תיכון בריישו 2 - צרות בתיכון בריישו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיכון בריישו 2 - צרות בתיכון בריישו
מכר
מאות
עותקים
תיכון בריישו 2 - צרות בתיכון בריישו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תיכון בריישו 2 - צרות בתיכון בריישו

3.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"את לא שייכת."

מעולם לא נלחשו לי מילים נכונות יותר. הם מלכי בריישו והעולם מונח לרגליהם, 
הם נועדו לגדולות וחייבים לשלוט. 
אני הבחורה משכונת הקרוונים שאין לה מה להציע, אבל אין מרדנית ממני.
הם אומרים שזה לא חשוב, שאני אחת מהם עכשיו, ששום דבר לא יוכל לשנות את זה, אפילו לא אני, וזה לא שאני רוצה לשנות את זה, אפילו ההפך.
הם לא יודעים כמה רחוק אני מוכנה ללכת כדי להגן עליהם.
הצרות בדרך... ולהם אין מושג.

מייגן ברנדי סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, ידועה ביכולתה המופלאה לכתוב דמויות מורכבות, עמוקות וסוחפות וסיפורים כובשים שבהם רב הנסתר על הנגלה. היכולת שלה לייצר תפניות מפתיעות בעלילה ישאירו אתכם מרותקים לאורך סדרת הספרים כולה.
זה הספר השני בסדרת תיכון בריישו. שני ספרים נוספים בסדרה, הבנים בתיכון בריישו והשולטים בתיכון בריישו, גם הם ראו אור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1

מאדוק

אני תופס בשערי ומושך בניסיון להחליש את הדפיקות ברקות. הגוף והנשמה שלי מותשים והראש שלי נושא בעומס. זה לא עושה דבר להחליש את הכאב. אני מתיישב על כיסא בר ומסתכל על השעון. השעה כבר אחרי שלוש לפנות בוקר ואין שום סימן לרייבן.

קפטן צועד הלוך ושוב בבית, ורויס נכנס ויוצא מבעד לדלת הראשית שוב ושוב, ידיו משולבות על חזהו. אני מניד בראשי. עברו רק כמה שעות ושלושתנו כבר יוצאים מדעתנו. הבחורה דפקה אותנו לגמרי. היא חמקה החוצה רק כמה דקות אחרי שירדה מהחדר שלה. התכוונתי לצאת אחריה, אבל לא יצאתי כי חשבתי שהיא צריכה קצת זמן כדי להתאושש ולשקם את הביטחון העצמי שלה.

כשעברו חמש־עשרה דקות והיא לא חזרה, ידעתי שהיא הסתלקה. שהיא עשתה מה שהיא תמיד עושה וקיבלה החלטה בלי לשתף אף אחד, וכשהיא מחליטה לבד, היא מקבלת החלטות מטופשות.

זה העניין עם רייבן קרבר. היא עושה מה שבראש שלה, מחליטה בפזיזות החלטות מחורבנות לפני שמישהו קולט שזה מגיע ומקווה שהכול יסתדר בסוף בלי לחשוב על התוצאות.

אני לא סובל את זה.

היא חייבת להפסיק להסתובב בלעדינו. היא יודעת שרק דברים רעים עלולים לקרות לה בחושך. בישופ היה צריך לחשוב על זה כשאמר לה להתחמק מאיתנו ולפגוש אותו במחסנים אתמול בלילה, שם תקפו אותה.

הוא סוכן ההימורים שלנו שם וצריך להודות שהוא טוב, אבל מדובר כאן בנערה שלי. הוא היה צריך לדעת שלא לעשות את זה.

אולי אדבר עם האחים שלי ונפסיק להעסיק אותו רק בגלל מה שהוא עשה. לכל אחד יש תחליף, מלבד לרייבן. הוא היה צריך לחשוב לפני שפעל.

ברגע שקלטנו שהיא ברחה העפנו אותו. התקשרנו לקבוצה שלנו והתחלנו לחפש אחריה. הבעיה היא שרייבן בילתה את רוב חייה בהתחמקות מאנשים וידענו שנמצא אותה רק אם היא תרצה שנמצא אותה. חיפשנו אחריה כי קיווינו שאולי היא רק יצאה לטייל בסביבה כדי לנקות את הראש. השעות עברו ואין לה זכר. חזרנו הביתה לחכות לה כאן והחברים המשיכו לחפש אחריה בכל מיני מסיבות בעיר.

"אני עדיין חושב שבאס מסתיר משהו," פולט רויס ומטה את ראשו להסתכל על המרפסת. "המנוול הקטן מעמיד פנים שהוא מחפש אותה. הוא בטח יודע בדיוק איפה היא."

קפטן מנענע בראשו. "אם הוא יודע משהו, אין מצב שהוא יודה בזה עכשיו." הוא מסתכל עליי. "הוא יודע שנגמור עליו על זה שהוא לא דיבר אתמול אחרי שהיא חטפה מכות בגללו."

הלסת שלי ננעלת. הוא צודק. היינו מכניסים לו מכות. אולי אעשה את זה עכשיו, סתם בשביל הכיף. הטלפון שלי, שמונח על הדלפק, מקבל הודעה פתאום והראשים שלנו פונים אליו. אני תופס בו במהירות ומכניס את הסיסמה, אבל מתעצבן עוד יותר כשאני רואה שההודעה היא ממאק, חבר שלנו. אני זורק אותו בחזרה.

"מאק דיבר עם מלו, הבחורה שאיתה רייבן הלכה למועדון 'הטירה'. היא בכלל בהוואי. היא לא דיברה עם רייבן מאז שהחזרנו לה את הדברים שלה."

קפטן מסתכל על מסך הטלפון שלו בפנים קודרות. "ליאו אומר שהוא סרק שוב את חצר בית הספר ואת הפארק." הוא מחזיר את הטלפון לכיסו. "אין סימן לרייבן."

שיט. אני מזנק על רגליי ומסתכל על קפטן ועל רויס. "אני יוצא לחפש שוב."

רויס תופס במפתחות שלו, אבל תווי פניו של קפטן מתכווצים.

"מה?" רויס שואל בחשדנות.

"יש לנו משחק מחר. שיט, זה בעצם היום." קפטן מביט בנו. "אנחנו חייבים להיות מוכנים."

הגבות של רויס נצמדות זו לזו. "קפ, לא." הוא מטלטל את ראשו. "מאדוק, תגיד לו."

שיט, המשחק. כשאני לא עונה לרויס, הוא מפנה את המבט אל קפטן. "אנחנו לא הולכים לשחק אם היא לא חוזרת!"

קפטן נזהר בתשובתו. "רויס – "

"אל תגיד לי רויס, גבר," הוא קוטע את דבריו. "למה אתה מתנהג כאילו אתה רגוע כשאני יודע שאתה לא?"

קפטן מסתכל עליי. "הסתכלנו במצלמות המעקב. אנחנו יודעים שאף אחד לא חטף אותה. היא ברחה. אתם יודעים שאם לא היה לנו משחק הייתי כבר יושב בטנדר, אבל אנחנו חייבים להיות שם, ואנחנו חייבים לשחק טוב."

"ואם היא תופיע ותיקח את הדברים שלה כשלא נהיה פה?!" רויס צועק בעיניים מוטרפות, "אני לא זז מפה!"

לעזאזל.

אני משפשף את הרקות. קפטן צודק. אנחנו חייבים לשחק טוב, אבל אנחנו מדברים פה על רייבן. כשהבאנו אותה לא חשבנו שהיא תתאים לפה, ובטח שלא חשבנו שנרצה שהיא תישאר או שלא נסכים שהיא תעזוב. אמרו לנו לדאוג לזה שהיא תלמד להתנהג כמו שצריך, כמו אלה שאבא שלי הביא אל הבית, אבל היא לא הפסיקה להילחם בנו מהרגע הראשון. היא הייתה שונה ואני קלטתי את זה מייד.

זה היה באופן שבו היא לא הציצה בנו בגניבה אלא היישירה מבט בסנטר מורם כמו שלנו, אם לא גבוה יותר. היא התחצפה אלינו כשדרשנו שקט, כשדחפנו היא דחפה חזק יותר, התקרבה אלינו והדליקה אותנו באופן שבו אף אחד לא העז אי פעם. היא בחנה אותנו יותר משאנחנו בחנו אותה, בלי לנסות ואולי אפילו בלי להיות מודעת לכך.

הדופק שלי מתחזק כשאני חושב על כך והכעס מתגבר. הדבר הדפוק הוא שאני יודע שקפטן מרגיש כמונו, אבל יש לו יותר מה להפסיד ומצבו מסובך יותר. אני מכיר את אחי, אני יודע שהוא יתייסר מאוחר יותר על שהציע שנעצור את החיפוש ללילה.

סימני המאבק הפנימי ניכרים על פניו, אבל הוא מסתכל עלינו ומהנהן. הוא מוכן לצאת, אבל מקווה שנקשיב לו. "אם נשחק מחורבן, נפסיד."

"כן," רויס לועג. הוא לא נותן לעצמו להרגיש עכשיו את תחושת האשם שתכה בנו יותר מאוחר בגלל האנוכיות שלנו. "נפסיד, נסכן את העונה והסיכויים של 'גרייבן' יתחזקו, והמנהל המחורבן פרקינס יעשה צרות, ואבא יתעצבן בכלא ולך יהיה עוד יותר קשה בגלל זואי, אחי, אבל – " הוא משתתק כשהדלת הקדמית נפתחת ורייבן נכנסת.

היא שוקלת את תנועותיה, סוגרת לאט את הדלת ונועלת אותה בניסיון לדחות את מה שהיא יודעת שיקרה עכשיו. כיתת יורים מחורבנת.

אני מסתכל על אחיי הזועפים לפני שאני חוזר להסתכל עליה, קופץ את הלסת ומכריח את עצמי להמתין עד שהיא תסתובב ותסתכל עליי, אבל רויס קופץ לפני שהיא מספיקה.

"מה קרה, לעזאזל?" הוא רץ אליה.

קפטן תופס בכתפו כדי לנסות להרגיע אותו, אבל הוא מנער אותו ומחכה שהיא תסתכל עליו. היא מסרבת והוא צוחק צחוק מר, בועט בשולחן הקפה ומעיף ממנו כל מיני חפצים ואז עולה בסערה במדרגות.

"רייבן," אני קורא, אבל היא רק נושמת עמוקות ומסתכלת שמאלה.

"רציתי לנקות את הראש," היא אומרת בקול צורם, "ובמקרה ששכחתם, אני לא חייבת לבקש רשות מאף אחד כדי לצאת."

"את רצינית עכשיו?" אני מתקרב אליה. "אחרי כל מה שקרה בימים האחרונים, זה המשחק שאת רוצה לשחק?"

"אני לא משחקת משחקים."

"אז תדברי, לעזאזל!" אני צועק, "את לא יכולה סתם לברוח מתי ש – "

"אני יכולה וגם אעשה את זה!" היא צורחת. היא מנסה להישמע מרדנית כרגיל, אבל הקול שלה נסדק והיא משפילה את עיניה בדרך לא אופיינית. כל השרירים שלי נמתחים.

מה, לעזאזל?

אני מציץ באחי בתקוה שאראה מה הוא חושב, אבל מבטו זהיר כשלי.

"רייבן..." אני מנסה שוב. קולי מעט רגוע יותר. היא מרימה את עיניה אליי. כשאני רואה את פניה, הריאות שלי מתכווצות. האיפור שלה נמחק, עיניה אדומות ונפוחות. היא נראית כאילו היא צועקת בלי קול, כאילו היא על סף של משהו שאני לא מצליח לפענח, משהו שעומד להתפוצץ.

אני נושך את פנים לחיי כדי לסתום את הפה, אפילו שזה הדבר האחרון שאני רוצה. התכוונתי לקרוע אותה ולא לוותר, אבל כשאני רואה אותה עומדת מולי מוכה וחבולה, מותשת נפשית ממה שעובר במוחה, אני לא מסוגל לעשות את זה. אני שומט את כתפיי.

"אני צריכה... להתקלח ולישון," היא אומרת, אבל לא זזה עד שאני מתקרב אליה. היא מתנערת וממהרת אל המדרגות.

קפטן ואני מסתכלים עליה כשהיא עולה עד שרגליה לא נראות. הוא פונה אליי שוב ומדבר בשקט. "ידעתי שמשהו לא בסדר איתה קודם, אבל אני לא מצליח לשכנע את עצמי שיש לזה קשר לקרב."

"קפ..." אני מרגיש שגופי כבד, כמעט נופל. "תגיד לי שזה לא מפני שלא היינו שם כדי לעזור לה. תגיד לי שהיא לא חושבת שאני לא מסוגל להגן עליה."

קפטן תופס בכתף שלי ומסתכל לתוך עיניי. "היא עזבה, אחי. היא התחמקה מאיתנו בכוונה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא אם זה היה כי היא רצתה זמן לעצמה?" הוא זוקף גבה, "או מפני שהצטרכה לטפל במשהו שלא רצתה לשתף אותנו בו? אני לא יודע את התשובה, אבל מה שקרה לה אתמול בלילה לא היה באשמתך."

"אבל מה אם זו כן אשמתי?" אני מתווכח, "אולי התקיפו אותה בגלל מה שאנחנו עשינו ממנה?"

קפטן צוחק צחוק מריר. "לא עשינו ממנה שום דבר, אחי. רייבן נולדה מי שהיא. אומנם הבאנו אותה לעולם שלנו, אבל היא חזקה ונחושה ובגלל זה היא השתלבה מהר כל־כך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור את דרך המחשבה הדפוקה שהיא רגילה אליה בגלל איך שהיא גדלה. אולי מתישהו בעתיד היא תבין שהיא כבר לא לבד."

אני מכווץ את עיניי. "למה אתה נשמע כאילו אתה יודע שהיא עשתה משהו הלילה?"

הוא נאנח. "אני לא יודע, אבל אני מרגיש שמשהו קורה אצלה בראש. הפעם האחרונה שהיא התנהגה ככה הייתה כשניסינו להכריח אותה ביום שאימא שלה הופיעה. אז היא ניסתה לגרום לכך שיעיפו אותה מ'בית בריי', כדי להוכיח שהיא בשליטה על מה שקורה לה."

"אבל הדברים שונים עכשיו." אני כמעט נוהם. אנחנו לא חסרי ערך בעיניה. אני יודע את זה. אני מרגיש את זה.

העיניים שלו מתרחבות מעט והוא מרים גבה. "בדיוק. אז זה היה רק באשמתה, והיא עשתה משהו שהזיק לה. משהו שנועד כדי לגרום להם לזרוק אותה בחזרה לגיהינום שהגיעה ממנו, אבל עכשיו היא אחת מאיתנו. היא יודעת את זה גם אם היא לא אומרת את זה בקול. תראה מה היא עשתה בשבילנו כשעדיין לא היה אכפת לה מאיתנו. היא דחפה את הבחורה ההיא לבריכה במסיבה של 'גרייבן', היא חנקה בצינור את זאת שהחזיקה בסרטון על המאמן ועל החברה שלו, במחסנים היא ניסתה לאפשר לנו לברוח בלי שיראו אותנו, והסיפור בבקתה..."

אני מקמט את המצח. הוא מהנהן.

"תחשוב מה היא תהיה מוכנה לעשות בשבילנו עכשיו, כשאכפת לה."

שיט. הוא צודק. אני מעביר את הידיים על הפנים ומתחיל ללכת. "אני לא מסוגל לחשוב על זה עכשיו, קפטן. נטפל בכל זה מחר, או הלילה אחרי המשחק."

"כן." הוא נאנח. "זה כנראה רעיון טוב."

הוא הולך אחריי ונכנס אל החדר שלו. כשאני עובר ליד חדר האמבטיה אני שומע שהמים עדיין זורמים, אז אני מתקלח במקלחת השנייה.

אני לא יודע אם יש אמת בדברים שקפטן אומר, אבל אני לגמרי מתכנן לגלות. עכשיו אני מתכוון לשכב לידה, לזיין אותה אם זה מה שהיא צריכה, לחבק אותה אם היא תיתן לי ומחר נטפל במה שקרה הלילה.

 

רייבן

אני זוחלת אל בין המצעים ומושכת את שמיכת הפוך הרכה עד לסנטר, מחזיקה בה כמו במגן כשאני שומעת את הפסיעות שלו במסדרון. הידית מסתובבת, אבל הדלת נעולה. אני עוצרת את נשימתי.

שקט משתרר במשך כמה דקות שנדמות כנצח ואני נושכת את פנים לחיי כדי למנוע מהדמעות לזרום על פניי. הוא מנסה שוב. אני שומעת פסיעות רגליים זועמות שהולמות ברצפה ודלת נטרקת.

באותו רגע אני משחררת נשיפה עמוקה ומוציאה את הסכין ממקומה מתחת לשמיכה. אני פותחת אותה, מעבירה אצבע על הלהב וקוראת את הכתובת.

משפחה חשובה יותר מדם.

זה מצחיק כשחושבים על זה.

משפחה חשובה יותר מדם, אבל אנחנו מוכנים לדמם מרצון עבור אלה שבחרנו. אני דוקרת את האצבע עד שצצה טיפת דם כהה ומורחת אותה על השפתיים. אני משפשפת אותן זו בזו ומחליקה את הלשון על השיניים, מפזרת את הטעם המתכתי בפה בשנאה עצמית.

אני מצטערת, בחור גדול. על היום, ועל מה שיקרה בעתיד.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תיכון בריישו 2 - צרות בתיכון בריישו מייגן ברנדי

פרק 1

מאדוק

אני תופס בשערי ומושך בניסיון להחליש את הדפיקות ברקות. הגוף והנשמה שלי מותשים והראש שלי נושא בעומס. זה לא עושה דבר להחליש את הכאב. אני מתיישב על כיסא בר ומסתכל על השעון. השעה כבר אחרי שלוש לפנות בוקר ואין שום סימן לרייבן.

קפטן צועד הלוך ושוב בבית, ורויס נכנס ויוצא מבעד לדלת הראשית שוב ושוב, ידיו משולבות על חזהו. אני מניד בראשי. עברו רק כמה שעות ושלושתנו כבר יוצאים מדעתנו. הבחורה דפקה אותנו לגמרי. היא חמקה החוצה רק כמה דקות אחרי שירדה מהחדר שלה. התכוונתי לצאת אחריה, אבל לא יצאתי כי חשבתי שהיא צריכה קצת זמן כדי להתאושש ולשקם את הביטחון העצמי שלה.

כשעברו חמש־עשרה דקות והיא לא חזרה, ידעתי שהיא הסתלקה. שהיא עשתה מה שהיא תמיד עושה וקיבלה החלטה בלי לשתף אף אחד, וכשהיא מחליטה לבד, היא מקבלת החלטות מטופשות.

זה העניין עם רייבן קרבר. היא עושה מה שבראש שלה, מחליטה בפזיזות החלטות מחורבנות לפני שמישהו קולט שזה מגיע ומקווה שהכול יסתדר בסוף בלי לחשוב על התוצאות.

אני לא סובל את זה.

היא חייבת להפסיק להסתובב בלעדינו. היא יודעת שרק דברים רעים עלולים לקרות לה בחושך. בישופ היה צריך לחשוב על זה כשאמר לה להתחמק מאיתנו ולפגוש אותו במחסנים אתמול בלילה, שם תקפו אותה.

הוא סוכן ההימורים שלנו שם וצריך להודות שהוא טוב, אבל מדובר כאן בנערה שלי. הוא היה צריך לדעת שלא לעשות את זה.

אולי אדבר עם האחים שלי ונפסיק להעסיק אותו רק בגלל מה שהוא עשה. לכל אחד יש תחליף, מלבד לרייבן. הוא היה צריך לחשוב לפני שפעל.

ברגע שקלטנו שהיא ברחה העפנו אותו. התקשרנו לקבוצה שלנו והתחלנו לחפש אחריה. הבעיה היא שרייבן בילתה את רוב חייה בהתחמקות מאנשים וידענו שנמצא אותה רק אם היא תרצה שנמצא אותה. חיפשנו אחריה כי קיווינו שאולי היא רק יצאה לטייל בסביבה כדי לנקות את הראש. השעות עברו ואין לה זכר. חזרנו הביתה לחכות לה כאן והחברים המשיכו לחפש אחריה בכל מיני מסיבות בעיר.

"אני עדיין חושב שבאס מסתיר משהו," פולט רויס ומטה את ראשו להסתכל על המרפסת. "המנוול הקטן מעמיד פנים שהוא מחפש אותה. הוא בטח יודע בדיוק איפה היא."

קפטן מנענע בראשו. "אם הוא יודע משהו, אין מצב שהוא יודה בזה עכשיו." הוא מסתכל עליי. "הוא יודע שנגמור עליו על זה שהוא לא דיבר אתמול אחרי שהיא חטפה מכות בגללו."

הלסת שלי ננעלת. הוא צודק. היינו מכניסים לו מכות. אולי אעשה את זה עכשיו, סתם בשביל הכיף. הטלפון שלי, שמונח על הדלפק, מקבל הודעה פתאום והראשים שלנו פונים אליו. אני תופס בו במהירות ומכניס את הסיסמה, אבל מתעצבן עוד יותר כשאני רואה שההודעה היא ממאק, חבר שלנו. אני זורק אותו בחזרה.

"מאק דיבר עם מלו, הבחורה שאיתה רייבן הלכה למועדון 'הטירה'. היא בכלל בהוואי. היא לא דיברה עם רייבן מאז שהחזרנו לה את הדברים שלה."

קפטן מסתכל על מסך הטלפון שלו בפנים קודרות. "ליאו אומר שהוא סרק שוב את חצר בית הספר ואת הפארק." הוא מחזיר את הטלפון לכיסו. "אין סימן לרייבן."

שיט. אני מזנק על רגליי ומסתכל על קפטן ועל רויס. "אני יוצא לחפש שוב."

רויס תופס במפתחות שלו, אבל תווי פניו של קפטן מתכווצים.

"מה?" רויס שואל בחשדנות.

"יש לנו משחק מחר. שיט, זה בעצם היום." קפטן מביט בנו. "אנחנו חייבים להיות מוכנים."

הגבות של רויס נצמדות זו לזו. "קפ, לא." הוא מטלטל את ראשו. "מאדוק, תגיד לו."

שיט, המשחק. כשאני לא עונה לרויס, הוא מפנה את המבט אל קפטן. "אנחנו לא הולכים לשחק אם היא לא חוזרת!"

קפטן נזהר בתשובתו. "רויס – "

"אל תגיד לי רויס, גבר," הוא קוטע את דבריו. "למה אתה מתנהג כאילו אתה רגוע כשאני יודע שאתה לא?"

קפטן מסתכל עליי. "הסתכלנו במצלמות המעקב. אנחנו יודעים שאף אחד לא חטף אותה. היא ברחה. אתם יודעים שאם לא היה לנו משחק הייתי כבר יושב בטנדר, אבל אנחנו חייבים להיות שם, ואנחנו חייבים לשחק טוב."

"ואם היא תופיע ותיקח את הדברים שלה כשלא נהיה פה?!" רויס צועק בעיניים מוטרפות, "אני לא זז מפה!"

לעזאזל.

אני משפשף את הרקות. קפטן צודק. אנחנו חייבים לשחק טוב, אבל אנחנו מדברים פה על רייבן. כשהבאנו אותה לא חשבנו שהיא תתאים לפה, ובטח שלא חשבנו שנרצה שהיא תישאר או שלא נסכים שהיא תעזוב. אמרו לנו לדאוג לזה שהיא תלמד להתנהג כמו שצריך, כמו אלה שאבא שלי הביא אל הבית, אבל היא לא הפסיקה להילחם בנו מהרגע הראשון. היא הייתה שונה ואני קלטתי את זה מייד.

זה היה באופן שבו היא לא הציצה בנו בגניבה אלא היישירה מבט בסנטר מורם כמו שלנו, אם לא גבוה יותר. היא התחצפה אלינו כשדרשנו שקט, כשדחפנו היא דחפה חזק יותר, התקרבה אלינו והדליקה אותנו באופן שבו אף אחד לא העז אי פעם. היא בחנה אותנו יותר משאנחנו בחנו אותה, בלי לנסות ואולי אפילו בלי להיות מודעת לכך.

הדופק שלי מתחזק כשאני חושב על כך והכעס מתגבר. הדבר הדפוק הוא שאני יודע שקפטן מרגיש כמונו, אבל יש לו יותר מה להפסיד ומצבו מסובך יותר. אני מכיר את אחי, אני יודע שהוא יתייסר מאוחר יותר על שהציע שנעצור את החיפוש ללילה.

סימני המאבק הפנימי ניכרים על פניו, אבל הוא מסתכל עלינו ומהנהן. הוא מוכן לצאת, אבל מקווה שנקשיב לו. "אם נשחק מחורבן, נפסיד."

"כן," רויס לועג. הוא לא נותן לעצמו להרגיש עכשיו את תחושת האשם שתכה בנו יותר מאוחר בגלל האנוכיות שלנו. "נפסיד, נסכן את העונה והסיכויים של 'גרייבן' יתחזקו, והמנהל המחורבן פרקינס יעשה צרות, ואבא יתעצבן בכלא ולך יהיה עוד יותר קשה בגלל זואי, אחי, אבל – " הוא משתתק כשהדלת הקדמית נפתחת ורייבן נכנסת.

היא שוקלת את תנועותיה, סוגרת לאט את הדלת ונועלת אותה בניסיון לדחות את מה שהיא יודעת שיקרה עכשיו. כיתת יורים מחורבנת.

אני מסתכל על אחיי הזועפים לפני שאני חוזר להסתכל עליה, קופץ את הלסת ומכריח את עצמי להמתין עד שהיא תסתובב ותסתכל עליי, אבל רויס קופץ לפני שהיא מספיקה.

"מה קרה, לעזאזל?" הוא רץ אליה.

קפטן תופס בכתפו כדי לנסות להרגיע אותו, אבל הוא מנער אותו ומחכה שהיא תסתכל עליו. היא מסרבת והוא צוחק צחוק מר, בועט בשולחן הקפה ומעיף ממנו כל מיני חפצים ואז עולה בסערה במדרגות.

"רייבן," אני קורא, אבל היא רק נושמת עמוקות ומסתכלת שמאלה.

"רציתי לנקות את הראש," היא אומרת בקול צורם, "ובמקרה ששכחתם, אני לא חייבת לבקש רשות מאף אחד כדי לצאת."

"את רצינית עכשיו?" אני מתקרב אליה. "אחרי כל מה שקרה בימים האחרונים, זה המשחק שאת רוצה לשחק?"

"אני לא משחקת משחקים."

"אז תדברי, לעזאזל!" אני צועק, "את לא יכולה סתם לברוח מתי ש – "

"אני יכולה וגם אעשה את זה!" היא צורחת. היא מנסה להישמע מרדנית כרגיל, אבל הקול שלה נסדק והיא משפילה את עיניה בדרך לא אופיינית. כל השרירים שלי נמתחים.

מה, לעזאזל?

אני מציץ באחי בתקוה שאראה מה הוא חושב, אבל מבטו זהיר כשלי.

"רייבן..." אני מנסה שוב. קולי מעט רגוע יותר. היא מרימה את עיניה אליי. כשאני רואה את פניה, הריאות שלי מתכווצות. האיפור שלה נמחק, עיניה אדומות ונפוחות. היא נראית כאילו היא צועקת בלי קול, כאילו היא על סף של משהו שאני לא מצליח לפענח, משהו שעומד להתפוצץ.

אני נושך את פנים לחיי כדי לסתום את הפה, אפילו שזה הדבר האחרון שאני רוצה. התכוונתי לקרוע אותה ולא לוותר, אבל כשאני רואה אותה עומדת מולי מוכה וחבולה, מותשת נפשית ממה שעובר במוחה, אני לא מסוגל לעשות את זה. אני שומט את כתפיי.

"אני צריכה... להתקלח ולישון," היא אומרת, אבל לא זזה עד שאני מתקרב אליה. היא מתנערת וממהרת אל המדרגות.

קפטן ואני מסתכלים עליה כשהיא עולה עד שרגליה לא נראות. הוא פונה אליי שוב ומדבר בשקט. "ידעתי שמשהו לא בסדר איתה קודם, אבל אני לא מצליח לשכנע את עצמי שיש לזה קשר לקרב."

"קפ..." אני מרגיש שגופי כבד, כמעט נופל. "תגיד לי שזה לא מפני שלא היינו שם כדי לעזור לה. תגיד לי שהיא לא חושבת שאני לא מסוגל להגן עליה."

קפטן תופס בכתף שלי ומסתכל לתוך עיניי. "היא עזבה, אחי. היא התחמקה מאיתנו בכוונה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא אם זה היה כי היא רצתה זמן לעצמה?" הוא זוקף גבה, "או מפני שהצטרכה לטפל במשהו שלא רצתה לשתף אותנו בו? אני לא יודע את התשובה, אבל מה שקרה לה אתמול בלילה לא היה באשמתך."

"אבל מה אם זו כן אשמתי?" אני מתווכח, "אולי התקיפו אותה בגלל מה שאנחנו עשינו ממנה?"

קפטן צוחק צחוק מריר. "לא עשינו ממנה שום דבר, אחי. רייבן נולדה מי שהיא. אומנם הבאנו אותה לעולם שלנו, אבל היא חזקה ונחושה ובגלל זה היא השתלבה מהר כל־כך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור את דרך המחשבה הדפוקה שהיא רגילה אליה בגלל איך שהיא גדלה. אולי מתישהו בעתיד היא תבין שהיא כבר לא לבד."

אני מכווץ את עיניי. "למה אתה נשמע כאילו אתה יודע שהיא עשתה משהו הלילה?"

הוא נאנח. "אני לא יודע, אבל אני מרגיש שמשהו קורה אצלה בראש. הפעם האחרונה שהיא התנהגה ככה הייתה כשניסינו להכריח אותה ביום שאימא שלה הופיעה. אז היא ניסתה לגרום לכך שיעיפו אותה מ'בית בריי', כדי להוכיח שהיא בשליטה על מה שקורה לה."

"אבל הדברים שונים עכשיו." אני כמעט נוהם. אנחנו לא חסרי ערך בעיניה. אני יודע את זה. אני מרגיש את זה.

העיניים שלו מתרחבות מעט והוא מרים גבה. "בדיוק. אז זה היה רק באשמתה, והיא עשתה משהו שהזיק לה. משהו שנועד כדי לגרום להם לזרוק אותה בחזרה לגיהינום שהגיעה ממנו, אבל עכשיו היא אחת מאיתנו. היא יודעת את זה גם אם היא לא אומרת את זה בקול. תראה מה היא עשתה בשבילנו כשעדיין לא היה אכפת לה מאיתנו. היא דחפה את הבחורה ההיא לבריכה במסיבה של 'גרייבן', היא חנקה בצינור את זאת שהחזיקה בסרטון על המאמן ועל החברה שלו, במחסנים היא ניסתה לאפשר לנו לברוח בלי שיראו אותנו, והסיפור בבקתה..."

אני מקמט את המצח. הוא מהנהן.

"תחשוב מה היא תהיה מוכנה לעשות בשבילנו עכשיו, כשאכפת לה."

שיט. הוא צודק. אני מעביר את הידיים על הפנים ומתחיל ללכת. "אני לא מסוגל לחשוב על זה עכשיו, קפטן. נטפל בכל זה מחר, או הלילה אחרי המשחק."

"כן." הוא נאנח. "זה כנראה רעיון טוב."

הוא הולך אחריי ונכנס אל החדר שלו. כשאני עובר ליד חדר האמבטיה אני שומע שהמים עדיין זורמים, אז אני מתקלח במקלחת השנייה.

אני לא יודע אם יש אמת בדברים שקפטן אומר, אבל אני לגמרי מתכנן לגלות. עכשיו אני מתכוון לשכב לידה, לזיין אותה אם זה מה שהיא צריכה, לחבק אותה אם היא תיתן לי ומחר נטפל במה שקרה הלילה.

 

רייבן

אני זוחלת אל בין המצעים ומושכת את שמיכת הפוך הרכה עד לסנטר, מחזיקה בה כמו במגן כשאני שומעת את הפסיעות שלו במסדרון. הידית מסתובבת, אבל הדלת נעולה. אני עוצרת את נשימתי.

שקט משתרר במשך כמה דקות שנדמות כנצח ואני נושכת את פנים לחיי כדי למנוע מהדמעות לזרום על פניי. הוא מנסה שוב. אני שומעת פסיעות רגליים זועמות שהולמות ברצפה ודלת נטרקת.

באותו רגע אני משחררת נשיפה עמוקה ומוציאה את הסכין ממקומה מתחת לשמיכה. אני פותחת אותה, מעבירה אצבע על הלהב וקוראת את הכתובת.

משפחה חשובה יותר מדם.

זה מצחיק כשחושבים על זה.

משפחה חשובה יותר מדם, אבל אנחנו מוכנים לדמם מרצון עבור אלה שבחרנו. אני דוקרת את האצבע עד שצצה טיפת דם כהה ומורחת אותה על השפתיים. אני משפשפת אותן זו בזו ומחליקה את הלשון על השיניים, מפזרת את הטעם המתכתי בפה בשנאה עצמית.

אני מצטערת, בחור גדול. על היום, ועל מה שיקרה בעתיד.