צמיחה מן הכאב

הקדמה

כשתסיימו לקרוא את הספר, אולי תרימו גבה או שתיים, אבל מטורף ככל שזה יישמע, כל הדברים המתוארים בספר קרו לבן אדם אחד בגלגול חיים אחד: לי. זה נראה הזוי לגמרי, אבל בשבילי זוהי המציאות, ולולא אותה מציאות, ספר זה לא היה נכתב מעולם.

בחרתי לכתוב את ספר זה כמתנה לעולם ולאחיי בני האדם באשר הם, כדי לעזור לאלו מכם הכואבים ולאלו מכם המחפשים את דרכם בעולם זה.

ספר זה איננו ספר רפואי וכל האמור בו איננו ייעוץ רפואי או תחליף לייעוץ רפואי. בכל עניין, בעיה או סוגיה רפואית, רצוי ומומלץ להתייעץ עם אנשי מקצוע.

התחלה

בסוף שנות הארבעים שלי אני מוצא את עצמי גרוש, גר בשכירות, לא מאושר, ללא זוגיות, כבר לא מוקף במשפחה כמו פעם, לא ממש שלם עם העניין התעסוקתי וסובל מכאבים טורדניים בכל מיני מקומות בגוף, שבאים והולכים כשמתחשק להם. החיים איכשהו לקחו אותי לשם בלי שתכננתי. התכוונתי להגיע רחוק יותר, למקום מספק יותר, מקום שבו האושר קיים סביבי כל הזמן. או שאולי אני הוא זה שהביא את עצמו לשם? גורל? לא מאמין בזה: אני מאמין שאנו קובעים את מסלול חיינו ומושכים לתוכם את כל הנסיבות והאירועים.

ולמרות הכול, אני לוחם, לא מוותר ותמיד חותר לעבר המטרות. ועדיין, איך לעזאזל הגעתי למקום כה נמוך שממנו אפשר רק לעלות? כדי להבין זאת, יש לעקוב אחר מסלול חיי, שאולי בנקודות מסוימות יהיה קצת דומה לזה שלכם. אתחיל מהמקום שבו כל פרשת חיי החלה: מההתחלה.

***

נולדתי בשנת 1972, שלוש שנים לאחר הנחיתה הראשונה על הירח. כילד תמיד רציתי להיות אסטרונאוט. הייתי ילד מופנם וחולמני, חולם על הרפתקאות ומלא ברעיונות. איפשהו, הילד הפנימי שבי עדיין חולם על הרפתקאות ומתרגש מהן (כן, כולל מסע אל הירח) ועדיין מלא ברעיונות. ולגבי אסטרונאוט, תמיד הייתי אסטרונאוט באופי – המחשבה הייתה נושאת אותי למקומות רחוקים ולהרפתקאות שבהן אני הוא הגיבור, עד כדי כך שלעיתים גם תוך כדי שיחה עם אנשים, המחשבה הייתה נודדת למחוזות אחרים אם לא הייתי עושה מאמץ עילאי להתרכז בהווה.

וכן, אני עדיין טיפוס כזה שיכול להיות בשיחה בגוף, אבל המחשבה עפה לה אל מחוזות אחרים ורחוקים בזמן השיחה. זמן רב חשבתי שכולם כמוני – רק בשלב מאוחר הבנתי שאני הוא יוצא הדופן.

כילד הייתי די מוכשר ומלא ברעיונות יצירתיים בלא מעט תחומים. עם זאת, הייתי מופנם מאוד (תכונה שעם השנים הייתה לי לרועץ), עד כדי כך שהגננת בגן החובה חשבה שאני סובל מסוג של פיגור ולכן שלחה אותי לאבחון, כדי שאישאר שנה נוספת בגן. באבחון, אחרי שסיפרתי למאבחנת על חוקי התנועה של ניוטון ועל חוק המשיכה שלימד אותי אבי, הגברת הבינה שאולי אני קצת מעל הממוצע והציעה מסגרת למחוננים. למזלי, אבי נלחם על כך שאעלה לבית ספר רגיל, כדי שתהיה לי ילדות נורמלית ככל הילדים. וכך היה.

מאז ומתמיד הייתי אנליטי מאוד. אולי יותר מדי. כשהסבירו לי משהו, הבנתי אותו בדיוק על פי ההסבר, אחד לאחד. אם אבי הסביר לי שכוס צריך להחזיק מלמטה, אז הבנתי שצריך להחזיק אותה רק מלמטה ולא מהצדדים, גם אם זה נראה בלתי הגיוני בעליל (כמו לוליין שנושא בקבוק על המצח). הבנה של ילד. אם הוסבר לי שחביתה מותר לאכול מביצה אחת ליום, ואם היא עשויה משתי ביצים אז מותר לאכול רק פעם אחת, אז הבנתי שאם כבר אכלתי בחיי חביתה העשויה משתי ביצים, אז בפעם הבאה בחיי, כשאוכל חביתה העשויה משתי ביצים, אני עשוי למות. כן, הבנה של ילד. אבל בעצם אולי רק אני הבנתי ככה את הדברים...

כילד קטן, הלשון שלי לא ממש הייתה חדה (לא הייתי דברן גדול בלשון המעטה), אבל הזיכרון דווקא כן – למעשה הזיכרון הראשון מתחיל בגיל שנתיים וחצי פלוס, מהטראומה הראשונה לכאורה, כשהגננת אהובה בגן הראשון שלי קשרה אותי בחוט ניילון לכיסא פלסטיק בצבע טורקיז מחוץ לגן, כעונש על כך שהפרעתי. לא יודע כמה זמן הייתי קשור שם – אבל מעולם לא חשתי בזיכרון זה כטראומה, אלא יותר כסוג של ניסיון שבו עמדתי בגבורה כלשהי. מסתבר שבגן אהובה (ואולי גם בגנים אחרים) זו הייתה נורמת הענישה המקובלת בימים ההם בזמן הזה; ימים שבהם סטירת לחי לילד הייתה פתרון ענישה מקובל בבתים רבים (אם כי אני סולד מזה היום באותה מידה שבה סלדתי מזה כבר אז). אינני חושב שמישהו מההורים ידע זאת, אבל אילו זה קרה היום – כל המדינה הייתה סוערת.

***

כבר בתור ילד קטן היו עניינים שהחלו בכך שסבלתי מִלא מעט בעיות בשיניים. הבעיות כללו, בין היתר, טיפול שורש ועקירה של שלוש שיניים בבת אחת (!) עם הרדמה כללית בגיל חמש או שש. תקופה מסוימת לאחר מכן זכור לי שאבי אמר לי את המשפט הבא: “בעזרת כוח הרצון שלך הצלחת להתגבר על בעיות השיניים“.

בעיות השיניים לא בהכרח הסתיימו בשלב הזה (חכו להמשך), אבל דבר מופלא אחד בהחלט קרה: מאותו הרגע פשוט התחלתי להאמין שבאמת יש לי כוח רצון חזק, ומאותו רגע בחיים, כך היה: כשהצבתי לנגד עיניי מטרה – שום דבר לא עצר אותי, לטוב ולרע. פיתחתי יכולת התמדה ומשמעת של ברזל לעשות דברים. כך שכשהחלטתי משהו, פשוט הייתי עושה אותו, לא משנה היכן אני נמצא, מה מזג האוויר, אם כבר מאוחר בערב או לא – פשוט עשיתי. אין מעצורים. החיסרון היה שגם דברים שלא ממש רציתי לעשות או נהניתי מהם, אבל חשתי צורך לעשותם – המשכתי לעשות. מעין סוג של כוח סבל שהתפתח כתכונה משנית ודי סייע לי בזמנים קשים ובעיתות של כאבים פיזיים (יסופר בהמשך). בגיל מאוחר יותר ההתמדה בכל מחיר אכן הזיקה לי, כשהתמדתי והמשכתי לעשות דברים שלא היו ממש נכונים ומדויקים עבורי. חרב פיפיות.

ובהמשך לכך, אחד הדברים שחיזקו אצלי את התכונה הזו היה חוקי הבית של אימי: מבחינתה היה עליי ללכת לגן (ומאוחר יותר לבית הספר) גם אם לא הרגשתי טוב או הייתי על סף מחלה. רק כשקדחתי מחום של 40 מעלות – זו הייתה סיבה טובה מספיק כדי להישאר עימה בבית ולצפות בתוכניות הטלוויזיה הלימודית שאהבתי (היה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, עוד לפני ראשית ריבוי הערוצים והטלוויזיה בכבלים). לטעמי, גם אילו נגזר עליי להיות יום שלם בכיסא גלגלים, היא עדיין הייתה שולחת אותי לבית הספר. נשמע מרגיז? נדמה לי שההרגל הזה, לעשות דברים נגד רצוני המיידי ולדחות סיפוקים, תרם למשמעת העצמית שלי גם כן.

***

הוריי, כפי שאני זוכר אותם בשנים הראשונות לחיי, השקיעו בי רבות מזמנם ומרצם: אימי הייתה מקריאה לי מדי יום סיפור לפני השינה – עד לשלב שבו זכרתי בעל פה לא מעט סיפורים, ברזולוציה שבה ידעתי מתי יש להפוך כל דף בספר זה או אחר (מזכיר לכם שלקרוא למדתי רק בכיתה א׳...). אבי היה פחות בעניין של סיפורים ויותר בעניין של הסברים על עולם הפיזיקה והמדע, שאותו השתדל להנחיל לי. לעיתים קרובות נהג לקחת אותי איתו אל סידוריו (כמו להישאר במכונית שעומדת בחניה כפולה, בזמן שהוא ניגש אל הכספומט, כדי שאוכל להסביר לשוטר שעלול לבוא שאבי עוד רגע חוזר ולהימנע מהקנס) או אל חבריו, כדי להשוויץ בי, אם כי מצידי זה היה שיעמום נוראי – משום שכמעט אף פעם לא ממש היה לי מה לעשות שם, פרט מאשר להתבונן ולהשתעמם למוות – חוויות שפיתחו אצלי יכולת סבלנות מופלאה ונדירה.

***

ולסיום ההתחלה: אחד הדברים שהחלו מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל שלוש לפחות, הוא הרומן הבלתי נגמר שלי עם לגו – הצעצוע האהוב עליי מכל הצעצועים. הייתי כל כך שקוע בעולם הזה, עד שלא ברור אם זה מה שהפך אותי למופנם וחולמני או שמכיוון שהייתי כזה התחברתי טוב יותר לעולם הלגו ולדמיון שנדרש להפעיל כדי לבנות ולשחק בו. באופן כללי, השנים הראשונות לחיי היו רגועות ונעימות בכל הקשור לבריאות ולכאב; אף לא רמז לכל מה שמחכה לי בעתיד (חכו להמשך, עוד לא באמת התחלנו).

בקוביות המשחק הללו, שכבר אז, בשנות השבעים, היו אחד הצעצועים המובילים בכל העולם, אהבתי לבנות כל דבר, ואבי די עודד זאת. הייתי מסוגל לראות תמונה מטושטשת של דגם בקטלוג ולבנות אותו כמות שהוא, ממש כמו תוכנת מחשב 3D אנושית. נדמה לי ששיא הקריירה שלי היה כשבגיל חמש וחודשיים בניתי מודל של הנמל הימי של העיר חיפה בתחרות ארצית (שאז אורגנה על ידי סוכנויות קאופמן), ואף זכיתי בהצטיינות – תעודה שעדיין ממוסגרת בביתי. בלגו אהבתי לשחק בעיקר עם חברי הטוב ביותר, עזרא, שהיה בגילי וגר קומה אחת מעליי באותו הבניין.

בשנת 1978 יצאו הדמויות הראשונות של לגו (מה שנקרא עד היום Minifigures), ומעבר לעניין הבנייה גם נהנינו לשחק, כאשר לכל אחד מאיתנו הייתה דמות של לגו – מעין אווטר של עצמו, ובין הדמויות האחרות על הסט (שהיה, בדרך כלל, השטיח או המיטה בחדר) התרחשו סיפורים, דרמות, הרפתקאות ועלילות מסעירות. זה היה מרגש ותענוג אמיתי, ממש כמו להיות כוכב בסדרת סרטי פעולה. יש כאלו שיאמרו שאני ילדותי; אינני ילדותי, אך אני בהחלט מחובר לילד שבי. ולגבי צורת המשחק? אם לשחק בלגו ובדמויות שבו המשמשות אווטרים זה ילדותי, אזי לשחק במשחק מחשב כמו Fortnite עם דמות אווטר המייצגת אתכם ושאותה אתם מזיזים על גבי המסך – זה ילדותי לא פחות, לטעמי.

באופן תמידי חלפו בראשי רעיונות לבנייה באבני המשחק האהובות עליי לפחות עד גיל שלוש־עשרה, כמו סוג של שומר מסך ברקע, ממש כמו אומן שמדמיין את הציורים שלו עוד לפני שהם עולים על בד הציור. בגיל חמש־עשרה כבר נטשתי לגמרי את עולם היצירה והדמיון כחלק מגיל ההתבגרות שלי והתהליך שעברתי בו. רק בגיל עשרים ותשע חזרתי לעולם הלגו, כאשר חבר מהעבודה, עמוס שמו, הכיר לי לגו למתכנתים (אז הייתי מתכנת מתחיל בראשית דרכו) ששמו Lego Mindstorms, שהופיע בשנת 2000 ובו ניתן היה לבנות ולתכנת רובוטים שעשויים מהפלסטיק הנערץ עליי. כאשר בני הגדול הגיע לגיל שנתיים פלוס כבר היה לי תירוץ רשמי לחזור לעולם דמויות הלגו והיצירות שאהבתי כילד. מאז ועד עצם כתיבת שורות אלה, הצעצוע האמור עדיין חלק מחיי, כיום בעיקר כערוץ יוטיוב שהקמתי עם שני בניי, שמציג שדרוגים ורעיונות מן התחום ובכך מביא את האומן היצירתי שבי לידי ביטוי.