ישראל השנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ישראל השנייה
מכר
מאות
עותקים
ישראל השנייה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ישראל השנייה

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אבישי בן חיים (נולד ב-1968) הוא כתב ופרשן לענייני חרדים בחדשות 10. בעבר שימש כתב העיתון מעריב. בעל תואר ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר מפלגת ש"ס, האורתודוקסיה החרדית והדת העממית. 

תקציר

ברוכים הבאים למסע, אתם מוזמנים להצטרף. המזוזה מצד ימין, אפשר לתת לה נשיקה קטנה, אבל רק אם זה בכֵּיף שלכם. תרבחו ותסעדו, שתו משהו חם, קחו לכם משהו מתוק, אפשר לטעום גם מהדוכן של החריפים. תפסו מקום על הברזלים המטפוריים שעליהם נגזר על ישראל השנייה לשבת לנצח. הסתכלו על המסך, האנשים האלה שתראו מדברים עם הידיים לא מנסים לאיים עליכם חלילה, אלא לחבק אתכם, והדבר המפחיד ההוא, ששכנעו אתכם שהוא "שד עדתי", הוא לא שד, הוא "פיית שוויון וצדק חברתי" הנושאת בכנפיה בשורה של מתינות וסובלנות. ונסו – בבקשה בבקשה – להיות קשובים. כבר מתחילים. נא לשבת. מותר לעשן. 

האירועים והרעיונות המתוארים בספר זה, שמשום מה נקשר להם הכינוי "תיאוריית ישראל השנייה", מספרים מצד אחד את סיפורה של הבשורה המזרחית המתוקה שהציעה ישראל השנייה, ומצד אחר את סיפור הדיכוי המר שלה ואת המהלכים שננקטו על מנת לדכא אותה.
ישראל השנייה הוא מסע בין שני חלקים אלה של הדיכוי אל הריפוי, של המר אל המתוק. זהו מסמך היסטורי ועכשווי כאחד, שנכתב מהלב ומהראש, והוא מבטא את מה שמרגישים דורות רבים בישראל, הרגשה שטרם נוסחה עלי ספר.
 
אבישי בן חיים הוא מבכירי העיתונאים והפרשנים בתחומו בישראל ומהבולטים שבין חוקרי האורתודוקסיה החרדית, תנועת ש''ס והמסורתיות המזרחית. בן חיים הוא דוקטור לפילוסופיה יהודית והיסטוריון מוסמך מהאוניברסיטה העברית, מחבר הספרים "איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך" ו"מרן הרב עובדיה יוסף", צנחן וקצין בדרגת סגן אלוף. במסגרת תפקידו כפרשן וכתב בחדשות ערוץ 13 יצר יותר מ-20 סדרות של כתבות טלוויזיה בנושאי זהות יהודית, ציונית, ישראלית, חרדית, עממית, מסורתית ומזרחית.

פרק ראשון

שער ראשון
ישראל הראשונה ומאבקה למען ההגמוניה

סיפורה ההיסטורי של ישראל השנייה מחויב להיות מסופר דרך סיפורה של ישראל הראשונה. אין היסטוריה מזרחית אימננטית של התפתחויות פנימיות. המזרחים לא קובעים את גורלם לבדם. ישראל הראשונה, במהלכיה ובתחושותיה, מעצבת במידה עצומה את ההיסטוריה המזרחית. אבל לא רק בגלל זה אנחנו מחויבים לדון בישראל הראשונה - אם נדחיק את הכאב האמיתי של ישראל הראשונה ואת החשש האמיתי שלה מישראל השנייה, לא נוכל להבין את ההיסטוריה הישראלית וּודאי שלא לתקן אותה.

ישראל הראשונה לקחה קשה את אובדן ההגמוניה המוחלטת. בתגובה למדגם הטלוויזיוני בערב המהפך ב־17 במאי 1977, פלט יצחק בן אהרן, מהמנהיגים החשובים של השמאל הישראלי, את משפט המפתח שיתברר לימים כתגובתה הפנימית העמוקה של ההגמוניה, של אליטת ישראל הראשונה, לתהליכי הדמוקרטיזציה והשוויון. זוהי תגובה שמשמעותה דחייה של הרעיון הדמוקרטי ושל רעיון השוויון: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה - אינני מוכן לכבד אותה", או על פי גרסה אחרת, "אם זה רצון העם - אז צריך להחליף את העם".

קינת ישראל הראשונה על אובדן ההגמוניה
יש שלל דרכים להציג את עוצמת האבל של "ישראל הראשונה" על מהפך 77' ועל אובדן ההגמוניה המוחלטת. אני אוהב לספר את סיפורי המגמות בחברה הישראלית דרך השירה העברית, במקרה הזה באמצעות שירי הקינה וההספד למדינה ולישראליות שנולדו בשנים שאחרי המהפך. השירים הם לא ראיות משפטיות, אלא דרך סימבולית נהדרת לספר את הסיפור. שירים אינם "הוכחה" לתהליך, אלא טקסטים שמאפשרים לספר את סיפורו, מבטאים אותו. לעתים, הטקסטים השיריים מבשרים על תהליך, או קצת מתנבאים עליו בעזרת הכוח המשער והאינטואיטיבי. "מיטב השיר כזבו", טעה אריסטו. מיטב השיר הוא אבק נבואה. או למצער, מסמך היסטורי המספר על רוח תקופה.

אחרי מהפך 77' ישראל השנייה הציעה פיוס ושותפות, אבל ישראל הראשונה ראתה חורבן ואובדן. תחושת האובדן ניתנת לתיאור בעזרת התופעה המסקרנת של שורת שירי חורבן וקינה.

כך לדוגמה ב־1978, שנה אחרי המהפך, מתחילים לשיר בכוונה גדולה את שיר הקינה של אריק איינשטיין האהוב והטוב עם השורות העצובות שמצד אחד מספרות "כמה שאני אוהב אותך" לארץ ישראל ומצד שני שואלות למה הוא עצוב כל כך בארץ ישראל.

ואי־אפשר שלא לתהות: למה השיר הזה נגע בישראלים טובים? למה הם כל כך עצובים פתאום? הרי אלה היו שנים יפות לישראליות: ישראל הקטנה זכתה בשני אירוויזיונים ברציפות, יזהר כהן ב־77' עם "אבניבי", וגלי עטרי ב־78' עם "הללויה", רינה מור זכתה בתחרות מיס תבל ב־76', מכבי תל אביב אלופת אירופה ב־77' אחרי שצסק"א אכלה אותה, וב־1979 מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי מובילים את נבחרת ישראל למקום שני באליפות אירופה לנבחרות בכדורסל. אם לא די בזה בשביל גאווה ישראלית, אז יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, מוביל את המבצע המפואר באנטבה ב־76', ובנובמבר 77' הנה בא נשיא מצרים סאדאת לביקור בישראל בדרך להסכם שלום. ועוד משהו משובב נפש: פתאום נהייתה תחושת שוויון ושייכות לציבור מודר, וישראל השנייה גם היא התחילה להרגיש פה בבית. אז מה העצבות הזו? למה זה אתם עצובים כל כך?

וכמה שנים אחר כך יצא עוד שיר שנתפס כמו שיר הספד על הישראליות של אריק איינשטיין. שיר על ארצו מולדתו שלדבריו "הולכת פייפן" ויותר מזה שוברת לו את הלב "לחתיכות קטנות". והכאב ממשיך ומתעצם כשהוא מספר על חלום שהיה ואיננו, ומדבר על עצבות איומה עד כדי כך שבא לו לבכות. בא לו לבכות. וב־1989 יוצא השיר "חד גדיא" בגרסה של חווה אלברשטיין עם שורות אחרות המספידות את הישראליות היפה של פעם, שהיא עצמה מסמליה: "ומה השתנה לך מה השתנה? אני השתניתי לי השנה / הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה הייתי צבי, היום איני יודעת מי אני". ואולי אולי אולי אפילו הלהיט הנוסף של חווה אלברשטיין "שלום, אני נוסעת" (ללונדון) כי "בלונדון אנשים יותר אדיבים כך שהייאוש נעשה יותר נוח" שייך לאותה רוח נכאים.

ז'אנר שירי הדיכאון מחלישי כוח המאבק הציוני בא לידי ביטוי למשל גם עם "הבטחתם יונה עלה של זית" של שמואל הספרי, שבימי המאבק נגד רדיפת נתניהו, כשראיתי את תגובתו כשהותקפתי כעיתונאי בהפגנות ישראל הראשונה בבלפור ואוימתי ברצח "נגרור את הגופה שלך בטנדרים", הבנתי כמה הוא שונא אותי ואת מה שאני מייצג שִנאת אמת. אותו מסר עלה גם מ"אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה" של נורית גלרון. כוורת שרה על אחד שאומר שנגמרו לו השמיים כש"יש מספיק אוויר למדינה או שתיים", ואני לא הבנתי אם זו עמדה פוליטית או סתם חרוז מדליק שסנדרסון מצא. "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור הלם עם שורה חזקה כמו "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" ועם שורה שזועקת עצבות כמו "בגוף כואב בלב רעב, כאן הוא ביתי". אסור להדחיק את העובדה שהשיר הזה הפך לשיר המנוני כיוון שישב על סנטימנט אמיתי.

יהונתן גפן, מי שאחראי להכרזה שוברת הלב ומבטאת תחושת הניכור של ישראל הראשונה, "אוהב את הפלוגה, שונא את המדינה", כתב את שיר הקינה הממצה "יכול להיות שזה נגמר" עם השורות המבכות את אובדן ההגמוניה. החל בשורה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" דרך השורה עם הכרזת הבעלות: "ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו לנו לנו ארץ זו", ועד הכרזת הייאוש מאובדן ההגמוניה: "והיה להם בשביל מה לקום בבוקר". הוא היטיב לנסח את השורות שמבכות את הישראליות ההיא של פעם, שממחישות את הייאוש בגלל אובדן ההגמוניה ומציגות רשימה מסודרת של הדברים היפים שאבדו:

שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור / על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור / תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד.

וגם:

פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים / אנגלית מחתרת וילקוט הכזבים

שפם ובלורית, כפייה על צוואר, ירון זהבי (ירון זהבי, לא מנשה התימני. אב"ח)

אלתרמן, תמר, בחורות יפות מכנסיים קצרים.

והיה להם בשביל מה לקום בבוקר

כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

קינה עצובה ממש, רק לא ברור למה העצבים והזעם יצאו על ישראל השנייה. איך היא פתאום אשמה בדברים היפים שישראל הראשונה איבדה, הרי זה לא אבד לה בגללנו חלילה. רבים מישראל השנייה בכלל התאהבו בישראל הראשונה בגלל הדברים הללו שגפן הספיד.

 

פרק א
"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ההגדרות

"גנבו לנו את המדינה" למי? מיהי ההגמוניה?
אז ישראל הראשונה ההגמונית לא יכולה היתה לשאת את אובדן ההגמוניה המוחלטת, וכמו בקלישאה, באמת הכריזה שגנבו לה את המדינה. למשל באחד מכנסי מפלגת ישראל הראשונה הבולטת "יש עתיד", בינואר 2015, כשהמנהיג שלה יאיר לפיד עמד מול הקהל והכריז: "גנבו לנו את המדינה ואנחנו פה כדי לקחת אותה בחזרה".

מי היא הקבוצה ההגמונית הזו? ההגמוניה של ישראל הראשונה היא כמובן אותה קבוצה ששלטה במדינה באופן מוחלט עד מהפך 77'. במרכזה עמד שלטון מפא"י ההיסטורית וההגמונית ביישוב, משנות ה־30 של המאה ה־20 ועד 77'.

אז ב־77' ההגמוניה הפסידה בבחירות הדמוקרטיות, כלומר במערכת הפוליטית, אבל הגמוניותה הפוליטית ובוודאי התרבותית נשמרו בצורה כמעט מוחלטת באמצעות החלשת המערכת הפוליטית והחלשת הנציגים הפוליטיים שבחרה ישראל השנייה, ובאמצעות שליטתה ההגמונית בתקשורת המרכזית, במערכת המשפט, באקדמיה וכו' ובאמצעות מהלכי דיכוי שהיא נקטה. במרכז מהלכי הדיכוי שאפשרו להגמוניה להישאר הגמונית גם אחרי מהפך 77', עומד מהלך הפרת היסודות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות והאיזון ביניהן. זהו מהלך העברת הכוח מהמערכת הפוליטית הדמוקרטית, שבה לישראל השנייה יש יכולת להשפיע ולהשתתף, שהרי פתק בקלפי של כל אזרח נספר בצורה שוויונית, אל המערכת המשפטית והתקשורתית שבה לישראל השנייה יש תת־ייצוג עד אפס ייצוג ובה ישראל הראשונה נהנית מהגמוניה כמעט מוחלטת.

במהלך השנים ליבת ההגמוניה הישראלית יוצגה על ידי מפלגות שמבחינה סוציולוגית, במידה רבה, ייצגו את אותו ציבור, הגם שלבשו ופשטו צורה ושמות שונים: מפא"י, המערך, העבודה, ישראל אחת, המחנה הציוני, עצמאות, שינוי, יש עתיד, כחול לבן, ד"ש, המרכז, התנועה, ולצדן מפלגות כמו מרצ.

הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג כינה את הציבור הזה אחוס"לים, ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים", כשהוא מתכתב עם המושג האמריקאי WASP - לבנים, אנגלו־סקסים, פרוטסטנטים.

אני לא הייתי משתמש בכינוי כזה, כי יש בשימוש בו שתי בעיות: פעם אחת כי הוא לא מנומס ואנשים נפגעים, ואני מנומס ומשתדל ככל יכולתי לא לפגוע ולקלקל, אלא לתקן ולפייס, ופעם שנייה כי אני חושב שהוא לא מדויק. יש בקבוצה ההגמונית ותומכיה כאלה שאינם אשכנזים ורואים עצמם כשייכים לקבוצה זו, ושאינם חילונים אלא דתיים, וכמובן שרובם אינם סוציאליסטים בשום פנים ואופן ובחלקם אפילו אינם לאומיים. אז מה הם כן בעיקר? אסביר בהמשך, אבל לא לצטט את קימרלינג אי־אפשר לי.

ההתעקשות שלי להשתמש במונחי "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השנייה", ולא במונחים המקובלים "שמאל" נגד "ימין", לא נובעת רק מדחיקת פולמוסי ה"ימין־שמאל'" הקלאסיים. הסירוב להשתמש במונח "שמאל" לתיאור האליטה הישראלית הישנה הוא כי הגדרת ישראל הראשונה איננה שמאל, והמניע המחולל שלה, הרזון ד'אטרה (raison d'etre) שלה, סיבת הקיום שלה, איננו ערכי השמאל. "ישראל הראשונה" איננה דווקא שמאל, והיא לא מחויבת לפני הכול לערכיו, אלא להגמוניותה.

יש בה, בהגמוניה הישראלית, כמובן יסוד דומיננטי של שמאל, אך היא כוללת גם מרכז ואף ימין וחלקים מהאליטה הציונית דתית שמזדהים איתה. בכל מקרה, העניין המרכזי שלה איננו שמירת ערכי השמאל אלא שימור הגמוניותה.

יוסי ביילין, אידיאולוג השמאל המפורסם, איש השלום ויו"ר מרצ לשעבר, מספר בספרו "יונה פצועה" על אירוע מדהים שמבהיר עד כמה עבור ההגמוניה היעד של השלום היה פחות חשוב מאשר היעד של הורדת ראשו של אריה דרעי - המזרחי שהצליח יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה הישראלית לגרום למזרחים להשתתף בדמוקרטיה ולהצביע עבור עצמם, להצביע עבור מזרחים. ביילין מספר כי גורמים פלסטיניים בכירים פנו אליו אי אז בשנות ה־90 וטענו כי נוכחותו של יו"ר ש"ס אריה דרעי בזירה הפוליטית הכרחית לשם הגעה להסכם שלום ישראלי פלסטיני. הם ביקשו מביילין להמליץ על חנינה לדרעי בפני נשיא המדינה. תשובת ביילין היתה: "גם אם בדרעי תלוי השלום, לא תינתן לו חנינה בשל כך".7 מדובר באותו ביילין שדווקא קרא לתת חנינה למחבל מרואן ברגותי שישב בכלא על מעשי טרור ורצח, כשחשב שזה יקדם את רעיון השלום.8 ברגותי כן, דרעי לא.

ספטמבר 2000. כלא מעשיהו. על הבמה המאולתרת באתר המחאה המטלטל "שאגת אריה", שהוקם סמוך לכלא מעשיהו אחרי כניסתו של דרעי לכלא, עמד העיתונאי ואיש השמאל אמנון דנקנר ונאם: "כבר הבעתי את דעתי שפסק הדין בעניין אריה דרעי אינו נכון ואינו צודק ולפי עניות דעתי, אני הקטן באלפי מנשה: אריה דרעי הוא זכאי...". אחר כך הוסיף: "אני איש מחנה השלום", ותקף את חבריו למחנה: "מחנה השלום המזויף אומר שהוא מוכן לשחרר מחבלים רוצחים נתעבים ושפלים למען השלום... אבל אני שואל אתכם אחַי אנשי מחנה השלום המזויף: ולמען שלום עם אֲחֵיכֶם אתם לא מוכנים לשחרר את אריה דרעי?"

עד כמה גורמים בהגמוניה העדיפו את ריסוק הרמת הראש של ש"ס על פני שלום? עד כמה כאילו התאמצו להוכיח לנו שמטרתם היתה לפני הכול שמירה על ההגמוניה? תחשבו על הסכמי השלום ההיסטוריים שנתניהו הביא ב־2020, "הסכמי אברהם", ועל כך שהם התקבלו על ידי "השמאל" של ישראל הראשונה בחוסר התלהבות בלשון המעטה. מדוע? כי אולי הם לא סייעו למאבק של ההגמוניה להחזיר את הגמוניותה. מי צריך שלום עם הערבים המוסלמים, אם הוא מקדם שוויון לערבים היהודים.9

תקראו לאט את אמירתו המטלטלת של שמעון שבס, מקורבו של יצחק רבין. לדבריו, אם בג"ץ לא היה נלחם נגד דרעי מלחמת חורמה כה קיצונית ולא היה מחייב את דרעי לעזוב את ממשלת רבין למרות שלפי החוק הוא לא היה מחויב לעזוב את הממשלה - רבין לא היה נרצח! "אם בג"ץ לא היה מחייב את אריה דרעי לעזוב את הממשלה וש"ס היתה ממשיכה להיות הרגל השלישית והחשובה בממשלה, השסע החברתי, האלימות, ההסתה והשיסוי לא היו מגיעים לממדים שהגיעו ורבין לא היה נרצח!"10 בספר שלו "חבר" כותב שבס את הפִּסקה הבלתי־נתפסת הבאה: "התקדים המשפטי בעניין דרעי היה קו פרשת מים... הציבור של ש"ס אינו אלים... הכעס של הציבור המזרחי והציבור החרדי על מערכת המשפט, על האליטות הישנות שמתנכלות לדרעי ולפנחסי, אבל מעלימות עין באופן שיטתי מפוליטיקאים שנחשדים בעבירות הרבה יותר חמורות... דרעי נבעט מהממשלה בגלל פרקליטת המדינה ביניש שטסה עד שווייץ כדי לגייס עד מפוקפק... אבל מי ששילם את המחיר היה רבין. רבין שילם על כך בחייו".11

לדעתי הענייה, ייתכן שלא רק שעבור קולות בולטים רבים בישראל הראשונה מאבק שימור ההגמוניה קודם לעמדה השמאלית הרדיקלית, אלא שהעמדה השמאלית הרדיקלית היא במידה מסוימת תוצאה של מאבק שימור ההגמוניה. התפתחות תפיסתה השמאלית יותר ויותר של אליטת ישראל הראשונה קשורה במאבקה על ההגמוניה. מגמת התפתחות תפיסה שמאלית רדיקלית זו היא גם חלק מבניית זהותה המתבדלת והמתנשאת של אליטת ישראל הראשונה, אל מול עליית ישראל השנייה, והיא, כאמור, חלק מהמאבק לשמירה על ההגמוניה.

כך גם התפתחות תפיסות אחרות הנתפסות כ"שמאליות" בחלקים מאליטת ישראל הראשונה, כמו התעצמות תפיסתה הלעומתית לדת וליהדות, צריכה להיות מובנת בהקשר זה. גם אם היינו רוצים לומר שקו השבר אולי כבר איננו בין ימין לשמאל, אלא משורטט על ידי המערכה בין שמרנים לפרוגרסיביים, היינו צריכים לברר מה שורש העמדות הפרוגרסיביות, או לפחות מה קובע את עוצמת התפתחותן. לטענתי, יש קורלציה בין שינויי הדגשים האידיאולוגיים באליטת ישראל הראשונה וחילופי האידיאולוגיות אצלה, לבין המאבק שלה נגד ישראל השנייה. המאבק על ההגמוניה הוא השורש.

למי קראת "ישראל השנייה"?
ואחרי ההסבר מדוע מצד אחד של המתרס אינני משתמש בכינוי "שמאל" אלא מקפיד על "ישראל הראשונה", צריך להסביר את השימוש השנוי במחלוקת שלי בצד השני של המתרס במונח "ישראל השנייה". המונח נולד כבר עם קום המדינה ודי מהר התייצב ככזה המתייחס לפריפריה המזרחית. ב־1952 מדווח עורך העיתון מעריב עזריאל קרליבך לקוראיו בעקבות ביקור במעברה: "ישראל השנייה של 1952 מתאקלמת". בערב יום העצמאות 1954 הוא מספר: "כזאת היא עדיין ישראל השנייה, ענייה ודלה ומוגבלת ומשוועת לפיתוח". ב־1955 נכתב בעיתונות העברית מצד אחד כי בן־גוריון מזהיר בפני תהום הקיימת בין "היישוב האירופי" ובין "ישראל השנייה", ומצד שני כי מפלגת חרות של מנחם בגין פיתחה "פעולה ניכרת בקרב 'ישראל השנייה"'.12 בין לבין, הביטאון השמאלי "על המשמר" מפרשן לקוראיו: "הבורגנות נלחמת בקיבוץ מתוך הכרתה המעמדית והסוציאלית. אך המון העם, העולים החדשים, בני "ישראל השנייה" - הללו מתרפקים עדיין על אידיאלי הקניין הפרטי, על חופש ההתחרות ועל הסיכוי להתעשר".13 בספר "פרקי יומן", המתאר את חוויותיו בראשית שנות ה־50 של מי שנחשב לגדול לוחמי צה"ל בכל הזמנים מאיר הר ציון, נכתב "אנחנו ב'ישראל השנייה', בנגב", ולא ממש ברור אם כוונתו סוציולוגית או גיאוגרפית, או שמא הוא עושה שימוש מטפורי נפלא בסוציולוגי כדי לתאר את הגיאוגרפי, או בגיאוגרפי על מנת לתאר את הסוציולוגי.

השימוש שלי במונח "ישראל השנייה" הוא אימוץ של מושג שאולי נשמע מנמיך, החייאה שלו אחרי שרבים ניסו לקבור אותו במקום לקבור את המציאות המדכאת (מדכאת תרתי משמע), והפיכתו למקור גאווה. כך עשה בגין עם הגידוף "הצ'חצ'חים" באומרו "אשרינו שהצ'חצ'חים אצלנו". כך נהג בבחירות 99' נתניהו, כשהשחקנית תיקי דיין כינתה את תומכיו "אספסוף מהשוק" והוא הגיב עם הסיסמה "אנחנו אספסוף גאה". כך עשו הבֶּרבֶּרִים במרוקו, כשהפכו את כינוי הגנאי שיש אומרים שהודבק להם על ידי הרומאים כיוון שדיבורם נשמע כנביחת כלב והפכו אותו למקור גאווה. כך עשו הפֵּרוניסטים (תומכיו של הנשיא הפופולרי של ארגנטינה) כאשר בעקבות מחאה עממית שבה הלכו בלי חולצות בגלל החוֹם הכבד, הודבק להם בבוז כינוי הגנאי "חסרי החולצות". הם אימצו בחיבה את כינוי הגנאי והפכו אותו לשמם ולמקור כוח וגאווה, וחואן פֵּרון עצמו קרא לרכבת שבה עשה את מסע הבחירות ב־1945 "חסרת החולצה" (El Descamisado). באותה דרך של אימוץ כינוי גנאי והפיכתו למקור גאווה נהגו קבוצת צעירים וצעירות חרדים שהקימו ארגון הסברה נגד התעמולה האנטי חרדית וכינו עצמם "דוסים". כך עשו קבוצת פעילי ופעילות השכונות שבחרו לעצמם את השם "הלא נחמדים", על שם אמירתה הלא נחמדה של גולדה מאיר על הפנתרים השחורים. כך עשה הצעיר היהודי בנימין זאב הרצל עם המונח יודנ־יונגען (יהודים צעירים) שנדרש לגנאי והוא ביקש להפוך אותו למקור גאווה.14 במובן מסוים, כך עשו מייסדי המדינה כשהתעקשו על מגן דוד, סמל הגנאי מהטלאי הצהוב כסמל הדגל של מדינת ישראל. כך עשו לפני 2000 שנה אבותינו "הפרושים" בימי בית שני, שאימצו את כינוי הגנאי שכביכול מסמן את פרישתם מן הציבור, שהודבק להם על ידי הצדוקים. גם את אריה דרעי שמעתי יותר מפעם אחת משתמש בסטריאוטיפ "מרוקאי עצבני" או "חסר תעודת בגרות" בהיפוך חינני: במקום להילחם בגידוף הוא אימץ אותו ויצק בו חן. הוא לא הסתפק בהחצנת הלבוש המרוקאי בשלל מימונות ואירועים משפחתיים ובהדגשת השם מכלוף, אקט בעל חשיבות חינוכית ותודעתית. בימי שיא ההילה שאפפה אותו כחבר הכנסת וכשר הפנים הכי חכם שהיה בפוליטיקה הישראלית, שמעתי אותו נואם בפני נשים במלון שלום בירושלים ומרגיע אותן שאין מה להיבהל מהמתנשאים עליהן שאין לילדיהן השכלה חילונית. "מקסימום, אם הילד לא יצליח בלימוד תורה, הוא יהיה שר הפנים כמוני", אמר. ובנאום הכניסה שלו לכלא, כשהוא בשיא ההערצה המזרחית כלפיו והמיתוס סביבו הוא של האיש הכי חכם שדרך בפוליטיקה הישראלית, הוא מקפיד להצהיר: "אפילו כיתה ג' לא גמרתי", כדי לנטרל את ההתנשאות על הציבור שלו, ולכן הוא גם ממשיך ומסביר מאיפה קיבל את החוכמה שכן יש לו: "מאיפה קיבלתי את זה? ממרן". גם מרים פרץ, מועמדת ישראל השנייה לנשיאות המדינה בעלת העברית הפלאית, נוהגת לומר "שפתי הפשוטה", "העברית הפשוטה שלי", ולהציג עצמה כמי שמדברת "במילים פשוטות, בשפת הלב השבור". כך גם המלכה־האם של המוזיקה המזרחית מרגלית צנעני, מרגול, התייצבה במדורת השבט של שנות ה־80, תוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי, ודפקה הצהרת זהות, שהופכת את מה שנחשב נמוך למקור גאווה מתריס: "אני זמרת חתונות, אשכרה חַ'אבָּר".15 יש פה מהלך חתרני קלאסי של החלש שלוקח את הסטריאוטיפ נגד הציבור שלו, או את כינוי הגנאי כלפיו ומבקש לשלוט בו ולהפוך אותו ממקור חולשה למוקד כוח. וכן, כך עשו גם "הביביסטים" סביב שנת 2020 כשהפכו את כינוי הגנאי "ביביסטים" למוקד גאווה והתרסה נגד הממסד ההגמוני המדכא והכריזו שוב ושוב "אני ביביסט גאה", עד שעולה המחשבה שעוד יגיעו ימים שאנשים יתביישו להגיד שהם לא היו ביביסטים בימי הרדיפה הגדולה.

אילו הייתי יודע כשיצאתי לדרך עם "תיאוריית ישראל השנייה" לאיזו תפוצה והשפעה על השיח הציבורי דברי יגיעו, אולי הייתי משנה את ההגדרות "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה" ל"ישראל השמחה" ו"ישראל המדכאת", תוך הדגשה כי הכוונה מדכאת מלשון אחראית לדיכוי ולא מלשון גורמת לדיכאון. זאת כדי לא לחטוא באוקסידנטליזם, שזה ההפך מאוריינטליזם.

הזכרתי לעיל את קינת ישראל הראשונה ואת השירים הרגישים שנולדו בה (אם היו נולדים בישראל השנייה, ודאי היו זוכים לכינוי הגנאי "שירי דיכאון"). כדאי לראות מה קרה במוזיקה של ישראל השמחה באותה שעה. בצד "שירי הדיכאון", פרחה מוזיקת הקסטות, מוזיקה מזרחית שמחה וגאה שסוללת ומצהללת את דרכה אל הלבבות ופורצת מן השוליים אל המרכז. חיים משה שר בלהיט "אהבת חיי" - "קול התור כבר נשמע", שלא בכדי משתמש בדימוי אותה ציפור המכונה "תור" ומבשרת ברובד האישי את בוא החופש, וברובד הלאומי את ראשית עידן הגאולה של ישראל. אל "קול התור" מצטרף גם "עוד יום יבוא ונשתה יחדיו לחיים" האופטימי כל כך. במקביל הוא מכניס את "לינדה, לינדה", שעושה היסטוריה והופך ללהיט מיינסטרימי בשפה הערבית. אביהו מדינה כותב את אחד מהמנוני ישראל השנייה: "שמעו נא ידידַי זו עת להתפכח, לקחת בקלות ולא להיעצב, להתחייך מעט ולא להתנפח, להישאר שליו", והפזמון מלא החיוּת והמטיף לשמחה שלו: "כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו הכאב, זה לא נורא מעט להשתובב, בנערה להתאהב ולשיר בקול ערב... לכן חייכו אל המחר". לימים התחרות על המנון של ישראל השנייה תגיע לשיא עם "מהפכה של שמחה (כי כולנו משפחה!)" של ליאור נרקיס ועומר אדם. ואם כבר מדברים על מועמדים להמנון ישראל השנייה, אי־אפשר שלא לצטט מתוך שיר המחאה הסולידרי והעדין של עוזי חיטמן:

גם אני נולדתי בארץ הזאת...

גם אבי חלם על הארץ הזאת..

גם אני הגנתי על הארץ הזאת

אם הסכמתי או לא הלכתי איתה

והפזמון:

אך יש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה

הם יודעים יותר טוב ממני

הם יודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך

ואז:

גם אני למדתי בארץ הזאת אהבת מולדת אהבה תמה,

גם אני איבדתי על הארץ הזאת חברים שהיו לי נחמה.

אז מי נכללים בה, בישראל השנייה? עצם השימוש במושג "ישראל השנייה" מבהיר לפני הכול שלא מדובר בעניין עדתי מובהק בלבד. מובן שהיסוד העדתי הוא מרכזי, אבל אם זה היה רק עניין עדתי הייתי נוקט במושגים מזרחים־אשכנזים ולא במושגים ישראל הראשונה־ישראל השנייה. אלא שמדובר לעתים לאו דווקא בעניין של ארץ מוצא, אלא בעניין של נקודת מוצא. ואם לא די בכך, הרי שיש תופעה של מובּיליות וניידות והגירה מתמדת מישראל השנייה לישראל הראשונה. ובכלל, לך תגדיר "מעמד". גדולי ההוגים שברו קולמוסים בניסיון הזה. אבל בשורה התחתונה ישראל השנייה במובן הכי צר, בליבה שלה, שסביבה נבנים המעגלים הנוספים, מאופיינת כך:

מרחב עם מובהקות עדתית מזרחית;

מרחב עם דיכוי סוציו־אקונומי מובהק (כן, לעוני יש צבע);

מרחב עם כבוד מובהק למסורת (ולמשפחה);

מרחב עם כבוד מובהק ללאומיות (ולמדינה).

לארבע הגדרות אלה יש להוסיף את הגדרת העל המסכמת ופותחת את השורות לעוד ועוד מצטרפים, שכל ניתוח של תפיסת ישראל השנייה מעלה: מרחב עם העדפה ערכית מובהקת של היסוד, הזהות והאינטרס הכללי הלאומי והיהודי, על פני האינטרס הפרטי, העדתי והמעמדי.

חובה להדגיש: אלה ארבע הגדרות הלוז, הליבה של ישראל השנייה, אך מובן שיש עוד מעגלי מעגלים של ישראלים רבים שאינם עונים על ארבע ההגדרות הבסיסיות לעיל, אלא אפילו רק על אחת מהן, ודאי על החמישית, אבל הם חלק מישראל השנייה. הם חלק מישראל השנייה בפועל / בזהות / בתודעתם העצמית / בהזדהות / בחוויה / בהרגש / ולעתים פשוט בסולידריות שלהם. בהם חרדים, דתיים, אשכנזים ואשכנזיות, יוצאי ברית המועצות לשעבר בהמוניהם וגם כאלה שלכאורה כלל לא קשורים, אבל מרגישים מחוברים, כולל דרוזים ואפילו ערבים.

כדאי לשים לב לדברים שכתב בתגובה לתיאוריית ישראל השנייה יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה: "אבא שלי, כמו כל הימנים הרוויזיוניסטים, הוא חלק מישראל השנייה ואין קשר למוצא".16 זו טענה מעניינת ומרחיבה, שעל פיה נתניהו איננו רק "הנבחר" של ישראל השנייה, אלא חלק ממנה ממש. באשר לברית של נתניהו עם מצביעיו טען נתניהו הבן: "הברית לא מתבססת על 'רגש' כמו שהשמאלנים אוהבים לדמיין (כי אצלם רגש השנאה הוא היחיד שמוביל אותם), אלא על שכל: על בסיס ההישגים שלו בתחום המדיני כלכלי, על בסיס העמידה האיתנה על שלמות הארץ והזהות היהודית של המדינה".

גם אבנר נתניהו, בנו הקטן של ראש הממשלה, כתב לי באופן אישי בפייסבוק: "זאת באמת גאווה להיות 'ישראל השנייה'. לא יכול לומר שאני כזה, אבל אצלנו בבית גדלנו עם הכעס על הסזון ואלטלנה, המניעה ארוכת השנים מקבורת ז'בוטינסקי בארץ, העוול שעשו למגיני משמר הירדן ולפאבל פרנקל. אני אשכנזי שלם ולא חרדי, אבל אני לא אוהב את הנרטיב של ישראל הראשונה ולא רוצה להשתייך אליו".17 רציתי להגיב לו "כפרה עליך" אבל לא היה לי נעים. אז אתקן ואכתוב כעת: כפרה עליך, יא מתוק.

קולות אחרים שהתייצבו להכריז "אנחנו ישראל השנייה" נשמעו לא רק מהימין, אלא גם מהכיוון החרדי, למשל מצדו של חבר הכנסת הרב יצחק פינדרוס מ"דגל התורה", שכצפוי הבין היטב את הברית הרעיונית שאליה כיוון הרב שך בין האליטה החרדית־ליטאית ובין הציבור המסורתי מזרחי. אחד המשפטים הכי חכמים שנאמרו במערכת הבחירות של שנת 2020 ושזיהו את פוליטיקת הזהויות של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", היה של חבר הכנסת הרב משה גפני מ"יהדות התורה": "אני איש ימין, גם אם מבחינה מדינית אני לא בדיוק". רבים ואליטיסטים שלא מבינים הימין הישראלי מהו ולא מבינים פוליטיקת הזהויות מהי, לעגו לדבריו של גפני. היה מוטב להם להקשיב לגפני שלמד אצל הרב שך, איש שמאל מבחינה מדינית, שבראשית שנות ה־90, כשראש הממשלה יצחק רבין בא אליו וביקש הסבר מדוע הוא לא מוכן להצטרף לממשלת השמאל שלו, למרות עמדותיו המדיניות המתונות, סיפק את אחד הרגעים הכי מרגשים ודרמטיים בהיסטוריה של הסולידריות עם ישראל השנייה. הרב שך הקריא לרבין קטע מתוך ספרו של היעבץ - רבי יוסף יעבץ, מגולי גירוש ספרד ב־1492, שבו יצא נגד הפילוסופים המשכילים בני זמנו על כך שבניגוד לפשוטי העם, בעלי האמונה התמימה מיהרו להמיר את דתם. אחר כך הרב שך, למרות גילו המבוגר מאוד אז, למעלה מ־90, התרומם ונעמד על שתי רגליו והסביר, למה למרות עמדותיו המדיניות־שמאליות, הוא מעדיף את הליכוד על פני מפלגות האליטות: "בליכוד נמצאים פשוטי העם, שומרי המסורת עם האמונה הפשוטה והתמימה. ואני עם פשוטי העם".18 זו ברית ישראל השנייה.

היה עוד מרחב אחד שהתווסף כמאפיין ישראל השנייה בשעה ההיסטורית הדרמטית של המאבק סביב נתניהו: מרחב עם תמיכה מובהקת בביבי. כך עולה מכל בדיקה סטטיסטית של נתוני ההצבעה בישראל השנייה המובהקת, כפי שאציג להלן.

צריך להסביר את זה. היה באמת שלב שבו התמיכה בנתניהו הפכה ממש לחלק (לא הכרחי, אך בולט מאוד) ממאפייני ישראל השנייה ואף הרחיבה את ההזדהות איתה.19 זה היה חלק מאירוע עמוק. נתניהו הפך לחלק מסמלי הדת העממית המסורתית, שמאופיינת במיזוג בין הלאומיות הישראלית לבין הדת היהודית. היינו: מחד גיסא ספר תורה ותפילין הם סמלים ישראליים, ומאידך גיסא דגל המדינה וראש ממשלת ישראל נתניהו הם סמלים דתיים.

עוד אדון בהרחבה בסוגיה מהפנטת זו, אבל בינתיים אציין את הרקע. ראינו את השילוב המסורתי־מזרחי הזה בין היהדות לישראליות אצל מנחם בגין, שוב ושוב ושוב. למשל כאשר סיפר על סופו של אביו בשואה.20 בגין מתאר כיצד הוא צעד את צעדת המוות "יחד עם אחיו היהודים כשקריאת 'שמע ישראל' ושירת 'התקווה' נשמעות חליפות מפיו".

"התקווה" ו"שמע ישראל" במשנתו של בגין הם שני טקסטים יהודיים קדושים ולאומיים. בגין רואה ממד של קדושה לא רק ב"שמע ישראל", אלא גם ב"התקווה". בגין רואה המנון לאומי לא רק ב"התקווה", אלא גם ב"שמע ישראל". למעשה, בגין מטרים פה את המשנה המסורתית־מזרחית המאחדת והמפייסת, זו הלאומית־יהודית שמסרבת לדיכוטומיה מרחיקה בין הישראלי לבין היהודי.

זה לא רק בגין. השילוב הזה הוא נדבך מרכזי בתפיסת ישראל השנייה. את השואה כמגדירת זהות יהודית יכולתי לפגוש בסיום אחת ההרצאות שלי על אודות הרב עובדיה. חשבתי שלמדתי הכול על מתינות ורגישות בפסיקה ספרדית, אבל אז, אחרי שאמרנו הכול, ביציאה מההרצאה, ניגשה אלי אישה מבוגרת ואמרה שלמרות שבהרצאה היא דיברה קצת בחריפות נגד החרדים היא רוצה לספר לי סיפור:

בשנת 1972 היא הלכה עם אמא שלה להירשם לנישואים ברבנות תל אביב. לתדהמתן, סירבו לרשום אותה בטענה שאמא שלה - שרלוטה - לא יהודייה. האם נפגעה עד עמקי נשמתה והתחילה לצעוק ולבכות שאמנם השם שלה שרלוטה אבל היא יהודייה והיא ניצולת שואה. שום דבר לא עזר. בסופו של דבר היא התמוטטה על הרצפה.

הרב עובדיה, הרב הראשי הספרדי לתל אביב באותם ימים, אולי שמע את הצעקות, או אולי קול פנימי קרא לו. כך או כך, הוא נכנס למקום והתבונן במתרחש. כשטיפלו בשרלוטה שבורת הלב על הרצפה, הפשילו את השרוול ועל היד התגלה המספר. הרב עובדיה הסתכל על המספר על ידה של שרלוטה, ובלי להגיד כלום פשוט לקח את דף רישום הנישואים וחתם עליו. והוא במיוחד חתם עם החותמת שלו בדיוק על השם שלה:

"שרלוטה - יהודייה".

השילוב הטבעי הזה בין היהודי לישראלי הוא הסוד הפשוט שבא לידי ביטוי בתשובה המקסימה שהשיב הזמר עומר אדם למשאל עיתון התרבות "פנאי פלוס": מה הסמל הכי ישראלי בעיניך?: "להניח תפילין".21 היינו, האקט של הנחת תפילין נתפס בעיניו כביטוי לישראליות שלו.

דוגמה דומה להיעדר דיכוטומיה בין ציונות ליהדות העניק לנו שדר הרדיו החרדי, הרב משה בן לולו, מהדמויות הבולטות בעולם התשובה הש"סניקי. פעם כשגינה בזעזוע אירוע של שריפת ספרי תורה, תקף את האירוע בשידורי תחנת הרדיו החרדית "קול חי" ואמר על שורף ספרי התורה "כמה אנטי ציוני הוא". היינו, האקט של שריפת ספרי התורה היהודיים נתפס בעיניו כביטוי לאנטי ציונות.

נתניהו ומיתוס נתניהו הם נדבך במהלך המחבר הזה בין יהדות לישראליות. המהלך המסנתז בין ערכים יהודיים דתיים לערכים ישראליים לאומיים. זאת, כיוון שהוא נתפס על ידי אותו ציבור סרבן הפרדה דיכוטומית בין יהדותנו לישראליותנו, כסמל ציוני־לאומי־ישראלי, שהוא ממילא גם סמל יהודי־דתי. נתניהו נתפס כ"מגן היהודים מול האומות".

על כן המאבק סביב נתניהו הפך כמעט לסעיף בהגדרת זהותה של ישראל השנייה. זה הלך והתחזק במסגרת דינמיקת השילוב המתגבש יותר ויותר בין דת, אתניות ולאומיות.

 

 

אבישי בן חיים (נולד ב-1968) הוא כתב ופרשן לענייני חרדים בחדשות 10. בעבר שימש כתב העיתון מעריב. בעל תואר ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר מפלגת ש"ס, האורתודוקסיה החרדית והדת העממית. 

עוד על הספר

ישראל השנייה אבישי בן חיים

שער ראשון
ישראל הראשונה ומאבקה למען ההגמוניה

סיפורה ההיסטורי של ישראל השנייה מחויב להיות מסופר דרך סיפורה של ישראל הראשונה. אין היסטוריה מזרחית אימננטית של התפתחויות פנימיות. המזרחים לא קובעים את גורלם לבדם. ישראל הראשונה, במהלכיה ובתחושותיה, מעצבת במידה עצומה את ההיסטוריה המזרחית. אבל לא רק בגלל זה אנחנו מחויבים לדון בישראל הראשונה - אם נדחיק את הכאב האמיתי של ישראל הראשונה ואת החשש האמיתי שלה מישראל השנייה, לא נוכל להבין את ההיסטוריה הישראלית וּודאי שלא לתקן אותה.

ישראל הראשונה לקחה קשה את אובדן ההגמוניה המוחלטת. בתגובה למדגם הטלוויזיוני בערב המהפך ב־17 במאי 1977, פלט יצחק בן אהרן, מהמנהיגים החשובים של השמאל הישראלי, את משפט המפתח שיתברר לימים כתגובתה הפנימית העמוקה של ההגמוניה, של אליטת ישראל הראשונה, לתהליכי הדמוקרטיזציה והשוויון. זוהי תגובה שמשמעותה דחייה של הרעיון הדמוקרטי ושל רעיון השוויון: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה - אינני מוכן לכבד אותה", או על פי גרסה אחרת, "אם זה רצון העם - אז צריך להחליף את העם".

קינת ישראל הראשונה על אובדן ההגמוניה
יש שלל דרכים להציג את עוצמת האבל של "ישראל הראשונה" על מהפך 77' ועל אובדן ההגמוניה המוחלטת. אני אוהב לספר את סיפורי המגמות בחברה הישראלית דרך השירה העברית, במקרה הזה באמצעות שירי הקינה וההספד למדינה ולישראליות שנולדו בשנים שאחרי המהפך. השירים הם לא ראיות משפטיות, אלא דרך סימבולית נהדרת לספר את הסיפור. שירים אינם "הוכחה" לתהליך, אלא טקסטים שמאפשרים לספר את סיפורו, מבטאים אותו. לעתים, הטקסטים השיריים מבשרים על תהליך, או קצת מתנבאים עליו בעזרת הכוח המשער והאינטואיטיבי. "מיטב השיר כזבו", טעה אריסטו. מיטב השיר הוא אבק נבואה. או למצער, מסמך היסטורי המספר על רוח תקופה.

אחרי מהפך 77' ישראל השנייה הציעה פיוס ושותפות, אבל ישראל הראשונה ראתה חורבן ואובדן. תחושת האובדן ניתנת לתיאור בעזרת התופעה המסקרנת של שורת שירי חורבן וקינה.

כך לדוגמה ב־1978, שנה אחרי המהפך, מתחילים לשיר בכוונה גדולה את שיר הקינה של אריק איינשטיין האהוב והטוב עם השורות העצובות שמצד אחד מספרות "כמה שאני אוהב אותך" לארץ ישראל ומצד שני שואלות למה הוא עצוב כל כך בארץ ישראל.

ואי־אפשר שלא לתהות: למה השיר הזה נגע בישראלים טובים? למה הם כל כך עצובים פתאום? הרי אלה היו שנים יפות לישראליות: ישראל הקטנה זכתה בשני אירוויזיונים ברציפות, יזהר כהן ב־77' עם "אבניבי", וגלי עטרי ב־78' עם "הללויה", רינה מור זכתה בתחרות מיס תבל ב־76', מכבי תל אביב אלופת אירופה ב־77' אחרי שצסק"א אכלה אותה, וב־1979 מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי מובילים את נבחרת ישראל למקום שני באליפות אירופה לנבחרות בכדורסל. אם לא די בזה בשביל גאווה ישראלית, אז יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, מוביל את המבצע המפואר באנטבה ב־76', ובנובמבר 77' הנה בא נשיא מצרים סאדאת לביקור בישראל בדרך להסכם שלום. ועוד משהו משובב נפש: פתאום נהייתה תחושת שוויון ושייכות לציבור מודר, וישראל השנייה גם היא התחילה להרגיש פה בבית. אז מה העצבות הזו? למה זה אתם עצובים כל כך?

וכמה שנים אחר כך יצא עוד שיר שנתפס כמו שיר הספד על הישראליות של אריק איינשטיין. שיר על ארצו מולדתו שלדבריו "הולכת פייפן" ויותר מזה שוברת לו את הלב "לחתיכות קטנות". והכאב ממשיך ומתעצם כשהוא מספר על חלום שהיה ואיננו, ומדבר על עצבות איומה עד כדי כך שבא לו לבכות. בא לו לבכות. וב־1989 יוצא השיר "חד גדיא" בגרסה של חווה אלברשטיין עם שורות אחרות המספידות את הישראליות היפה של פעם, שהיא עצמה מסמליה: "ומה השתנה לך מה השתנה? אני השתניתי לי השנה / הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה הייתי צבי, היום איני יודעת מי אני". ואולי אולי אולי אפילו הלהיט הנוסף של חווה אלברשטיין "שלום, אני נוסעת" (ללונדון) כי "בלונדון אנשים יותר אדיבים כך שהייאוש נעשה יותר נוח" שייך לאותה רוח נכאים.

ז'אנר שירי הדיכאון מחלישי כוח המאבק הציוני בא לידי ביטוי למשל גם עם "הבטחתם יונה עלה של זית" של שמואל הספרי, שבימי המאבק נגד רדיפת נתניהו, כשראיתי את תגובתו כשהותקפתי כעיתונאי בהפגנות ישראל הראשונה בבלפור ואוימתי ברצח "נגרור את הגופה שלך בטנדרים", הבנתי כמה הוא שונא אותי ואת מה שאני מייצג שִנאת אמת. אותו מסר עלה גם מ"אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה" של נורית גלרון. כוורת שרה על אחד שאומר שנגמרו לו השמיים כש"יש מספיק אוויר למדינה או שתיים", ואני לא הבנתי אם זו עמדה פוליטית או סתם חרוז מדליק שסנדרסון מצא. "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור הלם עם שורה חזקה כמו "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" ועם שורה שזועקת עצבות כמו "בגוף כואב בלב רעב, כאן הוא ביתי". אסור להדחיק את העובדה שהשיר הזה הפך לשיר המנוני כיוון שישב על סנטימנט אמיתי.

יהונתן גפן, מי שאחראי להכרזה שוברת הלב ומבטאת תחושת הניכור של ישראל הראשונה, "אוהב את הפלוגה, שונא את המדינה", כתב את שיר הקינה הממצה "יכול להיות שזה נגמר" עם השורות המבכות את אובדן ההגמוניה. החל בשורה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" דרך השורה עם הכרזת הבעלות: "ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו לנו לנו ארץ זו", ועד הכרזת הייאוש מאובדן ההגמוניה: "והיה להם בשביל מה לקום בבוקר". הוא היטיב לנסח את השורות שמבכות את הישראליות ההיא של פעם, שממחישות את הייאוש בגלל אובדן ההגמוניה ומציגות רשימה מסודרת של הדברים היפים שאבדו:

שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור / על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור / תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד.

וגם:

פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים / אנגלית מחתרת וילקוט הכזבים

שפם ובלורית, כפייה על צוואר, ירון זהבי (ירון זהבי, לא מנשה התימני. אב"ח)

אלתרמן, תמר, בחורות יפות מכנסיים קצרים.

והיה להם בשביל מה לקום בבוקר

כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

קינה עצובה ממש, רק לא ברור למה העצבים והזעם יצאו על ישראל השנייה. איך היא פתאום אשמה בדברים היפים שישראל הראשונה איבדה, הרי זה לא אבד לה בגללנו חלילה. רבים מישראל השנייה בכלל התאהבו בישראל הראשונה בגלל הדברים הללו שגפן הספיד.

 

פרק א
"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ההגדרות

"גנבו לנו את המדינה" למי? מיהי ההגמוניה?
אז ישראל הראשונה ההגמונית לא יכולה היתה לשאת את אובדן ההגמוניה המוחלטת, וכמו בקלישאה, באמת הכריזה שגנבו לה את המדינה. למשל באחד מכנסי מפלגת ישראל הראשונה הבולטת "יש עתיד", בינואר 2015, כשהמנהיג שלה יאיר לפיד עמד מול הקהל והכריז: "גנבו לנו את המדינה ואנחנו פה כדי לקחת אותה בחזרה".

מי היא הקבוצה ההגמונית הזו? ההגמוניה של ישראל הראשונה היא כמובן אותה קבוצה ששלטה במדינה באופן מוחלט עד מהפך 77'. במרכזה עמד שלטון מפא"י ההיסטורית וההגמונית ביישוב, משנות ה־30 של המאה ה־20 ועד 77'.

אז ב־77' ההגמוניה הפסידה בבחירות הדמוקרטיות, כלומר במערכת הפוליטית, אבל הגמוניותה הפוליטית ובוודאי התרבותית נשמרו בצורה כמעט מוחלטת באמצעות החלשת המערכת הפוליטית והחלשת הנציגים הפוליטיים שבחרה ישראל השנייה, ובאמצעות שליטתה ההגמונית בתקשורת המרכזית, במערכת המשפט, באקדמיה וכו' ובאמצעות מהלכי דיכוי שהיא נקטה. במרכז מהלכי הדיכוי שאפשרו להגמוניה להישאר הגמונית גם אחרי מהפך 77', עומד מהלך הפרת היסודות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות והאיזון ביניהן. זהו מהלך העברת הכוח מהמערכת הפוליטית הדמוקרטית, שבה לישראל השנייה יש יכולת להשפיע ולהשתתף, שהרי פתק בקלפי של כל אזרח נספר בצורה שוויונית, אל המערכת המשפטית והתקשורתית שבה לישראל השנייה יש תת־ייצוג עד אפס ייצוג ובה ישראל הראשונה נהנית מהגמוניה כמעט מוחלטת.

במהלך השנים ליבת ההגמוניה הישראלית יוצגה על ידי מפלגות שמבחינה סוציולוגית, במידה רבה, ייצגו את אותו ציבור, הגם שלבשו ופשטו צורה ושמות שונים: מפא"י, המערך, העבודה, ישראל אחת, המחנה הציוני, עצמאות, שינוי, יש עתיד, כחול לבן, ד"ש, המרכז, התנועה, ולצדן מפלגות כמו מרצ.

הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג כינה את הציבור הזה אחוס"לים, ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים", כשהוא מתכתב עם המושג האמריקאי WASP - לבנים, אנגלו־סקסים, פרוטסטנטים.

אני לא הייתי משתמש בכינוי כזה, כי יש בשימוש בו שתי בעיות: פעם אחת כי הוא לא מנומס ואנשים נפגעים, ואני מנומס ומשתדל ככל יכולתי לא לפגוע ולקלקל, אלא לתקן ולפייס, ופעם שנייה כי אני חושב שהוא לא מדויק. יש בקבוצה ההגמונית ותומכיה כאלה שאינם אשכנזים ורואים עצמם כשייכים לקבוצה זו, ושאינם חילונים אלא דתיים, וכמובן שרובם אינם סוציאליסטים בשום פנים ואופן ובחלקם אפילו אינם לאומיים. אז מה הם כן בעיקר? אסביר בהמשך, אבל לא לצטט את קימרלינג אי־אפשר לי.

ההתעקשות שלי להשתמש במונחי "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השנייה", ולא במונחים המקובלים "שמאל" נגד "ימין", לא נובעת רק מדחיקת פולמוסי ה"ימין־שמאל'" הקלאסיים. הסירוב להשתמש במונח "שמאל" לתיאור האליטה הישראלית הישנה הוא כי הגדרת ישראל הראשונה איננה שמאל, והמניע המחולל שלה, הרזון ד'אטרה (raison d'etre) שלה, סיבת הקיום שלה, איננו ערכי השמאל. "ישראל הראשונה" איננה דווקא שמאל, והיא לא מחויבת לפני הכול לערכיו, אלא להגמוניותה.

יש בה, בהגמוניה הישראלית, כמובן יסוד דומיננטי של שמאל, אך היא כוללת גם מרכז ואף ימין וחלקים מהאליטה הציונית דתית שמזדהים איתה. בכל מקרה, העניין המרכזי שלה איננו שמירת ערכי השמאל אלא שימור הגמוניותה.

יוסי ביילין, אידיאולוג השמאל המפורסם, איש השלום ויו"ר מרצ לשעבר, מספר בספרו "יונה פצועה" על אירוע מדהים שמבהיר עד כמה עבור ההגמוניה היעד של השלום היה פחות חשוב מאשר היעד של הורדת ראשו של אריה דרעי - המזרחי שהצליח יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה הישראלית לגרום למזרחים להשתתף בדמוקרטיה ולהצביע עבור עצמם, להצביע עבור מזרחים. ביילין מספר כי גורמים פלסטיניים בכירים פנו אליו אי אז בשנות ה־90 וטענו כי נוכחותו של יו"ר ש"ס אריה דרעי בזירה הפוליטית הכרחית לשם הגעה להסכם שלום ישראלי פלסטיני. הם ביקשו מביילין להמליץ על חנינה לדרעי בפני נשיא המדינה. תשובת ביילין היתה: "גם אם בדרעי תלוי השלום, לא תינתן לו חנינה בשל כך".7 מדובר באותו ביילין שדווקא קרא לתת חנינה למחבל מרואן ברגותי שישב בכלא על מעשי טרור ורצח, כשחשב שזה יקדם את רעיון השלום.8 ברגותי כן, דרעי לא.

ספטמבר 2000. כלא מעשיהו. על הבמה המאולתרת באתר המחאה המטלטל "שאגת אריה", שהוקם סמוך לכלא מעשיהו אחרי כניסתו של דרעי לכלא, עמד העיתונאי ואיש השמאל אמנון דנקנר ונאם: "כבר הבעתי את דעתי שפסק הדין בעניין אריה דרעי אינו נכון ואינו צודק ולפי עניות דעתי, אני הקטן באלפי מנשה: אריה דרעי הוא זכאי...". אחר כך הוסיף: "אני איש מחנה השלום", ותקף את חבריו למחנה: "מחנה השלום המזויף אומר שהוא מוכן לשחרר מחבלים רוצחים נתעבים ושפלים למען השלום... אבל אני שואל אתכם אחַי אנשי מחנה השלום המזויף: ולמען שלום עם אֲחֵיכֶם אתם לא מוכנים לשחרר את אריה דרעי?"

עד כמה גורמים בהגמוניה העדיפו את ריסוק הרמת הראש של ש"ס על פני שלום? עד כמה כאילו התאמצו להוכיח לנו שמטרתם היתה לפני הכול שמירה על ההגמוניה? תחשבו על הסכמי השלום ההיסטוריים שנתניהו הביא ב־2020, "הסכמי אברהם", ועל כך שהם התקבלו על ידי "השמאל" של ישראל הראשונה בחוסר התלהבות בלשון המעטה. מדוע? כי אולי הם לא סייעו למאבק של ההגמוניה להחזיר את הגמוניותה. מי צריך שלום עם הערבים המוסלמים, אם הוא מקדם שוויון לערבים היהודים.9

תקראו לאט את אמירתו המטלטלת של שמעון שבס, מקורבו של יצחק רבין. לדבריו, אם בג"ץ לא היה נלחם נגד דרעי מלחמת חורמה כה קיצונית ולא היה מחייב את דרעי לעזוב את ממשלת רבין למרות שלפי החוק הוא לא היה מחויב לעזוב את הממשלה - רבין לא היה נרצח! "אם בג"ץ לא היה מחייב את אריה דרעי לעזוב את הממשלה וש"ס היתה ממשיכה להיות הרגל השלישית והחשובה בממשלה, השסע החברתי, האלימות, ההסתה והשיסוי לא היו מגיעים לממדים שהגיעו ורבין לא היה נרצח!"10 בספר שלו "חבר" כותב שבס את הפִּסקה הבלתי־נתפסת הבאה: "התקדים המשפטי בעניין דרעי היה קו פרשת מים... הציבור של ש"ס אינו אלים... הכעס של הציבור המזרחי והציבור החרדי על מערכת המשפט, על האליטות הישנות שמתנכלות לדרעי ולפנחסי, אבל מעלימות עין באופן שיטתי מפוליטיקאים שנחשדים בעבירות הרבה יותר חמורות... דרעי נבעט מהממשלה בגלל פרקליטת המדינה ביניש שטסה עד שווייץ כדי לגייס עד מפוקפק... אבל מי ששילם את המחיר היה רבין. רבין שילם על כך בחייו".11

לדעתי הענייה, ייתכן שלא רק שעבור קולות בולטים רבים בישראל הראשונה מאבק שימור ההגמוניה קודם לעמדה השמאלית הרדיקלית, אלא שהעמדה השמאלית הרדיקלית היא במידה מסוימת תוצאה של מאבק שימור ההגמוניה. התפתחות תפיסתה השמאלית יותר ויותר של אליטת ישראל הראשונה קשורה במאבקה על ההגמוניה. מגמת התפתחות תפיסה שמאלית רדיקלית זו היא גם חלק מבניית זהותה המתבדלת והמתנשאת של אליטת ישראל הראשונה, אל מול עליית ישראל השנייה, והיא, כאמור, חלק מהמאבק לשמירה על ההגמוניה.

כך גם התפתחות תפיסות אחרות הנתפסות כ"שמאליות" בחלקים מאליטת ישראל הראשונה, כמו התעצמות תפיסתה הלעומתית לדת וליהדות, צריכה להיות מובנת בהקשר זה. גם אם היינו רוצים לומר שקו השבר אולי כבר איננו בין ימין לשמאל, אלא משורטט על ידי המערכה בין שמרנים לפרוגרסיביים, היינו צריכים לברר מה שורש העמדות הפרוגרסיביות, או לפחות מה קובע את עוצמת התפתחותן. לטענתי, יש קורלציה בין שינויי הדגשים האידיאולוגיים באליטת ישראל הראשונה וחילופי האידיאולוגיות אצלה, לבין המאבק שלה נגד ישראל השנייה. המאבק על ההגמוניה הוא השורש.

למי קראת "ישראל השנייה"?
ואחרי ההסבר מדוע מצד אחד של המתרס אינני משתמש בכינוי "שמאל" אלא מקפיד על "ישראל הראשונה", צריך להסביר את השימוש השנוי במחלוקת שלי בצד השני של המתרס במונח "ישראל השנייה". המונח נולד כבר עם קום המדינה ודי מהר התייצב ככזה המתייחס לפריפריה המזרחית. ב־1952 מדווח עורך העיתון מעריב עזריאל קרליבך לקוראיו בעקבות ביקור במעברה: "ישראל השנייה של 1952 מתאקלמת". בערב יום העצמאות 1954 הוא מספר: "כזאת היא עדיין ישראל השנייה, ענייה ודלה ומוגבלת ומשוועת לפיתוח". ב־1955 נכתב בעיתונות העברית מצד אחד כי בן־גוריון מזהיר בפני תהום הקיימת בין "היישוב האירופי" ובין "ישראל השנייה", ומצד שני כי מפלגת חרות של מנחם בגין פיתחה "פעולה ניכרת בקרב 'ישראל השנייה"'.12 בין לבין, הביטאון השמאלי "על המשמר" מפרשן לקוראיו: "הבורגנות נלחמת בקיבוץ מתוך הכרתה המעמדית והסוציאלית. אך המון העם, העולים החדשים, בני "ישראל השנייה" - הללו מתרפקים עדיין על אידיאלי הקניין הפרטי, על חופש ההתחרות ועל הסיכוי להתעשר".13 בספר "פרקי יומן", המתאר את חוויותיו בראשית שנות ה־50 של מי שנחשב לגדול לוחמי צה"ל בכל הזמנים מאיר הר ציון, נכתב "אנחנו ב'ישראל השנייה', בנגב", ולא ממש ברור אם כוונתו סוציולוגית או גיאוגרפית, או שמא הוא עושה שימוש מטפורי נפלא בסוציולוגי כדי לתאר את הגיאוגרפי, או בגיאוגרפי על מנת לתאר את הסוציולוגי.

השימוש שלי במונח "ישראל השנייה" הוא אימוץ של מושג שאולי נשמע מנמיך, החייאה שלו אחרי שרבים ניסו לקבור אותו במקום לקבור את המציאות המדכאת (מדכאת תרתי משמע), והפיכתו למקור גאווה. כך עשה בגין עם הגידוף "הצ'חצ'חים" באומרו "אשרינו שהצ'חצ'חים אצלנו". כך נהג בבחירות 99' נתניהו, כשהשחקנית תיקי דיין כינתה את תומכיו "אספסוף מהשוק" והוא הגיב עם הסיסמה "אנחנו אספסוף גאה". כך עשו הבֶּרבֶּרִים במרוקו, כשהפכו את כינוי הגנאי שיש אומרים שהודבק להם על ידי הרומאים כיוון שדיבורם נשמע כנביחת כלב והפכו אותו למקור גאווה. כך עשו הפֵּרוניסטים (תומכיו של הנשיא הפופולרי של ארגנטינה) כאשר בעקבות מחאה עממית שבה הלכו בלי חולצות בגלל החוֹם הכבד, הודבק להם בבוז כינוי הגנאי "חסרי החולצות". הם אימצו בחיבה את כינוי הגנאי והפכו אותו לשמם ולמקור כוח וגאווה, וחואן פֵּרון עצמו קרא לרכבת שבה עשה את מסע הבחירות ב־1945 "חסרת החולצה" (El Descamisado). באותה דרך של אימוץ כינוי גנאי והפיכתו למקור גאווה נהגו קבוצת צעירים וצעירות חרדים שהקימו ארגון הסברה נגד התעמולה האנטי חרדית וכינו עצמם "דוסים". כך עשו קבוצת פעילי ופעילות השכונות שבחרו לעצמם את השם "הלא נחמדים", על שם אמירתה הלא נחמדה של גולדה מאיר על הפנתרים השחורים. כך עשה הצעיר היהודי בנימין זאב הרצל עם המונח יודנ־יונגען (יהודים צעירים) שנדרש לגנאי והוא ביקש להפוך אותו למקור גאווה.14 במובן מסוים, כך עשו מייסדי המדינה כשהתעקשו על מגן דוד, סמל הגנאי מהטלאי הצהוב כסמל הדגל של מדינת ישראל. כך עשו לפני 2000 שנה אבותינו "הפרושים" בימי בית שני, שאימצו את כינוי הגנאי שכביכול מסמן את פרישתם מן הציבור, שהודבק להם על ידי הצדוקים. גם את אריה דרעי שמעתי יותר מפעם אחת משתמש בסטריאוטיפ "מרוקאי עצבני" או "חסר תעודת בגרות" בהיפוך חינני: במקום להילחם בגידוף הוא אימץ אותו ויצק בו חן. הוא לא הסתפק בהחצנת הלבוש המרוקאי בשלל מימונות ואירועים משפחתיים ובהדגשת השם מכלוף, אקט בעל חשיבות חינוכית ותודעתית. בימי שיא ההילה שאפפה אותו כחבר הכנסת וכשר הפנים הכי חכם שהיה בפוליטיקה הישראלית, שמעתי אותו נואם בפני נשים במלון שלום בירושלים ומרגיע אותן שאין מה להיבהל מהמתנשאים עליהן שאין לילדיהן השכלה חילונית. "מקסימום, אם הילד לא יצליח בלימוד תורה, הוא יהיה שר הפנים כמוני", אמר. ובנאום הכניסה שלו לכלא, כשהוא בשיא ההערצה המזרחית כלפיו והמיתוס סביבו הוא של האיש הכי חכם שדרך בפוליטיקה הישראלית, הוא מקפיד להצהיר: "אפילו כיתה ג' לא גמרתי", כדי לנטרל את ההתנשאות על הציבור שלו, ולכן הוא גם ממשיך ומסביר מאיפה קיבל את החוכמה שכן יש לו: "מאיפה קיבלתי את זה? ממרן". גם מרים פרץ, מועמדת ישראל השנייה לנשיאות המדינה בעלת העברית הפלאית, נוהגת לומר "שפתי הפשוטה", "העברית הפשוטה שלי", ולהציג עצמה כמי שמדברת "במילים פשוטות, בשפת הלב השבור". כך גם המלכה־האם של המוזיקה המזרחית מרגלית צנעני, מרגול, התייצבה במדורת השבט של שנות ה־80, תוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי, ודפקה הצהרת זהות, שהופכת את מה שנחשב נמוך למקור גאווה מתריס: "אני זמרת חתונות, אשכרה חַ'אבָּר".15 יש פה מהלך חתרני קלאסי של החלש שלוקח את הסטריאוטיפ נגד הציבור שלו, או את כינוי הגנאי כלפיו ומבקש לשלוט בו ולהפוך אותו ממקור חולשה למוקד כוח. וכן, כך עשו גם "הביביסטים" סביב שנת 2020 כשהפכו את כינוי הגנאי "ביביסטים" למוקד גאווה והתרסה נגד הממסד ההגמוני המדכא והכריזו שוב ושוב "אני ביביסט גאה", עד שעולה המחשבה שעוד יגיעו ימים שאנשים יתביישו להגיד שהם לא היו ביביסטים בימי הרדיפה הגדולה.

אילו הייתי יודע כשיצאתי לדרך עם "תיאוריית ישראל השנייה" לאיזו תפוצה והשפעה על השיח הציבורי דברי יגיעו, אולי הייתי משנה את ההגדרות "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה" ל"ישראל השמחה" ו"ישראל המדכאת", תוך הדגשה כי הכוונה מדכאת מלשון אחראית לדיכוי ולא מלשון גורמת לדיכאון. זאת כדי לא לחטוא באוקסידנטליזם, שזה ההפך מאוריינטליזם.

הזכרתי לעיל את קינת ישראל הראשונה ואת השירים הרגישים שנולדו בה (אם היו נולדים בישראל השנייה, ודאי היו זוכים לכינוי הגנאי "שירי דיכאון"). כדאי לראות מה קרה במוזיקה של ישראל השמחה באותה שעה. בצד "שירי הדיכאון", פרחה מוזיקת הקסטות, מוזיקה מזרחית שמחה וגאה שסוללת ומצהללת את דרכה אל הלבבות ופורצת מן השוליים אל המרכז. חיים משה שר בלהיט "אהבת חיי" - "קול התור כבר נשמע", שלא בכדי משתמש בדימוי אותה ציפור המכונה "תור" ומבשרת ברובד האישי את בוא החופש, וברובד הלאומי את ראשית עידן הגאולה של ישראל. אל "קול התור" מצטרף גם "עוד יום יבוא ונשתה יחדיו לחיים" האופטימי כל כך. במקביל הוא מכניס את "לינדה, לינדה", שעושה היסטוריה והופך ללהיט מיינסטרימי בשפה הערבית. אביהו מדינה כותב את אחד מהמנוני ישראל השנייה: "שמעו נא ידידַי זו עת להתפכח, לקחת בקלות ולא להיעצב, להתחייך מעט ולא להתנפח, להישאר שליו", והפזמון מלא החיוּת והמטיף לשמחה שלו: "כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו הכאב, זה לא נורא מעט להשתובב, בנערה להתאהב ולשיר בקול ערב... לכן חייכו אל המחר". לימים התחרות על המנון של ישראל השנייה תגיע לשיא עם "מהפכה של שמחה (כי כולנו משפחה!)" של ליאור נרקיס ועומר אדם. ואם כבר מדברים על מועמדים להמנון ישראל השנייה, אי־אפשר שלא לצטט מתוך שיר המחאה הסולידרי והעדין של עוזי חיטמן:

גם אני נולדתי בארץ הזאת...

גם אבי חלם על הארץ הזאת..

גם אני הגנתי על הארץ הזאת

אם הסכמתי או לא הלכתי איתה

והפזמון:

אך יש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה

הם יודעים יותר טוב ממני

הם יודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך

ואז:

גם אני למדתי בארץ הזאת אהבת מולדת אהבה תמה,

גם אני איבדתי על הארץ הזאת חברים שהיו לי נחמה.

אז מי נכללים בה, בישראל השנייה? עצם השימוש במושג "ישראל השנייה" מבהיר לפני הכול שלא מדובר בעניין עדתי מובהק בלבד. מובן שהיסוד העדתי הוא מרכזי, אבל אם זה היה רק עניין עדתי הייתי נוקט במושגים מזרחים־אשכנזים ולא במושגים ישראל הראשונה־ישראל השנייה. אלא שמדובר לעתים לאו דווקא בעניין של ארץ מוצא, אלא בעניין של נקודת מוצא. ואם לא די בכך, הרי שיש תופעה של מובּיליות וניידות והגירה מתמדת מישראל השנייה לישראל הראשונה. ובכלל, לך תגדיר "מעמד". גדולי ההוגים שברו קולמוסים בניסיון הזה. אבל בשורה התחתונה ישראל השנייה במובן הכי צר, בליבה שלה, שסביבה נבנים המעגלים הנוספים, מאופיינת כך:

מרחב עם מובהקות עדתית מזרחית;

מרחב עם דיכוי סוציו־אקונומי מובהק (כן, לעוני יש צבע);

מרחב עם כבוד מובהק למסורת (ולמשפחה);

מרחב עם כבוד מובהק ללאומיות (ולמדינה).

לארבע הגדרות אלה יש להוסיף את הגדרת העל המסכמת ופותחת את השורות לעוד ועוד מצטרפים, שכל ניתוח של תפיסת ישראל השנייה מעלה: מרחב עם העדפה ערכית מובהקת של היסוד, הזהות והאינטרס הכללי הלאומי והיהודי, על פני האינטרס הפרטי, העדתי והמעמדי.

חובה להדגיש: אלה ארבע הגדרות הלוז, הליבה של ישראל השנייה, אך מובן שיש עוד מעגלי מעגלים של ישראלים רבים שאינם עונים על ארבע ההגדרות הבסיסיות לעיל, אלא אפילו רק על אחת מהן, ודאי על החמישית, אבל הם חלק מישראל השנייה. הם חלק מישראל השנייה בפועל / בזהות / בתודעתם העצמית / בהזדהות / בחוויה / בהרגש / ולעתים פשוט בסולידריות שלהם. בהם חרדים, דתיים, אשכנזים ואשכנזיות, יוצאי ברית המועצות לשעבר בהמוניהם וגם כאלה שלכאורה כלל לא קשורים, אבל מרגישים מחוברים, כולל דרוזים ואפילו ערבים.

כדאי לשים לב לדברים שכתב בתגובה לתיאוריית ישראל השנייה יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה: "אבא שלי, כמו כל הימנים הרוויזיוניסטים, הוא חלק מישראל השנייה ואין קשר למוצא".16 זו טענה מעניינת ומרחיבה, שעל פיה נתניהו איננו רק "הנבחר" של ישראל השנייה, אלא חלק ממנה ממש. באשר לברית של נתניהו עם מצביעיו טען נתניהו הבן: "הברית לא מתבססת על 'רגש' כמו שהשמאלנים אוהבים לדמיין (כי אצלם רגש השנאה הוא היחיד שמוביל אותם), אלא על שכל: על בסיס ההישגים שלו בתחום המדיני כלכלי, על בסיס העמידה האיתנה על שלמות הארץ והזהות היהודית של המדינה".

גם אבנר נתניהו, בנו הקטן של ראש הממשלה, כתב לי באופן אישי בפייסבוק: "זאת באמת גאווה להיות 'ישראל השנייה'. לא יכול לומר שאני כזה, אבל אצלנו בבית גדלנו עם הכעס על הסזון ואלטלנה, המניעה ארוכת השנים מקבורת ז'בוטינסקי בארץ, העוול שעשו למגיני משמר הירדן ולפאבל פרנקל. אני אשכנזי שלם ולא חרדי, אבל אני לא אוהב את הנרטיב של ישראל הראשונה ולא רוצה להשתייך אליו".17 רציתי להגיב לו "כפרה עליך" אבל לא היה לי נעים. אז אתקן ואכתוב כעת: כפרה עליך, יא מתוק.

קולות אחרים שהתייצבו להכריז "אנחנו ישראל השנייה" נשמעו לא רק מהימין, אלא גם מהכיוון החרדי, למשל מצדו של חבר הכנסת הרב יצחק פינדרוס מ"דגל התורה", שכצפוי הבין היטב את הברית הרעיונית שאליה כיוון הרב שך בין האליטה החרדית־ליטאית ובין הציבור המסורתי מזרחי. אחד המשפטים הכי חכמים שנאמרו במערכת הבחירות של שנת 2020 ושזיהו את פוליטיקת הזהויות של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", היה של חבר הכנסת הרב משה גפני מ"יהדות התורה": "אני איש ימין, גם אם מבחינה מדינית אני לא בדיוק". רבים ואליטיסטים שלא מבינים הימין הישראלי מהו ולא מבינים פוליטיקת הזהויות מהי, לעגו לדבריו של גפני. היה מוטב להם להקשיב לגפני שלמד אצל הרב שך, איש שמאל מבחינה מדינית, שבראשית שנות ה־90, כשראש הממשלה יצחק רבין בא אליו וביקש הסבר מדוע הוא לא מוכן להצטרף לממשלת השמאל שלו, למרות עמדותיו המדיניות המתונות, סיפק את אחד הרגעים הכי מרגשים ודרמטיים בהיסטוריה של הסולידריות עם ישראל השנייה. הרב שך הקריא לרבין קטע מתוך ספרו של היעבץ - רבי יוסף יעבץ, מגולי גירוש ספרד ב־1492, שבו יצא נגד הפילוסופים המשכילים בני זמנו על כך שבניגוד לפשוטי העם, בעלי האמונה התמימה מיהרו להמיר את דתם. אחר כך הרב שך, למרות גילו המבוגר מאוד אז, למעלה מ־90, התרומם ונעמד על שתי רגליו והסביר, למה למרות עמדותיו המדיניות־שמאליות, הוא מעדיף את הליכוד על פני מפלגות האליטות: "בליכוד נמצאים פשוטי העם, שומרי המסורת עם האמונה הפשוטה והתמימה. ואני עם פשוטי העם".18 זו ברית ישראל השנייה.

היה עוד מרחב אחד שהתווסף כמאפיין ישראל השנייה בשעה ההיסטורית הדרמטית של המאבק סביב נתניהו: מרחב עם תמיכה מובהקת בביבי. כך עולה מכל בדיקה סטטיסטית של נתוני ההצבעה בישראל השנייה המובהקת, כפי שאציג להלן.

צריך להסביר את זה. היה באמת שלב שבו התמיכה בנתניהו הפכה ממש לחלק (לא הכרחי, אך בולט מאוד) ממאפייני ישראל השנייה ואף הרחיבה את ההזדהות איתה.19 זה היה חלק מאירוע עמוק. נתניהו הפך לחלק מסמלי הדת העממית המסורתית, שמאופיינת במיזוג בין הלאומיות הישראלית לבין הדת היהודית. היינו: מחד גיסא ספר תורה ותפילין הם סמלים ישראליים, ומאידך גיסא דגל המדינה וראש ממשלת ישראל נתניהו הם סמלים דתיים.

עוד אדון בהרחבה בסוגיה מהפנטת זו, אבל בינתיים אציין את הרקע. ראינו את השילוב המסורתי־מזרחי הזה בין היהדות לישראליות אצל מנחם בגין, שוב ושוב ושוב. למשל כאשר סיפר על סופו של אביו בשואה.20 בגין מתאר כיצד הוא צעד את צעדת המוות "יחד עם אחיו היהודים כשקריאת 'שמע ישראל' ושירת 'התקווה' נשמעות חליפות מפיו".

"התקווה" ו"שמע ישראל" במשנתו של בגין הם שני טקסטים יהודיים קדושים ולאומיים. בגין רואה ממד של קדושה לא רק ב"שמע ישראל", אלא גם ב"התקווה". בגין רואה המנון לאומי לא רק ב"התקווה", אלא גם ב"שמע ישראל". למעשה, בגין מטרים פה את המשנה המסורתית־מזרחית המאחדת והמפייסת, זו הלאומית־יהודית שמסרבת לדיכוטומיה מרחיקה בין הישראלי לבין היהודי.

זה לא רק בגין. השילוב הזה הוא נדבך מרכזי בתפיסת ישראל השנייה. את השואה כמגדירת זהות יהודית יכולתי לפגוש בסיום אחת ההרצאות שלי על אודות הרב עובדיה. חשבתי שלמדתי הכול על מתינות ורגישות בפסיקה ספרדית, אבל אז, אחרי שאמרנו הכול, ביציאה מההרצאה, ניגשה אלי אישה מבוגרת ואמרה שלמרות שבהרצאה היא דיברה קצת בחריפות נגד החרדים היא רוצה לספר לי סיפור:

בשנת 1972 היא הלכה עם אמא שלה להירשם לנישואים ברבנות תל אביב. לתדהמתן, סירבו לרשום אותה בטענה שאמא שלה - שרלוטה - לא יהודייה. האם נפגעה עד עמקי נשמתה והתחילה לצעוק ולבכות שאמנם השם שלה שרלוטה אבל היא יהודייה והיא ניצולת שואה. שום דבר לא עזר. בסופו של דבר היא התמוטטה על הרצפה.

הרב עובדיה, הרב הראשי הספרדי לתל אביב באותם ימים, אולי שמע את הצעקות, או אולי קול פנימי קרא לו. כך או כך, הוא נכנס למקום והתבונן במתרחש. כשטיפלו בשרלוטה שבורת הלב על הרצפה, הפשילו את השרוול ועל היד התגלה המספר. הרב עובדיה הסתכל על המספר על ידה של שרלוטה, ובלי להגיד כלום פשוט לקח את דף רישום הנישואים וחתם עליו. והוא במיוחד חתם עם החותמת שלו בדיוק על השם שלה:

"שרלוטה - יהודייה".

השילוב הטבעי הזה בין היהודי לישראלי הוא הסוד הפשוט שבא לידי ביטוי בתשובה המקסימה שהשיב הזמר עומר אדם למשאל עיתון התרבות "פנאי פלוס": מה הסמל הכי ישראלי בעיניך?: "להניח תפילין".21 היינו, האקט של הנחת תפילין נתפס בעיניו כביטוי לישראליות שלו.

דוגמה דומה להיעדר דיכוטומיה בין ציונות ליהדות העניק לנו שדר הרדיו החרדי, הרב משה בן לולו, מהדמויות הבולטות בעולם התשובה הש"סניקי. פעם כשגינה בזעזוע אירוע של שריפת ספרי תורה, תקף את האירוע בשידורי תחנת הרדיו החרדית "קול חי" ואמר על שורף ספרי התורה "כמה אנטי ציוני הוא". היינו, האקט של שריפת ספרי התורה היהודיים נתפס בעיניו כביטוי לאנטי ציונות.

נתניהו ומיתוס נתניהו הם נדבך במהלך המחבר הזה בין יהדות לישראליות. המהלך המסנתז בין ערכים יהודיים דתיים לערכים ישראליים לאומיים. זאת, כיוון שהוא נתפס על ידי אותו ציבור סרבן הפרדה דיכוטומית בין יהדותנו לישראליותנו, כסמל ציוני־לאומי־ישראלי, שהוא ממילא גם סמל יהודי־דתי. נתניהו נתפס כ"מגן היהודים מול האומות".

על כן המאבק סביב נתניהו הפך כמעט לסעיף בהגדרת זהותה של ישראל השנייה. זה הלך והתחזק במסגרת דינמיקת השילוב המתגבש יותר ויותר בין דת, אתניות ולאומיות.