליי ביותר. 
הרבה מאוד מונח על כף המאזניים, והכול יוכרע בלילה אחד. האם הוא יסתיים בארבעה בני בריישו שבורים? 
זה הכיוון שאליו מועדות פנינו, אם לא אעצור את זה. 
אני חייבת לעצור את זה. אני חייבת להזכיר לו את מה שהוא בחר לשכוח. 
אני חייבת להבהיר לו שזו העיר שלי, שזו המשפחה שלי, ושאת סוף הסיפור הזה רק אני אקבע.

מייגן ברנדי סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, ידועה ביכולתה המופלאה לכתוב דמויות מורכבות, עמוקות וסוחפות וסיפורים כובשים שבהם רב הנסתר על הנגלה. היכולת שלה לייצר תפניות מפתיעות בעלילה ישאירו אתכם מרותקים לאורך סדרת הספרים כולה. 

זה הספר השלישי בסדרת תיכון בריישו. שני ספרים נוספים בסדרה, הבנים מתיכון בריישו והצרות בתיכון בריישו, גם הם ראו אור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרולוג

"ילד," מיס מייבל קוראת וטופחת בידה על המושב לידה, על המרפסת. "בוא, שב."

אני מקשיב. אני תמיד מקשיב כשהיא מבקשת ממני לעשות משהו. אם לא אעשה אותו, היא עלולה להחליט שהיא לא רוצה להיות פה איתנו ולעזוב כמו שהאימהות שלנו עשו, כמו שאבא אומר שהוא חייב לעשות בקרוב.

היא מוציאה כמה ממתקים מכיס הסוודר שלה ומושיטה לי אחד ואז מחייכת, מחזיקה את אצבעה מול שפתיה. "אל תספר לאחים שלך."

אני מחייך, מסיר את העטיפה מהסוכרייה ותוחב אותה לפי. החיוך של מיס מייבל יורד מפניה והיא מסתובבת ומביטה אל העצים הגדולים הסובבים את הבית. שאלנו פעם את אבא אם אפשר לכרות אותם כדי שנוכל לראות אם יש עוד ילדים בסביבה שאולי ירצו לשחק איתנו, אבל אבא אמר שלא, שהעצים שם כדי להגן עלינו. כמו חומות סביב טירת המלך, הם מגינים עלינו מאחרים.

אף אחד לא בא לכאן. רק אנחנו, אבא שלנו, מיס מייבל והאיש שאוהב להסיע אותנו נמצאים פה. אולי אחרי מחר, היום הראשון שלנו בבית ספר אמיתי, הדברים ישתנו. אולי יהיו לנו עוד חברים ונזמין אותם אלינו. נוכל לשחות או ללמד אותם איך לשחק כדורסל.

מיס מייבל נאנחת. אני מרים אליה את המבט. "ילד," היא אומרת בשקט, "שמעת פעם את הסיפור על הזאבים?" אני מניד בראשי. "אתה רוצה לשמוע?"

"כן."

היא מסתכלת עליי במשך כמה שניות ואני כמעט תוהה אם משהו מרוח לי על הפנים, אבל אז היא מתחילה לדבר. "זאבים מהירים וחזקים. הם צדים גם בעלי חיים שגדולים מהם פי שלושה. בעולם שלהם הם הטורפים." עיניה עוברות בין עיניי. "כל האחרים, גדולים וקטנים, הם הטרף."

"באמת?" אני מפנה את כל גופי אליה. "את יודעת שאנחנו עומדים להיות זאבים, מיס מייבל? כשנתחיל ללמוד בבית הספר שלנו, תיכון 'בריישו', נהיה זאבים!"

"נכון," היא אומרת בשקט.

"רגע, מיס מייבל, אם זאבים הם טורפים, מהירים וחזקים יותר גם מכאלה שגדולים מהם, זה אומר שאנשים מפחדים מהם? יפחדו מאיתנו כשנהיה זאבים?"

"כן, ילד." היא מהנהנת. "אבל לא כולם."

"אף שנהיה החזקים ביותר?"

"כן."

"למה?"

"כי הזאבים לא עובדים לבדם. יש להם עזרה, מישהו שמוביל אותם, שעוזר להם למצוא את הטרף."

"באמת?"

היא מחייכת שוב ומביאה את האצבע שלה אל שפתיה. "כן."

"מי?!" אני לוחש.

"ציפור."

אפי מתקמט. "ציפור?" אני צוחק.

אבל מייבל לא צוחקת. היא מהנהנת. "ציפור שחורה, יפהפייה."

"ציפור שחורה," אני חושב בקול, מקליק באצבעותיי כשאני קולט. "עורב."

"כן," היא לוחשת, "עורב."

"אבל למה שעורב לא יפחד מזאב?"

"הזאב חזק יותר מהעורב, אבל הם זקוקים זה לזה. העורב יקרא לזאבים. הזאבים ילכו בעקבותיו למקום שאליו יעוף. הוא יכול להגיע אל מה שהעורב לא יכול. כשהעורב חלש מדי, הזאב חזק."

"אז הם צוות?"

"כן." מייבל מביטה לשמיים. "עורבים הם מיוחדים מאוד."

"במה?"

"יש שאומרים שהם יצורים אלוהיים."

"זה מוזר."

היא צוחקת והודפת אותי בזרועה. "אולי בעיניך, ילד, אבל יום אחד תבין. דבר אחד שחשוב לזכור לגבי העורבים, הוא שיש להם רק בן זוג אחד בחייהם."

"בן זוג?" אני מכווץ את פניי. "כמו בעל או אישה?"

"כן." מיס מייבל מהנהנת. "בדיוק כך. ברגע שהם בוחרים, זה לכל החיים. ואז השניים בוחרים שטח ומגינים עליו, נלחמים בכל אלה שנראה להם כאיום על הבית."

"אבא אומר שנגן על הבית שלנו כשנהיה גדולים."

חיוכה של מיס מייבל עצוב. "כן, ילד, בדיוק כך."

"אני מחכה בקוצר רוח לספר לאחים שלי. הם יאהבו את הסיפור."

"אני בטוחה בזה." היא טופחת על הברך שלי. "אבל זה לא סיפור. זה הגורל. חכה ותראה."

פרק 1

מאדוק

עיניו של אבי נצבעות בגוון כהה שמעולם לא ראיתי.

במשך כל השנים עקבנו אחר צעדיו, עמדנו איתן כשחשבנו עליו ונלחמנו למען כל מה שהוא לימד אותנו להאמין בו. בחרנו רק בבני משפחה. נאמנותנו נתונה רק למי שנאמן לנו, אנחנו נותנים אמון רק במי שהרוויח את אמוננו.

המילים שלו נחרתו בעצמותינו עוד לפני שהבנו את משמעותן, חיינו ונשמנו אותן מאז. רק אדם אחד היה פטור מכל זה, בלי משים.

הוא.

אנחנו מאמינים באדם שעומד מולנו בכל סנטימטר מישותנו, ללא שאלות. צעד שגוי מצידנו?

עיניו של אבינו מתכווצות, כאילו הוא חש במחשבותיי. אני נשבע שאנחנו בוהים זה בזה לפחות חמש דקות לפני שהוא מדבר.

"לא?" הוא חוזר על המילה האחרונה שאמרתי לאט ובזהירות. טוב מאוד, הוא קולט את זה עכשיו. אני לא טורח להגיב. הוא אמר שרייבן היא המטרה, ואין שום ספק ארור בכך שזה מה שהיא, אבל היא המטרה שלי.

היא הכול עבורי. מעל לכול. לפני הכול. רייבן קרבר, או בעצם רייבן בריישו, תהיה תמיד לצידי.

"אני חושש שזה לא נתון למשא ומתן." הוא מביט בנו.

"אני חושש שאתה טועה לגמרי." רויס צועד קדימה.

עיני אבינו עוברות אליו וחוזרות אליי. "אתם תפנו נגדי בגלל נערה?" פניו עוטות כעס, אבל אנחנו הבנים שלו ורואים את האמת. אנחנו רואים מצוקה ואי־ודאות.

אין לו מושג. איך יוכל להיות לו? הוא לא היה פה. "אני לא יודע מה חשבת שיקרה." אני מניד בראשי. "אנחנו מרגישים כאילו אתה יודע מי אנחנו, אתה אומר שאתה יודע, אבל אם זה היה נכון לא היינו מקיימים את השיחה הזאת." אני שולח בו מבט קשה. "אולי לא ידעת מה היא הפכה להיות עבורנו. אני מניח שאף אחד מהמשקיפים שלך לא יכול היה להסביר לך את זה בדרך שתבין. זה משהו מהסוג שצריך לראות מקרוב כדי להבין, אבל העניין הוא שהיית קרוב וראית, אבא. אני יודע שראית. בחנת, ניתחת כל צעד שעשינו איתה. קלטת כל תנועה קלה של קפטן לכיוונה כשהוא מרגיש שהיא זקוקה למגע שלו. אתה רואה איך רויס נצמד אליה, איך הכעס והצורך שלו בקשר אמיתי מניעים אותו כשמדובר בה, ומסייעים לו לחשוף חלקים בעצמו שלא חשבנו שנראה אי פעם. אנחנו אפילו לא צריכים לדבר עליי. אתה בדיוק כמוני, אתה מזהה גבר רכושני כשאתה רואה אותו. כל מה שקרה בחודשים האחרונים, קרה בזכותה. הפכנו ליחידה אחת, חזקה יותר, נועזת יותר, אמיצה יותר, בזכותה. היא הזכירה לנו למה אנחנו רוצים את העולם הזה, למה העיר ואורח החיים הזה חשובים לנו. אנחנו רוצים את מה שנולדנו עבורו, אבא, מה שטיפחת אותנו לקראתו, החיים שהרווחת ושהבטחת לנו, ואנחנו נקבל אותם."

"אמרנו לך." קפטן צועד לפנים. "היא לא סתם עוד נערה, היא אף פעם לא הייתה, ועכשיו אנחנו יודעים שהיא אף פעם לא הייתה אמורה להיות." הוא מאשש את התשובה לשאלה הראשונית של אבא שלנו. רייבן בעדיפות ראשונה.

"יש דרך לעקוף את זה," אני אומר את מה שאני בטוח לגביו במאת האחוזים, "ואני מהמר שהיא מבולגנת פחות ממה שתכננו לעשות." אני מסתכל אל אחיי לרגע וחוזר אליו. "ספר לנו מה אתה יודע. אם לא, נגלה בעצמנו, גם אם זה אומר ללכת נגדך."

"ואתה חושב שאתם מוכנים לשמוע את זה?" הוא מטיח. רויס מעיף בי מבט מהיר. "מה אם זה יותר מכפי שאתם מסוגלים להתמודד איתו?"

"אנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר," אני עונה.

הוא מהנהן. "יש דרך." רמז למורת רוח שזור בדבריו. תווי פניו מתקשחים. "אבל אני יכול להבטיח לכם שכשאספר לכם, זה לא יעניק לכם מוטיבציה. זה יהיה מידע שתצטערו שביקשתם. הוא ירדוף אתכם בלילות, אני נשבע."

השכנוע שבקולו גורם לשלושתנו להסס. עינינו נפגשות ואז נשארת רק ההחלטיות. אנחנו מוכנים. "רייבן נשארת איתנו," רויס מכריז, "עכשיו תגיד לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לזה לקרות."

אבינו מקיף את שולחנו, מתיישב על כורסת העור ונשען לאחור בנינוחות. ידיו מורמות כאילו כדי לומר שזה פשוט, אך המילים שמגיעות אחר כך הן הכול מלבד פשוטות.

"לתת להם את זואי במקומה."

עוד על הספר

  • תרגום: יעל רוזנברג
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 374 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 14 דק'
תיכון בריישו 3 - השולטים בתיכון בריישו מייגן ברנדי

פרולוג

"ילד," מיס מייבל קוראת וטופחת בידה על המושב לידה, על המרפסת. "בוא, שב."

אני מקשיב. אני תמיד מקשיב כשהיא מבקשת ממני לעשות משהו. אם לא אעשה אותו, היא עלולה להחליט שהיא לא רוצה להיות פה איתנו ולעזוב כמו שהאימהות שלנו עשו, כמו שאבא אומר שהוא חייב לעשות בקרוב.

היא מוציאה כמה ממתקים מכיס הסוודר שלה ומושיטה לי אחד ואז מחייכת, מחזיקה את אצבעה מול שפתיה. "אל תספר לאחים שלך."

אני מחייך, מסיר את העטיפה מהסוכרייה ותוחב אותה לפי. החיוך של מיס מייבל יורד מפניה והיא מסתובבת ומביטה אל העצים הגדולים הסובבים את הבית. שאלנו פעם את אבא אם אפשר לכרות אותם כדי שנוכל לראות אם יש עוד ילדים בסביבה שאולי ירצו לשחק איתנו, אבל אבא אמר שלא, שהעצים שם כדי להגן עלינו. כמו חומות סביב טירת המלך, הם מגינים עלינו מאחרים.

אף אחד לא בא לכאן. רק אנחנו, אבא שלנו, מיס מייבל והאיש שאוהב להסיע אותנו נמצאים פה. אולי אחרי מחר, היום הראשון שלנו בבית ספר אמיתי, הדברים ישתנו. אולי יהיו לנו עוד חברים ונזמין אותם אלינו. נוכל לשחות או ללמד אותם איך לשחק כדורסל.

מיס מייבל נאנחת. אני מרים אליה את המבט. "ילד," היא אומרת בשקט, "שמעת פעם את הסיפור על הזאבים?" אני מניד בראשי. "אתה רוצה לשמוע?"

"כן."

היא מסתכלת עליי במשך כמה שניות ואני כמעט תוהה אם משהו מרוח לי על הפנים, אבל אז היא מתחילה לדבר. "זאבים מהירים וחזקים. הם צדים גם בעלי חיים שגדולים מהם פי שלושה. בעולם שלהם הם הטורפים." עיניה עוברות בין עיניי. "כל האחרים, גדולים וקטנים, הם הטרף."

"באמת?" אני מפנה את כל גופי אליה. "את יודעת שאנחנו עומדים להיות זאבים, מיס מייבל? כשנתחיל ללמוד בבית הספר שלנו, תיכון 'בריישו', נהיה זאבים!"

"נכון," היא אומרת בשקט.

"רגע, מיס מייבל, אם זאבים הם טורפים, מהירים וחזקים יותר גם מכאלה שגדולים מהם, זה אומר שאנשים מפחדים מהם? יפחדו מאיתנו כשנהיה זאבים?"

"כן, ילד." היא מהנהנת. "אבל לא כולם."

"אף שנהיה החזקים ביותר?"

"כן."

"למה?"

"כי הזאבים לא עובדים לבדם. יש להם עזרה, מישהו שמוביל אותם, שעוזר להם למצוא את הטרף."

"באמת?"

היא מחייכת שוב ומביאה את האצבע שלה אל שפתיה. "כן."

"מי?!" אני לוחש.

"ציפור."

אפי מתקמט. "ציפור?" אני צוחק.

אבל מייבל לא צוחקת. היא מהנהנת. "ציפור שחורה, יפהפייה."

"ציפור שחורה," אני חושב בקול, מקליק באצבעותיי כשאני קולט. "עורב."

"כן," היא לוחשת, "עורב."

"אבל למה שעורב לא יפחד מזאב?"

"הזאב חזק יותר מהעורב, אבל הם זקוקים זה לזה. העורב יקרא לזאבים. הזאבים ילכו בעקבותיו למקום שאליו יעוף. הוא יכול להגיע אל מה שהעורב לא יכול. כשהעורב חלש מדי, הזאב חזק."

"אז הם צוות?"

"כן." מייבל מביטה לשמיים. "עורבים הם מיוחדים מאוד."

"במה?"

"יש שאומרים שהם יצורים אלוהיים."

"זה מוזר."

היא צוחקת והודפת אותי בזרועה. "אולי בעיניך, ילד, אבל יום אחד תבין. דבר אחד שחשוב לזכור לגבי העורבים, הוא שיש להם רק בן זוג אחד בחייהם."

"בן זוג?" אני מכווץ את פניי. "כמו בעל או אישה?"

"כן." מיס מייבל מהנהנת. "בדיוק כך. ברגע שהם בוחרים, זה לכל החיים. ואז השניים בוחרים שטח ומגינים עליו, נלחמים בכל אלה שנראה להם כאיום על הבית."

"אבא אומר שנגן על הבית שלנו כשנהיה גדולים."

חיוכה של מיס מייבל עצוב. "כן, ילד, בדיוק כך."

"אני מחכה בקוצר רוח לספר לאחים שלי. הם יאהבו את הסיפור."

"אני בטוחה בזה." היא טופחת על הברך שלי. "אבל זה לא סיפור. זה הגורל. חכה ותראה."

פרק 1

מאדוק

עיניו של אבי נצבעות בגוון כהה שמעולם לא ראיתי.

במשך כל השנים עקבנו אחר צעדיו, עמדנו איתן כשחשבנו עליו ונלחמנו למען כל מה שהוא לימד אותנו להאמין בו. בחרנו רק בבני משפחה. נאמנותנו נתונה רק למי שנאמן לנו, אנחנו נותנים אמון רק במי שהרוויח את אמוננו.

המילים שלו נחרתו בעצמותינו עוד לפני שהבנו את משמעותן, חיינו ונשמנו אותן מאז. רק אדם אחד היה פטור מכל זה, בלי משים.

הוא.

אנחנו מאמינים באדם שעומד מולנו בכל סנטימטר מישותנו, ללא שאלות. צעד שגוי מצידנו?

עיניו של אבינו מתכווצות, כאילו הוא חש במחשבותיי. אני נשבע שאנחנו בוהים זה בזה לפחות חמש דקות לפני שהוא מדבר.

"לא?" הוא חוזר על המילה האחרונה שאמרתי לאט ובזהירות. טוב מאוד, הוא קולט את זה עכשיו. אני לא טורח להגיב. הוא אמר שרייבן היא המטרה, ואין שום ספק ארור בכך שזה מה שהיא, אבל היא המטרה שלי.

היא הכול עבורי. מעל לכול. לפני הכול. רייבן קרבר, או בעצם רייבן בריישו, תהיה תמיד לצידי.

"אני חושש שזה לא נתון למשא ומתן." הוא מביט בנו.

"אני חושש שאתה טועה לגמרי." רויס צועד קדימה.

עיני אבינו עוברות אליו וחוזרות אליי. "אתם תפנו נגדי בגלל נערה?" פניו עוטות כעס, אבל אנחנו הבנים שלו ורואים את האמת. אנחנו רואים מצוקה ואי־ודאות.

אין לו מושג. איך יוכל להיות לו? הוא לא היה פה. "אני לא יודע מה חשבת שיקרה." אני מניד בראשי. "אנחנו מרגישים כאילו אתה יודע מי אנחנו, אתה אומר שאתה יודע, אבל אם זה היה נכון לא היינו מקיימים את השיחה הזאת." אני שולח בו מבט קשה. "אולי לא ידעת מה היא הפכה להיות עבורנו. אני מניח שאף אחד מהמשקיפים שלך לא יכול היה להסביר לך את זה בדרך שתבין. זה משהו מהסוג שצריך לראות מקרוב כדי להבין, אבל העניין הוא שהיית קרוב וראית, אבא. אני יודע שראית. בחנת, ניתחת כל צעד שעשינו איתה. קלטת כל תנועה קלה של קפטן לכיוונה כשהוא מרגיש שהיא זקוקה למגע שלו. אתה רואה איך רויס נצמד אליה, איך הכעס והצורך שלו בקשר אמיתי מניעים אותו כשמדובר בה, ומסייעים לו לחשוף חלקים בעצמו שלא חשבנו שנראה אי פעם. אנחנו אפילו לא צריכים לדבר עליי. אתה בדיוק כמוני, אתה מזהה גבר רכושני כשאתה רואה אותו. כל מה שקרה בחודשים האחרונים, קרה בזכותה. הפכנו ליחידה אחת, חזקה יותר, נועזת יותר, אמיצה יותר, בזכותה. היא הזכירה לנו למה אנחנו רוצים את העולם הזה, למה העיר ואורח החיים הזה חשובים לנו. אנחנו רוצים את מה שנולדנו עבורו, אבא, מה שטיפחת אותנו לקראתו, החיים שהרווחת ושהבטחת לנו, ואנחנו נקבל אותם."

"אמרנו לך." קפטן צועד לפנים. "היא לא סתם עוד נערה, היא אף פעם לא הייתה, ועכשיו אנחנו יודעים שהיא אף פעם לא הייתה אמורה להיות." הוא מאשש את התשובה לשאלה הראשונית של אבא שלנו. רייבן בעדיפות ראשונה.

"יש דרך לעקוף את זה," אני אומר את מה שאני בטוח לגביו במאת האחוזים, "ואני מהמר שהיא מבולגנת פחות ממה שתכננו לעשות." אני מסתכל אל אחיי לרגע וחוזר אליו. "ספר לנו מה אתה יודע. אם לא, נגלה בעצמנו, גם אם זה אומר ללכת נגדך."

"ואתה חושב שאתם מוכנים לשמוע את זה?" הוא מטיח. רויס מעיף בי מבט מהיר. "מה אם זה יותר מכפי שאתם מסוגלים להתמודד איתו?"

"אנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר," אני עונה.

הוא מהנהן. "יש דרך." רמז למורת רוח שזור בדבריו. תווי פניו מתקשחים. "אבל אני יכול להבטיח לכם שכשאספר לכם, זה לא יעניק לכם מוטיבציה. זה יהיה מידע שתצטערו שביקשתם. הוא ירדוף אתכם בלילות, אני נשבע."

השכנוע שבקולו גורם לשלושתנו להסס. עינינו נפגשות ואז נשארת רק ההחלטיות. אנחנו מוכנים. "רייבן נשארת איתנו," רויס מכריז, "עכשיו תגיד לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לזה לקרות."

אבינו מקיף את שולחנו, מתיישב על כורסת העור ונשען לאחור בנינוחות. ידיו מורמות כאילו כדי לומר שזה פשוט, אך המילים שמגיעות אחר כך הן הכול מלבד פשוטות.

"לתת להם את זואי במקומה."