עושים פוליטיקה

פרק 1
לא לאוסלו - אבל מה כן?

זה התחיל מפגישת חולין עם חבר, מספרת שרה העצני־כהן, יו״ר תנועת ישראל שלי, שהקימו נפתלי בנט ואיילת שקד ב-2010 במטרה להכתיב למדינה סדר יום ימני. החבר הגיע למסקנה שנסיגה חד־צדדית מסוכנת אבל הודה שאין לו פתרון אחר. "לך יש?" שאל בעניין. ״התחלתי לגמגם״, מודה העצני־כהן. ״ביקשתי זמן לחשוב על זה״. כך החל מסע רעיוני, שבו ביקשה לבחון מהו החזון העכשווי של הימין לפתרון הסכסוך. ״מספיק זמן אמרנו מה לא", היא אומרת, ״עכשיו הגיע הזמן לומר מה כן״.²

העצני־כהן גילתה שרבים בימין מחזיקים בתוכנית מפורטת שמשרטטת חזון מדיני לעוד 50 או 100 שנה, ושכל תוכנית כזאת שונה בתכלית מהאחרות. למעשה, המרחק בין התוכניות השונות בימין גדול בהרבה מהפער בין תוכניות הימין המתון לתוכניות השמאל המתון.

כבר בתחילת שנות האלפיים הבינו מנהיגים בימין שצריך להחליף דיסקט ולהציג תוכנית מדינית ברורה. המטרה היתה לאתגר את השמאל, אבל לא פחות חשוב מכך - לקבוע מציאות בשטח מול הפלסטינים. לשיטתם, אם ישראל תהיה נחושה ותתייצב מאחורי תוכנית שמשרתת אותה, הצד השני ייאלץ להשלים עם המצב. בתחילת 2003 הציע בני אלון, מי שהיה שר התיירות מטעם האיחוד הלאומי ובהמשך יו"ר מפלגת מולדת, את המתווה האזורי לשלום, ובו הציע לפתור את הסכסוך על ידי התייחסות לירדן כמדינת הלאום הפלסטיני, שתעניק אזרחות לערביי יהודה ושומרון. במשך השנים עדכן אלון את תוכניתו, שכללה גם סיפוח, וב-2007 יצא בקמפיין לקידומה תחת הכותרת "היוזמה הישראלית - מה שטוב לישראל". רק חלקים ממנה קנו אחיזה בימין, אבל הצלחתו הגדולה היתה בשינוי הגישה: מתגובה ליוזמות של השמאל - ליוזמה מדינית ימנית. מהגנה - להתקפה.

"הפתרון שהולך וצובר תאוצה בימין האידיאולוגי בשנים האחרונות הוא החלת הריבונות, הסיפוח", פותחת העצני־כהן. ״אבל גם כאן יש גישות שונות, כשבקצה הימני ביותר נמצא מודל הסיפוח המלא. מדובר למעשה ב"פתרון המדינה האחת", שלפיו ישראל שולטת בכל השטח, הקו הירוק נמחק, וכל התושבים בין הירדן לים חיים באותה המדינה. לפי הגישה הזאת, רמאללה, חברון, ג'נין, שכם - כולן יהיו ערים ישראליות תחת שלטון ישראלי, בדיוק כמו תל אביב וחדרה.

אחד מחלוצי הגישה, העיתונאי אורי אליצור, שהיה עורך העיתון "מקור ראשון", קידם כבר בסוף שנות ה-90 מודל של סיפוח מלא עם זכויות לפלסטינים. הוא האמין שאפשר לספח את כל השטח ועדיין להגיע לאיזון דמוגרפי סביר. בחזון שלו, הפלסטינים היו אמורים להיות מיעוט ערבי גדול בתוך ישראל, אך הוא קיווה שבזכות עלייה משמעותית לארץ, הם יהיו רק כ-25 אחוז מהאוכלוסייה.

ח״כ בצלאל סמוטריץ', שהחל את דרכו הפוליטית באיחוד הלאומי והיום הוא יו"ר מפלגת הציונות הדתית, הוא מנושאי הדגל של הגישה, אך אצלו, בניגוד לאליצור, אין לפלסטינים זכויות אזרח מלאות. בסוף 2017 השיק את תוכנית ההכרעה. "'אי־שפיות', אמר אלברט איינשטיין, 'היא לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות'", מצטט סמוטריץ'. ״ניסינו את הגישה של השמאל שוב ושוב, ועכשיו הגיע הזמן לנסות משהו אחר״. הנחת העבודה שלו היא ששני עמים עם שאיפות לאומיות סותרות לא יכולים להתקיים יחד בחלקת הארץ הקטנה הזאת. צד אחד יצטרך לוותר על שאיפותיו הלאומיות, וברור לו שזה יהיה הצד הפלסטיני.

אז איך משיגים הכרעה? בתוכנית של סמוטריץ', ישראל מחילה ריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון (A,  B ו-C) ומקימה יישובים יהודיים חדשים רבים בלב השטח. כך תיעשה "צריבת תודעה", שלפיה לעולם לא תקום מדינה פלסטינית. "לא הייאוש מוביל לטרור", אומר סמוטריץ', "אלא התקווה". הפלסטינים ינהלו את חייהם לפי קנטונים, ערים עצמאיות, שבהם גם יוכלו לבחור ולהיבחר. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. סמוטריץ' שאב השראה מתוכנית האמירויות הפלסטיניות של המזרחן ד"ר מוטי קידר, שלפיה תוקם בשטחי הרשות פדרציה ובה שמונה ערי מדינה. אצל סמוטריץ' מדובר בשש נפות - יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, חברון ובית לחם - שיתנהלו באופן עצמאי, למעט בנושאי חוץ וביטחון. תושבי הערים האלו יקבלו את הזכויות שיש לאזרחי ישראל, למעט זכות ההצבעה לפרלמנט הישראלי. פלסטינים שלא יהיו מרוצים מהסידור יוכלו להגר, וישראל תפעל לעודד זאת. במקרים של התנגדות אלימה, צה"ל ייכנס לתמונה.

סמוטריץ' דוחה את הטענות על כך שתוכניתו הופכת את הפלסטינים לאזרחים סוג ב' ואת ישראל למדינת אפרטהייד. "מדובר במציאות לא מושלמת מבחינת זכויות האזרח, אבל בהחלט סבירה בנסיבות המורכבות של המזרח התיכון, והיא היחידה שמבטיחה את ישראל כמדינה יהודית. בטווח הארוך, אפשר לחתור להסדר אזורי רחב עם ירדן, שבמסגרתו יוכלו ערביי יהודה ושומרון להצביע לפרלמנט הירדני, או לבחון שיתוף פלסטינים בהחלטות אזרחיות ישראליות - להבדיל מן ההחלטות הלאומיות". סמוטריץ' מציין כי גם בתוכנית אחרות של הימין, הפלסטינים לא זוכים למדינה ככל המדינות, שכן מדובר בהן על מדינה מפורזת. אצלו הם נדרשים לוותר גם על זכות ההצבעה לפרלמנט, נוסף על הזכות לחיות במדינה ריבונית שמסוגלת להגן על עצמה.

גם חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות ומי שהיה ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, מציג עקרונות דומים, רק שבחזון שלו צה"ל משתלט מחדש על כל יהודה ושומרון ומכונן שם משטר צבאי. אצל פייגלין, ישראל תהיה מופקדת על הביטחון והאבטחה, אבל את היתר - מחינוך ועד פינוי אשפה - הם יעשו בעצמם. הוא מציע לתושבים שלוש אפשרויות: מי שיסכים לשרת בצה"ל יקבל אזרחות; מי שיצהיר אמונים לישראל יהיה תושב קבע ללא אזרחות; ואילו האחרים יוכלו להגר. להערכתו, בתוך עשר עד 15 שנים תוכל ישראל לצמצם את מספר הפלסטינים ביהודה ושומרון ביותר מ-50 אחוז.

״כשאני מדברת על עידוד הגירה, אנשים מזועזעים״, מודה העצני־כהן, ״אבל בעצם זה מודל של פינוי־פיצוי. יש הרבה אנשים שישמחו לקבל כסף ולעזוב למדינות מפותחות כמו קנדה, רק שהיום מדינות המערב לא מתלהבות לקבל פליטים ומהגרים״. גם כאן, סביבנו, איש לא מחכה לפלסטינים בזרועות פתוחות. ירדן, כמו ישראל, מתנגדת נחרצות להענקת זכות הצבעה לפלסטינים, שכן פירושה הוא שינוי דרמטי ביחסי הכוחות בממלכה.

התוכנית של פייגלין, בשונה מתוכניות אחרות, כוללת גם השתלטות מחודשת על רצועת עזה. ״עזה היא עיר חוף עברית בארץ ישראל, בדיוק כמו יפו, עם היסטוריה יהודית רצופה משמשון הגיבור ועד תרפ"ט", הוא מתפייט. כשאני מציינת שיש שם שני מיליון פלסטינים ומבקשת לדעת מה הוא יעשה איתם, הוא עונה, ״אותו מודל של יהודה ושומרון - נכנסים, כובשים ומייצרים שליטה ביטחונית. גורמים לעזתים לעזוב למקומות אחרים. הרי בכל חודש בורחים משם אנשים בסירות, אנחנו ניתן להם את האופציה לעשות זאת בצורה מסודרת״.

התוכנית לכיבוש מלא של הרצועה נמצאת בשולי הימין, וגם העצני־כהן חושבת שפייגלין הולך רחוק מדי. ״הציבור הישראלי לא מעוניין לחזור לעזה״, היא מנתחת. ״ההנהגה משקפת את אותו הלך רוח. העניין של הציבור הישראלי בעזה הוא רק ביטחוני כרגע, אם המנהיגות יודעת להבטיח שקט או לא״.

מודל הריבונות החלקית ביהודה ושומרון, לעומת זאת, נהפך בשנים האחרונות לחלק בלתי־נפרד מהאג'נדה הימנית. החלוץ של התוכנית, במתכונתה הנוכחית, היה בנט. העצני־כהן עוד זוכרת איך בתור סטודנטית קיבלה ממנו בדואר חוברת עם תוכנית הסיפוח שלו ואת הסרטונים הוויראליים שהלהיבו את הציונות הדתית. בנט הקדיש שנים מחייו כדי להחדיר את התוכנית לתודעה ועשה זאת במידה לא מבוטלת של הצלחה. עשור לפני שנכנס ללשכת ראש הממשלה פרסם את תוכנית ההרגעה - שעיקרה החלת ריבונות על שטחי C ומתן אוטונומיה מורחבת בשטחי A ו-B. שטח C מהווה 60 אחוז משטחי יהודה ושומרון, ובנט תכנן לתת לכל הפלסטינים שגרים בו, שמנו אז כ-80 אלף איש, אזרחות מלאה. הרציונל היה מקסימום שטח עם מינימום פלסטינים, אבל שמירה על זכויותיהם של אלה שסופחו. באשר לשטחי A ו-B, בנט הסביר בעבר כי כוונתו לאוטונומיה "על סטרואידים", שבה יקיימו הפלסטינים בחירות עצמאיות לפרלמנט משלהם, ינהלו את מערכת החינוך והרווחה באופן עצמאי, ינפיקו אישורי בנייה וייהנו מחופש תנועה בתוך השטח. עם זאת, לא יהיה להם צבא וייאסר עליהם לקבל לשטחם פליטים ממדינות ערב, וזאת על מנת לא להפר את המאזן הדמוגרפי באזור.

תוכנית בנט הפכה לנקודת ייחוס לתוכניות רבות שבאו אחריה. למשל, יועז הנדל, לימים שר התקשורת בממשלת בנט־לפיד, הציע מודל דומה עוד כשהיה פובליציסט, אך אצלו הפלסטינים מתקרבים בעוד צעד למדינה קטנה: 30 אחוז מהשטח יסופח לישראל (גושי ההתיישבות ובקעת הירדן) בתמורה לשדרוג מעמדה של הרשות ויצירת רצף טריטוריאלי על שטחי A ו-B, שהרשות תגדיר כפי שתרצה - אוטונומיה מורחבת או מדינה מפורזת בגבולות זמניים. מבחינת הנדל, הישות הזאת גם יכולה להיקרא האימפריה הפלסטינית, כל עוד ישראל תוכל לפעול בתוכה כשיתעורר צורך ביטחוני. בתוכנית הנדל יש גם שטח לא מבוטל שנשאר במחלוקת, ובו נשמר הסטטוס־קוו.

בתוכניות הסיפוח למיניהן יש מרכיבים דומים, אבל בפועל ההבדל בין תוכנית המדינה האחת לבין הסיפוחיסטים עצום. ראשית, התוכניות נבדלות באופן שבו הן מתייחסות לקשיים שעולים מן הסיפוח, ובראשם הסוגיה הדמוגרפית - איך מבטיחים שבמדינה המאוחדת לא יהיה רוב פלסטיני כשמצרפים את תושבי השטחים לערביי ישראל. הרי החשש הוא שברגע שהפלסטינים יהיו הרוב, ואולי עוד לפני, הם יפעילו לחץ בינלאומי על ישראל וידרשו זכות הצבעה במדינה המאוחדת (one person - one vote). ב-26 במרס 2018 הימם סגן ראש המנהל האזרחי, אל"מ חיים מנדס, את חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כשהציג נתונים שלפיהם בין הירדן לים יש שוויון דמוגרפי בין ערבים ויהודים. מנדס התבסס על מפקד האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, ולפיו בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה גרים 4.7 מיליון פלסטינים. בצירוף אזרחי ישראל הערבים, המונים 1.8 מיליון איש, מדובר בתיקו - 6.5 מיליון יהודים מול מספר זהה של פלסטינים.³

הנתונים האלה אותגרו בשנים האחרונות על ידי גורמים בימין. יורם אטינגר, איש עסקים ודיפלומט בעברו וחבר בצוות שבחן את המצב הדמוגרפי ביהודה ושומרון, טוען שיש שם הרבה פחות פלסטינים - לכל היותר 1.5 מיליון. זאת כאמור בעוד שעל פי נתוני הרשות, המספר כמעט כפול - 2,881,000 מיליון איש! אטינגר גם חושב שצריך להוציא את עזה מחוץ למשחק כי אין כוונה רצינית לספח אותה. כך או כך, גם בגרסה המינימליסטית, ברור שסיפוח 1.5 מיליון פלסטינים ישנה את המאזן הדמוגרפי במדינה, כל שכן את יחסי הכוחות הפוליטיים, אם תינתן להם זכות הצבעה.

תומכי הסיפוח המלא ממליצים להסתכל קדימה ומשוכנעים שהמספרים לטובתם: ב-2018 חל מהפך בנתוני הילודה בישראל. שיעור הפריון בחברה היהודית עלה ל-3.05 ילדים וזה של החברה הערבית ירד ל-3.04. המגמה אמנם נשמרת בשנים האחרונות, אך בשקלול העשור כולו עדיין מובילות הנשים הערביות, עם 3.12 ילדים מול 2.99 ילדים בממוצע לאישה יהודייה. גם ברשות הפלסטינית המגמה ברורה - בעוד שבשנות ה-60 ילדה אישה פלסטינית תשעה ילדים בממוצע, ב-2021 ירד המספר ל-3.02 בלבד.⁴ יש לכך כמובן משמעות דרמטית - מאחר שתומכי הסיפוח מעריכים שהילודה תמשיך להיות לטובתם, הם מאמינים שיוכלו לשמר לאורך זמן מצב שבו הפלסטינים שסופחו יהיו מיעוט ללא זכות הצבעה. תומכי הסיפוח החלקי, לעומת זאת, מעדיפים לספח מראש מספר שיוכלו להתמודד איתו ותומכים במתן זכות הצבעה לפלסטינים שיסופחו. ההבדל בין הסיפוח המלא לזה החלקי גדול כל כך, שמדהים לחשוב שבנט וסמוטריץ' התמודדו לכנסת באותה מפלגה.

ישנה כמובן גם הסוגיה המשפטית - לפי הדין הבינלאומי, במקרה של שטח כבוש, הריבון צריך להיות הצבא של המדינה הכובשת ולא המדינה עצמה. זאת הסיבה שבגללה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, הפיץ צה"ל מנשרים צבאיים שהסדירו את החיים ביהודה ושומרון. למעשה, מאז ועד היום שולטת ישראל בשטחים הכבושים באמצעות צווי אלוף, והכנסת אינה יכולה לחוקק ישירות חוקים עבור האוכלוסייה הפלסטינית. המטרה היא שפרלמנט לא יקבל החלטות עבור אוכלוסייה שאינה בוחרת בו, אף על פי שבפועל, חלק גדול מחוקי המדינה מתורגמים לצווים שחלים בשטח.

פרופ' יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי שכיהן כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מסביר את הרקע המשפטי. ״מאז 1945 מדינות אינן יכולות לספח שטחים בכוח, גם אם תפסו את השטחים האלה במלחמת מגן שלא הן פתחו בה״, הוא אומר. ״גם החלטה 242, שהביאה לסיום מלחמת ששת הימים והיתה מקובלת על ישראל, קובעת שמדינות האזור יכירו בריבונותה ובעצמאותה של ישראל, אך עליה לסגת משטחים שכבשה במלחמה. לכן, מבחינת הקהילה הבינלאומית, מהלך הפוך של סיפוח השטחים הוא בגדר חציית קו אדום. זה לא אומר שאין מקרים שבהם מדינות מפֵרות את הכללים, אבל יש לזה מחיר".

סיפוח חצי האי קרים בתחילת 2014 הוא דוגמה למקרה שבו בחרה מדינה לספח שטח גם במחיר התנגדות של הקהילה הבינלאומית - רוסיה פלשה לאזור שהיה שייך לאוקראינה אחרי הדחת הנשיא האוקראיני הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ' ועליית האופוזיציה הפרו־מערבית. רוב העולם, למעט סוריה, סודן, קוריאה הצפונית ומדינות בודדות נוספות, לא הכיר בכך שהאזור סופח לרוסיה והחשיב אותו טריטוריה אוקראינית. גם בהצבעה באו"ם, שנערכה אחרי הפלישה, ב-27 במרס 2014, קבעו 100 מדינות שהסיפוח לא תקף, לעומת 11 מדינות שהכירו בו ו-58 שנמנעו. מדינות המערב, בראשות ארצות הברית והאיחוד האירופי, החליטו להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה, אך היא נותרה בשלה והבהירה לעולם שהתועלת בסיפוח עולה מבחינתה על העלות. בתחילת 2022 אף היתה רוסיה למדינה הראשונה באירופה שניסתה לכבוש מדינה ריבונית אחרת מאז מלחמת העולם השנייה כשפלשה לאוקראינה מכמה חזיתות עם עלות השחר ב-24 בפברואר - גם כאן, החליט פוטין על פלישה למרות שידע שיוטלו על מדינתו סנקציות כלכליות קשות והוא עלול להישאר כמעט מבודד בזירה הבינלאומית.

המחיר ששני רומז לו בהקשר הישראלי הוא החקירות בבית הדין הבינלאומי בהאג. מדובר בבית משפט פלילי בדיוק כמו אלה שקיימים כאן בארץ, רק שהסחבת בו גדולה בהרבה ולתיקים לוקח שנים רבות להתברר. בניגוד לבית הדין הבינלאומי לצדק, שיושב גם הוא בהאג ובורר בין מדינות, בבית הדין הפלילי התביעה מתבצעת על ידי תובע הפועל בשם המדינות החברות בבית הדין, והנאשמים הם אנשים פרטיים, כמו קצינים בכירים, שרים, ראשי מדינות וכדומה.

במרס 2021, רגע לפני שעזבה את תפקידה ואחרי חמש שנים של בדיקה מקדמית, החליטה התובעת הראשית בבית הדין, פאטו בנסודה, לפתוח בחקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014, יום אחרי החטיפה והרצח של שלושת הנערים בידי חמאס. החקירה צפויה לעסוק בין היתר באופן שבו פועלת ישראל בהתנחלויות. ״אחד הפרמטרים שמסתכלים עליהם הוא היקף החריגה מהנורמה הבינלאומית", מסביר שני. "ככל שישראל תחרוג יותר, היא תגדיל את הסיכויים להליכים פליליים נגד ראשי המדינה״. בדיוק כמו בחקיקה פלילית בארץ - בתום החקירה מוחלט אם להגיש כתב אישום. אלא שבהאג מוציאים צווי מעצר או זימון כבר בשלב הזה, בניסיון להבטיח שהנאשם יתייצב למעמד הגשת כתב האישום נגדו.

סמוטריץ' לא רואה בזה את העיקר: "אנחנו לא מתעלמים מהעולם וצריכים לנהל מערכה דיפלומטית מקצועית וחכמה, אבל בסופו של יום צריכים להתנהל לפי מה שטוב לנו. כפי שאמר ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, אם יש בעולם מי שמעקם את האף - אז שיהיה לו אף עקום..." גם תומכי הסיפוח החלקי אינם מתרגשים מההשלכות המשפטיות, אף שמלכתחילה התוכנית שגיבשו פחות רדיקלית. ח"כ יריב לוין מהליכוד, לשעבר יו"ר הכנסת ומתומכיה הנלהבים של תוכנית הסיפוח החלקי, מאמין שישראל צריכה לעשות את מה שנכון עבורה, אחרת גם תגיע להאג וגם תוותר על האינטרסים המדיניים שלה. עם זאת, לוין סבור שמהלך דרמטי כמו סיפוח חייב להיעשות בתיאום עם ארצות הברית על מנת שלא יסכן את הבריתות האסטרטגיות של ישראל. ואכן, ביולי 2020, אחרי שהתברר שהאמריקאים אינם נותנים אור ירוק לסיפוח, גם ישראל נאלצה לפנות לכיוון אחר.

אפילו בתוך הבית של שרה העצני־כהן עצמה הדעות חלוקות. סבהּ אליקים העצני, ממייסדי מועצת יש"ע וחבר כנסת לשעבר, דוגל בהחלת ריבונות מלאה על כל השטח תוך קיום אוטונומיה פנימית. דודה הפובליציסט, נדב העצני, מאמין שיש למוטט את הרשות הפלסטינית, לספח את שטח C, ובשטחי A ו-B להחיל משטר צבאי שבהמשך יוכל להפוך לאוטונומיה. שרה עצמה מאמינה בסיפוח שטח C ובמתן אוטונומיה לפלסטינים באזורים שלא יסופחו, מבלי לוותר על השליטה הביטחונית.⁵

תוכנית המאה של דונלד טראמפ, שפורסמה ב-28 בינואר 2020, המחישה עד כמה גדולים הפערים בתוך הנהגת המתנחלים כשהעמידה את מועצת יש"ע בפני דילמה היסטורית. התוכנית כללה גזרים ענקיים מבחינת ישראל: ריבונות על 30 אחוז משטחי יהודה ושומרון בתמיכה אמריקאית, סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח, הכרה בירושלים ועוד. מנגד, כלל החזון של טראמפ פתרון מחוץ לקופסה להקמת מדינה פלסטינית - מדינה על 70 אחוז משטחי יהודה ושומרון ו-120 אחוז משטחי רצועת עזה - הכוונה היא שנוסף על שטח הרצועה יקבלו הפלסטינים מישראל 20 אחוז מהשטח שסמוך לה, באזור חולות חלוצה ופִתחת ניצנה. כך ניסו האמריקאים ליצור מדינה פלסטינית בשטח כולל הדומה לשטח הגדה המערבית ועזה לפני 1967, וזאת בלי להביא לפינוי מסיבי של מתנחלים. על פי התוכנית, הצדדים היו אמורים להיכנס למשא ומתן שיימשך ארבע שנים, שבמהלכו תחול הקפאת בנייה על שטחי המדינה הפלסטינית העתידית.

*המשך הפרק בספר המלא*