יאיר וליילה

1

מנסרת השקיעה הייתה טרודה בפירוק האור הלבן הבוהק לאלפי גווניו, מורחת את שולי ענני הנוצה הרכים בצבעים ענוגים של סגול וארגמן. העננים המהודרים היו עסוקים בניווט ושיוט מן הים התיכון מזרחה, אל רכס הר הכרמל ואל עמקי הגליל, צלליהם החמקניים מנגבים בליטוף אוורירי, נעדר מסה, את המישורים המאפירים ואת הגבעות הנמוכות. הצללים המתארכים התפתלו כפקעת נחשים שחורים בין שדות השלף המזהיבים ומרבדי הכותנה הבשלה. בשדות, היו האנשים טרודים בהדממת הכלים ובסידורים אחרונים של סוף יום.

על שפת הים, לא רחוק ממרפסת ביתו של יאיר, שרצפתה עשויה קורות עץ כבדות ובלתי מהוקצעות, היו המתרחצים שקועים בשכשוך עקבים אחרון במים הרדודים. טיפות זעירות של זיעה ומלח התערבבו שם עם רסיסי שמנים ומרקחות קרם שנמרחו באשליית שווא של הימלטות מן הקרינה האכזרית, שתהפוך תוך שנים מעטות את משטחי השיזוף הבוהקים לכתמים מכוערים וקטלניים. 

ויאיר? יאיר לא היה עסוק בשום דבר. הוא ישב, למעשה שכב, פשוט איברים על כיסא הבד המתקפל, גביני גבו שקועים במקלעת הבד הסינטטי החורטת בהם משבצות של שתי וערב, זרועותיו השריריות — שרירי גב הזרוע עזים אף משרירי הקיבורת — שעונות על מסעדי החמרן המרופדים ושני גדמי רגליו החשופים, התפורים בקפלים גסים האחד מתחת לברך והשני מעל, מצביעים לעבר המים. 

זוהר הים על שלל גווניו המרהיבים היה פרוש מול ארובות עיניו הפעורות לרווחה, אבל הוא לא ראה דבר. יאיר היה עיוור בשתי עיניו.  

בכל זאת הייתה זו שעה מיוחדת. שעה של חסד. יאיר אהב מאוד לשבת כך מול השקיעה. כאשר היה גלגל החמה תלוי ממש מול פניו, יכול היה לראות נצנוצים זערוריים של אור כחלחל שהבליחו מבעד למסך השחור המונח תמיד מאחורי כדור הבשר האטום והרך שנותר מעינו השמאלית, וכדור הזכוכית הנוקשה שהיה עכשיו עינו הימנית. 

הכדור הימני, שבתוכו נצבעה בבה חומה בהירה עם חוטים ירקרקים ובמרכזה אישון שחור, נראה כעין אמתית. הוא הותקן על ידי מומחה אמן בעל שם עולמי בעיר ג'נבה שבשוויץ. יאיר נשלח לשם על ידי אגף השיקום, אשר לא חסך כספים בכדי להחזיר לפניו המרוטשות צלם אנוש, לטעת בארובת עינו החלולה "עין יפה לתפארת", שביופייה ובתפארתה לא חזה כמובן מעולם. 

כאשר אימץ יאיר את מוחו בריכוז גדול, יכול היה לקבץ את הניצוצות הכסופים זה אל זה ולחברם יחדיו לגוש אחד, גדול ובהיר. כמו כדורוני הכספית שהתפזרו על הרצפה כאשר נשבר התרמומטר בו מדדה אִמו את חומו כשהיה ילד, והוא גלגלם בקצות ציפורניו, וראה איך הם סופחים זה את זה, ונספחים זה אל זה, והופכים מרסיסים לטיפות, ומטיפות לשלולית כסף קטנה ומבריקה. 

היה זה משחק קבוע שהיה יאיר משחק עם השקיעה. פוקח את עיניו לרווחה, אוסף את כל כוחות הריכוז במאמץ עליון לקבץ את כדורוני הכספית הקטנים לאגם של כסף נוצץ. בועת האור הייתה מעניקה לו עונג גדול. לא תמיד היה מספיק מרוכז על־מנת להצליח ולאסוף את כל הפירורים. כאשר היה מרוגז וזעוף, וכזה היה מרבית הימים, לא היה מצליח לאָגֵם את פירורי האור כלל. הפירורים היו מתפוגגים לפני שהספיק לאוֹגְרָם, או שהספיקו רק כדי יצירת נקודה צהבהבה קטנטנה, שלא הביאה עִמה את העונג המיוחל. 

גם כאשר רוחו הייתה טובה עליו, וזה היה נדיר מאוד, כאשר הצליח להרכיב גלגל גדול של אור בוהק, לא הצליח יאיר לאחוז בגלגל יותר ממספר שניות, לפני שהיה מאבד מכוח הריכוז. הגלגל היה מתפורר שוב לאלפי רסיסים קטנים שכבו גם הם ברגע בו כיסו הגלים את גלגל החמה.  

אלא שאותן שניות בודדות שבהן הייתה בועת האור מרצדת במוחו, חיממו את נפשו של יאיר עד כדי כך שהיה שווה לו לחזור על כל התרגיל גם ביום הבא, וכך כמעט מדי יום ביומו.

2

יאיר נולד בקיבוץ שבעמק זבולון. אביו, מנדל, יליד העיר וורשה שבפולין, היה בן ארבע־עשרה שנה כאשר נתפס ברחוב "באָקְציה מקומית", הוצא מן הגטו ונשלח למחנה עבודה. אחר־כך התגלגל מנדל במחנות רבים ו"הצליח" להגיע אפילו לאושוויץ, שם הוטבע בזרועו המספר הכחלחל. אחר כך צעד רגלית דרך שער העבודה המשחררת אל צריפי בירקנאו. 

מנדל היה בחור נמוך אך חזק וחסון. הוא ניחן בעיקר בתכונה של היעדר בולטות שבזכותה שרד וזכה לעלות לארץ ישראל, ואף הספיק להשתתף בכמה קרבות במלחמת העצמאות. כשהסתיימה המלחמה לא היה לו למנדל לאן ללכת. אחד מחבריו למחלקה, שראה כי לאיש הצעיר אין שום קרוב או מודע בארץ, לקח אותו אתו לקיבוץ. 

מנדל, על אף שהוערך בקיבוץ כאדם חרוץ ובעל מזג טוב, נשאר ערירי עד גיל חמישים ושש. אז, כאשר כולם — וגם הוא — כבר התייאשו מראותו מקים בית בישראל, התחברה אליו פתאום מָחְלַה, שהייתה צעירה ממנו בארבע־עשרה שנים, וזה עתה התאלמנה מבעל שלא הצליחה להביא עמו ילדים. ועוד נס קרה, שכבר בשנה הראשונה לחייהם המשותפים נולד למחלה ולמנדל בן, ראשון ואחרון, אותו קראה מחלה בשם יאיר חיים. יאיר, על שום האור שהביא התינוק בעולמה, וחיים, על שם אביו של מנדל שנספה בשואה, וגם משום שהתינוק נולד פג, במשקל שני קילו ושלוש מאות גרם בלבד, ובתחילה אף היה קיים חשש אמתי לחייו. 

החברים ברכו את מנדל בחיוך חם על הולדת "הנכד". מנדל ענה להם בחיוך מבויש והיה מאושר מאוד. 

כפי שזה קורה באופן תדיר כל־כך בארץ הברוכה הזאת, צמח הפג יאיר, בנם של מחלה הגוצה ומנדל שפוף הגב, להיות נער ואחר־כך גבר בעל קומה, מטר שמונים ושש גובהו. הוא היה ספורטאי מצטיין וגם ניחן בתכונות של מנהיגות טבעית.  

כילד התבייש יאיר מעט בהוריו, שבחגים שנחוגו בגן הילדים, ואחר־כך בבית החינוך המשותף, נראו באמת כסבו וסבתו יותר מאשר כהוריו הטבעיים. מאוחר יותר, אולי היה הדבר בסמוך לחגיגת בר־המצווה, למד יאיר לכבד את הוריו וגם ניצת בליבו רגש רחום של אהבה מאוחרת כלפיהם. 

ביולי 1994, התגייס יאיר לצבא. כשיצא בפעם הראשונה לחופשה עשה עיקוף גדול על־מנת שלא לעבור במדרכות הקיבוץ במדיו החדשים. זה היה נחשב עדיין כ"שוויץ" מיותר. כאשר נכנס לחדרם של הוריו כדי להחליף למכנסיים קצרים וחולצת טריקו, פגש שם את מנדל. הוא אמר "שלום אבא", ונכנס לחדר השינה. זרק את "העוזי" מתחת למיטה, והוציא מארון הקיר לבנים נקיים. כאשר פנה לצאת, ראה את אביו עומד במשקוף הדלת ופניו שטופי דמע. 

"מה קרה אבא?" נבהל יאיר. 

מנדל לא ענה. הוא הסב בחדות את ראשו כמי שנתפס בקלקלתו, וחזר בצעדים קטנים ושפופים אל הכורסא ואל עיתון השבת. 

בדיוק כאשר יצא יאיר מחדר הרחצה נפרצה דלת הרשת בסערה, ומחלה הסתערה אל הדירה. ברור היה שלמרות התגנבות היחידים של יאיר, מישהו כבר ראה אותו ורץ לספר. 

מחלה התנפלה על יאיר ומיָד הרטיבה את פניו, צווארו וכתפיו בתערובת חמה ודביקה של נוזלים צמיגים שפרצו בו־זמנית מפיה, אפה, ושתי עיניה. 

"כבר התפשטת? כמה חבל, למה לא חיכית שאראה אותך עם המדים? יש מים חמים, הדלקתי בשבילך את הבּוֹיְלר, מצאת את הסבון? חכה, אני אביא לך לבנים נקיים, כבר לקחת? מה אתה רוצה לאכול?" ירתה מחלה בנשימה אחת מחסנית שלמה של מחוות אימהיות. 

"זה בסדר אימא. אני לא רעב." 

"אני אכין לך נס קפה עם עוגה, יש תאנים מהעץ שלנו, אפיתי עוגת גבינה עם פירורים כמו שאתה אוהב, מנדל!" צעקה מחלה לעבר בעלה שהיה ישוב בכורסא, פניו קבורות בעיתון הפרוס בין שתי ידיו, "נוּ באמת! מותר לך להוריד לרגע את העיתון הקדוש שלך, הבן החייל שלך פה ולך זה בכלל לא אכפת!" 

אבל למנדל זה כן היה אכפת. כנראה אפילו אכפת מדי. נראה שליבו של מי שעבר את מחנות הריכוז, העבודה והמוות של פולין ונשאר בחיים, לא עמד באושר שהציף אותו למראה בנו יחידו, חסון ותמיר כארז הלבנון, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל. באותו ערב התלונן מנדל שהוא חש ברע ועלה על יצועו מוקדם מהרגיל. סמוך לחצות, כאשר סיימה מחלה לקרוא את המוסף ונכנסה למיטה, עוד קם מנדל לשירותים. בבוקר התעוררה מחלה ליד איש קר ומת.

*          *

*

לאחר סיום הטירונות בנח"ל עברה הפלוגה לקורס מ"כים בשיבטה שבדרום, "קצה העולם". בתום שישה חודשים מיום הגיוס, הגיע יאיר לקורס קציני חי"ר בבה"ד-1, בסיס ההדרכה שליד כפר סירקין. אחרי שישה חודשים נוספים הוצמדו סיכת המ"מ אל צווארון חולצתו, והדרגות אל כּוֹתְפוֹתיה. יאיר לא חזר אל הנח"ל ונשאר להדריך צוערים חדשים. לאחר שהשתחרר מהצבא הסדיר, עשה במסגרת המילואים קורס הסבה לשריון, ואחר־כך גם קורס מפקדי פלוגות. 

לאחר מותו של מנדל "לא מצאה מחלה את עצמה". היא עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בקרית־חיים, סמוך לאחותה היחידה. במרפאת הקיבוץ עבדה מחלה כמזכירה רפואית, עתה הציבה אותה קופת־חולים בסניף המקומי בקריה. הייתה לה משכורת יפה, ועוד קיבלה כל חודש קצבת שאירים שהותיר לה מנדל. 

בתקופת השירות הצבאי המשיך יאיר להתגורר בקיבוץ. היה לו שם חדר משלו והיו החברים. הקשר עם מחלה אמו הלך והתרופף. כאשר סיים את שירות החובה, כולל "תנאי הקבע", עזב את הקיבוץ ויצא ללימודים בירושלים.  

בירושלים התגורר בדירה שכורה ומצא ידידים חדשים.