מחפשים את אלסקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחפשים את אלסקה
מכר
מאות
עותקים
מחפשים את אלסקה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מחפשים את אלסקה

4.6 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'ון גרין

ג'ון מייקל גרין (באנגלית: John Michael Green, נולד ב-24 באוגוסט 1977) הוא סופר אמריקאי עטור פרסים, שספריו תורגמו לשפות רבות. הוא זכה למוניטין בזכות כתיבתו הרגישה אודות הלבטים אשר חווים בני הנוער בגיל ההתבגרות. בשנת 2006 זכה בפרס פרינץ עבור רומן הביכורים שלו "מחפשים את אלסקה" – ("Looking for Alaska") ובשנת 2012, זכה ספרו "אשמת הכוכבים" ("The Fault in Our Stars") במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כמו כן הופיע פעמיים ברשימת המועמדים הסופית בתחרות "ספר השנה" שאותה עורך הלוס אנג'לס טיימס.

תקציר

למיילס האלטר מעולם לא היו הרבה חברים, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שתחומי העניין העיקריים שלו הם מעט יוצאי דופן לגילו: שינון מילים אחרונות של אנשים מפורסמים וקריאת ביוגרפיות. בגיל 15 נמאס למיילס מחייו בבית והוא עוזב לפנימיית קאלבר קריק שבאלבמה כדי לחפש אחר מה שכינה המשורר פרנסואה רבּלֶה על ערש מותו: “האפשרי”.

החיים החדשים צופנים למיילס חוויות נעורים מסעירות. בפנימייה הוא יפגוש במשקה הראשון, בסיגריה הראשונה, בתעלול הראשון, בחבר הראשון וגם בנערה הראשונה – אלסקה יאנג. אלסקה החכמה, המצחיקה, המתוסבכת והסקסית בטירוף מושכת את מיילס לתוך מבוך המציאות שלה ומשגרת אותו היישר אל “האפשרי” שהוא כל כך רוצה למצוא.

מחפשים את אלסקה הוא ספרו הראשון של הסופר ג’ון גרין, המוכר לנו מאשמת הכוכבים שהפך לתופעה עולמית. מחפשים את אלסקה שהה ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס במשך 69 שבועות ברציפות וזכה בפרסים רבים.

“בנות יבכו מהספר הזה ובנים ימצאו אהבה, תשוקה, אובדן וגעגוע בריח הווניל והסיגריות של אלסקה.”

קירקוס רוויוז

“מצחיק, עצוב, מעורר השראה ותמיד כובש.”

בוקפייג׳

פרק ראשון

לפני

 

מאה שלושים ושישה ימים לפני

 

שבוע לפני שעזבתי את המשפחה שלי ואת פלורידה ואת החיים הזעירים שלי ועברתי לפנימייה באלבּמה, אמא שלי התעקשה לארגן לי מסיבת פרֵדה. להגיד שהיו לי ציפיות נמוכות זה שימוש קיצוני בלשון המעטה. למרות שפחות או יותר הכריחו אותי להזמין את כל "חברי ללימודים", כלומר מקבץ פליטי מגמת המשחק והחננות ממגמת ספרות, שבהיעדר ברירה חברתית אחרת ישבתי איתם תמיד בקפטריה האפלולית של בית הספר הציבורי שלמדתי בו, ידעתי שהם לא יבואו. אמא שלי בכל זאת התעקשה, שקועה באשליה שאיכשהו הסתרתי ממנה את הפופולריות הסודית שלי במשך כל השנים האלה. היא הכינה הר קטן של מטבל ארטישוק. היא הציפה את הסלון שלנו בסרטים ירוקים וצהובים, הצבעים של בית הספר החדש שלי. היא קנתה עשרים וארבעה מְכלי קונפטי וסידרה אותם יפה סביב שולחן הקפה שלנו.

וכשהגיע יום שישי האחרון הזה, אחרי שכבר כמעט גמרתי לארוז, היא התיישבה איתי ועם אבא שלי על הספה בסלון, בשעה 16:56, וחיכתה בסבלנות לבואה של משלחת הפרֵדה ממַיילְס. המשלחת הנדונה מנתה בדיוק שני אנשים: מרי לוֹסוֹן, בלונדינית קטנטונת עם משקפיים מלבנים, והחבר השמנמן שלה (בניסוח סלחני), ויל.

"היי מַיילְס," מרי אמרה כשהתיישבה.

"היי," אמרתי.

"איך עבר הקיץ?" ויל שאל.

"בסדר. ולך?"

"היה טוב. הרמנו הפקה של 'ישו כוכב עליון'. אני עזרתי עם התפאורה. מרי התעסקה עם התאורה," ויל אמר.

"מגניב." הנהנתי בידענות, ובזה התמצו פחות או יותר נושאי השיחה שלנו. יכולתי אולי לשאול משהו על "ישו כוכב עליון" אלא ש־1. לא ידעתי מה זה, ו־2. לא היה לי דחוף לברר מה זה, ו־3. אף פעם לא ממש הצטיינתי בשיחות סלון. אמא שלי, לעומת זאת, יכולה לפטפט על כלום במשך שעות, אז היא משכה את הזמן ושאלה אותם על לו"ז החזרות שלהם, ואיך היה המופע בסופו של דבר, ואם זאת היתה הצלחה.

"נראה לי שכן," מרי אמרה. "באו הרבה אנשים, נראה לי." מרי היתה מסוג האנשים שהכל נראה להם.

בסופו של דבר ויל אמר, "טוב, אז רק קפצנו להגיד שלום. אני צריך להחזיר את מרי הביתה עד שש. תיהנה בפנימייה, מיילס."

"תודה," אמרתי בהקלה. אם יש דבר אחד יותר גרוע ממסיבה שאף אחד לא מגיע אליה, זאת מסיבה שרק שני אנשים בלתי מעניינים בעליל מגיעים אליה.

הם עזבו, אז ישבתי עם ההורים שלי ובהיתי בטלוויזיה הכבויה ורציתי להדליק אותה אבל ידעתי שזה לא לעניין. הרגשתי איך שניהם מסתכלים עלי, כאילו מחכים שאפרוץ בבכי או משהו, כאילו לא ידעתי מלכתחילה שככה בדיוק זה ייגמר. אבל כן ידעתי. הרגשתי את הרחמים שלהם בזמן שהם גרפו את מטבל הארטישוק עם נאצ'וס שנועדו לחברים המדומיינים שלי, אבל הם היו זקוקים לרחמים יותר ממני: אני לא הייתי מאוכזב. הציפיות שלי התגשמו.

"בגלל זה אתה רוצה לעזוב, מיילס?" אמא שלי שאלה.

שקלתי את התשובה שלי לרגע, נזהר לא להביט בה. "אה, לא," עניתי.

"אז למה?" היא שאלה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא הציבה בפני את השאלה הזאת. אמא לא התלהבה במיוחד מכך שאני עוזב לפנימייה ולא טרחה להסתיר את זה.

"בגללי?" אבא שלי שאל. גם הוא למד ב"קאלְבֶר קְריק", הפנימייה שנרשמתי אליה, כמו שני אחיו וכל הילדים שלהם. אני חושב שמצא חן בעיניו שאני הולך בדרכו. הדודים שלי סיפרו לי שאבא היה ידוע ברחבי בית הספר כמי שהצליח גם לעורר מהומות אלוהים וגם להצטיין בכל המקצועות. זה נשמע כמו חיים הרבה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בפלורידה. אבל לא, לא רציתי לעזוב בגלל אבא. לא בדיוק.

"חכו רגע," אמרתי. הלכתי לחדר העבודה של אבא ומצאתי את הביוגרפיה של פְרַנסוּאָה רַבְּלֶה. אהבתי לקרוא ביוגרפיות של סופרים, אפילו אם (כמו במקרה של מֶסייה רבּלֶה) לא קראתי שום דבר שהם עצמם כתבו. דפדפתי לסוף הספר ומצאתי את הציטוט המְמוּרקר ("לעולם אל תמרקר בספרים שלי," אבא שלי אמר לי אלף פעם. אבל איך אפשר למצוא את מה שאתה מחפש בלי למרקר?).

"אז הבחור הזה," עמדתי בפתח הסלון ואמרתי, "פרנסוּאָה רבּלֶה. הוא היה משורר. והמילים האחרונות שאמר היו 'אני יוצא לחפש אחר האפשרי'. בגלל זה אני עוזב. כדי שלא אצטרך לחכות עד המוות בשביל להתחיל לחפש אחר האפשרי."

זה השתיק אותם. חיפשתי לעצמי "אפשרי", והם ידעו טוב כמוני שלא אוכל למצוא אותו במחיצת אנשים כמו ויל ומרי. התיישבתי שוב על הספה, בין אמא שלי לאבא שלי, ואבא שלי הניח עלי את ידו, ונשארנו ככה בשקט על הספה די הרבה זמן, עד שנראה לנו שכבר אפשר להדליק את הטלוויזיה, ואז אכלנו מטבל ארטישוק לארוחת ערב וצפינו בערוץ ההיסטוריה, ובכל הנוגע למסיבות פרֵדה - היה יכול להיות יותר גרוע.

ג'ון גרין

ג'ון מייקל גרין (באנגלית: John Michael Green, נולד ב-24 באוגוסט 1977) הוא סופר אמריקאי עטור פרסים, שספריו תורגמו לשפות רבות. הוא זכה למוניטין בזכות כתיבתו הרגישה אודות הלבטים אשר חווים בני הנוער בגיל ההתבגרות. בשנת 2006 זכה בפרס פרינץ עבור רומן הביכורים שלו "מחפשים את אלסקה" – ("Looking for Alaska") ובשנת 2012, זכה ספרו "אשמת הכוכבים" ("The Fault in Our Stars") במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כמו כן הופיע פעמיים ברשימת המועמדים הסופית בתחרות "ספר השנה" שאותה עורך הלוס אנג'לס טיימס.

סקירות וביקורות

אליפים 'מחפשים את אלסקה' של ג'ון גרין הוא רומן חמוד ומתנחמד שהולם את גיל הנעורים כמו ב'אשמת ‭ ,'הכוכבים‬ ספרו המצליח מאוד של ג'ון גרין, גם גיבורי 'מחפשים את אל - ‭ ,'סקה‬ רומן הביכורים שלו ‭ 2005-מ‬ שיוצא עכשיו בתרגום לעברית, הם נערים בגיל תיכון. הפעם, תודה לאל, הם לא חולים בסרטן, אלא עסוקים בהפקת מתיחות מתוחכמות או ברוטליות בפנימייה יוקרתית באלבמה.

זה ספר פחות סנטימנטלי מ'אשמת ‭ ,'הכוכבים‬ אבל עדיין מלודרמטי כהוגן. המספר הוא מיילס האלטר, נער חמוד ומעט מופנם, שתחביבו העיקרי הוא זכירת מילים אחרונות של אנשים מפורסמים. בפנימייה הוא רוכש, לראשונה בחייו, חברי נפש. ביניהם בחורה יפה ונתונה למצבי רוח העונה לשם החריג אלסקה. מיילס מתאהב בה, אבל נראה שאין לו סיכוי. בינתיים, הוא משתתף עם אלסקה ושאר בני החבורה במאבקים ובתעלולים שמופנים כנגד קבוצה של בני עשירים שלומדים איתם.

לא רק מיילס חמוד. הספר הזה חמוד כולו. הוא כל כך חמוד ורוחש טוב, שהוא מתאים בהחלט לבני נוער ולמבוגרים כאחד - הגדרה שהפכה לשבח, משום מה, בשנים האחרונות. זה רומן הלוקה במובהק במחלת החמדת של הספרות האמריקאית הגברית העכשווית, המלאה ילדים, נערים ואף מבוגרים רוחשי טוב (ע"ע ג'ונתן ספרן-פויר או דייב אגרס‭.(‬ האגואים הגבריים הגדולים של הספרות האמריקאית - מילר, הלר, רות או בלו - פינו את מקומם לְ , ובכן, לאגואים אולי לא בהכרח פחות גדולים, אבל כאלה שיודעים להסתיר זאת היטב. אגב, יש לי חשד שגרין, יליד ‭ ,1977‬ מעדיף לכתוב על בני נוער לא רק בשל מקדם החמידות הגבוה - ומה יותר חמוד מבן אדם צעיר כל כך שזוכר מילים אחרונות כל כך? - אלא מכיוון שרק על מיניות של בני נוער אפשר לכתוב משפטים כמו: "הבחורה הכי לוהטת בכל ההיסטוריה האנושית עמדה מולי במכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה לוהטת‭."‬ למיניות של בני נוער ניתן להתייחס כמשוגות נעורים; הם עוד יתחנכו יפה-יפה במהלך הרומן לא "לחפצן" נשים, כמו שאלסקה עצמה מגדירה התייחסות כזו.

בכלל, הרומן הזה מאוד חינוכי, וזה לא נכתב רק בסרקזם. הוא יכול, למשל, ללמד בני נוער שאנשים נקלעים לעיתים למצבים ולהתנהגוית שפלות שיכולים להיות מוסברים על ידי הרקע שממנו באו. כך, למשל, מתגלה שאלסקה נהגה באופן לא אתי - עניין שמוסבר בילדותה הקשה שנחשפת בהדרגה
בפני הקוראים ובפני חבריה. אז מסר חינוכי רגיש יש כאן, סיפור קולח יש, תרגום טוב גם כן - ורק
ספרות עמוקה או נוקבת אין.
רצה הגורל ובמקביל ל'מחפשים את אלסקה' קראתי להנאתי רומן ביכורים נוסף - את הספר 'בית בודנברוק' שכתב סופר גרמני צעיר בן 26 בשם תומס מאן. מאן היה בערך בן גילו של גרין כשכתב את הרומן, אבל בניגוד לגרין, לא רצה שנאהב אותו ואת דמויותיו (והן בהחלט לא חמודות‭.(‬ הוא גם לא רצה לחנך אותנו. מאן רצה לשקף מציאות באופן צלול, תוך העלמת נוכחותו של האמן בספרו. ודאי שמאן לא היה מרשה לעצמו אמצעי פיתוי פרימיטיבי כמו זה שמשתמש בו גרין, כשהוא מציב מעין טיימר הסופר לאחור בראשי הפרקים של הספר ‭ ")‬מאה שלושים ושישה ימים לפני‭,"‬ "שמונים ותשעה ימים לפני" וכן הלאה‭.(‬

נכון, זה לא הוגן להשוות את אחד הסופרים הגדולים של המאה ‭ 20-ה‬ לג'ון גרין, אז הנה השוואה הוגנת יותר: ‭ ,2005-ב‬ בדיוק באותה שנה שבה יצא 'מחפשים את ‭ ,'אלסקה‬ ראה אור בארה"ב רומן ביכורים נוסף, שעסק בנושא דומה מאוד, של סופרת המבוגרת מגרין בשנתיים בלבד בשם קרטיס סיטנפלד. גם 'במרחק נגיעה' של סיטנפלד מספר על חיים בפנימייה יוקרתית, מפרספקטיבה של בת המעמד הבינוני. הגיבורה המספרת, לי פיורה, שומעת מפי מורתה לספרות את המילים האלה: "את יכולה לחיות את חייך בניתוק, את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר '‭.'כן‬ לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים‭."‬ אבל לי יודעת שהמורה מפספסת אותה: "היא טעתה בכל ‭ ]…[‬ לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין ‭ ]…[‬ ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי - כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאישקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית‭."‬ לי בהחלט אינה חמודה. היא קנאית ו"טפסנית חברתית‭,"‬ שאפתנית וביישנית באורח לא מצודד, והיא לא יפה. היא גם מעניינת פי אלף מהגיבורים של גרין.

עוד 3 סיפורים בפנימיות:
אסכולה ישנה > טוביאס וולף
הכיתה המעופפת > אריך קסטנר
במרחק נגיעה > קרטיס סיטנפלד
אריק גלסנר 7 לילות 10/01/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אליפים 'מחפשים את אלסקה' של ג'ון גרין הוא רומן חמוד ומתנחמד שהולם את גיל הנעורים כמו ב'אשמת ‭ ,'הכוכבים‬ ספרו המצליח מאוד של ג'ון גרין, גם גיבורי 'מחפשים את אל - ‭ ,'סקה‬ רומן הביכורים שלו ‭ 2005-מ‬ שיוצא עכשיו בתרגום לעברית, הם נערים בגיל תיכון. הפעם, תודה לאל, הם לא חולים בסרטן, אלא עסוקים בהפקת מתיחות מתוחכמות או ברוטליות בפנימייה יוקרתית באלבמה.

זה ספר פחות סנטימנטלי מ'אשמת ‭ ,'הכוכבים‬ אבל עדיין מלודרמטי כהוגן. המספר הוא מיילס האלטר, נער חמוד ומעט מופנם, שתחביבו העיקרי הוא זכירת מילים אחרונות של אנשים מפורסמים. בפנימייה הוא רוכש, לראשונה בחייו, חברי נפש. ביניהם בחורה יפה ונתונה למצבי רוח העונה לשם החריג אלסקה. מיילס מתאהב בה, אבל נראה שאין לו סיכוי. בינתיים, הוא משתתף עם אלסקה ושאר בני החבורה במאבקים ובתעלולים שמופנים כנגד קבוצה של בני עשירים שלומדים איתם.

לא רק מיילס חמוד. הספר הזה חמוד כולו. הוא כל כך חמוד ורוחש טוב, שהוא מתאים בהחלט לבני נוער ולמבוגרים כאחד - הגדרה שהפכה לשבח, משום מה, בשנים האחרונות. זה רומן הלוקה במובהק במחלת החמדת של הספרות האמריקאית הגברית העכשווית, המלאה ילדים, נערים ואף מבוגרים רוחשי טוב (ע"ע ג'ונתן ספרן-פויר או דייב אגרס‭.(‬ האגואים הגבריים הגדולים של הספרות האמריקאית - מילר, הלר, רות או בלו - פינו את מקומם לְ , ובכן, לאגואים אולי לא בהכרח פחות גדולים, אבל כאלה שיודעים להסתיר זאת היטב. אגב, יש לי חשד שגרין, יליד ‭ ,1977‬ מעדיף לכתוב על בני נוער לא רק בשל מקדם החמידות הגבוה - ומה יותר חמוד מבן אדם צעיר כל כך שזוכר מילים אחרונות כל כך? - אלא מכיוון שרק על מיניות של בני נוער אפשר לכתוב משפטים כמו: "הבחורה הכי לוהטת בכל ההיסטוריה האנושית עמדה מולי במכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה לוהטת‭."‬ למיניות של בני נוער ניתן להתייחס כמשוגות נעורים; הם עוד יתחנכו יפה-יפה במהלך הרומן לא "לחפצן" נשים, כמו שאלסקה עצמה מגדירה התייחסות כזו.

בכלל, הרומן הזה מאוד חינוכי, וזה לא נכתב רק בסרקזם. הוא יכול, למשל, ללמד בני נוער שאנשים נקלעים לעיתים למצבים ולהתנהגוית שפלות שיכולים להיות מוסברים על ידי הרקע שממנו באו. כך, למשל, מתגלה שאלסקה נהגה באופן לא אתי - עניין שמוסבר בילדותה הקשה שנחשפת בהדרגה
בפני הקוראים ובפני חבריה. אז מסר חינוכי רגיש יש כאן, סיפור קולח יש, תרגום טוב גם כן - ורק
ספרות עמוקה או נוקבת אין.
רצה הגורל ובמקביל ל'מחפשים את אלסקה' קראתי להנאתי רומן ביכורים נוסף - את הספר 'בית בודנברוק' שכתב סופר גרמני צעיר בן 26 בשם תומס מאן. מאן היה בערך בן גילו של גרין כשכתב את הרומן, אבל בניגוד לגרין, לא רצה שנאהב אותו ואת דמויותיו (והן בהחלט לא חמודות‭.(‬ הוא גם לא רצה לחנך אותנו. מאן רצה לשקף מציאות באופן צלול, תוך העלמת נוכחותו של האמן בספרו. ודאי שמאן לא היה מרשה לעצמו אמצעי פיתוי פרימיטיבי כמו זה שמשתמש בו גרין, כשהוא מציב מעין טיימר הסופר לאחור בראשי הפרקים של הספר ‭ ")‬מאה שלושים ושישה ימים לפני‭,"‬ "שמונים ותשעה ימים לפני" וכן הלאה‭.(‬

נכון, זה לא הוגן להשוות את אחד הסופרים הגדולים של המאה ‭ 20-ה‬ לג'ון גרין, אז הנה השוואה הוגנת יותר: ‭ ,2005-ב‬ בדיוק באותה שנה שבה יצא 'מחפשים את ‭ ,'אלסקה‬ ראה אור בארה"ב רומן ביכורים נוסף, שעסק בנושא דומה מאוד, של סופרת המבוגרת מגרין בשנתיים בלבד בשם קרטיס סיטנפלד. גם 'במרחק נגיעה' של סיטנפלד מספר על חיים בפנימייה יוקרתית, מפרספקטיבה של בת המעמד הבינוני. הגיבורה המספרת, לי פיורה, שומעת מפי מורתה לספרות את המילים האלה: "את יכולה לחיות את חייך בניתוק, את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר '‭.'כן‬ לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים‭."‬ אבל לי יודעת שהמורה מפספסת אותה: "היא טעתה בכל ‭ ]…[‬ לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין ‭ ]…[‬ ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי - כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאישקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית‭."‬ לי בהחלט אינה חמודה. היא קנאית ו"טפסנית חברתית‭,"‬ שאפתנית וביישנית באורח לא מצודד, והיא לא יפה. היא גם מעניינת פי אלף מהגיבורים של גרין.

עוד 3 סיפורים בפנימיות:
אסכולה ישנה > טוביאס וולף
הכיתה המעופפת > אריך קסטנר
במרחק נגיעה > קרטיס סיטנפלד
אריק גלסנר 7 לילות 10/01/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
מחפשים את אלסקה ג'ון גרין

לפני

 

מאה שלושים ושישה ימים לפני

 

שבוע לפני שעזבתי את המשפחה שלי ואת פלורידה ואת החיים הזעירים שלי ועברתי לפנימייה באלבּמה, אמא שלי התעקשה לארגן לי מסיבת פרֵדה. להגיד שהיו לי ציפיות נמוכות זה שימוש קיצוני בלשון המעטה. למרות שפחות או יותר הכריחו אותי להזמין את כל "חברי ללימודים", כלומר מקבץ פליטי מגמת המשחק והחננות ממגמת ספרות, שבהיעדר ברירה חברתית אחרת ישבתי איתם תמיד בקפטריה האפלולית של בית הספר הציבורי שלמדתי בו, ידעתי שהם לא יבואו. אמא שלי בכל זאת התעקשה, שקועה באשליה שאיכשהו הסתרתי ממנה את הפופולריות הסודית שלי במשך כל השנים האלה. היא הכינה הר קטן של מטבל ארטישוק. היא הציפה את הסלון שלנו בסרטים ירוקים וצהובים, הצבעים של בית הספר החדש שלי. היא קנתה עשרים וארבעה מְכלי קונפטי וסידרה אותם יפה סביב שולחן הקפה שלנו.

וכשהגיע יום שישי האחרון הזה, אחרי שכבר כמעט גמרתי לארוז, היא התיישבה איתי ועם אבא שלי על הספה בסלון, בשעה 16:56, וחיכתה בסבלנות לבואה של משלחת הפרֵדה ממַיילְס. המשלחת הנדונה מנתה בדיוק שני אנשים: מרי לוֹסוֹן, בלונדינית קטנטונת עם משקפיים מלבנים, והחבר השמנמן שלה (בניסוח סלחני), ויל.

"היי מַיילְס," מרי אמרה כשהתיישבה.

"היי," אמרתי.

"איך עבר הקיץ?" ויל שאל.

"בסדר. ולך?"

"היה טוב. הרמנו הפקה של 'ישו כוכב עליון'. אני עזרתי עם התפאורה. מרי התעסקה עם התאורה," ויל אמר.

"מגניב." הנהנתי בידענות, ובזה התמצו פחות או יותר נושאי השיחה שלנו. יכולתי אולי לשאול משהו על "ישו כוכב עליון" אלא ש־1. לא ידעתי מה זה, ו־2. לא היה לי דחוף לברר מה זה, ו־3. אף פעם לא ממש הצטיינתי בשיחות סלון. אמא שלי, לעומת זאת, יכולה לפטפט על כלום במשך שעות, אז היא משכה את הזמן ושאלה אותם על לו"ז החזרות שלהם, ואיך היה המופע בסופו של דבר, ואם זאת היתה הצלחה.

"נראה לי שכן," מרי אמרה. "באו הרבה אנשים, נראה לי." מרי היתה מסוג האנשים שהכל נראה להם.

בסופו של דבר ויל אמר, "טוב, אז רק קפצנו להגיד שלום. אני צריך להחזיר את מרי הביתה עד שש. תיהנה בפנימייה, מיילס."

"תודה," אמרתי בהקלה. אם יש דבר אחד יותר גרוע ממסיבה שאף אחד לא מגיע אליה, זאת מסיבה שרק שני אנשים בלתי מעניינים בעליל מגיעים אליה.

הם עזבו, אז ישבתי עם ההורים שלי ובהיתי בטלוויזיה הכבויה ורציתי להדליק אותה אבל ידעתי שזה לא לעניין. הרגשתי איך שניהם מסתכלים עלי, כאילו מחכים שאפרוץ בבכי או משהו, כאילו לא ידעתי מלכתחילה שככה בדיוק זה ייגמר. אבל כן ידעתי. הרגשתי את הרחמים שלהם בזמן שהם גרפו את מטבל הארטישוק עם נאצ'וס שנועדו לחברים המדומיינים שלי, אבל הם היו זקוקים לרחמים יותר ממני: אני לא הייתי מאוכזב. הציפיות שלי התגשמו.

"בגלל זה אתה רוצה לעזוב, מיילס?" אמא שלי שאלה.

שקלתי את התשובה שלי לרגע, נזהר לא להביט בה. "אה, לא," עניתי.

"אז למה?" היא שאלה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא הציבה בפני את השאלה הזאת. אמא לא התלהבה במיוחד מכך שאני עוזב לפנימייה ולא טרחה להסתיר את זה.

"בגללי?" אבא שלי שאל. גם הוא למד ב"קאלְבֶר קְריק", הפנימייה שנרשמתי אליה, כמו שני אחיו וכל הילדים שלהם. אני חושב שמצא חן בעיניו שאני הולך בדרכו. הדודים שלי סיפרו לי שאבא היה ידוע ברחבי בית הספר כמי שהצליח גם לעורר מהומות אלוהים וגם להצטיין בכל המקצועות. זה נשמע כמו חיים הרבה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בפלורידה. אבל לא, לא רציתי לעזוב בגלל אבא. לא בדיוק.

"חכו רגע," אמרתי. הלכתי לחדר העבודה של אבא ומצאתי את הביוגרפיה של פְרַנסוּאָה רַבְּלֶה. אהבתי לקרוא ביוגרפיות של סופרים, אפילו אם (כמו במקרה של מֶסייה רבּלֶה) לא קראתי שום דבר שהם עצמם כתבו. דפדפתי לסוף הספר ומצאתי את הציטוט המְמוּרקר ("לעולם אל תמרקר בספרים שלי," אבא שלי אמר לי אלף פעם. אבל איך אפשר למצוא את מה שאתה מחפש בלי למרקר?).

"אז הבחור הזה," עמדתי בפתח הסלון ואמרתי, "פרנסוּאָה רבּלֶה. הוא היה משורר. והמילים האחרונות שאמר היו 'אני יוצא לחפש אחר האפשרי'. בגלל זה אני עוזב. כדי שלא אצטרך לחכות עד המוות בשביל להתחיל לחפש אחר האפשרי."

זה השתיק אותם. חיפשתי לעצמי "אפשרי", והם ידעו טוב כמוני שלא אוכל למצוא אותו במחיצת אנשים כמו ויל ומרי. התיישבתי שוב על הספה, בין אמא שלי לאבא שלי, ואבא שלי הניח עלי את ידו, ונשארנו ככה בשקט על הספה די הרבה זמן, עד שנראה לנו שכבר אפשר להדליק את הטלוויזיה, ואז אכלנו מטבל ארטישוק לארוחת ערב וצפינו בערוץ ההיסטוריה, ובכל הנוגע למסיבות פרֵדה - היה יכול להיות יותר גרוע.